ע.א. 748/81 - אסתר סוקולובר נגד עידית הרפז
*צו פינוי והענקת סעד מן הצדק(הערעור נתקבל).
א. המערערת היא בעלת דירה שהושכרה למשיבה ולבעלה בדמי מפתח. הבעלנטש את האשה וזו נשארה בדירה עם שלושת ילדיה. מיד לאחר שנכנסו לדירהחדלו המשיבה ובעלה לשלם דמי שכירות במועד. המערערת התרתה בשוכרים שאםלא ישלמו את דמי השכירות בדייקנות ויפרעו מיד את הסכומים שבפיגור, היאתנקוט כנגדם בהליכים משפטיים, ההתראות לא הועילו, הוגשה תביעת פינויותביעה כספית לתשלום דמי השכירות המגיעים למערערת. לאחר הגשת התביעההגיעו בעלי הדין להסדר שקיבל תוקף של פס"ד. עפ"י פסה"ד חוייבו הנתבעיםלפנות את הדירה, אך נקבע, כי פסה"ד לא יהיה ניתן להוצל"פ אם הנתבעים ישלמולתובעת סכום של כ- 7,000 ל"י שהוא חוב דמי השכירות עד אפריל 1977 וזאתבתשלומים חודשיים של 500 ל"י לחודש, וכן ישלמו את דמי השכירות כסדרם. השוכרים לא מלאו אחרי תנאי התשלום, המשיכו לפגר בתשלום דמי השכירותהשוטפים וחובם לבעלת הבית הלך ותפח. לפיכך נקטה המערערת בהליכי הוצל"פלביצוע פס"ד הפינוי. עברו כשנתיים עד שמשרד ההוצל"פ בא לממש את פס"דהפינוי ורק אז פנתה המשיבה בבקשה לבימ"ש השלום, במסגרת התיק שבמסגרתוניתן פס"ד הפינוי, לבטל את פסה"ד הנ"ל ולעכב בינתיים את ביצוע צו הפינוי.הנימוק המרכזי היה כי שילמה סכום של כ- 20,000 ל"י במשך הזמן לחשבוןהמערערת בבנק, וכי סכום זה כולל את כל החיובים. בימ"ש השלום סבר שאין להעניק למשיבה אף אחד מהסעדים שביקשה, שכןהיא הפרה בצורה בוטה את תנאי הסעד מן הצדק שהוענק לה בפס"ד הפינוי, וגםלאחר ששילמה את מה ששילמה, נותרה חייבת למעלה מ- 3,000 ל"י. ביהמ"ש קבעכי לא היה כל פסול בפסה"ד שניתן עפ"י הסכמת בעלי הדין שכלל צו על כן הליכיההוצאה לפועל יכולים להימשך ופס"ד הפינוי, שניתן כאמור בהסמכת הצדדים,שריר וקיים.
ב. כנגד פס"ד זה הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וערעורה של המשיבה נתקבל.ביהמ"ש המחוזי החליט שיש להתיר למשיבה לשלם את כל המגיע ממנה עד למועדמסויים וכן חייב אותה בתשלום 20,000 ל"י במסגרת סעד מן הצדק שניתן על- ידו.פסה"ד מבטא למעשה שני סעדים שהוענקו למשיבה: ניתנה אורכה לתשלוםהסכומים שהמשיבה היתה חייבת בתשלומם עפ"י תנאי הסעד מן הצדק שהעניק להבימ"ש השלום בפס"ד הפינוי ותשלום דמי השכירות שהיא מפגרת בתשלומם; ניתןלה מחדש סעד מן הצדק המחייב אותה, בין היתר, בתשלום פיצוי מסויים למערערתבשל הפיגורים בתשלום הסכומים שהגיעו לה. הערעור נתקבל.
ג. צודק ב"כ המערערת כי דרגת הערעור לא היתה מוסמכת להאריך את המועדיםלתשלום סכומי הכסף שהמשיבה היתה חייבת מכח פס"ד הפינוי ודמי השכירותהשוטפים, שכן המשיבה עצמה לא ביקשה זאת מהדרגה הראשונה ואין ביהמ"שמעניק סעד לבעל דין מבלי שנתבקש לעשות כן.
ד. צודק בא כח המערערת גם בטענתו הנוספת כי דרגת הערעור לא היתהמוסמכת עפ"י הדין להעניק למשיבה סעד מן הצדק. בתביעה העיקרית התנהביהמ"ש את אי הפעלת פס"ד הפינוי בקיום החיובים שביסוד הסעד מן הצדקשהעניק למשיבה, אולם מאחר והמשיבה לא עמדה בתנאים אלה הסייג בטל וצוהפינוי תקף. אילו פס"ד זה הוא שעמד לדיון על דרך ערעור כי אז יכול היה ביהמ"שלשקול הענקת סעד מן הצדק ולשקול מחדש אם היה צודק לתת פס"ד שיש בו סייגהמעניק סעד כזה. אולם, לא פסק הפינוי עמד לביקורת בערעור אלא החלטת בימ"ש
השלום שאין יסוד לבטל את פסק הפינוי מכל בחינה שהיא. לכן דרגת הערעור לאהיתה מוסמכת להעניק סעד מן הצדק, ולא היתה רשאית לעשות שימוש בסמכותהמוקנית לבימ"ש לערעורים.
ה. אין מקום להשוואה בין מקרה זה לבין המקרה הטרגי ויוצא הדופן, שהיה ביסודפסה"ד בענין בן-שחר נגד מחלב (ע.א. 597/77 פד"י כ"ז(2) 449). הסמכות שנטללעצמו ביהמ"ש באותו ענין היא יוצאת דופן והיא הולמת מקרים מאד חריגים,כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מאי הענקת הסעד היא עושק וגרימת עוולה. במקרהדנן לא מתקיימות נסיבות כאלה. לא רק השופטים יצאו מגדרם כדי לסייע למשיבהשהתמנה לה אפוטרופוס ושמצבה קשה, אלא המערערת עצמה נהגה באורך רוחובהתחשבות ראויה. לא היה זה מוצדק להעניק סעד חריג למשיבה בנסיבות המקרה. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. לשם למערערת,עו"ד רווח למשיבה. 18.6.84).
ב.ש. 293/84 - דן הוכשטט נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור(בקשה לעכוב ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש הורשע במרץ 1984 בעבירות של החזקת קוקאין במשקל 1300 גרם וכןבסיוע לאחר מעשה לעבריינים אחרים ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ולשנתייםמאסר על תנאי. הוא הגיש ערעור על פסה"ד ועל גזר הדין, ובקשתו היא לעכב אתביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה.
ב. אין ספק כי, ככלל, נאשם שהורשע בעבירת סמים ונדון למאסר ממושך, לאישוחרר עד לשמיעת ערעורו אלא בנסיבות מיוחדות במינן, ונראה כי אכן המקרהשלפנינו הוא יוצא דופן. המבקש הואשם תחילה בכך שהיה שותף לכנופיה שליבואני וסוחרי סמים, ביבוא הקוקאין ובסחר בו. במהלך המשפט נתברר כי עובדותהמקרה היו שונות. המבקש זוכה מעבירות של יבוא סם וסחר בו. הוא לא ידע כללעל יבוא הסם, ומעבידו, אדם בשם קורנפלד, ניצל את שמו וכתובתו של המבקש,בשלחו אליו את חבילת הסם. הדבר נודע למבקש כאשר החבילה הגיעה למכסוהניירות הדרושים לשחרורה הגיעו לידי קורנפלד. המבקש סרב לטפל בשחרורהחבילה והודיע שאין הוא רוצה כל חלק בפרשה ונסע לחו"ל. החבילה שוחררה עלידי אחרים תוך זיוף שמו של המבקש. ביהמ"ש הרשיע את המבקש על סמך העובדותהנ"ל בהחזקת הסם שכן סבר כי למעשה היתה לו השליטה האפקטיבית בסם, מהרגעבו נודע לו שהחבילה הגיעה לישראל על שמו.
