ע.א. 174/83 - נוצי סוחר ואח' נגד פיקו סוחר
*סמכות דיון במזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערות, אשתו ושתי בנותיו הקטינות של המשיב, הגישו נגדו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה על הסף את התביעה בסברו כי ענין המזונות נדון והוכרע בהסכמה ע"י בי"ד רבני ועל כן הסמכות לדון בכל ענייני המזונות נתונה לבתי הדין הרבניים. בני הזוג נישאו בספטמבר 1970. היו התדיינויות מרובות בין הצדדים בביה"ד הרבני ובמסגרת דיונים אלה הושגו פשרות מפעם לפעם ובני הזוג חזרו לשלום בית. אחד מפסקי הדין ניתן במרץ 1981. פסה"ד ניתן בהסכמה והוא כולל בין היתר הוראות אלה: על בני הזוג להשלים ולקיים חובותיהם ההדדיים; על הבעל לשלם לידי אשתו סכום של 3,200 שקל צמוד לתוספת היוקר; "מתוך סכום זה על האשה לממן את כל צרכי החזקת הבית כולל שכ"ד בדירתם השכורה וכן הוצאות החינוך של ילדיהם המשותפים ". לאחר ימים מועטים הגיש המשיב תביעה חדשה בה ציין כי האשה אינה מקיימת את חובותיה ולאחר מכן הגיש תובענה חדשה בה ביקש לפטור אותו מתשלום מזונות האשה. לאחר כמחצית השנה הגיש הבעל לביה"ד הרבני תביעה לגירושין ובה נאמר בין היתר "...ולהחליט בכל העניינים הכרוכים בכך. כן...להחליט כי בנסיבות ... פטור התובע מלשלם מזונות לאשה". לאחר שהוגשה התביעה הנדונה הגישו המערערות תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי וזו התביעה שנדחתה על הסף. הערעור נתקבל ביחס למזונות הילדים ונדחה ביחס למזונות האשה.
ב. ההתדיינויות בביה"ד הרבני היו בין בני הזוג לבד ולענין היחסים בינם לבין עצמם, בלי שבאף אחת מהן היו הקטינות צד פורמלי או ענייני. גם פסה"ד בהסכמה ניתן במסגרת תביעה לשלום בית בין בני הזוג, מבלי שענין הקטינות הוזכר בתביעה וממילא לא נבחן ולא נידון ענין הקטינות. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך כי פסה"ד הנדון ניתן במסגרת תביעה לשלום בית שהגיש המשיב נגד המערערת בלבד, בלי שהקטינות היו שם צד. אך גרס כי הסכמת המערערת לפסה"ד כפי שניתן, כמוה כהסכמה גם מטעם הקטינות. ביהמ"ש הוסיף ואמר כי אם אין צידוק למסקנתו ואין להסתפק בייצוג הקטינות על ידי המערערת, כי אז חוסמת תביעת הגירושין שהוגשה על ידי הבעל, את הדרך אל ביהמ"ש המחוזי, מאחר ובתביעת הגירושין ביקש הבעל "להחליט בכל העניינים הכרוכים בכך", והרי זו כריכה כדין של ענין המזונות בתביעת הגירושין אף אם לא מוזכר ענין מזונות הבנות.
ג. ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר "כרך" הסכמת המערערת לפסה"ד של ביה"ד הרבני עם זכותן של הקטינות לתבוע מזונותיהן, וכאשר פירש את הסכמת המערערת כהסכמת הקטינות לענין סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. הסכם שנכרת בין הורים, ואשר בו הם קובעים תניות באשר למזונותיו של ילדם, אינו מחייב אלא את ההורים אשר התקשרו על פיו, ואין בו כדי לגרוע מזכותו של הילד למזונותיו עפ"י הדין האישי החל עליו או על פי החוק לפי הענין. הילד רשאי להגיש תביעת מזונות נגד הורה או לבקש שינוי שיעורם של המזונות שלא עפ"י תנאי ההסכם שנערך בין ההורים. דרכו של קטין לתבוע מזונותיו אינה חסומה על אף פס"ד אשר ניתן בין ההורים, גם אם אותו פס"ד אישר הסכם בין ההורים ובו נקבעו מזונות הקטין. הוא הדין במקרה שהורים מציינים בהסכם בלשון מפורשת כי הם עושים אותו גם בתוקף תפקידם כאפוטרופסים על ילדיהם. גם הגורסים כי ניתן לכרוך יחדיו דיון במזונות הילדים בדיון בהסכם הגירושין, הרי אם לא נתקיים דיון בעניינו של הקטין מעבר לדיון הכללי, שסב על עניינם של ההורים, ולא היתה התייחסות נפרדת לעניינו של הקטין, לא יוכל דיון משפטי כזה לחייב את הקטין
ד. הסכם בין ההורים לרוב אינו חוסם דרכם של הקטינים לא רק ביחס לשיעור
המזונות שסיכמו ההורים, אלא גם ביחס לערכאה השיפוטית שלפניה יתקיים הדיון. בענייננו הקטינות לא היו כלל צד להדיינות בתביעה לשלום בית בין ההורים וענין המזונות שלהן לא זכה להתייחסות בכלל. על כן לא היה מקום להחלטת ביהמ"ש המחוזי כי חסומה דרכן של הקטינות לתבוע מזונותיהן בתביעה עצמאית. ה. גם נימוקו החילופי של ביהמ"ש הסומך על כריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין אינו במקום. אמירה סתמית בתביעה לגירושין כי מבוקש להחליט "בכל העניינים הכרוכים בכך" לאו כריכה היא ובוודאי לא כריכה כפי שנתגבשה בנידון בפסיקה.
ו. שונה המצב לענין תביעת המזונות של המערערת. תביעה לשלום בית שהוגשה ע"י אחד מבני הזוג היא תביעה בענייני נישואין וגירושין. במסגרת תביעה לשלום בית שהוגשה אין האשה מנועה לתבוע מזונותיה ומשעשתה כן תימצא שאלת המזונות בגדר התביעה, בגין קיום קשר נישואין. מה שזכאית האשה לתבוע, אין היא מחוייבת להמתין כי יינתן לה לאחר ההתדיינות, אלא רשאית היא להסכים עליו ולקבל פס"ד בהסכמה. בפסה"ד בהסכמה הוסדרו מזונות האשה והוקנתה בכך לביה"ד הסמכות לדון בענין מזונותיה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך , גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. ליבוביץ למערערות, עו"ד יוסף זאבי למשיב. 21.5.84).
