ע.א. 406/81 - מפעלי קרמיקה בע"מ נגד אמנון נגר ואח'
*הטבת הפסדים למפעל עקב השבתת היצור כתוצאה מתאונה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. נהג של מפעלי תובלה (המשיבה השניה) הביא מיכלית של גז כלור ל"מכתשים מפעלים כימיים" ולמחרת היום בא המשיב, עובדה של מפעלי תובלה לקחת את המיכלית בסברו שהיא כבר ריקה. למעשה היתה המיכלית עדיין מחוברת למכתשים והורקת הגז עדיין נמשכה. עקב גרירת המיכלית נקרע הצינור והגז פרץ החוצה. ענןשל גז רעיל חדר אל מפעלי המערערת, פגע במספר רב של פועלים שנזקקו לטיפול דחוף בבי"ח והעבודה כולה הושבתה. לפי הוראות רופא מומחה, נסגר המפעל באותו בוקר, יום ו', ל- 48 שעות לשם אוורורו. גם ביום ראשון היתה השבתת המפעל כמעטמלאה משום שחלק מהעובדים היו עדיין חולים וחלקם נתקפו בהלם וחששו מפגיעות נוספות. רק במשך השבוע, לאחר מאמצי שכנוע, חזרו הפועלים בהדרגה לעבודתם. במסגרת פעולות השכנוע, שמטרתן היתה להקטין את הנזק, הבטיחה הנהלת המפעל לעובדים בונוס מיוחד שיתבטא בשכר כפול למשך 6 ימים. לפני קרות התאונה הגיע המפעל לידי הסכם עם עובדיו, באורח חד פעמי, שאלה יעבדו באותה שבת כדי להדביק פיגורים ביצוא סחורה. מכאן שסגירת המפעל, כמצוות המומחה, פירושה המעשי היה הפסד של שני ימי עבודה.
ב. בתביעה שהגיש המפעל נגד המשיבים הוא תבע את הטבת הפסדיו, שהתבטאו בהשבתת היצור מאותו יום ששי עד לחידוש המלא של העבודה, בתשלום הבונוס המיוחד ששולם לעובדים כדי שיקדימו לחזור לעבודה, וכן בשכר שהמפעל שילם לעובדים שאושפזו.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע שרשלנות המשיבים הסבה למפעל נזק המתבטא רק בהפסד יום עבודה אחד, היינו ביום ששי. את שיעור הנזק קבע השופט על ידי ניכויהוצאות היצור ממחיר המוצרים ובחשבון הוצאות היצור הוא לא כלל את שכר העבודה. אין בפסה"ד התייחסות לתביעת ההשבה של שכר העבודה ששולם לפועלים המאושפזים. את התביעה בגין הפסד יום העבודה בשבת, בה עמדו העובדים לעבוד כדי להדביק פיגורים, דחה ביהמ"ש על סמך השיקול שאין לראותו כנזק צפוי. ביהמ"ש ציין כי מזיק אינו אחראי אלא לנזק הצפוי באורח סביר ממעשהו, ומפעל שאינו נוהג לעבוד בימי שבת, אין אדם סביר צריך לצפות שיופעל בשבת מסויימת כלשהי. גם את התביעה להחזרת הבונוס דחה ביהמ"ש בנימוק כי משנקבע שעילת התביעה מבוססת על זיהום המפעל ולא על הפגיעה בעובדים, אין לראות הוצאה זו כהוצאה להקטנת הנזק שנגרם על ידי הנתבעים.
ד. לענין השבתת העבודה ביום השבת - אין לקבל את נימוקו של ביהמ"ש שדחה את התביעה הנדונה מחמת אי צפיותו של הנזק. הצפיות בנזקי גוף צריכה להתייחס לסוג הנזק ולא להיקפו. בענייננו, סוג הנזק מתבטא בהשבתה כתוצאה מחדירת הגז פנימה ואילו מספר ימי ההשבתה והשאלה אם התכוונו לעבוד גם בשבת נוגעת להיקפו של הנזק. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו שכן דין התביעה לגבי אותה שבת להידחות ממילא. המפעל חייב היה לעשות להקטנת נזקו, ויכול היה למצוא שבת אחרת שבה יעבדו העובדים במקום אותה שבת וכך להדביק את הפיגור ולהקטין את הנזק של אי עבודה בשבת הנדונה. שונה הדבר לגבי ההשבתה ביום ששי, שכן אין לדרוש מהמפעל או מהעובדים לעבוד שעות נוספות בימי שבת כדי להדביק את הפיגור שנוצר מחמת ההשבתה בשעות עבודה רגילות של יום חול.
ה. אשר לנזק שנגרם למפעל בתקופה בה בוצעה העבודה באופן חלקי עד לחידושה במלוא ההיקף - טענת המשיבים היא כי הנזק שנגרם לעובדים אין בו כדי להקים בעקיפין עילת תביעה למפעל. הוא הדין לגבי הבונוס שיש לראותו כתשלום
בהתנדבות. השאלה אימתי פגיעה בפלוני מקימה עילת תביעה לפלמוני על הנזק שסבל הוא אינה פשוטה. אולם שאלה זו אינה דורשת הכרעה בענייננו. הסיבה להעדרות הפועלים היתה נעוצה בנזק שנגרם למפעל ולא לפועלים. שונה המקרה שלפנינו ממקרה בו אוטובוס המסיע פועלים לעבודה נפגע בתאונה, שכן באותו מקרה היעדרות הפועלים לא נובעת מסיבה הנעוצה במפעל ולכן נזקו של המפעל הוא נזק עקיף. כאן יש קשר ישיר בין הפחד לחזור לעבודה לבין הנזק למפעל, הוצאה שאדם סביר היה צופה אותה כאפשרות במסגרת הנזק מחדירת גז. על כן יש לחייב את המשיבים להיטיב את הנזק שסבל המערער כתוצאה מעבודה חלקית בלבד של הפועלים משך חלק של השבוע שלאחר התאונה.
ו. אשר להחזרת הבונוס אשר לפי הטענה שולם לעובדים כדי להקטין את נזקו של המפעל - הלכה למעשה לא הועיל תשלום זה להקטין את הנזק. התפוקה היתה ביום א' שולית גרידא ולמחרת אמנם באו יותר עובדים, אך לא הוכח שזו היתה כתוצאה מהבונוס. אכן, עדיין ניצבת השאלה שמא היתה אפשרות סבירה שהתשלום יועיל להקטנת הנזק, ברם, ספק אם תשלום הבונוס כפי שהותנה בפועל עמד במבחן של הקטנת הנזק. הוחלט על תשלום בונוס של יום עבודה "לכל יום שיבואו לעבוד...". מן הראוי היה להתנות את התשלום בעבודה בפועל ולא בכך שבאים לעבוד. ז. אשר לטענת המערערת שעל המשיבים לשפותה על ההטבה שהטיבה עם עובדיה בשלמה להם שכר עבודה - טענה זו יש לדחות על הסף משום שחישוב הנזק של המערערת נעשה בלא להתייחס להוצאה שהיא הוציאה על שכר העבודה והוצאה זו לא נוכתה ממחיר המוצר כפי שנפסק כפיצוי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, י. כהן, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד יהודהאטלס למערערת, עוה"ד גוט וירון למשיבים. 12.4.84).
ע.פ. 482/83 - מדינת ישראל נגד סלים יוסף סעיד
*גרימת מוות בתאונת דרכים(ערעור על זיכוי מעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים - הערעור נתקבל).
