ע.א. 328/83 - אהרון רביטל ואח' נגד אהרון אייזיק
*סמכות דיון בענייני מזונות(הערעור נדחה) .
א. המערערים הם שלושת ילדיו הקטינים של המשיב, שהגישו נגדו, באמצעות אמם כאפוטרופוס עליהם, תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. המשיב הגיש בקשה לדחייה על הסף, שעילתה חוסר סמכות ביהמ"ש המחוזי לדון בענין, משום שעפ"י כללי המשכיות הדיון מסור הענין לביה"ד הרבני האזורי שכבר דן ופסק בסוגיה זו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה ודחה את התביעה על הסף. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט ד. לוין, בפס"ד מפי השופט ד. לוין, נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כענין שבעובדה כי המערערים היו בעלי דינו של המשיב בתביעה שהתבררה בביה"ד הרבני. לאור קביעה עובדתית זו, הסיק השופט כי הסמכות לדון בתביעת המערערים נתונה לביה"ד הרבני. אין מחלוקת כי אם המערערים היו בעלי הדין בביה"ד הרבני, כי אז קנה ביה"ד סמכות ייחודית מכח כלל ההמשכיות. טענת המערערים היא שהשופט טעה בקביעת הממצאים העובדתיים .
ג. ביהמ"ש קבע את העובדה הנ"ל על יסוד הטעמים הבאים: המשיב הגיש תצהיר בו טען כי המערערים היו בעלי הדין בתביעה שהתבררה בביה"ד הרבני, ועל תצהיר זה לא נתבקש המשיב להיחקר ולא הוגש תצהיר נגדי; ביה"ד הרבני ציין בהחלטתו כי פסק את מזונות המערערים על פי חובת המערער בדמי מזונות ילדיו ולפי צרכיהם לאחר שעיין בטיעוני הצדדים; נושא זה בלבד הוא שעמד לדיון בפני ביה"ד.
ד. אין דרכו של בימ"ש שלערעור להתערב בדרך כלל בקביעות עובדתיות הנקבעות ע"י השופט בדרגה הראשונה, אלא אם נפל פסול עקרוני בדרך בה בחן ביהמ"ש את הנושא וכאן אין כל טעות בהחלטת השופט. כאשר מוגשת לביה"ד הרבני תביעה נפרדת בשם קטין למזונותיו, ומתקיים דיון נפרד בעניינו של הקטין, כשטובת הקטין ניצבת לנגד עיניו של ביה"ד, כי אז נשללת מן הקטין האפשרות לתבוע מזונותיו בביהמ"ש המחוזי. בענייננו מתקיימים תנאים אלה. אמנם בכותרת החלטתו של ביה"ד מופיעים כבעלי הדין בני הזוג, אולם מגוף ההחלטה משתמע בברור שהדיון נסב על מזונות הילדים בלבד, וכי ביה"ד פסק לאחר שמיעת טעוני הצדדים והתייחסות לצרכי הילדים. סכום המזונות שנפסק אמנם נמוך, אך אפשר כי הסיבה לכך היא שבאותה עת היה המשיב מובטל. מכל מקום, אם בינתיים השתנו הנסיבות יכולים המערערים לפנות לביה"ד ולבקש את הגדלת הסכום. משום כך, אל נכון, החליט השופט להעביר את התובענה לבירור לביה"ד הרבני האיזורי.
ה. השופט ש. לוין, בדעת מיעוט, סבר שיש לקבל את הערעור. בתצהיר שנתן המשיב הוא כתב "לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי" נפסקו מזונות בביה"ד לילדים. לתמיכת הבקשה הוגשו החלטת ביה"ד והסכם הגירושין שבין הצדדים שנערך 3 חודשים מאוחר יותר. בכותרת ההחלטה אין הילדים מופיעים כבעלי דין. אעפ"כ יש ויראו את הילדים כבעלי דין בפועל, אך הדבר טעון ברור עובדתי, ואין להכריע בו בדרך מקוצרת של דחייה על הסף. השופט נתן משקל לעובדה שהמערערים לא הגישו תצהיר שכנגד ולא חקרו את המשיב, אך שאלה היא על מה יכלו לחקור את המשיב כשכל דבריו היו "לפי ייעוץ משפטי" ואין הם אלא בחינת מסקנה מנתונים עובדתיים שלא הובאו לפני ביהמ"ש. המקרה דנא אינו שונה מכל מקרה שבו יש להימנע מסילוקה של תובענה על הסף כשהעובדות הרלבנטיות לא נתלבנו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין. ד. לוין. עו"ד רוט למערערים, עו"ד פורת למשיב. 8.5.84).
ע.א. 680/83 - דוד ומדלין קדוש נגד מרדכי עמור
*ביצוע בעין של חוזה מכר דירה (הערעור נתקבל).
א. המשיב חתם חוזה עם המערערים למכור להם את דירתו במחיר של 125,000 ל"י. המערערים היו חסרי אמצעים ולא יכלו לגייס את הסכום הראשון והמשיב מסר להם את החזקה בדירה לפני ששולם תשלום זה. ביום 5.10.77 חתמו הצדדים על זכרון דברים באשר למכר, כאשר הסכום של 25,000 ל"י אמור היו להשתלם עד ל- 11.10.77 והסכום של 100,000 ל"י עד ל- 31.1.78 עם רישום הדירה ע"ש המערערים. נקבע בזכרון הדברים כי אם לא ישולם הסכום הנ"ל עד ל- 31.1.78 יצטרכו הקונים לשלם למוכר 2,500 ל"י לחודש במשך חודשיים ואם לא ישולם המחיר עד ל- 31.3.78 יוכל המוכר לבטל את ההסכם. ביום 12.10.77 חתמו הצדדים על תוספת לזכרון הדברים שלפיו אסור לעוה"ד המטפל בהעברת הדירה להעביר את הדירה בטאבו בטרם שולם מחיר הדירה במלואו למוכר. נקבע גם שאם התשלום לא יבוצע עד 31.3.78, יהיה המוכר רשאי לבטל את ההסכם והקונים יצטרכו לפנות את הדירה. לאחר המהפך הכלכלי באוקטובר 1977 דרש המשיב תוספת למחיר הדירה והוסכם להוסיף 10,000 ל"י בתשלום האחרון.
ב. כבר בשלבים המוקדמים של העיסקה ידע המשיב שאין למערערים אמצעים לרכישת הדירה ויזדקקו להלוואה כנגד רישום משכנתא. בקשת המערערים לקבל סיוע בדיור אושרה כבר בדצמבר 1977. ביום 5.2.78 נתנו המערערים לבנק "הוראה בלתי חוזרת" לשלם למשיב 110,000 ל"י מתוך ההלוואה שאושרה להם. בו ביום כתב הבנק למשיב כי קיבל את ההוראה הבלתי חוזרת וכי רשם לפניו "את הנ"ל ועם קבלת התחייבות ויפוי כח נוטריוני מכם לרישום משכנתא והצגת מכתב זה נפעל בהתאם". המשיב סירב להופיע ביום 26.2.78 בלשכת רישום המקרקעין ולבצע את ההעברה וכן סירב בתאריך נוסף שנקבע. ביום 6.4.78 כתב ב"כ המשיב למערערים כי בכך שלא שילמו 110,000 ל"י עד ליום 31.3.78, הפרו את החוזה הפרה יסודית, והמשיב מבטל את החוזה ודורש מהמערערים לפנות את הדירה. בסיום המכתב הודיע ב"כ המשיב כי "למרות האמור לעיל, באם תמציאו את הסך 110,000 ל"י בהוספת 13,000 ל"י (פיצויים מוסכמים ותשלומים אחרים) בסה"כ 123,000 ל"י, תוך שבעה ימים מיום קבלת מכתב זה, יסכים מרשי... שלא לבטל את ההסכם". לפני שמכתב זה הגיע לידיהם ביקשו המערערים מהבנק, והבנק נעתר להם, להעביר שיק על סך 110,000 ל"י לשיכון עובדים עם הוראה למסור שיק זה למשיב לאחר שתירשם משכנתא בספרי האחוזה. את השיק היו אמורים להביא ללשכת רישום המקרקעין ביום ההעברה.
