ע.א. 238/83 - ישראל אושרי נגד סטלה אושרי ואח'
*מזונות(הערעור נדחה).
א. המערער הוא מורשה חתימה בסניף של בנק לאומי לישראל ובנוסף למשכורתו הרגילה הוא מקבל טובות הנאה שונות כגון משכורת 13 וכדומה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי טובות הנאה אלה לא ניתן להגדירן בסכומים מסויימים וכן קשה לקבוע את ההשתכרות החודשית הממוצעת למערער בשל תשלומים בלתי שיגרתיים המופיעים בתשלום השכר שיש לפרשם על פני כל השנה. בהתחשב בכל הנתונים קבע השופט שהכנסת המערער ממשכורת מגיעה ל- 34 אלף שקל נטו לחודש. מתוך סכום זה חוייב המערער לשלם 1200 שקל לחודש דמי החזקה סמליים של הבן הקטין במעון, 6500 שקל לחודש לכל אחד משני ילדיו, בניכוי קצבת הילדים של הביטוח הלאומי. סכום זה נקבע לפי צרכי הילדים ולא לפי עושרו של האב. לאשה חוייב המערער לשלם מזונות, לפי עושרו, בשעור של 10,000 שקל לחודש שהוו מחצית מההכנסה הפנויה הנותרת בידי המערער לאחר תשלום המזונות לילדים. הסכומים האמורים נקבעו עפ"י המצב בעת פסה"ד ביום 15.3.83 והחיוב הוחל למפרע מיום הגשת התביעה ב- 22.9.81 אך ללא הצמדה בגין העבר. ההצמדה לגבי העתיד היתה למדד שפורסם ביום 15.2.83. הערעור נדחה.
ב. הערעור בענין מזונות הילדים הוא לגבי גובהם ולגבי מזונות האשה באשר לעבר עד ינואר 1983. לענין מזונות הילדים אין להתערב בסכום שפסק ביהמ"ש לאמר ששקל את כל הנתונים הרלוונטים. ביהמ"ש העליון אינו מתערב בקביעת שיעור המזונות הנתונה להערכתו ולשיקול דעתו של השופט הפוסק אותם, אלא אם נתפס לשיקולים מופרכים או התעלם משיקולים ראויים.
ג. אשר למזונות האשה - אין מתעוררת השאלה מה היתה הכנסת המערער בעבר שכן במקום לקבוע את הכנסת המערער בעבר, ולהצמיד את הסכומים, יכול היה ביהמ"ש לחייב לפי הכנסת המערער ביום פסה"ד ולא הובאה כל ראיה כי חלה עליה ריאלית בשכר של המערער.
אשר לטענה שביהמ"ש לא שקל את צרכיו והוצאותיו של המערער וביניהן שכר הדירה שהוא גר בה - הוא עזב את דירת המשפחה מרצונו ומסרב לחזור אליה על אף שאשתו מבקשת כי ישוב הביתה לחיות עמה חיי משפחה ושלום וממילא אין לקחת ענין זה בחשבון.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד שמעוני למערער, עו"דגרינשטיין למשיבים. 29.3.84).
ע.א. 795/81 - שמעון נקיס נגד עזבון ברנס אבנר ז"ל ואח'
*אחריות לנזיקין בתאונת דרכים(הערעור נדחה).
א. בדצמבר 1974, בשעת חשיכה, נפגע המערער ע"י משאית נהוגה בידי אבנר ברנס כאשר חצה אחד מצמתיה של ראשון לציון. הנהג נפטר בינתיים וכנתבע במקומו בא עזבונו. בנוסף לעזבון נתבעים גם מעבידי הנהג וכן חברת הביטוח. ביהמ"ש דחה את התביעה, עליה חל הדין שקדם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מן הטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח כי התאונה ארעה בגין רשלנותו של הנהג. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש קבע כי המערער, הלוקה בראייתו, הספיק לעבור כ- 4 מטר מרוחבו של הכביש בצומת עד שנפגע ע"י המשאית שנסעה במהירות של כ- 25 קמ"ש. בכך נדחתה גירסת המערער כי עמד על שולי הכביש בעת שנפגע. כמו כן קבע ביהמ"ש את רשלנותו של התובע. אדם החוצה כביש במקום שאיננו מיועד לכך, בשעת חשיכה, כשרכב מתקרב, הוא רשלן המסכן את חייו. כל שכן כשמדובר באדם הלוקה
בראייתו והמעיד על עצמו שהוא זקוק לעזרת הזולת לחציית הכביש אפילו בשעות היום. אשר לשאלה אם היתה רשלנות של הנהג שתרמה לארוע התאונה - על כך השיב השופט בשלילה, שכן הוא נהג במהירות איטית ביותר, במסלול שלא היה בו כל דופי, ועל פי עדות בוחן משטרה, לא ניתן לקבוע כי ביתר ערנות היה בידי הנהג למנוע את התאונה.
ג. ב"כ המערער טוען כי די בעובדות שהוכיח כדי להצביע לפחות על רשלנות לכאורה מצד הנהג, ולפיכך עבר הנטל על העזבון להוכיח כי הנהג לא התרשל או שהתאונה היתה בלתי נמנעת. אכן יש ונטל הבאת הראיות, שאין עניינו אלא דיות הראיות, עשוי להתחלף במהלך המשפט. אלא שבמקרה הנדון סתר העזבון בכל מקרה את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות של הנהג, בשתי אמרות שמסר הנהג המנוח ואשר נתקבלו ע"י ביהמ"ש. עפ"י גירסת הנהג לא ניתן היה לקבוע רשלנות מצדו, כשנגדה עמדה גירסת המערער שלא נתקבלה על דעת ביהמ"ש, בהיותה סותרת את הממצאים האובייקטיבים שנמצאו ע"י הבוחן על הכביש. כמות ההוכחה שנדרשה מן המערער היתה גדולה מן הרגיל, שכן לא הנהג נתבע לדין אלא עזבונו וכלל גדול בדין הוא כי בכגון דא מדקדקים עם התובע יתר על המידה הרגילה, שהרי בהעדר הבעל דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח,אי לו היה בחיים, להזים או לסתור את ראיות יריבו.
ד. את רשלנות הנהג ביקש ב"כ המערער למצוא בכך כי לא היה עירני די הצורך לנעשה בכביש ואילו נהג בעירנות מספקת יכול היה למנוע את התאונה. ברם, עפ"י הנתונים של התאונה אין לקבל את הטענה כי הנהג לא היה עירני מספיק. אין גם לקבל את טענת ב"כ המערער כי על המקרה יש להחיל את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" והמטיל "על הנתבע את הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". כדי שיועבר נטל השכנוע מהמערער על המשיב, היה על המערער להוכיח את קיומם של שלשת התנאים המוקדמים לתחולת הכלל. בענייננו היתה למערער ידיעה והיתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, ואין ארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנהג התרשל מאשר עם אי רשלנות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צ. הרטל למערער, עו"ד י. יהב למשיבים. 22.3.84).
ע.א. 412/82 - אברהם מזרחי נגד ישי ודורון מזרחי
*מזונות(הערעור נדחה).
א. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעת מזונות של בניו הקטינים של המערער, ופסק כי סכום המזונות יוגדל ויועמד החל ביום 1.5.82 על סכום של 3,650 שקלים לחודש שהוצמדו למדד. המערער ואמם של המשיבים התגרשו ב-1975 וב-1978 חוייב המערער בתשלום מזונות לילדיו ובתביעה נשוא ערעור זה נתבקשה הגדלת סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמם של המשיבים אינה עובדת ומאידך התייחס למשכורתו של המערער וכן למשכורתה של אשתו השניה ועל יסוד כל החישובים הגיע לסכום המזונות שבו חייב את המערער. הערעור נדחה.
ב. אין ביהמ"ש שלערעור שב ודן בפרטי החישובים של ביהמ"ש המחוזי אלא בוחן אם הערכאה הראשונה נתנה את דעתה כראוי לצורכיהם של הזכאים למזונות ולמשאבים הכספיים העומדים לרשותו של החייב במזונות. אין ביהמ"ש העליון מוסיף או גורע סכומים שוליים רק בשל כך שייתכן והוא היה פוסק סכום הגבוה במקצת או נמוך במקצת ממה שנפסק אילו ישב כערכאה ראשונה. לאור מבחנים אלה אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לענין עבודתה של האם - ביהמ"ש בחן את המצב העובדתי כפי שנתקיים בעת שפסק את דינו ואז לא עבדה האם. במידה והמערער יוכל להוכיח כי חל שינוי מהותי בנסיבות והאם החלה לעבוד והיא מרוויחה לא רק לצרכיה אלא יש בידה גם לתרום חלקה לשם כיסוי חלק מצרכיהם של הקטינים, רשאי הוא לשוב ולפנות לביהמ"ש כדי לטעון כי חל שינוי בנסיבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. מויאל למערער, עו"ד ז. סגל למשיבים. 11.3.84).
ע.א. 415/82 - רות תמרי ואח' נגד משה תמרי
*מזונות(ערעור המערערים נדחה וערעור נגדי של המשיב נתקבל).
א. המערערת הראשונה היא אשתו של המשיב ושני המערערים האחרים הם ילדיו. האשה תבעה מהבעל מזונות עבורה ועבור הילדים וכן ביקשה לחייב את הבעל למסור לה את החזקה בדירה השייכת לבני הזוג ועוד תביעות הנוגעות לרכוש בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל התביעות פרט לפסיקת מזונות לשני הילדים. אשר למזונות הילדים פסק לכל ילד 2,500 ל"י לחודש ובסה"כ 5,000 ל"י, מדור לקטינים 2,500 ל"י ודמי טיפול למערערת 2,500 ל"י ובסה"כ 10,000 ל"י. הערעור של האשה נדחה וערעור המשיב על גובה סכום המזונות וכן על כך שלא נפסקו הוצאות בביהמ"ש המחוזי נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון החליט שלא להתערב בכך שביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המשיב ולא האמין לגירסת המערערת באשר לנסיבות שהביאו את האשה להפסקת החיים המשותפים בין בני הזוג וקבע שבהתקבל גירסת המשיב אין לחייבו בתשלום מזונות למערערת. ביהמ"ש המחוזי יכול היה, בנסיבות הענין, להגיע למסקנה הנדונה. ביהמ"ש העליון אישר גם את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שאין לאסור על הבעל להיכנס לדירת בני הזוג.
ג. ביהמ"ש העליון דחה טענות המערערת באשר לכך שביהמ"ש המחוזי לא הירשה המשך חקירה נגדית של המשיב. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לעשות כן לאחר שבמשך יומיים נחקר המשיב בחקירה נגדית, וביהמ"ש קבע כי ביום השני תסתיים החקירה הנגדית. כן דחה ביהמ"ש העליון את הטענות נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להתיר השמעת עדויות בגלל אי קבילותן של עדויות שמיעה.
ד. אשר לערעור הנגדי - המשכורת נטו של המשיב היתה בתקופה הרלוונטית כ-10,800 ל"י והחיוב לשלם כ-%93 מהמשכורת עבור מזונות לילדיו גבוה מדי. על כן יש להפחית את מרכיב המזונות מ-5,000 ל"י לשני ילדים לסכום של 3,500 ל"י עבור שני הילדים, ואשר למרכיב דמי הטיפול - הילדים גדלו בינתיים ועל כן יש להפחיתם ב-%50. יש לציין כי מכיוון שהאשה לא מקבלת מזונות מבעלה יש לשלם לה דמי טיפול שכן הטיפול בילדים אינו בא תחת מזונותיה. אשר להוצאות - ביהמ"ש המחוזי לא נימק מדוע החליט שלא לחייב את המערערת בתשלום הוצאות למשיב ויש לקבל את הערעור גם בענין זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד ש. נבונילמערערים, עו"ד מ. כסיף למשיב. 15.4.84).
ע.א. 288/83 - מאיר זוהר נגד פלורי זוהר ואח'
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה ברוב דעות והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער חוייב לשלם לאשתו, המשיבה, ולשלושת ילדיו הקטינים 5,625 שקל לחודש החל ביום הגשת התביעה בספטמבר 1981, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה מאותו תאריך בעדכון תלת חודשי. כן חוייב בתשלום מסי העיריה ודמי
צריכת מים עבור דירת המשיבים. ביהמ"ש קבע על יסוד ראיות שהיו בפניו כי המערער משתכר כ- 7,500 שקל, נכון ליום הגשת התביעה, ועל כן הוא יכול לשלם את הסכום הנדון. המערער ערער על חיובו בתשלום מזונות לאשתו וכן על סכום המזונות ואילו המשיבים ערערו על אי חיובו של המערער בפריטים שונים שתבעו. ערעורו של המערער נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט בייסקי נגד דעתו החולקת של השופט בך ואילו הערעור של המשיבים נתקבל ביחס לאחד הפריטים.
ב. השופט בך בדעת מיעוט סבר כי לא היה בחומר הראיות כדי לקבוע שהמערער משתכר כ- 7,500 שקל לחודש, אלא סכום הרבה יותר נמוך, ועל כן הציע להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק מחדש את סכום ההכנסות של המערער. אשר לערעור הנגדי הציע לדחות את התביעה ברוב הסעיפים פרט להתקנת דוד שמש עקב קלקול מערכת חימום הבית. מאחר שלא הוכח מה עלות דוד השמש, כשהמשיבים תבעו כ- 6,000 שקלים, סבר ביהמ"ש המחוזי שאין לחייב את המערער כלל באשר לא הוכח מחיר העלות. השופט בך הציע להחזיר גם את הנושא הזה לביהמ"ש המחוזי ואילו שופטי הרוב סברו שניתן לחייב את הבעל כבר עתה בתשלום הסכום של 6,000 שקל עבור דוד השמש.
ג. אשר לשיעור הכנסות המערער סברו שופטי הרוב, בפסק דין מפי השופט בייסקי, כי הוכח שהמערער משתכר דיו כדי לשלם את הסכום שחוייב בו. עפ"י תקנה 363 יב(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מחוייב היוו המערער לצרף לכתב הגנתו הרצאת פרטים על השתכרותו והכנסותיו ב-12 חודשים שלפני התביעה, אך הטופס שצירף אינו ממלא אחרי הדרישות. סומנו שם רק מספר חודשים סלקטיביים וברור שהמערער בחר לציין חודשים אלה בהם לא עבד כלל עקב תאונה שקרתה לו, ועיקר השלמת שכרו באה לו מהמוסד לביטוח לאומי. הוברר כי המערער העלים הכנסות שונות שהיו לו. המשיבים טענו בכתב התביעה כי המערער משתכר בחברת החשמל כ-7,500 שקל לחודש. עפ"י התקנות בעל דין שלא מסר בהרצאת הפרטים פרט שבידיעתו האישית, יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בענין הנדון ואין די בהכחשה סתמית. המשיבה אף לא נחקרה כדי לסתור את אשר הצהירה בהצהרתה לענין הכנסותיו של המערער או לענין צרכיה וצרכי שלושת הקטינים כפי שהצהירה עליהם.
