בר"ע 530/82 - עטר חברה למסחר בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מכס(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. בשנת 1972 הביאו המערערים טובין לישראל והתעוררה שאלה לענין תשלום המכס אם הטובין הם עטים או מילויים וכבר אז סווגו ע"י המכס כעטים בניגוד לעמדת המערערים. מאז חדלו המערערים לייבא טובין כגון אלה עד 1978 שאז חזרו לייבא את הטובין בצורתם המקורית. משהגיעו הטובין לישראל, הצהירו עליהם המערערים כמלויים לעטים והם שוחררו במסלול ישיר שבו אין הטובין נבדקים אלא אם כן הם עולים במדגם. משנבדקו במדגם נקבע סיווגם כעטים לצורך מכס, מס קניה ומע"מ והמערערים הורשעו בעבירות על פקודת המכס, חוק מס קניה וחוק מע"מ ונדונו לקנסות. ערעורם לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור שהוגשה לביהמ"ש נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. השאלה המרכזית בערעור היא אם הטובין הם עטים או מילויים, ושאלה נוספת היא האם התקיים היסוד הנפשי הדרוש לעבירות שבהן הורשעו המערערים. שתי הערכאות הראשונות קבעו כי המוצר הינו עט למטרת החיקוקים הרלבנטיים. טוען הסניגור כי הערכאות הקודמות הגיעו למסקנה שמדובר בעט על סמך התרשמותן בלבד ומבלי שנעזרו בחוות דעת של מומחים ולטענתו לא היו רשאיות לעשות כן באשר הדבר אינו בגדר ידיעה שיפוטית. אין ממש בטענה זו. המונחים עט ומלוי הם מונחים פשוטים, מוכרים וידועים לכל אדם, ולא דרושה כל מומחיות מקצועית כדי להבינם. בקבעו שהמוצר הינו עט ולא מילוי סמך שופט השלום על מראה עיניו ורשאי ביהמ"ש לסמוך על מראה עיניו. מתוך טיעון ב"כ המערערים עולה כי המילוי הינו דו- תכליתי, ומשמש כמיכל אחסון למלוי שניתן להוציאו ולשימו בעט כדורי משוכלל יותר, אך הוא משמש גם כעט חד פעמי שבתוכו ניתן לשים את המילוי בכיוון הפוך ולכתוב בו. כדי לקבוע אם המוצר הוא עט די בכך שהוא משמש גם כעט והעובדה שהוא משמש גם ככלי קבול למלוי אינה גורעת מכך.
ג. אשר לשאלת היסוד הנפשי - טוען הסניגור כי לא היתה כוונה להתחמק מתשלום המסים וכי לו בחרו המערערים במסלול שבו נבדקים הטובין כולם גם אז היו מגישים אותו רשומון ומצהירים על הטובין כמלויים. ברם, המעשים עצמם הם המלמדים בדרך הנסיבתית על כוונת ההשתמטות. בהעדר הסבר היכול להתיישב עם תום לב מפי המערער, שבחר לא להעיד, המעשים עצמם מעידים על הכוונה הפלילית. ברם, לא על כך בלבד ביסס ביהמ"ש את החלטתו. מפרשת היבוא של שנת 1972 שאז הנאשמים קיבלו על עצמם את הדין ושילמו את הקנסות שנדרשו מהם, הסיק שהמערערים נהגו שלא בתום לב ומתוך כוונה להטעות את הרשויות. ניתן אמנם להניח לטובת המערערים שבפרשת 1972 נכנעו לדרישת המכס, אך עדיין המשיכו להאמין בצדקת עמדתם שהמוצר הוא מילוי ולא עט, אך גם הנחה זו לא תועיל להם. לו נהגו בתום לב היו מעמידים את הרשויות על כך שמדובר באותו מוצר השנוי במחלוקת, ומשלא עשו כן אין לומר שהם פעלו בתום לב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"דא. כספי למבקשים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 6.5.84).
ב.ש. 175+198/84 - אבי ניסימוב נגד מדינת ישראל ומדינת ישראל נגד דוד ניסימוב (העררים נדחו).
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות סמיםא. אבי ודוד ניסימוב הם אחים והואשמו ביחד עם אחר בהחזקה ובשמוש בהרואין בכמות מסחרית. באחד הימים ערכה המשטרה תצפית על דירת מגוריו של אבי ובשלב מסויים ביצעה חיפוש פתע בדירה. נמצאו בה אבי ודוד ועוד שני חשודים שאצל אחד מהם נתגלו עשרות מנות של הירואין במשקל כולל של 0,88 גרם. החשוד שעל גופו
נמצא הסם מסר הודעה המשמשת כראיה לכאורה נגד שני האחים. תחילה הורה ביהמ"ש לעצור את שני האחים עד תום ההליכים, ולאחר מכן הגישו השניים בקשה לעיון חוזר ואז החליט השופט על המשך מעצרו של אבי ואילו ביחס לדוד החליט לשחררו בערובה. ההחלטה ניתנה ב- 14.2.84 ואז שוחרר דוד. לאחר שאבי הגיש ערר על החזקתו במעצר, הגישה המדינה ביום 1.3.84 ערר נגד שחרורו של דוד. שני העררים נדחו.
ב. לענין מעצרו של אבי - חומר הראיות שבידי התביעה יש בו משום הוכחה לכאורה מספקת לאישום שמיוחס לו. הודעותיו של השותף לעבירה, בצירוף ממצאים אובייקטיביים אחרים מספיקים לשם כך בהחלט. המקרים של סחר ושמוש בהירואין, אשר אין למעלה ממנו בתוצאותיו הקטלניות, רבו בתקופה האחרונה בצורה מדאיגה ומתחייבים האמצעים הדרסטיים ביותר כדי להתמודד עם נגע זה. אכן הכמות שנתפסה אינה מן הגדולות, אך מדובר בכל זאת בכמות מסחרית עפ"י החוק, וחשוב מזאת - מהנסיבות עולה שהיה כאן מקרה מובהק של הכנת מנות לצורך הפצתן לאחרים. מעצר הנאשמים בעבירות מסוג זה מוצדק במקרים מתאימים לא רק בשל חומרת העבירה אלא גם בשל הצורך בהשגת המטרה המיידית של שיבוש המערכת של הפצת הסם.
ג. אשר לשחרורו של דוד - יש ממש בהבחנה שעשה השופט בין שני הנאשמים. אמנם לשניהם הרשעות קודמות, אך לא ניתן כלל להשוות בין עברם הפלילי. הרשעותיו של דוד הן מועטות מאד ואינן רציניות במיוחד ואילו גליונו של אבי כולל עבירות של גניבה, סחיטה, החזקת רכוש גנוב והחזקת סמים מסוכנים. נוסף לכך, העבירה שבה חשודים הנאשמים בוצעה בדירתו של אבי שאליה הביא את יתר החשודים, כך שאין לומר כלל כי החלטת השופט בהבחינו בין השניים הינה משוללת בסיס.
