תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 21

ע.א. 210/82 - לידיה גלבר נגד סיני וסימונה גלבר

*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערערת היא אמם של שני המשיבים, בן שעבר את גיל 15 ובת שעדיין לא הגיעה לגיל 15. המערערת ואביהם של המשיבים התגרשו והאב התחתן עם אשה אחרת והוא גר עמה בדירה שכורה. לפני הגירושין הגישה האם בשמה ובשם הילדים תביעת מזונות נגד האב ובמסגרת התביעה התפשרו הצדדים. הם הגיעו להסכם גירושין ונקבע בו כי האב יחזיק בבן על חשבונו ואילו האם תחזיק בבת וביהמ"ש יקבע את מזונותיה שישולמו ע"י האב. האם נשארה לגור בדירת בני הזוג. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש וניתן לו תוקף של פס"ד. כעבור זמן עברה הבת אל אביה והוא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי שיקבע כי החזקתה תהיה בידו וביהמ"ש נעתר לו. מיד לאחר מכן הגישו הילדים באמצעות האב תביעת מזונות נגד האם. בתצהיר של האב מפורטים צרכי הילדים והכנסות שני ההורים, ולטענתם האם חייבת במזונותיהם במחצית הסכום הנדרש להם וכן חייבת בדמי טיפול.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע את צרכי הילדים עפ"י המפורט בתצהיר של האב בסך 7,400 שקל וזאת מאחר שהאב לא נחקר על פריטים אלה בתצהירו. כן קבע ביהמ"ש כי משכורת האם היתה בחודש אוקטובר 1981 7,300 שקל ומשכורת האב כ-8,000 שקל. האם קבלה עם הגירושין 50,000 ל"י ונשארה לגור בדירת המשפחה. האם חייבת להשתתף במזונות הילדים הן עפ"י סעיף 3א' של החוק לתיקון דיני משפחה מזונות והן עפ"י דינה האישי לפי סעיף 3(א) של אותו חוק, או לפי סעיף 3(ב) לחוק.בכל הנסיבות חייב השופט את האם במחצית הסכום שקבע כי הוא דרוש לצרכי הילדים ובנוסף לכך בדמי טיפול לאב בסך 500 שקל ובסה"כ חוייבה האם בסכום של 4,200 שקל בהצמדה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. בערעור טוענת האם כי האב חייב במזונות הילדים מכח ההסכם ששימש פשרה בהתדיינות ואושר ע"י ביהמ"ש; סעיף 3א' לחוק תיקון דיני משפחה אינו חל על מי שיש לו דין אישי; הכנסות האב והאם לא נקבעו כראוי ע"י ביהמ"ש המחוזי; צרכי הילדים לא נקבעו בדרך הנכונה כאשר הוצאותיהם מהווים %50 ומעלה מהכנסות ההורים; לא היה מקום לחייב את האם בדמי טיפול.
ד. הסכם למזונות ילד שנעשה בין הוריו אינו מחייב את הילד ואינו חוסם את דרכו לתבוע את מזונותיו מהוריו. הלכה זו חלה לא רק כשהילד אינו מופיע כצד בביהמ"ש אלא אפילו אם הוא צד פורמלי והוריו חותמים במפורש בשמו כאפוטרופוסו. זאת כל עוד לא נערך דיון נפרד בעניינו של הילד לגופו שלא בקשר עם עניינם של ההורים. כלל זה כוחו יפה גם אם ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש.
ה. הסכם בין הורים למזונות הילד, כוחו עמו לחייב את ההורים בינם לבין עצמם, במיוחד כאשר הוא אושר ע"י ביהמ"ש כדין. לתקפם המלא של הסכמים כאלה יש חריג, והוא אם קיומם יפגע בסיפוק צרכי הילדים. אם אכיפת ההסכם על ההורה תגרום שתשלל ממנו האפשרות לפרנס את הילד שברשותו לא יופעל ההסכם כלפיו, או שהפעלתו תעוכב עד לאחר שיגיעו הילדים לבגרות, או עד שההורה יעשיר.
ו. כאשר האב מתחייב לפרנס את הילדים ואלה נמצאים אצל האם אין אכיפת ההסכם על האב פוגע בפרנסתם, אך אם הילדים נמצאים אצל האב שאני. אם הילדים תובעים את מזונותיהם מן האם, ויש לאב אמצעים מספיקים לפרנסתם, יכולה האם להתגונן נגד תביעתם, בכך שהאב חייב לפרנס אותם בעצמו לפי התחייבותו. אין גם הכרח שהאם תגיש תביעה נגד האב או תשלח לו הודעת צד ג', ומספיקה טענתה שהילדים זכאים לקבל את צרכיהם מהאב המחזיק בהם. בענייננו טוענים הילדים כי נבצר מהאב לפרנס אותם מהכנסותיו בגלל מחלתו ועל כן אין
ההסכם שנעשה בין ההורים חוסם את הילדים מלתבוע מזונותיהם מן האם ואין היא יכולה לטעון כי בתוקף אותו הסכם היא פטורה ממזונות אלה.
ז. עפ"י החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) חלות הוראות הדין האישי בענין מזונות ילדים. בבני זוג יהודים הדין האישי הוא דין תורה וחיובם הוא לפי דין תורה.הכללים שנקבעו בדין ובפסיקה הם: האב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מן הדין ולאחר גיל 6 ועד שיגדלו מתקנת חכמים. בתקנות הרבנות הראשית הושווה דינם של הילדים עד גיל 15 לדינם של הילדים עד גיל 6 ונקבע כי גם חיובם הוא משפטי מלא. החיוב של האב עפ"י הדין והתקנות הוא לצרכים ההכרחיים של הילדים, אלא שמעבר לחובת מינימלית זו, חייב האב לספק לילדיו אמצעים שהורגלו אליהם, חובה מדיני הצדקה אשר אף היא משפטית מלאה, ותלויה ביכלתו של האב. בדין צדקה שווה האם לאב וחיובה תלוי ביכלתה. חובת המזונות לילדים מעבר לגיל 15 אינה נובעת מתקנות הרבנות הראשית. החובה מדין צדקה אינה תלויה בגיל. לגבי ילדים מעבר לגיל 18, דן סעיף 4 בחוק ועל מזונותיהם חלים הוראותיו של החוק.
ח. החיוב במזונות לפי דיני הצדקה של המשפט העברי הוכר כחיוב לפי הדין האישי לצורך סעיף 3(א) הנ"ל ובמקרה שהוא חל לא ניתנה נפקות לסעיף 3(ב). התנאי היחידי לחיוב מדין צדקה מצד המקבל הינו היותו "עני", ומבחינתו של החייב בצדקה מותנה החיוב בהישג ידו. הווה אומר, החיוב במזונות מדין צדקה הינו לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב בניגוד למזונות לפי סעיף 3(ג). ילד בגיל 15 - 18 הלומד בבית-ספר אינו יכול לספק את צרכיו מעבודתו, לפי הנהוג אין לעקור אותו מלימודיו ולשלחו לחפש פרנסה, ומתן האפשרות להמשיך את הלימודים לפחות עד גמר בית- הספר התיכון הינו במסגרת החיוב לפי הדין האישי. כשמדובר על חיוב מדין צדקה ושני ההורים חייבים בו, החלוקה היא לפי ההכנסות הפנויות של ההורים.
ט. לענין הערעור הנוכחי - האב חייב במזונות הבת שהיא למטה מגיל 15 כדי צרכיה ההכרחיים ושני ההורים חייבים במזונותיה מדין צדקה. כן חייבים שני ההורים במזונות הבן שהוא למעלה מגיל 15 מדין צדקה. משכורות ההורים הן כאמור לעיל. יש להביא בחשבון לצורך מזונות רק את הכנסות ההורים ממשכורותיהם. האשה קיבלה אמנם סכום של 50,000 שקל בעת הגירושין, אך סכום זה היא צריכה לסידורים עקב מעבר מחיים כאשת איש לחיים כבודדה, ומאידך הפרשות עבור האב לקרן השתלמות אינן נזילות ואין להביאן בחשבון.
י. ביהמ"ש קבע את צרכי הילדים עפ"י הרשימה שהוגשה בתצהיר של האב ואלה נראו בעיניו סבירים, אך דרך זו של קביעת הצרכים לא היתה נכונה. מדובר במזונות שעיקרם מדין צדקה ועל כן הצרכים שאינם מינימליים לצרכי הקיום הם פונקציה של יכולת ההורים. הפריטים שהוגשו בתצהיר של האב לא היו כולם מהסוג של המינימום ההכרחי. לפיכך יש לבחון את הכנסות שני ההורים ולהסיק מהי חלוקה סבירה שתבטיח את צרכי הקטינים ותשאיר בידי ההורים אמצעים כספיים לכיסוי צרכיהם. האב משתכר 8,000 שקל לחודש והאם 7,300 שקל ואם נביא בחשבון שלכל אחד מההורים צריך שישארו 4,500 שקל לצרכיו, יוכל האב להפריש 3,500 והאם 2,800 שקל. מהסכום שמוטל על האם יש להוריד את קצבת הילדים של הביטוח הלאומי שמתקבל ע"י האב. מכיוון שהאב נושא בסכום יותר גדול, הרי הוא יוצא בכך ידי חובת סיפוק צרכיה ההכרחיים של הבת. אין להוריד מהכנסתו הפנויה של האב את דמי השכירות שהוא משלם בדירה השכורה בה הוא חי יחד עם אשתו ושני הילדים. כמו כן, אין לחייב את האם לשלם לאב דמי טיפול עבור הילדים. טיפול זה על- ידו אינו פוגם ביכלתו לפרנס את הילדים. כל צורך שיכול האב לספק
לילדים מבלי שיפגום ביכלתו, מוטל עליו לספקו עפ"י ההסכם שנעשה בין ההורים. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד אמנון בן דרורלמערערת, עו"ד מ. טיטינוביץ למשיבים. 25.3.83).

