ע.א. 53/83 - רן רונקין נגד עדה רונקין ואח'
*מזונות *איסור כניסה לדירת בני הזוג.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 536/81 - הערעור נדחה).
המשיבה הראשונה והמערער נשואים מאז נובמבר 1975 ולהם שני ילדים, המשיבים 2 ו- 3. חיי הנשואין של בני הזוג התערערו מחמת קשרים שקשר המערער עם נערה צעירה שהכיר, עזב את הבית ועבר לגור במקום אחר. נעשה נסיון קצר לאחות את הקרע בין בני הזוג והם חתמו על הסכם ביום 11.5.81. הנסיון לא הצליח ומאז מחצית 1982 גר המערער בצוותא עם הנערה בדירה ששכרו להם. בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי תבעה המשיבה, בשמה ובשם הילדים, כי המערער ישלם להם מזונות וכי יאסר על המערער להכנס לדירה המשותפת של בניהזוג. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבים ואסר על המערער להכנס לדירה עד אשר הצו יבוטל אוישונה ע"י ביהמ"ש וכן חוייב המערער בתשלום מזונות המשיבה בסכום של 5,300 שקל לחודשבתשלום מזונות של 4,500 שקל לחודש לכל אחד מהילדים, בניכוי קיצבת המוסד לביטוח לאומי, וכן לממן את הלימודים בביה"ס הריאלי. הסכומים הוצמדו למדד יקר המחייה מיום 15.9.82. מכאן הערעור.
א. לענין חיוב המערער במזונות המשיבה - המערער טען כי האשה הודתה בפניו כי בגדה בו, אך זו הכחישה טענה זו וביהמ"ש לא האמין לדברי המערער שהאשה אמרה דברים כאלה. הרי זה ממצא עובדתי המבוסס על מהימנות עדים ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. המערער העיד מטעמו חוקר ששכר לעקוב אחרי מעשיה של המשיבה וזה העיד כי ראה אותה בשעת קלקלתה, כשהיא עושה "מעשי כיעור" עם גבר זר, אך עדות זו לא היתה מהימנה על ביהמ"ש ובכך אין להתערב.
ב. אשר לשיעור המזונות - קביעתם נתונה לשיקול דעתו של השופט הפוסק את המזונות, ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיעור המזונות שנפסקו אלא אם פסיקת ביהמ"ש יסודה בשיקולים מופרכים מיסודם. לטענת המערער אכן קביעות ביהמ"ש המחוזי מופרכות על פניהן ויש להפחית כדי %70 את הסכום שנפסק למשיבה ולילדים. טענה זו אין לקבל. המערער הוא מורה לנהיגה ומורה דרך וניסה לשכנע את ביהמ"ש שהכנסתו זעומה. מאידך ביקשה המשיבה להראות שלמערער הכנסות רבות ועצומות. לאחר ניתוח הראיות ציין השופט שאין בידו לקבוע מה הן הכנסותיו של המערער, אך יש בהחלט לקבוע שהוא יכול לזון את אשתו וילדיו ברמת חיים נאה כבשנים קדמוניות. אין צורך להכנס לפרוט העובדות ששמשו בסיס למסקנת ביהמ"ש המחוזי, כי גם אם טעה השופט בהערכת העובדות אין בכך כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע. גם בהנחה שהמערער עובד רק 4-3 שעות ביום, אין הוא בגדר אדם שאינו יכול לעבוד כדי להרוויח. הוא בריא בגופו ואם עיסוקו הנוכחי אינו מביא לו הכנסה מספקת, עליו לחפש תעסוקה אחרת שתאפשר לו קיום חובותיו כלפי בני ביתו. לא הובאה כל ראיה כי המערער אינו יכול לעבוד מפאת מחלה או בשל סיבה אחרת. כשנשאל המערער פרטים על עבודתו השיב כי בשעותיו הפנויות הוא הולך בקיץ לים והוא נמצא גם שעות רבות בבית כשהנערה היא בבית. בילוי בנעימים כזה כשהוא פוגע במחיית האשה והילדים אינו יכול לשחרר את המערער מחובתו כאשר בגין הבילוי הוא עובד רק 4-3 שעות ביום. על המערער להרבות בעבודתו או בכל עבודה אחרת כדי לקיים את חובותיו כלפי בני משפחתו. יתירה מזו, בהסכם שנחתם התחייב הבעל לשאת בהוצאות הבית כפי שהיה עד ליום חתימת ההסכם, משמע שהנתבע העריך אז שבכוחו הכלכלי לזון ולפרנס את אשתו וילדיו ברמה יפה כמקודם ומאז ועד היום לא חלה ירידה בהכנסותיו.
ג. אשר לאיסור הכניסה של המערער לדירת בני הזוג - האיסור בא למנוע הטרדת האשה ע"י מעשי אלימות מצד הבעל ואין הוא בא לחדש את מושג "הפירוד" המקובל בשיטות משפטיות שונות. ביהמ"ש המחוזי ביסס את האיסור על כך שהמערער גר עם נערה אמרת, וראה בכך התעללות רוחנית מצד המערער באשתו כשהוא בא לבלות עמה בבית. נימוק זה של ביהמ"ש אין לקבל. תעלוליו של המערער כלפי המשיבים ודרכי הרמיה שנקט בהם כדי להעלים שהוא נוסע עם הנערה לחו"ל אינם יכולים לשמש שיקול למתן הצו. שמידת מוסריותו של המערער כבעל וכאב אינה עומדת למבחן והשאלה היא אם יהא במגורי המערער בדירה, כל עוד לא ניתק את קשריו עם הנערה, משום התעמרות רוחנית במשיבים. התשובה לכך היא שלילית. אין ספק שמגורי המערער בדירה יגרמו אי נוחות ומתח נפשי למשיבה, אך אין לראות בתוצאה זו כשלעצמה משום התעמרות המצדיקה הרחקת הבעל מהבית.
ד. ברם לא על התעמרות בלבד השתיתה המשיבה את עילתה לאסור על המערער את הכניסה לדירה, אלא גם על ההסכם שנחתם בינה ובין המערער במאי 1981. סעיף זו בהסכם קובע כי האשה תהיה נאמנה על כל טענותיה שבהן תטען כי הבעל הפר את ההסכם, וסעיף 12 של ההסכם אומר כי אם הבעל יפר את הוראות ההסכם "אזי לפי דרישת האשה הוא יהא חייב לצאת מהדירה... והוא מוותר על זכויותיו בדירה רעל קבלת שרותים מהאשה וכן מתחייב הוא להניח לאשה להתגורר בשלווה בדירה". משטענה המשיבה כי המערער הפר את התחייבויותיו עפ"י ההסכם, אין עליה עוד להוכיח את טענתה ועל המערער לקיים את הוראות סעיף 12 להסכם כלשונו. מכאן שלצורך מתן צו איסור הכניסה לדירה, לו זכאית המשיבה עפ"י ההסכם, אין נזקקים כלל לשאלת ההתעמרות וכל כולו של הצו בא לאכוף על המערער את ביצועו של הסעיף הנ"ל בהסכם. ביהמ"ש המחוזי לא ביסס את מסקנתו בדבר מתן צו איסור הכניסה על ההסכם, אולם ב"כ המשיבים לא ויתר על עילה זו, כפי שעולה גם מסיכומיו בביהמ"ש העליון. לפיכך יש לדחות את ערעורו של המערער גם לענין צו איסור הכניסה לדירה אם כי לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. רענן למערער, עו"ד זיו גרובר למשיבים. 24.1.84).