אין גם להתעלם מהעובדה שדוד שוחרר ביום 14.2.84 וערר המדינה הוגש רק ביום 1.3.84, לאחר שהסתובב שבועיים חופשי. התביעה לא ביקשה בעת מתן ההחלטה כי המשיב יוחזק במעצר עוד 48 שעות כדי לאפשר לפרקליטות לשקול הגשת ערר, כפי שנציגי התביעה נוהגים לעשות במקרים רבים מסוג זה. טוענת ב"כ המדינה כי קרתה כאן טעות שבעטייה לא הובא עניינו של דוד לשקילת פרקליטות המדינה קודם לכן, אך יהיה המצב אשר יהיה עובדה היא שדוד הינו משוחרר למעשה כחודש ימים ויש לראות בהחזרתו למעצר משום החמרה מיוחדת. אין גם ספק שלולא הגיש אחיו אבי ערר על מעצרו, תוך הסתמכות מפורשת על ההחלטה לשחרר את דוד, כי אז לא היתה ההחלטה האמורה מובאת כלל לתשומת לבו של פרקליט המדינה ולא היה מוגש הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד רובינשטיין לאבי, עו"ד וייס לדוד, עו"ד גב' ע. ראובני למדינת ישראל. 16.3.84) .
=ב.ש. 212/84 - רפיק מועדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת נשק מצה"ל)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה) .
א. העורר הואשם בכך כי קשר קשר עם חיילים על מנת שאלה יגנבו רובה "גליל" ממחנה צה"ל והרובה נמכר לו תמורת תשלום של 140 דולר ו- 2,000 שקל. לאחר מכן שילמו החיילים לעורר 500 דולר על מנת שימכור להם את הנשק בחזרה וכך הוחזר הנשק לצה"ל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. הראיות שבידי התביעה הן הודעת עד התביעה הראשי שהוא אחד השותפים לעבירה שהפך לעד מדינה. גירסתו היא כי העורר מוכר לו כאדם הסוחר בנשק ועל כן
נקשר אתו הקשר לביצוע הגניבה האמורה. הסניגורית טוענת כי חומר הראיות קלוש וכי קיימות סתירות רציניות בין גירסאות עדי התביעה וכי אלה אינם ראויים לאמון בשל אופיים המפוקפק. דין הטענה להידחות. מטבע הדברים מדובר כאן בעדים שיש להתייחס לעדויותיהם בזהירות ואשר לא מיד מסרו למשטרה את גירסותיהם הסופיות. תפקידו של השופט שישמע את המשפט לגופו יהיה לקבוע את ממצאיו עפ"י סימני האמת שיבלטו מכלל חומר הראיות, אולם על פני הדברים אין לומר כי סיכויי התביעה נראים לכאורה רעועים או קלושים.
ג. טענה חילופית בידי הסניגורית, כי מכל מקום אין מהות העבירה מצדיקה את החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. הנכון הוא כי לא בכל מקרה של החזקת נשק שלא כדין יש לעצור את הנאשם עד גמר ההליכים אפילו קיימות ראיות לכאורה. ברם המקרה דנא מצדיק את המעצר, שכן מדובר בהשגת נשק מתוך מחנה צה"ל, תוך ניצול שרותם של חיילים לשם כך. לעורר גם הרשעות קודמות לא מבוטלות המשוות לעבירה אופי מחמיר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש.בטיטו לעורר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 14.3.84). ב.ש. 241/84 - מדינת ישראל נגד זוסיה איתן
*שחרור בערובה (שוחד)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב הועמד לדין באישומים מספר, שהעיקריים בהם קבלת שוחד ומעילה באימון, בעת שהמשיב שימש כתובע עירוני, עבור פעולה הקשורה בתפקידו, היינו סגירת תיקים פליליים או הקלה בעונשים, וכן השמדת ראיות וזיוף. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב. אעפ"כ הורה על שחרור המשיב בהתחשב בכך שמדובר באדם בן 71 הסובל ממחלת לב ונזקק לטיפול רפואי מתמיד שאין לקבלו בבית- הסוהר, וכן החקירה נסתיימה ואין חשש להשפעה על עדים או לשיבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי החליט כדלהלן "על כן אני מחליט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים במעצר בית, מפאת גילו וכן מצב בריאותו הלקוי... הנאשם יחתום על ערבות...". ברור הוא כי על אף לשונו של הצו המתיימר כביכול לעצור את המשיב "במעצר בית" אין זה אלא שחרור בערובה, תוך הטלת תנאים הכוללים בין היתר הגבלה בדבר מקום הימצאותו של המשיב. מעצר עד תום ההליכים במובן החוק, משמעו כליאה בבית המעצר על כל המשתמע מכך. קביעת מקום מגורים מסויים או הימצאות הנאשם בביתו דווקא, אינה אלא אחד התנאים במסגרת שחרור בערובה.
ב. טוענת התובעת כי כאשר מדובר בעובד ציבור אשר מילוי תפקידו מחייב אמון אבסולוטי והוא הפר אמון זה ונטל שוחד, מחייב האינטרס הציבורי כי לא יהלך חופשי עד לבירור דינו. גישה זו נכונה כשלעצמה, אך גם בגישה זו, אף בשלב של דיון בבקשת מעצר, אין ביהמ"ש מוציא צו מעצר רק עפ"י חומרת העבירה, ועדיין מצווה הוא לשקול שיקולים נוספים המובאים מטעמו של הנאשם.
ג. כאשר מדובר בעבירות חמורות שהאינטרס הציבורי נפגע, או שיש חשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים, עשויים שיקולים אלה לגבור אף על נסיבות קשות של הנאשם. מאידך, יש שמבחינתו של הנאשם שוב לא צפויה לציבור כל סכנה, החקירה נסתיימה ואין חשש לפגיעה בהליכי המשפט או בעדים. השאלה היא אם גילו ומחלתו של המשיב מצדיקים את השחרור בערובה. בהקשר זה יש לומר כי גילו של באשם ואף מחלתו, כשלעצמם, לא בהכרח מצדיקים שחרור בערובה, ביחוד כשמדובר בעבירות בעלות חומרה רבה, או כשקיימים שיקולים מחמירים אחרים. כאן סבר ביהמ"ש כי המשיב לא יוכל לקבל בבית- הסוהר את הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו
מחמת מחלת הלב וכן התחשב בהיותו בן 71. התובעת הסכימה שמטעם המשיב אין כעת מכנה לציבור, כשם שאין חשש להשפעה על עדים. בתוך מכלול הנסיבות והשיקולים אין לומר כי דווקא מעצר עד תום ההליכים היה מחוייב המציאות, או שקיים פסול בהחלטה לשחרר את המשיב בערובה תוך התנאת תנאים. אם כי, מן הראוי היה לסייג במידת מה את הצו בדבר הימצאותו של המשיב בבית, שלא יתפרש כמופר, אם ייאלץ המשיב לעזוב את הבית לצורך טיפול רפואי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' רויטגרונד למבקשת, עו"ד טויסטר למשיב. 15.3.84). בר"ע 45/84 - אחוזות אחוה בע"מ נגד יהושע נירנברג
*איחור בהגשת סיכומים(הבקשה נדחתה).