ע.א. 581/80 - י.צ. בוכהלטר נגד אריה כנרת ואח'

*חוזה מאוחר המבטל חוזה קודם למכירת מקרקעין(הערעור נדחה) .
א. המשיבים אריה ורחל כנרת היו בעלים בשלמות של חלקת קרקע בפתח- תקוה. עפ"י שטר מכר מיום 20.5.64 העבירה רחל כנרת את זכויותיה בחלקה למערער ולקטינה בשם הולצברג. ביולי 1979 ערך אריה כנרת חוזה עם המשיב השלישי (להלן - עודה) לפיו מכר לו את הזכויות שיש לו בחלקה. לזכותו של עודה נרשמה הערת אזהרה בלשכת רשום המקרקעין וניתן לו יפוי כח בלתי חוזר. לאחר רכישת הזכויות פנה עודה למערער בבקשה לפירוק השתוף בחלקה, ואז הגיש המערער המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי וטען כי הוא רכש את כל החלקה מאריה ורחל כנרת ורק משום שהיה עקול על חלקו של אריה הועברה לו מחצית בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו והערעור על כך נדחה.
ב. להמרצת הפתיחה צירף המערער חוזה שנחתם ביום 7.8.63 בינו לבין אריה ורחל כנרת שלפיו התחייבו השניים למכור לו את כל החלקה תמורת 74,000 ל"י (להלן - החוזה הראשון). ביום 19.8.63 הגיש המערער, עפ"י יפוי כח רגיל שהיה בידו, בקשה ללשכת רישום המקרקעין להעביר את החלקה בשלמותה וביום 25.8.63 חתמו אריה ורחל כנרת על הצהרה לצרכי קביעת אגרות. העברה זו לא יצאה לפועל. לעומת זאת נמצא בתיק הנ"ל מסמך המופנה אל רשם הקרקעות ובו נאמר "הואיל והעסקה לפי התיק הנדון לא מבוצעת לפי בקשתנו הראשונה והעסקה תבוצע כבקשתנו החדשה היינו שרק רחל כנרת מעבירה את חלקה היא בלבד...". מסמך זה נחתם ע"י אריה ורחל כנרת וכן המערער ועל פי המבוקש בוצעה עסקת העברת מחצית הזכויות של רחל כנרת למערער ולהולצברג. בהצהרה לצורך מס שבח הצהירה רחל כנרת כי מכרה את זכותה במחצית החלקה למערער תמורת 25,000 ל"י וכך הצהיר גם המערער בטופס הצהרת קונה. גירסתו של המערער היא כי התחייבותו של אריה כנרת לפי החוזה הראשון נשארה בעינה וכי שילם בתשלומים שונים את מלוא התמורה לפי החוזה הראשון. ביהמ"ש המחוזי קבע שהחוזה הראשון בוטל ובמקומו עשו הצדדים חוזה חדש ובמסקנתו הסתמך על המסמכים שבפניו ולא סמך על עדות המערער.
ג. למערער טענות על ליקויים דיוניים ובכללן שבאחת הישיבות ביקש דחיה כדי להגיש תצהיר של אחיו שטיפל במקומו בכל הנושאים וביהמ"ש לא איפשר לו זאת. מדובר בהמרצת פתיחה והמערער הוא שבחר בדרך זו של דיון והתנגד לכל אורך הדרך להעביר את התובענה לפסים רגילים. ביהמ"ש המחוזי עשה מעל ומעבר בנדון ואיפשר הגשת ראיות נוספות. בישיבה שבה דחה את הבקשה לאפשר הגשת תצהיר של אחיו של המערער איפשר למערער להעיד והמערער העיד ארוכות ונחקר על עדותו. בנתונים אלה אין לומר שהיה פגם דיוני. לבימ"ש הדן בהמרצת פתיחה הסמכות להתיר הבאת ראיות נוספות. סמכויותיו רחבות מאלה של בימ"ש הדן בבקשה בדרך המרצה, אך עדיין מסור הענין לשיקול דעתו. בענייננו ניתן להסיק מעדותו של המערער כי עיקרי העובדות היו ידועות גם לו והוא שחתום על מרבית המסמכים, ואין להתערב בענין זה.
ד. לעצם הענין אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלפי הנסיבות בוטל החוזה הראשון בהסכמת כל הצדדים ונערך חוזה חדש. התאריך שהוצהר על ביצוע העיסקה
בין רחל כנרת למערער באשר למחצית החלקה שונה מתאריך החוזה הראשון, הסכום באשר למחצית החלקה נמוך מאשר המחצית לפי החוזה הראשון, ההעברה של הזכויות מרחל כנרת למערער תוארה ע"י הצדדים בדיווח למס שבח כעיסקה העומדת בפני עצמה ולא הוגש כל דיווח למס שבח על מכירת המחצית השניה. לכל אלה יש להוסיף כי מאז 1963 לא עשה המערער פעולה של ממש להעברת הזכויות לפי החוזה הראשון וסביר להניח כי אילו החוזה הראשון עמד בתקפו היה המערער נוקט פעולות במשך הזמן כדי להעביר את החלקה על שמו. המערער הינו עו"ד במקצועו והוא וגם אחיו מנוסים בעסקי מקרקעין.
ה. לאריה כנרת ולעודה היו טענות נוספות נגד אכיפת החוזה ובכללן טענת שהוי ובנסיבות המקרה צדקו גם בטענת השהוי.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד משה טורבוביץ למערער, עו"ד חגי כהן לכנרת, עו"ד נתן מאיר לעודה. 22.3.83).