הנשיא שמגר:
א. המשיב נהג בשעת צהרים במונית בדרכו מעפולה לטבריה, ביקש לעקוף משאית וסטה לשמאל הכביש כדי להתחיל בעקיפה. אותה עת נעה מולו מכונית פרטית וכאשר נהגה הבחין במונית סטה לצד שמאל, התנגש בדופן המשאית ולאחר מכן גם במונית. כהוצאה מכך נהרגו נהג המכונית הפרטית ושלושה מנוסעיה ונוסע נוסף נפצע קשה. בימ"ש השלום קבע כי מהירות הנסיעה של המשיב היתה כ- 44 קמ"ש ואילו מהירות הנסיעה של המכונית שבאה ממול היתה 120 קמ"ש. כן קבע כי עובר לתאונה נהג המשיב בצדו השמאלי של הכביש, בכיוון נסיעתו, לפחות לאורך 20 מטר ובעת התאונה היה בתחילת ביצוע העקיפה. בימ"ש השלום קבע כי התאונה נגרמה עקב מהירות הנסיעה של המכונית הפרטית וסטייתה ממסלולה ועקב זאת שנהג המכונית לא היה בעל רשיון נהיגה. עם זאת סבר שופט השלום כי המשיב התרשל בכך שנסע בצד שמאל של הכביש בנסיון לעקוף את המשאית וכי נסיעתו זו היתה בגדר נהיגה בקלות ראש שעלולה היתה לגרום להפרעה או לסיכון. על כן הורשע בעבירת תעבורה של נהיגה בקלות ראש כאמור. לדעתו מדובר ברשלנות גבוהה וחמורה של נהג המכונית הפרטית שנסע במהירות בירידה וללא רישיון נהיגה, רשלנות שגבלה באי איכפתיות לתוצאה וכמעט התאבדות. מצב זה המשיב לא צריך היה לצפות, ועל כן היה בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. בין רשלנותו של המשיב לבין התאונה. ביהמ"ש המחוזי סבר אף הוא כי במעשיו של נהג המכונית הפרטית היה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המשיב לבין ארוע התאונה ודחה את ערעור המדינה. הערעור על כך נתקבל.
ב. המסקנה העובדתית של בימ"ש השלום כי המונית עדיין לא היתה בשלב של עקיפה, אלא היתה מרוחקת מן המשאית, אינה מעוגנת בחומר הראיות. כאשר מתגלית טעות גלויה וברורה שביטויה במסקנה מוטעית המוסקת ממערכת הראיות, רשאי ביהמ"ש של ערעור לבחון מחדש את המימצא הקשור בכך והוא שארע במקרה דנן. שניים מנוסעי המונית העידו כי בעת התאונה היתה המונית כבר בשלב ביצוע העקיפה ולא כעשרים מטר מאחורי המשאית. ייתכן ולא היה מקום להתערב במימצא, אילו הציב ביהמ"ש גירסתם מול גירסת המשיב והחליט להעדיף את דברי המשיב. ברם, לדברי בימ"ש השלום מתיישבים דברי הנהג עם הצילומים שהוגשו מטעם התביעה, או למעשה אין הצילום מוכיח מאומה, ומכאן שאין לקבל את מימצאו של בימ"ש השלום בנקודה זו, ותמונת המצב לפני התאונה היא שהמשאית נסעה מצדו הימני של הכביש ולצדה בצד השמאלי נסעה המונית ולא נותר מקום למעבר של מכונית הבאה ממול.
ג. ע"י סטייתו לשמאל הכביש ותחילת העקיפה חסם המשיב את הכביש בפני רכב שבא ממול. התגובה של הנהג שבא ממול היתה על כן מושפעת מן העובדה המרכזית של חסימת הדרך. מהירות הנסיעה של המכונית הפרטית או כושר הנהיגה של הנהג יכלו להשפיע על עוצמת ההתנגשות או על התושיה במצבים מביכים וקשים, אולם לא היה בהם כדי להוליד את הגורם המרכזי בעטיו חיפשה המכונית מפלט מן המבוי הסתום אליו נקלעה עקב חסימת דרכה.
ד. כאשר נהג עוקף מכונית הנוסעת לפניו, חובתו העיקרית שלא להפריע לתנועה הבאה ממול, ואין הוא רשאי לבצע עקיפה אף אם הכביש פנוי, אלא אם יש לו שדה ראיה למרחק מתאים, שלא תבוא תנועה פתאומית בכיוון הנגדי. הסיכון של חסימת הדרך הוא איפוא, בגדר הצפיה המרכזית החייבת להיות במחשבתו של הנהג, ולענין זה עליו להביא בחשבון את הנהגים לסוגיהם המשתמשים בדרכים, וביניהם המסיעים רכבם במהירות העולה על זו המותרת. אגב, ניתן היה להגיע לאותה מסקנה גם אילו נסע המשיב במסלול השמאלי במרחק של 20 מטר מהמשאית כפי שקבע בימ"ש השלום.
ה. נהג הסוטה מנתיב נסיעתו באופן העלול לגרום לסיכון נושא באחריות לתאונה בין לבדו ובין בנוסף לאחרים. מעשה רשלנות של אחר, ותהיה זו רשלנות בדרגה גבוהה, אין בו כשלעצמו כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שמפר חובת זהירות אשר כתוצאה מכך נגרם נזק, כאשר חייב היה לחזות מראש כי המעשה או המחדל עשויים להזיק וכי אדם אחר עלול להיפגע.
המשנה לנשיא גב' בן פורת:
הסכימה לכך שהקשר הסיבתי בין רשלנות המשיב לבין התאונה נשמר והרחיבה את הדיבור על ענין מבחן הציפיות של הרשלן, היינו מה חייב יוצר מצב מסוכן לצפות מראש, לעומת השאלה מה הוא יכול היה לצפות מראש באורח סביר. היא הדגישה שמדובר בחובה, היינו במה שהנתבע צריך לצפות, כנורמה התנהגותית לפי קנה מידה של האדם הסביר, ולא במה ש"הוא", הנתבע, "יכול" היה לצפות מראש באורח סביר. כן התייחסה לגישה שלפיה הזיקה הסיבתית במידה שהיא קיימת ומיצתה את עצמה, אינה ניתנת עוד לניתוק או הפסקה. לדעתה השאלה הקובעת באמת היא מה היווה את הגורם, או את אחד הגורמים לתאונה בעת התרחשותה. לענין הכלל שאין לדרוש מנהג סביר לחזות מראש רשלנות רבתי מצד נהג אחר אין זה כלל בל יעבור שרשלנות רבתי אינה בתחום צפיותיו של האדם הסביר בשום מקרה והרבה תלוי בנסיבותיו של המקרה הנתון.
השופט בייסקי:
א. אכן, טעה שופט השלום כשקבע כי המונית לא נסעה במקביל למשאית בעת אירוע התאונה, אך גם אם יאומץ המימצא העובדתי של שופט השלום כי המונית נסעה במרחק 20 מטר מהמשאית אין הדבר מקל על המשיב אלא להיפך מחמיר אתו, שכן, הוא לא נתן הסבר מדוע כשראה את המכונית הפרטית במרחק של 200 מטר, כפי שהוא אומר בעדותו, הוא לא סטה בחזרה למסלול הימני.
ב. אין בראיות כל בסיס אובייקטיבי לקביעה כי נהג המכונית נסע במהירות של 120 קמ"ש, אך גם אם אלה העובדות, אין הדבר משנה לגבי המשיב. כאשר נחסם נתיב הנסיעה המיועד למכונית הפרטית, נמצא נהג המכונית במלכוד שיצר המשיב. יתכן כי סטיית נהג המכונית שמאלה לא היתה שקולה ואולי אף פזיזה, אבל גם המשך נהיגה ישרה בנתיב המיועד למכונית הפרטית היה מביא להתנגשות חזיתית במונית. במצב דברים כזה, בשעת דחק של מלכוד, אין מדקדקין עם נהג שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה, גם כאשר המעשה שעשה בכורח הנסיבות ובהחלטה רגעית לא היה בו כדי למנוע את התאונה שהבסיס לה הונח על ידי המזיק הראשון.