ד. פה אחד נדחתה טענת המערער כי אשתו בוגדת בו ולכן אינה זכאית למזונות וביהמ"ש אישר בענין זה את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. עו"ד מ. עירון למערער, עו"ד א. אייזמן למשיבים. 15.4.84).
ע.פ. 257/83 - יוסף מלכה נגד מדינת ישראל
*הדחה בחקירה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 246 (ב) לחוק העונשין בכך כי הניע את המתלונן, בדרך של איום והפחדה לחזור בו בהליך שיפוטי מעדות או הודעה שמסר במשטרה. ביהמ"ש גזר למערער 9 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 15,000 שקלים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל באשר הקנס עולה על השיעור שניתן היה להטיל.
באשר להרשעה - טוען הסניגור כי המערער כלל לא הניע את המתלונן כי יחזור בו מעדות או הודעה, מאמר ולא היה בדבריו, אף אם היו בנוסח תלונתו של המתלונן, כדי להוות איום לפי סעיף 246 הנ"ל. אין ממש בטענה זו. כאשר בוחנים חילופי דברים בין עד בכח לבין מי שמואשם בהשפעה פסולה עליו, רשאי ביהמ"ש לתת דעתו לנסיבות האופפות את השיחה ולנתונים העובדתיים שהם, לפי הראיות,
בתודעתם של המשוחחים, כאשר הם דנים במשפט הצפוי ובמה שייאמר בו. מלים אינן מתפרשות במנותק מרקען ואין הצדקה לכך שכל מלה תפורש כאילו היא עומדת בגפה ללא קשר לנסיבות המחוורות היטב לשני המשוחחים. אשר לעונש - לא ניתן היה להטיל קנס העולה על 500 שקלים ולפיכך יש להעמיד את הקנס על סכום זה
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר עו"ד ר. הומינר למערער, עו"ד גב' אראב למשיבה 29.3.84).
ע.פ. 476/82 - סלימאן אבו שליבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה ברוב דעות).
מחזקתו של המערער הוצאו שלשה חמורים והוא נסע עם רכבו לחפשם. הוא התקרב לצריפים של משפחת אבו לגימה בקרבת רמת חובב שבנגב והבחין בחמורים בתחום הצריפים האלה. הוא ירד מרכבו על מנת להחזירם אליו ונתקל בהתנגדות אחד הצעירים. התפתחה תיגרה ואנשי המקום רגמו את המערער באבנים. הצעיר התקרב למערער והתפתחה ביניהם קטטה. המערער הוציא ממותניו סכין שבריה, השכיב את הבחור על האדמה וכשהלה היו שכוב על בטנו דקר אותו שלוש פעמים בגבו וגרם למותו. המערער הורשע בעבירה של הריגה וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו, ברוב דעות, מאסר של 8 שנים כששופט המיעוט סבר שיש להסתפק במאסר של 5 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן שסבר שיש להפחית את העונש ל- 5 שנים.
השופט י. כהן הביא בפסק דינו שורה של מקרים הקרובים למקרה דנא שבהם הורשעו הנאשמים בעבירות הריגה בנסיבות דומות ונדונו ל- 5 שנות מאסר, וסבר שהמקרה דנא הוא מקרה גבולי של הגנה עצמית ועל כן יש להקל בעונש ולהעמידו על 5 שנים מאסר.
מאידך סבר השופט גולדברג, ולהחלטתו הצטרפה השופטת נתניהו, כי אין מדובר במקרה גבולי של הגנה עצמית ובוודאי שהמערער לא היה במצב של התגוננות שעה שדקר את המנוח. אכן היה על המערער לעמוד לבדו מול סביבה עויינת שלתוכה נקלע, והוא נפצע במהלך הקטטה, אך את שלוש דקירות הסכין הנחית במנוח כשהלה שכב כבר חסר אונים על בטנו. אפשר שהעונש שנגזר נוטה לצד החומרה, אך אין הוא מופרז במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 25.3.84).
ע.פ. 186/83 - אליעזר גריידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד, גניבה ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעת ששירת כשוטר, ביצע המערער שורה של עבירות חמורות על פני תקופה ארוכה. מדובר בהפיכת כלי רכב לגרוטאות כדי ששוב לא יהיו ראויים לשימוש, פירוק חלקים מאותם כלי רכב לפני הפגיעה בהם, מסירת הודעות כוזבות על גניבת כלי רכב למשטרה בה המשיך לשרת, הצגת מצגי שוא בפני חברות הביטוח וקבלת דמי ביטוח על סמך מצגי השוא, גניבת שקית תכשיטים שמצא המערער ברכב במסגרת פעולת איתור מכוניות גנובות מטעם המשטרה, וקבלת שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו. בגין כל אלה נדון המערער ל-4 שנים מאסר בפועל וערעורו נדחה. זה מקרה הבולט בחומרתו במובן זה שהמערער ביצע את העבירות בהן הורשע בעת ששירת כשוטר. אדם שתפקידו מחייב יושר לב ועמידה על משמר המוסר הציבורי מעל בשליחות זו על פני תקופה ארוכה ובכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. לדסקי למערער, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 25.4.84).
ע.פ. 227/82 - מאיר פחימה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון למאסר בשל מעשה סחיטה בכח ובאיומים ואחרי שריצה את עונשו שב אל המתלונן ודרש באיומים כי יפצה אותו מאתר ונאסר בעקבות תלונתו. המתלונן, שהוא נכה, נכנע ללחצים ושילם למערער 2,000 שקלים. המערער הורשע בעבירה של סחיטה באיומים ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעלו שתי תקופות מאסר על תנאי לשנה אחת. נקבע כי שתי תקופות המאסר על תנאי יהיו חופפות ביניהן, אך יצטברו לעונש המאסר דנא. הערעור על חומרת העונש נדחה.
תחילה הופנה הערעור גם נגד ההרשעה, אך לאחר מכן ויתר הסניגור על הערעור נגד ההרשעה. גם אילו הופנה הערעור כנגד הרשעה לא היה בו ממש. טענת המערער ששימשה יסוד לערעור היתה כי השופט הרשיעו בדין על סמך אמון בדברי עדים אולם ללא סיוע. ביהמ"ש היה רשאי לעשות כן שהרי לא הפעיל אלא את אמת המידה אליה הפנה המחוקק בסעיף 53 לפקודת הראיות. לפי החוק לא נדרש כל סיוע לדברי המתלונן ולכן אין יסוד לטענה שהועלתה ע"י המערער.
אשר למידת העונש - למערער הרשעות קודמות רבות. יש חומרה מיוחדת בכך שהוא שב ואיים וסחט אדם שהתלונן בפעם קודמת על אותו מעשה ממש וזאת אחרי שנענש ולא למד ככל הנראה את הלקח. על כן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נוימן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.3.84).