ע.א. 777/80 - קלרה שרייבר נגד מרגוט שטרן ואח'

*הודאה והדחה"; השתק; ראיות נגד עזבון(הערעור נדחה).

א. המערערת היא בתו ואחת מיורשיו של בנימין דב סופר שרייבר שהיה נינו של "החתם סופר", נכדו של "מכתב סופר" ובנו של הרב שלמה אלכסנדר סופר (להלן - שלמה). המשיבים הם אשתו השניה של הרב יוסף שטרן ושני בניה מנשואיה הראשונים. הרב שטרן היה קודם חתנו של שלמה ואשתו הראשונה היתה דודה של המערערת. המערערת טוענת לזכות בעלות בכתבי היד של החתם סופר ושל מכתב סופר בהיותם חלק מעזבון אביה שירש אותם מאבותיו. לעומתה טוענים המשיבים כי הכתבים באו להם מעזבונו של הרב יוסף שטרן שציוה להם אותם בצוואתו. לטענת המשיבים הגיעו הכתבים לבעלותו של הרב שטרן במתנה מחותנו שלמה, אבי אשתו הראשונה, ולחלופין זכה בכתבים בהצילו אותם מהשואה ובהעלותו אותם ארצה ולחלופי חלופין זכה בהם כהוצאה מכך שעיבד וערך אותם.
ב. ב"כ המערערת העלה לפני שמיעת הראיות טענה כי על המשיבים להתחיל בראיות בשל טענת "הודאה והדחה", באשר לטענתם מבוססת התביעה על בעלות עקב ירושה וההגנה על מתנה, הצלה או זכיה כאמור. ביהמ"ש המחוזי החליט לפצל את הדיון באופן שבשלב הראשון תוכיח המערערת שהיא יורשת של שלמה ולאחר שתוכיח זאת יהיה על המשיבים להוכיח טענותיהם לענין זכותו של הרב שטרן בכתבים. המערערת הוכיחה את היותה אחת מהיורשים של עזבון שלמה, אך כשבא השופט לתת את פסק- דינו התעלמה ממנו החלטתו שלפיה על המשיבים להוכיח את מקור בעלותו של הרב שטרן ודחה את תביעת המערערת משני טעמים: כי מי שבא לתבוע מעזבון, במקרה דנא מעזבונו של הרב שטרן, חובה עליו להוכיח את זכותו מעל למאזן ההסתברות הנדרש בתביעה רגילה, היינו הוכחה ב"מדה רבה של ודאות" ועפ"י הראיות שהובאו "קיימת אפשרות" כי גירסת המתנה נכונה היא; כי המשיבים הראו שהרב שטרן נהג בכתבים בגלוי דרך בעלים והמערערת ויתר צאצאי "החתם סופר" לא מחו ולא העלו כל טענה כנגד זאת ובנסיבות המקרה נוצרו השתק ומניעות כנגד המערערת הערעור נדחה.
ג. נראה שנשמטה מהשופט החלטתו כי על המשיבים להוכיח את זכות מורישם, ברם, צודקים המשיבים כי ההחלטה היתה מוטעית וצדק השופט כשבחן את הראיות מנקודת המוצא כי חובת הראיה על המערערת. כדי לזכות בתביעתה, לא די היה למערערת שתוכיח כי היא נמנית על יורשי עזבון שלמה, אלא חייבת היתה להוכיח גם שהכתבים הם חלק מעזבונו של שלמה. בכך לא הודו המשיבים שהרי טענתם היא כי עוד בחייו נתן אותם שלמה במתנה לרב שטרן. טענת הוגנה שאינה מודה בכל
העובדות של עילת התביעה אינה טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל הראיה על הנתבע. בענייננו, מודים המשיבים שהרב שטרן קיבל את הכתבים משלמה אך בכך אין די. על המערערת נשאר הנטל להוכיח כי הכתבים הם חלק מעזבונו של שלמה והיו בבעלותו עובר לפטירתו, בעובדה זו כפרו המשיבים כאמור.
ד. צדק השופט כי מהמערערת נדרשת מידת ראיה גבוהה החלה על מי שמבקש להוציא מעזבון. מטבע הדברים נתקלת המערערת בקושי להוכיח את טענתה בעדויות ישירות והאפשרות היחידה לנסות לדלות את הדברים מראיות נסיבתיות ובין היתר ממסמכים.
ה. המערערת הגישה בהמרצת הפתיחה נספחים. התצהיר התומך בבקשה אינו מאמץ את המסמכים ואינו מאזכר אותם. הם לא צורפו לתביעה ואפילו צורפו אין הם הופכים על ידי כך לראיה. הם הוזכרו בהמרצה, אך ב"כ המערערת לא הסתמך עליהם במהלך הבאת הראיות בתובענה כפי שרשאי היה לעשות. אין די להצביע בסיכומים על ראיה שהובאה בהליך ביניים ולבקש להסתמך עליה. בעל דין המבקש לעשות ראיה כזו חלק מהראיות במשפט חייב להסתמך עליה בהבאת ראיותיו על מנת שיריבו יוכל להתנגד לה אם יש לו נמוק לכך או להזמין את נותן הראיה לחקירה נגדית. ברם, פגם זה תוקן במהלך המשפט מתוך הסכמה ולפיכך ניתן היה להסתמך על המסמכים. בסופו של דבר לא נפגעו המשיבים מכך שהמסמכים נתקבלו כראיה שכן מתוכם הסיק ביהמ"ש את מסקנתו לטובת המשיבים דווקא. אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש שהסתמך על המסמכים ועל העדויות ששמע. גם אם הדברים ניתן לפרשם לכאן או לכאן, מי שעליו חובת ההוכחה לא יצא ידי חובתו, וצדק השופט שהמערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה.
ו. צדק השופט גם בטעמו השני, היינו השתק ומנע. חובת ההוכחה בענין זה היא על המשיבים, אך כאן הסתמך ביהמ"ש בקביעותיו על עדויות שבהן נתן אמון מלא כי הרב שטרן נתן כתבי יד מאלה שקיבל מחותנו לבניו החורגים, המשיבים, ולא נזקק לכך להסכמה וכן ביצע פעולות כיו"ב שהצביעו על בעלותו בכתבי היד.
ז. ב"כ המשיבים העלה גם טענת התיישנות וביהמ"ש המחוזי לא נזקק לכך, אך לפי מצב הדברים צדקו המשיבים גם בטענה זו. עברה תקופת ההתיישנות מאז שהרב שטרן נהג בכתבים מנהג בעלים בגלוי, בידיעתם של בני משפחת שרייבר, וביניהם המערערת, אשר לא מחו על כך.
ח. דין הערעור להידחות גם מטעם נוסף. המערערת היא רק אחת היורשות וחלקה בעזבון אינו ידוע וכן גם למשיבים חלק קטן בעזבון. לו הוכיחה המערערת שכתבי היד מהווים חלק מעזבונו של שלמה, הרי היא והמשיבים וכן יורשים אחרים נוספים, שלא כולם ידועים, הם בעלים משותפים בכתבי היד בחלקים שלא ניתן לקבוע אותם עפ"י חומר הראיות. טוען ב"כ המערערת כי תביעת מרשתו היא בשם העזבון של שלמה, וכי כאחד היורשים רשאית היא לעמוד לבדה בדין לזכותו של המת, אך גם אם כך, אין היא זכאית לגבות את המגיע לעזבון אלא כדי חלקה והוא בלתי ידוע. לפי המצב המשפטי כיום פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור ביהמ"ש מראש או למפרע והמערערת לא השיגה אישור כזה. (בפני השופטים: י. כהן, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. כספי למערערת, עו"ד ע. מאק למשיבים. 12.4.84).

