ע.פ. 128+192/84 - ראובן זיו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות מכח כלל ההחזקה התכופה(הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
א. המערער עמד לצאת לחו"ל יחד עם חברו (להלן יקרא - יצחק) ובנמל התעופה נערך חיפוש בכליהם של השניים ונמצאו ברשותם כ- 3,331,000 פזות ארגנטיניות, שמקורן בפריצה שנעשתה יומיים קודם לכן מדירה. השניים הועמדו לדין על הפריצה וגניבת המטבע. יצחק הודה בפריצה ובגניבת הפזות וטען כי הוא ביצע את הפריצה בעצמו. הוא טען גם כי לא העביר את הפזות לרשותו של המערער. המערער טען כי הפזות לא נמצאו אצלו וביהמ"ש קבע כעובדה כי הפזות נמצאו בכליו של המערער בעת החיפוש. המערער לא העלה כל טענה כי קיבל את הפזות מיצחק. מתברר שהשניים היו במלון ביחד משך 48 שעות לפני שיצאו לחו"ל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע הפריצה וגניבת הפזות וזאת על יסוד מציאת הכספים האמורים ברשותו, ומשלא נמצא הסבר סביר בפי המערער למקורו של הכסף, הפעיל את חוקת ההחזקה התכופה והרשיעו בפריצה. הערעור נתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי שסבר כי יש לדחות את הערעור כולו.
ב. השופט בייסקי: הודאתו של יצחק כי ביצע את הפריצה והגניבה כשהוא לבדו נבחנה עפ"י מכלול הנסיבות. יצחק העיד בצורה חד משמעית, וביהמ"ש האמין לו בכך, כי מעולם לא נתן כספים אלה לידי המערער. יתר על כן, כאשר המערער העיד הרי אף מפיו לא נשמעה גירסה ברורה אלא אמר כי "יכול להיות שיום קודם לכן יצא לי להחזיק את השטרות, אבל לא בגלל שהיו שלי... ושמרתי על הכסף ברשותי...". לאור הכחשתו של המערער כי הכסף כלל לא נמצא ברשותו, וכן הכחשתו של יצחק שהוא מסר למערער כספים אלה, ממילא אין משמעות לנסיון לטעון שמא מסר יצחק למערער את הכספים יום קודם כדי להחזיק בהם.
ג. משלא נקבע ממצא פוזיטיבי ע"י ביהמ"ש כי הוא מאמין ליצחק שאת הפריצה והגניבה ביצע לבדו ללא השתתפות המערער, הרי העובדה שיצחק נטל על עצמו לבד את ביצוע הפריצה צריכה להתפרש כי ביקש להציל את עורו של המערער. בחזקת המערער היה הכסף שמקורו בפריצה וגניבה וכל אחת מההגנות שניסה המערער להעלות לא עמדה במבחן או שנתבדתה. על כן ניתן היה להרשיעו כשותף לפריצה ולגניבה.
ד. השופט גולדברג: ביהמ"ש המחוזי אכן קבע בהכרעת דינו כי הוא מאמין ליצחק שלא מסר את הכסף למערער, אך מאידך קבע ביהמ"ש כי יצחק מנסה לחפות על המערער, אין עדותו עדות אמת והוא סותר לא רק את עדותו הוא אלא גם את עדות המערער. טענת יצחק כי הכסף נמצא ע"י המשטרה בחזקתו ולא בחזקת המערער רק תומכת במגמתו לעזור למערער. אילו היו העובדות מסתכמות בכך שהכסף הגנוב נמצא בידי המערער והוא לא נתן הסבר למקורו, כי אז ניתן היה לומר שבדין הורשעבהתפרצות על פי כלל ההחזקה התכופה. אולם, המערער הודה במקצת בהחזקת הכסף וטען בין היתר כי יום קודם לכן קיבל את הכסף מיצחק לשמירה בלבד, וכן המערער ויצחק שהו יום קודם לתפיסת הכסף בצוותא בבית מלון לקראת נסיעתם לחו"ל. בנסיבות אלה אין לומר כי העדר הסבר מצד המערער מחייב את המסקנה היחידה כי השתתף בפריצה עם יצחק. מסקנה אפשרית אחרת, לא פחות סבירה, היא כי ידיעתו שהכסף הגיע לידי יצחק בדרך לא כשירה היא שהביאה את המערער להתכחש לעצם ההחזקה בו. לפיכך יש לזכות את המערער מהעבירות שהורשע בהן וניתן להרשיעו בקבלת הכסף ביודעין שהוא גנוב. כיוון שכך הוקל גם עונשו.
ה. השופט ברק: מצטרף לדעת השופט גולדברג כי יש לזכות את המערער מעבירת ההתפרצות ולהרשיעו בהחזקת רכוש גנוב ביודעין שהוא גנוב. חזקת ההחזקה התכופה חזקה שבהגיון היא, והיא אינה חלה במקום שיש הסבר סביר להחזקת הרכוש. הסבר כזה רצוי שיבוא מפי הנאשם עצמו, אך אין הוא חייב לבוא מפיו. כשם שנסיבות הענין מצביעות על הסתברות גבוהה כי הנאשם, המחזיק ברכוש גנוב, השיגו בדרך של התפרצות, כן עשויות נסיבות הענין להצביע על כך כי הרכוש הגנוב אין מקורו בהתפרצות הנאשם, או לפחות לעורר ספק המאיין את החזקה. בענייננו, ידוע כי יצחק פרץ וגנב את הכסף והשניים נועדו יחד במשך 48 שעות במלון לפני הנסיעה. במהלך שהייה זו החזיק המערער את הכסף. מכאן הסבר סביר להחזקת הכסף ע"י המערער. אמת, המערער עצמו לא העלה הסבר זה, כיוון שביקש להרחיק עצמו מכל זה, אך בטרם ירשיע ביהמ"ש צריך הוא להשתכנע כי אין בנמצא הסבר סביר ושכנוע כזה אין במקרה דנא.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג.עו"ד אלופי למערער, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה.27.5.84).
