ע.פ. 548/82 - יעקב מילר נגד מדינת ישראל
*שימוש בתעודות מזוייפות מחו"ל כדי לקבל פטור מבחינות(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. המערער "רכש" תמורת 50 דולר תעודות מזוייפות המעידות כי הוא בעל תואר מסטר בחשבונאות, מסים, משפט מסחרי ומינהל עסקים, ותעודת דוקטור בכלכלה מאוניברסטאות שונות בארה"ב. הוא עלה ארצה ופנה למועצת רואי החשבון בבקשה לקבל על יסוד תעודות אלה פטור מ-13 מתוך 16 בחינות כנדרש עפ"י תקנות המועצה. בגין מעשים אלה הורשע בעבירות במרמה בנסיבות מחמירות בנגוד לסעיף 415 לחוק העונשין בצירוף סעיף 32 לחוק ובשימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי וכן נדון לקנס של 20,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
ב. לענין ההרשעה - המערער הודה בביהמ"ש המחוזי בכל העובדות של פרטי האישום ואעפ"כ הוגש הערעור על ההרשעה, שכן לדעת הסניגור לא היתה לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בעבירות שבהן הורשע המערער. לענין סעיף 415 לחוק טען המערער כי יוחס לו רק נסיון לעבור את העבירה, ואף אם ניתן לייחס נסיון לביצוע עבירה זו בנסיבות מחמירות, דבר שהסניגור חולק עליו, עדיין היה צפוי לעונש מקסימלי שהוא פחות משלוש שנים ועל כן אין עבירה זו מסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. בהקשר זה טוען הסניגור כי אין כלל עבירה של נסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות ורק ביצוע מושלם של העבירה יכול להתבצע בנסיבות מחמירות.
ג, אשר לעבירה האחרת נטען כי בעצם השימוש או הפצת מסמך מזוייף לפי סעיף 420 לחוק אין משום "נסיבות מחמירת" בהן מדבר סעיף 418. לדעת הסניגור מטרת השימוש או הזיוף אינה נסיבה מחמירה, אלא הזיוף עצמו חייב להיות בנסיבות מחמירות לפי גירסה זו עפ"י סעיף 420 לעולם אין להרשיע בעבירה שנעברה בנסיבות מחמירות, שכן הנסיבות המחמירות אינן יסוד מרכיב של העבירה אלא של העונש בלבד, ומכיון שכך גם עבירה זו היא בגדר עוון שאינה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, טענות אלה לא נטענו בביהמ"ש המחוזי במועד הנדרש בסעיפים 149 ו- 151 לחוק סדר הדין הפלילי, אך לטענת הסניגור אין זו סיבה להשלים עם גזר הדין שנגזרללא סמכות
ד. לענין שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות אם מצויה עבירה זו בסמכות ביהמ"ש המחוזי, הרי עפ"י סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, מותר לצרף בכתב אישום אחד גם אישומים המבוססים על אותן עובדות, או על עובדות דומות, או על סדרת מעשים הקשורים זה בזה עד שהם מהווים פרשה אחת, ולאישום בביהמ"ש המחוזי מותר לצרף גם אישום בעבירה שאינה פשע וזאת על אף כל דין אחר. לפיכך יש לברר אם עבירה זו יכולה להיות נדונה בביהמ"ש המחוזי והתשובה לכך היא חיובית. העבירה עפ"י סעיף 420 לחוק, היא עבירה עצמאית אך לצורך הגדרתה בדירוג שלה יש לפנות לסעיפים 414 ו- 418. בסעיף 418 יצר המחוקק שתי דרגות של אחריות לגבי המזייף מסמך ואין זו רק אבחנה טכנית לצורך קביעת שיעור העונש, שכן לכך בלבד די היה בקביעת עונש מקסימלי אחד. כאן קבע המחוקק "המזייף מסמך, דינו מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו- מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות דינו - מאסר 5 שנים". מכאן שאין זו רק שאלה של שיעור העונש, אלא העבירה כשהיא מבוצעת בנסיבות רגילות היא בתחום העוון ואילו אם נעברה בנסיבות מחמירות מוגדרת היא כפשע, במקרה הראשון העבירה היא בסמכות בימ"ש השלום ובמקרה האחר בסמכות ביהמ"ש המחוזי. הנסיבות המחמירות מתייחסות לעצם ביצוע העבירה והן יסוד מיסודותיה. בענין דנא הנסיבות המחמירות הן: מעורבות המערער בזיוף עצמו; השימוש לא לו
בתארים בדרגה גבוהה של חומרה; התקלה לציבור שעלולה היתה לנבוע לו אושר כרואה חשבון; התיכנון המוקדם ורמת התיחכום שנשתרעה לאורך זמן רב במעשיו. כיון שביהמ"ש יכול היה לדון בעבירה זו ולהרשיע את המערער בה, ממילא יכול היה לדון גם בעבירה האחרת.
ה. אשר לעונש - אין לומר כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עם המערער, במיוחד לאור נסיונות הנעשים לעתים ע"י עולים חדשים להצטייד בתעודות שאין הם זכאים להן. אלמנט ההרתעה בענין זה הינו בעל חשיבות רבה משום שבמקרים רבים אין למדינה יכולת לבדוק ולאמת את התעודות. מאידך, מדובר באדם בעל עבר נקי שנכשל כשלון חד פעמי מחמת שלא הספיק לסיים חוק לימודיו כרואה חשבון ועם עלותו ארצה נקלט בעבודה במשרד רואה חשבון, ושליחתו למאסר יקטע את קליטתו והשתרשותו בארץ בלי שיוכל להשתקם. המערער נשוי ואב לשניים וחרטתו הכנה עולה, לדבריו, מכך שמיד הודה באשמות שיוחסו לו, בהתחשב בכל הנתונים האלה יהיה העונש שלושה חודשים לריצוי בפועל וחמישה חודשים מאסר על תנאי וכן הקנס כאמור. (בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' נ.ארד למשיבה. 7.2.84).
ע.פ. 78/83 - חיים רדלמן נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א, בשעת צהרים נסע המערער מצפונה של תל-אביב לדרומה בנתיב הימני של מסלול נסיעתו שבו שני נתיבים. המסלול מופרד מן המסלול שלשמאלו שהוא בעל נתיב אחד בלבד וקו הפרדה רצוף. שדה הראיה שהיה לנגד עיניו של המערער היה כ-80 עד 100 מטר ומהירות נסיעתו כ- 35 קמ"ש. ארעה תאונה שעה שילד כבן 6 שנים חצה את הרחוב לרחבו מן המדרכה שלשמאלו של המערער לכיוון הים ונפגע, לאחר שעבר כ- 7.5 מטר מרוחב הכביש. הורי הילד היו יחד עם בני משפחה אחרת. שתי המשפחות התכוננו לחצות את הכביש. תחילה חצו את הכביש הורי המנוח, ובני הזוג הנוסף החלו אף הם לחצות את הכביש, אלא שלמראה מכוניתו המתקרבת של המערער לא המשיכו בדרכם ועצרו על קו ההפרדה החוצה את מסלולי הנסיעה, אז הגיח מאחוריהם המנוח, שנשאר על המדרכה בלי השגחה, עבר לידם והמשיך בחצייה עד שנפגע. המערער לא האט את מהירות נסיעתו, לא צפר, והמשיך בדרכו, בהניחו שהעומדים בכביש יניחו לו לחלוף על פניהם. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות, שכן לא ראה את הורי המנוח חוצים, לא ראה את העומדים על הקו הלבן אלא בשלב עמידתם, ולא ראה את המנוח בחצייתו למרות שיכול היה לראותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נתקבל.