ב.ש. 488/84 - מיכה אלמקיים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה והחזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם, יחד עם שניים אחרים, בסחיטה בכוח ובאיומים ובנשיאת נשק שלא כחוק, כאשר תוך איום באקדח
כלפי המתלונן ניסה לסחוט ממנו, וכל זאת על רקע של סכסוכים בין עבריינים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה סבירות לביסוס האישומים. העבירות חמורות מאד ומהוות מעשי בריונות מהסוג הגרוע. יש לעורר הרשעות קודמות מרובות ובכללן עבירות נגד הרכוש, סמים ותקיפה. לפיכך אין לשחררו בערובה.

(בפני: השופט בך. עו"ד גלזר לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.6.84).

ב.ש. 494/84 - דוד שמש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשתי פרשיות של החזקת סמים, מסחר בסם והדחת קטין לסמים מסוכנים. אישום אחד מתייחס לחשיש והשני להרואין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
הסניגור מדגיש כי לעורר עבר נקי, הוא סטודנט להנדסת מכונות ומעצרו הממושך עלול להסב לו נזק בל יתוקן בלימודיו. כן הוא טוען כי אין בידי התביעה הוכחה של ממש על מהותו של הסם שמדובר בו במקרה השני, כך שאין לדעת אם מדובר בהרואין כפי שנטען בכתב האישום. אחרי עיון בבקשת התביעה נראה שקיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים נגד העורר. הוא מודה ברוב המעשים המיוחסים לו, ובאשר לסם אליו מתייחס האישום השני, עולה מהראיות לכאורה שמדובר בהרואין.
יש לצפות מסטודנט בעל השכלה כי יבין את התוצאה הקטלנית של השימוש בסמים מסוכנים ובפרט בהרואין ויימנע מכל מעורבות בהפצת נגע ציבורי זה. מעורבות בעסקאות סמים יחד עם קטינים מחמירה את העבירה עוד יותר. במלחמת המערכת המשפטית נגד סכנת הסמים אין מנוס מלהחדיר לציבור את התודעה, כי מי שנתפס בעבירה של סחר בסמים, ייעצר ולא ישוחרר אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות, או כשחומר הראיות בידי התביעה קלוש ביותר. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
עם זאת יש להוסיף, כי עפ"י הודעת ב"כ המדינה ניתן לסיים את המשפט עד לפגרת בתי המשפט. אם יתברר שתקווה זו לא תתגשם, כי אז יוכל העורר לחדש את בקשתו להשתחרר בערובה. זאת בהתחשב בעברו הנקי וביתר הנסיבות האישיות שצויינו.

(בפני: השופט בך. עו"ד גלעד למבקש, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.6.84).

ב.ש. 500/84 - דוד סעדון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הונאת משרד השיכון) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הודה כי קשר קשר עם אחרים להונות את משרד השיכון ולקבל הלוואה בסך 2,200,000 שקל. סכום זה התקבל לאחר שנחתם חוזה פיקטיבי שלפיו נמכרה דירה השייכת לעורר ואשתו לאחת הנאשמות, ולאחר שהעורר הציג בפני עוה"ד שערך את החוזה נאשמת אחרת כאשתו, כשבידה של זו פנקס קופת חולים של אשת העורר בה הוחלפה התמונה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. התחכום בו בוצעו העבירות, סכום הכסף שהוצא במרמה, עברו הפלילי של העורר והודאתו, היה בהם כדי להביא למסקנה שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד דורון לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 10.6.84).

ב.ש. 361/84 - מאיר אברג'יל נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעכוב מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות
של בריחה ממשמורת חוקית ובגניבה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. הוא החל לשאת עונשו ביום 12.4.84, הגיש ערעור ביום 24.4.84 ובאותו יום הגיש גם בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר. הבקשה נדחתה. המבקש חזר ארצה מחו"ל ונעצר בשדה התעופה ע"י שוטרים שהמתינו לו עפ"י מידע מוקדם וביקשו לערוך אצלו חיפוש אם יש לו סמים. הוא הועבר לתחנת המשטרה ומכאן ברח. אין צורך לדון בשלב זה אם יש למבקש סיכוי לזכות בערעור, שהרי ענין זה יתברר בערעור לגופו. מה שנדרש בשלב זה הוא לבדוק אם קיים סיכוי בולט שהמבקש יזכה בערעורו, שהרי רק בהתמלא תנאי זה יש מקום, כשמדובר בתקופת מאסר של שנה, לעכב ביצוע העונש. טענה אחרת בפי הסניגור כי מעצר העורר היה בלתי חוקי. ביהמ"ש דן באריכות בטענה זו ומסקנתו היתה כי המעצר היה חוקי.
טענתו הנוספת של הסניגור היא כי העורר לא "נעצר" אלא "עוכב" ועל כן אין הוא בבחינת מי שברח ממשמורת חוקית. אין צורך לדון בשלב זה בטענה זו, שהרי ' מהחומר העובדתי עולה לכאורה כי בענין שבפנינו מדובר במעצר ולא בעיכוב, והדרישה לערוך חיפוש על גופו של העורר כרוכה אף היא, בנסיבות הענין, בסמכות המעצר ולא בסמכות של עיכוב.

(בפני: השופט אלון. עו"ד זיו למבקש, אין הופעה למשיבה. 18.5.84 ) .