בג"צ 209/83 - שחף שרותי תעופה בע"מ נגד מדינת ישראל וארקיע בע"מ
*טעות הניתנת לתיקון בהליכי מכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. משרד הבטחון (להלן - המשיב) פרסם בין חברות התעופה מכרז לביצוע טיסות בקוים שדה דב - קציעות. לפי הכתוב במכרז נדרש כל מציע להגיש את הצעתו "לפי מושב בקו בכיוון אחד". הוגשו ארבע הצעות. שלוש מבין המשתתפות, ובהן העותרת, פנו בשאלת הבהרה לגבי דרישה זו, ונענו כי המחיר צריך להיות מבוסס על השקול כי באחד הכיוונים לא יסיע המטוס נוסעים. המשיבה השניה (להלן - ארקיע) שהשתתפה במכרז, לא בקשה הבהרה. כאשר נפתחו ההצעות התברר כי הצעת ארקיע היתה 766 שקל לכרטיס, הצעת העותרת 1700 שקל והצעות אחרות היו הרבה יותר יקרות ועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעת ארקיע, אך לפני פרסום החלטתה, הגיע מנהל מחלקת התובלה (להלן:המנהל) למסקנה כי הצעת ארקיע נמוכה במידה בלתי סבירה. כדי לברר שמא נפלה טעות הניתנת לתיקון, פנה המנהל לנציג ארקיע וביקש הסבר לגבי המחיר המוצע. הוא נענה שההצעה היא לכיוון אחד כך שהטיסה בשני כיוונים מחירה כפול. במהלך השיחה לא גילה המנהל את המחיר בו נקבו המציעות האחרות, וגם לא שמחירה של המשיבה הוא הזול בין כולן. לאור ההסבר נערך דיון חוזר בועדת המכרזים והוחלט שוב שהמשיבה היא הזוכה, שכן גם המחיר הכפול עדיין זול יותר מכל ההצעות האחרות. ביום בו התקיימה השיחה הטלפונית בין המנהל לבין ארקיע, התקשר מנכ"ל העותרת למנהל כדי לברר מה התוצאה של המכרז. כששמע על הצעת ארקיע והטעות לה נתפסה, ביקש מנכ"ל העותרת לתקן טעות שנפלה בהצעת העותרת, ולציין כי המחיר שבו נקבה כולל גם מס ערך מוסף, ואז הצעתה זולה מזו של המשיבה. ברם, המנהל סרב להרשות את התיקון. טענת העותרת בבג"צ הינה כי יש להתעלם מהצעתה המקורית של ארקיע כבלתי סבירה על פניה ולקבוע שהעותרת היא הזוכה. לחילופין, דינה של הצעת ארקיע להידחות מחמת אי הוודאות שבה. לטענת העותרת הפניה לארקיע בשאלת ההבהרה היתה פסולה, שכן אין מדובר בטעות כי אם בשינוי ההצעה המקורית ובכך פגיעה בדיני המכרזים. כן טענה כי אם הרשו תקון הצעת המשיבה, מן הדין היה להרשות גם למציעות האחרות לשנות את הצעותיהן. העתירה נדחתה.
ב. העותרת לא טענה שכל המכרז פגום ויש לבטלו, אלא שיש לפסול את הצעת ארקיע כדי שהיא תזכה במכרז. אין ספק כי ארקיע נתפסה לטעות בפירוש המכרז ונתנה מחיר לכיוון אחד תוך הנחה שהמעוניין לדעת מה המחיר לשני הכוונים יכפיל את המחיר שדרשה. מסקנה זו עולה מהעובדה כי המחיר שדרשה ארקיע נפל ביותר ממחצית אפילו מהצעת העותרת, וכן עולה מעצם פנייתן של שלוש המציעות האחרות בשאלת הבהרה, כי הכתוב עשוי היה להתפרש כפי שארקיע פירשה אותו. אין לקבל את הטענה כי מן הדין היה לפסול את הצעת ארקיע מחמת חוסר סבירותה. כדי להוות בסיס לפסילה צריך חוסר הסבירות לנבוע לא מהשוואת ההצעות זו לזו, אלא מהשוואתה לאומדן הרשמי. מצד שני נקל להבין שהמחיר הנמוך כל כך עורר בלב המנהל את החשש שנפלה כאן טעות.
ג. עקרון יסודי בדיני המכרזים הוא שיש להקפיד על תנאי שוויון בין המתחרים ולהמנע מהענקת יתרון בלתי הוגן לאחד המשתתפים בו. משום כך, אחרי פתיחת תיבת ההצעות יש לקבל או לדחות כל הצעה על פי תוכנה המקורי, מבלי שיעשו בה שינויים מהותיים, ואף שינוי בהצעה על פי יוזמת עורך המכרז נחשב פסול. אין מנהלים משא ומתן, כולל החלפת דעות בין מוציא המכרז לבין אחד המשתתפים אשר בעקבותיה בא שינוי ההצעה. ברם, לא תמיד ניתן לשמור על כלל זה בקיצוניותו. לעתים ניתן לקבל הבהרה מבלי שהליכי המכרז ייפגמו עקב כך. בענין שבפנינו כזה היה המצב. בקשת ההסבר קדמה לפרסום התוצאה ומבלי לגלות מה המחירים של שאר ההצעות או שארקיע זולה מכולן. הסברה של ארקיע היה מתקבל על הדעת וכמעט מחוייב ההגיון.
ד. דין העתירה להידחות גם מטעם אחר. הזכות להתריע על פגמים בבחירתו של הזוכה במכרז נתונה רק למי שאלמלא אותם פגמים היה הוא עצמו הזוכה. כמו כן אי התנגדות בעיתה לפסול הנטען, עשויה להתפרש כויתור המשתיק את טענת העותר שהאקט המינהלי פגום היה. כאשר שמע מנכ"ל העותרת מפי המנהל על הצעת ארקיע, הוא לא הסתייג מהליכי המכרז אלא ביקש לנצל את ההזדמנות ולתקן גם הצעת העותרת. זהו נסיון שקוף לשנות הצעה קיימת כתחבולה לזכות במקום הראשון, ביודעין מה היתה עד אז ההצעה הזולה ביותר.הפסול בנסיון שכזה בולט לעין ונוגד עקרונות יסוד של מכרז תקין. ההבדל בין נסיון כזה לבין טעות בתום לב שתוקנה מבלי לפגוע בשוויון התחרות ובטוהר ההליכים בולט לעין ומדבר בעד עצמו. זאת ועוד, הכללת מע"מ בתוך המחיר המוצע היתה היא עצמה בגדר הפרה של תנאי המכרז, שכן נאמר בו במפורש כי המחיר המוצע לא יכלול מע"מ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, יהודה כהן, גב' אבנור. החלטה - המשנה לנשיא. עו"דרסלר לעותרת, עו"ד צור למדינת ישראל, עו"ד לברון לארקיע. 19.4.84). על"ע 14/83 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד פלוני
*איחור בהגשת קובלנה נגד עו"ד ומידת העונש(הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תצהיר לאמת עובדות התומכות בבקשה שהוגשה מטעם לקוחה שאותה ייצג בביהמ"ש המחוזי. הוא נחקר בחקירה נגדית על תוכן תצהירו. כיוון שכך היה המשיב, לכאורה, מנוע מלהמשיך ולייצג את לקוחתו במשפט, לפי כלל 42(א) לכללי לשכת עוה"ד. למרות זאת, ועל אף התנגדותו של ב"כ הצד שכנגד שהעלה את ענין כלל האתיקה הנ"ל, המשיך המשיב לייצג את לקוחתו. המשיב הועמד לדין משמעתי וביה"ד המשמעתי המחוזי הרשיעו, גזר עונש של נזיפה וקבע כי הכרעת הדין תפורסם ללא שם. המשיב ערער לביה"ד המשמעתי הארצי וזוכה ברוב דעות. כמו כן, קבע בית הדין הארצי, פה אחד, כי אם יתברר בערעור בביהמ"ש העליון שהזיכוי בטעות יסודו, כי אז העונש הראוי למשיב יהיה עונש של אזהרה בלבד ולא נזיפה וזאת בנוסף לפרסום כאמור. הערעור על הזכוי ועל ההקלה בעונש נתקבל.
ב. המחלוקת העיקרית בין שתי הערכאות, נסבה על פירושו של כלל 3א לכללי לשכת עוה"ד (סדרי דין משמעתיים). כלל זה קובע כי "החלטת הקובל להגיש קובלנה או לא להגיש תנתן תוך תשעים יום ... זולת אם נתקיימו נסיבות המצדיקות שיהוי ושינומקו ויודעו למגיש התלונה". המשיב טען, כטענה מקדמית, כי מאחר וחלפה תקופה של כ- 16 חדשים במקום 90 יום הרי שהקובלנה לא הוגשה תוך המועד הקבוע בכלל 3א. כתוצאה מכך נוצר, לטענת המשיב, מחסום דיוני המונע מבית הדין לדון בענין. ביה"ד המחוזי דחה את הטענה המקדמית בקבעו כי בכלל הנ"ל הוטלה על הקובל החובה להודיע דווקא למתלונן (ולא לעוה"ד) מהן הנסיבות המצדיקות שיהוי, של מעבר ל- 90 יום, בקבלת ההחלטה אם להגיש קובלנה או לא. זאת ותו לא. אין הכלל מציב תקופת התיישנות ואין הוא מקים סכר של מניעות מלנקוט בהליכים. ביה"ד המשמעתי הארצי קבל את הערעור ברוב דעות וביטל את ההרשעה. לדעת שופטי הרוב קובע הכלל הנ"ל גבול של תשעים יום במסגרתם על הקובל להגיע לידי החלטה, אלא אם כן הוא מנמק את הסיבה לשיהוי.