ג. ביום 15.4.78 הודיע המערער למשיב כי השיק יובא למחרת היום ללשכת רישום המקרקעין וכי המשיב מוזמן להופיע ולקבלו במעמד חתימתו על מסמכי ההעברה. המשיב לא היה מוכן להסדר זה שהוצע תוך תקופת הארכה שנתן למערערים, והגיש תביעה לבימ"ש השלום כי המערערים יסלקו ידם מהדירה. תביעת המשיב נדחתה ע"י בימ"ש השלום באשר לדעת השופט לא היה יסוד לדרישת המשיב שיתרת המחיר תשולם לו לפני שיחתום על מסמכי ההעברה, שכן ידע כי אין למערערים מקור מימון אחר זולת ההלוואה, ומכאן, כי על אף האמור בהסכם כי עוה"ד לא יעביר את הדירה לפני שתשולם יתרת המחיר, ויתר המשיב על תנאי זה. יתירה מזו, כיוון שהמשיב ידע כי השיק מוכן עבורו בבנק וכי יוכל לקבלו במעמד החתימה על מסמכי ההעברה, הרי משסרב לחתום על המסמכים היה זה הוא אשר הפר את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב באשר לדעתו המשיב לא ויתר על ההוראה שבזכרון הדברים כי ההעברה לא תבוצע לפני שישולם מחיר הדירה
במלואו. פרט לזאת, סמך ביהמ"ש המחוזי על האמור בע.א. 614/78 (פד"י ל"ג(3) 773) כי אין לקבל את טענת הקונים שהמוכרים היו חייבים לאפשר רישום משכנתא לדירה כדי שהקונים יקבלו את ההלוואה, כי אין בחוזה כל התחייבות כזו מצד המוכרים ואין להוסיף בו תנאי כזה מכללא. הערעור נתקבל.
ד. אין ספק שהמשיב רצה לחזור בו מההסכם מיד לאחר המהפך הכלכלי ולכן עשה מאמצים במשרד השיכון כדי שהמערערים לא יקבלו את ההלוואה. אולם השאלה אם תלונתו של המשיב במשרד השיכון נגד המערערים נגועה בחוסר תום לב בקיום החוזה אינה עומדת לדיון, שכן לא צלח בידי המשיב לבטל את אישור ההלוואה. יש על כן לבדוק אם הפר המשיב את ההסכם בכך שלא הסכים להעביר את הדירה לפני שקיבל את מלוא התמורה.
ה. ידיעתו של המשיב כשלעצמה כי הכסף ישולם לו מתוך כספי ההלוואה, לא יצרה חבות להעברת הבעלות לפני התשלום. אולם, ידיעת המשיב שאין למערערים מקור מימון אחר, אינה יכולה להתפרש אלא כהסכמה לכך שההעברה תבוצע בו זמנית עם התשלום, כחיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד, ואין לפרש את כוונת הצדדים עפ"י האמור בזכרון הדברים כחורגת מהוראת סעיף 23 לחוק המכר בדבר שילוב החיובים.
ו. אלא שהמערערים כלל לא הציעו למשיב תשלום משולב בהעברת הרישום עד למועד הקבוע בהסכם, וכל שהציעו היה כי יסתפק בהוראה בלתי חוזרת שנתנו לבנק ובהודעת הבנק. לכך לא היה המשיב חייב להסכים, במיוחד עקב החשש שתלונתו כלפי המערערים תגרור אחריה את ביטול האישור להלוואה. כך שאפשר להניח לצורך הדיון כי עמדה למשיב ביום 5.4.78, כששלח את המכתב, הזכות לבטל את ההסכם עקב הפרה יסודית הנעוצה באי תשלום הכסף במועדו. אולם המשיב לא השתמש בזכות הביטול שלו במכתבו למערערים.
ז. עפ"י סעיף 2 לחוק החוזים, בידי הצד הנפגע זכות הברירה לתבוע את אכיפת החוזה או לבטלו. משבחר הנפגע בתרופת הביטול הרי שהחוזה מתבטל מעצם הודעת הביטול ללא צורך בהליך משפטי. אין הנפגע זכאי בעת ובעונה אחת לבטל את החוזה ולעמוד על הזכות לאכפו. בענייננו הודיע המשיב למערערים שהוא מבטל את ההסכם, אך בהמשך המכתב הוא מציע להם הצעת פשרה. הודעה כזאת לאו הודעת ביטול היא, כשהדין הוא שבעל החוזה המבטל את החוזה בשל הפרתו, חייב להודיע או להביא החלטתו זו לצד השני באופן שאינו משתמע לשתי פנים. כיוון שאין לראותבהודעת המשיב משום ביטול החוזה לא קמה בידי המשיב עילה לסלק את יד המערערים מן הדירה.
ח. אפילו היה המשיב זכאי לבטל את החוזה עקב הפרה יסודית, ללא מתן אורכה, הרי שבמכתבו ביטל המשיב את החוזה בכפוף לארכת חסד של 7 ימים שנתן למערערים ובתוך ארכת חסד זו הודיעו המערערים למשיב כי יחד עם חתימתו על מסמכי ההעברה, יקבל את השיק.
ט. אכן זכותו של המשיב היה לקבל מזומנים כפרעון, אולם לא זו בלבד שהמשיב לא דחה הצעה לקבל שיק מן הטעם שלא הוצע לו כסף מזומן, שגם אז היה נחשב הדבר לוויתור מצדו על דרישת מזומנים, אלא שהשיק הוצא ע"י הבנק לפקודתו וכמוהו כמזומנים ממש. משהציעו המערערים כי השיק יימסר עם חתימת מסמכי ההעברה והצעתם נדחתה, יצאו הם ידי חובתם וסירובו של המשיב לקבל את השיק, כמוה כהתחמקות מקבלת התשלום וכשימוש בזכותו שלא בדרך המקובלת ובתום לב. כיוון שכך אין לומר שההסכם בוטל, ויש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שידון בשאלת התשלומים השונים שצריך לשלם עקב האיחורים כאמור.
י. פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג והוסיף השופט ברק כי אכן מדובר כאן בחיובים מקבילים לפיהם בד בבד עם העברת הרישום ייעשה התשלום. כן הסכים השופט ברק כי במכתב מיום 5.4.78 פתח המוכר פתח לקונה לקיים את חיוביו והקונה היה נכון לקיים את חיוביו במועד אך המוכר לא היה מוכן לקיים את חיובו הוא. השופט ברק השאיר בצריך עיון שתי שאלות: האם בעובדה שלרשות המוכר הועמד שיק בנקאי במשרד הבנק בתל- אביב, בתוספת הוראה בלתי חוזרת, אין לראות משום נכונות של הקונה לקיים את החיוב המוטל עליו; אם אין לראות בהודעת הביטול - בהנחה שניתן היה לתיתה - משום הודעה שרירה וקיימת, אשר בצידה ניתנה אפשרות לקונים לקיים את החוזה, תוך הסתלקות מהביטול. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד ג. מרקוזה למערערים, עו"ד א. מלך למשיב. 7.6.84) .