ב. בביהמ"ש המחוזי נדחה ערעורו של המערער ברוב דעות, כאשר שופט המיעוט סבר שאין לדרוש מנהג כי יאיט עד כדי עצירה במקום וכן סבר כי הנהג שראה את קבוצת האנשים ממתינה ונותנת לו לעבור, לא צריך היה לצפות שמאן דהוא יחצה את הכביש בריצה כפי שעשה הילד המנוח. הנהג לא צריך היה, לדעת שופט המיעוט, לחשוב שאלה שעומדים על הכביש קשורים לאלה שכבר עברו וכי יש ילד העשוי להתפרץ בריצה לתוך הכביש.
ג. צדק שופט המיעוט כי אין לפקוד על המערער רשלנות על שלא נתן דעתו לחציית הוריו של המנוח את הכביש בהיותו במרחק 80 - 100 מטר מהם. מחובתו של נהג לרכז את מעייניו לסביבתו הקרובה כדי לעמוד על סכנה הצפויה משם, והסטת המבט למרחקים שאינם בתחום הסכנה המיידית, עלולה להשמיט מתחת ידיו אפשרות למנוע תאונה שבתחום הסכנה. אפילו היה המערער רואה את הורי המנוח בחצייתם,
לא היה עליו לדעת על הקשר שבינם ובין העומדים על קו ההפרדה, וכי יש בחציית הכביש על-ידי הראשונים כדי להדליק "אור אדום" בתודעתו לגבי המשך התנהגות אלה שעמדו שם.
ד. העובדה שהמערער לא ראה את בני הזוג האחר עד שהגיע לקו ההפרדה אינה רלבנטית לעניין אשמת המערער, שהרי הולכי רגל אלה עצרו ולא המשיכו בדרכם ואיש מהם לא נפגע ע"י המערער. צדק שופט המיעוט גם בכך כי מי שדורש מנהג כי ייסע במהירות כזו שתאפשר לו לעצור על אתר, כדי לקדם פני סכנה, דורש ממנו למעשה כי יעצור את רכבו לחלוטין. אין נהג יכול להתגבר על אתר על כח התאוצה של הרכב, ותהא מהירותו איטית ככל שתהא. אין להבין על כן את הדיבור "לעצור על אתר" אלא כמכוון לעצירה שהיא כמעט על אתר, הניתנת להשגה במהירות איטית ביותר.
ה. עפ"י קביעת בימ"ש השלום היה ביכלתו של המערער לראות את המנוח מבעוד מועד אילו היה עירני דיו לנעשה בכביש. השאלה היא אם נוכח רשלנות המערער הוכח גם הקשר הסיבתי שבינה ובין גרימת המוות. התשובה לכך היא שלילית. אין לומר כי היה על המערער לצפות כי מאן דהוא עלול לזנק לפתע מן המדרכה אל הכביש. אפילו היה המערער רואה את המנוח בעמדו על המדרכה בשמאל, לא היה בכך כדי לחייבו בנקיטת אמצעים מיוחדים, שעה שהוא נוסע בנתיב הימני מבין שני הנתיבים של מסלולו, בכביש שרוחבו 10 מטר, במהירות של 35 קמ"ש.
ז. ברם, חוסר זהירותו של המערער מתבטא בכך כי לא הבחין במנוח כשזה החל לחצות את הכביש עד שנפגע. אילו היה רואה את המנוח בשעת החצייה, לא היה רשאי להניח כי המנוח ינהג כמבוגרים שחצו לפניו, אלא חייב היה לצפות כי לא יהיה מודע לסכנה וימשיך לחצות את הכביש. השאלה היא אם הוכח שרשלנות המערער היא שגרמה לתאונה, כשלענין זה יש להניח, בהעדר ראיה, כי המנוח חצה את הכביש בריצה. עפ"י טבלאות בענין הולכי רגל ועצירת כלי רכב, עולה שגם אם היה המערער בולם מיד עם רדתו של המנוח לכביש, לא ניתן לקבוע, על יסוד הפרשי זמן של עשיריות השניה, כי היה בידו למנוע את התאונה. לפיכך יש להרשיע את המערער בעבירה של נהיגה ברשלנות ולא בגרימת מוות. המערער נדון ע"י בימ"ש השלום לשתי שנות פסילה ולתשלום קנס של 12,000 שקל וביהמ"ש העליון העמיד את העונש על המחצית.
(בפני השופטים: אלון, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 18.3.84).
ע.פ. 710/83 - צבי בן-צבי נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערער הואשם בכתב אישום אחד עם נאשמים נוספים ואלה הודו בעובדות והורשעו בדינם. התביעה הודיעה כי יתכן ותבקש להשמיעם כעדים מטעמה במשפטו של המערער ונגזר דינם של הנאשמים האחרים. המערער מלין עתה על שניים אלה: כי נפל לקוי בסדרי הדין בכך שנגזר כבר דינם של שותפיו לכתב האישום; כי בגזר הדין העיר ביהמ"ש הערות שיש להן השלכה והתייחסות לאשמתו של המערער, לפיכך ביקש כי ביהמ"ש יפסול עצמו מהמשך הדיון בעניינו וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
לפי סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי, מותרת האשמת נאשם בכתב אישום יחד עם אחרים בנסיבות המוזכרות בסעיף. השיטה בה נוקטים למען קיומם של סדרי דין סבירים ויעילים, ע"י הגשת אישום נגד מספר נאשמים בכתב אישום אחד, טומנת בחובה מעיקרה את הסיכון כי דבריו ותגובותיו של האחד, יהיו בעלי השלכה על הגנתו
של השני. עצם ההודאה בעובדות של אחד כורכת לעתים בעקיפין גם את מי שאינו מודה ומובא לדין בפני אותו שופט על פי אותו כתב אישום. המחוקק לא שלל הווצרותן של נסיבות כאמור. אין נאשם יכול לדרוש פסילתו של שופט בשל כך שראיה כלשהי המובאת בפני ביהמ"ש במסגרת הדיון בכתב אישום משותף היא בעלת השלכה עליו. ובשל כך שהשופט קרא את ההודאה בכתב של השותף לאותו כתב אישום. צרוף הנאשמים כדין הוא שגרר את התוצאה של עיון בהודאה ואין בעיון האמור כדי להצדיק פסילה.
ב. אין גם מקום לפסילה בשל גזירת הדין של הנאשמים האחרים. עפ"י סעיף 155(א) לחוק סדר הדין הפלילי נאשם שהודה והתובע הודיע שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, ייגזר דינו תחילה. לענין זה אין נפקא מינה אם התובע הודיע באופן החלטי שיקרא לאותו נאשם כעד או הודיע כי "יתכן" שייקרא להעיד כעד. מבחינת ביהמ"ש לא הושמעה כאן ההודעה בדבר אפשרות קריאת הנאשם כעד, אלא כדי שביהמ"ש ידע לכלכל צעדיו והביטוי "יתכן" אין בו כדי לגרוע.