ע.פ. 115+168/82 - האיל מועדי, דאש מועדי, סייף מועדי נגד מדינת ישראל
*רצח. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת.פ. 51/81 - הערעורים של האיל וסייף נדחו וערעורו של דאהש מועדי על הרשעתו ברצח נתקבל והורשע בסיוע לאחר מעשה).
בינואר 1981, סמוך לשעה 30:8 בערב, נרצח חבר הכנסת אבו-רביע ושלושת המערערים נעצרו לאחר מכן כחשודים ברצח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השלושה ברצח כשההרשעה מבוססת בעיקרה על הודעות שמסרו המערערים במשטרה. ביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה של שניים מהמערערים ואילו הרשעתו של דאהש מועדי ברצח בוטלה והוא הורשע בסיוע לאחר מעשה. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג, והוא מתייחס בעיקרו למדיניות הכללית
באשר לקבילות הודאות של נאשמים במשטרה, שניגבו ע"י חוקרים באמצעים שיש בהם לפעמים כדי לשלול את הרצון החופשי של מוסר ההודאה, וכאשר במקרה הנדון ברור שההודאה היא אמת. בשני פסקי דין נפרדים הסכימו הנשיא (לשעבר) י. כהן והשופט אלון לפסק הדין של השופט גולדברג.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, אלון, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ש. תוסיה כהן וא. מוגרבי להאיל מועדי, עוה"ד ב. שגיאוד. ליבאי לדהאש מועדי, עוה"ד ע. עצמון וז. כאמל לסייף מועדי, עוה"ד גב' ר. סוכר ומ. שקד למשיבה. 11.1.84).
ע.א. 520+635/80 - רוחמה רובינשטין נגד פרץ רוזנברג ואח'
*פירוש הסכם שותפות (ערעור וערעור נגדי - ערעורה של המערערת נתקבל בחלקו וערעורו של המשיב נדחה).
עניינו של הערעור, הסכם בין המערערת לבין המשיב, שהם אח ואחות, באשר להמצאות שהמציא המשיב, ושלפיו יהיו שותפים המשיב והמערערת בחלקים שווים בהמצאות כשהמערערת היא שתשקיע את הכספים הדרושים והמשיב ישקיע את מרצו בהמצאות. עפ"י ההסכם הוקמה חברה שאליה יועברו הזכויות. ההסכם נעשה ב-1974 בע"פ וכעבור כ- 4 שנים נחתם הסכם חלקי בכתב. ב-1979 ביקש המשיב את פירוק החברה ואז התעוררה שאלת הבעלות בזכויות בפטנטים השונים. בית המשפט המחוזי פסק כי ההסכם משנת 1974 היה להעברת הזכויות הבלעדיות בפטנטים לחברה, שבה היו שותפים שווים המערערת והמשיב, וכן קבע כי הוא חל על כל הפטנטים שהומצאו, אף אם לא הוגשו לרישום עד לתאריך הגשת הבקשה לפירוק החברה. מאידך סבר בית המשפט כי אין הוא חל על פטנטים שהמציא המשיב לפני ההסכם ב- 1974. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המשיב שטען כי מלכתחילה לא הוסכם כי לחברה תהיה הזכות הבלעדית על ניצול הפטנטים, ומאידך קיבל באופן חלקי את ערעור המערערת וקבע כי ההסכם מ-1974 חל גם על פטנטים שהומצאו קודם לכן ע"י המשיב. בית המשפט העליון דחה את טענת המשיב כי הדרישה להסכם בכתב בחוק הפטנטים היא מהותית וקבע כי הדרישה היא ראייתית גרידא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. אחיעזר למערערת, עו"ד נ. אמיתי למשיב. 9.1.84).
ע.א. 264/83 - יוסף ורות שרביט נגד מזל ואליהו צדיק (הערעור נדחה).
*הפרת הסכם מכר ותשלום פיצוייםבנובמבר 1976 נערך חוזה בין הצדדים שלפיו מכרו המערערים למשיבים משק חקלאי. התמורה היתה 293,000 ל"י ומתוך זה סכום של 65,000 ל"י שולם עם חתימת החוזה, 138,000 ל"י צריך היה לשלם עם מסירת החזקה, וסכום של 90,000 ל"י צריך היה להפקיד בידי עו"ד פת שערך את ההסכמים ונקבע כנאמן כדי לשלם מתוך סכום זה את התשלומים החלים על המוכר עפ"י ההסכם. גם סכום זה צריך היה להפקיד עם מסירת החזקה. נקבע בחוזה כי הפרת תנאי יסודי תחייב את הצד המפר בתשלום 50,000 ל"י פיצויים קבועים ומוסכמים מראש, בלי לפגוע בזכותו של הצד המקיים לנקוט צעדים נוספים. נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים והמוכרים דרשו מהמשיבים כי ישלמו להם מלוא הסכום לפני מסירת החזקה מבלי להפקיד חלק בידי עו"ד כנאמן. לאחר מכן מכרו המוכרים את המשק לאחרים ואף העבירו את המשק על שמם. כיון שכך תבעו המשיבים מהמערערים החזרת הסכומים ששילמו וכן תשלום הפיצויים המוסכמים בצירוף הצמדה וריבית בית משפט השלום נעתר לתביעה, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ולבית המשפט העליון ניתנה רשות ערעור באשר לשאלת הפיצויים, כשהמערערים טוענים כי המשיבים הם שהפרו את החוזה. הערעור נדחה.
אין יסוד לטענת המערערים שהמשיבים הם שהפרו את החוזה. בחוזה ייחסו הצדדים חשיבות מרובה לכך שהתשלומים ייעשו רק עם מסירת החזקה, וכי חלק מהתמורה יופקד בידי נאמן. המשיבים לא עשו כל מעשה בניגוד לחוזה ומכאן שלא היתה הפרה מצדם, ואילו המערערים גילו את דעתם במפורש כי אין בכוונתם לקיים את החוזה ככתבו וכלשונו ובכך הפרו הם את החוזה. כשנקבע כי המערערים הם שהפרו את החוזה אין עוד חשיבות לשאלה מה הסיבות שגרמו שהעסקה לא יצאה לפועל. אין לקבל את הטענה כי לאחר שהמערערים הפרו את החוזה הביעו המשיבים מחילה על ההפרה ובכך ויתרו על זכותם לפיצויים. בתקופת המו"מ, לאחר ההפרה ע"י המערערים, עמדו המשיבים על קיום החוזה וברור שלא על ההפרה.לאחר שכתבו מכתב אחד שבו הודיעו המשיבים על ביטול החוזה עקב ההפרה ע"י המערערים, שוב הודיע ב"כ המשיבים כי הם מוכנים לקיים את העסקה ועל כן אין לומר כי הם בטלו את החוזה. יתר על כן, אפילו היו המשיבים אלה שהכשילו את העסקה לאחר ההפרה ע"י המערערים, ואפילו היה פסול בהתנהגותם, אין בית המשפט רשאי להפחית פיצויים מוסכמים אלא לפי האמור בסיפא לסעיף 15א לחוק החוזים, ואין בית המשפט רשאי לשלול את זכותו של נפגע לפיצויים מטעמים של צדק. זכות זאת אינה תלויה בשאלה אם בסופו של דבר קוים החוזה. ההפרה היא מעין "אירוע חבלתי" שאירע במהלך חייו של החוזה, והנפגע זכאי לתרופה בגינו, תהא אשר תהא השפעתו של אותו אירוע על מהלכם של אותם חיים. גם אי ביטולו של חוזה בעקבות ההפרה אין בו כדי לפגוע בזכותו של הנפגע לקבל פיצויים. הצדדים התנו את תרופת הפיצויים בהפרתו של 'תנאי יסודי' ולא היתה בפי המערערים טענה שהתנאים שהפרו אינם בגדר תנאים יסודיים. לפיכך אין צורך לדון בשאלה אם חל סעיף הפיצויים המוסכמים שבחוזה על ההפרות הנדונות.