ע.פ. 293/83 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד טביעת אצבעות (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לחנות וגניבת מכשירי חשמל כשההרשעה מבוססת על טביעת אצבע של המערער שנמצאה על אותו מכשיר. הערעור נדחה. המערער העלה, אם כי לא מיד, טענה שלפיה ביקר בחנות מתוך סקרנות גרידא והסתכל במכשירים למיניהם ואולי נגע במכסה של מכשיר הסטריאו שנגנב, וכי בקור זה היה שלושה ימים לפני הפריצה. ביהמ"ש המחוזי היה מוכן לצאת מתוך הנחה שאכן ביקר המערער בחנות, אך דחה את הסברו של המערער, על סמך עדותו של בעל החנות שהוא או בנו מנקים את החנות מדי יום ביומו. טוען הסניגור כי ניקוי "החנות" אינו בהכרח זהה לניקוי מכשירי החשמל ועל כן יש לתת לדברי העד את הפירוש הנוח לשולחו. אין לקבל טענה זו. ניקוי החנות בלשון בני אדם פירושו כולל, ואולי בראש וראשונה, ניקוי המכשירים המוצעים למכירה. מכל מקום, כדי שהסבר זה יעורר ספק באשמה, היה על הסניגור לחקור את בעל החנות בנקודה זו, והוא נמנע מכל שאלה הנוגעת לכך. בנסיבות אלה די בקיומה של טביעת האצבע כבסיס להרשעה.
יצויינו עוד כמה תמיהות המצביעות על כוון אשמת המערער. אחרי שנגבתה ממנו הודעה לאחר אזהרה מפורטת במה הוא מואשם, לא העלה המערער מיד את גירסת הביקור בחנות ורק אחרי שנגמרה החקירה הוא הוסיף "יכול להיות שהייתי אצלו, ואולי השארתי טביעות אצבעות". לא כך מעלה אדם טענת הגנה אם זו תואמת את המציאות. לאחר מכן, כאשר היה המערער בתחנת המשטרה באו לשם בעל החנות ובנו ונשאלו אם המערער מוכר להם ואילו היה המערער חף מפשע ניתן היה לצפות שיקפוץ על ההזדמנות וינסה לרענן את זכרונם של המתלוננים באשר לבקורו בחנות בעבר הקרוב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי. עו"ד שרעבי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.4.84).
ע.פ. 754/83 - שלום ויעקב ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה וגרימת נזק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
יעקב ביטון ביטל את ערעורו על חומרת העונש שנגזר לו שכן הוא חופף את מלוא עונש המאסר על תנאי שהופעל. נותר ערעורו של שלום ביטון שנדון ל- 21 חדשי מאסר בגין מעשים המתוארים באישום אחד, 6 חדשי מאסר על האישום השני והופעלו בחופף שני מאסרים על תנאי שהם לתקופה כוללת של 36 חדשי מאסר. הסניגור מבקש כי גם המאסרים על תנאי יוחפפו כך שתקופת המאסר תועמד על 30 חודש במקום 36 חודשים. הערעור נדחה.
המערער ואחיו נתפסו בעת שנטלו ללא רשות אבטיחים וכאשר העיר להם על כך שומר המקום תקפוהו במכות אגרוף. הם לא אמרו די בכך והופיעו בשעת לילה בבית קפה שם תקפו את בעל הסככה ואת השומר כשהם נושאים עמהם אולר ושברי בקבוק וגרמו חתכים למתלוננים וכן גרמו נזק ברכוש לבית הקפה. בהיותו עצור, בעת שהובא לחקירה, השתולל המערער והשמיע מילות גנאי כלפי שוטרי התחנה. לא ייתכן שבנסיבות כאלה יצא ביהמ"ש מגדרו כדי לחפוף אפילו את עונשי המאסר על תנאי זה עם זה, אלא אם בפניו נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. לא כזה הוא המקרה שבפנינו. המערער, יליד 1960, יש לו הרשעות קודמות לרוב. תחילה עבר עבירות נגד הרכוש, אתר כך עבירות סמים ואלימות ונוכח כל אלה עליו לשאת בעונש ההולם את חומרת המשך מעשיו הפליליים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ. יאיר למערערים, עו"ד מ.מזוז למשיבה. 25.4.84).
ע.פ. 49/84 - שאול יחזקאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העלמות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהעלמות מס במשך ארבע שנים רצופות וביהמ"ש המחוזי גזר לו 3 חדשים מאסר בפועל וקנס של 5,500,000 שקל ביום גזר הדין בדצמבר 1983. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן קנס בסכום האמור הוא בלי ספק קשה, אך ההעלמות במשך ארבע שנים רצופות מהוות התנהגות שיש להרתיע את הציבור מפניה. אין בין גוזל כספי הפרט לבין גוזל כספי הציבור ולא כלום, ואלה כן אלה ראויים למצוי הדין הן בעונשי מאסר ממשיים והן בקנסות כספיים מכבידים. בענייננו צעדו הרבה לקראת המערער אשר עשו עמו עסקה שביהמ"ש כיבד אותה שעה שהסתפק בעונש של 3 חודשי מאסר שהמערער מרצה בעבודות חוץ. אין תימה כי כנגד ההקלה בעונש המאסר, הושם הדגש על הקנסות ההולמים את חומרת המעשים. יתירה מזו, ניתנה למערער ארכה לתשלום הקנס ללא הצמדה או ריבית תוך 4 חודשים ובימים אלה זו הקלה ניכרת מאד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי עו"ד שפירא למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.4.84).
ע.פ. 19/84 - יעקב פלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה בידי מורשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה בעל שליטה ומנכ"ל של חברה המייבאת ומטפלת בציוד למוסכים. במרץ 1981 נמסרו לטפולו של המערער, ע"י רשויות צה"ל, 52 מגבהים מתוצרת ארה"ב למטרת שיפוצים. מיולי 1981 ואילך החל המערער במכירת המגבהים של צה"ל לרוכשים פרטיים ואת התמורה הכניס לקופת החברה. הוא הורשע בעבירה של גניבה בידי מורשה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ולתשלום קנס של 150,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ביוני 1982 בוצעה פריצה במפעל שכן וככל הנראה גם במפעלו של המערער, ובעקבותיה הודיע המערער הן למשטרה והן לחברת הביטוח כי בפריצה האמורה
נגנבו 52 המגבהים. המערער תבע מחברת הביטוח סכום 50,000 דולר מחיר המגבהים. ההודעות לחברת הביטוח ולמשטרה היו בגדר טענות כוזבות. הסנגורים עמדו בטענותיהם על עברו חסר הדופי של המערער ועל שרותים בהתנדבות אותם הושיט לגורמים בצה"ל וכן הצביעו על הודאתו בעובדות וכן כי כל הענין הוא פרי של טעות או שטות ולדעתם העונש חמור מדי. ברם, העבירות נמשכו תקופה ארוכה למדי כך שלא מדובר על מקרה של טעות רגעית או משגה המוגבל בזמן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד כספי וש. אמיר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.3.84).
ע.פ. 180/84 - חאלד חאלדי ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נתקבל).