ע.פ. 349/82 - יוסף אלקיים ואח' נגד מדינת ישראל
*קשירת קשר לביצוע שוד וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו) .
א. שלושת המערערים הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע שוד מזויין ובהחזקת נשק ונדונו ל- 7 שנים מאסר בפועל. המערערים מערערים על הרשעתם בקשירת קשר בעבירות שהורשעו והמדינה מערערת על כך שהם זוכו מביצוע שוד שבמהלכו בוצע רצח. הערעורים נדחו. אחד בשם עמוס ששימש כעד מדינה, העיד כי המערערים אילוז ושריקי ביקשו ממנו כי ישיג עבורם כלי נשק שונים, ובאחד הערבים קויים מפגש בו הביא עמוס כלי נשק למקום מסוים בו מצא את שלושת המערערים ואדם נוסף בשם וטורי מטפלים בכלי נשק. מאוחר יותר פנו לחדרו של המערער אילוז שם חיכה אדם בשם חפץ, שנשלח על ידי אילוז להעביר את הנשק למחבוא ליד ביתו של אילוז. באותו לילה, לאחר חצות, בוצע שוד מזויין במועדון קלפים של אחד אברג'יל כאשר באיומי נשק אספו השודדים אלפי לירות מן הנוכחים. כאשר עזבו השודדים רדף אחריהם אברג'יל והוא נורה ומת מפצעיו.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס מסקנותיו במידה רבה על דברי עד המדינה עמוס, אך בשל ספיקות וחששות שהיו קשורים במעורבותו בענין ובחשד שעלה מתוך שיחותיו שהוקלטו עם עצורים שהופעלו על ידי המשטרה, לא ראה ביהמ"ש לקבל את גירסתו של עמוס במלואה. כך למשל, לא קיבל כמהימנה את דברי עמוס כי בעת שהביא את האקדח למערערים הוצע לו להשתתף בשוד במועדון הקלפים של אברג'יל, אם כי נראה שקיבל עדותו כי באותה הזדמנות דובר ע"י הנוכחים על שוד. אחרי בדיקה מפורטת של כל דברי עמוס, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי פרט לאותם נושאים שאינו מאמין לו, יש לראות בעדותו בביהמ"ש עדות הראויה לאמון. לאחר שהתייחס למשמעות העדות וראיות הסיוע, קבע ביהמ"ש שאין ראיות מספיקות ליחס למערערים את ביצוע השוד והרצח והרשיע את המערערים כאמור לעיל. הסניגורים ביקשו לפסול כליל את עדותו של עד המדינה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע עמדה באשר לאמינות העד לאחר שהתרשם מראייתו ושמיעתו וכן ביסס את מסקנותיו על ראיות שחיזקו את הגירסה של עד המדינה ובכך אין להתערב. זאת למרות שעמוס עצמו הוא עבריין והיה בעל ענין מיוחד לחלץ עצמו מן המעורבות במקרה. העובדה שפלוני הוא עבריין אין בה כשלעצמה כדי לשלול מביהמ"ש את האפשרות להסתמך על דבריו.
ג. כאמור הורשעו המערערים בעבירת קשר. לא היה עד שישב בעצתם ונטל חלק בשיג ושיח שבאמצעותו קמה ההחלטה על קשירת קשר, אולם מכלול הנסיבות כביטויין במעשה גלוי שלגביו מובאת ראיה, יש בו כדי להצביע על כך כי במועד
כלשהו נקשר קשר לביצוע העבירה. המעשה הגלוי במקרה שלנו הוא השהייה בצוותא במועד קבלת הנשק והטיפול בהסתרתו והובלתו בשלבים שונים של הלילה.
ד. ערעורה של המדינה מופנה נגד הזיכוי מאשמת השוד והרצח. לדעת התובעת היו ראיות מספיקות להרשעת המערערים בשוד וברצח. אכן, ראיות אלה יש בהן כדי להגביר במידה רבה את משקל החשדות כלפי המערערים וייתכן ואילו ביהמ"ש היה מרשיע את המערערים על יסוד מכלול הראיות בעבירת השוד והרצח, לא היה מקום להתערב בכך, אך כערכאת ערעור אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. מהחלטתו של ביהמ"ש להרשיע את המערערים בעבירה של קשר לביצוע שוד ניתן ללמוד אמנם כי ביהמ"ש קיבל כמוכח שאכן נאמר משהו בענין שוד, אך אין קביעה ברורה במידה מספקת כדי לדעת מהו גדר המקובל על ביהמ"ש ששמע את העדים.
ה. אשר למידת העונש - שלושת המערערים הם בעלי הרשעות קודמות ולנוכח אופי העבירה ומהות העבירות של המערערים בעבר, אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד זינגר ובכר למערערים, עו"ד גב' גורני למשיבה. 31.5.84).
ע.פ. 5/83 - מצליח כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים(הערעור נדחה) .
א. המערער הוא נהג מונית. בשעת ערב הוזמן ע"י אחד בשם אמסלם להסיעו מירושלים לבאר-שבע. נסיעתו של אמסלם נועדה לקניית סמים כשמטרת הנסיעה לא היתה ידועה למערער. הם הגיעו לבאר- שבע ושם רכש אמסלם סמים, אך המערער לא ידע על כך. בהיות המונית בדרכה חזרה לירושלים, עקבה אחריהם מכונית משטרה מוסווית בדרך עצר המערער את המונית ולפי גירסתו חשש כי ארעה תקלה בבלמיה. בראות השוטרים את המונית עוצרת עצרו במקביל למונית והשוטר שאל את נוסעי המונית אם הם זקוקים לעזרה. אז זינקה המונית במהירות רבה ועזבה את המקום והשוטרים המשיכו לנסוע אחריה. לאחר נסיעה של כ- 4 ק"מ האטה המונית עד שנעצרה כמעט כליל ואמסלם שישב ליד המערער פתח את הדלת שלימינו וזרק החוצה קופסה מפח שבתוכה החביא את ההרואין. קופסה זו שימשה את המערער להחזקת מטבעות ואמסלם לקח אותה ממנו. לאחר מכן המשיכה המונית לנסוע במהירות עד שנעצרה. הכנסת הסם לתוך הקופסה באה למנוע את אובדן הסם שכן אמסלם קיווה לחזור למקום ולמצוא את הקופסא. על כן גם הורה למערער להאט את הנסיעה ליד תמרור כציון דרך לאיתור המקום. גירסת המערער בביהמ"ש היתה כי כאשר עצר והגיעה מכונית המשטרה צעק אמסלם כי אלה מחבלים ולכן ברח מן המקום. אח"כ נרגע והאיט את המהירות לפי בקשתו של אמסלם ואז הבחין כי אמסלם פותח את דלת המונית וסוגר אותה והוא לא ידע מה עשה אמסלם וכן לא נתן דעתו כי הלה לקח את קופסת המטבעות. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער והרשיע אותו בהחזקת סם ודן אותו למאסר על תנאי ולתשלום קנס. הערעור כנגד ההרשעה נדחה.
ב. מסקנת ביהמ"ש המחוזי היתה כי נהג המכונית ואמסלם ידעו שהמכונית שהציעה להם עזרה רודפת אחריהם ואמסלם אמר בעדותו שהבין שזו המשטרה ולכן החליט להתפטר מן הסם. המערער לא הסביר מדוע ציית להוראות אמסלם וביהמ"ש לא ימציא דברים ותיאוריות שהנאשם עצמו לא העלה. ביהמ"ש הסיק מהתנהגות המערער ושקריו כי ידע שהמשטרה רודפת אחריהם ועצר כדי לסייע בידי אמסלם להתפטר מאותו דבר שהמשטרה מבקשת. יש להניח שהידיעה הפלילית באה למערער מפי אמסלם כאשר הורה לו לברוח ואחר כך לעצור ובשלב זה שיתף עצמו המערער עם אמסלם בהובלת הסם ובמתן אפשרות להשלכתו.
