תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 24

ע.א. 772/81 - אחמד רודא עיסא נגד ג'ור עיסא איסמעיל ואח'

*מינוי מומחה ע"י ביהמ"ש בתביעת נזיקין(הערעור נתקבל).

א. המערער היה תובע בתביעת נזיקין וביהמ"ש קבע את נזקיו. הוא ערער על מיעוטהנזקים ומאחר ששתים מהשגותיו כלפי הדיון בביהמ"ש המחוזי נתקבלו, הוחזרהתיק לביהמ"ש המחוזי מבלי להתייחס לטענות האחרות של המערער.
ב. בישיבת קדם משפט הסכימו בעלי הדין על מינוי נוירולוג מטעם ביהמ"שוביהמ"ש לא הסתפק בכך והורה בהחלטתו כי המומחה יתייעץ עם מומחה אחרבתחום הפסיכיאטריה. לאחר שהנוירולוג נתן את חוות דעתו ביקש המערער להעידמומחה פסיכיאטרי שנתן חוות דעת מטעמו וביהמ"ש החליט שלא להרשות אתהשמעת עדותו של מומחה זה. המערער טוען כי ביהמ"ש לא היה רשאי להורותשהנוירולוג יתייעץ עם מומחה פסיכיאטרי ושצריך היה לאפשר לו להעיד אתהמומחה הפסיכיאטרי שלו. בשתי הטענות יש ממש.
ג. אילו היתה ההוראה בדבר התייעצות הנוירולוג עם מומחה פסיכיאטרי ניתנתעל דעת בעלי הדין, לא יכלו בעלי הדין לתקוף את חוות הדעת של המומחה שהתייעץעם מומחה אחר, וגם לא יכלו להעיד מומחים אחרים מטעמם, כאמור בתקנה 172(ט) לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא ברשות מיוחדת של ביהמ"ש. ברם, המערערביקש למנות מומחה נפרד לענין הפסיכיאטרי וביהמ"ש לא נענה לו והחליט כאמורלעיל ללא הסכמת המערער. ברור שתחומי הפסיכיאטריה והנויורולוגיה בעיקרםאינם חופפים זה את זה ולאחר שהשופט החליט כי יש צורך בחוות דעת מקצועיתלענין הפסיכיאטרי, שומה היה עליו למנות מומחה נפרד בשטח זה. ושוב, משנתבררשההחלטה בדבר ההתייעצות לא היתה מוסכמת, לא היה מנוס מלהתיר למערערלהעיד את המומחה הפסיכיאטרי מטעמו. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזישימנה מומחה בשטח הפסיכיאטרי מטעמו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - השופט לוין עו"ד ש.ברקוביץ למערער, עו"ד קנה למשיבים. 24.5.84).

ע.א. 556/83 - מימון אשר ונינה נגד מאור שלמה ואורלי

*ביצוע בעין של חוזה למכירת דירה(הערעור נתקבל).

א. המערערים הם בעלי זכות חכירה בדירה שהחכירה להם החברה "חלמיש"בתל- אביב. ב- 20.7.80 חתמו על חוזה בו התחייבו להעביר למשיבים את זכויותיהםבדירה. עפ"י החוזה היה על המשיבים לשלם למערערים 1,100,000 ל"י בשיעוריםהבאים: 50,000 ל"י במעמד חתימת החוזה, 150,000 ל"י (להלן - השעור השני)ביום 27.7.80 ו- 900,000 ל"י בעת מסירת החזקה בדירה לידי המשיבים והעברתהדירה על שמם. נקבע בחוזה כי מסירת החזקה תהיה לא יאוחר מיום 1.9.80 ועד אזגם תועבר הדירה על שם המשיבים. הוסף תיקון לחוזה, לפני חתימת המשיבים, כיהשעור השני יוכלו לשלם עד יום 1.9.80 כשהסכום צמוד לשער היציג של הדולר.ביום 29.7.80 פנה עו"ד של הצדדים לחברת "חלמיש" וביקש הסכמתה למכירתהדירה. בקשה זו נענתה ביום 31.7.80 בשלילה. ביום 27.8.80 שלח עוה"ד ערעורלחלמיש וביום 2.9.80 החליטה חלמיש לאשר את הבקשה. המשיבים לא שילמולמערערים את השיעור השני וביום 24.9.80 העביר ב"כ לעוה"ד שייצג את הצדדיםבעריכת החוזה שיק על סך 150,000 ל"י לפקודת המערערים, אך הורה לו לשמור אתהשיק בנאמנות. מבלי למסור אותו למערערים. לאחר מספר ימים כתב ב"כהמשיבים למערערים כי מאחר שלא העבירו את הדירה ע"ש המשיבים וכן לא עשואת הנדרש לקראת הרישום, ובין היתר לא שולם מס שבח ולא הומצאו האישורים,רואים בכך המשיבים הפרה יסודית של החוזה. הוא נתן אורכה של 5 ימים לבצע את
הסידורים הנדרשים. ביום 8.10.80 השיבו בשם המערערים לב"כ המשיבים כיהשעור השני אמור היה להיות משולם עד ליום 1.9.80 ולא שולם ובכך הופר החוזהללא קשר לאי המצאת המסמכים ע"י המערערים. עוד נאמר במכתב כי במידהוהקונים מעוניינים עוד בדירה, עליהם לשלם את הסכום של 150,000 ל"י צמודלדולר וריבית וכן הסכום הנותר של 900,000 ל"י יהיה צמוד לדולר עד לתשלומו.המשיבים סרבו לקבל את הצעת המערערים והגישו תביעה לבימ"ש השלום לאכיפתהחוזה ולחיוב המערערים בתשלום פיצויים. המערערים מצדם הודיעו למשיבים,לאמר הגשת התביעה, כי באי תשלום השעור השני הם רואים הפרה יסודית שלהחוזה ולפיכך הם מבטלים אותו. בימ"ש השלום קבע כי המערערים הפרו את החוזהולכן אכף את החוזה כשהוא מחייב את המשיבים בתשלום יתרת הכסף ואתהמערערים הוא מחייב בתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעורלביהמ"ש העליון נתקבל.
ב. על אף שאישורה של "חלמיש" לביצוע העסקה היה תנאי מתלה, אין בחוזה כלתניה המשלבת את תשלומו של השיעור השני בקבלת האישור עד למועד שנקבעלתשלום זה. תניה כזאת מצויה באשר לתשלום האחרון של 900,000 ל"י ואילותשלום השעור השני לא נכרך בכל תנאי שהוא.
ג. אכן, המערערים התחייבו למסור את החזקה בדירה ולהעבירה ע"ש המשיביםעד ל- 1.9.80, אולם לא זו בלבד שאישורה של חלמיש ניתן רק ביום 2.9.80, אלאשאפילו הופר החוזה ע"י המערערים כשלא מסרו את החזקה בדירה ולא רשמוה ע"שהמשיבים במועד שנקבע בחוזה, הרי כל עוד לא ביטלו המשיבים את החוזה היהעליהם למלא אחר התחייבותם ולשלם את השיעור השני במועדו.
ד. המשיבים כנראה הבינו זאת, וביום 29.9.80 שלחו את השיק על סך 150,000ל"י, אך שיק זה שנשלח כדי שעוה"ד ישמרהו בנאמנות לא היה בגדר תשלוםומשלוחו היה חסר תכלית. מאחר שהמשיבים לא שלמו את התשלום הנ"ל איןחשיבות לשאלה אם יש לראות בתשלום המאוחר, שאליו לא צירפו המשיבים הפרשיהצמדה כמתחייב מהחוזה, משום הפרה יסודית או הפרה לא יסודית של החוזה. ישלהוסיף כי גם אם ניתן היה לראות בשיק משום תשלום, הרי שהוא נשלח ביום24.9.80 במקום ביום 1.9.80, ועל פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון, גם במקרה בו לאנאמר בחוזה שאי תשלום במועד יהווה הפרה יסודית, רק איחור קל של מספר ימיםבתשלום יוכל להיחשב כהפרה לא יסודית. ברם, גם אם היתה זו הפרה לא יסודיתמצד המשיבים, כך שהמערערים היו זכאים לבטל את החוזה רק לאחר מתן אורכהלתשלום, הרי במקרה דנן ניתנה האורכה הנדרשת לתשלום. העובדה שבאותהאורכה העלו המערערים תביעות נוספות שהמשיבים לא היו חייבים להענות להן,אינה גורעת מחובתם של המשיבים להענות לדרישה שהיו חייבים להענות לה עפ"יהחוזה.
ה. אחד הנימוקים לדחיית הערעור בביהמ"ש המחוזי היה כי ההסכם בין הצדדיםהיווה שלשלת של פעולות שבה חוליה אחת צמודה לחברתה, והמשיבים לא היוחייבים בתשלום השיעור השני כל עוד לא נתקבל אישורה של חלמיש, שכן בלעדיאישור זה לא יכלו לקבל מהבנק את ההלוואה. עפ"י קביעת ביהמ"ש אמר המשיבבפירוש לעוה"ד שערך את החוזה כי הוא מבקש לדחות את התשלום השני מפנישהוא צריך לקבל הלוואות משכנתא, והיה ידוע הן למוכרים והן לעוה"ד שקבלתההלוואה כרוכה בקבלת אישור חלמיש לביצוע העיסקה. אולם, גם אם ידעוהמערערים כאמור, אין בחוזה כל התנאה הקושרת את התשלום עם קבלת האישורמחלמיש ומה שקובע הוא מה שהוסכם בחוזה ולא מה שנאמר במו"מ. מאחר שאין
בחוזה חיובים שלובים אין להוסיף תנאי כזה מכללא אל תוך החוזה.
ו. מכל מקום אין המשיבים טוענים שלא שילמו את השעור השני מפני שלא היהביכולתם לממן את התשלום בלי הלוואה מהבנק. טענת המשיבים בדבר שילובהחיובים אינה נוגעת אלא לגבי התשלום האחרון ולא לגבי התשלום השני. גםמעדות המשיב מתברר שלא היו לו כלל בעיות לממן את התשלום השני בעת ששלחאת השיק, שכן לדבריו היו לו נירות ערך בבנק ויכול היה לכסות את התשלום. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג, הוסיפו הנשיא שמגרוהשופט ללין. עו"ד זאב זינגר למערערים, עו"ד שלמה קמחי למשיבים. 18.5.84).