ג. ביהמ"ש לערעורים יצטרך לדון בשאלה המשפטית, אם בנסיבות הנ"ל נעברהעל ידי המבקש עבירה של החזקה בסם, ואין לקבוע עמדה עתה בענין זה. די לצייןשישנה כאן שאלה משפטית הראויה לבדיקה ולליבון. הסניגור טוען עוד, כי בנוסףלסיכויי המבקש לזכות בערעורו על הרשעתו בדין, יש לו סכויים טובים לזכותבערעור על גזר הדין. למבקש אין הרשעות קודמות מסוג כלשהו ואפילו אם תאושרההרשעה בשל ההחזקה הקונסטרוקטיבית בסם, הרי לא הגיע למבקש עונש כהחמור.
ד. על יסוד כל האמור מן הדין להעתר לבקשה. אין לזלזל בחומרת העבירות בהןהורשע המבקש, אשר בעטיין אופשר ליתר הנאשמים לבצע את העבירות הקשורותביבוא הסם והפצתו. אולם בהתחשב בעובדה שהמבקש נמצא אשם למעשה רקבמחדל של אי מסירת הודעה למשטרה על דבר משלוח החבילה, צדק ייעשה אםישוחרר עד למתן פסה"ד בערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. שפטל למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 3.4.84) .
בר"ע 61/84 - "אגד" בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגין אי הפעלת קו אוטובוס במועד(הבקשה נדחתה).
א. בהתאם לרישיון הפעלת שירותי אוטובוסים שבידה היה על המבקשת לבצענסיעות מרחובות לפתח - תקוה כשזמני היציאה של האוטובוסים הם בין היתרבשעות 7.08 ו- 7.28 בבוקר. המבקשת לא ביצעה נסיעות אלה במועד, וזאת,לטענתה, כיון שאותו יום הוטל עוצר בעזה שמנע התייצבותם לעבודה של 12 נהגיםשכירים שגרים בעזה ובכללם הנהג שהיה אמור לבצע את הנסיעה המתוכננת לשעה7.08 בבוקר. בימ"ש השלום זיכה את המבקשת, ביהמ"ש המחוזי ביטל את הזיכויוהרשיע את המבקשת בעבירות על תקנות התעבורה ועל צו הפיקוח על מצרכיםושירותים (הסעה באוטובוסים ומוניות), והבקשה לרשות ערעור נדחתה.ב. העבירות בהן הורשעה המבקשת הן עבירות שיסוד האחריות שבהן מעוגןבאיסור מוחלט. טענת המבקשת היא כי קמה לה הגנת "גורם זר מתערב" שהיא ביןההגנות האפשריות המעטות מול איסורים מוחלטים. היא מבקשת לראות בעוצרשהוטל בעזה משום גורם זר מתערב. טענה זו אין לקבל. הפעלת הנהגים, שיבוצם,החלפתם וקביעת סדרי עבודתם, הם בגדר אחריותו של בעל הרישיון. הסדריםארגוניים כאמור חייבים לכלול גם נוהלי החלפה במקרה של תקלה או קושי הפוגעבתכנון כפי שנקבע מראש. זאת ועוד, העוצר לא היה כלל בגדר "צד שלישימתערב", אלא גורם נסיבתי חיצוני שאינו שונה ממזג אויר, מצב כלכלי, בטחוניוכיו"ב. התערבות גורם זר, היא פעולה המופנית במישרין נגד ההסעה בקו עליומדובר, כגון, שריפת האוטובוס בקו הנמצא בדרכו מתחנה לתחנה, חטיפת הנהגהמסיע את האוטובוס או נסיבות דומות.
ג. מדובר בשירות צבורי חיוני אשר על פיו מחשבים צרכני שירות זה עתותיהםואורחותיהם. המפר חובה המוטלת עליו להבטחת שירות מעין זה, מפר חובהאבסולוטית וכל עוד לא הוכיח הגנתו במידה הנדרשת לפי דיני הראיות, איןהשחרור שלו מאחריות קם וקיים. מעבר לאמור לעיל, מי שמנסה להתגונן בטענת"גורם זר מתערב" אסור שיהיה בעצמו רשלן מבחינת ההסדרים שקבע ולשם שלילתמסקנה זו, אף ללא קשר לאחריות הדווקנית, על התקלה להיות בלתי צפויה לפי עצםטבעה, ואין לומר כי תנאים אלה התקיימו במקרה שלפנינו.
ד. באשר להשגת המבקשת נגד הרשעותיה לפי חוק הפקוח על מצרכים ושירותים- לגבי הצו יכולה להישמע הגנה של "נקיטה באמצעים סבירים", אך חובת ההוכחהבדבר קיומה של הגנה כזו היתה מוטלת על הנאשמת והיא לא הוכיחה זאת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברמייר למבקשת, עו"ד גב' רבין למשיבה. 6.3.84).
בג"צ 407/83 - ברוך ברוקר נגד עירית חולון ואח'
*פיצוי בהפקעת מקרקעין(העתירה נדחתה).
א. באוקטובר 1963 פורסמה הודעה על הפקעת מקרקעין מסויימים ע"י העיריה.קודם לפרסום, ולאחר שכבר פורסמו מודעות בעיתונים יומיים על הכוונה להפקיעאת הקרקע, התארגנו ועדים שייצגו בעלים רבים של חלקות באותה חטיבת קרקע,והוסכם בין הועדים והעיריה, כי לאחר ההפקעה יוכלו בעלי החלקות לבחור ביןקבלת פיצוי כספי ובין קבלת פיצוי במקרקעין (קרקע חילופית). נקבע כי זכותההתקשרות בחוזה לקבלת קרקע חילופית תוגבל לשנה מיום ההפקעה. חרף זאתנענתה העיריה לפניות של בעלי חלקות וחתמה על חוזים להענקת קרקע חילופיתעד לחודש ינואר 1965 ומעבר לכך לא הוסיפה. בעת ההפקעה היו רשומים על שםאחת גברת סולסקי חלקים במקרקעין והיא לא חתמה על חוזה כזה עם העיריה.
במשך הזמן מכרה חלקים מתוך הקרקע שהיתה רשומה על שמה ובכלל זה מכרהחלק לעותר בשנת 1980. העותר ביקש מהעיריה לקבל קרקע חלופית תמורתהקרקע שרכש ושהופקעה, אך העיריה סרבה. העתירה נדחתה.
ב. הקרקע שרכש העותר מתחלקת לשני סוגים: חלק שלא הופקע אלא עבר רישוםחדש לאחר איחוד וחלוקה וחלק שהופקע. באשר לחלק שאוחד וחולק מחדש, בניגודלרצון העותרת, אין לראות בכך הפקעה, אך גם אילו היתה בכך הפקעה לא היה מקוםלהתערבות בג"ץ בנסיבות המקרה דנא.