השופטת נתניהו הסכימה לפסק הדין הנ"ל אם כי לא מכל נימוקיו של השופט טירקל שכתב את פסק הדין. היא הסכימה כי המערערים הם שהפרו את החוזה בצורה יסודית. ברם, מכתבו של ב"כ המשיבים על ביטול החוזה בגין הפרתו הביאה לביטולו והתכתבות מאוחרת יותר שבה הודיעו המשיבים שהם מוכנים לקיים את החוזה אינה יכולה לשוב ולהחיות את החוזה שכבר בוטל לפני כן. משהמשיבים ביטלו את החוזה היו המערערים חופשיים למכור את המשק לאחרים. אחרי הביטול קמה למשיבים הזכות להשבת הסכומים ששילמו וזכות זו אינה מונעת בעדם לתבוע גם פיצויים בעד הנזק שנגרם להם עקב ההפרה שבגללה ביטלו את החוזה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט טירקל. הוסיפה - השופטת נתניהו. עו"ד אשר חלד למערערים, המשיבים לעצמם. 28.12.83).
ע.פ. 774/81 - שרעבי פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ובריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות התפרצות וגניבה ובריחה ממשמורת חוקית ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שתי תקופות של מאסר על תנאי שהיו תלויות נגד המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה. החומרה שבמעשיו של המערער נעוצה לא רק בכך שהמאסרים על תנאי לא היו גורם מרתיע לגביו, אלא העבירות הנוכחיות ברצעו זמן קצר לאחר שהמערער שוחרר מריצוי מאסר אחר. למערער רשימת הרשעות קודמות ארוכה והוא עשה לו דרך של עבריינות כדרך החיים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 10.1.84).
ב.ש. 20/84 - דוד אריאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בעילת חולת נפש) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהינו נהג, עסק בהסעת נערות ממוסד לבנות המפגרות בשכלן לבתיהן. הוא הואשם בבעילת ילדה מפגרת בת 14 ובעילת בחורה מפגרת בת 18 וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר ידע כי שתיהן לומדות במוסד למפגרים בשכלם. הוא מכחיש את ביצוע העבירה ביחס לקטינה בת 14 אך הוא מודה בבעילת הנערה המבוגרת יותר וטוען שהדבר נעשה בהסכמתה המלאה. שאלת ההסכמה תתברר בודאי במשפט ועשויה להשפיע על מידת העונש, אך מבחינת האלמנטים של העבירה די אם הנאשם בעל אישה שלא כדין בידעו שהיא לקויה בשכלה ולכאורה זה היה המצב. כמו כן ישנן הוכחות לכאורה מספיקות לביסוס האישום באשר לילדה הקטינה. אמנם אין לעורר הרשעות קודמות, אך העובדה שהעורר ביצע את המעשה השני, שבביצועו הודה, לאחר שהוזהר עקב התקרית הראשונה עם הילדה הקטינה, ניתן להסיק ממנה שהוא מהווה סכנה לצבור.
(בפני: השופט בך. עו"ד תוסיה כהן למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 16.1.84).
ב.ש. 21/84 - גדעון גלזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שימש סוכן של חברת ביטוח והסתבך בעסקים. בעקבות ההסתבכות עשה מעשים אשר בעקבותיהם נפתחה נגדו חקירה. העורר ראה עצמו נתון ללחץ של נושים, נטש את מקום מגוריו ונעלם, ורק לאחר שהוכרז כעבריין נמלט נעצר באקראי על ידי איש משטרה ומאז הוא נתון בחקירה ובמעצר. מדובר בסכומים המסתכמים במאות אלפי ואולי גם במליוני שקלים. מסתבר גם שאין זו הסתבכותו הראשונה של העורר במעשים פליליים שכן הורשע כבר בעבר במשיכת שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אמנם מדובר בעבירות שלכאורה הן כלכליות, אבל בפועל עבר העורר, לכאורה, עבירות פליליות חמורות שיש בהן הפרת אמונים הן כלפי מרשיו והן כלפי צבור לקוחותיו. הוא קיבל במרמה שיקים מלקוחות, שילשל לכיסו כספים מרובים שצריך היה להעביר לחברת הביטוח, וגם זייף חתימות של אנשים על שטר כדי שייראה כי על השטר חתמו ערבים טובים וכנגד שטר כזה קיבל הלוואה בסכום ניכר. כמו כן רכש טלויזיה צבעונית ומכשיר וידאו ושילם בשיק ללא כיסוי. כל אלה מלמדים על חומרת מעשיו של העורר ועל האופי הפלילי המובהק שבהם. אם לא די בכך, הרי שהעורר נמלט מאימת החקירה וקיים משש שיבקש להמלט גם מאימת הדין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. מולאור למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 18.1.84).