ג. נהג אשר עולה עם רכבו על נתיב של כביש אשר מיועד לנסיעת רכב מהכיוון הנגדי, לעולם חייב לצפות כי יופיע רכב מהכיוון הנגדי, ועליו לכלכל נסיעתו בהתאם לכך ולהימנע מעלייה על נתיב כזה אלא אם לא צפויה סכנה כזו עד אשר יחזור לנתיבו. מעשה שאפשר לחזותו מראש, ממילא אינו מנתק את הקשר הסיבתי גם אם נעשה תוך רשלנות חמורה.
לפיכך הוחלט לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בגרימת מוות ולהחזיר את התיק לשופט השלום שיקבע את מידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. עו"ד ד. ביניש למערערת, עו"דטויסטר למשיב. 31.5.84).
ע.פ. 61+88/83 - סמי שוקרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה וחומרת העונש(ערעור על הרשעה בהריגה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
א. בערב יום העצמאות בילו המערער ואחיו גבריאל בדיסקוטק בדימונה. ניגש אליו משה ימין (להלן המנוח) שהמערער הכירו, לדבריו, רק בפניו כתושב העיירה. המנוח התריס בו "מה אתה מסתכל עלי?" ודרש ממנו לצאת עמו החוצה. האח שראה את המנוח בערב הקודם במועדון אחר והתרשם אז שהוא שכור ניסה להשפיע על המערער לא להגרר לריב. המערער לא שעה לו והחל לצאת החוצה עם המנוח. בדרך פנה המנוח לחברו ביטון והורה לו לתפוש ולהחזיק בגבריאל כדי למנוע התערבותו. המערער יצא עם המנוח למרחק כ- 70 מטר, המנוח החל להכות את המערער עד שהמערער נפל ארצה. אז בעט בו בפניו, המשיך להכותו, הרים אותו והעמידו על רגליו. בשלב זה הוציא המערער מכיסו אולר, החזיק בו בידו האחת, פתח אותו בשניה ודקר את המנוח דקירות רבות בחלקי גופו השונים וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגת המנוח וגזר לו 14 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה המתבסס על כך כי המעשה נעשה תוך התגוננות עצמית וכי עומדת למערער הגנת צורך במובן סעיף 22 לחוק העונשין. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
ב. הנימוק שביסוד פסה"ד המרשיע, בו נדחתה טענת הצורך, הוא כי המערער יצא עם המנוח "בכוונה להתקוטט עמו" ובכך קיפח את זכות הטענה של "הגנה עצמית" הפרושה רק על "אלה הנקלעים למצב מסוכן שלא באשמתם" ולא ל"מי
שמכניס עצמו ביודעין למצב מסוכן וסומך על הנשק שברשותו". בכך הסתמך ביהמ"ש המחוזי על פסה"ד בענין הורביץ (ע.פ. 410/77 פד"י כ"ו (1) 624). ביהמ"ש לא בחן את התנהגות המערער לאחר השלב הראשון של האירוע שבו נענה להזמנת המנוח לצאת למקום הקטטה, ולא בחן את התנהגותו של המערער בעת התיגרה עצמה, לאור דרישתו של סעיף 22 לחוק העונשין, היינו כי בדקרו את המנוח נהג המערער כפי שנהג כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למנען בדרך אחרת, וכו'.
ג. פסה"ד בענין הורביץ חידש אצלנו הלכה שלפיה אין לנתק את ארוע התגרה עצמה ממה שקדם לה. על אף שלשונו של סעיף 22 של חוק העונשין אינה מורה כך, אין לפרוש את הגנת הסעיף, לטובת מי שהכניס עצמו ביודעין ושלא כדין אל תוך המצב שגרם להתקפה עליו. אין החוק משחרר לכן את המשתתף מרצונו בקטטה מאחריות בפלילים למעשיו, אף אם לבסוף הם נעשים לשם התגוננות.
ד. הכלל שנקבע בענין הורוביץ אינו בלתי מסוייג. באותו פס"ד נשללה ההגנה, אך נקבע כי זאת רק בדו קרב או בתיגרה שבהם שומרים היריבים על "כללי המשחק" המקובלים והמוסכמים. אם אחד היריבים חורג ממסגרת הכללים הללו, למשל אם תוך כדי דו קרב שקבעו לו מסגרת של התגוששות ללא נשק, שולף אחד היריבים את נשק הקטלני ותוקף את יריבו והלה מתגונן, שוב תעמוד לו טענת ההתגוננות לפי סעיף 22. שכן לא לתקרית כזו הכניס הנאשם את עצמו ביודעין ולא תשלל ממנו הגנת הצורך.
ה. כיון שכך, יש לבחון את השלב השני, שלב התיגרה עצמה, את מהלכה והתפתחותה לצורך הבירור אם התקיים סייג ההפתעה. בשלב התיגרה עצמה נדרש מכל מתגונן, התוקף לצורך הגנה, כי לא היתה בידו דרך של נסיגה או דרך אחרת להמנע ממעשהו. מבחינה זו אין הבדל בין מה שנדרש ממתגונן שדבק בו אשם בשלב הראשון לבין מתגונן תמים המוצא עצמו שלא מרצונו נאלץ להתגונן במפתיע מבלי שדבק בו אשם בשלב הראשון. כשמדובר בנסיגה אין הכוונה לנסיגה ממש. כשמדובר בתוקפן, היינו מי שעורר את התגרה והוא אשם בפריצתה, שאינו זכאי להגנת הצורך, הוא יוכל לשוב ולזכות בה באם הסתלק לגמרי ובפועל ובאופן ממשי מן התגרה והביע את רצונו הכן להפסיקה. אך אם בנסיבות שנוצרו כבר לא היה הדבר אפשרי, אין לו אלא להלין על עצמו, אך להגנת הצורך לא יהיה זכאי.
ו. בענייננו המערער לא היה התוקפן האחראי לפרוץ התיגרה. אך הכלל הוא כי גם מי שמשתתף מרצונו בקטטה הדדית, מקפח את הגנת הצורך. אין זה משנה שמי שיצא להשתתף מרצונו בקטטה הותקף בטרם הספיק להתקיף. אך חלים הסייגים שהם סייג ההפתעה וסייג ההסתלקות. אלא שנראה שבמקרה כזה די יהיה גם בנסיון כן להסתלק מן התיגרה אפילו לא הצליח להסתלק.
ז. אשר לטענת התובעת כי מאחר והמערער היה חופשי לסרב לצאת עם המנוח, הרי שהיתה לו "דרך אחרת" למנוע את התוצאה וכבר בכך לא עמד בדרישת סעיף 22 ולא יוכל ליהנות מהגנת הצורך. טענה זו מערבת את התחומים שבין השלב הראשון שקדם לתגרה, שבו חפשי היה המערער שלא להגרר לתגרה, לבין שלב התגרה שאליו מכוונת דרישת סעיף 22 לנקוט ב"דרך אחרת". חובת ההמנעות מתגרה בשלב הראשון שונה היא מחובת הנסיגה כדי למנוע את הסכנה שבשלב השני.
ח. באשר לשלב התיגרה - חובת ההוכחה של צורך מוטלת על המערער, ועליו להראות כי לא השתמש כלפי המנוח בכח מופרז לשם הרחקת הסכנה הנשקפת לו וכן שלא גרם נזק חמור מהנזק שעלול היה להגרם לו. המערער צפה לתגרת ידיים, על כן לא היה מקום שיופתע. מגירסתו לא עולה שהוא חש שהוא צפוי לסכנה
מוחשית מיידית לחייו או לחבלה רצינית לגופו. המנוח לא תקף אותו בנשק חד ולא בנשק חם והמערער מצדו לא אומר כי ניסה להדוף את המנוח במכות בטרם פנה לשימוש באולר. אין גם מאומה בגירסתו המצביעה על נסיון להסתלק ולהתנתק מהתיגרה בטרם השתמש באולר. בכך די כדי לשלול מהמערער הגנת צורך בעקבות האשם שדבק בו בשלב הראשון.