ג. אשר להקצאת קרקע חילופית בגין החלק שהופקע - השאלה היא אם צודקהעותר בטענו כי העיריה הפלתה אותו לרעה בכך שלא הסכימה ליתן לו קרקעחילופית בעוד שעשתה כן עם אנשים אחרים בעלי מעמד זהה למעמדו. מתברר שכלהאחרים שקיבלו קרקע חילופית חתמו על החוזה עד שנת 1965 ובכך שונה מעמדושל העותר ממעמדם. הפליה, משמעותה נקיטת יחס בלתי שווה כלפי שווים וכאן איןהעותר שווה לאחרים. נותרה טענתו באשר לאחת גב' שטרן שקיבלה קרקע חילופיתלאמר 1965, אך העיריה מתרצת מקרה זה בטעות שנבעה משום מורכבות הענין,היקף ההפקעה ומספרם הרב של תובעי הפיצוי והזמן הרב שעבר מאז. אין העיריהחייבת לחזור על המעשה שעשתה מחמת טעות, והטעות שהיתה אינה יוצרת זכותשבג"צ יפרוש הגנתו עליה. כאשר רשות ציבורית נוהגת משך תקופה מסויימת בנגודלמדיניות אשר ראוי היה כי תנהג לפיה, אין היא חייבת להמשיך ולנהוג באותה דרךחריגה לעולם ועד. בדומה לכך - העובדה שהעיריה טעתה בעבר ונתנה קרקעחילופית תוך סטיה מן המדיניות הראויה שהיא אינה מחייבת אותה להמשיך ולנהוגבדרך זו ואינה מקנה לעותר זכות לדרוש גם עבורו קרקע חלופית, בהעדר כל בסיסמשפטי עצמאי לעתירתו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ד. מילשטיין לעותר,עוה"ד טויסטר וגב' ע. ראובני למשיבים. 9.4.84).
ע.א. 36+107/81 - עמנואל אלקיים ואח' נגד חברת נתיבי אילון בע"מ ואח'
*פיצוי בהפקעת מקרקעין(ערעור וערעור נגדי - ערעור המערערים נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערים היו בעלי חלקת קרקע בתל- אביב, שהיתה כלולה בתכנית מפורטתשעל פיה היתה מסווגת כאזור מגורים. באפריל 1973 פורסמה תכנית מפורטתחדשה שלפיה יועדה החלקה לדרך מהירה שעל תכנונה ובצועה. מופקדת נתיביאילון. תוך מועד השנה הגישו בעלי החלקה תביעה לועדה המקומית לפיצויים עלהפגיעה שנפגעה החלקה עקב שינוי יעוד. הענין לא נדון והבעלים בטלו אתתביעתם לאחר הסדר שנעשה בינם לבין נתיבי אילון. שיעור הפגיעה כתוצאהמשינוי התכנית מגיע כדי %90 משווי החלקה. התכנית שחלה על השטח לפניאישורה של התכנית החדשה יצרה חלקה הרשומה על שם העיריה בשטח של 225מ"ר הגובלת עם חלקת המערערים. חלקה זו נועדה להשלמתה של חלקת המערערים(להלן - חלקת ההשלמה) ולהם היתה זכות לרכוש את החלקה מאת העיריה. במרץ1976 פורסמה הודעה בדבר הפקעת חלקת המערערים.ב. בביהמ"ש התעוררה מחלוקת אם קיים הסכם בין המערערים לבין נתיבי אילוןשלפיה תשאר עילת תביעה אחת של ההפקעה, או שנותרו שתי עילות תביעה שלשינוי יעד ושל הפקעה. החשיבות למחלוקת זו היא בכך שבגין עילה של שינוי יעדמשולמים הצמדה וריבית מיום שינוי היעד ואילו בגין ההפקעה משולמים הצמדהוריבית רק מתאריך שינוי החוק בשנת 1978 המגבילה את מועד ההצמדה מאפריל1977. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בשתי עילות כש-%90 מהתביעה היא בגין
שינוי יעד ו-%10 בגין ההפקעה. כן קבע את שווי החלקה ולא הביא בחשבון אתחלקת ההשלמה מכיוון שהמערערים לא רכשו את החלקה. ביהמ"ש גם קבע את דרךההצמדה בעת מתן פסה"ד שלפיה הפסידו הבעלים שני חדשי הצמדה. הערעור שלחברת אילון נדחה ושל הבעלים נתקבל בחלקו.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי לא הושג הסכם למיזוג התביעות וכיהמערערים יכלו לתבוע בשתי עילות; אין להתערב בדרך הערכת החלקה כפישנעשתה ע"י ביהמ"ש המחוזי; יש לקבל את ערעור הבעלים באופן שצריך לשלם להפיצוי גם בגין חלקת ההשלמה; יש לקבל את ערעורם גם באשר לדרר ההצמדה מעתפסה"ד באופן שלא יפסידו את שני חדשי ההצמדה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"די. לאלו למערערים, עו"ד י. טלמון למשיבה. 28.3.83).
בג"צ 419/83 - נפתלי בר שלום ואח' נגד המפקח על מטבע חוץ ואח'
*הקצבת מטבע חוץ למשתתפים בתכנית "הפנסיה הגרמנית"(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. ממשלת ישראל וגרמניה המערבית חתמו ביניהן על אמנה לבטחון סוציאלישנכנסה לתוקף ב- 1975. האמנה איפשרה לאזרחי ישראלי להצטרף לביטוחהסוציאלי הגרמני לשם רכישת זכויות פנסיונריות. ב-1978 חתמו שתי הממשלותעל הסכם לבצוע האמנה וההסכם אושר ונכנס לתוקף ביוני 1980. עפ"י ההסכםניתן לאזרחים ישראלים להצטרף לתכנית הפנסיה הגרמנית עד יום 23.6.83. לאחרהמהפך הכלכלי ניתן היתר כללי לתושבי ישראל לקנות מטבע חוץ למטרת רכישתזכויות סוציאליות מאת מדינת חוץ וההיתר חל על ההצטרפות לתכנית הפנסיההגרמנית. המשיבה החמישית (להלן - המשיבה), ארגון למימוש האמנה על בטחוןסוציאלי (ישראל - מערב גרמניה), היא חברה פרטית שבין מייסדיה עו"ד ישראליוזו יצאה בפרסומים להרשם דרכה לתכנית הפנסיה הגרמנית. מספר ימים לפני תוםמועד הרישום פרסם המפקח על מטבע חוץ הגבלות על הרישום ובכללן כי מי שלאהחל בתשלום דמי הפנסיה עד לפרסום הצו החדש, לא יקבל הקבצת מטבע חוץ כדילהצטרף לתכנית, ונקבע גם כי ההגבלה אינה חלה על מקבלי פיצויים אישייםמגרמניה.
ב. העותרים פנו לבג"צ נגד ההגבלות ונימוקיהם: התיקון נעשה ע"י המפקח עלמטבע החוץ תוך חריגה מסמכותו שכן לא היה מוסמך לבטל את סעיף ההיתר הכללישניתן ע"י שר האוצר; התיקון נעשה מתוך שיקולים זרים ואין בו הגנה על יתרותמטבע החוץ של המדינה באשר התשלומים במטבע חוץ שישולמו לרכישת הזכויותיוחזרו במסגרת תכנית הפנסיה בשנים הבאות, ועוד כיו"ב טענות. המשיבים מצדםהסבירו כי מטרת האמנה היתה להיטיב את מצבם של אזרחים שנפגעו מרדיפותהנאצים ולא כדי לאפשר הצטרפות כללית של אזרחי המדינה לתכנית; מבחינהציבורית מוסרית על הממשלה לקבוע את ענייני הביטוח הסוציאלי של אזרחיהוביטוח כזה צריך שייעשה בישראל ולא בגרמניה; עשויות להיות השלכותמההצטרפות ההמונית על מדיניות ממשלת גרמניה; מבחינת הפרט אין התכניתכדאית.
ג. המשיבים העלו גם שתי טענות שלפיהן יש לדחות את העתירה על הסף. הטענההאחת - כי החברה הוקמה ע"י עו"ד ישראלי כדי לעקוף את האיסור לעשותפרסומת החל על העורך- דין ובכך נגועה המשיבה בחוסר נקיון כפיים בפנותהלבג"צ. טענה זו אין לקבל. מדובר בחברה ואם אכן יש כאן פגיעה בתחום מקצועעריכת הדין על לשכת עוה"ד לטפל בכך ואין בעבירת אתיקה שכזאת, גם אם היא
קיימת כדי לנעול את שערי בג"צ בפני העותרת שלכל הדעות אינה בבעלותוהיחידה של עוה"ד אלא גם בבעלות אחרים. הטענה השניה - כי אין לעותרת מעמדבפני בג"צ באשר האמנה אינה מקנה לה זכויות והטיפול אינו פוגע באינטרס ישירשלה. יש להפריד בין זכות עמידה דיונית וזכות עמידה מהותית וברור כי יש לעותרת,כמי שנפגעה חומרית מהתיקון זכות עמידה דיונית. השאלה היא אם יש לה גם זכותמהותית הראויה להגנה, אך אין צורך להכריע בכך שכן יש לדחות את העתירהלגופה.