ע.א. 154/80 - בורנרד ליינס לונדון נגד הידרובטון בע"מ

*פירוש חוזה להובלה ימית(הערעור נתקבל).

א. בנובמבר 1976 נכרת חוזה בין המערערת ובין המשיבה אשר לפיו התחייבההמערערת להוביל עבור המשיבה שתי מכונות לשאיבת בטון, דרך הים, מאנגליהלישראל. החוזה כלל בין היתר שני סעיפים שלגביהם נסבה המחלוקת. סעיף אחדקבע דמי הובלה עבור כל יחידה ללא התחשבות בגודלה ובמשקלה ואילו בסעיף אחרנקבעו המידות של כל מכונה. התברר לאחר מכן כי המידות כפי שנקבעו בחוזה היוקטנות מהמידות הנכונות של המכונות וכאשר הגיעו אלה לישראל דרשה המערערתתוספת עבור ההפרש בנפח וכן תוספת בגין העלאה כללית של דמי ההובלה. המשיבהשילמה את התשלום תוך מחאה והגישה תביעה להשבת הסכום. ביהמ"ק פסק לטובתהמשיבה והערעור על כך נתקבל והענין הוחזר לדיון בביהמ"ש המחוזי.
ב. החוזה הנדון לוקה בחסר ובאי בהירות. לא נאמר מה יהיה המצב אם יתברר כימידותיו של המטען עולות על האמור בחוזה. במקרה כזה יש לפרש את החוזה עפ"יכללי ההגיון וכן יש להיעזר בהוראות חוק החוזים. אשר לכללי ההגיון - אלהתומכים בטענת המערערת. קשה להסכים לסברה כי בחוזה להובלת מטען אין דמיההובלה מושפעים ממידות החפצים בהם מדובר. באשר לסעיף 26 לחוק החוזיםהמסמיך את ביהמ"ש להשלים פרטים החסרים בחוזה, הרי מדובר בפרטים שלגביהםקיים נוהג פרטי בין הצדדים או נוהג כללי המקובל בחוזים מאותו סוג. כלומר,פרטים נלווים להתקשרות העיקרית אשר מתוך כך שיש לראותם כמוסכמים עפ"יהנוהגים הקיימים לא טרחו הצדדים להכניסם לחוזה או שהסיחו דעתם מהם.
ג. בשטר המטען קיים סעיף המדבר על תשלום לפי המידות הממשיות, אך איןלראות את שטר המטען כחוזה נוסף ומאוחר יותר שנערך בין הצדדים ושיש לו על כןכוח מחייב, אם כי יש לראות בו, בין היתר, כלי עזר כדי לפרש את החוזה ולעמוד עלכוונת הצדדים כאשר קיימת אי בהירות מסויימת לגבי תנאי החוזה.
ד. היה על המערערת להוכיח בצורה ברורה את קיום הנוהג להוסיף תשלום אםהמידות גדולות מאלה שנקבעו בחוזה, וכן היה עליה להראות איך ולפי איזו שיטהנהוג לחשב את התוספת לדמי ההובלה במקרה כזה. המערערת ביקשה להשמיעבנקודה זו וכן באשר להעלאת דמי ההובלה עד מומחה, מנהל איגוד המשתמשיםבהובלה ימית. העד הוזמן להעיד ואף הופיע בביהמ"ש. המערערת ביקשה להעידולמרות העובדה שעדותו של עד אחר החלה להישמע כשבוע לפני כן ונקבעה להמשךבאותו בוקר. ביהמ"ש סירב להפסיק את חקירתו של העד הקודם, לנוכח התנגדותב"כ המשיבה, והחליט כי העדות של העד השני תישמע לאחר השלמת חקירתו שלהעד הראשון. כשתמה עדותו של העד הראשון התברר כי העד השני עזב אתביהמ"ש. ב"כ המערערת ביקש לקבוע ישיבה נוספת כדי להזמין את העד מחדש, אךביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי לא ייתכן שעד יכתיב לבימ"ש סדר שמיעתהעדויות ואת מועדן. החלטה זו של ביהמ"ש טעות יסודה. המערערת לא התרשלה
ולא נמנעה מלהזמין את עדיה ביום שנקבע למשפט. אין כל אשמה במערערתשהזמינה את העד ואף דאגה להופעתו בביהמ"ש אלא שהלה עזב את המקום. לאניתן היה לצפות מהמערערת שתעשה יותר משעשתה. הענשתו של הצד המזמין עללא עוול בכפו אינה צודקת וצריך היה לדחות את הדיון למועד אחר, אם כי ייתכןשניתן היה לחייב את המערערת בתשלום הוצאות. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהעד האמור יישמע ועפ"יהעדות ייקבע הנוהג החל בענין, וכן באשר להוספת שחלה בתקופה הרלוונטית בדמיההובלה.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, בך. החלטה - השופט בך, הוסיפו השופטים ברק ולוין. עו"ד א. י.שאנן למערערת, עו"ד ר. גוטשלק למשיבה. 5.4.84).

בג"צ 415/81 - עאידה אדיב איוב נגד הממונה על מחוז ירושלים

*רשיון להוצאת עתון(העתירה נדחתה).