ב.ש. 34/84 - מאיר עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה ע"י יריה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלונן נורה בבטנו, אין בידי התביעה ראיה ישירה מי ירה בו והמתלונן עצמו השמיע גירסאות שונות שבחלקן נראות מופרכות על פניהן. נראה שאין הוא מוכן לגלות את זהותו של היורה. אנשי משטרה שמעו מפי המתלונן כי העורר הוא שירה בו אך אין הוא מוכן למסור עדות על כך. בידי התביעה ראיות נסיבתיות שלכאורה, במשקלן המצטבר, יש בהן כדי לבסס את האשמה כנגד העורר וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הראיות שבידי התביעה הן: עדותו של אדם שפגש את העורר זמן קצר לאמר היריות ולדבריו אמר לו העורר שהוא שירה במתלונן ועד זה אף הבחין כי העורר מצוייד באקדח; ישנה עדות של אדם שראה את המתלונן והעורר צועדים יחדיו וכעבור 5 דקות שמע את היריות וראה את המתלונן בא
מהכיוון שאליו הלכו יחדיו, כשהוא פצוע; קיימת עדות נוספת של עדה אשר היתה מקורבת למעורבים באירוע, אשר לפיה התנהלו מגעים בין משפחת העורר לבין משפחת המתלונן לעשות סולחה בין הצדדים בקשר למקרה זה. בהתחשב בראיות לכאורה, בחומרת העבירה ועברו הפלילי החמור של העורר מוצדק להחזיקו במעצר עד גמר ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אורן לעורר, עו"ד לוי למשיבה. 18.1.84). ב.ש. 35/84 - ללוש שמעון ואלבז פרג' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
היתה התפרצות לחנות דברי ספורט והלבשה במרכז מסחרי במעלות והעוררים הואשמו בביצוע ההתפרצות וגניבת דברי הלבשה שונים. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. אין חולקין כי למחרת ליל הפריצה נמסרו ע"י העוררים כמה פריטים מבין הבגדים הגנובים כמתנות לבנות במרכז הקליטה במעלות. אלה מסרו את הבגדים למשטרה וכאשר נודע הדבר לעוררים באו למרכז הקליטה והשמיעו באוזני הבנות איומים חמורים בקשר לכך. יש כאן איפוא "החזקה תכופה" בצרוף התנהגות המצביעה על חוסר תום לב. טענת העוררים היא שקנו את הבגדים באותו יום בשוק בקרית שמונה, אך מסתבר שבאותו יום כלל לא היה שוק בקרית שמונה. אין להכנס בשלב זה לפירוט הטענות בדבר חומר הראיות שבתיק החקירה, ודי לציין כי יש לכאורה בראיות שבידי התביעה משום ביסוס סביר לאישום. לכך יש להוסיף את האיומים שהשמיעו השניים כלפי הבנות והחשש המתבקש מכך לגבי נסיון אפשרי להשפיע על עדות אלה אם ישוחררו בערובה. כן אין להתעלם מעברם הפלילי של שני העוררים הכולל הרשעות מרובות בשל עבירות נגד הרכוש.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. גלעד למבקשים, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 20.1.84).
ע.פ. 660/82 - עמאד כמאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער החליט יחד עם אחרים לבצע שוד בביתו של סוחר בן 71 במזרח ירושלים ולאחר מעקבים וסיורים ליד ביתו של השומר באו השודדים לביתו של הסוחר, התנפלו עליו והמערער שם כפיה על פניו של הסוחר והדביק איספלנית על פיו. כתוצאה מהמעשים האמורים מת הסוחר מחנק תוך זמן קצר. לאחר מכן שדדו המערער ושניים מן השותפים את כספו. המערער הואשם בעבירת רצח ועקב עסקת טיעון הומרה העבירה להריגה. בית המשפט דן את המערער למאסר של 7 שנים בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי בית המשפט טעה בכך שהביא בחשבון כי מותו של המנוח גרם תוך כדי ביצוע עבירת שוד, שכן משהומר האישום ברצח להריגה שומה היה על בית המשפט להתעלם מהרקע שבגדרו בוצע המעשה. בטענה זו אין ממש. מעשי עבירה אינם מבוצעים בחלל ריק וכאשר בית המשפט בא לגזור את הדין הוא רשאי להביא בחשבון את הנסיבות בהן בוצע המעשה המיוחס לנאשם.
נטען כי המערער נגרר אחרי חבריו ולא השתמש באלימות גסה כלפי הקרבן אך גם בטענות אלה אין ממש. יתירה מזאת, לנוכח הנסיבות החמורות של המעשה ספק אם היה מקום להתערב בעונש גם אילו היה המערער נגרר אחר חבריו. המעשה שבו הורשע המערער חמור באופיו ובנסיבותיו ובהתחשב בכל אלה אין להתערב במידת העונש. זאת גם בהתחשב בכך כי בגין עבירה אמרת נדון המערער לעוד 7 חודשי מאסר מצטברים לעונש האמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. בלום למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.84).
ב.ש. 41/84 - שלמה אוזנה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר(התפרצות) (ערר על מעצר - הערר נתקבל).
שלושת העוררים הואשמו בהתפרצות וגניבת רכוש בשווי של כ- 200 אלף שקל ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העוררים עד תום ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת להם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר השלושה עד ליום 15.4.84 ולא עד גמר ההליכים, וקבע את תנאי הערבות לאמר אותו מועד. הערר נתקבל וביהמ"ש העליון הורה על שחרור העוררים בערבות מיד.
אין העוררים כופרים בכך שביצעו את המעשה, ויש להניח כי יודו בעובדות עם פתיחת המשפט, אך יבקשו כי יתקבל תסקיר של שירות המבחן. לעורר השלישי עבר נקי לחלוטין ולשני העוררים האחרים אין עבר פלילי של ממש. הרכוש שנגנב נתפס כולו. על יסוד האמור לעיל טוען הסניגור כי כדי להצדיק מעצר בטרם משפט בעבירות כגון דא צריך שיתקיים משהו נוסף, כגון עבר פלילי המלמד על כךשהנאשם מסוכן לצבור וכיוצא באלה נסיבות מיוחדות. התובע מבקש להצדיק את המעצר ומסביר כי הגבלת המעצר עד ליום 15.4.84 משקף את המדיניות של אותו ביהמ"ש להביא לזרוז משפטיהם של נאשמים, שכן משנותן ביהמ"ש מועד למעצר יש להניח שהמשפט ישמע תוך אותה תקופה.
לענין מעצר נאשמים עד גמר ההליכים על יסוד חומרת העבירה בתור שכזו, הרי לא כל עבירה שהיא לכאורה חמורה מצדיקה מדיניות יוצאת דופן זו. ככל שמדובר בעבירות של פריצה וגניבה, חומרת העבירה כשלעצמה, אפילו היא נפוצה מאד, אין בה כדי להצדיק מעצר עד לגמר ההליכים. אכן, יתכנו מקרים שבהם העבירה מבחינת הנסיבות המתלוות לה מצביעה על חומרה יתירה המצדיקה מעצר, אך אין זה המקרה בענייננו. בדרך כלל נאשם שביצע עבירות נגד הרכוש ולחובתו הרשעות קודמות המלמדות שהוא מסוכן לצבור, ראוי שיעצר עד גמר ההליכים, אך לא כאשר לבד מחומרת העבירה אין דבר המבטא חשש שהנאשם עלול לחזור לסורו אם ישוחרר.
אשר להגבלת המעצר לתקופה מוגדרת כפי שהדבר נעשה כאן - מתקבל הרושם שביהמ"ש מבקש להשיג ע"י כך מטרה כפולה: שיקבע מועד קרוב לשמיעת המשפט בתוך תקופת המעצר, וכן למנוע השהיית ההליכים לתקופה ארוכה מדי על שום שהנאשמים משוחררים. נוהג זה אינו נראה. קביעה ראויה והולמת של מועד המשפט צריכה להיעשות על פי שיקולים ענייניים ולא תוך ניצול שוט המעצר והשחרור להשגת קדימות בשמיעת המשפט. בכל הנסיבות יש להורות על שחרור העוררים בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אוזנה לעוררים,עו"ד י. בן אור למשיבה. 16.1.84).
בג"צ 746/83 - פול גרנוולד נגד ביהמ"ש המחוזי בת"א
*התנגדות למינוי סניגור (העתירה נדחתה).