ד. אשר לסמכותו של המפקח על מטבע חוץ להגביל צו שניתן ע"י שר האוצר -עפ"י חוק הפיקוח על מטבע חוץ אין מניעה לכך. שר האוצר פעל עפ"י סמכותוכשנתן את ההיתר הכללי, אך אין ללמוד מכך כי רק הוא זה שמוסמך לשנותו. עפ"יסעיף 9 לחוק הפיקוח רשאים שר האוצר או המפקח על מטבע חוץ להתיר פעולותהטעונות היתר ועפ"י חוק הפרשנות הסמכה להתקין תקנות וליתן היתר משמע גםהסמכה לתקן את התקנות ואת ההיתר. מאחר שהסמכות ליתן היתר נתונה גםלמפקח הרי שהוא מוסמך לתקן היתר בין אם ניתן ע"י השר ובין אם ניתן על- ידו.
ה. אין פסול בכך שזרועות הרשות המבצעת פועלות תוך התחשבות בשיקוליםציבוריים כלליים אף אם אלה חורגים מנושאי התחום הספציפי עליו הן מופקדות.אכן, מלכתחילה לא הגבילו הרשויות את ההצטרפות והשאלה היא אם יכלו להגבילהלאחר מכן. התשובה היא חיובית די בכל אחד משני הטעמים שנתנו המשיבים כדילהצדיק את התיקון. האחד הוא הרצון למנוע פגיעה בקופת מטבע החוץ של המדינהוהטעם ונאחר הוא הצורך למנוע נטל כספי על המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניהכדי שלא לפגוע ביחסים שבין שתי המדינות.
ו. אשר לטענה כי התיקון מפלה בין העותרים שנרשמו לתכנית לבין נרשמיםאחרים שהחלו בתשלום לפני פרסום התיקון - אין לאיש זכות קנויה כי מדיניותכלכלית לא תשונה ואכזבה שכזאת היא מנת חלקו של כל אזרח הנתפס בשינוי שלמדיניות כלכלית שהשלטון מוצא לנכון להנהיגו. גם אין לומר כי מתן היתר לנפגעיהמשטר הנאצי מהווה אפליה בהתחשב בשוני שבקבוצה זו לעומת כלל האוכלוסיה.
ז. אשר לטענה כי האמנה וההסכם שבין ממשלת ישראל לבין גרמניה מקניםלעותרים זכויות להצטרף לתכנית ולקבל הקצבת מטבע חוץ - ההוראות שבאמנהובהסכם הביצוע אינן חלק מהדין החל במדינת ישראל, אלא נורמות במישורהבינלאומי וגם כאשר מותנה בהסכם בין מדינתי ובין לאומי שיש להנהיג זכויותמוגדרות לאנשים מסויימים, נשארת ההתחייבות בגדר התחייבות בינלאומית שלהמדינה ותו לא. אין האנשים הנרגעים בדבר רוכשים לעצמם כל זכות של ממש עליסוד ההסכם ואין הם יכולים לממש זכות כזאת בביהמ"ש. אין לראות באמנהובהסכם הביצוע חוזה לטובת צד שלישי לפי סעיף 34 לחוק החוזים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. עצמון לעותרים,עו"ד א. בן טובים למשיבים. 26.4.84).
ע.א. 94/80 - אברהם ברנר ואח' נגד פתוח יהודה בע"מ ואח'
*בקשה לצירוף תובע(הערעור נתקבל).
א. בשנת 1972 הגישה המשיבה הראשונה (להלן - התובעת) תביעה לסילוק ידממקרקעין מסויימים כנגד המערערים ואחד בשם יהודה זיס. התביעה התבססה, ביןהשאר, על הסכם שנערך בין התובעת לבין המערערת השניה ואשר על פיו העבירההמערערת זכויות חזקה במקרקעין אלה לידיה של התובעת. הדיון התנהל בבימ"שהשלום במשך תקופה של כשבע שנים, נשמעו מספר עדים והוגשו מספר בקשותלתיקון כתב התביעה וכמו כן נמחק זיס כנתבע. לימים ביקשה התובעת את צירופה
של המשיבה השניה (להלן - המשיבה) כתובעת נוספת באותו תיק. המשיבההסכימה לבקשה זו והמערערים התנגדו לה. בימ"ש השלום הורה על צירוף המשיבהכתובעת, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור לביהמ"ש העליון נתקבל.
ב. צירופו של צד במהלך הדיון, בין כתובע ובין כנתבע, נשלט ע"י תקנה 24לתקנות סדר הדין האזרחי. לא די בכך שהתובע מבקש את הצירוף והצד שצירופומבקשים מסכים לכך, אלא תנאי הוא כי צירופו של הצד הנוסף דרוש כדי לפסוקולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. בענייננו, התובעתוהמשיבה מסכימים לצירוף והם מהווים למעשה חזית אחת. תנאי הכרחי הוא לצירוףתובע נוסף שניתן היה לצרף אותו צד מלכתחילה כתובע ושלאותו צד יש עילה נגדהנתבעים, שאם לא כן מעשה הצירוף הוא מעשה עקר. אותו תובע אילו היה מגישתביעה משלו, תביעתו היתה נמחקת מחוסר עילה. נמצא כי אם אין עילה שלהמשיבה נגד המערערים אין מקום לצרפה ואכן אין למשיבה עילה כזאת.ג. אפילו נניח כי כל הטענות העובדתיות של המשיבה נכונות הן, אין בהן כדילבסס את זכותה נגד המערערים. לפי טענת המשיבה נעשה הסכם בינה ובין זיס אובינה ובין המערערת באמצעות זיס, שעל פיו הצהיר הצד השני להסכם כלפיהמשיבה שהוא הבעלים והמחזיק של המקרקעין הנדונים והתחייב כלפיה להעביראת כל זכויותיו לתובעת. הסכם זה אין בכוחו להעניק למשיבה כל זכות במקרקעיןהנדונים ולכן אין בידה עילת סילוק יד נגד המערערים, ואילו זכותה של התובעת עלפי אותו הסכם עומדת על רגליה היא ללא שצירופה של המשיבה תעלה או תוריד.בנסיבות אלה אין כל טעם בצירוף המשיבה ודי בנימוק זה בלבד כדי לקבל אתהערעור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, י. כהן. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ד. גולן וי. ניר למערערים,עו"ד סוחובולסקי למשיבות. 19.4.84).
ע.א. 522/83 - מרינה גינדין ואח' נגד לב גינדין
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הראשונה (להלן - המערערת) היא יהודיה והמשיב הוא נוצרי.השניים נישאו בנישואין אזרחיים ולהם שתי בנות קטינות. המערערות תבעו אתהמשיב בבית המשפט המחוזי לתשלום מזונותיהן וכן עתרו לצו האוסר על המשיבלהכנס לדירת בני הזוג. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת למזונות, ואשרלתביעת הקטינות קבע כי צרכיהן מגיעים לסכום של 16,000 שקל בעת פסה"דולפיכך חייב את המשיב במזונותיהן בסך 10,000 שקל צמודים למדד המחיריםמיוני 1983 ואילו ביתרת צרכי הקטינות, 6000 שקל, תשא המערערת המתפרנסתמעבודתה. בענין איסור כניסת הבעל לדירה קבע ביהמ"ש כי האירועים שאירעו ביןהצדדים אין בהם כדי להביא את הענין בגדר המקרים הנדירים שבהם יאסורביהמ"ש על הבעל להכנס לדירתו. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. באשר למזונות - בתביעת הקטינות אין עוד חולק שהחיוב הוא לפי חוקהמזונות, ואילו באשר לתביעת המערערת אין נפקא מינה אם יחילו את המשפטהעברי או את חוק המזונות, שכן ביהמ"ש פטר את המשיב ממזונות המערערת משוםשהיא משתכרת למחייתה. טעם זה פוטר את המשיב ממזונות המערערת הן לפיהמשפט העברי והן לפי חוק המזונות.