ג. כדי שיורשע המערער בהחזקת הסם שהיה מצוי בידי אמסלם היה על התביעה להוכיח את ידיעתו כי אמסלם מחזיק בסם והסכמתו לכך. במקרה דנן, כברובם המכריע של האישומים הפליליים בהם המחשבה הפלילית היא מיסודות העבירה, לא היה בידי התביעה להוכיח את חקרי לבו של המערער באשר למחשבתו הפלילית, אלא מתוך הוכחת נסיבות חיצוניות שיש במכלולן כדי ליצור, בהעדר הסבר אחר מטעם המערער, חזקה שבעובדה בדבר המחשבה הפלילית הנדרשת. חזקה שבעובדה ניתנת לסתירה אך היא לא נסתרה כאן. ההנחה שהמערער ידע כי אמסלם מחזיק בסם היא הנחה שיסודה בהגיון ובנסיון החיים. כל עוד לא נתן המערער הסבר שישלול את ההנחה האמורה, אין להניח שלא ידע מה טיבו של החפץ הבלתי כשר שבידי אמסלם.
ד . סיועו לאמסלם להחזיק בסם, לא התבטא רק באותו פרק זמן קצר של הנסיעה בו ידע המערער כי בידי אמסלם סם מסוכן. הטמנת הסם בתוך הקופסא וזריקתו במקום שניתן לאיתור, נעשו תוך כוונתו של אמסלם לחזור ולקחת את הסם. לפיכך המשיך אמסלם להחזיק בסם גם לאחר שנזרק מן המונית והמערער סייע בידו להחזיק בסם לא רק בהיות הסם במונית, אלא גם בסייעו לו לזרוק את הסם אל מחוץ למונית על מנת למצוא אותו לאחר מכן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 6.5.84) .
=ע.פ. 748+784/83 - שלום בשארי נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (בריחה ממשמורת חוקית, פריצה וגניבה) (ערעור על מידת העונש - הערעור נתקבל בחלקו). המערער הורשע בבריחה ממשמורת חוקית, פריצה וגניבה, והחזקת נכס החשוד כגנוב ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשהמחצית חופפת. הערעור באשר לחומרת העונש בעבירות הנדונות נדחה ובאשר להפעלת המאסר על תנאי נתקבל. לענין העבירות הנדונות, הרי הן חמורות ובהתחשב בכך, אין לומר שהעונש חמור מדי.
מאידך, ביחס לתקופה שלגביה היה תלוי ועומד המאסר על תנאי - נקבע כאשר הוטל, כי תחילת התקופה מעת תום ריצוי עונש המאסר שהוטל אז על המערער. משנקבע כך, לפי האמור בסעיף 52(ג) לחוק העונשין, לא ניתן היה להפעיל את המאסר המותנה בעטיין של העבירות דנן, כי כל אלה נעברו לפני תום ריצוי העונש, כאשר המערער ברח מהכלא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. עו"ד מאיר מורגנשטרן למערער, עו"ד גב' אורית אפעל. 84. 6.5) .
ע.פ. 657/83 - סמי פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש - (סחיטה ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אחד מקבוצת בריונים שביצעו מעשי סחיטה, איומים ובריונות במשך תקופה ארוכה באיצטדיון בלומפילד. באיצטדיון זה קיבל המתלונן זכיון לניהול המזנון, אך חבורת הפורעים איימו על המתלונן והכריחוהו להעסיק אותם ולהתחלק עמם ברווחיו. המערער אף היה למעין קבלן ראשי, שהוא עצמו לא עבד, אלא העסיק אחרים שנתנו לו מרווחיהם. ביהמ"ש דן את המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים והטיל על המערער קנס של 10,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער קובל בעיקר על חוסר האחידות בין העונש שהושת עליו לבין העונש שהושת על שנים אחרים שהורשעו יחד עמו ואשר אחד מהם נדון ל- 9 חודשים
מאסר בפועל והשני לשנה מאסר בפועל. אכן, לכאורה קיים כאן חוסר שוויון, אך השופט הדגיש את התנהגותו הפרועה של המערער כלפי המתלונן שלא פעם התבטא כלפיו: אני פה הקובע ואתה אפס, ובלשון כתב האישום, שהמערער הודה בו, איים המערער על המתלונן לרצחו. השופט הדגיש גם כי הנאשמים האחרים אינם טיפוסים אלימים. אמנם כן, על ביהמ"ש לשים לבו גם לענין אחידות העונשים, כדי שלא יהיה מעשה צורב של אי צדק בין נאשם לנאשם, אך בענייננו אין הדבר כך. היו מספר דמויות מרכזיות בחבורה והשופט התרשם מכל אחד ואחד וקבע מה שקבע תוך שהוא מנמק את מידת העונש שהוא מודד. אין דבר חורג ובלתי סביר בהנמקות אלה ואין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: אלון, בך, גולדברג. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבה. 26.4.84).
ע.פ. 764/83 - שמשי ציון נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשי אלימות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע, בגין חלקו במעשי אלימות לסוגיהם, בעבירות על סעיפים 380, 382, 427 ו-413 לחוק העונשין. הערעור על ההרשעה בכל הנוגע לסעיפים 380, 382 ו- 427 נדחה ובאשר לסעיף 413 נתקבל והוא זוכה מעבירה על סעיף זה.
מול התכחשותו והכחשתו של המערער עמדו עדויותיהם של עדים שביהמ"ש המחוזי נתן בהם אמון ולאור מערכת הנסיבות שהוכחה היה בנוכחותו של המערער כדי ליצור לפחות את התשתית המשפטית להרשעתו בדין בעבירות הנ"ל על יסוד האמור בסעיף 26(א) לחוק העונשין, וזאת גם לולא היה מרים ידו על איש.
נוכחותם של מספר אנשים בצוותא חדא, כאשר חלק מהם מבצע עבירה פעילה כלפי קרבנות העבירה, כורכת באחריות גם את מי שנכח במקום, כאשר ברור מכלל הנסיבות כי נוכחותו באה כדי לאמץ את המבצע בהחלטתו או להרתיע את קרבן העבירה מהתנגדותו.
מאידך, לא היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות להרשעה לפי סעיף 413 לחוק העונשין. לא היתה ראיה בדבר נוכחותו של המערער במקום אחסנת הרכוש שנלקח או בדבר נטילת חלק בהובלתו והעובדה שהוא סייע לאחרים אחרי שהרכוש ניטל כבר, אין בה כדי להעלות את הפרוש הבלעדי כי הסיוע האמור הוא פועל יוצא משותפות להחזקה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. עו"ד חקק למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 17.5.84).