לעותר מונה סניגור במשפט פלוני שמתנהל נגדו בביהמ"ש המחוזי והוא ביקש כי הסניגור שמונה לא ימשיך לייצגו וכי יוכל להגן על עצמו. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הסניגור יוסיף לייצג את העותר וימשיד בחקירת המתלוננת, שהיא עדת תביעה, ולא תחקר ע"י העותר עצמו. בינתיים איפשר ביהמ"ש לעותר להחליף את סניגורו ונתמנה לו עו"ד חדש וכנגד מינוי זה מתלונן העותר עתה. חקירת המתלוננת נסתיימה, והעותר מבקש כי ינתן לו לשוב ולחקור אותה בעצמו. העתירה נדחתה. החלטות ביהמ"ש המחוזי הן החלטות ביניים בעניינים דיוניים מובהקים, וערעור שכזה נעשה עפ"י החוק רק עם מתן פס"ד סופי ובמסגרת הערעור עליו. אין המקרה דנא נופל גם לאותם מקרים יוצאי דופן
שבהם נשמעו בעבר עתירות כנגד החלטות ביניים של בתי משפט מחוזיים. עניין לנו בהחלטת ביניים המבוססת על שמיעה והתרשמות אישית, והערכאה הראשונה היא בית המשפט הראוי להחליט בעניינים אלה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד חורי לעותר, עו"ד פוגלמן למשיב. 25.1.84). בג"צ 4/84 - תעשיית שלטים עבודי בע"מ נגד ראש עירית ת"א ואח'
*זכיון זמני להצבת שלטים שלא בדרך מכרז עד לקיום מכרז (העתירה נדחתה).
העותרת הקימה שלטי חוצות בתחום עירית תל אביב עפ"י היתרים שקיבלה שתוקפם היה לשנה שנסתיימה ביום 31.12.82. היו לעותרת צפיות כי יוצאו לה היתרים לשנתיים נוספות, וזאת עפ"י מזכר של סגן מזכיר העיר. ואולם, לא הוצא לעותרת היתר נוסף מעבר לתקופה האמורה, לאחר שבהתדיינות קודמת, בבג"צ 570/82, נקבע כי התקשרות מטעם העיריה לענין הצבת שלטי חוצות יכולה להעשות רק לאחר הליכי מכרז. בעתירה מבקשת העותרת כי תקבל היתרים לתקופה עד שיתפרסמו תוצאות המכרז ויתברר מי הזוכה. לטענתה אין צדוק להוציא את השלטים הקיימים שבהם הושקע הון רב, ואם ימצא כי העותרת תהא הזוכה במכרז, ירד לטמיון כל אשר הושקע בהצבת-השלטים. העתירה נדחתה.
פסק הדין בבג"צ הקודם אינו מכיל הוראה לענין הסרת השלטים הקיימיםמשום שבענין ההוא השאלה שבמחלוקת היתה חבות לקיים מכרז והוחלט שצריךלפרסם מכרז. משמע כי לגבי העתיד מנועה העיריה להוציא היתרים אלא לאחר פרסום מכרז, ואילו עתירת העותרת היא להוציא לה היתר שלא עפ"י מכרז אלא מכוח העובדה כי השלטים בנויים על תילם והסרתם תגרום נזק, ולא יתן כל יתרון לעיריה. גם אם נכונה הטענה, הרי הוצאת הצו על תנאי יהא נוגד את רוח הדברים פי שנפסק בבג"צ הקודם, כי היתרים לענין זה יכולה העיריה להוציא רק לאחר קיום מכרז ומתן הזדמנות שווה לכל המשתתפים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד מ. חשין לעותרת, עו"ד ג. קונשטוק למשיבים. 19.1.84).
בג"צ 33/84 - דוד אייכלר נגד שר הפנים והמשטרה ואח'
*בקשה שהמשטרה תתערב בסכסוך שלמעשה הוא אזרחי (העתירה נדחתה).
הועלו טענות ע"י העותר כנגד אחד המשיג את גבולו ומבקש להתקין מגרש חניה על שטח שלטענת העותר שייך לו. בהקשר לכך הגיש העותר תלונה למשטרה. המשטרה לא ראתה ענין צבורי לטפל בתלונה זו, שכן בעיקרו של דבר הענין הוא סכסוך אזרחי, ולדעת המשטרה על העותר לנקוט בהליכים אזרחיים. עתירת העותר נדחתה. על פני הדברים עולה כי מדובר בסכסוך אזרחי בקשר לשמוש והסגת גבול במקרקעין, ומקומו של סכסוך זה להיות נידון בבית המשפט הרגיל המוסמך לדון בתביעות אזרחיות כאלה ולהעניק את הסעדים הנדרשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. 22.1.84).
ע.א. 822/81 - אילנה רומנו נגד אלי רזיאל
*הצמדת חיוב של ערב כאשר הנערב אינו חייב בהצמדה (הערעור נדחה).
חברה פלונית היתה חבה למערערת חוב כספי בסך 188,000 ל"י וכן ריבית פיגורים של %25 לשנה. במרץ 1976, לאחר שנכנסו לתוקפם ההסדרים לפי חוק פסיקת רבית והצמדה, חתם המשיב על "כתב ערבות והתחייבות" שבו נקבע כי המשיב "ערב" לחובות החברה למערערת. המשיב לא עמד בהתחייבות והמערערת תבעה ממנו את סכום החוב והריבית ובנוסף לכך הצמדה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב פעל כערב לחברה ומכיון שזו התחייבה רק בריבית פיגורים בסך %25, ממילא אין המשיב חב ביותר. אין חוק פסיקת ריבית והצמדה חל
כאן, שכן נקבע בו כי אין לפסוק על פיו ריבית והצמדה "אם קיים בין בעלי הדין הסכם על ריבית פיגורים וההסכם נכרת אחרי יום 30 בנובמבר 1975". הערעור נדחה.
המערערת טענה כי מלשון כתב הערבות עולה שהמשיב חב כלפיה חיוב עצמאי ולא חיוב כערב, אך פירוש זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ואכן מנוסחו של ההסכם עולה כי המשיב חב כערב ולא מכח התחייבות עצמאית. יש לדחות גם טענת המערערת כי אפילו אין לחייב ריבית והצמדה לפי החוק, יש לפסוק ריבית והצמדה מכח עקרונות כלליים. כתב הערבות נערך ב- 1976, והוא מתבסס על הסכם לתשלום ריבית פיגורים, והסכם יש לכבד. אין לומר כי בנסיבות דנא יש צידוק להתעלם מהוראות ההסכם ולפסוק ריבית והצמדה לשם מניעת עוול למערערת, שנטלה על עצמה במודע את "סיכונה של הריבית".
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד יואב ברין למערערת, עו"ד ש. קינג למשיב. 25.1.84).
ע.פ. 181/83 - ניסים פדידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון לשש שנים מאסר בפועל המצטברות לעונש מאסר אחר שהמערער ריצה בעת משפטו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לקבל את הטענה כי בעילת המתלוננת היתה בהסכמתה ובענין זה אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי. בסמוך למקום ביצוע המעשה היו אנשים נוספים והמתלוננת לא הרימה את קולה, אך לטענתה התרשמה שהאחרים לא יחושו לעזרתה מאחר ונראו בעיניה כמי שעשו יד אחת עם המערער. בהקשר זה יש להבהיר כי הרמת קול צעקה, בנסיבות כגון אלה, איננו תנאי בל יעבור, כדי לשכנע את ביהמ"ש שכפו על אדם דבר בניגוד לרצונו, אלא סימן חיצוני אשר יש בו כדי להמחיש את ההתנגדות. ביהמ"ש יכול להסיק על כך שהיתה התנגדות אם קיימים סימנים אחרים המהימנים עליו, לפיהם נעדרה הסכמה והדברים נעשו בניגוד לרצונה של המתלוננת. ביהמ"ש נתן אמון בדברי המתלוננת שלא הסכימה לבעילתה ובנוסף לכך היו ראיות על התנהגותה, כאשר נפגשה לראשונה עם המערער, ועל מצבה אחרי שיצאה מהחדר שאליו הכניס אותה המערער.