ג. בביהמ"ש העליון טען ב"כ המשיב שיש לדחות על הסף את הערעור באשר המערער לא הגיש עיקרי טיעון ותיק מוצגים. לדעתו יש לנהוג בערעור על החלטת בי"ד משמעתי של לשכת עוה"ד כמו בערעור אזרחי לענין הגשת עיקרי טיעון ותיק מוצגים. טענה זו לא נתקבלה וביהמ"ש העליון קבע כי ההליכים צריכים להיות כמו בערעור פלילי, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת, ובברור פלילי אין צורך להגיש עיקרי טיעון ותיק מוצגים.
ד. אשר לפרשנותו של כלל 3א - הדרישה להחליט ולהשיב תוך שלושה חודשים באה להגן על האינטרס של המתלונן כי פנייתו תטופל ברצינות ובזריזות הראויים. פירוש לסעיף כפי שנתן לו ביה"ד הארצי אינו סביר ומביא לידי כך שכלל 3א יוצר התיישנות בעבירות משמעת. אין זה סביר כי המחוקק, אשר לא מצא לנכון לקבוע בחוק הוראות התיישנות בעבירות משמעת, יסמיך את המועצה הארצית של לשכת עוה"ד לקבוע בכללים הגבלות התיישבות כאלה, ועל אחת כמה וכמה לתקופה קצרה של תשעים יום.
ה. אשר לעונש - לשם קביעת מידת העונש חשובות הנסיבות שבהן ביצע המשיב את עבירת המשמעת. במקרה דנן עבר את העבירה על אף שהוזהר ע"י ב"כ הצד שכנגד כי הוא עומד לעבור עבירת משמעת, ועל אף שהשופט בהחלטתו היפנה תשומת לב המשיב כי בהמשיכו בייצוג לקוחתו הוא נוטל על עצמו סיכון. בנסיבות חמורות כגון אלה, העונש ההולם הוא בהחלט נזיפה ולא אזהרה גרידא, אפילו זו הרשעתו הראשונה של המשיב ולמרות השיהוי בהגשת הקובלנה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמוס וייצמן למבקש, המשיב לעצמו. 2.4.84) .
ע.א. 545/79 - ארתור בראונר נגד דיאמסלס ואח'
*פירוש הסכם והפרת הסכם (הערעור נתקבל).
בשנת 1972 רכשו המערער ואחד קרפ ביחד %72 ממניות חברת פתוח בתי מלון בשם מכמורת שהיא בעלת בית מלון במכמורת. שני הקונים התאגדו בחו"ל בחברה בשם פרגו ולחברה זו הועברו המניות שרכשו השניים במכמורת. %81 ממניות פרגו היו בבעלות המערער ו- %19 בבעלות קרפ. בשנת 1974 היה זקוק המערער לכספים ובא במגע עם המשיב השלישי (להלן - סולימני), שממנו רכש המערער בשעתו חלק מהמניות, על מנת שהלה ירכוש את המניות. סולימני התקשר עם שני תושבים ישראלים שיטלו חלק ברכישת המניות של המערער ולאחר מו"מ התקשר המערער עם המשיבה (שהיא בשליטת סולמני ורשומה בשוויץ) ועם קרפ ולפי הסכם זה היו השניים צריכים לרכוש את חלקו של המערער במניות פרגו. סולימני
נתן ערבות לקונים לביצוע ההסכם. בסופו של דבר לא עמדו הקונים הישראלים בהתחיבותם לקחת חלק בעיסקה, והמשיבים לא שילמו למערער כל תשלום שהוא על חשבון העיסקה. לפני שהגיע מועד התשלום ביצע המערער התחייבויותיו ונתן הוראה להעברת המניות ולמינוי מנהלים חדשים במקומו בחברת פרגו, אך משלא שולמו התשלומים ביטל את ההוראה להעברת המניות וחזר להיות מנהל בחברה. לאחר מכן הגיש המערער תביעה נגד המשיבים לתשלום כ-2 מליון פרנקים שוויצרים וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו. הטעם הראשון לדחיית התביעה היה שהמערער אמר לסולימני ולקרפ כי לחוזים לא תהיה שום נפקות והם דרושים לו עבור בנק בשוויצריה כדי לקבל הלוואה, ומכאן שהיה זה חוזה למראית עין לפי סעיף 19 לחוק החוזים ואין לבצעו. טעם נוסף לדחייה כי הקונים של חלק ניכר מן המניות היו אמורים להיות שני הישראלים וכי המערער ידע זאת ואף התחייב לשלם לסולימני עמלה. גם משום כך החוזה היה חוזה למראית עין, מכיוון שלא נעשה בין הצדדים האמיתיים לעסקה. כן סבר השופט כי אף אם נקשר חוזה, קיומו תלוי היה בתנאי מתלה של התקשרות הקונים הישראלים לרכישת המניות, ומכיוון שקונים אלה לא הסכימו לקנות את המניות, התנאי המתלה לא התקיים. עוד קבע השופט כי העיסקה נגועה באי חוקיות, מכיוון שהחוזה נעשה עם דיאמסלס שהיא חברה זרה ומטרת החוזה היתה להערים על האיסור לעשות עיסקה במטבע זר עם תושב ישראלי וגם כדי להימנע מתשלום מס שבח מקרקעין שהיה חל על העיסקה לו היתה נקשרת עם תושב ישראלי. כן קבע כי אחרי שהוברר שהמערער לא יקבל את התשלום, הוא נהג מנהג בעלים ע"י שהחזיר לעצמו את השליטה בחברה והחכיר את המלון לאדם אחר וגרם בכך נזקים עצומים לחברה. הערעור נתקבל.
אין יסוד בחומר הראיות לקביעת השופט כי המערער הודיע לסולימני ולקרפ שלחוזים לא תהיה כל נפקות והם נחוצים לו רק כדי שיוכל להשיג הלוואה בבנק. הטענה העיקרית של המשיבים היתה כי בעת המו"מ היה ברור למערער שאת מרבית המניות לא ירכשו הקונים החתומים על ההסכם אלא הקונים הישראלים ושקיום ההסכם היה תלוי בכך שתבוצע רכישת המניות ע"י קונים אלה. גם טענה זו של המשיבים לא הוכחה מבחינה עובדתית על אף הממצאים העובדתיים של פסה"ד. על המשיבים, הטוענים לקיומו של תנאי מתלה שלא נזכר בהסכם בכתב, היתה מוטלת חובה להוכיח טענתם זו. נטל ההוכחה שמוטל במקרה כזה איננו דבר של מה בכך, מכיון שביהמ"ש מצווה להתייחס בזהירות רבה לראיות אשר באות להראות, שעל אף האמור במסמך גופו, נקבע בע"פ תנאי שעומד בסתירה לתוכן המסמך.
אשר לטענה בדבר אי חוקיות ההסכם - העובדה שהעיסקה, במקום להעשות עם סולימני, נעשתה עם חברה זרה שבשליטתו, אין בה אי חוקיות גם אם ברור שדרך זו של ביצוע העיסקה נבחרה כדי שלא יחוייב המערער בתשלום מס. אין פגם בכך מבחינה משפטית, שאדם מתכנן ביצוע עסקה בדרך שתפחית את חבותו במס. לא היתה בנסיבות מקרה זה אי חוקיות בכך שהצדדים תכננו את ההתקשרות באופן שהקונים יהיו תושבי חוץ, מתוך מגמה שלא יוטל מס בגין העסקה. בכך לא עבר המערער את הגבול המפריד בין התחמקות ממס לבין השתמטות ממס.