ג. אשר למזונות הקטינות - ביהמ"ש קבע את צורכיהן בסך 16,000 שקל כאמורובכלל זה חלקן של הקטינות בדמי שכירות לדירה בה התגוררו עם המערערת וכןהוצאות למעון יום לאחת הקטינות ומטפלת לקטינה האחרת. ביהמ"ש לא הביא
בחשבון את משכורתו הזעומה של המשיב אלא קבע כי הוא חייב בכל מקרה לדאוגלסיפוק צורכי בנותיו הקטינות לפיכך הינחה השופט עצמו עפ"י נתוני המוסדלביטוח לאומי בדבר השכר הממוצע במשק שהגיע ל- 21,000 שקל. דרך זו שבה הלךהשופט היתה נראית אילו היה בהכנסה כדי למלא צורכי הקטינות, כאשר אין הדברכן, על המשיב למצוא תעסוקה שהכנסתה גבוהה יותר מהשכר הממוצע כשבידולעשות כן.
ד. אין בסכום של 16,000 שקל שנקבע כצורכי הקטינות אלא כדי לכסות אתחלקן בדמי השכירות וההוצאה למעון לאחת הקטינות, ואין הוא כולל הוצאההכרחית למטפלת לקטינה האחרת כדי לאפשר למערערת להמשיך לעבוד, ואינומותיר סכום כלשהו למחייתן של הקטינות גם אם תובא בחשבון קצבת הילדים.מסקנה זו בלבד מצדיקה הגדלת חלקו של המשיב במזונות. לפיכך יש להעמיד אתחיובו של המשיב במזונות הקטינות על סכום של 15,000 שקל.
ה. מאידך, אין לקבל את הערעור על דחיית בקשת המערערות לאסור על המשיבלהיכנס לדירה המשותפת. אין נסיבות המקרה מצדיקות מתן סעד קיצוני זה, אולםהמערערות ראויות למדור אחר שישכרו לעצמן כשהמשיב נושא בהוצאה זו שלהקטינות. אין להתערב בשיקול דעתו של השופט כשהעדיף אחד מן הסעדים הבאיםלהשיג אותה מטרה והיא מתן מדור שלו למי שמופרע משלוותו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שרשבסקילמערערים, עו"ד גב' שמחה למשיב. 25.6.84).
ב.ש. 320/84 - משה יוסף וסלימה יוסף נגד אניטה בוגנים
*עיכוב ביצוע פס"ד של אכיפת חוזה מכר דירה(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המשיבה רכשה מאת המבקשיםדירת מגורים ונערך ביניהם זכרון דברים, אשר מבחינת תכנו כמוהו כחוזה מכר. עםחתימת זכרון הדברים שילמה המשיבה למערערים מליון שקלים ובו במקום נחתמוטפסים הדרושים להכנת התיק לרישום ההעברה בלשכת רישום המקרקעין.
המערערים גם החלו לעשות שימוש בסכום שקיבלו, אך למחרת היום ביקשו לחזורבהם ולהחזיר את הכסף, וכן סירבו לבצע את המוטל עליהם על פי החוזה. המשיבההגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי לאכיפת החוזה והמבקשים הסכימו כי הפרו אתהחוזה וגילו נכונות לפצות את המשיבה על נזקיה. ביהמ"ש ציווה על אכיפת החוזהואף קבע הסדרים כיצד ומתי יעשה הדבר. הוגש ערעור לביהמ"ש העליון וביהמ"שהמחוזי נתבקש לעכב את ביצוע פסה"ד. הוא דחה את הבקשה בציינו כי הגנתהנתבעים היא הגנת סרק ועל כן אין זה המקרה לעיכוב ביצוע, מה גם שלנתבעיםדירה אחרת. המבקשים הגישו בקשה לביהמ"ש העליון לעכב את הביצוע ובקשתםנדחתה.
סכויי המערערים להצליח בערעור הם אפסיים. הדירה שהיא בקומה ראשונהדרושה בדחיפות למבקשת עבור בעלה, שהוא אדם חולני ואינו יכול מטעמי בריאותלגור בדירתו הנוכחית שהיא גבוהה. ב"כ המשיבה התחייב כי כאשר תקבל המשיבהאת החזקה בדירה, היא תוסיף ותחזיק בה יחד עם בעלה ולא תעביר את הבעלותוהחזקה בדירה עד שיוכרע הענין בערעור, וכי אם הערעור יתקבל תוחזר הדירהלמערערים תוך זמן קצר ביותר. בנסיבות המקרה יש לדחות את הבקשה לעיכובביצוע פסה"ד. יחד עם זאת הוחלט להורות כי לאחר שהמשיבה תקבל את החזקהבדירה יאסר עליה ועל בעלה בין במישרין ובין בעקיפין למסור את החזקה בדירה אולהעביר את הבעלות לאחר בטרם יוכרע הערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד וינקלר למבקשים, עו"ד סלע למשיבה. 12.4.84).
ע.פ. 699/83 - מדינת ישראל נגד שמעון אדרי
*קולת העונש (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
אין ספק שלנוכח המספר העצום שלעבירות חמורות שביצע המערער יש בסיס לערעור המדינה על מידת העונש, 18חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי. ברם, מסתבר שהמערער, יליד1964 שינה את דרכו. הוא הוגה חרטה, השתלב באגף חצי פתוח של בית הסוהר,רכש לעצמו מקצוע הספרות ומתמיד בעבודה זו בתקופת מאסרו, וקיימת תכנית שלשירות המבחן לפיה יתערה בחיי העבודה ויוכל לעלות על דרך חיים של אדם שומרחוק. בנסיבות אלה אין להחמיר בעונשו. יש לציין כי בתחילת חודש מאי יגיע תורולהתייצב בפני וועדת השחרורים וגם זה משמש נימוק המרתיע את ביהמ"ש העליוןמהחמרה בעונש, אלא אם כן קיימים שקולים רציניים לעשות כן. עם זאת הוחלטלהגדיל את תקופת המאסר על תנאי מ- 18 חודשים לשנתיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי. עו"ד ברנשטיין למערערת, עו"ד ורוןלמשיב. 5.4.84).
ב.ש. 308/84 - עבדאלה מולא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (קשר לגניבת נשק מצה"ל) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי קשרקשר עם חייל עריק ולפיו גנב החייל נשק ממחנה צבאי והעורר קנה אותו ממנו,נשא אותו במכוניתו יחד עם החייל ועם בנו של העורר ואדם נוסף לכפר טמרה ושםנמכר הנשק לאחד מתושבי הכפר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכיםועררו נדחה. אין לקבל את טענות הסניגור כי אין ראיות לכאורה מספיקות נגדהעורר. מעורבתו של העורר במכירת הנשק הגנוב עולה לא רק מהודעתו של החיילהעריק, אלא גם מהודעה של נאשם נוסף.