אשר למידת העונש - המערער ריצה עונש מאסר בשל מעשה אינוס, וזכה לחופשה מבית הסוהר כאשר אלה המופקדים על המאסר סברו שלא יחזור על מעשה העבירה. ברם, כאשר היה בחופשה ביצע את האינוס הנוסף ואין להתעלם מן החומרה היתירה המתלווה לתופעה של עבירה חוזרת מאותו סוג תוך כדי תקופת חופשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שיאון למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.1.84).
ע.פ. 136/83 - אחמד בן מוחמד ג'רדלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בייבוא 27 ק"ג חשיש מלבנון מוסתר במיכל דלק של מכוניתו והוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען שהמערער לא יזם את המעשה אלא הודח על ידי חברו הישראלי וכן ביקש להתחשב במצבו המשפחתי והרפואי של המערער וברקע שבו הוא חי בלבנון שאזרחיה שכחו מזה שנים שלטון חוק מהו. אכן, העונש אינו קל ומה גם שהמערער מורחק ממשפחתו הגרה בלבנון, אך המעשה הוא חמור ביותר. ביהמ"ש המחוזי שקל לקולא את הנסיבות האישיות, אך החליט להחמיר בעונש
בשל הצורך בהרתעה, בהווכחו, מתוך התיקים שבהם הוא דן בעת האחרונה, כי נגע ההברחות של סמים מלבנון הגיע לממדי ענק. שיקול זה יש לו מקום במערכת האיזון הנעשית בין האינטרס של הפרט ונסיבותיו האישיות ובין האינטרס הצבורי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד עלי חמוד למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 8.1.84).
ע.פ. 115/83 - יוסף חלפון נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (נסיון לאונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אסיר שריצה עונש מאסר בשל עבירות רבות של שימוש ברכב ללא רשות. הוא קיבל חופשה מבית הסוהר, גנב מכונית, אסף טרמפיסטית ובדרך סטה מהדרך וכאשר קפצה הטרמפיסטית מהרכב, עצר המערער את הרכב ורדף אחריה, הכה אותה, שבר את אפה וקרע את בגדיה ונטל את ארנקה. תוך כדי נסיון האינוס הופרע על ידי רכב שהתקרב למקום וכך ניצלה הנתקפת. המערער נדון לחמש שנים מאסר בפועל, במצטבר למאסר שאותו ריצה אותה שעה והערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. 9.1.84).
ע.פ. 53/83 - יהודה אלוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואדם נוסף (להלן - הנאשם השני) רכשו למעלה מ- 3 ק"ג חשיש והסתירו אותו בתחתיה של מזוודה, כדי להבריחו לגרמניה. הם קנו כרטיסי נסיעה לגרמניה ובמועד המוסכם הגיעו השנים לנמל התעופה כשהמערער נושא עמו את המזוודה עם הסם. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שנתיים, לאחר ששקל אתהנסיבות האישיות של המערער, עברו הפלילי ומדיניות הענישה בעבירות כאלה, המחייבת ענישה הולמת כדי להעניש וכדי להרתיע. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי היתה פגיעה באחידות העונשים, שכן הנאשם השני נדון לארבע שנים מאסר שמתוכן רק שנה וחצי מאסר בפועל. ברם, עם הנאשם השני נעשתה עיסקת טעון שלפיה הסכימה התביעה, מטעמים הקשורים בקשיים להוכיח את האשמות נגדו, כי ענשו יועמד על מחצית העונש שנגזר על המערער, וביהמ"ש ראה עצמו "כבול" לעיסקת הטעון שנעשתה. אם על הנאשם השני הוטל עונש קל יחסית, אין בכך כדי להצביע שענשו של המערער חמור יתר על המידה. נוסף לכך, רשימת ההרשעות הקודמות של המערער מלמדת שכבר הורשע בעבר בשתי עבירות סמים. הועלו טענות בדבר מצב בריאותו של המערער, אך אלה אין בהן כדי להביא להקלה בענשו. המערער צריך לפרנס חמשה ילדים מאשתו הראשונה ושני ילדים מאשתו השניה, ועובדה זו כבר הובאה בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין מקום ליתן לה משקל רב יותר מזה שכבר נתן לה ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. לב למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.84).
ע.פ. 345/83 - סלומון ששונקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דקירת האשה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע יחסים מעורערים בינו ובין אשתו דקר המערער את אשתו דקירות עמוקות בבטנה וכתוצאה מכך נזקקה לאשפוז של חודש ימים ועברה ניתוח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש נתן דעתו לנסיבות המקילות ובין היתר אישיותו של המערער, ההתפייסות שבאה עם
הזמן, וכן שהמעשה נעשה כאשר גם האשה וגם המערער היו במידה מסויימת בגילופין. אולם לנגד אלה עמדה חומרת המעשה ומכיון שכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד סלומון למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 17.1.84). ע.פ. 424/83 - שממה רומי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצהרת שקר כדי להשתמט משירות בצה"ל) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה על חוק שירות בטחון ושבועת שקר בכך שהצהירה בשבועה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה מלשרת שירות בטחון כאשר לא היה יסוד של אמת בכך. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת ארבעה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל וכל התקופה הומרה למאסר על תנאי. המערערת התייצבה לשרות מיוזמתה שבוע ימים לאחר שנפתחה חקירה נגדה והיא משרתת מאז בשירות צבאי ומפקדיה משבחים את עבודתה המסורה. הובאה הערכה לאופן מילוי תפקידה של המערערת ובינתיים גם עלתה בדרגה. בנסיבות אלה אין הצדקה להוציא אותה ממסלול השירות שבו היא שוהה כבר כשנה ואשר בו היא תורמת את חלקה בנאמנות ובמסירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מימרן למערערת, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 15.1.84).
ע.פ. 468/83 - נסים לוי ושמעון מדמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים קשרו קשר להונות בדרכי תחבולה אנשים תמימים המתגוררים באזור יהודה ושומרון. השניים רכשו שעונים פעוטי ערך ויצאו במכונית לסייר באזורים הנ"ל. אחד מהם התיימר להיות נהג תמים והשני תייר העוסק בממכר שעונים. כאשר אדם נראה להם קל השפעה, קשרו עמו שיחה כדי לברר מידע כלשהו והתווכחו בדיבור של אחיזת עיניים על שווים של השעונים ועל האפשרות למוכרם וכך הצליחו בשבע הזדמנויות שונות, במשך כשנה, לקבל כספים במרמה בנסיבות מחמירות, מאנשים שונים שנתנו בהם את אמונם. בגין מעשי מרמה אלה נדונו המערערים ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לנסיבות המקילות ובכללן שהמערערים הם אמנם בעלי עבר פלילי אך טרם נדונו למאסר בפועל ומאידך נתן דעתו לחומרה הרבה של המעשים. לא היה כאן כשלון חד פעמי אלא התנהגות נפשעת, מחושבת, שהתמשכה פרק זמן של קרוב לשנה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל , גולדברג. עוה"ד א. כהן וע. אלוני למערערים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 18.10.83).