א. העותרת, תושבת ירושלים, בוגרת אוניברסיטת ביירות, ביקשה רישיון להוצאתעתון ובבקשה נאמרה כי "העתון יעסוק בנושאים חברתיים, תרבותיים וכלכלייםופוליטיים". הממונה על המחוז סירב להעניק את הרישיון, גם לאחר שהעותרתהסכימה למחוק את המילה "ופוליטיים" מתוך הנושאים שבהם יעסוק העתון. עתירתהעותרת נדחתה.
ב. לפי תקנה 94(2) לתקנות ההגנה שעת חירום, פטור הממונה על המחוז מהחובהלהודיע מהם נימוקי סירובו ולפי החוק לתיקון סדרי מינהל (החלטות והנמקות) קייםפטור מחובת הנמקה כאשר בטחון המדינה מחייב שלא לגלות נימוקי ההחלטה אוכאשר יש בגילוי הנימוקים, לדעת עובד הציבור, משום גילוי ידיעה סודית. בתעודהבדבר ראיות חסויות שהומצאה בענייננו הביע שר הבטחון דעתו כי מסירת הראיותבכל הקשור לבקשת העותרת, וכן גילוי הנימוקים לדחיית הבקשה, עלולים לפגועבבטחון המדינה. המשיב פטור איפוא מלגלות את נימוקי סירובו הן מכח תקנותשעת חירום האמורות והן מכח החוק לתיקון סדרי המינהל. בהעדר כל אפשרותחוקית לבדוק את שיקוליו של המשיב, אין מקום להתערבות בג"צ.
ג. טוען ב"כ העותרת נגד התקנה הפוטרת את הממונה על המחוז מגילוי נימוקיהסירוב כאשר מדובר בענין כה מהותי כזכויות יסוד של חופש הדיבור וחופשהביטוי. אכן, כבר נאמר ע"י בג"צ שאין רוחו נוחה מתקנה זו, ובמקרה קודםהסכימה המדינה להציג בפני בג"צ את החומר שהיה בפני הממונה. גם במקרה דנןהסכים המשיב להציג בפני בג"צ את החומר שיש בידיו ובג"צ עיין בחומר ולאחרששקל אותו, בא למסקנה כי אכן צרכי הבטחון מחייבים שהמידע ומקורותיו ישארוחסויים וכי יש להעדיף צרכים אלה על הצורך של עשיית צדק ע"י גילוי הראיותשבידי הממונה. לגופו של ענין השתכנע בג"צ כי יש טעם לסירובו של הממונהלהעניק את הרשיון לעותרת ואין הדבר תלוי כלל בהגדרת מטרות הבטאון ופירוטהנושאים שהוא יעסוק בהם עם המלה "פוליטיים" ובלי המלה פוליטיים.

(בפני השופטים: אלון, י. כהן, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד אברהים אבו עסא לעותרת,עו"ד רנאטו יאראק למשיב. 3.4.84).

ב.ש. 75/84 - סמי מלול נגד רות רייך ואח'

*חלוקת עודפים בין רשימות בבחירות לעיריה (הערעור נדחה).

בבחירות למועצת עירית קרית שמונה השתתפו, בין היתר,רשימות "אמת" ו"נ"י" כשביניהן היה הסכם עודפים. לאחר חלוקת המנדטיםנשאר מנדט עודף שבו זכו הרשימות הנ"ל עקב הסכם העודפים והתעוררה מחלוקתביניהן למי מגיע המנדט העודף. פקיד הבחירות נקט לצורך הענקת המנדט העודף
בשיטת "המודד החיצון" ולפיו היו עודפים גדולים יותר לרשימת נ"י לאחר שרשימתאמת זכתה בשלושה מנדטים ורשימת נ"י במנדט אחד. בערעור לביהמ"ש המחוזיהוחלט לנקוט בשיטת "המודד הפנימי" ולפי שיטה זו חולקו ארבעת המנדטים ביןשתי הרשימות עפ"י מודד של הקולות שאלה קיבלו ביחד והעודפים שנותרו להן ואזהיו לרשימת אמת עודפים העולים על אלה של רשימת נ"י והמנדט העודף ניתןלרשימת אמת. הערעור על כך נדחה וביהמ"ש העליון סמך את ידו על שיטת המודדהפנימי כשמחלקים את המנדט העודף בין שתי רשימות שקשורות בהסכם עודפים. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, טירקל. החלטה - מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"דביטון למערער, עוה"ד טריינין ויאראק למשיבים. 4.4.84).

על"ע 11/82 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד אריה בן- חרוץ

*בצוע עבירה תוך תקופת השעייה (הערעור נתקבל).

בשנת 1975 הושעה המשיב באופן זמני ע"י ביה"ד הארצי שללשכת עוה"ד לאחר שהוגש אישום פלילי נגדו לביהמ"ש. ההשעיה הזמנית אסרה עלהמשיב לייצג אדם בכל בימ"ש. על אף היותו מושעה זמנית המשיך המשיב במספרמקרים להופיע בבתי - המשפט בשם לקוחות ובשנת 1979 הוגש נגדו אישום בבימ"שהשלום בגין עבירת התחזות כעורך- דין. ביום 30.3.80 אושר סופית עונש ההשעיהשהוטל על המשיב. מספר חודשים לאחר מכן הגיע התיק הפלילי של התחזות כעו"דלדיון בבימ"ש השלום, המשיב הודה והורשע בעבירה של התחזות לעו"ד. עקבהרשעה זו הגיש הועד המחוזי קובלנה לביה"ד המשמעתי בהסתמכו על סעיף 75לחוק לשכת עוה"ד הקובע כי עו"ד שהורשע בבימ"ש בעבירה פלילית רשאי בי"דמשמעתי מחוזי להטיל עליו עונשים הקבועים בחוק. ביה"ד החליט על הוצאתו שלהמשיב מן הלשכה.
המשיב טען בין היתר, בפני ביה"ד המחוזי, כי מכיוון שפסה"ד בתיק הפלילי ניתןלאחר שהושעה, הרי לפי סעיף 50 מי שפרש מן הלשכה או שחברותו פקעה אוהושעתה נשאר נתון למרות הלשכה בכל מה שאירע לפי ההשעיה ואילו כאןההרשעה בפלילים היתה לאחר ההשעיה, ועל כן אין הוא נתון למרות הלשכה ואיןהלשכה יכולה לדון אותו. ביה"ד המחוזי דחה את הטענה בציינו כי המועד הקובעאינו המועד שבו הורשע בביהמ"ש, אלא המועד שבו עבר את העבירות, וכאשר עבראת העבירות עדיין לא היה מושעה סופית אלא זמנית, והיה נתון למרות הלשכהוהלשכה יכולה לדון אותו בגין העבירה של התחזות שביצע באותה עת. ביה"ד הארצישל לשכת עוה"ד קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי ביה"ד לא היה מוסמך לדוןאותו כיון שכבר לא היה נתון למרות הלשכה בעת שניתן פסה"ד הפלילי והערעורעל כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קיבל את גישתו של ביה"ד המחוזי כי הקובע הואמועד ביצוע העבירה ולא מועד פסה"ד הפלילי.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - השופט כהן. עו"ד עמוס ויצמן למערער,עו"ד מ. טורבוביץ למשיב. 12.4.84).

עש"מ 2/84 - משה טויטו נגד מדינת ישראל

*שוחד (הערעור נדחה).

המערער עבד כבודק ועוזר להערכה בבית המכס באשדודותפקידו היה לבדוק כי תכולת היבוא תואמת את הצהרות היבואנים ברשימונים.באחד הימים בדק ארגז שהכיל תמונות שמן ובשלב הבדיקה קיבל מידי היבואןתמונת שמן כמתנה. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה הרשיע את המערערבעבירת משמעת והערעור נגד ההרשעה נדחה.
לדעת ביה"ד אמנם לא דרש המערער את התמונה אלא קיבל אותה מידי היבואן,אך גם כך יש לראות בכך התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה העלולה
לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה. ביה"ד סבר כי בנסיבות המקרהלא ניתן לפטור את המערער מאחריות, התמונה לא היתה פעוטת ערך או סמלית ואיןלומר שניתנה לשם פרסומת או מטעמי נימוס. אין להתערב במסקנות ביה"דלמשמעת. אין להעלות על הדעת שבודק מכס יטול מתנה מידי אדם אשר את סחורתוהוא בודק אותה שעה בתוקף תפקידו. יש בכך כדי לפגוע בתדמיתו של שירותהמדינה. זו הרעה החולה שהיו מכנים "בקשיש", היינו, מתן טובות הנאה, קטנותיחסית לכל פקיד ציבור שאתו בא האזרח במגע. במדינה מתוקנת שומרים פקידהציבור והאזרח על יחסים הדדיים הוגנים וידידותיים גם בלי שמועברת טובת הנאהמיד ליד.