א. לבית הדין לשכירות הגישה המבקשת את סיכומיה באיחור של שבעה חודשים ובסוף סיכומיה ציינה כי "הואיל ועקב אירועים רבים אשר לא היו בשליטת הח"מ, עיכבו את הגשת הסיכומים במועדם, אם כי ללא נזק לאף צד, לפיכך מתבקש כב' ביהמ"ש להאריך את המועד להגשתם עד להגשתם בפועל...". ב"כ המשיב הגיש את סיכומי טענותיו מיד לאחר מכן והתנגד לקבלת סיכומי המשיבה באיחור כה רב. ביה"ד קיבל את ההתנגדות ודחה את תובענת המבקשת. היסוד המשפטי לדחיה מצוי בתקנות 157(ג) ו-161(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 161(ג) קובעת כי "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב טענותיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לבירור המשפט". דינו של תובע שלא התייצב במועד שנקבע לבירור המשפט, נקבע בתקנה 157(ג) האומרת "התייצב הנתבע, ואילו התובע לא התייצב... יהא הנתבע זכאי... לקבל פסק- דין הדוחה את התובענה". המבקשת ערערה המחוזי שהחליט לא להתערב בשיקול דעתו של ביה"ד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טוענת כי דין איחור בהגשת כתבי טענות כדין איחור בהגשת כתב הגנה. כשם שמי שמאחר בהגשת כתב הגנה רשאי להגיש את כתב הגנתו אפילו עבר המועד אם טרם ניתן פס"ד ואז דינו כדין נתבע שהגיש כתב הגנתו, כך מי שאחר בהגשת כתבי טענות אם הגיש אותם לפני שתביעתו נדחתה. טיעון זה נדחה.
ב. המבקשת לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע להגשת הסיכומים ולא נתנה טעם כלשהו שבגינו יכול ביה"ד להאריך את המועד. המלים הסתמיות "אירועים רבים שלא היו בשליטת הח"מ" אינן מהוות נימוק. לפיכך עשה ביה"ד לשכירות שימוש בשיקול הדעת המסור לו ואין לאמר שביהמ"ש המחוזי שגה בהחליטו שלא להתערב בהחלטת ביה"ד. פרשנותו של המבקש שכל עוד לא ניתן פס"ד רשאי התובע להגיש סיכומיו ובכך לאלץ את ביהמ"ש לקבלם, נוגדת את רוח התקנות ואינה מתקבלת על הדעת. אמנם אין לאפשר לסדרי דין לשמש מחסום בפני בירור זכויות מהותיות של הצדדים וניתן להסתפק בסנקציה של הוצאות, אולם מכך אין להסיק כי נפתח מירוץ בין המאחר בהגשת סיכומיו ובין ביהמ"ש, מי מהשניים יסיים ראשון מלאכתו. אין גם להשוות את הענין הנדון להגשת כתב הגנה באיחור. כאשר טרם הוגש כתב הגנה אין באפשרותו של ביהמ"ש לבחון את נסיבות המקרה על כל היבטיהן, ואילו במקרה דנן גלויה כבר המחלוקת בפני ביהמ"ש ויש טעם והגיון בדחיה כאשר ניכר חוסר מעש.
ג. יש לציין כי גם אם ניתן פס"ד הדוחה את תביעת התובע עדיין קיימת בידיו אפשרות לפנות בבקשה לביטול פסה"ד. ביהמ"ש מתייחס ברוחב לב אל בקשת ביטול פס"ד, אך הוא לא יעתר לה כדבר שבשיגרה. תובע הבא לפני ביהמ"ש מקבל על עצמו חובות מסויימות כלפי ביהמ"ש וכלפי יריבו ואם הוא מזלזל במילויין עליו לשאת בהוצאות. על המבקש ביטול להסביר לביהמ"ש מה גרם למחדלו, ולצורך כך עליו לעשות תצהיר. כך נפסק בשעתו ודברים אלה נכונים גם במקרה שלפנינו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. וינגרטן למבקשת, עו"ד מ. שוויג למשיב. 8.3.84). ע.פ. 673/82 - שמעון אלקיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של עבירות סמים וכן בעבירה של השמדת ראיה בכך שבלע חתיכות חשיש בידעו שהן עשויות לשמש ראיה בבימ"ש. הוא נדון לשש וחצי שנים מאסר בפועל ו- 21 וחצי שנים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי הגיע לתקופות המאסר האמורות ע"י שחישב מה העונש הראוי לכל עבירה ועבירה, ועל כל עבירה השית עונש מאסר, מקצתו בפועל ומקצתו על תנאי, וחלק מענשי המאסר בפועל חופפים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אכן, מבחינת השיקול והחישוב לענין כל עבירה בפני עצמה, תקופת המאסר שהוטלה אין בה משום חומרה יתירה, גם אם מביאים בחשבון את גילו של המערער ויתר הנסיבות המקילות. ברם, מן הראוי, מבחינת מדיניות ענישה מאוזנת ומועילה, להביא בחשבון בדרך כלל גם את הסך הכל העולה בסופו של חשבון. דוגמה בולטת לחוסר איזון מצוי בענין דנא בקשר לעונשי המאסר על תנאי שהוטלו על המערער. סך כל תקופת המאסר על תנאי היא 21 וחצי שנים. תוצאה כזו נכונה מבחינה חשבונית אבל היא מוטעית ובלתי נסבלת מבחינת התוצאה הסופית והאיזון הדרוש במדיניות הענישה, אין להעמיס על שכמו של עבריין מאסר על תנאי לתקופה כה ארוכה, שפירושה המעשי הוא שעל כל עבירה נוספת בתחום התנאי, יישלח באופן אוטומטי למאסר של עשרים ואחת וחצי שנה. גם המאסר בפועל נובע מחישוב כזה והוא חמור מדי. יש לראות בעבירות המערער, מבחינה מסויימת, פרשיה אחת של עבירות סמים. אמנם, זו פרשה חמורה מאד אך בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ועלותו על דרך הלימוד והשיקום, יש להקל בענשו, לפיכך הועמד המאסר בפועל על חמש שנים והמאסר על תנאי על שלוש שנים,
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עוה"ד איתן ובראון למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 7.2.84).
ע.פ. 280/83 - שרל פיאדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה), באחד הימים אסף המערער תיירת הולנדית בת 18 למכוניתו, הסיע את הרכב לצדי הדרך ואנס את התיירת, ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות לקולא ובכללן כי המערער שנישא זמן קצר לפני המעשה נמצא עתה בתהליך גירושין וכן כי מדובר בהסתבכות חד פעמית. אעפ"כ אין להתערב במידת העונש. המעשה הוא מביש ופגע לא רק במתלוננת, אלא גם בשמה של הארץ בה התארחה. אין העונש מופרז מדי והוא הולם את נסיבות הענין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. עו"ד לילוף למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 12.3.84).