לשופט נמסר על עיסקת טעון שנערכה בין המערערים לבין המדינה והשופט הביע דעה שהמאסר הוא העונש ההולם את העבירה. כיוון שכך ביקשו המערערים כי השופט יפסול את עצמו והוא סירב. הערעור נתקבל. כאשר מובאת לידיעתו של שופט עיסקת טיעון טוב יעשה אם יסתפק בכך שיודיע לנאשם שאין הוא רואה עצמו קשור לא בהסכם ולא במה שהתובע יבקש ממנו לענין העונש. אין השופט צריך להביע דעה או רמז לדעה, מה לדעתו העונש המתאים או מה דעתו על ההסכם. בענייננו לא מדובר על מקרה בו ביהמ"ש מודיע לנאשם כי אינו רואה עצמו קשור להסכם ואינו צד לו, אלא יכול היה להתקבל הרושם כי ביהמ"ש מביע דעתו בקשר לעונש הראוי במקרה המסויים וזאת עוד לפני ששמע טענות התובע והסניגור וראיות לענין מידת העונש. תופעה כזו אינה רצויה. על ביהמ"ש לקיים עמדה נטולת מעורבות ממנה לא יוכל אף צד ללמוד מראש מהי החלטת ביהמ"ש. אין לומר שלא היה מקום להווצרות חשש ממשי כי אכן החליט השופט לגזור מאסר. כיוון שכך יש להעביר את הדיון לשופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד אחמד נ. מצאלחה למערערים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 27.3.84).
בר"ע 47/84 - יהושע פלנר ואח' נגד חלקה 63 בגוש ... בע"מ
*צו מניעה לענין שימוש בזכות מעבר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור הוציא צו מניעה לבקשת המשיבה, ולפי צו זה על המבקשים להמנע מלהפריע למשיבה לעבור מחלקה הנמצאת בשליטתם אל חלקתה היא. ביהמ"ש מצא כי זיקת ההנאה לה טוענת המשיבה ואשר מהותה זכות מעבר מחלקת המבקשים אל חלקתה, הושגה כדין. המדובר בזכות מעבר שנרשמה כדין בשנת 1942. מאז ועד היום חלו שינויים בחלקת המשיבה, זו הקימה על חלקתה מבנה בלתי חוקי בנגוד לדיני התכנון והבניה, ויתר על כן, קיר שבנתה המשיבה על גבול חלקתה והליכים בהם פתחה לפי נוהלי התכנון והבניה מלמדים, כי, לפחות לכאורה, אין בכוונתה להשתמש בזכות המעבר. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
זיקת ההנאה שהושגה כדין אינה מתבטלת על ידי בניה בלתי חוקית. אי החוקיות במקרה זה אינה בזכות המעבר שהושגה ונרשמה כדין, אלא בהקמתו של בנין ללא היתר. מטרת השימוש בזכות המעבר אינה בלתי חוקית והזכות עצמה אינה מתבטלת בשל כך בלבד, שבחלקת המשיבה הוקם מבנה שאינו חוקי. אשר לטענה כי עקב מניעות או ויתור מכללא איבדה המשיבה את זכותה - טענה זו מעניינת אך יש לדחותה שכן המבקשים כבר העלו אותה בבימ"ש השלום בדרך של תביעה נגדית כאשר ביקשו לבטל את זיקת ההנאה שהיתה למשיבה, אך היא נדחתה ע"י בימ"ש השלום אשר קבע כי אין היא בגדר סמכותו העניינית לפי סעיף 28(4) לחוק בתי המשפט ועל קביעתו לא ערערו המבקשים ועל כן לא דן ביהמ"ש קמא בטענה זו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. הורוביץ למבקשים, עו"ד ליזר למשיבה. 9.4.84).
ע.א. 499/79 - אברהם בן דיין ואח' נגד אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ
*אכיפת פס"ד שניתן בחו"ל (הערעור נדחה).
המערערים באו מקנדה לישראל. לפני כן שלח המערער משם באמצעות חברה קנדית מטען הכולל ציוד אישי ומסחרי (להלן - המכולה). המשיבה שהיא חברה ישראלית פועלת כאן מטעם החברה הקנדית וזו היתה אמורה לטפל בהעברת המכולה בארץ למערערים. המשיבה סרבה למסור למערער את המכולה שהגיעה ארצה ביום 1.3.79 וטעמה לכך, כי בינתיים, ב-15.3.79, נתן בימ"ש בקנדה צו המורה לחברה הקנדית לגרום להחזרת המכולה לקנדה כדי שתמסר לנאמנים בפשיטת רגל של המערער. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקשו הצהרה כי רכושם מוחזק ע"י החברה הישראלית שלא כדין, ובסמוך לכך הגישו הנאמנים תובענה לאכיפת הצו של ביהמ"ש הקנדי ולהחזרת המכולה בהתאם. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את עתירת המערערים והערעור נדחה.
אין תחולה לסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, שכן אין הסכם בין ישראל לקנדה להכרה הדדית כזאת, אך אפשר להחיל על המקרה את סעיף 11(ב) לחוק האומר כי "אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט... בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". בענייננו, כאשר פסק החוץ ניתן בסמכות ולנוכח הנסיבות בהליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בקנדה לפני שהמערערים עזבו את המדינה, מן הדין ומן הצדק להעניק לפסק החוץ הכרה. לפיכך בדין נדחתה בקשת המערערים להצהיר כי על המשיבה למסור לה את המכולה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, הוסיף השופט ברק. עו"ד גולן למערערים, עו"ד גלייזר למשיבה. 15.4.84).
ע.א. 622/79 - תופיק טובי ואח' נגד ג'מיל שלהוב עו"ד
*פיצויים בשל הוצאת לשון הרע (הערעור נדחה).
כתבה שפורסמה בעתון "אל איתיחאד" בשפה הערבית ביום 12.8.75 הביאה לחיובם של המערערים לשלם למשיב, בשל לשון הרע, פיצויים בסכום של 150,000 ל"י, ריבית בשעור %7.5 מיום פרסום הכתבה ועד ליום פסה"ד ביוני 1979, הפרשי הצמדה מיום פסה"ד ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ל"י. המערערים ערערו הן על עצם החיוב והן על שיעורי הפיצויים, הריבית ושכר-הטרחה והערעור נדחה בעיקרו.
הכתבה התייחסה למשיב ובצד דברי ביקורת לגיטימיים, חריפים ככל שיהיו, כוללת הכתבה גם דברים שיש בהם משום הוצאת לשון הרע על המשיב. מדובר באיש ציבור הדוגל בשיתוף פעולה בין ערבים ויהודים כאזרחים נאמנים של המדינה. אמירות שונות בכתבה מנוסחות כך שהקורא הסביר יכול להתרשם שהמשיב אינו אדם בעל דעות עצמאיות משלו, כפי שהוא מתיימר להיות, אין הוא דובר אמת ואין הוא אלא עושה דברם של אחרים. אדם סביר עשוי היה להניח למקרא הכתבה, שאין מדובר באיש ציבור הדוגל בעקרונות אלא באדם חסר חוט שדרה המאחז את עיני הבריות. המערערים גם לא הוכיחו קיומה של הגנה חוקית כלפי הדברים האמורים ולכן בדין חוייבו. על רקע הראיות ומעמדו של המשיב כאיש ציבור, אין מקום להשגות המערערים על שיעור הפיצויים וגובה שכה"ט.