ג. אין גם מקום לפסילה בשל ההתייחסויות הקצרות בגזר הדין לזיקה בין הנאשמים השונים. דברים אלו נובעים מן האמור בכתב האישום ומיישומו לגזר הדין בעקבות ההודאה בעובדות. כשם שההאשמה בצוותא מתחילתה, בלווית תאור הזיקה בין הנאשמים כפי שהובאה בכתב האישום, לא היתה פסולה, כך גם אין פסול בהתייחסוית הקצרות העובדתיות לאותה זיקה ממש בדברים שנכללו בגזר הדין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. רשף למערער, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 29.4.84). ע.פ. 475/83 - דוד דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה והטרדת עד וחומרת העונש(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע באישומים של גרימת חבלה של ממש, איומים, הטרדת עד בנסיבות מחמירות ותקיפה, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה באופן מצטבר. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. אחד האירועים מתייחס למופע בו נכחו האחים משה ואליהו בוצ'קו, אשר זמן מה לפני כן העידו כעדי תביעה במשפטם של שניים שהואשמו בשוד. המערער, אשר כפי שהוכח הוא ידידם של הנאשמים הנ"ל, הופיע במקום וביקש ממשה בוצ'קו לסור עמו הצידה. לאחר שנענה לו התקיף המערער את משה כשהוא נעזר בתוקף אחר. אותו לילה שוב תקפו המערער וחברו במקום אחר את משה בוצ'קו ואחיו אליהו בקרבת ביתם. אישום נוסף מתייחס לתקיפתו של אליהו בוצ'קו בתאריך אחר כאשר הלה חיכה בתחנת רכבת בבנימינה. ביהמ"ש קיבל את עדויות התביעה ודחה את עדויות המערער ועדיו ובכך אין להתערב.
ג. הסניגור העלה את השאלה מדוע אחרו האמים בוצ'קו בהגשת תלונתם למשטרה, שהרי התלוננו רק אחרי האירוע השלישי עם האח אליהו, אך בכך אין כדי לפגוע באמינות דבריהם. הפניה למשטרה כדי להתלונן נגד עבריינים אלימים, מתאחרת במציאות שלנו לא אחת והסיבה מובנת. במקרה דנא פנו המתלוננים למשטרה אחרי שהתקיפה חזרה על עצמה ואחרי שהם נוכחו לדעת שהמערער עלול להמשיך בכך. הודעה כבושה בנסיבות כאלה, מוכרת לערכאות בישראל, והעובדה שאינה רצויה ופוגעת בחקירת עבירות על אתר, אין בה בהכרח כדי לגרוע מאמינותה של התלונה.
ד. אשר לטענת הסניגור כי לא הובאו ראיות רפואיות על הפגיעות של המתלוננים - יש נסיבות בהן לא ניתן להסיק מסקנות כלשהן ללא תעודה רפואית ויש נסיבות בהן יש ביתר הראיות כדי לתאר תמונה עובדתית כהוויתה, המאפשרת הסקת מסקנות
אף ללא תעודות. אם העובדות ברורות במידה מספקת אין ביהמ"ש מנוע מהסקת מסקנה אף בהיעדר תעודה רפואית.
ה. אשר לעונש - אמנם אינו קל, אך ביהמ"ש לא יכול היה להתעלם מכך שאין מדובר על הרשעה ראשונה, אלא על עבריין אשר לחובתו רשומות עבירות קודמות לרוב של תקיפה, גרימת נזק ומספר רב של התפרצויות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמחוני למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 29.2.84).
ע.פ. 244/83 - יוסף נציה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה וחומרת העונש(הערעור נדחה בעיקרו).
א. עפ"י ממצאי ביהמ"ש המחוזי פרץ המערער, שהוא סיטונאי המשווק שימורי חמוצים, שבע פעמים למחסנו של המתלונן שהוא אחד מלקוחותיו, וגנב שימורי חמוצים ממחסן זה, וכן גנב משם פעמיים קופסאות זיתים וכל זאת כשהוא נעזר בנער שעבד אצל המתלונן (להלן - הנער). ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים 407(ב) ו- 384 לחוק העונשין וגזר לו עונש של ששה חודשים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס של 75,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו ועל מידת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על ארבעה חודשים.
ב. הנער, שהיה העד המרכזי במשפט, הכחיש עם מעצרו שנטל חלק בהתפרצויות ובגניבות ממחסן מעבידו, לאחר מכן גילה בשלש הודעות שמסר על שתי פרשיות של גניבות שביצע מהמחסן. האחת בתקופת עבודתו אצל המתלונן, כאשר נשלח על ידי המתלונן להביא סחורה מהמחסן, וכך גנבו הוא והמערער מתוכו בשבע הזדמנויות שונות סחורה והעמיסוה על מכוניתו של המערער. הפרשה האחרת ארעה סמוך לאחר פיטוריו, בה גנב מהמחסן בעזרת מפתח משוכפל 24 קופסאות זיתים והביאו לחנותו של המערער. הנער סיפר באשר ל- 24 הקופסאות, כי חלק מהן הביא לחנות המערער כשהמערער היה בחנות, וחלק מהן הביא כשהמערער לא היה בחנות והניחן ליד הדלת המערער הודה שמצא קופסאות בחוץ, אך סבר שאחד מלקוחותיו החזירן לו ולא קישר אותן עם הנער כלל וכלל. ביהמ"ש קיבל את הגירסה שאת 24 הקופסאות העביר הנער בשתי הזדמנויות, והרשיע את המערער באשר לכל 24 הקופסאות, וכן הרשיעו באשר לשבע ההתפרצויות למחסן של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על הדברים שאמר הנער בעדותו במשטרה, ועשה שימוש בהוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, אם כי הוסיף ואמר כי גם ללא קשר לסעיף 10א ניתן לסמוך על ההודעות במשטרה ולראותן כחלק מעדותו של הנער שנמסרה בביהמ"ש, שכן הנער אישר בביהמ"ש את נכונות ההודעות במשטרה.
ג. הסניגור טוען שלא היה מקום לסמוך על הוראת סעיף 10א הנ"ל, שכן ההודעות לא נמסרו ע"י התביעה, אלא ע"י הסניגוריה במטרה לתקוף את מהימנות העד והתביעה לא ביקשה מביהמ"ש לסמוך על אמרות אלה כחומר ראיה ובקשתה לענין זה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, וכן לא הוכיחה התביעה את התנאים הדרושים להכשיר את האמרות כראיה. אין צורך להזקק לטענות אלה ולהכריע בהן, שכן בכל מקרה רשאי היה ביהמ"ש לראות באמרות חלק מן העדות גופה. זאת מן הטעם שבביהמ"ש אישר הנער כי האמרות הנ"ל אמת הן. כשאישר הנער כי מסר את האמרות למשטרה ואימת באופן כללי את הנאמר בהן, רשאי ביהמ"ש לראות באמרות חלק מן העדות גם ללא הזקקות לסעיף 10א ביהמ"ש רשאי היה להעדיף את החלק מעדותו הגלום באמרותיו במשטרה, על פני חלקים אחרים של העדות. היו גם ראיות נוספות המחזקות את עדותו של הנער שהיתה עדות יחידה של שותף לעבירה.