לעומת זאת נכון כי הערבות שנתן סולימני, שהוא תושב הארץ, להתחייבות דיאמסלס וקרפ שהם תושבי חוץ, היתה טעונה היתר המפקח על מטבע חוץ, החתימה של סולימני על הערבות ללא היתר אינה גורמת לאי חוקיות ההסכם. כאשר צדדים לחוזה מתקשרים לעשות פעולה בעתיד הטעונה מתן רשיון מטעם השלטונות, יניח ביהמ"ש שכוונתם היתה להשיג את הרשיון ולכן לא יפסול את החוזה עקב אי חוקיות. לפיכך פסה"ד נגד סולימני לא יבוצע אלא אחרי שהמערער ישיג מהרשות המוסמכת
לפי חוק הפיקוח על מטבע חוץ היתר לאחר מעשה לערבותו של סולימני, העובדה שלאחר שהמשיבים לא קיימו את התחייבותם החזיר המערער לעצמו את השליטה במכמורת אין לראות בה ויתור על תביעותיו לקיום ההסכם והשלמה עם ביטולו.
(בפני השופטים: הנשיא לשעבר י. כהן, בך, טירקל. החלטה - הנשיא לשעבר. עוה"ד מ. כספי ובוימר למערער, עוה"ד י. לוי ופישר למשיבים. 13.2.84).
ב.ש. 1144/83 - מריו כחנקא נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*תיקון טעויות סופר (בקשות לתיקון טעויות סופר - בקשת המבקש נתקבלה ובקשת המשיבה נדחתה).
שני הצדדים להליך בע"א 677/80 הגישו בקשה לתיקון "טעויות סופר" בפסק דינו של ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש פסק כי על המערער יחול פטור מסוים לפי פקודת מס הכנסה וכי יש להביא פטור זה בחשבון הניכויים על- פי סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לטענת המערער גובה הפטור הנ"ל מסתכם בסך 116,000 שקל, אך טעות סופר הביאה לידי כך שבסכמו את סכום הפיצויים התייחס ביהמ"ש לסך הנ"ל כאילו היה נקוב בלירות וזיכה את המערער בתוספת של 116,000 לירות במקום 116,000 שקלים. המשיבה מתנגדת לתיקון המבוקש וטוענת מצדה לטעות סופר אחרת. ביהמ"ש קבע כי מהסכומים המגיעים למערער יש לנכות 1,368,000 לירות שנתקבלו כגימלאות הביטוח הלאומי וסכום זה יהיה צמוד למדד "מיום פסק דינה של הערכאה הראשונה עד לסילוק הסופי". לטענת המשיבה יש לתקן את פסק הדין באופן שהסכום הנ"ל יוצמד למדד מיום 1.4.80 וזאת משום שהסכום הנ"ל נקבע על סמך נתונים הנכונים ליום זה שהוא קודם ליום פסק הדין בערכאה הראשונה. בקשת המבקש התקבלה ובקשת המשיבה נדחתה.
תיקון טעות סופר והבהרת פסק דין אינם היינו הך. טעות סופר אותה רשאי ביהמ"ש לתקן בכל עת, אם נתבקש לכך, היא כאשר מדובר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים שביהמ"ש רצה לכלול בהחלטתו אך הדבר נשמט מתשומת לבו. מאידך, אם ביהמ"ש לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה כפי שנתבקש בתיקון. את האפשרות לתקן טעות סופר אין להרחיב ואין לאפשר תיקונים בפסה"ד שאינם אלא מסווה לכתיבת פס"ד חדש.
אשר לבקשת המבקש - הוא צודק ואמנם נפלה טעות שמקורה בהיסח הדעת. בפסה"ד שבערעור קובע השופט כי יש לזכות את המערער בסכום של 116,667 שקלים, ואילו כשהתייחס לסכום התוספת הנ"ל בסיכום הוא התייחס אליו כאילו ננקב בלירות. אין ספק שמדובר בטעות טכנית גרידא שיש לתקנה. מאידך יש לדחות את בקשת המשיבה. אין מדובר בטעות סופר, פליטת קולמוס, או השמטה מקרית כמשמעותם הטכנית של ביטויים אלה, אלא מדובר בשינוי מהותי של הקביעה נשוא הבקשה. ברור, כי תקנה 486 הדנה בתיקון טעות סופר, איבה מיועדת לפתיחתו מחדש של הדיון בשאלת תקופת ההצמדה על כל המשתמע מדיון כזה לגבי ההתייחסות לעדויות ולראיות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. קין למבקש, עו"ד א.שלוש למשיבה. 14.3.84).
ב.ש. 261/84 - חיים זמיר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נדחתה).
בגין עשיית מעשה מגונה בכפיה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הוא ערער הן
על הכרעת הדין והן על מידת העונש, והוא מבקש לדחות את ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש שוכנע מאמיתות עיקרי גירסתה של המתלוננת והסניגור העלה טענות שמגמתן לערער את האמון שנתן ביהמ"ש בעדותה של המתלוננת. יש בידי הסניגור נימוקים אשר מן הראוי להשמיעם בעת הערעור והערעור אינו נטול סיכויי הצלחה, אך בכך לא די כדי להצליח בבקשה לעכב את המאסר. המבקש נדון לשנתיים מאסר בפועל כאשר השופט שוכנע שתלונת המתלוננת איננה פרי דמיון או תוצאה של רצון להעליל על המבקש. אין בטיעוני המבקש כדי להראות בעליל שפסק הדין משולל כל בסיס וכי סיכויי הסניגוריה להצליח בערעור הינם ודאיים או קרובים לכך, בנסיבות אלה אין הצדקה לעכב את ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. ברזילי למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה. 22.3.84). ב.ש. 257/84 - אבו עטבה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות מס-הכנסה, כשמדובר על מעשים שנעשו לפני כ- 7 שנים, וגזר הדין ניתן בפברואר 1984 בו נדון המבקש לשנה וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום קנס. בביהמ"ש המחוזי ביקש המבקש לדחות את תחילת ריצוי המאסר בפועל עד לשמיעת הערעור וב"כ המדינה לא התנגד לכך. אולם, ביהמ"ש נעתר לבקשה רק לתקופה הקבועה בחוק להגשת ערעור, בהשאירו לביהמ"ש העליון את השיקול אם לעכב את ביצוע המאסר. הבקשה נתקבלה. בנסיבות הנדונות, ועל אף הכלל כי תחילת ריצוי העונש הוא מיום גזר הדין, יש מקום ללכת בעקבות הסכמת ב"כ המדינה בפני ביהמ"ש המחוזי ולדחות תחילת ריצוי המאסר בפועל עד למתן פסק- דין בערעור. יודגש כי מלבד עמדת התביעה, מדובר בעבירות שבוצעו לפני שנים רבות כאשר פסה"ד ניתן זמן רב לאחר מכן.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פרוליך למבקש, עו"ד בלטמן למשיבה. 21.3.84). ב.ש. 252/84 - גדעון צדיק נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וקנס של 155,000 שקל, בשל עבירות חמורות של מרמה ושוחד שביצע במסגרת עבודתו כעורך-דין. הוא הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין ויחד עם זאת ביקש לדחות את ריצוי המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה. ניתן להיענות לבקשה, לא בלי היסוסים, על סמך המשקל המצטבר של השיקולים הבאים: עונש המאסר הוא לתקופה של 6 חודשים בלבד ויש להניח כי עד לבירור הערעור תעבור מרבית תקופת המאסר אם יאסר המבקש לאלתר. בדרך זו תימנע מהמבקש למעשה כל אפשרות ליהנות מפרי הצלחתו בערעור אם יזכה בו; לאחרונה פקדו את המבקש אסונות משפחתיים, אחיו נפטר והמבקש יושב "שבעה" בקשר לכך, אשתו מאושפזת בקשר לנסיון התאבדות וילדו נמצא במשבר פסיכולוגי בשל הסתבכות האב; גם המבקש עצמו סובל ממחלות שונות, אולם לגורם זה אין לייחס חשיבות מכרעת בנסיבות הענין. בכל הנסיבות יש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד כספי למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 22.3.84). בר"ע 648/83 - זיק בע"מ ואח' נגד אליעזר פלד, רו"ח ואח'
*הרשאה למנהל עזבון לעיין במסמכי חברה של המוריש (הבקשה נתקבלה בחלקה).