העבירה בה מואשם העורר הינה חמורה ביותר ודי בעצם חומרתה כדי להצדיקאת מעצר העורר עד תום ההליכים, שהרי מדובר בפעולה יזומה לסחר בנשק שלצה"ל, נשיאתו והעברתו לאדם שעלול לעשות בו שמוש לקידום מעשי פשיעה.הסניגור מצביע על גילו של העורר שהוא בן 68 ובריאותו לקויה ואולם נימוקיםאלה אינם שקולים כנגד חומרת העבירות ואין ביכולתם להטות את כף המאזניםלטובת שחרורו מהמעצר. אשר לטענת העורר כי החזקתו במעצר יש בה הפליה בינולבין נאשם אחר (בנו) ששוחרר על ידי המשטרה - העורר ובנו אינם במעמד שווה.חומר הראיות מעיד על מעורבות רבה של העורר בפרשה בעוד שמעורבתו של הבןהצטמצמה לכך שהביא לידיעת העורר כי החייל גנב את הנשק.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד כמל לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 18.4.84).
ב.ש. 264/84 - שמואל קראוס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה והתנהגות פרועה) (הערר נדחה).
העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפה הגורמתלחבלה של ממש ובהתנהגות פרועה במקום ציבורי. בימ"ש השלום הורה על שחרורובערבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערר המשטרה והורה על מעצר העורר עד תוםההליכים. לאחר כחודש ימים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, אך הבקשהנדחתה, שכן השופט לא מצא בטענות העורר עילה חדשה שיש בה כדי לשנות אתההחלטה הקודמת. הערר נדחה. לעורר עבר פלילי המצביע על כך שהוא אדם אליםהמסכן את סביבתו. קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים הדנים גם הםבעבירה של אלימות ועל כן מחייב האינטרס הציבורי שהעורר יוחזק במעצר עד תוםההליכים. כמו כן, תלויים ועומדים נגד העורר עוד תיקים פליליים בגין מעשיאלימות והמשפט עצמו כבר נשמע ברובו וקבוע למועד קרוב. בכל הנסיבות איןלהתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. העורר לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 6.4.84).
ב.ש. 302/84 - מדינת ישראל נגד מנתם רביד ואח'
*שחרור בערובה(הברחת מטבע חוץ) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים נחשדו בעבירות מטבע חוץבכך שהפקידו בחשבון בנק בלונדון הרשום על שמם, סכום של כ- 548,000 דולר. הם נעצרו לצרכי חקירה ועומדים על זכותם שלא לומר דבר. בתום 48 שעות מעצרנתבקש בימ"ש השלום לצוות על הארכת המעצר משום שבדעת החוקרים להעמיקאת החקירה על יסוד מידע ועל סמך החשדות המתעוררים מעצם מעשה ההפקדה.ביהמ"ש הורה על מעצר המשיבים לחמישה ימים ובתום ימים אלה ביקשה התביעהמעצר ל-15 ימים נוספים. בימ"ש השלום נעתר לבקשה באופן חלקי וציווה על מעצרהמשיבים לעשרה ימים. את החלטתו נימק בכך שיש ראיות לכאורה להוצאתם מןהארץ של סכומים אשר שכיר, ואפילו בכיר, אינו יכול להרויחם במשך כל ימי חייו,ולחשודים אין כל הסבר כיצד השיגו כספים אלה. על כן יש חשד שמא הושגו בדרךלא חוקית. הוא הסביר כי החשוד לא יכול להלין על כך שחקירתו מתארכת עקב כךשהוא מנצל את זכות השתיקה. כנגד החלטת המעצר הוגש ערר לביהמ"ש המחוזיוביהמ"ש קיבל את הערר וציווה על שחרור המשיבים בערובה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע כי הוא סומך על כל מה שנאמר ע"י שופט השלום והוסיף כיההנמקה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי אינה ענין לשלב המעצר ואינה תואמת אתנסיבות המקרה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשת, עו"ד סלונים למשיבים. 2.4.84). ב.ש. 312/84 - שמואל אלאיוף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (הערר נדחה).
העורר הואשם ביבוא כ- 140 גרם קוקאין לישראל, החזקת הסםומכירתו במספר הזדמנויות בכמויות קטנות לצרכנים. עם הגשת כתב האישוםהוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים. המשפט נקבע לטיעון לחודש פברואר1984 וכאשר כפר העורר בעובדות, נקבע המשפט לשמיעה לסוף ספטמבר 1984.
הסניגור מתרעם כנגד קביעת המשפט למועד מאוחר ומציין כי לא הגיש ערר עלעצם המעצר בהתחשב במדיניות המקובלת על בתי המשפט בעבירות סמים. על כןפנה לנשיא ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב וביקש החשת שמיעת המשפט. הבקשהנדחתה בנימוק ש"כל עוד חסרים בבית המשפט שופטים, והמינויים טרם בוצעו, איןבפני מי לקבוע כיוון שהתאריכים עד לפגרה מלאים...". כיוון שכך ביקש העורר דיוןמחדש בהחלטת המעצר ומשנדחתה בקשתו הגיש את הערר. הערר נדחה.
אכן, מצב הדברים של החזקת אדם במעצר תקופה כה ארוכה עד למשפט אינוטוב ואינו רצוי מכל הבחינות, לרבות מבחינת חירותו של הפרט ומבחינה ציבוריתכללית. לכן חייב להעשות מאמץ לצמצם את פרק הזמן הנדרש לתחילת שמיעתו שלהמשפט. במקרה שנוצר עומס רב על בית המשפט, יש לתת עדיפות רבה יותרלשמיעת משפטים אלה על חשבון הליכים אחרים. עם כל זאת אין לצוות בשלב זהעל שחרור העורר שכן מהחלטת נשיא ביהמ"ש המחוזי ניתן להבין כי אם ימונושופטים נוספים לביהמ"ש, החסרים לתקן, ניתן יהיה להקדים את שמיעת המשפטוככל הידוע מינויים כאלה צפויים היו לאחר הדיון דנא. לפיכך הוחלט לדחות אתהערר תוך הנחה שהמשפט יוקדם למועד מתאים לפני הפגרה ואם לא יעשה כן, יוכלהעורר לבקש עיון מחדש במעצרו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יפתח למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 8.4.84) .
ב.ש. 314/84 - יעקב עמר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בפציעתו שלאדם בנסיבות מחמירות. עפ"י כתב האישום מעשה התקיפה מיוחס לעורר ולנאשם
נוסף, שהיה פעיל יותר, הן בתקיפה והן בכל הפרשה. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררעד גמר ההליכים ועררו נדחה. מדובר בעבירה חמורה שיש ראיות לכאורה
לביסוסה, ולעורר הרשעות קודמות ובכללן פציעה שלא כדין, העלבת עובד ציבור,ביצוע שוד, איומים ותקיפה ועבירות נגד הרכוש. בנסיבות אלה יש הצדקה מלאהלצוות על המעצר. אין לקבל את טיעונו של הסניגור כי לעומת הראיות המייחסותלעורר את מעשה התקיפה, יש ראיות השוללות זאת.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גולד לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 8.4.84). ב.ש. 317/84- פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (איומים ושריפת צריף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר פנה, יחד עם אחר,למתלונן, שומר בפנימיה בגן יבנה, ותבע ממנו סכום של 2000 שקלים, אשר לטענתהעורר הוא חייב לו ומתחמק מלשלמו. העורר וחברו איימו על המתלונן כי אם לאישלם את הכסף ישרפו את המבנה המשמש לו כחדר שמירה. סמוך לאחר השמעתדברי האיום, הועלה המבנה באש והנזק שנגרם נאמד בכ- 90,000 שקל. בידיהתביעה ראיות לביסוס האשמה כנגד העורר, חברו כבר הורשע בדין על פי הודאתווהמשפט קבוע למועד קרוב. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים,למרות היותו קטין, וזאת על שום חומרת המעשים והחשש להשפעה על עדי התביעה.הערר נדחה.