ע.פ. 50/84 - דוד מונטג נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שימש מנהל של תחנה ממשלתית שהיתה מופקדת על האימות של תכשיטי זהב ואשר אישרה את התכולה התיקנית של המוצרים שהובאו בפניה בידי יצרנים וסוחרים. המערער ושני עובדים שהיו כפופים לו, ביצעו מעשי מרמה יחד עם תכשיטנים ששילמו להם שוחד חדשי במשך שנתיים. תמורת השוחד סימנו את רמת טוהר הזהב ללא בדיקה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, הטיל עליו קנס של 75,000 שקל וכן חוייבו המערער והנאשמים האחרים, להעביר לאוצר את סכום השוחד. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הפנה את ביהמ"ש לשורה של מסמכים רפואיים המצביעים לטענתו על התפתחותה של מחלה אצלו. ביהמ"ש עיין בתעודות הרפואיות אך אין הוא מסוגל להביע דעה מה משמעותן. במקרים כגון אלה רצוי בדרך כלל כי תערך חוות דעת של
איש מקצוע שיהיה בה כדי להשכיל את ביהמ"ש ולהבהיר משמעותם של הממצאים הערוכים בלשון רפואית. בשלב הנוכחי אין קביעות שעליהן יכול ביהמ"ש לבסס סטיה מן המסקנות שהסיק ביהמ"ש דלמטה. אם יתאמתו החששות של הסניגור, מצוי הפתרון למצבים אלו בהוראות החוק, שלא התעלם מן האפשרות התיאורטית שאיננה נדירה, בה מתעורר צורך בהסקת מסקנות רפואיות אחרי שנגזר העונש.
טענה אחרת העלה המערער, המתייחסת למהותה של העבירה וחלקו בה. גם טענה זו אין לקבל. המערער היה מנהל התחנה שחייב היה בין היתר לפקח על מעשיהם של אלה שהיו כפופים לו. בכך הוענק לו תפקיד בו היה כרוך אמון מיוחד. גם עצם תפקידו כמי שמאמת נתונים כגון דא, מעוגן בו אמון מיוחד, שהרי איש אינו יכול לבדוק אחריו, וכל מי שרואה את הסימן המוטבע סומך על מה שמשתמע ממנו. מה שהתפתח במקום העבודה של המערער, היינו שיחוד כל עובדי המשרד במשך תקופה של שנתיים, הוא בגדר תופעה מדאיגה וביהמ"ש לא יכול היה אלא לגזור עונש בעל משמעות וכוח הרתעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 21.5.84).
בג"צ 323/84 - צלי רשף נגד רשות השידור
*סירובה של הטלביזיה לשדר הפגנה לפני הבחירות (העתירה נדחתה).
העתירה נוגעת להפגנה שעמדה להיערך ולהחלטת המשיבה שלא לשדר בטלביזיה דיווח מצולם מן ההפגנה. המשיבה סמכה החלטתה על הוראות חוק הבחירות והנחיות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. העותר טען כי בהחלטה יש משום פגיעה בחירות הביטוי ובחופש המידע ואין זו מתחייבת מהוראות חוק הבחירות. העתירה נדחתה. המשיבה פעלה לפי אמות מידה כלליות שהתוותה לעצמה על פי הדרכת יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ואין בג"צ נקרא לבחון ולהחליט אם אמות מידה אלה מקובלות עליו בכל פרטיהן. ההחלטה נתקבלה על ידי מי שהוסמך לכך; ההתייעצות של גורמי הרשות עם יו"ר ועדת הבחירות היתה לגיטימית וסבירה; הרשות יישמה את הכללים המשפטיים הרלבנטיים לנושא. אין גם לגלות אי סבירות שתצדיק התערבותו של בג"צ.
פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט ש. לוין כי אינו בטוח שהחלטה גורפת שאין לצלם בטלביזיה אירוע הקשור במלחמת לבנון יכול שתעמוד במבחן הדיבור "תעמולת בחירות", אך כאן מדובר באירוע פוליטי מובהק העשוי להיחשב בעיני האיש הסביר כתעמולת בחירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. עו"ד צלי רשף לעותר, עו"ד בן אור למשיבה. 7.6.84) .
בג"צ 500/83 - שדכת באצאת עיסוויה ירושלים נגד המפקח על התעבורה ואח'
*דחיית עתירה על הסף עקב ביצוע מעשה שלא כדין (העתירה נדחתה).
במסלול מכפר עיסוויה במבואות ירושלים ועד לשער שכם פועל קו אוטובוס מספר 82 עפ"י רישיון שניתן למשיבה החמישית (להלן המשיבה) שהיא חברת אוטובוסים שמרכזה בשכונת בית חנינא. העותרת שהיא שותפות רשומה המורכבת מתושבי הכפר עסוויה, רכשה אוטובוס ושילמה למשיבה תמורה כספית כדי לזכות בשליטה למעשה בהפעלת קו האוטובוס הנוסע בין עיסוויה לירושלים. משרד התחבורה לא התיר העברת הרשיון לעותרת. העתירה נדחתה. מדיניות המשיב היא שלא להרשות פיצול קווי תחבורה בין תאגידים קטנים שונים. משרד התחבורה לא בחן כנראה לעומק מה עשתה המשיבה ברשיונה ועל המשרד לבדוק זאת. מאידך, מכירת הרשיון הינה עבירה פלילית והעותרת הטוענת בעתירתה כי שילמה למשיבה עבור הקו, מודה למעשה כי ביצעה מעשה שלא כדין. מי שבא
לבג"צ אינו יכול להשען על מעשה שלא כדין כדי לנסות ולהבנות ממנו. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עמיעד לעותרת, עו"ד מזוז למשיבים. 7.6.84).
ע.א. 698+699/80 - עלי אחמד שכטור נגד חברת הכשרת הישוב בע"מ ואח'
*רישום מקרקעין שבמחלוקת (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבות רכשו בשנת 1939 קרקע מאחד שחאדה ופסה"ד לרישום הקרקע על שם המשיבות ניתן בשנת 1971 לאחר הליכים שהחלו עוד בתקופת המנדט. לאחר מכן נכנס לתמונה המערער כשהוא טען שחלק מן הקרקע שנרשמה ע"ש המשיבות הוא רכש מאת שחאדה. חלק זה, (להלן - השטח שבמחלוקת), הוא נשוא הדיון. המערער תבע כי יירשם כבעלים של השטח שבמחלוקת, ולחילופין תבע לשמור על חזקתו בשטח מכח חזקה ועיבוד ללא התנגדות ועפ"י פקודת הנזיקין. לענין רישום בעלות דן ביהמ"ש בקושנים שונים שהוצגו והתייחסותם לשטח שבמחלוקת וכן בתקיפותם של אותם קושנים מימי הטורקים כראיה או כראיה לכאורה, ובאשר להגנה לפי פקודת הנזיקין דן ביהמ"ש בשאלת החזקה ובשאלה של איתור השטח המדוייק שהוחזק ע"י המערער. בסופו של דבר הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי המערער לא הוכיח את בעלותו בקרקע ולכן יש לדחות את דרישתו להירשם כבעלים של הקרקע ומאידך הוחלט לקבל את הערעור בקשר לעילת החזקה לפי פקודת הנזיקין ולהחזיר את התיק לביהמ"ש כדי להשוות את המפות השונות שהוגשו ולקבוע במדוייק מהו השטח שבמחלוקת ולגבי שטח זה יקבע השופט מחדש את עמדתו בקשר לשאלה אחת והיא אם שוכנע כי שטח זה אכן מוחזק ע"י המערער במידה שמאפשרת הענקת סעד עפ"י פקודת הנזיקין.
(בפני השופטים: אלון, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד א. חורי ומ. נעים למערער, עו"ד א. גבע למשיבה. 11.6.84).
ע.א. 210/83 - עין טל (1983) בע"מ נגד בנין דור בע"מ ואח'
*ביטול צו פינוי שניתן במסגרת הוראות למפרק החברה (הערעור נתקבל).