המערערים צודקים רק בכך כי סכום הפיצויים שנפסק נקבע לפני קנה המידה של יום פסה"ד ולכן לא היה מקום לחייבם בריבית של %7.5 מיום פרסום הכתבה ועד ליום פסה"ד ויש להעמיד את הריבית על %3.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, י. כהן. עו"ד ח. נקארה למערערים, עו"ד א. טויסטר למשיב. 5.4.84).
ע.א. 8/80 - ברוך מקל בע"מ נגד מדינת ישראל (גובה המכס חיפה)
*הצמדת החזר תשלומי מכס (הערעור נתקבל).
המערערת ייבאה עגורנים משומשים מחו"ל וגובה המכס קבע את המכס שעליה לשלם. התשלום הוא לפי ערך הטובין המיובאים והערך נקבע בדרך כלל לפי המחיר ששולם, אם כי גובה המכס רשאי לקבוע מחיר שונה מכך לצורך המכס. בענייננו הצביעה המערערת על המחיר ששולם, המציאה, לפי בקשת גובה המכס, אישור נוסף מחו"ל, כיצד הגיעו למחיר הנדון, ואעפ"כ קבע גובה המכס את המחיר ב-%30 יותר ממה שהצהירה המערערת. זו הגישה השגה על השומה וההשגה נדחתה, ואז פנתה לביהמ"ש שהחליט כי יש לקבוע את המכס לפי המחיר שהמערערת שילמה למעשה, וחייב ביהמ"ש את המשיבה להחזיר למערערת את הסכום ששילמה ביתר. ביהמ"ש קבע כי ההחזר יהיה צמוד רק ב-%50, בנימוק שגם המערערת אשמה בכך שלא סיפקה פרטים מלאים לגובה המכס כדי לקבוע כי המחיר לפי הרשומון הוא אכן המחיר שהיא שילמה. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי המערערת עשתה כל מה שיכולה היתה לעשות כדי להעמיד את גובה המכס על השווי האמיתי של העגורנים, ולפיכך אין כל סיבה מדוע שלא לחייב את המשיבה בתשלום הצמדה מלאה.
פסה"ד ניתן מפי השופט י. כהן והוסיף השופט ש. לוין כי בשיעורי האינפלציה של השנים האחרונות, רק לעתים רחוקות ביותר יעשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו להפחית משיעורם של הפרשי ההצמדה. אם יש צורך להפעיל סנקציה נגד בעל דין שגרם להתדיינות מיותרת, הרי הסנקציה הנאותה מצויה במישור שכר הטרחה וההוצאות ולא במישור הפחתת השווי הריאלי של הסכום המגיע לאותו צד.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, י. כהן. עו"ד י. גולדברג למערערת, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 19.4.84).
ע.פ. 474/83 - עזר עזרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת אקדח) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בהחזקת אקדח טעון מחסנית ונדון לתשלום קנס של 100,000 שקל או 10 חודשי מאסר תמורתו וכן למאסר על תנאי. לכאורה העונש מתמיה בקולתו אך ביהמ"ש האמין למערער כי הנשק הובא כמזכרת מלבנון וכי, כהנחת התביעה, לא היתה למערער כוונה להשתמש בו לביצוע עבירות. רק על רקע הנחה זו אפשר להבין, אם כי רק בקושי להצדיק, את העונש הקל. אעפ"כ טוען הסניגור שהעונש חמור מדי, ולו רק מן הטעם שהמערער הורשע לא רק בהחזקת אקדח עם מחסנית אלא גם בהחזקת כדורים. אין לטענה זו משקל של ממש, שהרי השופט האמין למערער שלא היתה לו כוונה רעה. יחד עם זאת צדק השופט כי התופעה של החזקת נשק כלשעצמה מסוכנת, שכן הנשק עלול להתגלגל לידיים בלתי אחראיות. לכך יש להוסיף כי נשק הראוי להפעלה אינו פריט שבני אדם סבירים יבחרו להביא עמם כמזכרת וכי יש להרתיע אחרים מלעשות כן.
יחד עם זאת הוחלט להקל עם המערער במקצת. מסתבר שהמערער התקשה לגייס את סכום הקנס במועדו ובקשתו לדחות את מועד התשלום נדחתה. הוא שלם את הסך הנומינלי של 100,000 שקל באיחור של כחדשיים, ומכח סעיף 67 לחוק העונשין, נתווספו לו בשל האיחור עוד %100, היינו עוד 100,000 שקלים. בהתחשב בנסיבות המקרה הוחלט שיש להסתפק בקנס כפי ששולם וכי התוספת לקנס לא תחול, כאילו נקבע תשלומו מלכתחילה לתאריך בו בוצע התשלום בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אופנהיים למערער, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 25.4.84).
ע.א. 162/83 - ורה שאולה ואח' נגד מדינת ישראל והאפוטרופוס הכללי
*צו ירושה כשהמנוח לא הותיר יורשים בדרגה ראשונה ושניה (הערעור נתקבל).
המנוח פנחס שטייג נפטר באוקטובר 1981 בגיל 78. הוא לא הותיר אחריו יורשים בדרגה ראשונה ובדרגה שניה. שתי המערערות הן יורשותיו של המנוח מדרגה שלישית מצד הורי אמו של המנוח. השופט קבע, בבקשת צו ירושה של המערערות כי הן יורשות מחצית מעזבונו של המנוח. לדעתו לא הוכח כי אין למנוח יורשים מצד הורי אביו ולכן פסק שהחצי השני של העזבון שייך ל"צאצאי הורי אבי המנוח (בלתי ידועים)". הערעור נתקבל. לפי הראיות שהובאו נפטר אבי המנוח כאיש צעיר בשנת 1912. באה ראיה כי כל בני המשפחה ידעו כי אביו של המנוח היה בן יחיד ולא היו לו אחים ואחיות. ככל שהתקופה מאז פטירתו של אדם יותר ארוכה עשוי ביהמ"ש לדרוש ראיות שמשקלן קטן יותר לגבי מוצאותיו. בנסיבות הענין דנא, כשעדות העדים נמצאה מהימנה, ותכנה של העדות מצביע על ידיעה מפי בני המשפחה שאבי המנוח היה בן יחיד, צריך היה לייחס לעדותם משקל שדי בו ליתן צו ירושה על מלוא העזבון לטובת המערערות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד ג. קפוני למערערות, עו"ד בונה למשיבים. 5.4.84).
ע.א. 601/83 - ערן כפיר ואח' נגד משה כפיר
*מזונות (הערעור נתקבל).
ב-1979 ניתן פס"ד שאישר הסדר בין הצדדים, בדבר תשלום מזונות של המשיב למערערים ונקבע כי הסכום יותאם למדד אחת לששה חודשים. תביעה נוספת שהתייחסה לשנוי סכום המזונות נתבטלה בהסכמה ביום 14.4.81, מבלי שענין ההתאמה למדד נדון וההסכמה התייחסה לענין כיסוי הוצאות שכר הלימוד. לאחר מכן הגישו המערערים את התביעה דנא לעדכון המזונות - אחת לשלושה חודשים וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הוא ציין כי אמנם ההתאמה למדד אחת לששה חודשים, יש בה כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש, משום שדהירת האינפלציה בימינו גורמת להפסד בולט בין הזמנים, ואולם בענייננו אין להתערב, משום שהתובעים הסכימו בפסה"ד השני באפריל 1981, ביודעם שהאינפלציה דוהרת, שההתאמה תיעשה אחת לששה חודשים. הערעור נתקבל. ההסכמה מאפריל 1981 לא דנה מפורשות בשאלת מועדי העדכון ועל כן נשאר על כנו ההסדר של שנת 1979 ומאז חלה האצה גדולה של האינפלציה. אכן יש לכבד הסכמים וביהמ"ש לא ימהר לשנות הסדרים מוסכמים, אך יש לתת את הדעת בנסיבותיו של מקרה זה לשינוי המהותי באינפלציה שחל מאז ניתנה ההסכמה ההדדית. לפיכך יש לקבוע את ההתאמה אחת לשלושה חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין,ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. 12.4.84).