ד. אשר ל-24 קופסאות השימורים שהובאו לחנות המערער - יש לקיים את ההרשעה באשר לאותן קופסאות שהובאו לחנות כשהמערער היה שם וקיבל אותן, ויש לזכות את המערער מהאשמה ביחס לאותן קופסאות שהובאו כשהוא לא היה בחנות והונחו על-יד הפתח. אכן, ביהמ"ש האמין לנער שהביא את הקופסאות לחנות גם בפעם השניה, אך אין זאת אומרת שגם בפעם השניה לקח המערער חלק בתכנון של גניבת הקופסאות. ייתכן שהנער הביאן לאותו מקום בהניחו שכשם שהמערער השתתף בגניבת הקופסאות בפעם הראשונה, יקבל אותן גם בפעם השניה. באשר לשבע פעמים שבהן נכנסו המערער והנער למחסן והוציאו מתוכה קופסאות - גניבות אלה בוצעו כאשר הנער נשלח לשם ע"י המתלונן וכניסתו למחסן היתה על כן כדין. כיון שכך לא היה מקום להרשיע את המערער בהתפרצות למחסן, אלא בגניבת הסחורה בלבד.
אשר לחומרת העונש - העונש שנגזר על המערער איננו חמור והנסיבות מחייבות עונש חמור חרף עברו הנקי של המערער. אולם בהתחשב בתוצאות הערעור על ההרשעה, ובכך כי מאז ביצוע העבירות חלפו חמש שנים שבהן היה המערער נתון לאימת הדין, ניתן להקל עימו במידת מה ולהעמיד את המאסר בפועל על ארבעה חדשים .
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד איתמר הכהן למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 17.5.84).
ע.א. 442/83 - משה קם נגד דבורה קם
*שינוי נסיבות בפסיקת מזונות(הערעור נתקבל).
א. בני הזוג נישאו ב-1943 ולהם שני ילדים נשואים. רכושם, שתי דירות - אחת בתל- אביב בה התגוררו השניים ובה מתגוררת כיום האשה, והשניה בחולון, אותה קנו בני הזוג מחסכונותיהם. הבעל הוא צבע במקצועו והאשה פקידה ומתרגמת. השניים,שהם מסוכסכים, פנו לבורר ובינואר 1975 ניתן פסק הבורר. לאחר מכן ניתן פס"ד של בי"ד רבני שלפיו על הבעל לקיים את פסק הבורר. בינואר 1978 הגישה האשה תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי בת"א ובפברואר פסק ביהמ"ש מזונות זמניים. חודשיים לאחר מכן הגיעו בני הזוג להסכם פשרה שאושר כפס"ד ולפיו התחייב הבעל: "לשלם לאשה מזונות צמודים למדד; לשלם את הוצאות המשפט...". האשה התחייבה בהסכם לבטל "... את כל ההליכים שהתחילה בקשר למכירת הדירה בחולון...". כן קבע ההסכם שאם האשה לא תהיה מסוגלת לעבוד, ידונו הצדדים מחדש בגובה סכום המזונות. לימים הגישה האשה תביעה מחודשת למכירת הדירה בחולון. המערער גר עתה אצל ידידתו ולדבריו עשה כן לאחר שהאשה הגישה את התביעה המחודשת למכירת הדירה בחולון. כאשר המערער לא עמד בתשלומי המזונות, פנתה המשיבה להוצאה לפועל. המערער תבע בביהמ"ש המחוזי את ביטולו של החיוב במזונות מחמת: שינוי נסיבות מהותי במצב בריאותו המונע ממנו לעבוד כפי שעבד בעבר, ושינוי בהשתכרות האשה וביחסה אליו; הפרה יסודית של הסכם הפשרה ע"י האשה, בכך שתבעה שוב את מכירת הדירה בחולון. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער והערעור נתקבל.
ב. בענין שינוי הנסיבות המהותי - טענת ב"כ האשה היא שאין להתערב בפס"ד שניתן בהסכמה גם כשיש שינוי נסיבות, משום שפס"ד המבוסס על הסכם פשרה, שונה במהותו מפס"ד המבוסס על הכרעה שיפוטית על יסוד טענות הצדדים, וניתן לביטול רק מחמת פגם המבטל חוזה. הוא טוען כי כדי לפתוח פס"ד שניתן בהסכמה, יש להוכיח אחת מן השתים: שנפל פגם בהסכם; שישנו תנאי מפורש או מכללא בהסכם המראה בבירור שזו היתה כוונת הצדדים בעת שחתמו על ההסכם.
ג. פס"ד המאשר הסכם פשרה משולבות בו תכונותיו של הסכם ושל פס"ד. בענייני מזונות פס"ד אינו ינצר מחסום החלטי בפני התדיינויות נוספות וניתן לשוב ולפנות לביהמ"ש, במקרה שחל שינוי מהותי בנסיבות בהשוואה לעבר. טענת ב"כ המשיבה היא שכוונת בעלי הדין היתה כי ההסכם לא ישונה אלא אם האשה תפסיק לעבוד. כוונת הצדדים אינה מכריעה בכגון דא, כי התנאי מכללא לפיו ניתן לשנות פס"ד מזונות בשל שינוי מהותי בנסיבות משולב בהסכם לפי טיבו כהסכם מזונות. זהו תנאי המתווסף לחוזה בשל סיווגו ומהותו, המסקנה העולה מן ההתייחסות המפורשת לנושא מוגדר אחד בלבד, אין בה כדי להוסיף או לגרוע בענין אחר. גם משניתן פס"ד המאשר הסכם, הרי אם הוכח שמאז הינתנו חל שינוי מהותי בנסיבות וכי יהא זה בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את הענין מחדש. אם כי פס"ד שניתן בהסכמה אין לפתחו אלא במקרים נדירים.
ד. לענין שינוי הנסיבות מבחינתו של המערער - לטענתו הזדקן והגיע לגיל פרישה ומצב בריאותו הורע והוא חש במחושי גב וחולשה, ומאחר ועבודתו כצבע היא עבודה פיזית הוא מתקשה לעבוד. ביהמ"ש המחוזי מינה מומחה למחלות לב שקבע כי הבעל סובל "ממחלת לב וקרוב לוודאי עבר אוטם שריר הלב". הרופא המליץ שהמערער יימנע ממאמצים גופניים בינוניים או קלים וכדומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה של הרעה מהותית בנסיבות עקב מצב בריאותו של המערער, בציינו כי אין לראות את חוות דעתו של המומחה הוכחה לכך שאין הבעל מסוגל לעבוד. כמה כן סבר כי כבר בעת ההסכם היה גילו של המערער למעלה מ- 65 ומצבו הרפואי הגביל את פעילותו, ואין חידוש בטענה הנוכחית חוץ מהעובדה שחלפו ממפר שנים. מסקנה זו אינה נראית. המומחה הרפואי פירט את ממצאיו ואין לומר כי כתב את מה שכתב רק בגלל תלונות הנבדק. אין לקבל את ממצא ביהמ"ש כי אין חידוש לעומת המצב הקודם. התקדמות הגיל אמנם לא הפתיעה את הבעל, אך נוסף לכך יש קביעה של מומחה למחלות לב ובינתיים עבר הבעל אוטם שריר הלב וישנם שינויים פיזיולוגים בלבו. זה שינוי מהותי במצב בריאותו של הבעל בהתחשב באופיו של המקצוע בו הוא עוסק.
ה. לענין יכלתו הכספית של המערער - לא נקבעו ממצאים באשר לכך ונותר רק ענין השינוי המהותי במצב הבריאותי שלו ומשמעות השינוי.
ו. טענה נוספת בפי המערער שהמשיבה הפרה את ההסכם הפרה יסודית, בכך שהגישה מחדש תביעה למכירת הדירה בחולון בניגוד למוסכם. על יסוד טענה זו יוכרע הערעור כאמור להלן בפס"ד השופט לוין.