ע.פ. 596/83 - מיימון אלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בהצתה בזדון של כלי רכב וביהמ"ש דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור מופנה נגד מידת העונש והעונש הוקל במקצת. בהתחשב בחומרת העבירה לא היה מקום להתערב בחומרת העונש, אלמלא הסתבר כי יש נכונות מצד צה"ל לגייס את המערער לשירות צבאי ויש תקווה כי השרות במסגרת הצבאית יביא להנתקותו של המערער מן הסביבה שהשפיעה על מעורבותו בעבירה. לפיכך הועמד המאסר בפועל על 10 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, י. כהן, טירקל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רנרט למערער, עו"ד גב' א.אפעל למשיבה.22.1.84).
בג"צ 327/83 - אבא שדה נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*דרישה שלשכת עוה"ד תעמיד עו"ד לדין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב השלישי, עורך דין, ערך לעותר הסכם למכירת דירה ולטענת העותר לא פעל עורך הדין בתום לב בייצגו אותו. לפיכך פנה ללשכת עורכי הדין בבקשה להעמיד את עורך הדין לדין והלשכה דחתה את פנייתו. העתירה נדחתה. המחוקק הקנה ללשכת עורכי הדין עצמאות רבה בכל הנוגע לטיפול בתלונותיהם של אזרחים הרואים עצמם נפגעים ע"י עורכי הדין וביהמ"ש העליון אינו רואה עצמו כמי שנכנס בנעליה של לשכת עורכי הדין כדי לבדוק אם יש ליזום הליכים משמעתיים. העתירה הופנתה גם נגד פרקליטות המדינה שהיא אינה משתמשת בסמכותה להגיש את התלונה אך גם נגדה נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. שדה לעותר, עו"ד א. פכטר ללשכת עורכי הדין, עו"ד א. בן טובים לפרקליטות המדינה, עו"ד צ. אלטר למשיב השלישי. 11.1.84).
ע.פ. 697/82 - מירה לוינשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
מספר עבריינים קשרו קשר לרצוח בבית המעצר בתחנת המשטרה בגבעתיים אדם שהיה אמור להיות עד מדינה בפרשת שוד מסויימת. כוונת הקושרים היתה לרצוח אותו ע"י הרעלת קומקום התה שממנו שתו אנשי התחנה. ביצוע המעשה היה גורם להרעלתם של אנשים חפים מפשע שהיו בתחנה ושהיו שותים מאותו קומקום. המעשה סוכל מראשיתו וההוצאות החמורות נמנעו. מתכנן המעשה היה אחד בשם אבוטבול ולמעשה נגררה אחריו המערערת והיתה נשלטת על ידיו. ביהמ"ש הרשיע את המערערת בקשירת קשר לבצע רצח ונסיון לגרימת מוות ודן אותה לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במידת מה והועמד על ארבע שנות מאסר. הפרקליטה מטעם התביעה ציינה את בעיותיה האישיות והנפשיות של המערערת והיותה נתונה לחלוטין להשפעת אבוטבול שהיה לה למשען כשהיתה במצב של עזובה נפשית, ושמה את הדגש על עזרת המערערת מרגע שנעצרה לתביעה ולמשטרה ע"י הודאתה הגלויה והמפורטת באשמות שהובאו נגדה. כן עזרה בנושאי משפטים אחרים שלא היתה מעורבת בהם, ואת כל זאת עשתה המערערת ללא הבטחה מצד הרשויות להקלה כלשהי. בנוסף לכך יש לציין כי אבוטבול שהיה המוח המתכנן של הפעולה יצא פטור מכל עונש כשהפך לעד מדינה. בנסיבות אלה ניתן להקל בעונש ולהעמידו על ארבע שנות מאסר.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. שרעבי למערערת, עו"ד גב' פ. דבורין למשיבה. 3.1.84).
בר"ע 551/83 - דפנה ומרדכי ברגר נגד חיים ועליזה ונטורה[פ"ד לח (1) 266]*הדרך שיש לנקוט בה כאשר לא מגישים עיקרי טיעון בערעור (הבקשה נדחתה). המבקשים הגישו לבימ"ש השלום באשקלון תביעה נגד המשיבים לסלוק יד ממקרקרעין וביהמ"ש דחה את התובענה מחמת התיישנות. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי והפרקליט שייצגם לא הגיש עיקרי טעון במועד וגם לא בישיבה שנקבעה לדיון. באותה ישיבה ביקש דחיית הדיון וטען כי אין למחוק את הערעור בשל אי הגשת עיקרי טעון, מאחר ולא ניתנה לו הודעה מראש לפי תקנה 407(א) לתקנות סדר הדין הקובעת כי "אין שומעים בערעור טענה שקיים פגם בצורת כתב הערעור או שלא נתמלא תנאי קודם לדיון בערעור אלא אם הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור...". כיון שכאן לא הוגשה לו הודעה כזו טען כי אין למחוק את הערעור.
ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והחליט למחוק את הערעור מחמת אי הגשת עיקרי הטעון. ביהמ"ש ציין כי גם לגופו של ענין אין למערערים סיכוי לזכות בערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להתיר ערעור כמבוקש וזאת בראש וראשונה מאחר ואין בטעמי הערעור לגופם, כפי שהוגשו לביהמ"ש המחוזי, כדי להצדיק התערבות בפסק דינו של בימ"ש השלום. אולם, מאחר וענין אי הגשת עיקרי טעון שב ועלה בבקשה לרשות ערעור מן הראוי שגם נקודה זו תובהר כדבעי. שלש הן החלופות העומדות בפני ביהמ"ש שלערעור כאשר לא הוגשו עיקרי טיעון: אם שני בעלי הדין לא הגישו עיקרי טיעון רשאי ביהמ"ש לבחור בין אלה: דחיית הדיון למועד אמר; התרת דיון ללא עיקרי טיעון או מחיקת הערעור. אם המערער הגיש עיקרי טיעון אך המשיב לא עשה כן, רשאי ביהמ"ש לשמוע את הערעור או לדחותו למועד אחר. אם המערער לא הגיש עיקרי טיעון אך המשיב עשה כן, רשאי ביהמ"ש לשמוע את הערעור, לדחותו למועד אחר או למחוק את הערעור.