(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 5.4.84) .

ע.א. 771/81 - רפאל מר ואח' נגד קידום חברה לביטוח בע"מ ואח'

*תביעה בסדר דין מקוצר והוכחתה (הערעור נדחה בעיקרו).

שני תאגידים שהיו בשליטתם ההחלטית של המערעריםנקלעו לקשיים בגמר בניית בניינים שבהם מכרו דירות וגבו כספים. המערערים פנולמשיבה וביקשו כי תיטול על עצמה את גמר הבנייה ואת כל החיובים הכספייםהכרוכים בכך. תמורת זאת התחייבו המערערים לפצות את המשיבה על כל ההוצאות,היציאות, ההפסדים הכספיים וכן הריבית עליהם. עם גמר הבניה, מסירת הדירותוגביית החובות, הגישה המשיבה נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר, בשנת1979, ותבעה את המגיע כיתרה של ההוצאות וההכנסות. סכום החיוב הוכח על יסודמערכת הפנקסים שנוהלה מטעם המשיבה בשני התאגידים של המערעריםוביהמ"ש המחוזי קבע כי חומר הראיות שבפניו מבסס את תביעת המשיבה וחייב אתהמערערים לשלם למשיבה כ- 8 מיליון ל"י. הערעור נדחה בעיקרו.
המערערים טוענים כי לא היה יסוד לנהל את התביעה בסדר דין מקוצר, וכן הםגורסים כי המשיבה חטאה במעשי עוולה ואף במעשה זיוף ועל יסודם של אלה אינהיכולה לקום תביעה שביהמ"ש יושיט בה את הסעד המבוקש. כן גרסו כי החשבונותלא הוכחו כדבעי. אין ממש בערעור. אם סברו המערערים שמסמך כלשהו זוייף,רשאים היו לפעול על פי הוראות סדר הדין הפלילי ולפנות בתלונה למי שהוסמךלכך. אולם לענין זה לא היתה נגיעה למסמך שעל יסודו התנהל הדיון בביהמ"שהמחוזי. ההתחייבויות של המערערים נערכו על ידיהם ללא התערבות זרה ובמידהמכרעת לאור בקשותיהם והפצרותיהם של המערערים. הם גם הלינו על כךשהמשיבה לא צרפה לתביעתה את כל פנקסי החשבונות ולא הביאה רשימה מההמסמכים שעליהם נסמכת התביעה, אולם מהלך הדיון בביהמ"ש הופך את הנושאהזה לחסר משמעות מעשית. היתה למערערים במהלך הדיון גישה חופשית אלהמסמכים שלגבי פרטיהם מונה רו"ח שבדקם והמשפט נדחה פעמיים כדי לאפשרלמערערים בדיקה ועיון במסמכים. על כן אין להתערב בממצאי ביהמ"ש פרטלתיקון אחד, באשר על פי המאזן שנערך אחרי הגשת התביעה, עולה כי היתההכנסה נוספת של כ- 370,000 ל"י. סכום זה יש לנכות מן החוב כפי שסוכםבפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר.עוה"ד ז.טריינין וט. טריינין למערערים, עו"ד ר. שטיין למשיבה. 24.5.84).

ע.א. 476/81 - יוסף כדורי ואח' נגד מרסל שוקרון

*פיצויי נזיקין ותשלום "הטבת נזקי גוף" (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

בגין נזק שנגרם למשיבהחייב בימ"ש השלום את המערערים בתשלום פיצויי נזיקין למשיבה בשעור של10,000 ל"י אובדן השתכרות, 40,000 ל"י אובדן השתכרות בעתיד ו- 45,000 כאב
וסבל. בשלב הערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבלו ערעוריהם של שני הצדדים,וביהמ"ש המחוזי קבע ברוב דעות שיש לחייב את המערערים בתשלום סכום של40,000 ל"י ללשכת הסעד בקרית מלאכי, אשר בה ראה ביהמ"ש מטיבה כמשמעותושל מונח זה לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף). המערעריםהעלו מספר טענות הקשורות לחיוב זה ובאשר לסכום של 9,000 ל"י בקירוב, הסכיםב"כ המשיבה על אתר כי נפלה טעות חשבונית ויש להקטין את החיוב בסכום זה. כלהטענות האחרות של המערערים המתייחסות להוצאות שהוציאה לשכת הסעד עבורתשלום מעון יום לילדי המשיבה והוצאות אמבולנס לנסיעות לביה"ח נדחו.
בערעור שכנגד הועלתה השאלה אם הסכום הנ"ל צריך להשתלם לידי המשיבהוביהמ"ש החליט על הסדר שלפיו יופקדו הסכומים בביהמ"ש ויוכלו להיגבות שםע"י לשכת הסעד ללא התנגדות המשיבה. בהקשר זה, קבע ביהמ"ש העליון כי איןסיבה שתשלום הסכום הנ"ל יהיה ללא הצמדה וריבית, והחליט כי הסכום ישאהצמדה וריבית ממועד התשלום של לשכת הסעד ועד למועד התשלום בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. עו"ד דוד הורוביץ למערערים, עו"ד דוד אלדורלמשיבה. 28.5.84).

בג"צ 442/83 - חיים יודוביץ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ת"א ואח'

*שקול דעת הוועדה המקומית מתי לבצע איחוד וחלוקה במקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

צודקים באי - כוח המשיבים בטענתם כיהענין הנוגע לחלקת קרקע מסויימת כבר נדונה בבימ"ש השלום והוכרע סופיתוערעור לא הוגש. בכך הפכו קביעות בימ"ש השלום לסופיות שאין להרהר אחריהן.העותרים היו התובעים באותו ענין והטענות שהועלו בבג"צ זהות ביסודן לאלהשהועלו לפני כן. בימ"ש השלום החליט, בין היתר, כי החוק לא יעד לרשויות חובהלבצע איחוד וחלוקה חדשים של כל החלקות וכי אין זה מחובת הועדה המקומיתליזום את החלוקה מחדש של החלקות שבתכנית המפורטת. נותרת השאלה אםהשתמשה הועדה המקומית כראוי בשיקול דעתה כשהחליטה שלפי סולם העדיפויותשל התכנונים הקיימים אין היא רואה אפשרות ליזום פעולות בחלקה הנדונה. טענהזו לא הועלתה בעתירה, אלא להיפך, נטען כי התכנית המפורטת מטילה חובה עלהרשויות ליזום תכנית לאיחוד ולחלוקה ללא הסכמת הבעלים. חובה כזאת אינהקיימת. כמו כן לרשויות מסור שיקול דעת באשר לעיתוי ולתנאים המתאימים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא. עוה"ד חייםיודוביץ ומ. בוכהלטר לעותרים, עוה"ד מ. מזוז וצ. טויסטר למשיבות. 25.4.84).

בג"צ 378/83 - ג'ולייט שער נגד יצחק שער וביה"ד הרבני האזורי

*פנייה לבג"צ לפני מיצוי ההליכים בביה"ד הרבני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בין העותרת לבין המשיב מתנהלתהתדיינות משפטית ממושכת ובכלל זה התדיינות בביהמ"ש המחוזי והתדיינותבביה"ד הרבני. בביהמ"ש המחוזי היתה התדיינות באשר למזונות והחזקת הילדיםובביה"ד הרבני תביעת גירושין של הבעל שבה נכרכו ענייני מזונות והחזקתהילדים. העותרת כבר פנתה פעמיים לבג"צ ועתה עתרה שוב בענין סמכות ביה"דהרבני לדון בהחזקת הילדים, לאחר שביהמ"ש המחוזי החליט שלא לדון בהחזקתהילדים. עיקר התרעומת שלה נגד ההליך שבו קיבל ביה"ד הרבני כראיה את פסה"דשל ביהמ"ש המחוזי. העתירה נדחתה משום שהעותרת לא מיצתה את ההליכיםבביה"ד הרבני, היינו לא הגישה ערעור לביה"ד הרבני הגדול. אכן, לעתים מתערבבג"צ גם לפני שמוצו הליכי הערעור בביה"ד הגדול, אך כאן מדובר בטענה רגילהבדבר שיבוש ההליכים ומחובת העותרת למצות במקרה זה את הסעדים והתרופותהפתוחים בפניה במסגרת בתי הדין הרבניים, לפני שתיפתח לפניה דרך הפניה
לבג"צ. נדחתה גם הבקשה להשאיר את העתירה תלויה ועומדות עד לאחר הערעורולא לדחותה. בג"צ העיר כי לפעמים הוא עושה כן, אך אין זאת אומרת שהוא ינהגכך כדבר שבשיגרה ובמיוחד כאשר הדבר אינו חיוני לעשיית הצדק.