ודב =ע.פ. 50+63/83 - יצחק מושיאשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה). כאשר קרבן העבירה היה שקוע בשינה הנחית המערער על ראשו מכה חזקה וקטלנית בגזע עץ. הבדיקה שלאחר המוות העלתה כי המכה היא שהיתה הגורם למותו של הקרבן. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין והערעור נדחה.
עפ"י הסעיף האמור, גרימת מותו של הקרבן "במזיד" מהווה רצח ועפ"י ההלכה הפסוקה הרכיב "במזיד" מכוון למקרה בו מבוצע המעשה הגורם למוות תוך חזות מראש שזו עלולה להיות התוצאה, וכן שהמבצע מפגין אי- איכפתיות לתוצאה זו. שניים אלה נתקיימו במקרה שבפנינו. המערער אמנם העיד שלאחר הנחתת המכה הוא רכן על הקרבן ושמע שלבו ממשיך לפעול, אך די בתגובתו זו כדי להסיק שהבין היטב כי המכה סיכנה את חייו של הקרבן. התנהגותו של המערער לאחר מעשה מעידה על אי- איכפתיות אם הקרבן ימות. הסניגור טען שאין זה המקרה שעליו ניתן להחיל את סעיף 300 (א)(3), אך אין לטענה זו על מה שתסמוך. זהו מקרה קלאסי אשר לו נועד סעיף זה האומר "תוך הכנות לביצוע או כדי להקל על ביצועה" של עבירת הגניבה הוא גרם למות הקרבן כמתואר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד פ. נוסבאום למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 7.6.84).

איל =ע.פ. 568/83 - סיגרון ציון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיוע לקבלת נכסים שהושגו בפשע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). אחד בשם בכר התפרץ לדירה וגנב מזוודה שהכילה תכשיטים שונים, כסף ומטבעות בערך כולל של כשלושה מליון שקל. הפורץ פגש במערער ושאל אותו אם הוא מכיר אדם המוכן לקנות את הרכוש הגנוב ותמורת זאת יתן למערער 800 שקל. המערער הוביל את הפורץ לאחד בשם אברהם כהן, שרכש את כל התכולה תמורת 35,000 שקל. המערער וכהן הועמדו לדין והורשעו. המערער בסיוע לקבלת נכסים שהושגו בפשע וכהן בקבלת נכסים שהושגו בפשע וכל אחד מהם נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על חומרת העונש נתקבל. טיעונו של הסניגור כוון כנגד זהות העונשים. לטענתו יש פער גדול בין חלקו ומעשיו של כהן לבין חלקו ומעשיו של
המערער. חלקו של המערער מועט בהשוואה לחלקו של כהן ואף התמורה שהוא קיבל קטנה בהשוואה לתמורה שקיבל כהן, המערער צעיר ב- 12 שנה מכהן והוא נכה קשה וזקוק לטפול רפואי מתמיד. טעון זה נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי שמחציתו תהיה חופפת לעונש מאסר שהמערער מרצה בגין עבירה אחרת. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד דימור למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 13.5.84).

ע.פ. 787/83 - משה כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרעות בכלא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ביקר את בנו בכלא רמלה. אירעה התפרעות בכלא והמערער קילל את אחד הסוהרים, התנגד לעזוב את המקום, דחף את הסוהר עד שהיה צורך להוציא את המערער בכוח מתחומי בית הכלא. המערער הורשע בתקיפת עובד צבור, הפרעה ביודעין לעובד ציבור במלוי תפקידו והעלבת עובד ציבור ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאי נגד המערער כשהמאסרים על תנאי חופפים אלה את אלה, כך שהופעל מאסר על תנאי של שנה אחת, ואילו המאסר ל-6 חודשים מצטבר למאסר על תנאי שהופעל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מציין שבא לבקר את בנו ללא כוונה לבצע עבירה והעבירות שבהן הורשע בוצעו תוך דין ודברים עם אחד הסוהרים, על רקע התנהגות בלתי ראויה של הסוהרים עצמם. אין להתערב במידת העונש, שכן העבירות היו בנסיבות הענין חמורות בשל ההתפרעות שהתרחשה אותה עת בבית הסוהר.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 13.5.84) .

ע.פ. 41/84 - יעקב מימון ורפאל אשכנזי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הדחה בחקירה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בעבירה של הדחה בחקירה ונגזרו להם שלוש שנות מאסר שמתוכן תשעה חודשים לריצוי בפועל וכן חוייב כל אחד מהם לשלם קנס של 50,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הצביע על הנסיבות לקולא וביניהן משך הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירה ועד גזירת העונש, והעובדה שלא עברו עבירות נוספות, נישאו ולא הסתבכו במעשי עבירה. הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה אכן היה ממושך, אך ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי סיבת הדבר בעיקר בבקשות דחיה של הסניגוריה. נסיבותיה של העבירה אינן קלות מאחר ומדובר בהפעלת איום על אדם אשר אכן נרתע כתוצאה מהאיום מהבאת תלונותיו בפני הרשות. אין להתעלם מכך שהעונש כפי שנגזר אינו חמור בהתחשב באופיה של העבירה וכבר הביא ביהמ"ש בחשבון את הנסיבות לקולא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. עו"ד מנחם רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 10.6.84).

ע.פ. 271/84 - מריטה שרף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ממעביד ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת עבדה כקופאית באולם תצוגה ותוך כדי עבודה גנבה ממעבידה כ- 170 מגבות, כ- 250 ציפיות, למעלה מ- 100 סדינים וכמות של שמיכות, בסכום כולל של כ- 500,000 שקל. מעשי הגניבה נמשכו כארבע שנים ובוצעו על ידי המערערת יחד עם בעלה. לקראת סיום תקופת ארבע השנים, פנו השניים לסניפים שונים של רשת "המשביר לצרכן" והחליפו חלק מהרכוש הגנוב בטענה שרכשו אותו אצל "המשביר לצרכן". ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הטיל עליה קנס של 50,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.

הסניגור העלה את מצוקתה הנפשית הקשה של המערערת וכן התוצאות הקשות שיהיו למאסר על המערערת ומשפחתה ובעיקר קשיי הבת הצעירה בת ה-11. לטענתו אין אינטרס ציבורי בשליחת המערערת למאסר והענשתה כבר הושגה על ידי משך הזמן שעבר מאז גלוי הפרשה ועד היום. כמו כן הצביע הסניגור על כך שהמערערת הודתה בעובדות ובכך חסכה מזמנו של ביהמ"ש וכן אין לה עבר פלילי. אכן, אין זה מקרה קל וביהמ"ש מודע לנסיבות האישיות של המערערת, אך בנסיבות הענין אין להתערב במידת העונש. המעשים חמורים הם בנסיבותיהם ואין בהם גילוי של חולשה רגעית אלא מעין השתלטות היצר הרע שהביא אותה לבצע משך כארבע שנים מעשי גניבה ובסופם גם תרמית. מטרת הענישה בענין דנא אינה רק להעניש את המערערת עצמה, אלא לשמור על האינטרס הציבורי המכוון להרתיע עבריינים פוטנציאליים מלחזור על מעשים כגון אלה. המערערת מעלה באמון שניתן לה והעונש שהוטל עליה אינו חמור.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד מרוז למערערת, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 27.5.84).

ע.א. 577/83 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית

*אימוץ (הערעור נתקבל).