ביולי 1979 שכרה חברת עין טל בע"מ מהמשיבה בנין והחלה לנהל בו את מפעלה. ביולי 1982 ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א צו פירוק חברת עין טל בע"מ. כונס הנכסים של החברה מכר את החברה למערערת (עין טל (1983) בע"מ) והכונס מסר לה את החזקה בבנין. בינואר 1983 הגישה המשיבה המרצה לביהמ"ש המחוזי, בתיק הפירוק, וביקשה לתת הוראות לכונס הנכסים ולמערערת לסלק את ידה ואת כל ציודה מהבנין ולהשיב את החזקה למשיבה. הבקשה התבססה בין היתר על הנימוק שלפי הוראות חוזה השכירות פקעה השכירות עם מתן צו פירוק נגד החברה בפירוק, וממילא אין למערערת זכויות במושכר. ביהמ"ש המחוזי נתן צו כמבוקש והערעור על כך נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך, בשבתו כבימ"ש של פירוק, ליתן את הצו שניתן במסגרת הבקשה למתן הוראות. ההליך של בקשה למתן הוראות בפירוק חברה מאפשר למפרק העסקים לפנות לביהמ"ש לקבל הוראות ביחס לענין הנוגע לפירוק העסקים וכן ניתנה האפשרות לפנות לביהמ"ש ל"כל הרואה עצמו נפגע מכל מעשה או החלטה של מפרק העסקים ... ויוכל ביהמ"ש לקיים, לשנות או לתקן את המעשה או ההחלטה ...". בענייננו לא הוגשה הבקשה למתן הוראות על ידי המפרק, וכן לא ניסו המשיבים להראות שהם בחינת "נפגע" מ"מעשה" או "החלטה" של המפרק. פעולתו של המפרק תמה ונשלמה וכוחותיו לעשות דיספוזיציה ומעשה אחר במושכר כבר הגיעו לקיצם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. עזריאלי למערערת, עוה"ד מ. סגל וא. הברמן למשיבים. 11.6.84 ) .
ע.א. 84/83 - מאיר סמיאטיצקי נגד שושנה סמיאטיצקי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם מזונות לשתי בנותיו הקטינות החל ביולי 1981 והוא קבע את סכום המזונות בשיעור של 7,000 שקל לחודש צמוד למדד פברואר 1982 וכן את דרך התשלומים וכיו"ב הסדרים. הערעור נדחה. ביהמ"ש נתן דעתו לכל הנתונים הרלבנטיים ואין לומר כי הובאו בחשבון נושאים שאינם רלבנטיים לנושא. התרעומת שהסכום שנפסק נראה למערער גבוה מדי אין בה כשלעצמה כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור. לא כל פריט שולי שיכול לשמש נושא לבחינה חשבונית חדשה מצדיק התערבות ערכאת הערעור. נשיא ביהמ"ש העליון שנתן את פסה"ד העיר כי "אחרי שחזרנו והבהרנו ענין זה פעמים אין ספור, מן הראוי שהפרקליטים המטפלים בכגון דא יתנו את דעתם להלכה כפי שהתווינו אותה".
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שילה למערער, עו"ד גב' רחל ברגמן למשיבים. 7.6.84).
ע.א. 746/83 - מיכאל זליבנסקי ואח' נגד דוד זליבנסקי
*מזונות (הערעור נדחה פרט לתיקון הסיכום החשבוני שבפסה"ד).
ביהמ"ש המחוזי פסק בתביעת מזונות שהגישו המערערים, בנו ואשתו של המשיב נגד המשיב. ביהמ"ש בדק את כל הנתונים באשר להשתכרות האשה והשתכרות הבעל והגיע למסקנה בדבר החיובים שיש לחייב בהם את הבעל הן לענין המזונות, הן לענין החזקת הדירה והן לענין החזקת מכונית שבידי האשה. כן סירב ביהמ"ש להורות למשיב שלא ייכנס לחדר המיטות של האשה לאחר שנקבע כי המשיב חי עם אשה אחרת. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאים עובדתיים והערעור נסב בעיקרו על ממצאים אלה. ביהמ"ש העליון נתבקש להעריך מחדש את מסכת הראיות שהובאה בפני ביהמ"ש המחוזי, אך כזאת לא תעשה ערכאת ערעור. אין גם הצדקה לכך שתשונה ההחלטה בדבר איסור הכניסה של הבעל לחדר המיטות. אין ממצא בדבר סכון בטחונה ושלומה של המערערת וממילא אין הצדקה לכך שתאסר על המשיב הכניסה לדירה על כל חלקיה שאת הוצאותיה הוא מכסה ואשר עדיין היא דירתו. מאידך נפלה טעות חשבונית או טעות ברישום הנתונים המספריים בסיכומו של ביהמ"ש המחוזי ועובדה זו מצדיקה תיקון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד מ. עירון למערערים, עו"ד ד. חשן למשיב. 3.6.84).,
ע.א. 717/83 - אורי ניצן נגד איקה ניצן ואח'
*בקשה לביטול פס"ד מזונות או להפחיתם (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער נתבע ע"י אשתו והילדים לפסיקת מזונות. הוא שהה אז בהונג- קונג לרגל עסקיו ובשיחה טלפונית עם פרקליטו דאז הסכים על סכום המזונות, פרקליטו הודיע על כך לביהמ"ש וביהמ"ש פסק את סכום המזונות כמוסכם. עתה פנה המערער לביהמ"ש וביקש לבטל את פסה"ד הקודם ולחילופין להפחית את סכום המזונות מחמת שינוי בנסיבות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בכל הנוגע לביטול פסה"ד הקודם, אך הפחית מסכום המזונות. שני הערעורים על פסה"ד נדחו.
באשר להסכמת עוה"ד לשיעור המזונות - עוה"ד פעל בגדר הרשאתו, ואם המערער גורס אחרת, פתוחה בפניו הדרך לתבוע את שלוחו עפ"י חוק השליחות, אך אין הוא יכול להתנער ממעשי שלוחו. כדי לבטל את ההסכם צריך לבחון אם קיימת
עילה לביטולו של פסה"ד וההסכם השלוב בו, והואיל ולא נמצאה עילה לבטול לא ראה ביהמ"ש המחוזי לבטל את החיוב הפסוק הקודם. בכך אין להתערב.
אשר להפחתת סכום המזונות - ביהמ"ש קיבל מכל טענות המערער רק זאת כי חלה ירידה בהכנסותיו ובאפשרויותיו הכלכליות. טענה בדבר בגידות האשה לא נתקבלה שכן לא הובאו ראיות לכך; טענה כי האשה עובדת ומשתכרת למחייתה לא נתקבלה שכן לא הוכח כי בעת פסה"ד הקודם לא עבדה האשה ורק לאחר מכן החלה לעבוד. בהתחשב בירידה בהכנסות הבעל החליט ביהמ"ש המחוזי להעמיד את שעור המזונות על המחצית של מה שנפסק בעבר, היינו 10,000 שקלים לחודש, החל ביום 16.2.82 שהוצמדו למדד יולי 1982 ויעודכנו אחת לשלושה חודשים. גם בכך אין להתערב. בערעור שכנגד טענו המשיבים נגד הפחתת שיעור המזונות וכן הלינו על כך שביהמ"ש לא הורה על הצמדת כל תשלום שלא ישולם במועדו. לענין ההפחתה היו ראיות כאמור ואשר להצמדת המזונות עקב אחור בתשלום - ענין זה אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסה"ד ובפסיקתא הסדרים כמקובל ובמקרה של אחור בתשלום ניתן להפעיל את דיני ההוצאה לפועל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. וורשה למערער, עו"ד א. צ'רטוק למשיבים. 7.6.84).