(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד יוסף בן מנשה לעותרת, המשיבלעצמו. 15.4.84).

ע.א. 497+502/80 - "חרות" בע"מ נגד אליאנט... בע"מ ואח'

*פיצויים בתאונת עבודה וחלוקת הנזק בין המעביד למזיק (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).

עקב תאונת עבודהשאירעה בשנת 1976 הגיש הניזק (להלן - המשיב) תובענה נגד מעבידתו חברתחרות בע"מ (להלן - חרות) ונגד מזיק צד שלישי חברת אליאנס בע"מ (להלן -אליאנס). במהלך המשפט הסכימו בעלי הדין על מידת הרשלנות התורמת שלהמשיב וכן כי חרות ואליאנס חבים כלפיו בחבות סולידרית, כשחלוקת האחריותביניהן לבין עצמן היא בחלקים שווים. לאחר שנסתיימו הראיות במשפט הגישהמוסד לבטוח לאומי תובענה נגד אליאנס לתשלום מלוא שווין המהוון של קצבאותהביטוח הלאומי וביהמ"ש הורה על איחוד הדיון בשתי התובענות. עוד לפני שניתןפסה"ד התפשר המוסד עם אליאנס וקיבל ממנו סכום של 250,000 ל"י. בפסק - דינוקבע ביהמ"ש המחוזי את שיעור נזקו של המשיב והואיל והשווי המהוון של קצבאותהביטוח הלאומי עלה על גובה הנזק חוייבה אליאנס לשלם למשיב %25 מסכום הנזקובאשר ליחסים שבין אליאנס וחרות חוייבה חרות לשלם לאליאנס את המחציתמ- %25 הנ"ל. הוגשו ערעורים על מידת הנזק ואלה נדחו וכן טענה אליאנס כיבהתחשב בכך שהיא חייבת רק בשיעור של %50 מהנזק ו%50 הנותרים חייבתהמעבידה לשלם, הרי שאין לשלם למשיב %25 מסכום הנזק אלא %12.5 בלבד. חרותטענה כי בכל מקרה היא כמעביד פטורה מאותו תשלום ואין אליאנס יכולה לחזוראליה למרות ששתיהן אחראיות לנזק. ביהמ"ש העליון קבע כי אין המעבידה חייבתלשלם בכלל לניזק כאשר הנזק אינו עולה על הקצבאות המהוונות של הביטוחהלאומי, ובאשר לחובה של אליאנס היא צריכה לשלם רק %12.5 ולא %25 מסכוםהנזק.

(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. עו"ד י. עציוני לחרות, עו"ד בית הלוי לאליאנס, עו"ד מג'דובלניזק- 19.4.84).

ע.א. 4/81 - פקיד שומה רחובות נגד לאו נוימן

*פסילת ספרים עקב אי רישום "שיקים דחויים" (הערעור נתקבל).

המשיב הוא מרפא שיניים. ביום 4.10.79 קיבל מחולהשבטיפולו שני שיקים דחויים. בביקורת שנערכה ביום 17.10.79 נתברר שהשיקיםלא הוצגו לפרעון וכי עם קבלתם לא רשם המשיב דבר בפנקס הקבלות או ביומןהרופא ואף לא נתן קבלה לחולה. כיוון שכך החליט המערער לפסול את ספריהחשבונות של המשיב לשנת המס 1979. הלה ערער לביהמ"ש המחוזי והעיד שאותוחולה נתן בעבר שיקים דחויים שחוללו, ועל כן הסכימו המשיב והחולה, להמתין עדשישולם השיק הראשון ועם קבלת תשלום זה היה בכוונתו לרשום את התקבול וליתןקבלה לחולה. ביהמ"ש נתן אמון בעדות זו ועל יסודה קבע כי יש בה "סיבה מספקתלאי רישום התקבולים", ביטל את החלטת המערער וקבע כי פנקסיו של המשיבקבילים. בערעור נסבה השאלה אם יש לראות בנסיבות הענין "סיבה סבירה" לאירישום התקבול. הערעור נתקבל.
המשיב חייב בניהול ספרים עפ"י הוראות מס הכנסה ואין מחלוקת שבמסגרתהוראות אלה מוטלת חובה לרשום אף תקבול של שיקים דחויים ובחובה זו לא עמדהמשיב. באשר לשאלה אם לאי רישום זה יש "סיבה סבירה" עפ"י פקודת מס הכנסה- התשובה היא שלילית. אמת, יש בנימוקו של המשיב, שנמצא אמין, כדי להצביע
על תום לבו, אך תום הלב, כשלעצמו, אינו תמיד "סיבה סבירה". כבר נפסק כי"סיבה סבירה" נקבעת עפ"י מבחנים אובייקטיביים, כאשר אמת המידה היאהתנהגותו של הנישום הסביר. מטרת הרישום במועדו אינה רק מניעת השתמטותממס, אלא גם מניעת התרשלות. תום לבו של נישום עשוי, על כן, לעלות בקנה אחדעם התרשלותו, וזו שוללת את סבירות סיבתו. כזה המצב בענייננו. שיק דחוי וחששלאי כיבודו של השיק אינם סיבה סבירה לאי רישום תקבולו. נישום סביר רושם אתהתקבול במועדו ואם בעתיד מתברר שהשיק חולל, הוא מביא לביטול הרישוםבדרכים הקבועות לכך.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ד.רוזומוב למשיב. 11.5.84).

ע.א. 391/80 - לסרסון מירה ומיכאל ואח' נגד שכון עובדים בע"מ

*חובות קבלן כלפי דיירים (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערים הם 25 מתוך 34 בעלי דירות בבנין שנבנהע"י המשיבה. בביהמ"ש המחוזי תבעו המערערים תביעות שונות ובמהלך הדיוןצומצמה התביעה לרשום את הדירות ע"ש המערערים, להקים מגדל בטחון בבנין,לספק ולהתקין גנרטור כדי להפעיל את המעלית בשעת חרום, לתקן שורה ארוכה שלליקויים. המערערים הגישו תובענתם על דרך של המרצת חתימה והתנגדו במפגיעכי יועבר הדיון לפסים של תביעה רגילה, כדי לאפשר בירור כדבעי של כל הטעוןבירור. ביהמ"ש המחוזי נהג ביד רחבה ואיפשר לבעלי הדין הגשת תצהירים נוספיםוהבאת ראיות ואף הציע דחיית הדיון על מנת שיביאו המערערים הוכחות עלעניינים שבמחלוקת. בסופו של דבר, עניינים מרובים שנדרשו להכרעה לא הוכחוכהלכה ולא איפשרו קביעת ממצאים. לא רק שהמחלוקת מטבעה לכתחילה לא היתהראויה להתברר על דרך של המרצת פתיחה, אלא גם לאחר שהורשו המערעריםלהרחיב את המסגרת הדיונית, לא טרחו להביא את ההוכחות שנדרשו. בערעור עתרו המערערים להגיש ראיות חדשות והוחלט שאין צידוק להרשותהבאת ראיות בערעור. רישום הדירות על שמות המערערים בא בינתיים על תיקונו.המערערים לא הגישו ראיות מספיקות לענין תיקון הליקויים.
נדחתה התביעה לחייב את המשיבה לבנות מגדל בטחון בבנין. גם אם היו המבקשים צודקים בטענתם בדבר בניית מגדל בטחון, הרי הוכח שאין כל אפשרות טכנית או מעשית לבנות היום מגדל בטחון בבנין הקיים.
מאידך, חוייבה המשיבה ע"י ביהמ"ש העליון לספק גנרטור לבנין. המערערים לא הסכימו שלא יותקן גנרטור ועפ"י החוק יש להתקין גנרטור כזה. לפיכך יש לקבל את הערעור בענין הגנרטור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. שגב למערערים עו"ד ר. גרוס למשיבה. 11.4.84).