ע.פ. 369/83 - אברהם כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בחמישה אישומים של גניבה, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, התחזות כאחר בכוונה להונות, זיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, בגין כל אלה נדון ל- 6 שנים מאסר בפועל, בנוסף למאסר של שנתיים שהמערער החל לרצותו לפני מתן פסה"ד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
האישומים מתייחסים לגניבת רכב שבתוכו מצא המערער פנקסי שיקים וכרטיס אשראי ישראכרט. את הרכב הגנוב מכר המערער תמורת 3,500 דולר ולאחר מכן השתמש בכרטיס האשראי והשיג במרמה מחנויות שונות, חפצים בעלי ערך. אין לקבל
את טענת הסניגור שהראיות לא הספיקו כדי להרשיע את המערער. ברשותו של המערער נמצאו החפצים שנקנו וכן שוברי ישרכארט הנוגעים לענין; ההסברים שנתן המערער היו מפלילים בחלקם ובלתי משכנעים בחלקים אחרים; וכן היו ראיות נסיבתיות נגדו.
אשר למידת העונש - אין ספק כי מאסר בפועל לתקופה של שש שנים, הוא עונש רציני ובמיוחד כשהוא מצטרף לעונש מאסר אחר של שנתיים, אך לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער צדק השופט בכתבו בגזר הדין כי "יש להגן על הציבור מפני פגיעתו הרעה". המערער שהוא יליד 1936, עבר החל משנות החמישים הראשונות עבירות רציניות ברצף נמשך, שהופסק רק על ידי אותן תקופות שבהן שהה בבתי הסוהר. תחילה נדון לשהייה במוסד לעבריינים צעירים, לאחר מכן למאסרים על תנאי, ולבסוף החלו בתי המשפט להשית עליו עונשי מאסר בפועל, כאשר תקופות המאסר עלו בהדרגה עד שלוש שנים. שום דבר לא הועיל, ובכל פעם, זמן קצר אחרי שחרורו ממאסר, חזר המערער לסורו. מגיע הרגע, בו גם שופטים, אשר מידת הרחמים היא נר לרגליהם, נאלצים להתייאש מהסיכוי להחזיר עבריין מועד כזה למוטב, והצורך להגן על הציבור על ידי הרחקת העבריין לתקופה מירבית שאינה חורגת מעקרונות הצדק, חייב להפך לשיקול הדומיננטי,
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. דנג למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיב. 19.2.84).
ע.פ. 487/83 - מדינת ישראל נגד יעקב יעבץ
*קולת העונש (מעשה סדום באשה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הוא שכנה של המתלוננת. זו נשואה ואם לבן, אך היא חיה בנפרד מבעלה. בתחילת ספטמבר 1982 באה המתלוננת בדברים עם המשיב כדי שיבוא ויעיד עבורה בתביעה שהגישה לבין הדין האזורי לעבודה. עפ"י בקשת המתלוננת, אמור היה המשיב להעיד שבעלה מתגורר עמה. בסמוך לכך, בשעת לילה מאוחרת, הופיעו המשיב ושניים אחרים בביתה של המתלוננת ודרשו ממנה סכומי הכסף המגיעים להם בגין עדותם מטעמה. המתלוננת שהיתה במצוקה, נתנה למשיב ולחבריו את הכספים תמורת הבטחתם להעיד בביה"ד. משנטלו את הכסף, הפשיטו את המתלוננת בניגוד לרצונה, וביצעו בה מעשה סדום. הם ניצלו את העובדה שהמתלוננת כאשה חרדית פחדה להקים שערוריה בחצות לילה, דבר שהיה מגלה כי שלשה גברים נמצאים עמה ביחידות בדירתה. הלכה למעשה לא הופיעו המשיב וחבריו להעיד כפי שהבטיחו והמתלוננת פנתה למשטרה. לאחר מכן שוחחו המשיב והמתלוננת ביחידות ושיחתם הוקלטה, ובשיחה זו ניסה המשיב להניע את המתלוננת שתחזור בה מעדותה והוא יחזיר לה את הכסף, בגין מעשים אלה הורשע המשיב במעשה סדום, הדחה בחקירה ועושק. שופטי הרוב העמידו את המשיב במבחן למשך שנתיים ואילו שופטת המיעוט סבר שיש להטיל עליו עונש של שלוש שנים מאסר בפועל. הערעור של המדינה על קולת העונש נדחה.
אין ספק כי מעשהו של המשיב חמור ביותר, ובמצב דברים רגיל מן הראוי היה להטיל עליו מאסר בפועל. מאידך, המשיב הוא אדם חיובי במהותו, בעל משפחה חיובית, היתה זו מבחינתו מעידה מד פעמית, ושירות המבחן המליץ על מבחן כדי לחלצו ממצוקתו בעוד מאסרו עשוי לדרדר אותו לפשע. בערעור הוגש תסקיר משלים של קצין המבחן, על פיו פוטר המשיב מעבודתו בבי"ח בילינסון וכעת הוא עובד כפועל לא מקצועי בבית חרושת. בעזרת שירות המבחן החל תהליך חיובי לשיקום היחסים המעורערים בין המשיב לבין אשתו, ועל רקע זה חוזר שירות המבחן וממליץ על העמדת המשיב במבחן; אכן, המקרה הוא קשה, מחד גיסא עומד האינטרס
הציבורי להעניש את אלה הפוגעים בכבודה של האשה, ומאידך עומד השיקול האישי של המשיב. לאחר התלבטות הוחלט, כי בנסיבות הענין, מן הראוי שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד לירן למערערת, עו"ד יגאל יצחק הלוי למשיב. 6.3.84),
ע.פ. 260/83 - אריה גולד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החזיק בכרטיס אשראי, ומסר אותו לאחר תמורת 1000 מרקים גרמניים כדי שאותו אדם יעשה שימוש בכרטיס בחוץ לארץ. כדי שחשבונו של המערער לא יחוייב בבנק, מסר המערער הודעה במשטרה כי הכרטיס נגנב ממנו. הכרטיס עבר מיד ליד, ובסופו של דבר שולם על פיו סכום של למעלה מ- 74,000 מרקים שבהם חויב הבנק. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור נדחה. הסניגור העלה שורה ארוכה של טענות ונימוקים לקולא, אך אלה עמדו ברובם לעיני ביהמ"ש המחוזי. המערער לא נכשל מעולם בדבר עבירה, הוא עובד חרוץ, וגם במקרה שבפנינו הוא הודה במעשים שעשה. דא עקא, שענין לנו בסוג עבירה שהשיקול הענישתי של הרתעה הוא בעל חשיבות מרובה ביותר, ואין להתעלם משיקול זה. כרטיסי אשראי אלה הם היום נפוצים ביותר, והשימוש בהם מבוסס במידה מירבית על אמון, יושר והגינות. העקרון של "למען ישמעו וייראו" צריך במקרה זה לשמש כנימוק בעל חשיבות, ולעתים אף מכריע, כדי לעמוד בפרץ מיד עם תחילתה של תופעה עבריינית מסוכנת זו.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד רוזנבוים למערער, עו"ד גורני למשיבה. 26.4.84) ,