ע.א. 672/83 - רבקה גינזבורג נגד גדעון גינזבורג
*מזונות (הערעור נדחה).
בשעתו נדחתה תביעת המזונות של המערערת נגד המשיב ונקבע אז כי לא היו למערערת טעמים שהצדיקו את צעדה לעזוב את הבית, עם בנם הקטין של הצדדים, ולפיכך אין היא זכאית למזונות מן המשיב. משנדחתה תביעתה הגישה המערערת תביעה לגירושין. בפסק דינו קבע ביה"ד הרבני האזורי כי "אין לחייב את הבעל במתן גט; אין לחייב את האשה בשלום בית, ומצווה על הבעל שיתן לה גט פיטורין". האשה ערערה לביה"ד הרבני הגדול ובמקביל הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות. בערעורה לביה"ד הגדול טענה כי צריך היה לחייב את המשיב במתן גט ולא די בכך שנקבע כי מצווה על הבעל לתת גט. ביה"ד דחה את הערעור בציינו כי הבקשה לקבוע שהבעל "חייב" לתת גט במקום הקביעה כי רק "מצווה" על הבעל שייתן גט, מגמתה שע"י כך יהיו לאשה יותר סיכויים לזכות בתביעת המזונות שהגישה לביהמ"ש המחוזי. בתביעה לביהמ"ש המחוזי ציינה האשה כי היא "מעוכבת להינשא" ועל כן טענה כי המשיב חייב לזונה ולפרנסה ללא כל קשר עם השתכרותה והחיוב הזה הינו בבחינת קנס. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף משני נימוקים: כי ביה"ד הרבני לא חייב את המשיב במתן גט ולפיכך אין לקבל את טענת המערערת שהיא בגדר מעוכבת להינשא; כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לביה"ד הרבני שדן בתביעתה לגירושין. הערעור נדחה.
מבלי להדרש לשאלה אם ניתן לכנות את המזונות הנפסקים ל"מעוכבת להינשא" כ"מזונות עונשיים" וכ"קנס", אין לומר כי בקבעו שמצווה על הבעל לגרש את אשתו פתח ביה"ד בדרכי כפיה על הבעל לתת גט לאשתו, שהשלב הבא הוא חיובו בתשלום מזונות שאינם מגיעים לה אלמלא כן. אין ביה"ד משתמש בלשון "הבעל חייב לגרש את אשתו" אלא באותם מקרים שמנו חכמים שכופין אותו להוציא. בענייננו ציין ביה"ד הרבני מפורשות שאין לחייב את המשיב במתן גט. משמע כי מסקנתו היא שאין גם מקום לנקוט נגד הבעל באף אחד מן הצעדים המסורים לביה"ד כדי לכפות עליו את מתן הגט.
משלא הוטלה חובה על המשיב לתת גט אין עילה לחייבו במזונות האשה, שלא הראתה כי נשתנו הנסיבות מאז פסה"ד הקודם שדחה את תביעתה למזונות. לכן בדין נדחתה התביעה הנוכחית. לנוכח מסקנה זו אין צורך להידרש לנימוק הנוסף של
ביהמ"ש המחוזי כי הסמכות לדון בתביעה למזונות של "מעוכבת להינשא" נתונה לסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. בר- שלטון למערערת, עו"ד ב. הוכמן למשיב. 7.6.84).
ע.א. 727/81 - שמואל ברלי נגד מנורה, חברה לביטוח בע"מ
*תביעה מחברת ביטוח בטענה שטובין מסוימים נגנבו (הערעור נדחה).
המערער ביטח אצל המשיבה תכולת דירה , כולל "מסדרות אלקטרוניות". לאחר זמן מה נסע לחו"ל ומשחזר מסר לחברת הביטוח כי דירתו נפרצה ונגנבו מתוכה עשרים "מסדרות אלקטרוניות", אותן ייצר, לדבריו, בעצמו, ואשר בהן החזיק בדירתו. חברת הביטוח סרבה לשלם וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער. הערעור נדחה.
טענת המשיבה היא כי המסדרות לא נבראו ולא נתקיימו, וכי לא ייתכן הדבר שכלים מורכבים ומשוכללים כמסדרות אלקטרוניות, ועוד עשרים במספר, יוצרו בביתו של אדם מתחילתן ועד סופן, מבלי שישאר סימן או זכר לכלים או אמצעי יצור אחרים, לחומר גלם, לתשריט או לאיזה סימן אחר המעיד על קיומן של המסדרות. יתירה מזאת, פרט למערער לא היה איש אשר יכול היה להעיד על כך שראה את המסדרות או אף אחת מהן, היינו קיומן של המסדרות לא הותירו אחריהן סימן, והכל היה תלוי בעדותו של המערער ותו לא. ביהמ"ש העלה את התמיהות כמצויין לעיל ומשמעות דבריו אינה מותירה מקום לספיקות כי ביהמ"ש לא האמין למערער שהמסדרות היו קיימות.
אשר לטענה כי עצם העובדה שנערכה פוליסה המאזכרת את המסדרות יצרה מניעות, מבחינת המשיבה, אשר שללה ממנה את האפשרות להכחיש קיומן של המסדרות - העובדה שפלוני מבטח חפץ פלמוני כדבר הנמצא בביתו, עדיין אינה מוכיחה שהחפץ האמור היה בביתו, ועצם הביטוח אין בו כדי לשלול מן המבטח את הזכות לטעון כי החפץ לא היה במקום במועד הרלבנטי. על המבוטח למסור למבטח תוך זמן סביר, לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לברור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח ככל שיוכל להשיגם. במקרה שלפנינו ביקשה המשיבה מידע כלשהו על המסדרות, והיתה מוכנה לממן את ההוצאות הכרוכות בייצור מסדרה נוספת, כדי שניתן יהיה להסיק על אלה שנעלמו כביכול, אך לא נענתה. אכן לא חלה חובה על המבוטח לעמול כדי ליצור מסדרה חדשה, אך חלה עליו החובה לפי סעיף 23 לחוק חוזה ביטוח, לספק את המידע הדרוש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' לירן למערער, עו"ד קרינסקי למשיבה. 5.6.84) .
ע.פ. 123/83 - חברת ק.פ.א. ... בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות מס ביו"ש (ערעורים של החברה ושל 6 אחרים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - חלק מן הערעורים נתקבל וחלק נדחה).
עניינם של הערעורים דרישות של פקיד שומה מאת החברה ו- 6 מתושבי קריית ארבע שיגישו דוחו"ת על הכנסתם ודרישות להגיש הצהרות הון, כאשר הדרישות לא נענו. השאלה שהתעוררה היתה אם חייבים היו המערערים בתשלום מס הכנסה ובהגשת הדוחו"ת בהיותם תושבי איזור יהודה ושומרון. בימ"ש השלום זיכה את כל הנאשמים מהאישום לפי סעיף 216(1) לפקודה ואילו ביחס לאישום לפי סעיף 216(4) לפקודה הציע לתביעה לתקן את כתבי האישום. בפסה"ד הסופי זיכה את המערערים מכל האישומים שיוחסו להם, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והערעורים נתקבלו בחלקם.
ביהמ"ש העליון לא קיבל את טיעוניו המקדמיים של הסניגור שאין המערערים
חייבים בתשלום מס הכנסה וקבע שחל חיוב במס על הכנסתו של כל אזרח ישראלי שנצמחה, הופקה או נתקבלה באיזור יו"ש, גם אם הוא תושב האיזור. כן קבע ביהמ"ש כי יש סמכות לפקיד שומה לשלוח דרישה להגשת דו"ח והצהרת הון לאזרח ישראלי תושב האיזור כאמור.