המשיבה היא רווקה ובהיותה סטודנטית בבאר- שבע קיימה יחסים עם גבר נשוי בן 43, אב ל- 6 ילדים, ונכנסה להריון. לפני הלידה הביעה את הסכמתה למסור את הילד לאימוץ, 4 ימים לאחר הלידה חתמה על כתב הסכמה לאימוץ. כעבור ימים ספורים, ולאחר שהקטין הוכרז כבר אימוץ בשל העדר הסכמת האב, נמסר הקטין למשפחה המבקשת לאמצו. זמן קצר לאחר מכן ובטרם חלף חודש למתן ההסכמה, הביעה רצונה לחזור בה מן ההסכמה. לאחר מספר חודשים הוגשה לביהמ"ש בקשתה של המשיבה לאפשר לה לחזור בה מהסכמתה וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נתקבל.
השופט ברק עמד בהרחבה על הנושאים הקשורים לאימוץ, השיקולים שביסודם טובתו של הילד והנסיבות שבהן ביהמ"ש יאפשר חזרה מהבעת הסכמה לאימוץ. לענין החזרה נדון ההבדל בין מקרה שבו נתנה האם את הסכמתה לאימוץ לפני הלידה ובין מצבים שבהם נתנה את הסכמתה לאחר הלידה, כאשר במקרה אחרון זה צריך טעמים מיוחדים כדי לאפשר לאם לחזור בה מהסכמתה. כן הודגש השיקול של אפשרות פגיעה בילד אם ינתקו אותו מהוריו המאמצים. במסגרת השיקולים הרבים הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שבמקרה דנא אין לאפשר לאם לחזור בה מן ההסכמה.
הודגש כי במקרה הנדון חלה התפתחות לאחר פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, כאשר התברר כי הילד הוא חרש. נסיבה אחרונה זו היא שהכריעה את הכף אצל הנשיא שמגר והשופט גולדברג בפסקי דין קצרים, כאשר נסיבה זו מצטרפת לשיקולים הרבים האחרים של טובת הילד. השופט ברק הגיע בפס"ד מקיף למסקנה שטובת הילד במקרה דנא מחייבת שלא לאפשר לאם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ, והחלטה זו נתחזקה אצלו בעובדה שנודעה לאחר מתן פסה"ד בדבר חרשותו של הילד.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד י. בן אור למערער, עו"ד ב. אוראס למשיבה. 6.3.84).

ד.נ. 5/84 - אלמונית נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ (הבקשה נדחתה).

בענין שנדון בע.א. 577/83 (ראה לעיל) הוחלט שלא לאפשר למבקשת לחזור בה מהסכמה שנתנה לאימוץ ילדה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
בפסה"ד הקודם הובהר כי כדי לאפשר לאם לחזור בה מהסכמתה צריך טעם מיוחד וטעם מיוחד כזה לא היה כאן, אך אפילו נניח שנתקיים במקרה זה טעם מיוחד, הרי כפוף הענין לשיקול של טובת המאומץ. לטענת המבקשת היא ראויה לחנך ולגדל את בנה בביתה וכי הדבר הוא לטובת הילד. לא למטרה זו נועד הדיון הנוסף. הסמכות להורות על דיון נוסף הינה במקרה שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה, יש מקום לדיון נוסף. אף אחד מתנאים אלה לא התקיים בענייננו. קיומו של הטעם המיוחד הוא תנאי בלעדיו אין סמכות להרשות שהורה יחזור בו מהסכמה שנתן לאחר לידת ילדו למסירתו לאימוץ. אך גם בהתמלא תנאי זה מסור לביהמ"ש שיקול דעת לאור שלושה גורמים והם, טובת הילד כשיקול ראשוני ומכריע, זכותם של הורים טבעיים לגדל את ילדם ומידת הפגיעה במאמצים אם הילד ילקח מהם. ההלכה שנפסקה בערעור שעליו מתבקש הדיון הנוסף, אין לומר שהיא "עומדת בסתירה להלכה קודמת". צו אימוץ טרם ניתן, אחרת נראה שלאור לשון סעיף 16 סיפא לחוק האימוץ היתה הדרך לביטול ההסכמה נחסמת בפני המבקשת כבר מטעם זה.

(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 26.4.84).

ע.פ. 204/84 - שלמה וגדני נגד מדינת ישראל

*הרשעה במסירת עדויות סותרות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

אחד בשם הרוש התקבל ע"י המערער לעבודה לפי המלצת ועדת השחרורים שדנה בעניינו של הרוש ולאחר שהשתלב בעסקו של המערער ניסה לדחוק את רגליו של בעל העסק. המערער מסר הודעה בפני חוקר משטרתי כי הרוש נטל דברים מחנותו וכן כי לא היה בינו לבין הרוש סכסוך כספי וכי ענין החוב שהמערער חב להרוש ואשר לגביו היו מסוכסכים בא לסיומו לפני המקרה הנדון. במסגרת הודעתו במשטרה אמר המערער כי להרוש לא היה מפתח לחנות וכי הוא פרץ לחנות. בעדותו בביהמ"ש במשפטו של הרוש אמר המערער דברים שונים באשר לחיסול הסכסוך בינו לבין הרוש לפני הפריצה, ובאשר למפתח הוא אמר באופן מפורש כי להרוש היו מפתחות של החנות. המערער הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 240(א) לחוק העונשין של מסירת עדויות סותרות וביהמ"ש דן אותו ל- 10 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - השאלה אם הסכסוך הכספי בא לפתרונו לפני הפריצה ואם להרוש היו מפתחות של החנות היו מהותיות במשפטו של הרוש. אשר לסכסוך הכספי, טען הסניגור כי דבריו של המערער בביהמ"ש לא היו ברורים, אלא דו- משמעיים ומתחמקים, וכי הם היו ביטוי לנסיונו להשתמט מאמירת דברים עקב פחדו מפני הרוש. חוסר ההחלטיות והחמקנות שבתשובה בביהמ"ש אין בהם בנסיבות המקרה כדי להוציא את המעשה מגדר עבירה לפי סעיף 240. סתירה בין נוסח ברור מצד אחד לבין נוסח מעורפל ומטושטש מצד שני לגבי אותה מערכת עובדות, בשאלה מהותית, די בה כדי להוות עבירה לפי סעיף 240 אם הדבר נעשה כדי להטעות. בענייננו עולה גם מהסברו של המערער שכוונתו היתה להטעות, שכן הוא טוען כי הונע למעשהו ע"י הפחד מפני הרוש. בפחד כשלעצמו לא היה כדי לשנות את מהות המעשה. הפחד היה בגדר המניע והוא הוליך את המערער אל הרצון שלא להגיע לעימות עם הרוש. לאור האמור אין להתערב בהרשעת המערער.
אשר לעונש - שב הסניגור והעלה את ענין פחדו של המערער מפני הרוש שנדון בינתיים ל- 12 שנות מאסר. העבירות שיוחסו להרוש היו עבירות אלימות חמורות
כך שאין לתמוה על כך שידע להטיל חתיתו על המערער. בכך כשלעצמו אין כדי לשקול באופן מכריע לקולת העונש. בחלק נכבד של המקרים בהם משנה עד את דבריו אין זאת אלא תוצאה של פחד מפני העבריין שבמשפטו הוא מעיד. ברם, במקרה דנא לא מדובר בפחד ערטילאי, כי בשל צירוף נסיבות מוזר, הביאה המשטרה לידי כך שהמערער היה כלוא בבית המעצר באבו- כביר ערב מתן עדותו, באופן שבו התאפשרה גישה אליו של הרוש. המערער נעצר על פי צו הבאה כיוון שחשש להעיד נגד הרוש, ולמרות זאת לא טרח אף גורם שטיפל במשפט של הרוש להזהיר את המשטרה, כי את צו ההבאה יש לבצע על ידי כליאת המערער במקום אחר. בעת שהחל המערער בעדותו במשפטו של הרוש, אחרי שהסתבר לביהמ"ש שהמערער מנסה לשנות את גירסתו במשטרה, ציווה ביהמ"ש על מעצר המערער עד למחרת היום. שוב נכלא המערער בבית המעצר בתא אחד עם הרוש. קשה להבין את הטיפול הכושל הנ"ל ולעמוד על הרקע למעשה. ברם, המסקנה העולה מכך שהמערער הובא למצב בו היתה הזדמנות מלאה ואף מעבר לכך לנסות ולהשפיע על נכונותו להעיד את האמת בביהמ"ש. אכן, אין זה מקרה יוצא דופן שעצורים הצריכים להיות מרוחקים זה מזה נכלאים יחד, ועל כן לא היה מקום לראות בכך סיבה מכרעת להתערב במידת העונש, אלמלא נסיבות אישיות יוצאות דופן המצטרפות לכל האמור לעיל, ואשר יש בהן כדי להצדיק שיקול נוסף מטעם ביהמ"ש ככל שהדבר מתייחס למידת העונש. על כן הוחלט שכל המאסר שנגזר יהיה על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עוזי עצמון למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 10.6.84).