ניתנה רשות ערעור על החלטת השופט לצוות על חברת מלץ בע"מ לגלות למשיבים את מסמכיה ולספק להם מידע על עסקיה. אפילו
היה המנוח שבירושתו מדובר בעל מניות בחברה זו, לא היה ביהמ"ש מוסמך, לכאורה, לצוות על החברה לגלות את מסמכיה, שכן החברה היא אישיות נפרדת מחבריה והיא כלל לא היתה אחת מבעלי הדין בביהמ"ש.
שונה המצב בכל הנוגע להחלטה המצווה על חברה זיק בע"מ לפתוח בפני מנהל העזבון את פנקסיה. המבקש, בנו של המנוח, עומד לקבל מכוח חלקו בירושה %60 ממניות המנוח שהיו בשיעור של %56 מכלל מניות החברה והואיל והבן היה ממילא בעל כל שאר המניות, יוצא שהוא עתיד להיות בעל רוב המניות ומעשית אף השליט בה. בינתיים נרשמו המניות של המנוח על שמו של מנהל העזבון ומצב זה יעמוד בעינו עד שיוכל לבצע את מלאכתו. רצונו של המבקש לקבל את חלקו בירושה, פירושו הבלתי נמנע הוא שמנהל העזבון יוכל לבצע מבחינתו של המבקש כל פעולה אשר לדעת ביהמ"ש הורשה לשם מילוי תפקידו. מכאן שרצון המבקש לממש את זכותו לחלקו בירושה מקפל בחובו מניה וביה גם הרשאה למנהל העזבון לעיין בפנקסים, (בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 27.2.84).
בר"ע 652/83 - ניסים לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*טענה שלא היו ראיות מספיקות להרשעה(הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בבימ"ש השלום בנתניה בעבירות על סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפת חבלנית. ביהמ"ש ציין בפסק-דינו כי בחן את עדותו של המתלונן, שהיא עדות יחידה, ולאחר בחינת העדות עפ"י הראיות האובייקטיביות, לרבות הראיות שהובאו מטעם הסניגוריה, שוכנע שהאישומים הוכחו מעבר לכל ספק סביר והרשיע את המבקשים. הסניגור הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובשל תקלה במכוניתו לא התייצב בביהמ"ש במועד שנקבע לדיון בערעור. לפיכך החליט ביהמ"ש למחוק את הערעור. הסניגור הגיש בקשה להחזיר את התיק לרשימת הערעורים, וביהמ"ש המחוזי החליט שאין המקרה מתאים להחזרת הערעור לרשימת המשפטים התלויים ועומדים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בקשת רשות לערעור מוענקת רק במקרים בהם קיימת טענה בעלת מהות יוצאת דופן שהרי לא מדובר על ערעור בזכות. הנימוקים שהעלה הסניגור, ושבהם לא ראה ביהמ"ש המחוזי עילה להחזרת הדיון לערעור, כוללים טענות המופנות נגד מסקנות בימ"ש השלום בתחום קביעת הממצאים ובאלו מתערבת ערכאת הערעור רק בנסיבות נדירות אם סבר ביהמ"ש המחוזי שלאור הטענות שהועלו אינו רואה מקום להחזרת התיק לרשימת הערעורים, אין לגלות בכך עילה המצדיקה הבאת הנושא לערעור ברשות
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דגן למבקשים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 7.2.84). בר"ע 65/84 - גבריאל עזרא נגד לביא עזרא
*סמכות דיון במזונות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
השאלה שהתעוררה בביהמ"ש המחוזי היא אם יש להחיל את כלל "ההמשכיות" שמשמעותו במקרה דנן כי המשיב יוכל לדרוש העלאת שיעור המזונות בהן חב אביו, המערער, רק בפני ביה"ד הרבני. ביהמ"ש המחוזי סבר כי נוצר סכסוך חדש שבקשר אליו אין חובה לשוב ולהיזקק לביה"ד הרבני דווקא וכי מותר לביהמ"ש המחוזי לדון בנושא. הערעורנתקבל.
המשיב טוען כי בעלי הדין שהתדיינו בעבר בפני ביה"ד הרבני זנחו בהסכמתה הכרעתו של ביה"ד, בכך שערכו בינם לבין עצמם הסכם חדש שניתק את הקשר עם ההליכים הקודמים. מכאן כי ההתדיינות בקשר להסכם פירושה התדיינות בקשר למחלוקת חדשה. טענה זו אין לקבל, מאחר ולא הונחה התשתית העובדתית הדרושה,
לכך שנערך הסכם חדש שיש בו משום הינתקות מן הפסק של ביה"ד הרבני. אשר לטענה כי עצם מעבר הזמן מאז שביה"ד הרבני פסק בענין, היה בו כדי לשחרר את בעלי הדין מן החובה לשוב ולפנות לאותו בי"ד כאשר עולה טענה בדבר שינוי נסיבות - גם טענה זו אין לקבל בנסיבות המקרה שלפנינו. לא מדובר על מקרה בו נדחתה תביעת מזונות וחלף זמן מבלי ששולמו מזונות, אלא מדובר על זמן שחלף תוך כדי תשלום סכום, אמנם נמוך, שהיה בו כדי קיום החלטת הערכאה הרבנית. זמן החולף מעת מתן פסק הדין תוך כדי קיום מתמשך של הוראותיו, אינו יכול לנתק את הקשר עם פסה"ד שקבע את המזונות. על כן צריך היה המשיב לפנות לביה"ד הרבני ויש להורות על העמדת הדיון בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עו"ד בניטה למבקש, עו"ד א. גורן למשיב. 26.4.84). בר"ע 95/84 - פלוני נגד מדינת ישראל
*סדרי דין בבקשה להפגש עם ילדה תוך כדי הליכי משפט אימוץ (הבקשה נדחתה).