העובדה שבעוד הערעור תלוי ועומד נתקבל חוק לתיקון ולהארכת תוקף תקנות שעת חירום ביו"ש שלפיו יכול פקיד השומה לעשות שימוש בסמכויותיו לגבי תושבי האיזור אינה מצביעה על כך שלפני התיקון המצב היה שונה. לפעמים בא תיקונו של חוק רק כדי להבהיר מצב קיים.
ברם, על התביעה להוכיח "אי קיום סיבה מספקת מצד הנאשמים לאי הגשת הדו"ח" והדברים הוכחו רק לגבי חלק מהם ולא לגבי כולם. על כן יש לזכות את אלה שלגביהם הוכח אי קיום סיבה מספקת ולקבל את הערעור ביחס לאלה שלא הוכח אי קיום סיבה מספקת.
אשר לחברה, כדי שחברה תהיה חייבת במס, היא צריכה להיות חברה רשומה בישראל ועיקר פעולתה בישראל או שהשליטה על עסקיה וניהולה מופעלים בישראל. החברה המערערת רשומה בישראל, אך אין עיקר פעולתה בישראל ואין ניהול עסקיה נעשה בישראל. כיוון שכך יש לזכות את החברה מן האישומים שהוגשו נגדה ומכיוון שאחריותו של המנהל נגזרת מאחריות החברה יש לקבל גם את ערעורו של המנהל.
(בפני השופטים: ש.לוין, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. דרורי למערערים, עו"ד ע. חסון למשיבה. 1.4.84).
ע.פ. 291/84 - אליהו וענונו נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני שופט שדן בעבר בתיק אחר שלו. לפיכך ביקש שבימ"ש השלום יפסול את עצמו. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי כלל לא זכורה לו העובדה שאותו נאשם עמד לפניו לדין. הערעור על ההחלטה נדחה.
העובדה שהשופט דן בעבר בתיק אחר של הנאשם אין בה כדי להצדיק פסילת שופט. אף העובדה שהשופט היה מוכן לנהוג במקרה אחר לפנים משורת הדין ולפסול עצמו מלדון, אין בה כדי לחייב פסילה חוזרת ונמשכת בכל משפט אחר באופן המבוקש על ידי המערער. כמו כן, המערער לא עורר טענת הפסלות בישיבה הראשונה שבה החל משפטו, אלא בישיבה הבאה אחרי ההרשעה, לאחר שחלפו שלשה חדשים אחרי הישיבה הראשונה בה החל המשפט. גם מסיבה זו יש לדחות את הערעור.
הסניגור טוען בהקשר זה כי יש לפרש את סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי כך שהחובה הרובצת על הנאשם לטעון טענתו מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות הינה לאחר שנודעה לנאשם הוראת החוק שלפיה מותר להעלות טענה פסלות. אין ממש בטענה זו הנוגדת את הוראותיו הברורות של סעיף 146 (ג).
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 1.5.84) .
ע.פ. 68/84 - ואן הנדריק פופיוס ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת דולרים מזויפים) (הערעור נדחה).
. שלושת המערערים הורשעו בייבואם של 162 שטרות של מאה דולר שהיו מזוייפים. ביהמ"ש גזר על כל אחד מהם שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מדגיש את העובדה כי בתור אזרחים זרים שאין להם קרובים בישראל, תנאי המאסר של המערערים קשים משל האחרים, משום שאין הם זוכים לחופשות המוענקות לאסירים מקומיים. כן הוא
מדגיש את ההתנהגות הטובה בכלא של המערערים וכן כי כאשר ישוחררו ויחזרו למדינת מוצאם עשויים הם להיעצר ולעמוד לדין. כל אלה אין בהם כדי להביא להקלה בעונש שהוא בולט בקולתו. העבירה חמורה כשמדובר בהפצת מטבע מזוייף הפוגע במעמדה הכלכלי של המדינה וביהמ"ש כבר לקח בחשבון את כל הגורמים לקולא.
(בפני השופטים: בייסקי, ד.לוין, בך. עו"ד משה לוי למערערים, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 9.4.84).
ע.פ. 525/83 - דוד ציציאשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של קבלת שוחד כאשר ההרשעה התבססה על דבריו של המתלונן במשטרה כי שילם את כספי השוחד למערער. ההודעות במשטרה התקבלו בביהמ"ש על יסוד סעיף 10(א) לפקודת הראיות לאחר שהמתלונן שינה טעמו בעת מתן עדותו בביהמ"ש. בפסק- דינו ציין ביהמ"ש כי המתלונן, כאשר הופיע בביהמ"ש, הותיר בו "רושם גרוע ועל כן ביהמ"ש אינו מוכן ליתן אמון בדבריו". לכן, העדיף ביהמ"ש את ההודעות במשטרה על פני העדות בביהמ"ש, והרשיע את המערער. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש רשאי אמנם לסמוך על אימרה שנתקבלה ולהעדיפה על פני עדותו של העד, אך במקרה שלפנינו רבו אותות השקר על אותות האמת, כי נוסף לרושם הגרוע שהותיר המתלונן בעת מתן עדותו, לא ניתן היה לגבש גירסת אמת מתוך עדויותיהם של יתר העדים שהעידו במשפט. אמו של המתלונן העידה ודבריה השאירו רושם גרוע על ביהמ"ש, וכן העיד אבי המתלונן שחזר בו חלקית מדבריו במשטרה. אמנם לא היה מקום להסיק במקרה דנן שהנאשם ועדיו אמרו את האמת, אך בכך אין כדי לשמש בסיס להרשעה בדין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש.לוין. עו"ד בן דור למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 21.5.84).
ע.פ. 235/84 - דוד לאלו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בידוי ראיות ומרמה ע"י עו"ד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער, שהיה עורך- דין, הושעה בשעתו מחברותו בלשכת עוה"ד בשל מעשים פליליים שבהם הורשע. ביהמ"ש המחוזי גזר לו בשעתו, בעקבות הרשעה קודמת, חודש אחד מאסר בפועל ו- 11 חודשים מאסר על תנאי. ריצוי עונש המאסר נדחה לפי בקשת המערער ובתקופה בין דחיית ריצוי העונש לבין שלב הערעור בביהמ"ש העליון עבר את העבירות נשוא ערעור זה. עבירות אלה הן בידוי ראיות, שיבוש מהלכי משפט, קבלת דבר במרמה, זיוף ועשיית שימוש במסמך מזוייף. בינתיים נתקבל הערעור בביהמ"ש העליון על קולת העונש בעבירה הקודמת וביהמ"ש העליון העמיד את עונשו של המערער על שנה אחת מאסר בפועל. לאחר מכן גזר ביהמ"ש על המערער בתיק הנוכחי, שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, והורה כי המאסר בפועל יצטבר ל- 12 חודשי המאסר שקבע ביהמ"ש העליון. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות חמורות באופיין, על אחת כמה וכמה דבקה חומרה בכך כשעבירות כאלה הקשורות למערכת המשפט מבוצעות ע"י עורך- דין. לכך יש להוסיף כי העבירות בוצעו בתקופה בה היה מאסר על תנאי תלוי נגד המערער וגם נתון זה השפיע על קביעת עונשו של המערער. הסניגור הלין גם על כך שביהמ"ש הורה כי העונשים יצטברו אך אין למצוא פגם בקביעתו זו של ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עוה"ד אבנר בנימין ויצחק לאלו למערער, עו"ד חיים לי- רן למשיבה. 20.5.84).