ט. אפילו אם נתעלם מהלכת הורוביץ ונבחן את המקרה רק עפ"י השלב השני, נגיע למסקנה כי המערער לא הראה שעמד בתנאים הנדרשים בסעיף 22 להגנת הצורך. המערער בתיאורו אינו מעלה את הגירסה כי חשב והאמין שהדקירות המרובות שדקר את המנוח היו הדרך הדרושה לו להיחלץ מן הסכנה המרחפת. אין אף מילה בדבריו על כך שהדקירה היתה פעולה לצורך הגנה על עצמו. הוא לא עמד בדרישת סעיף 22 כי המעשה יהיה דרוש לשם הרחקת הסכנה שלא ניתן למונעה בדרך אחרת, לא רק בעצם השימוש באולר, אלא בצורת השימוש, בדקירות המרובות שדקר את המנוח ללא הבחנה בכל חלקי גופו, ובכל שעשה עבר על מידת ההתגוננות הדרושה ויותר משהיה צורך סביר לעשות למניעת התוצאה והרעה שגרם אינה שקולה כנגד הרעה שמנע.
י. הסניגור טוען כי יש לבחון את תגובות המנוח עפ"י קנה מידה סובייקטיבי, אך בכך לא די. קנה המידה אינו לגמרי סובייקטיבי. סעיף 22 דורש שלא יעשה יותר משהיה סביר ולכאורה הרי זה קנה מידה אובייקטיבי. מה שנדרש הוא בחינה אובייקטיבית אם הנאשם, שתקף להגנתו, נהג באופן סביר, כשהדבר נמדד לא לפי קנה המידה של "האדם הסביר", אלא לפי קנה המידה של אדם הנתון במצב שבו היה הנאשם שרוי וכאן הגורם הסובייקטיבי. בנסיבות שתוארו לא עמד המערער במבחן זה. אמנם לא הוכח איזה מהדקירות גרמה למוות, אך אפילו היתה זו הדקירה הראשונה, גם בה לא היה צורך התגוננות.
יא. אשר לעונש - אכן, המערער הוא אדם צעיר, אך בעל עבר פלילי עשיר, בעבירות נגד הרכוש וגם בעבירת שוד מזויין, החזקת נשק לא חוקית וקשירת קשר להשלכת רימונים למועדון. כבר נוסו לגביו כל דרכי הטפול האפשריים וכולל מאסר בפועל לתקופה של 20 חודש. כל אלה שיקולים כבדים הם שיש להתחשב לחומרה. לעומת זאת השקול לחומרה של ביהמ"ש שהמערער יצא לריב עם אדם חזק ממנו בסמכו על נשק קטלני שבכיסו אינו עומד במבחן העובדות. בכל הנתונים יש להתערב במידת העונש ולהעמידו על 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"דגב' טפיירו למשיבה. 10.6.84).
ע.א. 367/82 - דינר בע"מ נגד שק"ם בע"מ
*קביעת דמי שכירות בבית עסק(הערעור נתקבל).
א. המערערת הינה בעלת בית בתל-אביב והמשיבה מחזיקה בבית מושכר המורכב מחנויות ומחסן בשטח כולל של 800 מ"ר. המערערת הגישה לביה"ד לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות. תחילה נדונה טענת המערערת כי על פי תקנה 2(4) לתקנות הגנת הדייר, לא חלה על המושכר התוספת הקובעת דמי שכירות מקסימליים. תקנה 2(4) אומרת כי "בית עסק המשמש משרד, מחסן, חנות של מפעל תעשייתי המעסיק שלושים עובדים או יותר..." לא יחולו עליו דמי שכירות מקסימליים. טענת המערערת היתה כי המשיבה, שעיקר פעולתה אספקה של סחורות ומוצרים, היא גם בעלת מפעל לעיבוד בשר, מעדניה ובית אריזה, בהם
מועסקים יותר משלושים עובדים ואת מוצריהם של המפעלים הנ"ל משווקת המשיבה גם ברשת חנויות שק"ם, כולל במושכר, אם כי מוצרים אלה מהווים רק %0.6 מכלל הפריטים הנמכרים בחנויות המשיבה. מכאן טענת המערערת כי המושכר הינו "חנות של מפעל תעשייתי".
ב. ביה"ד לשכירות הציב לעצמו שתי שאלות: האם המשיבה כשלעצמה היא בגדר "מפעל תעשייתי"; אם התשובה שלילית - האם החנות שבמושכר יכולה להיחשב כחנות "של מפעל תעשייתי, היינו, חנות השייכת למפעלי התעשיה השייכים אף הם למשיבה". ביה"ד קבע כי אין המשיבה "מפעל תעשייתי" שכן היא חברה מסחרית ואשר לשאלה השניה ציין השופט כי %99.4 מהפריטים הנמכרים בחנות אינם נמנים עם מוצרי המפעלים התעשייתים האמורים, ולא ייתכן לקבוע כי חנות זו היא "של המפעלים התעשייתים". לדעת השופט, מלשונה של תקנה 2(4) עולה כי המבחן שנקבע בה הוא מבחן שייכותה של החנות למפעל ושייכות כזאת אינה קיימת במקרה זה. הערעור נתקבל.
ג. אין לקבל את טענת ב"כ המערערת שהמבחן היחידי באשר לשאלה אם החנות היא של המפעל התעשייתי הינו "מבחן הזהות" בין הדייר המוגן ובעל המפעל התעשייתי. צריך אמנם שתהיה גם זהות בין בעל החנות ובעל המפעל התעשייתי, אך זהות כזו בלבד אינה מספקת.
ד. השאלה אם המשיבה היא בגדר "מפעל תעשייתי" שבית העסק שייך לו, אין בה משום מענה לשאלה הניצבת בפנינו. תקנה 2(4) לא דיברה בעיסוקו של בעל המפעל התעשייתי, או במפעל תעשייתי שהוא בעל אישיות משפטית נפרדת דווקא, אלא בשימוש שנעשה בבית-עסק של מפעל תעשייתי ככזה, ואין על כן נפקא-מינה אם המפעל משמש לבעליו עיסוק עיקרי או שולי ליתר עיסוקיו כבמקרה דנן.
ה. מילת היחס "של" אינה מורה על שייכות בלבד ומשמעות נוספת לה "שנועד ל...". מכאן שלמבחן הזהות של מחזיק החנות ובעל המפעל צריך גם להוסיף את מבחן ה"יעוד" של בית העסק, כפי שהוא מתבטא בשימוש, בזיקה אל המפעל התעשייתי. רוצה לומר, כי בנוסף לזהות שבבעלות, יש לבדוק אם יעודו העסקי של בית העסק בפועל קשור למפעל התעשייתי וקיימים יחסי גומלין עסקיים ביניהם.
ו. גם אם דרושה זיקה עסקית כאמור, עדיין יש להשיב לשאלה מה שיעורה של זיקה זו. יש לתת פירוש מרחיב לזיקה העסקית שבין בית העסק והמפעל, פירוש המעדיף את האינטרס של בעל המושכר. היינו, אין לצמצם את תחולת תקנה 2(4) אך ורק למקרה בו נמכרים בחנות מוצרים שרובם מתוצרתו של המפעל התעשייתי, ודי בכך כי נמכרים בה מוצרים של המפעל בכמות כלשהי כדי שתשמש "חנות של מפעל תעשייתי".