ע.פ. 434/83 - ד"ר גימפל וונטראוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של התחמקות ממס במזיד, אי רישום כעוסק מורשה ואי הגשת דוחות תקופתיים לפי חוק מע"מ מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. בגין כל אלה נדון לחודשיים מאסר בפועל, 10 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 900,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער עבד כרופא בכיר במחלקת נשים בבית חולים ובנוסף לעבודתו הרגילה קיבל המערער באופן פרטי תשלומים מיולדות והוא לא כלל תשלומים אלה, שהסתכמו בכ- 80,000 שקל, במשך השנים 1978 - 1981, בדוחו"ת שהגיש למס הכנסה, כמו כן לא נרשם כעוסק מורשה כאמור ולא הגיש דוחו"ת כנדרש. בהטילו את העונש התחשב ביהמ"ש המחוזי בכך שהמערער הוא בן 65, שהוא ניצול שואה, וכי עשה את שירותי הרפואי מתוך נאמנות ומסירות. כן התחשב ביהמ"ש בכך שהאירוע עצמו גרם למערער עגמת נפש מרובה, זכה לפרסום נרחב בעתונות והביא את המערער לידי פרישה מוקדמת. לולא נסיבות אלה, היה מטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית. נטען בפני ביהמ"ש המחוזי כי על רופא אחר, שעבד באותה מחלקה ואשר עבר אותן עבירות בנסיבות דומות, הוטל מאסר על תנאי וקנס של 500,000 שקל בלבד. ביהמ"ש סירב לפסוק עונש דומה בהדגישו את חומרת המעשה, את ההמשכיות שבפעולה ואת הצורך להרתיע עבריינים בפועל. אכן, הנסיבות האישיות של המערער רב משקלן וביהמ"ש נתן לכך ביטוי מלא כשהקל עם המערער
וגזר עליו שני חדשי מאסר בלבד יחד עם הקנס שהוא שני שליש מהקנס המירבי. אין להקל עוד עם המערער ואין צידוק שלא להטיל עליו מאסר בפועל. עבירות ההשתמטות ממס חמורות הן, ועל החברה המאורגנת להלחם בהן. בצד השיקולים האישיים, יש להעמיד את השיקול הציבורי שבמרכזו הצורך להמחיש את החומרה שמייחסים המחוקק והמערכת השיפוטית לעבירות הצווארון הלבן. שיקול זה משמעותו, בדרך כלל, הטלת מאסר בפועל על מעלימי מס בזדון. שיעורו של המאסר משתנה עפ"י הנסיבות ובענייננו שקל ביהמ"ש את כל הנסיבות ואין צידוק להתערב בעונש.
אשר לשיקול של אחידות הענישה - שאלה היא, אם עקרון אחידות הענישה אינו מוגבל אך לפרשה עובדתית אחת שבה מעורבים מספר נאשמים, בין בכתב אישום אחד ובין בכתבי אישום נפרדים. ספק אם העקרון הנ"ל, להבדיל מהצורך הכללי להטיל עונשים דומים במקרים דומים, חל במקום שמדובר בפרשיות שונות אם כי דומות תהא עמדת ביהמ"ש לשאלה זו אשר תהא, ביהמ"ש חייב לשקול לא רק את אחידות העונשים, אלא גם את מדיניות הענישה. במקום שביהמ"ש סבור שמדיניות ענישה ראויה מחייבת ענישה פלונית, הוא לא יהסס מלהטילה, אף אם יש בכך כדי ליצור פער בין נאשמים שונים, שאם לא כן לא ימלא ביהמ"ש את תפקידו הנורמטיבי הכללי. על כן, את אחידות הענישה יש ליישם בגדר המסגרת המקובלת של הענישה הראויה, במקום שהעונש שהוטל חורג ממנה, מוטל על ביהמ"ש לקבוע את המסגרות הראויות, ואין עונש חורג אחד מצדיק הטלתו של עונש חורג נוסף. בענייננו, הטלת מאסר על תנאי בלבד, יש בו משום חריגה מענישה ראויה ואין להצדיקה, אף לא בטיעון של אחידות הענישה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. ארגוב למערער, עו"ד גב'נ. ארדל משיבה. 13.3.84).
ע.פ. 449/83 - חמיד קיירוז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, תושב לבנון, נעצר כשניסה למכור לשוטר מוסווה 29 ק"ג חשיש שהבריח לישראל. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את הנסיבות המקילות של המערער, היינו שאיננו תושב הארץ, כי ביקר כאן כתייר ונקלע לנסיבות בהן בוצעה העבירה עקב דרבון והדחה של השוטר שעמו היה בקשר. ברם, הראיות אינן תומכות בתזה שלפיה הודח המערער לביצוע העבירה. השוטר החל בפעולתו משנמסר לו על חשד שהמערער מחפש קונים לסם ומשהתידד השוטר עם המערער, היה זה המערער שהציע לו את הסמים וסיפר לו על ההברחה. בנסיבות אלה אין לראות במעשהו של השוטר מעשה הדחה. בהתחשב בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד חורי למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.2.84).
ע.פ. 602/83 - מדינת ישראל נגד חיים אסולין
*קולת העונש (גניבת רכב והתנגדות לשוטרים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב גנב רכב וכאשר נתבקש לעצור, פתח בנסיעה פראית, עלה על מדרכה וביצע פניות חדות, פגע ברכבו בניידת והתנגש בבנין. לאחר מכן החל להימלט ברגל וכשהשוטרים תפסו אותו השתולל ותקף את השוטרים. למערער הרשעות קודמות מרובות שירות המבחן לא המליץ המלצה טיפולית לעניינו של המערער ואעפ"כ נהג ביהמ"ש המחוזי לפני ולפנים משורת הדין ונתן לו "את ההזדמנות האחרונה לפני שביהמ"ש ישלח אותו לתקופת מאסר ארוכה
עד מאד". ביהמ"ש החליט, לאור גילו הצעיר של המערער והעובדה שנישא זה עתה, שלא להטיל עליו כל עונש אלא להעמידו בפיקוח שירות המבחן, הערעור על קולת העונש נתקבל.
לא זו בלבד שלנוכח הרשעותיו הקודמות של המשיב לא היה מקום לפטרו בלי עונש של ממש, אלא שמאז שוחרר מכל עונש הוא הורשע בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות. הוגש תסקיר מעודכן מטעם שירות המבחן והוא מגלה שלא היה יסוד לציפיותיו של ביהמ"ש שהמערער יטיב את דרכיו. בכל הנסיבות יש להפקיע את צו המבחן ולגזור למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, וזאת כשמביאים כבר בחשבון כי חלפה עת רבה מאז החלטת ביהמ"ש המחוזי והמערער נמצא מחוץ לכתלי בית הסוהר.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד גולדמן למערערת, עו"ד בן הרואה למשיב. 15.3.84).