המתלונן מסר הודעה לחוקריו ובין היתר אמר שהוא מעדיף שלא להימצא במקוםמגוריו משום שהוא חושש שיבולע לו. חומרת העבירה והאפשרות שהמתלונן יחשושלהתייצב ולהעיד במשפט, מצדיקים את מתן הצו.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד שקד לעורר, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 12.4.84). ב.ש. 327/84 - עליזה בן שמעון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בכך כיהחזיקה בדירתה, שלא לצריכה עצמית, הרואין במשקל של 800 גרם, חשיש במשקלשל 803 גרם ושרידי חשיש במשקל בלתי ידוע. כן נמצאה בדירתה משקולת ופיסותנייר לאריזת סמים, כשההרואין היה מחולק ל- 31 מנות. ביהמ"ש המחוזי הורהלעצור את העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה. הכמות שהחזיקה העוררת היאכמות העולה על הכמות שיש בה כדי להוות חזקה שאינה לצורך עצמי. הסניגור פרשיריעה של נסיבות מקילות, כי העוררת היא בת 23, נרקומנית שניסתה להיגמל,עברה חבלה פיזית קשה ולטענתו הסם נועד לצריכה עצמית. ביהמ"ש המחוזי עמדעל מכלול נסיבות אלה ועל כך שמדובר באשה שתנאי המעצר קשים לה במיוחדואעפ"כ החליט על המעצר. אין להתערב בהחלטה זו. מצויות ראיות לכאורה ומדוברבסם שהוא סם מוות המסכן את שלום הצבור בצורה קשה ביותר. במקרה כגון זהעדיפה טובת הצבור על השיקולים והנסיבות האישיות. מהותה של העבירה מעלהחשש מבוסס שהעוררת תתמיד בהפצת סם באם לא תיעצר. העובדה שמדובר באשהיש בה כדי להוות משקל מה נוסף במכלול השיקולים נגד המעצר, אך אין היאעומדת, בנסיבות הענין דנא, נגד אישום כה חמור כהחזקת הרואין שלא לצריכהעצמית.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אבירם לעוררת, עו"ד נחליאלי למשיבה. 15.4.84).
ב.ש. 331/84 - תאופיק מחמוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת כ- 6ק"ג קוקאין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו נדחה. הסניגורים
טענו כי אין חומר ראיות לכאורה וכן כי חומרת העבירה לבדה אין בה כדי להצדיקאת המעצר. ביהמ"ש דלמטה דן בטענות אלה ודחה אותן ואין להתערב בכך. העוררהודה במשטרה בהחזקת הסם במטף שניתן לו לשמירה, כשנאמר לו שיש בתוכו סםוהטענה בדבר חוסר "דבר מה נוסף", במידה שבכלל יש מקום לטענה זו, אף היאאינה טענה שהרי המטף היה קיים, וכן נמצא משקל שבו נשקל הסם בנוכחותהעורר וחולק למנות. אמנם אין לעורר הרשעות קודמות משמעותיות, אך בעבירתסמים כה חמורה ובכמות כה עצומה, קיים החשש שהנאשם יתמיד בעיסוק מסוכן זהבאם יתהלך חופשי ונמצא מסתכן שלום הציבור.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד ענבר וזיו לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 24.4.84) .
ב.ש. 336/84 - רפי מויאל ושמעון פינגלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של מויאל נדחה ושל פינגלה נתקבל).
העוררים הואשמו בהתפרצות לדירת מגורים וגניבת טלויזיה צבעונית ושעון דיגיטליוהם נעצרו ע"י ביהמ"ש המחוזי עד תום ההליכים. עררו של מויאל נדחה ושלפינגלה נתקבל. טענת הסניגור היא כי אין ראיות לכאורה לאשמת העוררים. הראיההעיקרית היא הודעה של אחת השכנות שזיהתה את שני העוררים מבין שלושהצעירים שהשתתפו בהתפרצות. שכנה זו מסרה כ- 10 ימים לפני כן הודעה אשר בהלא הזכירה כלל את שמות שני העוררים. לטענת ב"כ התביעה נובע הדבר מכךשהופנו איומים נגדה מטעם העורר הראשון לבל תעיד נגדו. ביהמ"ש המחוזי קבעכי לכאורה קיים חשש של הטלת אימה על השכנה ובעת הבירור המשפטי ושמיעתעדותה יחליט ביהמ"ש בדבר האמון שיש לתת לדבריה. מתוך החומר שבתיק עולהגם כי החוקרים שמעו מפי העורר השני כי העורר הראשון ועוד אחד הציעו לולמצוא קונה למכשיר טלויזיה שנגנב.
אין מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לייחוסהעבירות לשני העוררים. לעורר הראשון הרשעות מרובות של עבירות נגד הרכושוכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים. מוצדק לעוצרו עד תוםההליכים, מאחר שבעבירה מסוג זה, לנוכח עברו של העורר, קיים חשש שימשיךלהתנכל לשלום הצבור באם ישוחרר ממעצרו. אשר לעורר השני - אין לו הרשעותקודמות, פרט לשתי עבירות סמים בשנת 1980 שבגינן נדון למאסר על תנאי. לפיכךיש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד קאזיס לעוררים, עו"ד רבין למשיבה. 19.4.84). ב.ש. 352/84 - עלי אבואלרוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (הערר נתקבל).
העורר הואשם בשתי עבירות של סחר באדולן, ובהחזקת נשקללא רישיון וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לסיום ההליכים. העורר עצור בגדרהאישומים מיום 18.12.83 ומשפטו נקבע ליום 27.6.84. פרקליטו סבר שהמעצריתמשך יתר על המידה וביקש עיון חוזר בביהמ"ש המחוזי. בקשתו נדחתה וביהמ"שציין בהחלטתו שאם משפטו של העורר לא יסתיים ביום 27.6.84 יוכל העורר לבקשעיון חוזר. הערר נתקבל.
מעיון בכתב האישום עולה שהתביעה מבקשת לקרוא שורה של עדים וקיימתסבירות גבוהה שהמשפט לא יוכל להסתיים ביום 27.6.84. משפטו של העורר יחדעם שותפיו לא ישמע מיום ליום. בנסיבות אלה המעצר ישתהה הרבה למעלה מןהמידה הראויה ויש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד חלילה לעורר, עו"ד לירן למשיבה. 26.4.84).
בר"ע 154/84 - אבי גדול יכין נגד בדראן כארים ואח'
*פס"ד בהעדר הגנה (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקש ונגד המשיבה השניה (להלן- המשיבה). נעשה נסיון לאתר את המבקש על מנת למסור לו את כתבי בי- דין אךהנסיון לא עלה יפה, ונמסרה הזמנה עם כתבי בי- דין לבתו של המבקש הנראיתשמלאו לה 18 שנה. דבר המסירה הגיע לידיעת המבקש. משלא הגיש כתב הגנה היהביהמ"ש מוסמך לתת פס"ד לטובת התובע, בהתאם לכתב התביעה, אף מבלי לדרושהוכחות זאת עפ"י תקנה 102(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, חרף לשון התקנההנטיה היא לדרוש הוכחה, בהעדר הנתבע, כתנאי לנטילת פסה"ד. כך נהג ביהמ"שבענין דנא, בקבעו כי פסה"ד ניתן, בין היתר, על סמך תצהיר שהוגש ולאחרששוכנע ביהמ"ש כי הסכום הנתבע הוא חישוב נכון של הנזק שנגרם לתובע.במעמד מתן פסה"ד, בעקבות הסכם בין התובע לבין הנתבע השני (המשיבה), החליטהתובע להמחות את זכותו כלפי המבקש למשיבה שהקדימה את ביצוע התשלום. עליסוד כך חייב ביהמ"ש את המבקש לשלם את הסכום הנתבע לא לתובע אלא לנתבעהשני (המשיבה). הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי פעל בזהירות הראויה כשלאהסתפק בנאמר בכתב התביעה והשתית את החיוב בין היתר על תצהיר שהוגש וכןאין פגם בכך שהתובע הימחה את זכותו כלפי המבקש למשיבה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 15.4.84).