ז. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך כי שלא כמו בתקנות 2(3), 2(5) ואחרות אין תקנה 2(4) נוקטת לשון של "עיקר השימוש" או "עיקר העיסוק". ביה"ד לשכירות סבר שעובדה זו אינה מלמדת על משמעות תקנה 2(4) אך בכך הוא לא צדק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד שמעון מזרחי וב. ארנון למערערים, עו"ד א. צימלס למשיבים. 3.6.84). בג"צ 25/84 - ד"ר טוני שמש נגד רוני שמש
*הבאת קטינה לישראל ובקשה להחזרתה לחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר והמשיבה נישאו בישראל ב-1969. ב- 1970 נולדה להם בת. לאחר מכן ירדו לארה"ב וב- 1977 נולדה הבת ג'ולי, אשר בעקבות הבאתה לישראל נפתחו ההליכים בבג"צ. ב- 1981 התגרשו בני הזוג בהליכים אזרחיים בארה"ב. לפני כן,
ביולי 1980 נערך ביניהם הסכם גירושין שקבע כי "הבנות ישארו אצל האשה וימצאו בחזקתה בלבד. במידה והאשה או הבעל מחליטים לבוא לישאל לצמיתות יוסדר הסדר חדש לבקור האב או האם". בהליכי הגירושין בארה"ב הוסדרו ענייני הרכוש, המזונות ומשמורת הבנות אצל האשה וזאת על יסוד ההסכם הנ"ל. אחרי הגירושין התעוררו בעיות אצל הבת הגדולה וזו הוחזרה לאביה שנשא בינתיים אשה אחרת. הבת ג'ולי המשיכה להתגורר אצל האם. באוגוסט 1983 התגרשו בני הזוג לפי דת משה וישראל ולאחר מכן הודיעה האם לאב כי היא עומדת לנסוע לישראל עם הבת ג'ולי. ביום 16.9.83 פנה העותר לבימ"ש בטקסס בבקשה לקבל את המשמורת על ג'ולי ולאסור הוצאתה מתחום השיפוט של ביהמ"ש בטקסס. הוצא צו האוסר הוצאת הקטינה אך אין הוכחה לכך שהוא נמסר אי פעם למשיבה וזו מכחישה כי ידעה על ההליכים ועל מתן הצו. על כל פנים, שלושה ימים לאחר מתן הצו, הגיעו המשיבה והבת ג'ולי לישראל והתיישבו בה. לאחר כחודש ניתן לעותר צו של ביהמ"ש בטקסס למשמורת על ג'ולי. המשיבה לא נטלה חלק בדיון וביהמ"ש מינה לה פרקליט ללא שהיא בכלל היתה במקום. ב-22.11.83 פנתה האשה לביהמ"ש המחוזי בתביעה, המעוגנת בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, בה ביקשה הצהרה כי החזקת ג'ולי תהיה בידיה. העותר פנה לבג"צ לכפות על המשיבה מסירת הקטינה לידיו לשם השבתה לארה"ב. עתירתו נדחתה.
ב. העותר עצמו אינו מבקש להתבסס על הפסיקה של ביהמ"ש בארה"ב שכבר ניתנה, אלא ביקש כי הילדה תוחזר לארה"ב וכי בימ"ש מוסמך בארה"ב ידון בעניינה עם שובה לשם. טענתו היתה כי לא ביהמ"ש בישראל הוא המוסמך לדון. העותר לא ביקש לראות את המחלוקת בין בעלי הדין כנושא שכבר הוכרע ונפסק בו. דא עקא, אם מדובר בהליכים חדשים, מתעוררת שוב השאלה מה עדיף עתה בנסיבות שנוצרו, האם הדיון בביהמ"ש המחוזי בישראל או הדיון המחודש בביהמ"ש בחו"ל.
ג. הדיונים בארה"ב נתקיימו כאמור ללא נוכחות המשיבה. אין כל ביסוס לסברה כי במינוי עו"ד ע"י ביהמ"ש כפרקליט לצורכי הדיון, היה ייצוג ראוי של המשיבה. נקודת המוצא של ביהמ"ש בעת בחינתם של הליכים בפני ערכאה שיפוטית זרה, היא כי יש לכבדם ולקיימם וכי אין לפתוח פתח לעקיפתם ע"י הברחת ילד מחוץ למדינה. אולם, ביהמ"ש אינו מתעלם מאופיים של ההליכים ומטיבם ואם הוא מגיע למסקנה כי ההליכים לקויים מבחינה מהותית בכל הנוגע להבטחת זכויות המתדיינים, אינו יכול לתת גושפנקא והכרה לפסיקה זרה רק בשל עקרון הכבוד ההדדי של ערכאות השפוט.
ד. ביהמ"ש המחוזי בישראל מוסמך לדון במשמורת הקטינה לפי חוק הכשרות המשפטית, אך בכך כשלעצמו אין כדי לשלול סמכותו של בג"צ להושיט סעד מסוג הביאס קורפוס לעותר שבידו החלטה קודמת של בימ"ש בחו"ל המקנה לו את זכות השמירה של קטין. זאת אם טובת הילד אינה מחייבת מתן החלטה אחרת ע"י בימ"ש בישראל. אם קיימת מחלוקת בתום לב ואין בידי העותר החלטה קודמת של בימ"ש זר, לא יפעיל בג"צ את סמכותו לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט, אלא יפנה את בעלי הדין לביהמ"ש המחוזי. עצם העובדה שאחד ההורים מעביר ילד מחו"ל לישראל עדיין אינה מצדיקה התערבות בג"צ כדי להחזיר את הילד למקום שממנו בא. לא הובא בפני בג"צ צו ערכאה שיפוטית אותו יוכל לקיים ולאכוף ללא הרהור. משמעותו של הצו אינה ברורה, כך שאין הכרעה שיפוטית ברורה על ידי הפורום השיפוטי שדן בענין מעיקרו, בה יכול היה בג"צ לראות פרשנות מוסמכת של המשפט הזר ויישומו לנסיבות שנתקיימו בעת יציאת הבת לישראל. נותר הצורך
לבחון טובת הקטינה לענין קביעת משמורתה ואין כל סבה מדוע לא ייעשה הדבר ע"י ביהמ"ש המוסמך לכך לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. עו"ד זינגר לעותר, עו"ד דרורי למשיבה. 20.5.84) .
ע.פ. 277/81 - שלום הלוי ואח' נגד מדינת ישראל
*הבאת טובין בפטור ממס ושימוש בטובין שלא למטרה שלה יועדו (הערעור נתקבל בחלקו).
עניינו של ערעור זה תעודות שקיבלו המערערים מאת משרד הבטחון לייבוא ברזל בפטור ממסים. במספר אישומים נקבע שקיבלו תעודות פטור מעבר למה שהגיע להם עבור מוצרי מלחמה שיצרו עבור משרד הבטחון ובגין כך הורשעו בעבירות של מרמה וזיוף וכיוצ"ב. נוסף לאישומים של מרמה וזיוף, הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירות מס. ביהמ"ש העליון קיים את ההרשעה בכל הנוגע לעבירות המרמה והזיוף באשר לשלושה אישומים וזיכה את המערערים מעבירות המס.
גדר המחלוקת לענין עבירות המס היה אם יש להחיל את "עקרון התחלופה", היינו, כי מי שמקבל את הפטור אינו חייב להשתמש באותו חומר גלם ממש שייבא כדי ליצור את מוצרי המלחמה, ורשאי הוא להשתמש בחומר גלם אחר שייבא עם תשלום מס והעיקר שישתמש באותה כמות של חומר. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להחיל את עקרון התחלופה ואילו ביהמ"ש העליון סבר שיש שיקול דעת לשר הבטחון להחיל את עקרון התחלופה ומבחינה עובדתית יש לקבוע כי אכן הפעיל שר הבטחון שיקול הדעת ואישר למערערים לנהוג לפי עקרון התחלופה. בביהמ"ש המחוזי כבר נתקיים משפט אזרחי בין המערערים לבין המדינה. נקבע בו כי מבחינה משפטית עקרון התחלופה מוכר וכי משרד הבטחון הרשה למערערים לנהוג לפי עקרון זה. על כן ניתן פס"ד הצהרתי כי על מדינת ישראל לשלם סכומים מסויימים למערערים. על אותו פס"ד הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.