בג"צ 343/82 - חנה פריי נגד דוד פריי

*החזרת ילדים שנחטפו ע"י הבעל בחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

בני הזוג נישאו בספטמבר 1970. האשה היתה אזרחית אוסטרלית והבעל היה אזרח ארה"ב. שניהם היו תושבים ארעיים בישראל ולמדו באוניברסיטה. טקס הנישואין נערך באוסטרליה ולאחר מכן חזרו בני הזוג לישראל וכאן נולד בנם הבכור. בשנת 1973 יצאו לאוסטרליה ושם נולד בנם הצעיר. במשך שנים חשבו לא אחת לחזור לישראל אך הם לא עלו. בשנת 1981 התערערו היחסים בין בני הזוג ובימ"ש באוסטרליה נתן החלטות שונות וביניהן החלטות המוסכמות על בעלי הדין, בדבר זכויות ההחזקה בילדים. בין היתר נקבע כי הילדים יוחזקו על ידי האשה וכי לבעל זכות ביקור במועדים מוסכמים אצל
הילדים. בניגוד להסכמות ולצווים נטל הבעל את הילדים ביוני 1982 וללא ידיעתהאשה הביאם לישראל. כאן הזדרז לעשות פעולות שתיצורנה עובדות מוגמרותכאילו טובת הילדים היא להשאר בישראל וכי ראוי שהסוגיה תידון בבתי המשפטבישראל. האשה הגישה עתירה לבג"צ כי הילדים יוחזרו לה ועתירתה נתקבלה.
לפנינו מקרה ברור וחמור של חטיפת ילדים תוך הפרת צווים של בימ"ש מוסמךופסקי דין שניתנו על דעתו של הבעל עצמו. בימ"ש בישראל לא יושיט ידו למישעשה מעשים פסולים כאלה. בג"צ יראה חובה לעצמו, בדרך כלל, להפעיל סמכותועל מנת שיכובדו צווים של בימ"ש מוסמך. מידת הצדק מחייבת להענות לעתירהלהחזיר את הילדים לחיק אמם ולהפנות את הבעל להתדיין על זכויותיו בביהמ"שהמוסמך באוסטרליה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. עו"ד עליאש לעותרת, עו"ד אשכנזי למשיב. 9.5.84).

בג"צ 228/84 - עזריאל ברק נגד ראש ממשלת ישראל ואח'

*שחרור מחבל במסגרת החלפת שבויים (העתירה נדחתה).

בנו של העותר וכלתו נרצחו ע"י מוחמד שוראקי (להלן -השפוט) שנדון בשל כך למאסר עולם ע"י בימ"ש צבאי. הוא נדון בשניה למאסרעולם בגין השתתפותו ברצח בני ישיבה בחברון. העותר חושש - וחששו זה מתבססעל הצהרות שפורסמו בכלי התקשורת - כי במסגרת המשא ומתן לשחרור שבוייםמסוריה, יסכימו המשיבים לשחרר גם את השפוט וכי הדבר יעשה במהירותובחשאיות בלי שתנתן לעותר הזדמנות להתנגד לכך. מכאן העתירה לאסור עלהמשיבים להחליט על שחרורו של השפוט במסגרת הסכם לשחרור שבויים. העתירהנדחתה.
שיקול הדעת את מי להחליף במסגרת הסכם לשחרור שבויים, הוא שיקול דעתשלטוני ואין כל אי חוקיות בכך שיוחלט, אם יוחלט, להחליף דווקא את השפוט.ייתכנו בענין זה חילוקי דעות, ועשויה להישמע הדעה כי מי שהורשע ברצח חפיםמפשע אינו ראוי שיוחלף, אך ענין זה נתון לממשלה שבמסגרת האחריות המוטלתעליה, חייבת היא לגבש לעצמה עמדה בענין זה והיא תיקח בוודאי בחשבון אתשיקוליו כבדי המשקל של העותר. מובן כי משנפלה החלטה שלטונית יש לבצעה רקאם מצויים הכלים המשפטיים לכך, ובענייננו קיימות הוראות המעניקות סמכותלמפקד האיזור להביא לשחרורו של אסיר גם אם הוא נשפט כבר ע"י בימ"ש מוסמך.השיקול של החלפת שבויים אינו שיקול זר במטגרת שיקוליו הלגיטימיים של מפקדהאיזור כשהוא בא לשקול שחרורו של אסיר.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. עו"ד פיינשטין לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 29.5.84).

בג"צ 769/83 - האיגוד הישראלי של משרדי חקירות נגד ועדת הרישוי לפי חוקחוקרים פרטיים

*תנאים ברשיון לתאגיד לקיום משרד חקירות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

עפ"י חוק חוקרים פרטיים ושרותישמירה יכול אדם לקבל רישוי כחוקר פרטי אם התאמן שלוש שנים במשרד לחקירותפרטיות ותנאים נוספים שעליו למלא. מי שרוצה לקיים משרד חקירות חייב להיותחוקר פרטי רשוי ובעל נסיון של חמש שנים כחוקר פרטי ועוד תנאים כיו"ב. כיווןשתאגיד יכול גם הוא לפתוח משרד לחקירות, התעוררה השאלה אם בתאגיד צריךאחד המנהלים להיות בעל כושר לפתיחת משרד, היינו בעל נסיון של חמש שניםכחוקר פרטי, או די בכך שהעובדים במשרד ומנהליו הם בעלי רישוי להיות חוקרפרטי. המשיבה פירשה את החוק כך שתאגיד הפותח משרד אינו מוגבל בכך שיהיה אחד העובדים בעל כושר להיות מנהל משרד חקירות פרטי ועתירת העותר נתקבלה
הוחלט כי ההגבלות על פתיחת משרד פרטי החלות על אדם סתם, חלות גם על תאגיד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד י. כהן וגורן לעותר, עו"ד ש. צור למשיבה. 3.6.84) .

בג"צ 722/83 - וימאזור בע"מ נגד עירית חיפה ואח'

*זכייה במכרז והרחבת העבודה מעבר למפורט במכרז
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבה השלישית (להלן - המשיבה)זכתה במכרז שעניינו שירותים שנתיים להחזקה ופיקוח על מערכת הרמזורים שלהעיריה. באותו מכרז השתתפה גם העותרת. טענת העותרת היא כי במסווה של מתןשירותים שנתיים להחזקה ופיקוח, מתכוונת העיריה למסור לידי המשיבה אתהביצוע של פרוייקט בעל ממדים ניכרים לחידוש מערכת הרמזורים בחיפה וכי ישבכך עקיפה פסולה של דיני המכרזים. העתירה נדחתה.
אופיין של העבודות שנמסרו לזוכה במכרז עולה מתנאיו של המכרז, כביטוייםבמכרז ובחוזה על נספחיו. כל אלו היו פתוחים בפני כל המשתתפים במכרז ועל כןידעו כולם מראש כי מי שיזכה במכרז יצטרך לטפל, בין היתר, גם בהספקה והצבהשל מערכת רמזורים בתחומים המפורטים במיפרט הטכני של המכרז, להחליףחלפים ומנגנונים כאמור שם, ולבצע עבודות אחרות במיתקני רמזורים אשר אףתיאורם נכלל במיפרט. לא די בפניה לכותרת של המכרז שהיא מצומצמת, אלא ישלהוסיף ולפנות לתנאים המפורטים על מרכיביהם. מתוך אלה ברור כי נדרש גםביצוע עבודות מסויימות בקשר לרמזורים והוטלה על הזוכה במכרז חובה לבצעשינויים מסויימים כמפורט במכרז.
כאשר העיריה מבקשת להוסיף עבודות מעבר לקבוע במכרז, בלי לפרסם מכרזנוסף ונפרד, חלות הוראות תקנות העיריה (מכרזים) והעיריה מוגבלת למסור עבודותנוספות מעבר לגבול מסויים, היינו, אחוז מסויים מכלל הוצאות העיריה עפ"י החוזההקיים כתוצאה מהמכרז. בענייננו, אין מדובר כרגע בחריגה מעבר למותר עפ"יהתקנות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר.עוה"ד מ. לבנה וש. הרציג לעותרת, עוה"ד ז. ברוד וברק למשיבים. 3.5.84).