השופט ש.לוין:
א. יש לבטל את הסכם הפשרה ועמו את פסה"ד למזונות מן הטעם שהמשיבה הפרה את ההסכם הפרה יסודית. אומד דעתם של הצדדים להסכם מחייב קביעה שהמערער לא היה מסכים לקבל עליו את החיוב המוחלט במזונות אלא במסגרת ההסדר הממוני, לרבות התנייה של ביטול ההליכים למכירת הדירה בחולון, ויש להניח שלא היה מתקשר בהסכם אילו ראה מראש את הפרתו ע"י המשיבה בהגשת תביעה חדשה לפירוק השיתוף ותוצאותיה כאמור בסעיף 6 לחוק החוזים.
ב. המשיבה טענה כי גם אם הפרה את ההסכם הפרה יסודית, אין המערער רשאי לבטלו עוד, לאחר שלא שלח לה הודעת ביטול זמן סביר לאמר שנודע לו על ההפרה. אכן, אילו חזרה בה המשיבה מן ההפרה וביטלה את תביעתה יתכן והמערער היה מאבד את זכות הביטול בשל כך. אך המשיבה התמידה בהפרה ולפיכך עמדה למערער זכות הביטול כל עוד נמשכה ההפרה, והתנהגותו לאחר מכן מהווה הודעת ביטול כנדרש.
ג. לא נטען ולא הוכח שהמערער השלים בהתנהגותו לאחר ההפרה, עם פיצול החוזה לחיוב במזונות לחוד ולחיוב לבטל ההליכים לחוד. מבחינה הלכתית לא חלקו הצדדים על כך שפגם שנפל בהסכם מדיני החוזים, המביא לבטלותו, יש בו כדי להניע את ביהמ"ש לבטל את ההסכם ועמו את פסה"ד הנסמך עליו.
ד. בכתב תביעתו לא עתר המערער במפורש לביטול פסה"ד שבפשרה, אך המשיבה לא השיגה על העובדה שבפועל עמדה לבירור גם תביעת המערער לביטול פסה"ד.
על יסוד הנ"ל יש לבטל את ההסכם, את פסה"ד למזונות ואת פסה"ד האחרון של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מ. דיין למערער, עו"ד ר. מוזס למשיבה. 15.4.84).
ב.ש. 248/84 - פרוספר דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר עבד כעוזר חשמלאי במועצת עירית גדרה ועמדו לפטרו. באחד הימים היכה בפטיש, שהחזיק בקשר לעבודתו, בראשו של החשמלאי הראשי וגרם לו שבר בגולגולת. העורר טוען כי המתלונן סטר לו לפני שהוא, בתור תגובה, הניף עליו את הפטיש, ואילו המתלונן טוען שהתקיפה עליו בוצעה ללא כל התגרות מצדו. העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה תוך נשיאת נשק קר, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
השופט נימק את החלטתו בעיקר בחששו "שאם ישוחרר העורר בשלב זה עלול הוא להמשיך ולפגוע במתלונן". חשש זה אינו מתחייב מעובדות המקרה. תהיה האמת בקשר לתחילת האירוע כאשר תהיה, לכאורה לא היה מדובר בתקיפה מתוכננת מראש אלא בפעולה ספונטנית שנעשתה בעידנא דריתחא. לעורר אין הרשעות קודמות, הוא הביע צערו על המקרה ושוקל לפצות את קרבן התקיפה. אשת העורר היא בשלבי הריונה האחרונים ומעצרו של העורר, בפרט לאחר פיטוריו, מכביד על המשפחה במיוחד. אכן, אין להתעלם מחומרת העבירה אשר ביצועה מוכח לכאורה, אך באשר לכך יגזור ביהמ"ש את דינו של העורר בבוא המועד, ובינתיים אין הצדקה להחזקת העורר במעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. אלוני לעורר, עו"ד גב' נ.ליבנה למשיבה. 18.3.84). ב.ש. 253/84 - מדינת ישראל נגד ליאון שרביט
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד) (בקשה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם יחד עם אחר במספר עבירות הכוללות עבירות של שוד מזוין, שימוש ברכב ללא רשות וקשירת קשר לביצוע פשע. הנאשם האחר הורשע בינתיים על פי הודאתו ונידון למאסר. נגד המשיב ניתן צו מעצר עד תום ההליכים ותקופת השנה עמדה להסתיים. לפיכך ביקשה המדינה הארכת המעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. בקשת המדינה נתקבלה. בכתב האישום מיוחסות למשיב עבירות חמורות ביותר, הן מבחינת סעיפי האישום והן עפ"י מהות המעשים. למשיב עבר פלילי רציני ביותר. הוא הורשע ב- 28 עבירות קודמות שכללו מעשי פשע חמורים שעליהם נדון לתקופות מאסר ממושכות. גם אם ייתכן שניתן היה לקצר את ניהול המשפט תוך מאמץ מירבי, בעיקר ע"י קיצור ההפסקות שחלו בטיפול בתיק, הרי רוב הדחיות נבעו מנסיבות שלא היתה שליטה עליהן ובתקופה האחרונה נעשה מאמץ רציני לסיים את המשפט בהקדם. יש להפנות את תשומת לב הנוגעים בדבר כי צריך לסיים את המשפט בהקדם האפשרי, שכן ספק אם ניתן יהיה להעניק בתיק ארכה נוספת.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' נ. ליבנה למבקשת, המשיב לעצמו. 18.3.84). ב.ש. 347+376/84 - גוזובסקי וליבוביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתת כלי רכב) (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
הוגש כתב אישום המייחס לגוזובסקי שלוש עבירות של קשירת קשר לשילוח אש בזדון בכלי רכב מנועי של ערבים בחברון ובמשרדי עיתון ערבי בירושלים ואילו לליבוביץ מייחס כתב האישום עבירות של נסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק, וזאת בהתייחס ליריות לעבר אוטובוס ערבי שהסיע פועלים ערבים כאשר אחדים מהם נפצעו. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והעררים נדחו.
באשר לגוזובסקי - גם אם משקיפים על המעשים המיוחסים לו - הצתת כלי רכב הצתת אוטובוס והשלכת בקבוק מולטוב לעבר משרדי עיתון אל-פאג'ר בירושלים - במנותק מן האישומים המיוחסים לליבוביץ, הרי מדובר בעבירות חמורות ביותר ולא היה מנוס ממעצרו עד תום ההליכים, גם אם מתחשבים בגילו הצעיר ובהעדר הרשעות קודמות
אשר לליבוביץ - קיים חומר ראיות הקושר את העורר למעשה המיוחס לו. טוען הסניגור כי החומר אינו מחייב דווקא הגדרת מעשהו של העורר כנסיון לרצח. אכן, המשבצת המשפטית המדוייקת שבה ניתן לכלול את מעשהו של העורר תתברר רק לאחר שמיעת הראיות, אך גם בשלב זה המעשה מצדיק את המעצר, בהתחשב בכל הנסיבות, גם בהנחה שלא יוכח מבחינה טכנית כי בוצעה עבירה של נסיון לרצחעבירה חמורה אחרת. גם כאן יש צידוק למעצר מפאת חומרת העבירה גם אם מתחשבים בגילו הצעיר של העורר ובהיעדר הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד שכטר לגוזובסקי, עו"ד אונקר לליבוביץ, עו"ד גב' גורני למשיבה. 84. 4.5) .