ההכרעה בין החלופות מושפעת ממספר שיקולים ויש לייחס בנסיבותיו של הענין המסויים העומד בפני ביהמ"ש את השיקולים העיקריים שהם: דחיית הדיון פירושו על פי רוב כי למשפט מסויים יהיה צורך להקדיש כפל הזמן ובכך נפגעת בעקיפין זכותם של מתדיינים אחרים שברור עניינם ילך ויתמשך בשל אובדן הזמן; מחיקה על הסף יש בה מאידך משום הכרעה השוללת זכותו של בעל דין בהבאת עניינו בפני הערכאה השיפוטית, היינו פגם דיוני, שיש בו כדי לגבור על הברור הענייני לגופו; אי הגשת עיקרי טעון ללא תגובה נאותה מצד ביהמ"ש יש בה כדי להוליך להתעלמותם של בעלי דין מן החובה שנקבעה בתקנות ולרוקן מתכנן הוראותיה של התקנה המחייבת הגשת עיקרי טיעון; דיון ללא עיקרי הטעון עלול בנסיבות מסויימות להביא להצגה בלתי מדוייקת ובלתי שלמה של הפלוגתאות, ולמנוע דיון ענייני יעיל ותמציתי ודבר זה פוגע בראש וראשונה בביהמ"ש. בתוך השיקולים האלה משתזרים נתונים הקשורים לענין התמציתי העומד לדיון: האם מדובר בערעור ברשות או בערעור בזכות; מה ההסבר שניתן לאי הגשת עיקרי טיעון; האם אי הגשת עיקרי הטיעון היא תופעה בודדת או שמא יש בה ביטוי אחד מבין נוספים לזלזול בקיום החובות הדיוניות או בניצול לרעה של זמנו של ביהמ"ש. לא ניתן לקבוע אמת מידה אחידה על פיה יוכרע כל מקרה והענין מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן במקרה הספציפי אשר בו מתעוררת השאלה.
פרט למקרים קיצוניים לא ינעלו שעריו של ביהמ"ש בפני בעל דין בשל אי קיום חובתו להגיש עיקרי טיעון אלא אם כן אין בהסבר שניתן כדי להניח את הדעת. אולם בכל מקרה של אי קיום חובה כנ"ל מן הנכון לשאוף לצמצומה של התופעה ולבטא את הפגיעה ביכולתו של ביהמ"ש לקיים הליכים תקינים ע"י הטלת הוצאות. בענייננו אין מקום להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שכן אין לגוף הענין טעמים לכך.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד בן בסט למבקשים, המשיבים לעצמם. 1.2.84).
בר"ע 594/83 - רינגלר דוד נגד מדינת ישראל
*שינוי גיל (הבקשה נדחתה).
לפני כשלושים שנה ביקש המבקש שינוי גיל, בקשתו נענתה וביהמ"ש שינה את שנת הלידה משנת 1922 לשנת 1920. עתה בא המבקש בבקשה להחזיר את הגלגל אחורה בציינו כי בתביעה הקודמת הצהיר הצהרת שקר בקשר לאותו נושא. ביהמ"ש סרב לבקשתו מאחר שבתביעה הקודמת הצהיר הצהרת שקר והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לשם תמיכה בבקשתו הביא המבקש תעודות זהות
ותעודות למודים שהוצאו בגרמניה. המבקש הוא יליד פולין והתעודות נערכו בגרמניה לפי הצהרתו של המבקש, ואין בהן כדי להוכיח באופן עצמאי וישיר מהו תאריך הלידה. אילו היה המבקש מציג בפני ביהמ"ש תעודת לידה או העתק רישום רשמי אחר היה המצב שונה. ההצהרה הכוזבת בעבר אינה שוללת זכותו של המבקש לנסות ולשכנע את ביהמ"ש כי מה שעוות אז צריך להיות מתוקן עתה, אך רשאי היה ביהמ"ש להתייחס בזהירות מיוחדת לבקשתו החדשה של מי שהודה בכזב קודם, ואם לא הובאו ראיות בעלות כוח שכנוע ומשקל, רשאי היה ביהמ"ש שלא להתערב ברישומים בצורתם הנוכחית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. איכנולד למבקש, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 10.2.84). בר"ע 30/80 - בניאן מגיד נגד תמר צור ואח'
*צו פינוי של בית עסק
(הבקשה נדחתה).
המבקש היה דייר מוגן בבית עסק ובימ"ש השלום הורה על פינוי המושכר וסרב להעניק לו סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענות המבקש הן שתיים: בכתב התביעה לא נטען מפורשות כי נטש את המושכר ומכל מקום לא הוכחה עילת פנוי זו; אין באי תשלום דמי השכירות במקרה זה כדי להקים עילת פינוי. לחילופין טוען הוא כי צריך היה להעניק לו סעד מן הצדק למרות קיומה של עילת פינוי.
אין צורך להרחיב את הדיבור לענין טענת הנטישה, שכן ביהמ"ש המחוזי השתית את פסק דינו על העילה של הפסקת תשלום דמי שכירות. יש להעיר כי בכתב התביעה נטען כי המבקש "העביר את השימוש במקום לאחרים ללא הסכמתן וללא רשותן של התובעות", וכבר נאמר כי שימוש שעושה בר רשות אף כאשר מתן הרשות אינו עומד בסתירה לחוזה יכול שיהווה הפסקת השימוש למטרת השכירות על ידי השוכר. בכתב התביעה יש לפרט את העובדות המקימות את עילת התובענה ואין התובע נדרש לפרט מסקנות משפטיות.
אשר לטענה כי אין באי תשלום דמי השכירות כדי להקים עילת פינוי - המבקש הודה כי רק בחודש יולי, לאחר הגשת כתב התביעה, שילם דמי שכירות שהיה חייב עבור החודשים פברואר-יוני אותה שנה. את מחדלו הסביר במצב בריאותו הבלתי תקין כאשר נזקק לטיפולים ובדיקות אינטנסיביים שמנעו ממנו את האפשרות לשלם. בימ"ש השלום קבע כי כדבר שבשיגרה לא הקפיד המבקש על תשלום דמי השכירות במועדם והיה על המשיבות לחזור ולפנות אליו עד אשר שילם את המגיע ממנו. ביהמ"ש המחוזי הסיק מנסיבות הענין כי המבקש הפסיק את תשלום דמיהשכירות מחוסר ענין ואיבוד קשר עם המושכר וכן מחוסר ממון. מסקנה זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כלשהי בנידון כפי שטוען המבקש.
אין גם ממש בטענת המבקש כי הוא ראוי לסעד מן הצדק. כאשר המושכר הואבית עסק מתייחס ביהמ"ש ביתר חומרה שכן בעניינו של דייר כזה אין המדובר בקורת גג. ב"כ המבקש טוען כי המבקש פעל בתום לב ובנקיון כפיים ולא עשה כל מעשה של הטעייה ומרמה. אכן, התנהגות השוכר הינה שיקול שיש להתייחס אליו כאשר שוקלים מתן סעד מן הצדק, אך אין זה השיקול היחידי. בענייננו ראוהערכאות דלמטה כנימוק עיקרי שלא להעניק סעד מן הצדק את העובדה שהמבקשלא טען שבכוונתו לחזור למושכר ולהחזיק בו. לא נטען ולא הובאו כל ראיות כי המושכר משמש כמקור פרנסה של המבקש וכי הפינוי יגרום לעוול כלשהו. זכותו של דייר מוגן להמשיך לגור במושכר מקורה בהגנה שהעניק לו המחוקק בחוק, ומשלא נמצא עוד כל הצדק, מבחינת מטרות החוק, בהגנה זו על המבקש, וודאי שאין להעניק לו סעד מן הצדק.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' לב למבקש, עו"ד לברן למשיבות. 12.2.84).