בג"צ 411/83 - נאמני הר הבית ואח' נגד מפקד משטרת מרחב ירושלים

*תפילה ליד שער המוגרבים בתשעה באב (העתירה נתקבלה).

הצדדים בעתירה הנוכחית וכן העתירה גופה על נימוקיההעיקריים, זהים עם העתירה ששימשה נשוא הדיון בבג"צ 292/83 (תקציר כ"ג 226)בשני הבדלים בלבד: שם ביקשו העותרים להתפלל ליד שער המוגרבים ביום שחרורירושלים ואילו בבג"צ הנוכחי העתירה היא להרשאת תפילה ביום ט' באב; בעתירהדנן לא קדמה כל פניה למשיב כי ירשה את התפילה ומטרת העתירה היא בבחינת"הקדמת תרופה למכה" באשר העותרים חוששים שמא סיכום עם המשיב להרשותאת התפילה לא יבוצע אלא אם כן יהיה זה צו של בימ"ש. העתירה נתקבלה. ביהמ"שלא קיבל את חששם של העותרים בציינו כי לאחר שהצו על תנאי הקודם הפךלהחלטי אין חשש שמא המשיב לא ירשה את קיום התפילה ברוח ההחלטה שניתנהבבג"צ הקודם. על כל פנים, בסיכומו של דבר, החליט בג"צ לתת צו כמבוקש.

(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד דרורי לעותרים, עו"ד צורלמשיב. 10.7.84).

ע.פ. 444/83 - ציון ניסים ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת מרמה (הערעור נדחה).

המערערים, יחד עם אחרים, הורשעו בעבירות מרמה בכךשערכו והגישו לברית הפקוח פרוטוקול המתיימר להיות פרוטוקול של אסיפה כללית
מיום 25.9.79 של מושב סגולה, הרשום כאגודה שיתופית לפי פקודת האגודותהשיתופיות. לפי האמור בפרוטוקול נתקיימה אסיפה כללית בה נבחרו מחדש שבעהחברים, שנבחרו כחברי הועד בבחירות הקודמות שהתקיימו בשנת 1978והמערערים ביניהם. מסתבר שבתאריך 25.9.79 לא היתה אסיפה כללית ולאנתקבלה כל החלטה בדבר בחירה מחדש של הועד לשנת 1979. על סמך הפרוטוקולהנ"ל הוציאה ברית הפקוח אשורים המציינים מי רשאי לחתום בשם האגודה ואיןמחלוקת שללא פרוטוקול כנ"ל לא היתה ברית הפקוח מוכנה לתת אשורים אלה.ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות מירמה כאמור והערעור נדחה.
המערערים טוענים שתי טענות: כי טעו טעות שבעובדה בסברם כי הפרוטוקולהיה דרוש כדי להסמיך את הועד שנבחר ב- 1978 להמשיך לפעול ב-1979, בעודשעפ"י תקנות האגודה לא היה צורך לבחור את הועד מחדש ובחירתו היתהלשנתיים; כי לא היתה להם "כוונה לרמות" שהיא יסוד לעבירת המירמה שבההורשעו, שהרי לא ביקשו ולא קיבלו כל טובת הנאה ולא גרמו לאיש כל הפסד. איןממש בטענות אלה.
אשר לטענה הראשונה - אין בטעות האמורה כדי לפטור את המערעריםמאחריות פלילית למעשיהם. אף בהנחה שהועד היה קיים באופן חוקי ולא היה צורךבבחירות חדשות והמערערים לא ידעו זאת, הרי עריכת ה"פרוטוקול" היתה כוזבת.לא היתה טעות בעובדה כי התקיימה כביכול אסיפה או כי נבחר בה כביכול ועד. כךעולל מה שהצהירו המערערים בחתימת הפרוטוקול לא היה נכון ולא נבע מטעותבעובדה.
אשר לטענה השניה - מרמה מוגדרת כטענה שבעובדה אשר הטוען אותה יודעשאינה אמת. הכוונה לרמות מוגדרת כך "להביא אדם במרמה למעשה או מחדל"והמערערים הביאו את ברית הפיקוח למעשה של מתן אישור שסירבה לתת ללאפרוטוקול. אפילו נכונה טענת המערערים שהיו זכאים לקבל את האישור גם ללאהפרוטוקול, עובדה היא כי עשו שמוש בפרוטוקול הכוזב כדי לקבל אישור שאחרתלא היה ניתן להם.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. עו"ד מ. אור למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 10.4.84).

ע.פ. 78/84 - מאיר ג'אן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש וטענת "אחידות הענישה" (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ערעור זה מופנה נגד חומרתהעונש, והטענה המרכזית היא כי נאשם אחר שהואשם יחד עם המערער והורשעבעבירות דומות, זכה לעונש קל יותר מן העונש שנגזר למערער. הערעור נדחה. נכוןשכאשר מואשמים מספר נאשמים באותה עבירה בכתב אישום אחד, מנסה ביהמ"שבדרך כלל לנקוט כלפיהם באמת מידה אחידה כדי שלא תיוצר הרגשה של אפליהאו קיפוח. אולם כלל אחידות העונשים איננו כלי לשיעבודו של ביהמ"ש ואין הואמשחרר את ביהמ"ש מן החובה לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו ולתת דעתו לכל נאשםאשר לפניו. על כן, יתכנו מקרים שנסיבות אישיות מיוחדות, תסקיר חיובי של שירותהמבחן או נתונים כיוצ"ב, יניעו את ביהמ"ש לגזור לפלוני עונש קל יותר מזה שבגזרלאחר, אשר לגביו אינן מתקיימות הנסיבות המיוחדות הנ"ל. העונש אינו נגזר עפ"ימדגם אחיד אלא על ידי שקילת הנסיבות הקיימות בכל מקרה ומקרה. אם ביהמ"שהמחוזי סבר במקרה דנן כי לאור הנסיבות המשפחתיות של הנאשם השני הוא ראוילהתחשבות מיוחדת, אין פירושו של דבר כי גם הנאשם שנסיבותיו שונות זכאילהפחתה בעונש רק בשל כך שהעונש שנגזר לו, ואשר הולם את העבירה, עולהבשיעורו על זה שנגזר לאחר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין עו"ד גסר למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה.21.5.84).

ע.פ. 384+433/83 - מחמד אבו קשק ואלפקיר כאלד נגד מדינת ישראל

*הרשעה במעשה סדום על יסוד "הלכת השיתוף" (הערעורים נדחו).