ב.ש. 365/84 - אחמד יאסין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסרסרות ושידול למעשי זנות ובתקיפה. באישום הראשון נאמר כי בשנים 1982-1984 העסיק העורר בזנות בחורה בשם דינה וחי על רווחיה והיכה אותה נמרצות כשסירבה "לעבוד" עבורו. באישום השני נאמר כי העורר הכיר בחורה בשם סיגל שהסתובבה ללא בית, שידל אותה לעסוק בזנות, הדריך אותה ברזי "המקצוע" וחי על רווחיה בחודשים פברואר- מרץ 1984. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור טוען כי אין בראיות שבידי התביעה כדי לבסס עילה למעצר עד תום ההליכים, וכי היה צריך להתחשב בנסיבות האישיות של העורר ולשחררו תוך הגבלת תנועתו בגבולות כפר תמרה בו מתגוררים הוא, אשתו וחמשת ילדיו, ובו מצוי מקור פרנסתו ופרנסת בני המשפחה.
אשר לחומר הראיות - ישנן עדויות של המתלוננות וכן של יצאניות אחרות המסבכות את העורר בעבירות המיוחסות לו. לעורר גם שורה של הרשעות קודמות וביניהן מעשי אלימות ותלויה ועומדת נגדו שנת מאסר על תנאי שהוטלה עליו בגין חיים על רווחי זונה. עברו האלים של העורר וחשש העולה הימנו שיאיים על המתלוננות מצדיקים את מעצרו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד בטיטו לעורר. 1.5.84).
ב.ש. 329/84 - אברהם בן ברוך נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (ערר על מעצר - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של הטרדת עד בנסיבות מחמירות, תקיפה חבלנית ותקיפה סתם. המדינה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה אך גם לא שחרר את העורר. הוא קבע כי יש ראיות לכאורה לביסוס האשמה וכי לעורר עבר פלילי ויש מקום לעצור אותו עד
תום ההליכים, אך הוא אינו עושה כן כיוון שהמשטרה התרשלה באיתור העורר והבאתו לדין; כיוון שהעבירה נעברה שנה וחצי לפני כן; ומשום שהעורר הוא צעיר אשר שירת שירות סדיר בצה"ל וכיום הוא משרת במילואים ומבקש לבנות את עתידו. למרות נימוקים אלה גם לא שחרר ביהמ"ש את העורר. השופט המחוזי הלך לפי השיטה המקובלת עליו, היינו לא עצר את העורר עד גמר ההליכים וגם לא שחרר אותו, אלא קבע כי ימשיך להיות במעצר עד ליום 1.6.84 ואז ישוחרר בערבות עצמית. הערר נתקבל.
גישה זו אין לקבלה כלל ועיקר. אם אין סכנה בשחרורו של העורר ביום 1.6.84, מה סכנה יש בשחרורו מיד? ואם מוצדק להחזיקו במעצר עד יום 1.6.84 מדוע אין הצדקה שהמעצר יתמיד עד לגמר המשפט? אי אפשר להתשחרר מן המסקנה המשתמעת שהשופט רואה בשיטתו דרך הולמת להחשת קביעתו של המשפט לשמיעה על ידי מי שמופקד על כך. לא יתכן לפתור בעיות של מינהל פנימי בביהמ"ש בשלילה זמנית של חרותו של האדם, אף לא של יום או של שעה אחת מיותרת. על כן יש לקבל את הערר ולהורות על שחרורו המיידי של העורר.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד ואנונו לעורר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 12.4.84). ב.ש. 332/84 - אהוד לוי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערער(בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בביצוע מעשה סדום בקטין ומעשים מגונים בקטינים, ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. הוא מבקש לעכב את ביצוע המאסר שכן הגיש ערעור על פסק הדין וגזר הדין ולדעתו סיכוייו לזכות בערעור טובים. הבקשה נדחתה.
לטענת הסניגורית היו פגמים פורמליים בדיון ולא היו בפני השופט ראיות סיוע אשר תחזקנה במידה מספקת את הראיות המרכזיות שהושמעו מפי המתלוננים באמצעות חוקר נוער, וקיים חשש שהעורר יכלא ותישלל חרותו ולאחר מכן יזוכה בדין, או מכל מקום, יופחת עונשו במידה ניכרת. אין יסוד להעתר לבקשה. ביהמ"ש דלמטה שמע את המשפט במלואו ואם הגיע למסקנה שהעורר אשם וראוי כי ישא בעונש מאסר כי אז יש להתחיל את ריצוי העונש מאותו שלב. אמנם יתכנו נסיבות שבהן יהיה צודק לדחות את ריצוי המאסר עד לערעור, כגון כאשר תקופת המאסר היא קצרה יחסית והעבירות אינן חמורות במיוחד, או כאשר מקריאת הכרעת הדין מתעוררים ספקות של ממש באשר לבסיס המשפטי של ההרשעה. במקרה דנן אין מתקיימים תנאים אלה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' ד. גילדור למבקש, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 12.4.84).ב.ש. 341/84 - חיים קראדי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים הואשמו במעשה שוד בצוותא כאשר, לפי כתב האישום, קיימו יחסי מין עם פרוצה, ולאחר מכן שדדו ממנה 20,000 שקל תוך איומים ותקיפה. עדות המתלוננת במשטרה היא הראיה העיקרית ויש בדבריה ראיה לכאורה לאמור בכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. המתלוננת רשמה את מספר הרכב שאיתו הגיעו העוררים למקום והיא היתה במצב של בכי כשהיא התלוננה. מתוך חומר הראיות עולה כי מישהו אחר, פקיד קבלה במלון סמוך, שמע צעקות. העוררים עצמם מודים כי נכחו במקום כך שאין ספק באשר לזיהויים. כמו כן הם בעלי הרשעות מרובות קודמות של תקיפה, גניבת רכוש, סמים והתפרצות. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד ראש וקאזיס לעוררים, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 22.4.84). ב.ש. 448/84 - יהודה אלוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, יחד עם שלשה אחרים, בהחזקת 2 גרם הירואין ובקשירת קשר למסחר באותו סם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הטענה העיקרית של הסניגור היא כי חומר הראיות שבידי התביעה הוא קלוש ואינו מצביע על מעורבות העורר בעבירה. טענה זו אין לקבל. עצם תפיסתו של העורר ביחד עם יתר הנאשמים בדירה, בה בוצעו אותה שעה שקילת ההירואין וחלוקתו ל- 40 מנות סם, התנהגות כל הנאשמים עם כניסת השוטרים לדירה וכן כל יתר הנסיבות מהוות ראיות לכאורה מספיקות וסבירות לביסוס האישומים נגד העורר. כמו כן לעורר הרשעות קודמות מרובות ובכללן עבירות סמים. מעורבות בעסקי סמים היא בין העבירות המצדיקות ומחייבות בדרך כלל מעצר הנאשמים עד תום ההליכים ובמיוחד כשמדובר בהירואין.