בפני ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע מתנהל דיון לפי חוק אימוץ ילדים וביהמ"ש החליט שלא להתיר בשלב זה מפגשים בין ההורים לבין הילדה אשר לגביה מתנהל הדיון הנ"ל ולהתמקד בדיון בבעיה העיקרית הניצבת בפניו. השופט ציין שיש קודם כל לדון בתיק לגופו ולא ראה הצדקה עניינית להפסיק את הדיון לגופו כדי להקדים את הדיון בענין המפגשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מהחלטת ביהמ"ש עולה כי ענין הביקורים משולב בדיון בהחלטה לגופה וממילא לא תוכל להינתן בערעור החלטה בכל הנוגע לרשות למפגשים מבלי להכנס לברור מלא של העובדות המשמשות נושא לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי. פירוש הדבר כי ביהמ"ש העליון בערעור יצטרך לדון לגוף הענין ודיון זה יקדים את ההחלטה באותו נושא ממש בביהמ"ש המחוזי. תוצאה זו היא בלתי סבירה לחלוטין. זאת ועוד, החלטת ביהמ"ש המחוזי לכרוך את ענין המפגשים בהחלטה לגופה היא סבירה בנסיבות הענין. (בפני: הנשיא שמגר. המבקשים לעצמם, עו"ד י. בן אור למשיבה. 13.3.84). בר"ע 222/84 - אריה קבילי נגד מדינת ישראל עירית תל- אביב
*הריסת מבנה שהוקם ללא רשיון (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע ע"י בימ"ש השלום בבניה שלא כדין וביהמ"ש לא ציווה על הריסת מה שהוקם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והורה על הריסת המבנה שהוקם שלא כדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אם ביהמ"ש מגיע לכלל מסקנה שהבניה היתה שלא כדין ואף אינו רואה סיכוי שיראו בכך פגם פורמלי הניתן לתיקון במועד קרוב על ידי קבלת רשיון, יהיה בכך כדי לסכל את מטרת המחוקק אם לא ינתן צו הריסה המחזיר את המצב לקדמותו ושולל מן העבריין את פרי מעשהו. יכולות להיות נסיבות בהן נובע העדר רשיון ממעשה של היסח הדעת או חופזה יתירה והאזרח יכול היה להשיג רשיון לו היה פונה בדרך המקובלת, ובמקרים כאלה יש מקום לשקול את מכלול הנסיבות אם להוציא צו הריסה. במקרה שלפנינו שבו ברור בעליל שלא ניתן כלל להעניק רשיון, אין לתת פרס, למי שהתעלם מן האיסורים שבחוק, ע"י אי מתן צו הריסה. (ראה גם ע"פ 533/78 - סביר י"ג 249). (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ר. נגר למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 8.5.84). בר"ע 24/84 - מפעלי מתכת נען בע"מ נגד הידרופלן הנדסה בע"מ ואח'
*טענת ויתור בפטנטים (הבקשות נתקבלו בחלקן).
זו בקשה לרשות ערעור על מספר החלטות של ביהמ"ש המחוזי ונקבע כדלהלן: לטענה של המבקשת שמן הדין היה למנות כבר עתה יועץ מדעי - זוהי שאלה המסורה לשקול דעת הערכאה הדיונית ומשהחליטה כי בשלב זה אין צורך במינוי כזה אין להתערב בכך; אלה אשר המבקשת רואה בהם את בעלי
ההמצאות של נושא הפטנטים הנדונים לא רק ידעו על הדיון בפני רשם הפטנטים לקראת רישומם על שם המשיבה הראשונה, אלא גם הפגינו התנהגות שכמוה כויתור על כל זכות אם בכלל היתה להם כזאת. אין ספק כי התנהגותם פירושה שאין הם טוענים לזכות בהמצאה וכי אם היתה להם זכות כזו הרי הם מוותרים עליה. אין הבדל בין כוחו של ויתור לבין העברת הזכויות לזולת. אין מדובר כאן בהשתק פלוגתא או מעשה בית דין אשר יתכן וכלל אינו תופס לגבי ההליכים בפני רשם הפטנטים. אין להעלות על הדעת שאדם אחר, הנתבע על הפרה של פטנט, עדיין יכול להתגונן בפני התביעה בטענה שבעל ההמצאה הוא אותו פלוני (שויתר על זכותו). מאידך ניתנה רשות ערעור באשר לגילוי מסמכים והעיון בהם.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 12.3.84).
בר"ע 75/84 - משה אילנה נגד מדינת ישראל
*מחיקת ערעור בבימ"ש מחוזי כשהנאשמת והסניגור לא הופיעו (הבקשה נדחתה).
המבקשת הורשעה בבימ"ש השלום בעבירה על פי סעיף 380 לחוק העונשין וזאת באשר שפכה מי אש על פני בעלה. בימ"ש השלום סבר כי המעשה היה בו יותר משהיה צורך סביר לעשות לשם הגנה עצמית של המבקשת. על-כך הגישה המבקשת ערעור לביהמ"ש המחוזי והוזמנה לדין, אך בשל טעות רשם הסניגור לעצמו תאריך אחר מזה שנקבע וממילא לא התייצבו המבקשת ופרקליטה במועד שנקבע. הערעור נמחק והמבקשת ביקשה מביהמ"ש המחוזי להחזיר את התיק לדיון. ביהמ"ש סרב בציינו כי טעות כנ"ל אינה עילה המצדיקה אי התייצבות. בדיון זה החליט ביהמ"ש המחוזי לשמוע את טענות הסניגור לגוף הערעור, והגיע למסקנה כי גם הטעמים הענייניים אינם מצדיקים דיון בערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מבחינת סדרי הדין נכונה ההשקפה כי שמורה בידי ביהמ"ש, בין היתר, הסמכות הטבועה למחוק ערעור בשל אי התייצבות המערער. באשר לסמכותו החילופית של ביהמ"ש לשמוע את הערעור גם בהעדרו של המערער - מבחינת זו לא יכולה המבקשת להלין גם כן כי ביהמ"ש המחוזי שמע למעשה את טענות פרקליטה אך לא מצא בהן ממש. הסניגור מלין על הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש שדן בענין כערכאה ראשונה ועל הפרשנות שניתנה לתעודה רפואית שהוגשה, אך בכגון דא אין ערכאת ערעור שניה - ואף לא ראשונה - נוהגת להתערב. אשר לשאלה אם המעשה היה בו יותר משהיה צורך סביר להגנה עצמית - אין לראות טעם המצדיק רשות לערעור נוסף לאחר ששתי הערכאות דלמטה קבעו את אשר קבעו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ק. קרני למבקשת, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 15.3.84). בר"ע 85/84 - נינה יתומי ואח' נגד מרגלית קליין ואת'
*דחיית תביעה לפינוי מושכר (הבקשה נדחתה).
הטעמים אשר הועלו על ידי המבקשים אין בהם מבחינת אופיים וטיבם כדי להצדיק דיון בפני ערכאת ערעור נוספת ברשות. גם לגוף הענין, תוך התעלמות מן התחומים שהותרו ע"י ביהמ"ש העליון בשאלת הענקת רשות ערעור, אין לגלות עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת. המבקשים קיבלו פעמיים טבין ותקילין כדי להסב את מטרת השכירות ממגורים לעסק ובכל פעם נזדרזו להגיש תביעת פינוי. המבקשת ידעה כי אלמנת המנוח קליין אינה טכנאית שיניים וכאשר גבו את 35 האחוז מערך דמי המפתח, היו ערים לכך כי יהיה על המשיבה לנהל את העסק באמצעות אחר. העובדה שהבן הפך לשותף ולא לשכיר אין בה כשלעצמה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. הרצוג למבקשים, עו"ד ל. דנילוב למשיבים. 13.3.84). בר"ע 105/84 - פרננד צרפתי נגד אינדקו חברה צרפתית
*ראשית ראיה" בתביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש הוגשה תובענה בסדר דין מקוצר והוא ביקש וקיבל, בהסכמת המשיבה, רשות להתגונן. טענתו היתה כי מן הדין למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" מחמת העדר ראשית ראיה בכתב. ביהמ"ש דלמטה דחה את טענתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לאחר שקיבל המבקש רשות להתגונן, תתברר התביעה כאילו הוגשה מלכתחילה בסדר דין רגיל, פרט לתור המיוחד לסוג תביעות זה, שיקול שאינו נוגע לעיצומה של התביעה. לפיכך, אם סבור המבקש שהחשבונות שצורפו לתביעה וכן פסה"ד שניתן בצרפת אינם בגדר ראיה כשירה לביסוס התביעה, יוכל לשוב ולהעלות טענות אלה במהלך הדיון בביהמ"ש. נימוקיו של השופט שעל יסודם ראה במסמכים ובפסה"ד יחדיו ראשית ראיה מספקת, אינם בגדר קביעה סופית ששוב אין מערערים אחריה במהלכו של הדיון.