לדעת השופט ד. לוין, אין הקביעה במשפט האזרחי האמור מהווה השתק לתביעת המדינה במשפט הפלילי, בעוד מ"מ הנשיא גב' בן פורת והשופט י. כהן סברו שענין זה ניתן להשאיר בצריך עיון, כאשר מ"מ הנשיא הביעה דעתה שיש לראות השתק במקרים מסוימים כגון במקרה דנא.
אשר לעונש - יחד עם ביטול חלק מן ההרשעה הוחלט גם להקל בעונש ולבטל את המאסר בפועל שהוטל על שלום הלוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט ד. לוין, הוסיפו מ"מ הנשיאגב' בן פורת והשופט י. כהן. עוה"ד י. אדרת ו-ג. אדרת לשלום הלוי ולהמגדר, עו"ד י. טוניק לדוד בנדה, עו"ד גב, ל. פיקהולץ-לוי למשיבה. 26.3.84).
ע.א. 40/83 - ליאורה חיילובסקי נגד צבי חיילובסקי
*העברת דיון מביהמ"ש לביה"ד (הערעור נדחה).
המערערת משלימה עם קביעת ביהמ"ש המחוזי, שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בענין המזונות, אך היא טוענת ששומה היה על ביהמ"ש להעביר את התובענה לביה"ד הרבני לפי סעיף 37(א) לחוק בתי המשפט. בטענה זו אין ממש. אין חובה להעביר ענין שבימ"ש אינו מוסמך לדון בו לערכאה המוסמכת, אלא ניתן שיקול דעת לביהמ"ש בענין זה. יתר על כן, אין טעם להעביר את התובענה במקרה הנוכחי לביה"ד שהרי כבר תלוי ועומד לפניו ענין המזונות.
(בפני השופטים: ש.לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד חיים אונגר למערער, עו"ד אברהם אבנת למשיב. 14.5.84).
ע.א. 343+407/80 - אחמד מחמוד חג'אזי נגד אולטרום בע"מ
*פירוש הסכם לביצוע עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל בעיקרו).
המשיבה
בנתה מחיצות גבס בבי"ח שערי צדק בירושלים והעסיקה כקבלן משנה את המערער. תפקידו של המערער היה למרוח את מחיצות הגבס (עבודת מרק). המשיבה הכירה את טיב עבודתו של המערער באשר עבד בעבורה לפני כן. סוכם בין הצדדים על מחיר מסויים לכל מ"ר ובמשך כשלושים חודש עבד המערער עבור המשיבה, הגיש מדי חודש בחודשו דו"ח על עבודתו כשהדו"ח אושר ע"י מפקחים ומנהלים של המשיבה, וקיבל תשלום, כשהחשבון היה לפי מ"ר מצדו האחד של הקיר. המחלוקת בין הצדדים התעוררה לאחר מכן והיא אם המחיר שהוסכם הוא עבור מ"ר משני צדי הקיר או מצד אחד של הקיר. המשיבה טענה שמדובר במחיר עבור מ"ר משני צדי הקיר ומכיוון שכך טענה כי שילמה למערער סכומים שלא היה זכאי להם. המערער הגיש נגדה תביעה באשר לדו"ח של החודש האחרון שלא שולם ובאשר לחצי חודש שעבד כשהדו"ח לא אושר ע"י אנשי המשיבה. כמו כן תבע המערער מן המשיבה סכומים שנוכו ממנו מדי חודש בחודשו כניכוי בטחון. המשיבה הגישה תביעה נגדית על הסכומים שלשמה כאמור. ביהמ"ש המחוזי דחה הן את תביעתו של המערער והן את התביעה הנגדית של המשיבה. ערעורה של המשיבה נדחה וערעררו של המערער נתקבל בעיקרו.
נקבע כי על המשיבה לשלם לו עבור החודש האחרון שבגינו הוגש על-ידו דו"ח ואושר ע"י אנשי המשיבה, וכן חוייבה המשיבה להחזיר לו את הסכומים שנוכו לו במשך כל החודשים כבטחון. באשר למחצית החודש האחרון שעבד ושדו"ח העבודה שלו לא אושר, החליט ביהמ"ש העליון שלא לחייב את המשיבה בתשלום וזאת משום שהמערער לא הוכיח את תביעתו באשר לעבודה זו. ביהמ"ש העליון ציין כי באשר להסקת מסקנות מן הראיות שהובאו אין הוא קשור לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי ויכול הוא להסיק מסקנות אחרות מאשר ביהמ"ש המחוזי מן הראיות שהובאו והעובדות שהוכחו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר,י. כהן, בך. החלטה - השופט כהן. 22.4.84). ע.א. 502/82 - נאיף קלעאני ואח' נגד פרוילינגר יצחק
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערערים הגישו ערעור נגד המשיב והודעה על קביעת ערבון הומצאה למשרדו של ב"כ המערערים באוקטובר 1982. רק כעבור כשנה וחצי הוגשה בקשה למתן ארכה והנימוק הוא שההודעה על קביעת הערבון לא הגיעה לפרקליט בגלל טעות משרדית של מזכירתו ששכחה את ההודעה בבית הדאר. הבקשה להארכת מועד נדחתה מחמת הזמן הרב שחלף מאז קבלת ההודעה ועד שהוגשה הבקשה. בבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון, נדרש המבקש להראות טעם סביר לאיחור. נימוק של טעות משרדית, כפי שהוא משתקף בענייננו, איננו מעלה את הטעם אפילו לדרגת הסבירות המינימלית. ב"כ המערערים, בידעו את תקנות סדר הדין האזרחי, היה חייב להיות ער לכך שלמרות התקנה המפורשת באשר לצורך להפקיד ערבון לכיסוי הוצאות המשיבים, אין הוא מקבל מביהמ"ש הודעה כזו, ואסור היה לו להמתין תקופה כה ממושכת מבלי שנקט מיזמתו שום פעולה לבירור סיבת אי מתן ההודעה.
(בפני: סגן הרשם גילון. 10.6.84).
בר"ע 211/84 - מנהל עזבון המנוחה כוג'הינוף ז"ל ואח' נגד סולטה קורדיאן
*בקשה לרשות ערעור על מתן רשות ערעור והארכת מועד (הבקשה נדחתה).
זו בקשה לרשות ערעור על כך שביהמ"ש המחוזי נתן למשיבה רשות ערעור על פס"ד בימ"ש השלום שלא לבטל פס"ד לפינוי דירת מגורים וכן מתבקשת רשות ערעור על ההחלטה להאריך את המועד להגשת הערעור. הבקשה נדחתה. תקנה 374 לתקנות סדר הדין קובעת כי "החלטה המרשה לערער אינה
ניתנת לערעור". זאת לעומת החלטה המסרבת להעניק רשות ערעור שניתנת לערעור ברשות. אמנם ספק אם תקנה 374 לתקנות סדר הדין אינה עומדת בסתירה לסעיף 19 לחוק בתי המשפט, שהרי "החלטה" יכולה להיות סופית וניתנת לערעור בזכות או "אחרת" וניתנת לערעור ברשות. אין ספק שהחלטה להעניק רשות ערעור אינה סוגרת את התיק ומכאן לכאורה שזו "החלטה אחרת" ועל כן, לפי סעיף 19 לחוק בתי המשפט, היא ניתנת לערעור ברשות. ברם, המבקשים לא ביקשו לחלוק על חוקיות תקנה 374 הקובעת כי החלטה המרשה לערער אינה ניתנת לערעור ועל כן אין מקום לתת רשות ערעור כמבוקש. כיוון שרשות הערעור איננה ניתנת לתקיפה, נשמט ממילא גם היסוד מתחת לבקשה לערער על ההחלטה להאריך את המועד כדי לאפשר שימוש ברשות שהוענקה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 21.5.84).
בר"ע 192/84 - חברת אבגד בע"מ נגד סולל בונה בע"מ
*העברת תביעה לסדר דין רגיל (הערעור נדחה).