(בפני: השופט בך. עו"ד יצחק מלצר לעורר, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה, 28.5.84). ב.ש. 440/84 - מוסא שאויש נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר (התפרצות) (ערר על החלטה בענין מעצר - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות וגניבת כספת שהכילה של כ- 13,000 שקל ושיקים בשווי של כ- 3,000,000 מליון שקל. ביהמ"ש המחוזי הורה תחילה על מעצר העורר עד תום ההליכים, אך בעיון חוזר ביום 14.5.84 החליט ביהמ"ש שאם משפטו של העורר לא יסתיים עד יום 16.7.84 זכאי הוא להשתחרר באותו יום בערובה. הערר נדחה. הסניגור טוען כי מן הדין לשחרר את העורר לאלתר שכן הוא נמצא במעצר מאז 23.9.83 ומשפטו טרם החל להתברר לגופו. התיק היה קבוע פעמיים לשמיעה אך פעם נדחה בשל מחלת השופט ופעם בשל שביתת הפרקליטים. יש להצטער על כך שמשפטו של העורר, שהוא מצומצם בהיקפו מבחינת הזמן הדרוש לשמיעתו ושניתן לסיימו ביום אחד, לא התחיל להתברר עד עתה. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי וזאת מהנימוקים דלהלן: יש בידי התביעה ראיות משכנעות לכאורה לביסוס האישומים; העבירה המיוחסת לעורר חמורה ביותר בעיקר בשל היקף הגניבה; לעורר הרשעות קודמות בעיקר עבירות נגד הרכוש; תלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי של 8 חודשים; התיק קבוע לשמיעה בתוך שבועיים וחצי מיום בירור הערר; נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי שהעורר יוכל להשתחרר בערובה בכל מקרה ביום 16.7.84 אם המשפט לא יסתיים עד אז. עינוי הדין שנגרם לעורר אינו מגיע למידה שתצדיק את ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עו"ד אולמן לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 25.5.84). ב.ש. 431/84 - מיכאלה קאופמן ואח' נגד יעקב קאופמן
*עיכוב ביצוע פס"ד בענין מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים הינם אם ובנה הקטין. המבקשת היא אשתו של המשיב והמבקש הוא בנו המאומץ. בתביעת המבקשים נגד המשיב לתשלום מזונות ניתן תחילה פס"ד זמני שבו חוייב המשיב לשלם מזונות, אך בפסה"ד הסופי מיום 2.3.84 נדחתה תביעת המבקשים נגד המשיב וממילא בוטל החיוב במזונות הזמניים. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד והם מבקשים עתה מתן צו לעיכוב ביצוע פסה"ד עד ההכרעה בערעור. ב"כ המבקשים מחלק את עתירתו לשני ראשים: לעכב את פעולתו של פסה"ד עד ההכרעה בערעור, משמע כי הצו למזונות זמניים ישאר בינתיים בתוקפו ועל המשיב יהיה להמשיך לשלמם למבקשים. הענין השני הוא, שעם מתן פסה"ד הסופי פנה המשיב לראש ההוצאה לפועל בבקשה עפ"י סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, לחייב את המבקשים להחזיר לו את כל סכומי המזונות הזמניים ששולמו במשך השנים. ראש ההוצאה
לפועל נענתה לבקשת המשיב, והחליטה כי על המבקשים להחזיר למשיב את סכומי המזונות הזמניים, ומכאן הבקשה להורות על עיכוב ביצוע פסה"ד במובן זה שאין על המבקשים להחזיר למשיב את סכומי המזונות הזמניים עד למתן פסה"ד בערעור.
לענין עיכוב ביצוע פסה"ד כדי שיימשך הצו למזונות זמניים - עפ"י הוראות תקנה 432 לתקנות סדר הדין יש סמכות למתן צו התליה כזה למרות שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הסתכם רק בדחיית תביעתם של המבקשים. אשר לעיכוב ביצוע פעולות ההוצאה לפועל - המבקשים הגישו קודם לכן בקשה דומה לביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי לא ברור לו אם על סמך פסה"ד הנדון, יש למשיב אפשרות לפנות להוצאה לפועל, ומכל מקום היפנה את המבקשים אל זכותם לבקש דחיית הגביה במשרד ההוצאה לפועל. התעורר תחילה ספק אם יש סמכות לביהמ"ש העליון לתת צו עיכוב בהתחשב בעובדה שהמבקשים זכאים לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן רשות לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל עפ"י סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל. אולם, ביהמ"ש הגיע למסקנה שסמכות נתונה בידי בימ"ש של ערעור עפ"י הוראות תקנה 431 לתקנות. תקנה זו הינה רחבה ביותר וכוללת בחובה סמכות להורות על עיכוב ביצוע ההוצאה לפועל. אשר לאפשרות לבקש רשות לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל - מדובר בפתיחת הליך שהוא שונה במהותו מהבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד. אין זה סעד חילופי הבא במקום הגשת בקשה לעיכוב הביצוע, וגם השיקולים שעליהם יבסס ביהמ"ש את החלטתו בערעור כזה אינם זהים לנימוקים אשר יסתמך עליהם במתן צו לעיכוב הביצוע אם כי יכולים הם בחלקם להיות חופפים.
מכאן שיש לתת החלטה לגופה של הבקשה על שני חלקיה. ביהמ"ש החליט כי אין מקום להתלות את פעולת פסה"ד בכל הנוגע להמשך תשלום מזונות זמניים, ומאידך יש הצדקה לעכב, עד למתן פסה"ד בערעור, כל פעולה וכל הליך המיועדים שיאכפו על המבקשים להחזיר למשיב את סכומי המזונות הזמניים ששולמו על ידו.
(בפני: השופט בך. עו"ד סורקיס למבקשים, המשיב לעצמו. 28.5.84). ב.ש. 661+776/82 - פנחס מאירוב ותקוה מאירוב נגד אהוד גפני ואח'[פ"ד לח (2) 268]*דחיית אגרה (בקשות לדחיית אגרה ולפטור מערבון - הבקשות נדחו), בשעתו ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי במחלוקת שבין המבקשים והמשיבים והענין הגיע לביהמ"ש העליון. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי ושוב ניתן בו פס"ד והמבקשים ערערו לביהמ"ש העליון, בביהמ"ש העליון ביקשו המבקשים דחיית אגרה ופטור מערבון. לענין דחיית האגרה קיבל סגן הרשם את טענת ב"כ המשיבים שמדובר בערעור חוזר לאחר החזרת הדיון בנושא הערעור לערכאה הראשונה ולפיכך הערעור פטור מאגרה. לשונה של תקנה 20(2) לתקנות ביהמ"ש (אגרות) ברורה ועוסקת בכל פס"ד נוסף שניתן ע"י הערכאה הראשונה. מבלי להבחין אם יש הבדל בין הסעדים שנפסקו בביהמ"ש לפני החזרת התיק ע"י ערכאת הערעור לבין הסעדים שניתנו בפסה"ד השני. אשר לערבון - הוחלט להסתפק בערבות צד ג' במקום הפקדת ערבון.
(בפני: סגן הרשם גילון. 20.4.84).
ע.פ. 131/79 - חיים בר-גיורא נגד מדינת ישראל
*פסיקת הוצאות הגנה לנאשם שזוכה (הבקשה ששימשה יסוד לערעור נדחתה).