ע.פ. 552/83 - מחמוד גנאיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בחקירה, בריחה ממאסר,סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הדחה בחקירה, בריחה ממשמורת חוקית, התפרצות לצריף וגניבת טובין, החזקת סמים כמות קטנה ונסיון בריחה מכלא דמון ע" חפירה בקיר באמצעות מוט ברזל דבר שגרם גם היזק לרכוש. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים ותשעה חודשים מאסר בפועל, עונש המצטבר למאסר אחד שהמערער מרצה והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי בינתיים נולדה לו בת, עובדה שהגבירה בו את תחושת האחריות ואת הרצון לעלות על מסלול חים של אדם שומר חוק, אולם חרף טענותיו וחרטתו אין לומר שהעונש חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.4.84).
בג"צ 89/83 - ד"ר אמיליה לוי נגד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת ואח'
*גמלאות לידועה בצבור של שופט (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים בך וגולדברג נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת).
חוק גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון קובע כי "לנושאי המשרה המפורטים בתוספת ולשאיריהם ישולמו מאוצר המדינה גימלאות... כפי שייקבע בהחלטות הכנסת והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה". הכנסת הסמיכה את ועדת הכספים לקבוע החלטות בענין גמלאות לנושאי משרה ובכלל זה לשופטים ולשאיריהם. בהחלטת ועדת הכספים הוגדר הביטוי "שאיר" ככולל בין היתר את "בן זוגו של הנפטר". העותרת היתה ידועה בציבור של שופט ולאחר פטירתו ביקשה לקבל גימלאות. ביהמ"ש קבע בשעתו כי "בן זוגו של הנפטר" משמעו בן זוג ולא ידועה בציבור ולפיכך פנתה העותרת לועדת הכספים וביקשה שתדון מחדש ותקבע כי גם ידועה בציבור היא בגדר "שאיר". ועדת הכספים החליטה שלא לשנות את הגדרת "שאיר" ועתירת העותרת לבג"צ נדחתה ברוב דעות השופטים בך וגולדברג נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת.
השופט גולדברג בפסק דינו עמד על מידת ההתערבות של בג"צ בהחלטות ועדות הכנסת, בציינו כי בג"צ יכול להתערב בהחלטות ועדות הכנסת, אך יעשה כן לא כדבר שבשיגרה. השופט גולדברג קבע שיש בהחלטת ועדת הכספים משום אפליית הידועה בציבור של נושאי משרות שלטוניות לעומת ידועות בציבור של עובדי מדינה אחרים, ואעפ"כ אין להתערב בהחלטת ועדת הכספים. אין הנושא בגדר המקרים הקיצוניים שבהם מתערב בג"צ בחקיקת משנה של ועדת הכספים. אין על בג"צ לבדוק אם הוא היה מחליט כשם שהחליטה ועדת הכספים ואם הוא היה רואה להפלות בין נושאי משרה ברשויות השלטון לבין עובדי מדינה אחרים, אלא בג"צ יבדוק אם החלטותיה של ועדת הכספים הן בלתי צודקות בצורה משוועת ואין להן בסיס ציבורי או חברתי.
נראה כי לדעת ועדת הכספים, לא מן הראוי הוא כי הנורמה החברתית של הידועה בציבור שהוכרה כללית במספר חוקים תוכר במפורש באשר לנושאי משרה ברשויות השלטון, הכוללים את נשיא המדינה, שרים, חברי כנסת, שופטים, רבנים, דיינים וכו', שכן על אלה לנהוג עם עצמם בחומרה יתירה בנושאי חברה ומוסר ולהטיל על עצמם מגבלות ואפילו הן לפנים משורת הדין. על דעה זו ניתן לחלוק כשם שניתן להסכים עמה והיא הנותנת שאין מדובר בהפליה שבסיסה מופרך מיסודו או שאין הדעת סובלתה.
השופט בך הסכים "אם כי לא בלב קל" להחלטת השופט גולדברג. לדעתו רק בקושי ניתן למצוא הצדקה סבירה להפלייה שלכל הדעות נוצרה במקרה זה. הנסיון לעשות הבחנה בין כלל עובדי המדינה לבין שופטים נראה מלאכותי למדי. עם זאת, אין היעדר ההגיון במצב שנוצר מגיע לדרגת קיצוניות, שהיתה מצדיקה קביעה שמדובר בהחלטה שרירותית ופסולה המחייבת התערבות בג"צ בשיקול דעתה של ועדה מועדות הכנסת. החלטת הועדה להחמיר עם בעלי המשרות המיוחדות בנקודה האמורה אינה נכנסת לקטגוריה חריגה המצדיקה התערבות.
דעה שונה הביעה המשנה לנשיא גב' בן פורת. השופטת עמדה על ההבחנה בפעולות השונות של ועדות הכנסת, שבהן פעולות בעלות אופי מעין שיפוטי; אופי ניהולי פנימי; פעולות הנושאות אופי של חקיקת משנה כמו המקרה שבפנינו. מדיניות ההתערבות של בג"ץ שונה היא באשר לפעולות בעלות אופי מעין שיפוטי או ניהולי פנימי ובאשר לפעולות הנושאות אופי של חקיקת משנה. כשועדת הכספים מבצעת פעילות של חקיקת משנה, היא פועלת לפי הכללים החלים על מחוקק
המשנה באשר הוא, ודרך השימוש בחקיקת משנה כפופה לביקורתו של בג"צ. לדעתה דבק בהחלטת ועדת הכספים פגם המצדיק התערבות בג"צ על מנת לקבוע שעל הועדה לראות בידועה בציבור "שאיר" הזכאי לגימלאות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עוה"ד מ. זליכוב וא. שטיבל לעותרת, עו"ד ש. צור למשיבים. 3.6.84).
ע.א. 534/83 - דב נוה נגד אביה נוה ואח'
*מזונות ותקון טעות סופר (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות לילדיו הקטינים המשיבים 2 ו-3, בסכום כולל של 9550 שקל לחודש וכן חוייב בתשלום הוצאות חנוך, הוצאות אחזקת הבית וכדומה. בפסה"ד נאמר כי הסכומים יוצמדו למדד שפורסם ביום 15.3.83. מספר ימים אחרי מתן ההחלטה הנ"ל הוסיף וקבע ביהמ"ש בהחלטה נוספת, על פי בקשת המשיבים, כי נפלה טעות ככל שהדבר נוגע למועד ממנו תחל ההצמדה, ובמקום 15.3.83 צריך להאמר 15.4.82. הערעור מופנה נגד שעור המזונות ונגד החלטתו של ביהמ"ש לתקן "פליטת הקולמוס" כמובא לעיל. הערעור נדחה.