המבקשת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה וזו לא הגישה בקשה לרשות להתגונן בתוך המועד שנקבע לכך. יום לאחר תום המועד, קיבלה המבקשת פס"ד נגד המשיבה. מספר ימים לאחר מכן, הגישה המשיבה בקשה לביטול פסה"ד וכן בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן. לבקשה צורף תצהיר של עו"ד בו הוסבר האיחור באבדן התיק במשרדי המחלקה המשפטית ללא יכולת לאתרו. רשם בימ"ש השלום החליט לבטל את פסה"ד באשר אין התביעה ראויה מעצם טיבה, בהיות הסכום לא קצוב, לסדר דין מקוצר. על כן קבע שהתביעה תתברר בסדר דין רגיל וכי על המשיבה להגיש כתב הגנה. על החלטה זו הוגש ערעור לשופט בימ"ש השלום שסמך ידו על החלטת הרשם, בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה וגם הבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
כאשר התביעה אינה על סכום כסף קצוב אין להביא את התביעה בסדר דין מקוצר. אם מניחים בפני ביהמ"ש תביעה שכותרתה "סדר דין מקוצר" ומתוכן הדברים ברור שהסכום אינו קצוב, יועבר הדיון לפסים של סדר דין רגיל אף אם לא ביקש הנתבע רשות להתגונן. די למעשה שחלק מהתביעה אינו בר-תביעה בסדר דין מקוצר כדי שהענין כולו ידון בהליך רגיל. אכן, בע.א. 625/68 (פד"י כ"ג (2) 721) נקבע כי נתבע הרוצה לטעון שאין התביעה עונה על דרישות התקנה 269 לתקנות סדר הדין חייב להעלות טענתו זו דווקא במסגרת רשות להתגונן ובענייננו בקשה כזאת לא הוגשה עובר לפסק-הדין. אולם, צריך לקרוא את הדברים שנאמרו בע.א. 625/68 על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה נשוא אותו דיון, שם דובר בבעל דין שהתעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין.
לגוף הדברים אין ספק, והלכה פסוקה היא, כי נתבע שיצא נגדו פס"ד מבלי שהגיש בקשה לרשות להתגונן וכן נתבע שיצא נגדו פס"ד בהעדר הגנה בסדר דין רגיל, עומדת לו הברירה בין בקשה לביטול לבין ערעור. כרגיל אין מעודדים את דרך הערעור, אך אם מתעוררת שאלה מובהקת של חוק ומשפט, מתקבל הערעור בעין יפה. הגשת תביעה בסדר דין מקוצר כשמקומה בהליך רגיל היא בגדר פגם שבתביעה ולא בעובדות המשמשות הגנה לגוף הענין. לפיכך, אם נתבע בסדר דין מקוצר מוכן לסמוך רק על הטענה שהתביעה איננה בת-בירור בדרך זו אלא בהליך רגיל, יכול הוא או להגיש בקשה ברוח זו לביהמ"ש הדן בתביעה (וזו הדרך הרצויה יותר), או לערער על פסה"ד, אם ניתן מחמת אי הגשת בקשה לרשות להתגונן. אין הכרח שיגיש בקשה לרשות לההגונן כדי לכלול בה את הטענה היחידה שהתביעה צריכה להידון בהליך רגיל. אם נכונה טענתו שאין התביעה ראויה להידון בסדר דין
מקוצר, אין לו כלל צורך ברשות להתגונן וזכותו היא להגיש כתב הגנה, אם כי הוא מסתכן במקרה שטענתו תידחה. אם בחר הנתבע לשבת בחיבוק ידיים ואחר כך הגיש ערעור על פסה"ד על סמך הטענה שהענין אינו ראוי להידון בסדר דין מקוצר, ישיג את מבוקשו בדרך זו. עדיף כי יגיש בקשה למחיקת הכותרת בפני הערכאה הדיונית במקום ערעור. גם ביהמ"ש רשאי, ואולי אף חייב, להעביר מיזמתו את התביעה לפסים רגילים, אם ברור לו שאין מקומה בסדר דין מקוצר. לפיכך רשאי הרשם להחליט על מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" כאשר עשה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן שרת. 5.6.84)
בר"ע 127/84 - קופת חולים נגד שכביץ בע"מ ומכבסת נס את כליף בע"מ
*פרשנות של סעיף בהסכם (הבקשה נדחתה).
ביה"ח סורוקה, השייך למבקשת, קיבל שרותי כביסה מהמשיבה השניה (להלן המכבסה) ואילו המשיבה הראשונה (להלן המשיבה) סיפקה למכבסה מוצרי דלק. ביום 10.1.80 נחתם חוזה בין המבקשת ובין המשיבה שלפיו התחייבה המבקשת לשלם למשיבה את החוב אשר המכבסה חייבת למשיבה. ההתחייבות היתה לתשלום ב- 5 תשלומים. להתחייבות שנוסחה ע"י ב"כ המכבסה הוסיף נציג המבקשת בכתב יד תנאי בזו הלשון "כל האמור לעיל בתנאי שימשיך לכבס עבור בית החולים". המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותו של תנאי אחרון זה. שלושה תשלומים שולמו ויום אחד לפני מועד פרעונו של התשלום הרביעי הפסיקה המכבסה לכבס עבור המבקשת. בימ"ש השלום סבר כי מכיוון שהמכבסה הפסיקה לכבס יום לפני מועד הפרעון, נכנס לתוקפו התנאי המגביל הנ"ל, ולפיכך אין המבקשת חייבת לשלם למשיבה את התשלום הרביעי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיוון שהמכבסה עבדה עבור המבקשת עד ה- 14 לחודש ובכך סוכמו החשבונות של החודש שלפני כן, הרי על המבקשת לשלם את התשלום של ה- 15 לאותו החודש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
קריאתו של התנאי המגביל מעלה כי אין לייחס העדר סבירות לפרשנותו של בימ"ש השלום או לפרשנותו של ביהמ"ש המחוזי, וניתן אף לראות בתנאי האמור תנאי מפסיק, לפיו משהפסיקה המכבסה לכבס עבור ביה"ח, מתבטל החוזה בין המבקשת ובין המשיבה והמבקשת אף זכאית להשבת כל הסכומים ששילמה. לפיכך, אין לגרוס שמובנו של התנאי ברור ופשוט. הדרך בה נקט ביהמ"ש המחוזי בפנותו לכלל שלפיו יש לפרש תנאי שאינו ברור כנגד מנסחו, אינה הדרך אותה מתווה סעיף 25 לחוק החוזים, הקובע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. עיקרו של דבר, המחלוקת אינה על סוגיה משפטית אלא על דרך פרשנותה של הוראה הקובעת הסדרים המעוגנת במערכת הנסיבות העובדתית המיוחדת של מקרה זה, ובנסיבות כגון אלה אין להביא את הענין לדיון בפני ערכאת ערעור נוספת ומה גם כאשר שתי דרכי הפרשנות שננקטו הן אפשריות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ארגוב למבקשת, עו"ד פנר למשיבה. 5.6.84). בר"ע 540/83 - עו"ד זאב טפרברג נגד שמואל ואליזבט כרמלי
*סרוב לדחות על הסף בקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו בקשה לרשות ערעור בביהמ"ש המחוזי בענין הקשור בהוצל"פ ולטענת המבקש צריך היה לדחות את הבקשה על הסף מאחר ועמדה למשיבים זכות ערעור ולא היה כלל מקום לבקש רשות לערער. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את עמדת המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הנשיא שמגר הביע דעתו כי כאשר עומדת לבעל דין זכות ערעור, הרי עומדת לו זכות מרחיקת לכת, ואם הגיש בקשה לרשות ולא היה זקוק לרשות, אין מוחקים ואין דוחים בקשה לרשות ערעור, אלא ממשיכים בהענקת הזכות. המרובה מכיל את המועט ובענין זה אין להפריז בפורמליות ויש להעביר את הענין במישרין לדרך הטיפול הנכונה הראויה לו. ברם, ציין הנשיא, דעתו זו אינה תואמת את אשר נפסק בעבר, היינו כי מקום שיש זכות ערעור דוחים בקשה לרשות ערעור.