בר"ע 241/84 - מגיד עטאללה נגד אוניברסל פיקצ'ורס ואח'

*מסירת שאלון וגילוי מסמכים (הבקשה נדחתה).

תקנה 135 לתקנות סדר הדין האזרחי מחייבת בעל דין המעוניין בצו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים, לפנות תחילה לבעל הדין שכנגד בבקשה בכתב ואף להמתין למענה משך 30 יום. רק בהתמלא תנאים אלה נפתחים בפניו שעריו של ביהמ"ש לבקש את מסירת השאלון או גילוי המסמכים. המטרה ביסוד הדרישות הללו היא שבעלי הדין לא יטריחו את ביהמ"ש לפני מיצוי האפשרות להשיג את המטרה מחוץ לכתליו. אולם אין ללמוד מכאן כוונה להצר את סמכויותיו של שופט המנהל קדם- משפט, בבואו ליתן החלטות, כולל לגבי שאלון או גילוי מסמכים, לשם קיצור ויעול הדיון או חסכון בהוצאות. לפיכך יש לדחות את הבקשה.

(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 7.6.84).

בר"ע 263/84 - אחמד אבו עלאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירות מרמה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בעבירות מירמה ונדון לשנתיים מאסר בפועל כשמצטרפת למאסר זה שנה של מאסר על תנאי שהופעל. המבקש טוען כי הוא חולה מאוד והמאסר קשה מנשוא עבור אדם במצב הבריאות שלו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטעמים הנ"ל אין בהם כדי להצדיק ערעור בביהמ"ש העליון, כי בימ"ש זה איננו ערכאת ערעור רגילה הבוחנת מידתו של העונש לאור אמות המידה המקובלות על ערכאת ערעור. הנושאים הבאים בערעור שלישי הם בדרך כלל נושאי חוק מובהקים ואין דנים בערעור ברשות בחומרת העונש או בקולתו, אלא אם קיים טעם יוצא דופן המעניק מימד מיוחד למקרה לגביו מתבקש הערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 30.5.84).

בר"ע 218/84 - מרואן עבדאלגני נגד חאלד יאסין ואח'

*פסק בורר (הבקשה נדחתה).

לטענה שהבורר לא היה מוסמך לצוות על המבקש לפנות את המושכר שכן הוא (לטענתו) דייר מוגן- עולה ברורות מהחומר בתיק כי שאלת מעמדו של המבקש במושכר היתה שנויה במחלוקת ולא הונח לטענת הדיירות המוגנת יסוד ממשי. בנסיבות אלה אין לומר שהבורר לא היה מוסמך לפסוק כפי שפסק.
אשר לעובדה שסיכומי המבקש התעכבו מסיבה כלשהי בדרך והגיעו לתעודתם רק אחרי שהבורר פסק את פסקו - אין לתלות את הקולר באיחור על צוארו של אחד מבעלי הדין או הבורר. יחד עם זאת, צריך היה הבורר להמתין עד לתום התקופה שהוקצבה להגשת הסיכומים ולא לתת את הפסק, כפי שעשה, יום אחד לפני תום המועד. אולם, למעשה הגיעו הסיכומים רק לאחר תום המועד וממילא לאחר שניתן הפסק. כל שהבורר יכול היה לעשות כשהגיעו הסיכומים, הוא לעיין בהם שמא ימצא דבר המשנה את מסקנותיו. את זאת עשה הבורר ואלה לא שינו את מסקנתו. בכך תמה הבעיה ונשלמה. מתן הפסק יום לפני המועד בנסיבות כאמור לא גרם למבקש כל עוול.
אין גם ביסוס לטענה כאילו התעלם הבורר מתשלום שביצע המבקש למשיב עבור וויתור על החזקה במושכר. הפסק אינו מנומק והחיוב הסופי אינו עומד בסתירה לעשיית חישוב מלא של כל הנתונים הנחוצים, כולל תשלום זה. לפיכך עומד הבורר בחזקתו שעשה מלאכתו נאמנה, ואין לתת רשות ערעור. (בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 8.6.84) .

בר"ע 279/84 - "נטף" אגודה שיתופית בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*צו הריסה בבניה ללא רשיון (הבקשה נדחתה).

המבקשת ביצעה עבירת בניה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה. סעיף 205 לחוק קובע כי אם הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 204, רשאי ביהמ"ש לצוות שהחלק שנבנה ללא היתר יהרס. סעיף 206 לחוק קובע כי אם הורשע אדם בעבירת בניה לפי סעיף 204 ובתחילת ההליכים נגדו טרם נסתיימה הקמת הבנין, או שנסתיימה תוך ששה חודשים שלפני תחילת ההליכים, יתן ביהמ"ש צו הריסה, אלא אם ראה הנשפט טעם משכנע מדוע לא ינתן הצו. בימ"ש השלום הרשיע את המבקשת ולא הורה על הריסת המבנה שהוקם ללא רישיון, ביהמ"ש המחוזי החזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שישקול את הפעלת סמכותו לפי סעיף 206, והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מתן צו הריסה במקרים אליהם מתייחס סעיף 206 אינו בגדר שיקול דעתו הבלתי מוגבל של ביהמ"ש. הסעיף קובע כי צו הריסה חייב להינתן בדרך כלל אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לשכנע את ביהמ"ש לסטות מן הכלל. הסיפא של סעיף 206 אינה מתייחסת רק לקיומו של "טעם" בעלמא, אלא מוסיפה את שם התואר "משכנע". הטעם להוראה בסעיף 206 טמון הן בכך שלא יהא חוטא נשכר ושלא תהפוך הבניה הבלתי חוקית לכדאית והן בכך שלא תונצח פעולה בלתי חוקית. המחוקק הותיר את האפשרות הפתוחה כי יובא בפני ביהמ"ש "טעם משכנע" שלא יינתן צו הריסה. על ביהמ"ש להבהיר בפסה"ד מה הטעם ששכנע אותו לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 206. לפיכך צדק ביהמ"ש המחוזי כשהחזיר את התיק לבימ"ש השלום שישקול ישומן של הוראות החוק לנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף תוסיה-כהן למבקש, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 5.6.84).

בר"ע 278/84 - י. גולדנזון בע"מ נגד אריה רוזנברג

*ביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה (הבקשה נדחתה).