ע.פ. 663/83 - אבנר מויאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת םמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סחר בהירואין ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ולשנתיים וחצי מאסר על תנאי, הערעור נדחה. המערער לא חלק על כך כי בתאריך שמדובר בו הגיע לביתו יחד עם עדת התביעה ולפני שעלה לבית הטמין בחצר הבית שלש מנות הירואין. גירסת עדת התביעה היתה שההרואין שייך למערער וכי הוא מכר מנה של הרואין לעדת התביעה, והמערער טען שאך טובה עשה לעדת התביעה בכך שכאשר מסרה לו שבידה כמה מנות הרואין הוא החביא אותן בחצר הבית. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת המערער וקיבל את גירסת עדת התביעה כנאמנה, עצם העובדה שהמערער נתפס כשהוא מטמין שלוש מנות הרואין בביתו, יוצרת חזקה עובדתית שהוא מעורב בענין הסמים וכשביהמ"ש לא קיבל את הסבריו, אלא העדיף את גירסת עדת התביעה, אין עוד מקום לסתור את ממצאיו, גם העונש שהוטל איננו חמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין. בך. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 15.3.84). ע.פ. 686+687/83 - מדינת ישראל נגד דרעי, דהן ואוחיון
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים הורשעו כל אחד בעבירה הקשורה לסם הרואין, ביהמ"ש גזר לכל אחד מהם 8 חודשים מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי וקנסות. הערעורים על קולת העונשים נתקבלו. אין ספק כי מידת העונש תלויה גם בנסיבות האישיות של הנאשם ויש להתחשב גם בהודאתו של הנאשם, אך כשמדובר בעבירות של סחר בהירואין או בהחזקת כמות הרואין שאינה לשימוש עצמי, אין מנוס מהטלת עונשי מאסר של ממש, שאם לא כן אין משמעות לעונש שכל מטרתו מלחמה "במוות הלבן". גם בהתחשב בנסיבות האישיות אין הצדקה לחרוג ממדיניות הענישה הנ"ל. אילו היה ביהמ"ש העליון צריך היום לקבוע את עונשו של כל משיב עפ"י הראוי לו, הן לפי העובדות שהביאו להרשעה, והן לפי העבר הפלילי, כי אז היה מחמיר פי כמה. ברם, אין ערכאת ערעור ממצה את הדין כשהיא מחמירה בעונש, ומה עוד כי חלק מהמשיבים כבר ריצו את עונשם ומשיב אחד אמור היה לסיים את תקופת מאסרו יומיים לאחר פסה"ד בביהמ"ש העליון. בהתחשב בכל הנ"ל החליט ביהמ"ש העליון לדון את כל אחד מהמשיבים ל- 5 שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי יהיו בפועל ושנתיים וחצי על תנאי, חוץ מאשר דהן שלגביו יהיו שנתיים בפועל ושלוש שנים על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אבו טדייר למערערת, עוה"ד זינגר ונדשי למשיבים. 1.3.84).
ע.פ. 580/81 - יונתן בן-נחום נגד מדינת ישראל
*פיצוץ רימונים וגרימת חבלה) (הערעור נדחה).
המערער הוא חבר קיבוץ בית זרע. באחד הימים, בשעה 5 בבוקר, התפוצצו שני רימונים בדירה בה מתגוררים המערער ואשתו. המערער מסוכסך עם אשתו ואשתו העידה כי לפני ההתפוצצות עמד המערער ליד הארון בו היו הרימונים במשך שעה ארוכה. בהתפוצצות נגרם נזק לחדר בו שהתה האשה והיא נפצעה קל. ביהמ"ש הרשיע את המערער בפיצוץ הרימונים. המערער זקוק לטיפול רפואי ומלכתחילה היתה עמדת התביעה שאין הוא מסוגל לעמוד לדין ונשלח לבדיקות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ודן אותו ל-6 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן את מכלול הראיות וביסס מסקנותיו על דברים בהם חזתה האשה ועל ראיות נסיבתיות שהוליכו למסקנה שמדובר ברימונים שהופעלו ע"י המערער עצמו. ביהמ"ש הביא בחשבון את רקע היחסים עם האשה שיכול היה להסביר את המניע להפעלת הרימונים. יש צורך שהמערער יעמוד בטיפול רפואי נאות ותוך הדגשת צורך זה הוחלט לדחות את הערעור על ההרשעה ומידת העונש. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד ד. בן- אור למשיבה. 6.5.84).
ע.פ. 382/83 - דניאל והב ושמשון חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין ונדונו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן חוייב כל אחד מהם לשלם למתלוננת פיצוי בסך 5,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
המתלוננת, אשה כבת 64, חזרה לביתה שבכפר שלם, וכאשר היתה סמוך לפתח הבית התנפלו עליה שני צעירים מאחוריה, הפילוה ארצה ותלשו מצווארה שרשרת זהב עם תליון ונמלטו מן המקום. המתלוננת, יחד עם בתה שהגיעה לעזרתה, רדפו אחרי שני השודדים, אך לא הצליחו לראות את פניהם כי אם את גבם. באחת התפניות נעלמו לשעה קלה ולאחר מכן תפסו המתלוננת ובתה את שני המערערים וטענו כי הם שביצעו את השוד. השתיים לא הצליחו לזהות את השודדים, אלא התייחסו ללבוש ששני השודדים לבשו, אותו לבוש לבשו גם שני המערערים כאשר נתפסו ע"י המתלוננת ובתה. ביהמ"ש המחוזי סמך על הזיהוי של הבגדים ועל כך ששני המערערים הכחישו תחילה שלבשו אותם בגדים בעת השוד כפי שתארו העדות, וקבע כי אכן לבשו אותם בגדים כשנעצרו, וכן ראה סיוע בכך שהשניים הכחישו כי עמדו במקום מסויים כאשר שתי העדות תפסו אותם לאחר ששני השודדים נעלמו וביהמ"ש קבע כי אכן שניים אלה עמדו באותו מקום. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על מערכת ראיות זו כדי להרשיע את המערערים. אשר לעונש - מדובר בתקיפת אשה בת 64 ובהתחשב בחוויה הקשה שעברה על המתלוננת אין העונש חמור מדי. אין לקבל את טענת הסניגור כי צריך היה להאשים את המערערים רק בתקיפה כדי לגנוב דבר ולא בעבירת שוד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד זילכה ומ. רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 8.5.84). ע.פ. 562/83 - יצחק ברנס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה ביריות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי ירה במתלונן בעמדו במרחק קצר ממנו ופגע בחלק התחתון של גופו, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 15 חודשים כשחמישה חודשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל וחומרת העונש נדחה.