אשר לטענה שלא הונח יסוד להטלת עקול להבטחת החוב נשוא התביעה - הראיה הנדרשת בשלב זה לקיום החוב אינה אלא ראיה לכאורה. קיים הבדל בין ראיה לכאורה לבין ראיה כשירה. נניח שהבקשה להטלת עיקול נסמכת על מסמך המתימר להיות חתום על ידי הנתבע, אלא שזה טוען שהחתימה מזויפת, במקרה כזה הנטל להוכיח את אמיתות החתימה אמנם מוטל על התובע, אך בשלב העקול ניתן להסתפק במסמך כזה. כך גם בענייננו. לכאורה בפנינו פסק דין של בית משפט בצרפת המחייב את המבקש לשלם למשיבה את הסכום נשוא התובענה כאן. הדיון בשאלה מה נפקותו של פסה"ד הזר במקרה הנדון אין מקומו במסגרת בירור הבקשה להטלת עקול (בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 6.3.84).
בר"ע 547/83 - שלום מעודד נגד אריה לוין
*מתן רשות להתגונן (הבקשה נדחתה).
המערער הגיש ארבעה שקים להוצאה לפועל, נקב שמו של המשיב כחייב והביא למשלוח אזהרה לפי תקנות ההוצל"פ. חלפו כשנתיים אשר במהלכן ננקטו הליכי הוצל"פ נוספים, אך המשיב לא הגיב. לפני עת לא רבה פנה לבימ"ש השלום וביקש רשות להתגונן. הוא נענה בחיוב וערעור של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה, אך המשיב חוייב בתשלום הוצאות.
לא היה במקרה הנדון מקום להענקת רשות להתגונן, אחרי עת כה רבה ואחרי שהמשיב נקט במשך כשנתיים במדיניות של שב ואל תעשה ולא שילם מאומה. יש לכך חשיבות מיוחדת בהקשר דנא שהרי לא די שפלוני מצביע על קיומה של הגנה לכאורה, אלא עליו לתת הסבר מתקבל על הדעת לאיחור הרב בהגשת בקשתו, ולהבהיר מדוע התמהמה עת כה רבה. המשיב טען כי לא הוא היה החייב אלא חברה שהוא מנהלה ולכן לא ראה מקום או צורך לתגובה מטעמו. השאלה עתה היא אם אחרי ההליכים בשתי הדרגות נכון יהיה שהענין יידון בערכאת ערעור נוספת. שני הצדדים ביקשו שהנשיא ידון בבקשה כבערעור עצמו, אך סמכות כאמור אינה מסורה בידיו במקרה דנן אשר עליו לא חל סעיף 3(4) לחוק בתי המשפט, מכאן שהיענות לבקשה פירושה העברת הענין לדיון בפני ערכאה רביעית. בהקשר זה יש משקל לטענה כי אכן יש לכאורה למשיב הגנה כלשהי. הענקת רשות ערעור היא בגדר שקול דעת של ביהמ"ש, שהרי מדובר בערעור ברשות ולא בערעור בזכות, ועל כן ניתן לשקול גם אם ראוי והולם דיון נוסף בשלב זה למהותו של הענין, אחרי שההלכה בכגון דא הובהרה. אין ענין בדיון נוסף במחלוקת סביב שאלת מתן רשות להתגונן.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ע. ויטמן למבקש, עו"ד א. שחם למשיב. 21.2.84). בר"ע 152/84 - מדינת ישראל נגד אורי קריף
*הקלה בעונש בעבירות איום (הבקשה נדחתה).
המשיב הורשע בבימ"ש השלום בשתי עבירות של איום ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הפחית מן העונש והעמידו על תשעה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המדינה מלינה בעיקר על התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בשאלת חומרת העונש, בסוברה כי התערבות זו חרגה במקרה דנן - וככל הנובע מן הטענות גם במקרים דומים לא מעטים - מן הנוהג והמקובל ביחסים בין ערכאה ראשונה לבין ערכאת ערעור. אכן, התערבותו של ביהמ"ש המחוזי במידת העונש לא התחייבה במקרה דנן שבו מדובר בבעל הרשעות קודמות מרובות (22 במספר) ועונשים קלים יחסית שהוטלו עליו ולא פעלו את פעולתם המקווה. העבירות אמנם נעברו זמן רב לפני שנגזר הדין, אך הדבר נבע מנתונים שסיבתם לא היתה בתביעה הכללית. ביהמ"ש המחוזי אינו חליפו של בימ"ש השלום ואינו דן בענין תוך הפעלת שיקולים אותם היה מפעיל לו ישב מעיקרו כערכאה ראשונה. ערכאת ערעור נקראת לבחון אם נפלה טעות משפטית בפסה"ד, אם עמדו לנגד עיניה של הערכאה הקודמת שיקולים פסולים ומוטעים, אם ערכאה זו התעלמה מנתון בעל חשיבות שצריך היה להכלל במסגרת השיקולים או אם העונש סוטה באופן קיצוני ומהותי לקולא או לחומרה. לענין זה שוקלת רק הפרזה ניכרת לכאן או לכאן. אם ערכאת הערעור תבדוק כל מקרה על פי אמת מידה בלתי מסוייגת ותבחון כאילו מחדש מהו העונש ההולם, ייפגע ללא הצדקה מעמדו של ביהמ"ש ששמע את הענין והתרשם במישרין מן העדויות, יתרבו ערעורים שיוגשו רק מתוך תקווה שערכאת הערעור תנהג בחמלה רבה יותר ותיפגע ערכה של הענישה כאמצעי להגנתו של הצבור הרחב.
ניתן לצאת מתוך הנחה שהדברים הנ"ל יהיה בהם כדי למנוע במקרים דומים התערבות במידת העונש, הנובעת אך ורק ממסקנת ביהמ"ש של ערעור, כי אילו הוא היה דן בענין מעיקרו היה פוסק עונש אחר. אין בכל האמור לעיל כדי להצדיק הבאת הענין ערכאת ערעור שניה. המשיב עומד לפני תום רצוי עונשו והמקרה אינו ראוי לדיון מתמשך.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, המשיב לעצמו. 19.4.84). ב.ש. 227/84 - אשרף שמעון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קבלת רכוש גנוב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בתאריכים שונים קיבל, לפחות בעשרה מקרים, תכשיטים מזהב בשווי רב שהושגו בפריצות וגניבות וביהמ"ש הורה על מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. להוכחת האישומים מצויות בידי התביעה הודעות של שניים אשר באופן עקבי היו מוכרים לעורר את התכשיטים, ולפי עדויות אלה הוא נהג להתיך את התכשיטים לזהב. מיוחס לעורר כי מלבד התמורה בכספים שילם לפורצים באחת הפעמים בסם מסוג הרואין. אין ספק כי בעדויות אלה יש ראיה לכאורה להוכחת האישומים. הסניגור תוקף את קביעת השופט כי שניים מהתכשיטים שלא הותכו זוהו על ידי בעליהם כתכשיטים שנגנבו. לא בשלב הנוכחי יש לבחון את האפשרות של קיום יותר מתכשיט אחד מאותו סוג, והשאלה מה משקל יש לתת לזיהוי אינה צריכה להתעורר כשמדובר בראיה לכאורה העולה מזיהוי זה. אין גם לקבל את גישת הסניגור המפחית מחומרת העבירות. רכישת רכוש גנוב שהושג בפשע משתייכת לעבירות החמורות אשר מבחינת החומרה אינן יורדות מהפריצות והגניבות עצמן וכשם שמקובל, מחמת ריבוי העבירות מאותר סוג, לצוות על מעצרם של פורצים עד תום ההליכים, יש לנהוג כך גם לגבי אלה שרוכשים את שלל
הפריצות שהסיכון מהם אינו פחות מהפורצים עצמם. יתכן ובמקרים מסויימים, כשמדובר בעבירה מקרית בודדת ובשווי לא רב, לא יורה ביהמ"ש לצוות על מעצר כשמדובר בקבלה רכוש שהושג בפשע, אך המקרה הנוכחי אינו כזה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רום למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 3.84. 11 ) . ב.ש. 193/84 - חיים אטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגניבת פנקס שיקים מביתה של המתלוננת, אצלה התארח, ובמשיכת סכום של כ-90,000 שקל עבור כמות של ניילון שרכש. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לעורר הרשעות קודמות וביניהן עבירות מרמה וכן תלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי. כמו כן מצבו הכספי הדחוק של העורר והחובות הרובצים עליו, מחזקים את החשש כי יבצע עבירות נוספות אם ישוחרר ממעצרו. יש להוסיף כי משפטו עומד להתחיל בתוך חודש מיום מתן ההחלטה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גורן לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 13.3.84). ב.ש. 229/84 - חסן גאבר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי במסדרון ביהמ"ש המחוזי בירושלים העביר אל עציר שחיכה לדינו בעבירת סמים, כמות של חשיש באמצעות נשיקה מפה אל פה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העברת הסם המסוכן תוך כותלי ביהמ"ש אל נאשם המחכה למשפטו, מהווה נסיבה מחמירה ביותר, המחייבת את החזקת הנאשם בעבירה זו במעצר. דעה זו נכונה היא. אם נאמר לא פעם כי הספקת סם מסוכן היא בין העבירות אשר בדרך כלל מחייבות מעצר עד תום ההליכים, הרי מתאימים הדברים, בבחינת קל וחומר, לסיטואציה נשוא כתב אישום זה, בו סופק הסם לנאשם בבנין ביהמ"ש.