המבקשת הגישה תובענה נגד המשיב והמשיב הגיש תובענה נגד המבקשת כאשר שתי הבקשות סבות על אותה מערכת יחסים משפטית. המשיב הסתפק בהגשת התביעה הנגדית ולא הגיש כתב הגנה בתביעה של המבקשת. כיוון שכך נתן בימ"ש השלום פס"ד נגד המשיב בהעדר הגנה. בקשת המשיב לביטול פסה"ד נדחתה ע"י בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה המרכזית של המבקשת היא כי צדק בימ"ש השלום כשדחה את הבקשה לביטול פסה"ד מאחר והיא לא נתמכה אלא בתצהיר הפרקליט של המשיב והלה לא היה בקיא בעובדות הענין. יתכן וביהמ"ש העליון היה מאמץ את אמת המידה שאומצה על ידי שופט השלום אילו בא בפניו הענין מעיקרו. הגשת תביעה אחרת אינה תחליף להגשת כתב הגנה, ותצהיר הבא לתמוך בטענה שיש לפלוני הגנה טובה לגוף הענין, חייב להיות ערוך על ידי מי שבקיא בענין ולא על ידי מי שמביא דברים מפי השמועה בלבד. אולם משפסק ביהמ"ש המחוזי בענין, אין עילה להתערבותו של ביהמ"ש העליון בשבתו כערכאת ערעור ברשות. בענייננו לא חודשה הלכה, ודרך ישומה של ההלכה הקיימת לנסיבותיו העובדתיות של מקרה קונקרטי זה או אחר, אינה מצדיקה את הדיון המבוקש בביהמ"ש העליון.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. צימריק למבקשת, עו"ד א. רינון למשיב. 5.6.84).

ע.פ. 493/83 - אפרים פנדלון נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחיטה באיומים והפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 428 רישא ובעבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, הודה בעבירות נוספות והורשע גם בהן וביהמ"ש גזר לו 4 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי, האחד של שנה והשני של 6 חודשים. הערעור מתייחס להרשעה בעבירה לפי סעיף 428 רישא ועל חומרת העונש, וכן על הפעלת המאסר על תנאי של 6 חדשים. הערעור נתקבל ביחס לסעיף 428 וכן ביחס להפעלת המאסר על תנאי הנדון.
הרשעת המערער בעבירה על סעיף 428 היתה מבוססת על הודעה שמסר המתלונן למשטרה, שכן בעדותו חזר בו המתלונן מהודעתו וביהמ"ש קיבל את ההודעה עפ"י סעיף 10(א) לפקודת הראיות. בהודעה סיפר המתלונן, נהג מונית, כי המערער פנה אליו וביקש כי יסיעו במונית. הדבר היה לאחר חצות הלילה והמערער עורר את חשדו של המתלונן כי אין בכוונתו לשלם עבור הנסיעה. המתלונן מספר בהודעתו "ראיתי פתאום ביד שלו סכין בצורת חצי ירח". במשך כ- 3 שעות הורה לו, מדי פעם, לנסוע למקום אחר. כפי שעולה מהכרעת הדין לא היה ביהמ"ש משוכנע בסיפורו של המתלונן על דבר סכין שהיתה בידי המערער ועל אף זאת הרשיע את המערער כי לדעת ביהמ"ש "המקרה מצדיק הרשעה בדין במידה והיתה סכין ובמידה ולא היתה ואפילו הוטעה הנהג בחושבו כי המשקפיים ביד הנוסע הם כאילו אולר סגור." ברם, משלא היה ביהמ"ש מוכן לקבל את דברי המתלונן בדבר היות סכין בידו של המערער, שעה שהמתלונן הסביר את האיום כלפיו רק בהמצאות הסכין, ללא כל איום בדרך אחרת - כי אז לא ניתן לקבוע שהמערער איים על המתלונן. העובדה שהמתלונן פחד מהמערער מכל סיבה שהיא שאינה קשורה במעשה איום מכוון שעשה המערער, אין בה כדי להביא להרשעת המערער.
למרות הזיכוי אין להתערב במידת העונש שהוא נוטה לצד הקולא ומן הראוי היה כי יושת על המערער אפילו היה מורשע רק בעבירות האחרות שבהן הורשע. אשר
להפעלת המאסר על תנאי שבאחד התיקים - הפעלתו היתה מותנית בכך כי המערער יעבור עבירה שעניינה התנהגות פרועה במקום ציבורי בעת שיכרות ובעבירה כזאת לא הורשע המערער.

(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד גב' ליבבה למשיבה. 11.3.83).

ע.פ. 302/83 - מאיר בוסקילה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער גייס שני אנשים, ביניהם אחד בשם סוסן, שיסעו לטורקיה ויביאו משם בתוך גופם כמות מסויימת של הרואין. השלושה נסעו לטורקיה והמערער הכין שם 7 אריזות ובהן 116 גרם הרואין שהוטמנו בגופו של סוסן. הלה טס ארצה ונעצר וכך נתגלתה מעורבותו של המערער בהברחת ההרואין. המערער נמלט מטורקיה לצרפת ומשם לגרמניה ולבסוף שב ארצה וכאן נעצר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור הזכיר את הנסיבות האישיות של המערער וכן את העובדה כי המערער נגרר לעבירה עקב קשריו עם חבורת עבריינים והתמכרותו לסם. עיקר הטענה הופנתה נגד מידת העונש בהשוואה לעונשים שנגזרו למעורבים האחרים בפרשה, ובעיקר סוסן, שנדון ל- 4 שנים מאסר בלבד ולדברי הסניגור רק שנה וחצי מן העונש מתייחסות לפרשה שלפנינו. ברם, מדובר בייבוא של הרואין, וכשבוחנים את מידת העונש, יש לתת את הדעת למהות העבירות ונסיבותיהן. ככל שגדלה חומרת העבירה הולך ופוחת המשקל היחסי שניתן להעניק לנסיבות האישיות. ההשוואה בין העונש שנגזר במקרה פלוני לבין העונש שנגזר במקרים אחרים יהיה רלבנטי ובלבד שתהיה זהות או דמיון בין הנתונים הבסיסיים בשני המקרים. בענייננו אין זהות כזו, שהרי המערער הוא שארגן את ההברחה, הוא שגייס את סוסן ושכנע אותו לבצע את הנסיעה והוא שסיפק את הסם. על כן אין צורך לדון בישימותו של הכלל של אחידות העונשים.
הערת אגב, המטרה להגיע לידי אחידות העונשים אין לראות בה אמצעי לשעבודו של ביהמ"ש בכל מקרה לנורמה עונשית נמוכה אשר איננה הולמת את נסיבות הענין. יש לבדוק כל מקרה לאור נסיבותיו ומול השאיפה שלא להפלות צריכה לעמוד המודעות שביהמ"ש איננו צריך להוסיף טעות על טעות אם במקרה מסויים ננקטה אמת מידה עונשית שאינה הולמת את הענין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גסר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 24.4.84) .

ע.פ. 569/83 - שמעון אוחנה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות וגניבה וכן בקבלת נכסים בנגוד לסעיף 411 לחוק העונשין וביהמ"ש דן אותו לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כן הפעיל באופן חופף מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער כ-200 עבירות קודמות של התפרצות, רשימה אשר מדהימה באורכה. בנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה עם המערער.