לענין שעור המזונות - סבו כל הטענות על פרטי הנתונים והחישובים ומידת הוכחתם של הצרכים של הזכאים למזונות, אך אין זה מן הנכון כי ערכאת הערעור תהפוך עצמה, בנסיבותיו של מקרה זה, לערכאה ראשונה, השבה ובודקת מחדש את הנתונים, ההערכות והחישובים. לפיכך יש לדחות את הערעור לענין זה.
אשר לתקון טעות הסופר - טענת המערער היא כי כלל לא נפלה טעות סופר אלא ביהמ"ש החליט מספר ימים אמרי מתן פסק דינו על עריכת תקון מהותי בפסה"ד ואת זאת לא היה מוסמך לעשות. טענה זו אין לקבל. פסק דינו של ביהמ"ש ניתן ביום 10.5.83, החיוב הבסיסי במזונות הוחל ביום 5.4.82 ונקבע בפסה"ד שהמזונות יהיו צמודים למדד 15.3.83. תאריך זה היה מנותק לחלוטין מן ההקשר. מאידך גיסא, יש ליום 15.4.82 משמעות עניינית בהקשר שבפנינו, כי מועד הגשת התביעה לביהמ"ש היה ביום 5.4.82. על כן סביר הוא כי היה מדובר בתקון טעות כאמור בתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי ואין לגלות פגם בתקון האמור.
אגב, גם לולא היה מדובר בטעות סופר, היה ביהמ"ש מגיע לאותה תוצאה המתבקשת לאור מכלול הנתונים.
פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט ש. לוין כי בין אם היתה במקרה דנן טעות סופר ובין אם לאו, אין עילה להתערב בתוצאה הסופית שאליה הגיע הנשיא .
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד חיים אונגר למערער, עו"ד מ. הוכמן למשיבים. 21.6.84).
ע.א. 452/83 - אריה וולפרט נגד אורנה וולפרט ואח'
*בטול ערעור מחמת חוסר מעש (הערעור בוטל מחמת חוסר מעש).
בערעור זה ניתן צו לסיכומים בכתב והמערער רשאי היה להגיש את סיכומיו תוך המועד שנקבע. מאחר שהסיכומים לא הוגשו כאמור נרשם הערעור לביטול מחמת חוסר מעש. ב"כ המערער הסביר את האיחור בעובדה שהמערער נסע לחו"ל ולפני נסיעתו נטל את התיק ממשרד פרקליטו והחזירו באמצעות אחותו יומיים לפני הדיון. מאמציו של עוה"ד לגלות את התיק קודם לכן לא צלחו. לטענתו מדובר במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ושלהארכתו ניתן להסתפק בהסבר מתקבל על הדעת ואין צורך להראות טעם מיוחד. דא עקא, שבמקרה דנא אין כל הסבר לאיחור. המערער התרשל, זנח את עניינו וגרם לטרדה מייתרת הן לביהמ"ש והן לפרקליטו. לפיכך יש לבטל את הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מרדכי אגמי למערער. 20.6.84).
בג"צ 259/84 - מ.י.ל.ן - מכון ישראלי למוצר ולעסק הנבחר בע"מ ואח' נגד רשות השידור ואח'
*פרסום כתבה בטלביזיה
(העתירה נדחתה).
העותרת עוסקת בסקרי דעת קהל באשר לעסקים נבחרים ומעניקה את תו העסק הנבחר למפעלים הזוכים בסקר. במסגרת תכנית "כלבוטק" בטלויזיה הציגו בפני אנשי העותרת חברה פיקטיבית ובדרך כלשהי הצליחו להשיג את תו בית העסק הנבחר מבלי שנעשה כל סקר באשר לחברה זו. לפני שעמדו לשדר את הנושא בתכנית כלבוטק פנו העותרים לבג"צ וביקשו למנוע את הפרסום. עתירת העותרים נדחתה.
טענת המשיבים שאין לבג"ץ סמכות להתערב בנושא נדחתה ונקבע כי יש לו סמכות לבקר את השידורים, שכן רשות השידור היא גוף סטטוטורי הממלא תפקיד ציבורי על פי דין ומכאן הסמכות לפקח על מעשיה ומחדליה. דינה של רשות השידור לענין הוצאת צו מניעה כדין המדינה. אכן העדר יכולת להשיג צו מניעה בבימ"ש רגיל, הדן בתביעה נגד רשות השידור לפי חוק איסור לשון הרע, אין די בו כשלעצמו כדי לפתוח בפני התובע את שערי בג"צ, אולם סמכותו של בג"צ לפקח על החלטות רשות השידור, כמו על אלה של רשות שלטונית או ציבורית אחרת, מהבחינות המקובלות בתחום זה, נעלה היא מספק.
הלכה פסוקה היא שאם מדובר בחופש הפרסום או השידור ינהג בג"צ בריסון רב ויתערב רק בנסיבות קיצוניות שעולה מהן סכנה מוחשית וקרובה לודאי לשלום הציבור הרחב או אי חוקיות ברורה וגלויה. זכותו של הכלל היא כי תשמר חרות הביטוי בכלי התקשורת והשימוש בזכות הפיקוח של בג"צ צריך איפוא להיות זהיר ונדיר.
העותרים מסתמכים בעיקר על האופי הפלילי, לפי השקפתם, של הדרכים בהן נקטה רשות השידור, בניגוד לכמה מסעיפי חוק העונשין, חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר. אין ספק שרשות השידור ועובדיה כפופים לאותו דין כמו כלל אזרחי המדינה והענקתם של חופש הביטוי ואיסוף מידע לצורך כתבה עתונאית אין פירושה היתר לעבור עבירות פליליות או לבצע עוולות אזרחיות. אולם השאלה אם ביצעו המשיבים עבירות פליליות או עווליות אזרחיות מקומה להתברר, אם בכלל, בבתי המשפט הרגילים ואין היא ענין לבג"צ לענות בו. אין בהכרח קשר בין האמצעים שננקטו לשם השגת מידע לבין השימוש במידע זה, אם כי קיימים לעתים שיקולים המצדיקים את כריכת הפרסום בדרך בה הושג המידע.
עפ"י הלך מחשבה זה יש לבדוק את המקרה שלפנינו ואם יוצאים מתוך הנחה שהמידע שהושג על ידי המשיבים הוא אמין, השאלה היא אם יש לציבור אינטרס לקבלו. אם התשובה על שאלה זו היא בחיוב, יש להתיר את הפרסום, בכפוף למבחנים המקובלים בבג"צ. אם תוכן המידע הוא כזה שרצוי להביאו לידיעת הציבור, אין מונעים בדרך כלל את פרסומו בשל האמצעים בהם הושג. לא רק בבג"צ המצב הוא כזה אלא גם בבתי המשפט הרגילים, במקרים בהם מוסמכים הם להוציא צו מניעה או עיכוב פרסום, ינהגו בכגון דא באיפוק רב.
בג"צ הגיע למסקנה שהמידע בענין זה חיוני לציבור שכן התעודה שעסק פלוני בענף מסויים זכה במקום הראשון באותו ענף בסקר דעת קהל, נועדה לפי טיבה למשוך תשומת לב הלקוחות, ומכאן שישומן הנכון של תוצאות הסקר הוא בעל חשיבות ציבורית בולטת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. בירן לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 19.6.84).