המבקש הואשם בביהמ"ש המחוזי בקבלת שוחד ומעילה באמון בקשר לשני אירועים, הורשע בקשר לארוע אחד וזוכה בקשר לארוע השני. בערעור זוכה המבקש מכל אשמה. המבקש ביקש לקבל פיצוי על הוצאות ההגנה, ומשלא נענה, פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש שיפסוק כי הוא זכאי
להוצאות הגנה עפ"י הוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין. השופט דחה את הבקשה מחוסר סמכות, באשר הסמכות נתונה לביהמ"ש שזיכה את הנאשם. כיון שכך פנה המבקש לביהמ"ש שלערעור שיעשה שימוש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 80 האמור. ב"כ המדינה ציינה כי ספק בעינה אם צדק ביהמ"ש המחוזי שאין לו סמכות, אך ביקשה שביהמ"ש העליון יחליט לגופו של ענין. ביהמ"ש דן בנושא לגופו ודחה את בקשת המבקש למימון לפי סעיף 80. הסעיף הנ"ל מעניק שיקול דעת לביהמ"ש לפסוק פיצוי לנאשם, אם "ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה". בענייננו אין לומר שלא היה יסוד לאשמה. האשמה התבססה על עדותו של עד, שנמצאה אמינה על ידי ביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש שלערעור סבר שקיים ספק סביר ממנו זכאי המבקש ליהנות וכי קשה לקבוע באורח חד משמעי כי היתה כאן הענקת טובת הנאה תמורת משוא פנים. בנסיבות אלה לא מתקיים התנאי הנדרש לתשלום הפיצויים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ליבנה למשיבה. 11.3.84). ע.פ. 380/81 - גדעון ורדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של זיוף, קבלת דבר במרמה, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר בכוונה להונות, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, נהיגה ללא רשיון ובזמן פסילה, זיוף רשיון נהיגה ונהיגה ללא תעודת ביטוח. כן הורשע בשני תיקים נוספים שאחד מהם מתייחס לקבלת דבר במירמה, התחזות לאחר, גניבה, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונהיגה ללא תעודת ביטוח, והאחר מתייחס לשמונה מקרים של קבלת דבר במרמה. בגין כל אלה, נדון ל- 7 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
תחילה החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את ריצוי עונש המאסר ל- 6 חודשים עקב מצבו הבריאותי של המערער ובביהמ"ש העליון נתקיימו ישיבות אחדות לאור טענת המערער שמצבו הרפואי חמור עד שצפויה סכנה לחייו אם ייכנס לבית הסוהר. בישיבה האחרונה שנתקיימה בינואר 1984 החליט ביהמ"ש העליון לקבל תסקיר קצין מבחן, חוות דעת מהמוסד לבטוח לאומי באשר למחלות המערער וכן חוות דעת רפואית מבי"ח. חוות דעת אלה לא הוגשו והתברר שהתעודות היו מזוייפות ובשל החשד לזיופם נעצר המערער ומחכה למשפט בענין זה. לפיכך הודיע הסניגור שהוא חוזר בו מבקשתו להגיש את החומר הרפואי, אך טען שהעונש חמור מדי בהתתשב במחלתו של המערער. אכן, המערער סבל מהתקף לב ב- 1980 ואולם בהתחשב בחומרת העבירות, ריבויין וגיוונן, וכן בכך שכבר בשנת 1974 נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל וחזר לסורו ימים מועטים לאחר שחרורו, אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד נוסבאום למערער, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 13.3.84).
ע.פ. 243/83 - משה בוזגלו נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה נהג אוטובוס באגד והתוודע בזמן הנסיעה למתלוננת. הוא התקשר אליה לאחר מכן טלפונית ושכנע אותה להפגש אתו. הוא הגיע בג'יפ לדירתה והזמין אותה לשבת עמו בג'יפ ואז הסיע את הג'יפ לאזור חשוך ובעל אותה שם. בהודעתו הראשונה במשטרה טען כי כלל לא בא איתה במגע מיני ואילו לאחר מכן טען שקיים איתה יחסים בהסכמתה. כאשר המתלוננת חזרה לחברתה, היתה במצב רוח קשה וסיפרה על מעשה האונס וכן גם לחוקרת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברוב דעות. כן הוטל ברוב דעות עונש של שנה וחצי מאסר בפועל, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אשר להרשעה - שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי נתנו אמון בעדותה של המתלוננת ואמון זה התחזק הן במצבה
של המתלוננת לאחר המעשה לפי עדות חברתה וחוקרת המשטרה והן בשקריו של המערער שטען תחילה כי כלל לא בא איתה במגע מיני. אשר לעונש - כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בכל הנסיבות לקולא ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: בייסקי, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.2.84).
ע.פ. 386/83 - יונה סלמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ניגש יחד עם אדם אחר למכונית בחולון בה ישב אחד דוד לוי והאדם השני ירה בלוי ארבע יריות וגרם למותו. עפ"י עסקת טעון הורשע המערער בעבירת הריגה וביהמ"ש הטיל עליו 7 שנים מאסר בפועל. הערעור נדחה, הסניגור טען כי המערער היה בעת ההיא נרקומן והשתעבד לא רק לסם, אלא גם לאדם האחר שירה את היריות כאמור. בכך לכשעצמו אין כדי להקל מחומרתו של הענין. המערער אמנם לא ירה, אך נכח במקום כדי להרתיע התנגדות או כדי להבטיח ביצוע העבירה ואין לראות את העונש שנגזר לו כחמור יתר על המידה,
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חורי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.2.84).
ע.פ. 209+225/83 - עישא ג'אבר וחאלד ג'ודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו). בגדר מעשה שוד שבוצע בירושלים התנפלו שני המערערים ושותפיהם על איש בן 71, אחד השותפים חסם את פיו של המנוח בכפייה שלבש והשניים האחרים נשאו את המנוח אל מאחורי הבית, שם הדביק אחד השותפים איספלנית על פיו של המנוח. כתוצאה מכך נפטר המנוח. בגדר עסקת טיעון תוקן כתב האישום והמערערים הואשמו והורשעו בעבירה של הריגה. המערער הראשון הורשע גם בעבירה של התפרצות שביקש לצרף לתיק. ביהמ"ש המחוזי גזר בגין מעשה ההריגה עונש של 7 שנים מאסר וכן הטיל על המערער הראשון בגין עבירת ההתפרצות שלוש שנים מאסר שמהן אחת חופפת ושתיים מצטברות, והפעיל מאסר על תנאי של שמונה חדשים כשארבעה חודשים מצטברים וארבעה חודשים חופפים. כך שבסה"כ על מערער זה לרצות עונש מאסר של תשע שנים ו- 4 חודשים. למערער השני הפעיל ביהמ"ש בנוסף לעונש האמור מאסר על תנאי של עשרים חודש ונקבע שמחצית התקופה תהיה חופפת ומחצית התקופה מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
לענין עבירת ההריגה, טוענים המערערים כי נאשם אחר שחלקו בפרשה היה רב משלהם נדון לאותה תקופת מאסר כמוהם ולפיכך צריך היה להקל בעונשים שלהם. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים לענין הקלת העונשים. הרעיון של אחידות העונשים הוא רק אחד השיקולים שביהמ"ש צריך להביא בחשבון העונש. במקרה דנן העבירה היתה חמורה ביותר בנסיבותיה וכפשע היה בין המעשה לבין הרשעה ברצח. אפילו אם הקל ביהמ"ש בעונשו של השותף, אין בכך סיבה כדי להקל בעונשיהם של המערערים. מאידך, יש לקבל את הערעור באשר למערער הראשון בענין ההתפרצות באופן שמתוך 3 שנות המאסר שנתיים תהיינה חופפות וכן בוטלה הפעלת המאסר על תנאי ביחס למערער השני.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד י. תוסיה כהן למערער הראשון, עו"ד אבלס למערער השני, עו"ד י. בן אור למשיבה. 20.3.84).