(בפני: השופט בך. עו"ד עוויסאה לעורר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 14.3.84). ב.ש. 231/84 - ג'נגר אמטנני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא והרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר לייבא קילו הרואין מתורכיה לישראל וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור מסכים כי ביצוע העבירות הקשורות לכמות כה גדולה של הירואין, הוא דבר חמור ביותר, אך הוא טוען כי אין בידי התביעה הוכחה קבילה בדבר יבוא ההירואין לישראל. האמת ניתנת להאמר כי הראיות שעליהן מתכוונת התביעה לתמוך יתדותיה אינן ראיות בטוחות שעליהן ניתן לבסס ממצאים בדבר יבוא הסם לישראל. השותפים לעבירות נמצאים במעצר ויובאו לדין בנפרד ולא יוכלו כנראה להעיד במשפטו של העורר. קשה בשלב זה לראות איך תוכל התביעה להוכיח, נגד העורר, את העובדות האובייקטיביות הקשורות בהבאת הסם לישראל ובהחזקה בו בארץ. ברם, אין צורך לקבוע מסמרות בענין זה שכן יש בראיות התביעה ובעיקר בהודאותיו של העורר בפני אנשי משטרה שונים, מוסווים וגלויים, כדי להצביע לכאורה על מעורבותו בתכנון יבוא ההרואין לישראל. כשמדובר ביבוא הרואין בכמות כה עצומה וחריגה, יש לנקוט בקו מחמיר גם עם נאשם שטרם הורשע בדין. זאת ועוד, העורר קיים שיחה עם שוטר מוסווה, ולפי עדות השוטר אמר לו העורר כי הוא מתכוון לברוח מהארץ. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו בדבר המעצר גם על עובדה זו ואין בכך פגם.
(בפני: השופט בך. עו"ד צ. סער לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 14.3.84). ב.ש. 354/84 - מרדכי חזן נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).
ביום 21.2.84 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו התפרצות וגניבה כשמדובר בטובין המסתכמים ב- 650,000 שקל. ביום 21.3.84 החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר היה עצור מאז 11.10.83 בגין אישום אחר שעניינו כבר נסתיים משפטו של העורר נקבע ל- 23.9.84 ועקב כך ביקש העורר לעיין מחדש בהחלטת המעצר והשופט דחה את הבקשה בנימוק שמוקדם מדי לדון בה הואיל ויתכן ויתפנו תאריכים לדיון ומשפטו יוקדם. העורר השיג על החלטה זו ובישיבה שנתקיימה ביום 27.4.84 בביהמ"ש העליון הוסכם בין ב"כ העורר ונציגת המדינה שתוגש בקשה משותפת לביהמ"ש המחוזי להקדים את הדיון, ולאחר שתינתן החלטה בענין זה, יידון הערר בהתחשב גם בנסיבות ההחלטה החדשה. הבקשה נדונה בביהמ"ש המחוזי ביום 30.4.84 והוחלט שאין אפשרות בשלב הנוכחי להקדים את הדיון, אם כי יתכן שתיווצר אפשרות של הקדמת הדיון בעתיד. כיוון שכך נדון הענין שנית בביהמ"ש העליון, בהיעדר ב"כ הפרקליטות מסיבת קיום שביתה מקצועית באותו יום. ביהמ"ש העליון ציין כי גם כשמדובר בשביתה מקצועית מוטלת חובה על אנשי הפרקליטות להופיע באותם תיקים, לפחות, שבהם ענין מעצרו של אדם ושלילת חירותו מוטלים בכף. בנסיבות אלה הוחלט לקיים את הדיון בערר למרות אי הופעת נציגי הפרקליטות והערר נתקבל.
משך הזמן העשוי לעבור בין תחילת מעצרו של העורר בתיק זה לבין תחילת משפטו ארוך הוא במידה ניכרת מעבר לזמן המקובל והסביר. ביהמ"ש המחוזי אפילו לא הורה על שמיעת המשפט בדחיפות. התביעה מבקשת להביא ששה עדים ואין ספק שהמשפט לא יוכל להסתיים ביום אחד. בנסיבות אלה אין לקיים את ההחלטה להשאיר את העורר במעצר נוכח הסיכוי שאיננו רב שיתפנו תאריכים לדיון במהלך הזמן. אכן העבירה המיוחסת לעורר היא חמורה, ויש לו הרשעות קודמות, אבל נוכח הנסיבות הנ"ל, יש להעדיף את האינטרס של העורר, שלא להיות נתון במצב תקופה ארוכה יתר על המידה, על השיקולים שכנגד. עם זאת יש להטיל הגבלות על חופש התנועה של העורר, היינו שלא יצא בלילות מביתו ויתייצב שלוש פעמים בשבוע במשטרה. (בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מ. גלעד לעורר. 2.5.84).
ב.ש. 416/84 - גדליה כהנא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם, בין היתר, בעבירות מירמה וזיוף והתחזות לאחר כשמדובר בסדרת מעשים מורכבים ומתוחכמים, אשר מטרתם היתה להוציא במרמה באמצעות "ישראכרט" סכום עתק של כ- 48 מליון שקל. העורר אינו מתכחש לאשמתו בעבירות המיוחסות לו, אלא טוען כי העבירות בוצעו על ידו בהדרכת אדם פלוני, אשר פרטיו אין הוא מסוגל למסור למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
השופט ביסס את החלטתו על חומרת העבירות, על הסכנה של התחמקות ממשפט, ועל העובדה שיש לעורר הרשעות קודמות וביניהן של שוד מזוין. הסניגור טוען כי העורר הוא אדם תמהוני וכי פעל תחת השפעת האדם האלמוני וכן על העורר לטפל באמו החולה. בין שפעל העורר על דעת עצמו ולבדו ובין שפעל בהדרכת אדם אחר, העבירות הן חמורות ביותר, הן מבחינת מהותן והן מבחינת ההיקף והנסיבות בהן בוצעו, והעורר אינו מתכחש לביצוע המעשים עצמם. אשר לאמו החולה - עולה מהודעות העורר במשטרה, כי הוא ביחסים רעים עם אמו ואינו מדבר אתה כבר תקופה ארוכה. גם הנימוק שהעורר לא יתייצב למשפט באם ישוחרר אינו בלתי מבוסס. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד ישעיהו לויט לעורר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 23.5.84).