המערערים הורשעו במעשה סדום בנסיבות מחמירות, אבוקשק נדון לשש שנים מאסר בפועל ואלפקיר נדון לתשע שנים מאסר בפועל. ערעורושל אלפקיר על ההרשעה והערעור של שני המערערים על חומרת העונש נדחו. המערערים אספו חיילת כטרמפיסטית למכוניתם הגנובה. הם הסיטו אתהמכונית לדרך צדדית, ושם עבר אבו קשק למושב האחורי של המכונית, איים עלהחיילת לרוצחה וניסה לאונסה. משהודיעה לו המתלוננת כי עדיין היא בתולה, בדקאלפקיר את הדבר וביצע בה מעשה מגונה ולאחר מכן ביצע בה אבו קשק מעשהסדום. הרשעת אלפקיר התבססה, על פי שופטת המיעוט, על הקביעה שהוא עצמוביצע מעשה סדום של ממש ועפ"י שופטי הרוב הרשעתו היתה על יסוד הלכתהשיתוף. סניגורו של אלפקיר טוען נגד קיום הלכת השיתוף אך אין יסוד להשגותיו.מעשיהם של שני המערערים לא היוו אלא מערכת אחת של אירועים שלגביהםמסייע כל אחד משני המערערים למשנהו והילכת השיתוף חלה מכח סעיף 26 לחוקהעונשין. חומר הראיות הצדיק את הרשעת המערער במעשה מגונה בכפייה לגבימעשיו שלו ובמעשה סדום על יסוד הילכת השיתוף. על כן יש לדחות את ערעורו עלההרשעה.
אשר לעונש - לכאורה העונש של אלפקיר חמור מאד לרגל גילו הצעיר ומפאתהפער שבין העונש של תשע שנות מאסר שהושת עליו לעומת שש שנות מאסרשהושתו על אבו קשק שהוא מבוגר ממנו בשנה. לעומת זאת - אלפקיר היה הדמותהדומיננטית בכל הפרשה והוא ביצע מעשים ברוטליים שיש בהם משום פגיעהבכבודה ובגופה של המתלוננת במידה שאינה שכיחה אף במקרים כגון אלה.בינתיים הורשע מערער זה גם במעשה שוד אלים ונדון ל-5 שנות מאסר שמהן שלושמצטברות, אבל ענין זה יעמוד לדיון בערעור אם יוגש בעבירת השוד. גם באשרלמערער הראשון אין להתערב במידת העונש. השיקול הענישתי המכריע במקרהכגון זה צריך להיות השיקול ההרתעתי מבחינת המערערים ובעיקר מבחינתעבריינים ופושעים בכח. לא ייתכן שצעירה המבקשת הסעה, בצהרי היום, באחדהכבישים הראשיים של המדינה, תהא נתונה לחסדם של עבריינים מסוג אלהשבפנינו, אשר בזים ורומסים ערכי יסוד של כבוד האדם ושלמות גופו.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גולדברג. עוה"ד חורי עזרא וקאזיס למערערים, עו"ד גב' רות רביןלמשיבה. 5.84. 1).

ע.פ. 374/83 - שמואל בן ברק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נדחה).

המערער הוא בעל שליטה בחברה העוסקת בהתקנת מיזוג אוירוהוא נפגש ב- 1973, בקשר לעסקי החברה, עם אחד נדלר, שהיה אז מהנדס חשמלראשי במשרד השיכון ונשא באחריות גם לנושא מיזוג האויר. בנוסף להיותו עובדציבור, היה נדלר גם בעלים של חברה פרטית לתכנון עבודות חשמל. באותה שנה היובעיצומן התכניות לפיתוח העיר אופירה והיה צורך להתקין שם מזגני אויר. עפ"יהנטען בכתב האישום הבטיח המערער למסור לחברה הפרטית של נדלר את ביצועעבודות החשמל בקשר להתקנת מערכת מזוג האויר באופירה, אם וכאשר נדלריצליח לגרום לכך כי חברתו של המערער תזכה במכרז להתקנת אותה מערכת. לבסוףזכה המערער במכרז ומסר את עבודות החשמל לחברתו הפרטית של נדלר ושילםעבור העבודות כ- 15,000 ל"י. המערער הכחיש בתוקף את הטענה בדבר קשר ביןזכייתו במכרז לבין הבטחת טובת הנאה לנדלר. ביהמ"ש הסתמך על עדותו המפלילהשל נדלר, החליט לזכות את המערער ממספר עבירות שוחד אחרות שהואשם בהן, אךלעומת זאת קבע כי מסירת העבודות ע"י הנאשם לביצוע של נדלר, או החברה
שבבעלות נדלר, והתשלום תמורת העבודות מהוות שוחד. ביהמ"ש סבר כי אפילו אםלא מסר המערער את העבודות האמורות לנדלר תמורת הזכייה במכרז, ואפילו אםלא הובטח שוחד עבור עיסקה מסויימה הרי יש לראות בעצם מסירת העבודותלנדלר, משום מעשה של "שלח לחמך על פני המים" המהווה מתן שוחד על פי החוק.הערעור נדחה.
אין לקבל את טענת המערער כי לא היה בסמכותו של נדלר להושיט עזרה כלשהיבכל הנוגע לקבלת עבודות או ביחס לתנאים של ביצוע העבודה, שכן נדלר כיהןבתפקיד מהנדס חשמל ראשי במשרד השיכון וקשה לקבל את הטיעון כי בידי אדםכזה אין אפשרות להושיט עזרה לקבלן העוסק בהתקנת מערכת מיזוג אויר באופירה.מתן שוחד עפ"י החוק הוא מתן טובת הנאה לפקיד, בעד פעולה הקשורה בתפקידו.אין נפקא מינה אם תקוותו של הנותן היא כי הפקיד יעשה עבורו פעולה חיוביתומועילה או מטרתו למנוע מעשים מצד הפקיד העלולים להרע עמו. במקרה דנןסביר להניח כי שני מניעים אלה גם יחד השפיעו על המערער.
טענה אחרת בפי המערער כי בכתב האישום לא יוחסה לו עבירה של מתן שוחדבדרך של "שלח לחמך על פני המים" אלא הואשם בשתי עבירות שוחד ספציפיותמוחשיות ומשתיהן זוכה. לטענתו, אילו ידע כי מאשימים אותו במתן שוחד "כללי"לנדלר, כי אז היה מתגונן בצורה אחרת והיה מוכיח כי לא היה מקום וטעם להענקתשוחד כזה. גם טענה זו אין לקבל. בכתב האישום צויין כי נתן שוחד לנדלר "על מנתשיקדם את כל ענייניו הקשורים בעבודות אלה". מלים אלה מבטאות במפורש היבטמסוים של רעיון "שלח לחמך על פני המים".

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירןלמשיבה. 15.5.84).

ע.פ. 291/83 - דוד שפריצר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פסילה לצמיתות בעבירות תעבורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נטל ללא רשות אוטובוסונהג בו אף שמעולם לא היה לו רשיון נהיגה לרכב כזה. כמו כן, אותה תקופה היהפסול לנהוג אף רכב שהיה מורשה לנהוג. בעת שנטל את האוטובוס היה במצב שלשתיית אלכוהול מופרזת תוך כדי נהיגה פגע בשני כלי רכב שעמדו בדרכו ולבסוףפגע ברוכב אופניים וגרם למותו, הפקירו בכביש והסתלק. בגין כל אלה נדוןהמערער לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן נפסל לצמיתות לנהיגהבכל רכב שהוא. הערעור הוא על הפסילה לצמיתות והוא נדחה.
מי שנוהג כפי שנהג המערער אחד דינו להפסל לנהוג רכב לצמיתות כדי שלאלסכן את הציבור. אלא שטוען המערער כי עיסוקו בכלי רכב ואם ייפסל לנהיגהתישלל פרנסתו. אולם, בפני ביהמ"ש הובאו מספר חוות דעת רפואיות והמשותףלכולן כי המערער סובל מהפרעה נפשית מסויימת, אשר מוחמרת עקב שתייתאלכוהול. כמו כן נאמר בחוות הדעת כי המערער מכור לאלכוהול. בין אם המצבהרפואי הוא בבחינת ממצא מוחלט או בחינת סברה בלבד, הרי כשהוא מתווסףלמעשים שנעשו בפועל, ושהם חמורים, מוטלת על ביהמ"ש החובה לשמור עלהציבור מפני פגיעות מסוג זה ע"י מניעת נהיגה של כלי רכב ע"י המערער, כאשרלא מצוי שמץ ראיה כי חל שיפור הן במצבו הנפשי והן בהתמכרותו לכוהל. למערערעבר של עבירות תעבורה ובתוכן שימוש ברכב ללא רשות ונהיגה ללא רשיון, וגםשימוש בסמים. אף בהערכה שעיסוקו של המערער הוא בכלי רכב והנהיגה חשובהלצורך פרנסתו, עדיין אין השיקול הזה יכול לגבור על הסיכון שמהווה המערערבנהיגתו.