ההרשעה מבוססת בעיקר על הודעות שמסרו במשטרה המתלונן ועד ראיה אחר. היו תהפוכות רבות בגירסאות שני העדים הנ"ל. זמן קצר לאחר האירוע מסרו השניים הודעה במשטרה כי ראו את המערער מחזיק באקדח כשהוא עומד במרחק 2 מטר מהמתלונן ויורה בו. המתלונן אף תיאר את הרקע למעשה בכך שכאשר המערער היה בכלא קשר המתלונן קשרי ידידות קרובים עם אשת המערער. כחודש לאחר מסירת ההודעה המפלילה מסרו המתלונן והעד תצהירים בפני עו"ד בהם התכחשו לתוכן ההודעות במשטרה. לאחר מכן נחקרו השניים שוב במשטרה, ואז הם חזרו על הגירסה המקורית ואמרו כי התצהיר בפני עוה"ד היה כוזב ונמסר כתוצאה מהפעלת לחץ עליהם. בשעת מתן העדות בביהמ"ש חל מהפך שלישי אצל העדים ושוב אישר המתלונן את נכונות תצהירו בפני עוה"ד וגם העד השני נסוג בביהמ"ש מעדותו במשטרה. ביהמ"ש ששמע את עדויות אנשי המשטרה אשר גבו את ההודעות שוכנע כי הודעות אלה נמסרו מרצונם הטוב והחופשי של העדים ומכח סמכותו עפ"י סעיף 10א לפקודת הראיות, העדיף את הודעות העדים במשטרה, על פני התצהירים והעדויות בביהמ"ש. בכך אין להתערב. הסניגור טען כי אין לסמוך על הודעותיהם של העדים האמורים, לנוכח התהפוכות התכופות והקיצוניות בגירסותיהם, ובהתחשב בעובדה שהם עבריינים ונרקומנים, ושהיה להם מניע להעליל על המערער. ביהמ"ש המחוזי שקל טענות אלה אך החליט על סמך התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו, עפ"י הנסיבות של גביית הודעות העדים כפי שהוכחו, ולאור ראיות נסיבתיות נוספות שהיה בהן משום חיזוק להודעות האמורות, כי אין ספק באשמת המערער בעבירה המיוחסת לו. אין פגם בהחלטה זו של ביהמ"ש המחוזי.
אשר לעונש - המערער הוא בעל הרשעות קודמות מרובות הכוללות עבירות עול התפרצויות וגניבות, תקיפות ומעשי אלימות, נשיאת נשק ואיומים וכן עבירות סמים. בהתחשב באלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גיל פריינט למערער, עו"ד עוזי חסוןלמשיבה. 26.4.84).
ע.פ. 262/83 - אברהם גורני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין 5 עסקות של סחר בהרואין, נדון המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש בולט בקולתו בצורה מפליגה ואין זאת אלא שביהמ"ש התחשב בנסיבות האישיות של המערער אף מעבר למתחייב בהרשעות כאלה.
המערער מלין כי ביהמ"ש לא ציווה לנכות מהמאסר שנגזר לריצוי בפועל את תקופת המעצר בו היה נתון. אולם מסתבר כי אותו זמן ריצה המערער עונש אחר, כך שהלכה למעשה לענין האישומים נשוא ערעור זה לא היה נתון במעצר כלל.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. עו"ד שלמה רוזנבוים למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 9.4.84) .
ע.פ. 716/83 - אלי משה אמדג'י נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד עבור הברחת סמים לבית המעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה סוהר בבית המעצר ברמלה והורשע בשלוש פרשיות של קבלת כספים וקשירת קשר להבריח סמים לעצורים בבית המעצר. ביהמ"ש דן את המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הדגיש את נסיבותיו האישיות של המערער, את עברו הנקי והעובדה שהוא פוטר מעבודתו ומשפחתו נמצאת במצוקה כלכלית וכן נסיבות מקילות אחרות. ברם, גם בהתחשב בכל אלה, אין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. מדובר בעבירה של עובד ציבור
שיש בה משום הפרת אמונים וגם תמריץ לדמורליזציה בבתי המעצר. בעבירות מן הסוג הזה משקלם של השקולים האישיים של העבריין מועט הוא ומשקל ההרתעה רב.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין,בך. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 29.2.84). ע.פ. 25/84 - מדינת ישראל נגד יצחק כדורי
*קולת העונש (התפרצות לבנק) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב ביצע יחד עם שני נאשמים אחרים, התפרצות לבנק, פיצוח כספות וגניבת כ- 900,000 שקל. שני הנאשמים האחרים הם שהביאו את המכשירים לפיצוח הכספות והם שפרצו לבנק, ואילו המשיב עמד בחוץ על מנת להזהיר את השניים במקרה הצורך. המשיב הודה באשמה ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו במצטבר מאסר על תנאי של שלושה חדשים. הערעור על קולת העונש נדחה. אין ספק שמדובר בעבירה חמורה ביותר, אך המשיב מילא יחסית חלק משני ושולי בביצוע העבירה, כאשר תפקידו הצטמצם כאמור לשמירה מחוץ לבנק. מסתבר שזוהי גם התרשמותה של המשטרה, וביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו, כי לדעת המשטרה המשיב היה הצלע החלשה מבין השלושה, לא הוכר כעבריין והמשטרה המקומית לא נתקלה בו. קצין המשטרה העיד כי לפי מה ששמע על המשיב, הרי זה אדם העובד עבודה קשה, קם בשעות הבוקר המוקדמות ביותר על מנת לחלק לחם. מכאן כי אף המשטרה, שוודאי היתה מעוניינת בתגובה מענישה חריפה מצד ביהמ"ש, לא סברה כי יש למצות את הדין עם המשיב. כמו כן, אין למשיב עבר פלילי חמור אם כי נרשמו נגדו מספר הרשעות קודמות. בנסיבות אלה העונש שהוטל אינו קל במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד לירן למערערת, עו"ד גב' אמיר למשיב. 6.3.84).
ע.פ. 103/84 - שלמה פייג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פעל בתל-אביב מטעם מכון התקנים הישראלי וקשר קשר,יחד עם עובדים אחרים, עם מספר תכשיטנים כדי לאשר איכותו של זהב תוך סטיה מן השורה, תמורת שוחד שקיבלו. מעשי העבירה נמשכו כשנתיים. ביהמ"ש דן את המערער לששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער, אך כפי שצויין כבר בעבר, הולך ופוחת משקלן של הנסיבות האישיות ככל שגדלה חומרת העבירה. אשר לטענה בדבר אחידות העונשים, בהתחשב בכך שנאשם אחר נדון לארבעה חודשים מאסר בפועל בלבד - הנאשם האחר היה כבן 70 בעת גזירת עונשו, היינו, כחמש שנים מבוגר יותר מן המערער, ואין פסול בשיקולי ביהמ"ש שראה לאבחן בתקופת מאסר של חודשיים בין אנשים בקצוותיה השונות של קבוצת הגיל הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. עו"ד עדיני למערער, עו"ד גב' גורבי למשיבה. 12.3.84).