בר"ע 90/84 - אמנון מתוק נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
למבקש נמסרה הודעה על ברירת קנס בגין אי ציות לתמרור.הוא בחר שלא לשלם את הקנס וביקש קיום הליכים משפטיים כסדרם. כאשר הופיעבביהמ"ש החליט להודות בעובדות והורשע. ביהמ"ש גזר לו קנס של 1,500 שקלופסילה על תנאי. המבקש פנה לסניגורו וביקש בשלב כלשהו, אשר מועדו אינוברור, כי יוגש ערעור על חומרת העונש, ובעיקר עונש הפסילה על תנאי שלדעתומופרז לחומרה. הסניגור ביקש להגיש את הערעור ביום 4.10.83 ונזקק להארכתמועד, שהרי פסה"ד בבימ"ש השלום ניתן ביום 20.7.83. בבקשה להארכת המועדהביא הסניגור טעמים שונים ובכללם כי בתקופה שבין 3.7.83 - 29.7.83 שירתבשירות מילואים; חודש אוגוסט היה חודש של פגרה; חודש ספטמבר היה רובו ככולוזמן של פגרה וחגים; חלק מן הזמן היו הסניגור ופקידתו בחופשה; היה צורך לאתראת תיק התעבורה ולפענח את הכתוב בו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין להאריך אתהמועד והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור חזר והעלה בביהמ"ש העליון את כל הנימוקים שהעלה בביהמ"שהמחוזי ואף טען כי המבקש לא היה ער לכך שניתן היה לגזור לו עונש חמור יותרמזה שהיו צפוי לו עפ"י ברירת הקנס. הוא הוסיף וטען כי שופט התעבורה אמר לושאם לא יודה יהיה צפוי לעונש חמור, ואם יודה לא יהיה העונש שונה מהעונשהנקוב בברירת הקנס.
המבקש רשאי היה לבחור בין תשלום הקנס לבין קיום המשפט וכך עשה. הוא גםבחר מרצונו להודות בעובדות. אם סבר שהפרוטקול אינו משקף את מה שארע וכימה שהשופט אמר לו לא נרשם, צריך היה לבקש את תיקון הפרוטקול בביהמ"ש שדןבענין, שהרי רק בדרך זו ניתנת לבעלי הדין האפשרות להעלות את טענותיהם בעניןהפרוטקול. לגופו של ענין, העונש שנגזר אינו חמור בהתחשב באופי העבירה, היינואי עצירה בפני תמרור עצור בצומת. האיחור בהגשת הבקשה היה רב ובלתי מוצדק.שירות המילואים של הסניגור היה רובו ככולו לפני מועד פסה"ד. הפגרה אין בהכדי להפסיק את מירוץ הזמן ככל שהדבר מתייחס לערעור על הרשעה בבימ"ש
לתעבורה או בדיון פלילי אחר כלשהו. העובדה שחודש ספטמבר הוא חודש חגים וכיפרקליטו ופקידתו היו בחופשה רוב הזמן היא טענה אשר עצם העלאתה אינה יאהלמי שמופיע בפני ביהמ"ש.
(בפני: הנשיא שמגר. 20.3.84).
ע.פ. 747/81 - מכלוף בכור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נתקבל).
המערער עסק בעבודות קבלנות יחד עם אחד בנימין גלם(להלן גלם). השניים קיבלו, בין היתר, עבודות מעירית אשקלון במכרזים. סגן ראשהעיר בתקופה הרלוונטית, יוסף שושנה, בנה וילה ועל ידו בנו גם המערער וגלםוילות בשותפות בין המערער לגלם טיפל גלם בענייני כספים וחוזים ואילו המערערעסק בביצוע העבודות שנמסרו לשותפות. הוברר כי במהלך בניית הוילות פנה יוסףשושנה פעמים מספר אל גלם וביקשו לספק לו פועלים והוא נענה וכן סיפק לו פעםמכונית ביטון. טובות ההנאה הסתכמו בכ- 12,000 ל"י אותו זמן. שושנה לא הציעלגלם לפרוע את הכספים. שושנה הורשע בקבלת שוחד, גלם הודה במתן שוחד ואילוהמערער טען מלכתחילה כי הוא כלל לא היה מעורב במשלוח הפועלים והביטון, אךהוכח כי הוא עצמו העביר פועלים לעבודה אצל שושנה לפי הוראות גלם וכן הואשילם עבור הביטון כשהביאו אותו לוילה של שושנה. בערעור נטען ע"י סניגורו שלהמערער כי הוא לא טיפל בענייני כספים וחוזים והוא לא ידע כי שושנה אינומשלם עבור השירותים שהוא קיבל. הסניגור גם הטעים כי גלם לא העיד שהוא עשהאת מה שעשה בצוותא חדא עם המערער. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסתו שלהמערער כי לא ידע כי שפועליו עבדו בבניינו של שושנה, והרשיעו כי יחד עם גלםנתן את השוחד לשושנה. הערעור נתקבל.
השופט י. כהן שנטה תחילה לדחות הערעור, ציין בפסק דינו כי לאחר שראה אתחוות דעתה של השופטת נתניהו שיש לזכות את המערער וכי השופט אלון הצטרףלדעתה, בדק שנית את חומר הראיות והגיע גם הוא למסקנה שיש לזכות אתהמערער. זאת מאחר שלא הוכח באופן חד משמעי כי כבר בעת משלוח הפועליםוהעברת הביטון לשושנה התכוון גלם להעניק לשושנה את השירותים הללו חינם איןכסף. הוא ציין כי אפשר שהכוונה הפלילית של גלם בוצרה בשלב מאוחר כאשר נוכחששושנה אינו מציע תשלום, ויתכן שהמערער לא עקב אחר צעדי הגבייה כי לאהתעסק בעניינים אלה.
השופטת נתניהו ציינה כי אין בחומר הראיות כדי לקבוע, ולו על דרך מסקנהמראיות נסיבתיות, כי המערער עבר עבירת שוחד. אין כל ראיה, אף לכאורה, כיהמערער ידע על כך שטובות ההנאה שניתנו לשושנה היו שלא על מנת לקבל תמורהולא הוכחה לגבי המערער הכוונה הפלילית הדרושה לעבירת השוחד. גם שקריםהמצביעים על מצפון לא נקי, כפי שהועלו ע"י המערערים, אין בהם, כשלעצמם, כדילהסיק מסקנה שהמערער עבר את העבירה המיוחסת לו. אילו הודה המערערבעובדות וטען כי עשה כל זאת לפי הוראות שותפו, אשר טיפל בכל ענייני הכספיםוהחשבונות, והוא לא ידע כי השירותים הוענקו לשושנה ללא תמורה, ייתכן וביהמ"שהמחוזי אף היה מאמין לו. אך העובדה שזו לא היתה דרך הגנתו עדיין אינה מוכיחהאת אשמתו. אין נאשם נדרש לתת גירסה משלו כל עוד לא הוכחה אשמתו לכאורה,ואף שקרים מפי נאשם, אין בהם כדי ליצור יש מאין. אין כל ראיה נסיבתית מספקתשממנה ניתן להסיק מעל לספק סביר את המסקנה ההגיונית האחת והיחידההדרושה להרשעת המערער, שהוא ידע שכל השירותים ניתנו לשושנה שלא על מנתלקבל פרס ומבלי שנתקבלה תמורה ובתור כוונה לשחד. בנסיבות אלה יש לזכותו.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, גב' נתניהו. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 9.4.84) .