אשר לטענת המבקש כי בענין נשוא המחלוקת יש זכות ערעור ואין צורך ברשות ערעור - השאלה היא אם חל על הענין סעיף 19 לחוק ההוצל"פ והתשובה היא שלילית. במקרה דנא לא היה פס"ד ולא היה "זוכה" ככל שהדבר נוגע ליחסים בין בעלי הדין שבפנינו. במקרה דנא לא עלתה שאלה אם נתקיים תנאי שנקבע בפסה"ד, אלא אם קיים פס"ד וזו כמובן שאלה שונה במהותה. הפניה ליו"ר ההוצל"פ לא היתה איפוא במסגרת סעיף 19 לחוק ומכאן כי היתה דרושה רשות לערער. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. ארבל למבקש, עו"ד אריה תוסיה כהן למשיבים. 16.5.84). ב.ש. 441/84 - צור נתן, מושב שיתופי בע"מ נגד סלעית, כפר שיתופי בע"מ
*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה תובענה לבימ"ש השלום בנתניה כי יאסור על המעבר דרך כביש החוצה את המושב צור נתן והמשיבה הגישה תביעה לבימ"ש השלום בכפר סבא למנוע את חסימת הכביש. משמע, שתי התובענות עוסקות באותו נושא. המבקשת ביקשה את שינוי מקום השיפוט לגבי התובענה שהוגשה בכפר סבא ע"י העברתה לנתניה והבקשה נדחתה. בבקשה הנ"ל אין כדי לפתור את הבעיה, כי לא שינוי מקום השיפוט הוא שנדרש כאן, אלא, אם בכלל, היה כאן מקום לשקול הפעלת סמכות עפ"י תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי אם הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא ביהמ"ש העליון למי מבתי משפט אלה השיפוט, ולאותו בימ"ש יהיה שיפוט ייחודי והתובענות בשאר בתי המשפט יעוכבו. מאחר והבקשה שהוגשה מעוגנת בסעיף 36 לחוק בתי המשפט, אין מקום להכריע בענין הפעלת תקנה 5 בשלב זה. אין מקום להפעלת הסמכות לפי סעיף 36, אך אין בכך כדי למנוע דיון על פי תקנה 5 כאשר יובא בפני ביהמ"ש החומר הדרוש להכרעה על פי החיקוק האמור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד טובי למבקש, עו"ד י. רסלר למשיבה. 30.5.84). ב.ש. 453/84 - טל אורבך נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערבות (הערר נדחה).
העורר מואשם בעבירות מירמה וזיוף חמורות שהיקפן מגיע לעשרות מליוני שקל. תחילה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים במשפטו, כשם שהורה על שותפיו לעבירה של העורר. בפברואר 1984 החליט לשחרר את העורר בערבות, בהתחשב במצב בריאותו הנפשית הקשה, אך הטיל תנאים של מעצר בית וניתוק מגורמי חוץ. לאחר מכן ניתנו הקלות בתנאים כדי לאפשר לעורר לקבל טיפול רפואי נאות. מעצר הבית נשאר בעינו בכל הנוגע לניהול חייו המקצועיים והחברתיים הרגילים של העורר ועררו על תנאי שחרורו נדחה.
הטבה נוספת בתנאי שחרורו של העורר יהיה בה משום איפה ואיפה ביחס לנאשמים אחרים הקשורים בעבירה הנדונה והמוחזקים במעצר עד תום ההליכים. על פני הדברים המדובר בעבירות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים. בהתאם לכך מוחזקים במעצר נמשך אנשים אחרים שחלקם בעבירות אלה היה לכאורה קטן בהרבה מזה המיוחס לעורר. אם החליט ביהמ"ש לשחרר את העורר ממעצר, כדי שלא ייגרם לו נזק בריאותי נוסף, אין פירוש הדבר שיש לעשות צעד נוסף ולהשוות
את מצבו של העורר למצבם של אנשים רגילים ההולכים חופשיים לחלוטין. תוצאה כזו, עם האפליה לטובת העורר הכרוכה בכך, היה בה כדי לערער את האמון של הציבור בעשיית הצדק על ידי ביהמ"ש בצורה מאוזנת.
(בפני: השופט בך. עו"ד נחמן גולדברג ודוד אופק למבקש, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 7.6.84).
ע.פ. 674/83 - חורחה קסלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ייבוא הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל בהולנד מאת אחד מרדכי יואב הרואין במשקל של כ- 100 גרם וייבא אותו ארצה כשהוא מוסתר בארבע חפיסות סיגריות. עפ"י המוסכם מראש מסר את הסם לידי אחותו של מרדכי יואב שרה יואב אשר עמדה לדין יחד עם המערער. לאחר מכן מכרה האחות את הסם לאחר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער טען כי לא נשמר הכלל של אחידות העונשים שכן העונש שהושת על המערער בולט בחומרתו, לעומת העונש שהוטל על שרה יואב שנדונה לשנתיים מאסר בפועל, והעונש שהוטל על מי שקנה את הסם שנדון לארבע שנים מאסר בפועל. אכן, מקובל לשמור על ענישה דומה, פחות או יותר, לגבי מעורבים בעבירות דומות, אך זאת כאשר חלקם של המעורבים במעשים זהה וכן קיימת זהות או לפחות קיים דמיון בנסיבות האישיות של המעורבים וביתר הגורמים שיש לקחתם בחשבון לצורך גזירת הדין. אין זה המקרה מבחינתו של המערער לעומת השניים האחרים. המערער היה שותף לתכנון קשר הברחת הסמים והוא אשר בפועל העבירם ארצה. שרה יואב גם זכתה להתחשבות ביהמ"ש מפאת גילה הצעיר ובכך שהודתה באשמות וגילתה חרטה על מעשיה, נימוקים שאינם עומדים לזכותו של המערער. על כן אין עומדת כאן שאלה של עונשים שונים בין שווים.
השאלה היא רק אם העונש של 6 שנים מאסר חמור יתר על המידה כשמדובר בהברחת 100 גרם הרואין, כמות גדולה מאד לשיווק במנות מסחריות. התשובה היא שלילית. ביהמ"ש המחוזי לא החמיר את המערער יתר על המידה ואין לומר שלא התחשב די הצורך בנסיבות האישיות של המערער. אשר לעובדה שאין לחובת המערער הרשעות קודמות - העוסקים בסמים נזקקים בשנים האחרונות דווקא לבעלי עבר נקי, כדי לא לעורר חשד, וגם את אלה חובה להרתיע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד סירקיס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 30.4.84).
ע.פ. 253/83 - דניאל קמחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בכך כי בשנת המס 1979 השמיט הכנסה של 304,000 ל"י כאשר הצהיר על הכנסה של 365,000 ל"י, בשנה שלאחריה השמיט תקבולים של כ- 1,300,000 ל"י ובשנת 1981 שוב השמיט 110,000 ל"י. הוא נדון לחמישה חודשים מאסר בפועל ו18 חודשים מאסר על תנאי וכן הוטל עליו קנס של 350,000 שקל. ביהמ"ש הפעיל שלושה חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים נגד המערער בגין עבירת מס וקבע ששני העונשים יהיו חופפים.
הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות אישיות של המערער אך אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. רק משום כך הקל ביהמ"ש עם המערער מאד, לא רק בקבעו שרק חלק מזערי מן המאסר שגזר יהיה לריצוי בפועל, אלא בקבעו שגם העונש הקצר יהא חופף למאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. עו"ד גיורא עמיר למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 9.4.84).