ע.פ. 245/83 - עמוס גונן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקבלת סחורות בידעו שהושגו בפשע, היינו במרמה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש לא השית עליו מאסר בפועל אלא דן אותו לשלוש וחצי שנים מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי אורך התקופה הנ"ל יפגע במעמדו של המערער, שעה שאין לו כל הרשעה קודמת, והוא מוכן להגדיל את סכום הקנס שהוטל עליו, עד למקסימום. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון החליט שתקופת המאסר על תנאי תהא שנתיים ואילו הקנס יוגדל ל-60,000 שקל במקום 15,000 שקל.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 26.4.84). ע.פ. 688/83 - מדינת ישראל נגד יעקב דנן
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות של סחר בהרואין כאשר בעיסקה הראשונה מכר 10 גרם תמורת 2000 דולר, ובשניה הוסכם על מכירת 30 גרם כשלמעשה נמכרה רק דוגמא של סם. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 16 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. עניינו של המשיב הוא חלק מפרשה שכבר נדונה בביהמ"ש העליון בערעור אחר, שם קיבל ביהמ"ש את ערעור המדינה והחמיר בעונשם של הנאשמים. בערעור הקודם עמד ביהמ"ש העליון על כך שהשופט המחוזי לא הביא בחשבון במידה מספקת את החומרה המופלגת של סחר בהרואין, שהוא סם המוות. אף לענין המשיב הקל השופט למעלה מן הראוי. עם זאת לא יוחמר עונשו כמו של העבריינים האחרים שכן, בענייננו העלה הסניגור נסיבות שאין להתעלם מהן. אין גם להתעלם מכך שהמערער עמד להשתחרר ממאסרו ביום מתן פסק הדין בערעור. בכל הנתונים הוחלט להעמיד את עונשו של המשיב על שש שנים שמתוכן שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ויתרן על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד גורני למערערת, עו"ד זינגר למשיב. 26.4.84). ע.פ. 553/83 - משה קסטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בנובמבר 1981 נפרצה חנות לתכשיטים ותוכנה, בשווי של כ-400 אלף דולר, נגנב. המבצעים היו המערער ואחד אביגדור. המשטרה לא הצליחה ללכוד את החשודים עד שבאחד הימים נתפס סם מסוכן אצל אביגדור ואז הוא הציע למשטרה לגלות פרטים על ההתפרצות כנגד עסקה עמו. כתוצאה מכך הפך לעד מדינה והמערער לבדו הועמד לדין. ביהמ"ש הרשיע את המערער על פי הודייתו ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש על פניו, נוכח פני היקף הגניבה, תחכום הביצוע והתעוזה, נראה קל ביותר ובלתי מובן. אולם ביהמ"ש דלמטה הביא בכלל חשבון את העובדה שהעבריין אביגדור שהיה מתכנן והמבצע העיקרי, נמלט מעונש. כן הביא בחשבון שיקולים נוספים לקולא. הטענה היחידה שהיתה ראויה להישמע בערעור היא שלפי תסקיר שירות המבחן קיים עתה סיכוי של ממש שהמערער יחזור למוטב וכי מן הראוי שיינתן צו מבחן כדי לעזור לו לעלות על דרך חיים נורמטיבית. את הטענה שחלקו של המערער במעשה היה מזערי יש לדחות מכל וכל. הוא ביצע את חלקו במעשים בנאמנות ובמסירות. השניים פרצו יחדיו את הקיר שהפריד בין המספרה לחנות הנשדדת ולפי הסכמה הדדית כפת המערער את אביגדור והפליא בו מכותיו כדי להערים על המשטרה, והוא זה שנטל כאיש אימונו של אביגדור את כל הרכוש והחביאו. בנסיבות אלה קשה גם להאמין שהמערער קבל רק חלק קטן מהרכוש לעצמו. ביהמ"ש היה ער לסבלה של המשפחה, אך שקול זה עומד לנגד עיני ביהמ"ש במקרים רבים ומי שיוצא להפר את החוק ולבצע פשע חייב בראש וראשונה להתחשב באלה התלויים בו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גולן למערער, עו"ד גב' נ. אפעל למשיבה. 3.4.84).
ע.פ. 726/83 - מרדכי דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשי סדום בקטין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע במספר מעשי סדום בילד בן שתים-עשרה אחרי שהיכה אותו, איים עליו וכלא אותו. ביהמ"ש דן את המערער לשש שנים מאסר בפועל והפעיל מאסר על תנאי של שלושים חודש בחופף.
הערעור על חומרת העונש נדחה. לחובת המערער אישום פלילי קודם שכלל בין היתר אינוס במרמה, ויש לו הרשעות קודמות גם במעשי אלימות שונים. הרי זה מקרה שבו מתחייבת ענישה של מאסר ממושך כדי להגן על הציבור, ואין מקום לשינויו של העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.5.84).
ע.פ. 737/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת מוצגים ע"י איש משטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, הוא נשוי ואב לשני ילדים. חיי המשפחה לא התנהלו על מי מנוחות ושנשקלו אפשרות של גירושין. מתוך רצון לשקם את עתידם עשו בני הזוג מאמץ ורכשו דירה חדשה ונטלו על עצמם התחייבויות כספיות כבדות. המערער הצטרף לשירות המשטרה, התקדם לדרגת רס"ל ונתמנה להיות רשם המשרד לקבלת מוצגים במחלקה לזיהוי פלילי. זהו תפקיד אחראי וחשוב, שכן לידיו הנאמנות נמסרים לרישום מוצגים משפטיים, ובין היתר כמויות לא מבוטלות של סמים מסוכנים שנתפסו והוחרמו. בסתיו 1982 פנתה למערער קרובת משפחה, והדיחה אותו לכך שיטול ממחסן המוצגים כמויות סמים ויעבירם אליה. היא מכרה את הסמים ושיתפה את המערער בהכנסה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור וסחר בסמים ודן אותו ל- 21 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי התלבט בבואו להטיל את העונש כשמצד אחד מדובר בעבירה חמורה המחייבת ענישה של ממש, על מנת לבער נגע חמור זה מן השירות הציבורי, ומאידך מדובר בפרשת חיים נוגה וסבל לא ישוער לבני המשפחה של המערער. בגזר דינו השקול והמאוזן הגיע השופט לתוצאה שאין להתערב בה. הסניגור העלה נימוקים לקולא באירועים שאירעו לאחר פסה"ד, ובכללם כי שני ילדי המערער נחבלו בתאונת דרכים והצעיר ביניהם היה זקוק לאשפוז וסבל מדימום תוך מוחי. אולם, אין לראות בהתפתחויות עילה להתערב בעונש שבנסיבות המקרה היה כבר מתון. למרבה המזל הפגיעה בילדים לא היתה קשה במיוחד וגם הבן שנחבל בצורה קשה יותר מחלים והולך.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד גולן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.2.84).
ע.פ. 762/83 - פרוספר בוזגלו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הולכת ילד בכח כדי לבדוק אם הילד ביצע גניבה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). לפי נסיבות הענין ומתוך קריאת דברי העדים, ספק גדול אם המערער לא התכוון אכן לעלות על עקבות שעון שנגנב מחברתו, ומתוך כך נטל החוק לידיו, ובחשבו שהשעון שעל ידו של הילד הוא השעון של חברתו שנגנב ממנה, לקח עמו את הילד, הביאו אליה, וזו אמרה שהשעון דומה מאד לשעון שלה אבל בכל זאת אינו שלה. אין צורך לומר שגם אם זו היתה מטרת המערער, עדיין עבר עבירות חמורות בחטפו את הילד בכח ובנטלו את השעון ממנו, אבל יש בכך כדי להשפיע על מידת העונש. המערער מרצה עתה עונש של 15 חדשי מאסר בגין עבירה אחרת ואת העונש שנגזר עליו בתיק זה יתחיל לרצות בתום אותו עונש. בהתחשב בכל אלה, יש מקום להקל במקצת עם המערער ולגזור עליו ארבע שנות מאסר במקום שש שנות מאסר ומתוך ארבע שנים אלה, ירצה שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. עו"ד דגן למערער, עו"ד גורני למשיבה. 26.4.84) .