ע.א. 132/81 - גי. בי. טורס בע"מ ואח' נגד ג'ורג' עזאר האייק ואח'
*פירוש תקנות חברה בענין העברת מניות ותום לב בהקצאת מניות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערת הראשונה הינה חברה פרטית והמערער השני הוא בעל מניות בחברה ואחד ממנהליה. נגד המערערים ועוד שניים, הוגשה תביעה על דרך המרצה בביהמ"ש המחוזי ע"י שלושה מבעלי המניות בחברה. שני אירועים מהוים את העילה לתביעה: העברת 12 מניות בחברה לבעלי המניות המערערים; החלטת הנהלת החברה להקצות מאה מניות על דרך מכירה בתנאים הנקובים בהודעה שנמסרה לבעלי המניות ואשר בעלי המניות המערערים רכשו אותן. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד הצהרתי לבקשת המשיבים כי הן העברת 12 המניות והן הקצאת המניות ע"י החברה אינן תופסות. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. טענת המערערים כי על ביהמ"ש המחוזי היה לדחות על הסף את תביעת המשיבים משום חוסר תום לב והעדר נקיון כפיים נדחתה. המגמה הכללית היא להשתמש בכח של מתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר ובלבד שהשאלה המוצגת בפני ביהמ"ש אינה אקדמית גרידא. בענייננו, על פני הדברים ענין לנו בפלוגתא הראויה להכרעה על דרך פס"ד הצהרתי. מתן הסעד ההצהרתי מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש המתבקש לתיתו ואין בימ"ש לערעורים נוטה להתערב במסקנתו, אלא אם מתברר כי הגיע להחלטתו לפי אמות מידה מוטעות. השופט המחוזי לא התעלם מהביקורת שהשמיע ב"כ המערערים בדבר התנהגות המשיבים, אולם לא מצא כי המשיבים נהגו שלא בתום לב, אלא הביע מורת רוח על ניהול רשלני בלבד. מכאן שאין למצוא במקרה זה שימוש לא נאות בשיקול דעתו של שופט הדרגה הראשונה.
ג. לענין העברת 12 המניות - תקנה מתקנות החברה קובעת כי בעל מניות בחברה הרוצה להעביר את מניותיו צריך לשלוח הודעה בכתב לבעלי המניות האחרים ולהם הזכות לרכוש את המניות תוך תקופת זמן קצובה. המחלוקת בין הצדדים היתה אם תקנה זו חלה גם כשבעל מניות רוצה למכור את מניותיו לבעל מניות אחר וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן זהו הפירוש הנכון של התקנה. הערעור על כך נדחה.
ד. אשר להקצאת המניות - בהקשר זה היו שתי אסיפות מנהלים לאישור ההקצאה. התעוררה שאלה אם האסיפה הראשונה נתקיימה כדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נתקיימה ישיבה כזו ובכך אין להתערב. אמנם נערך פרוטוקול שנחתם ע"י "יו"ר" ולפי סעיף 68 (3) לפקודת החברות קיימת חזקה בדבר כשרותה של אסיפת מנהלים שעליה נערך פרוטוקול שנחתם ע"י היו"ר, ואולם אין זו חזקה חלוטה ומותר לסתרה.
בענייננו, האמין ביהמ"ש לגירסת המשיבים כי הישיבה לא התקיימה וחזקת הכשרות הופרכה. מאידך, היתה אסיפה שניה של המנהלים בה אושרה החלטת ההקצאה שהתקבלה שלא כדין ואין מחלוקת על כך שהישיבה השניה של מועצת המנהלים היתה מוסמכת לאשר את החלטת ההקצאה. נותרה השאלה אם היה בהחלטת ההנהלה משום עושק המיעוט ועל כך ענה ביהמ"ש העליון בשלילה.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד סוכובולסקי למערערים, עוה"ד נביל אברהים וכתילי למשיבים. 15.5.84).
ע.א. 2/81 - יהושע שפירא נגד פקיד שומה חיפה
*נטל הראיה בערעור שומת מס הכנסה; הוצאות קיום; טענת שותפות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הגיש דוחו"ת לשנות המס 1975 ו- 1976 והפחית סכומים שונים כהכנסת אמו מכוח שותפות עמה בעסקיו עפ"י חוזה ביניהם. המשיב לא היה מוכן להכיר בשותפות זו. כמו כן, המשיב לא פסל את ספרי המערער אך לא קיבל כנכונות את ההכנסות המוצהרות מאחר שהשוואת הצהרות ההון גילתה גידול הון בלתי מוסבר באותן שתי שנים והסבריו של המערער על גידול ההון נדחו. פקיד השומה קבע את הוצאות הקיום של המערער בשנתיים אלה בהתבססו על נתוני המחלקה הכלכלית של נציבות מס הכנסה ועל כן לא קיבל את דברי המערער באשר להוצאות הקיום שהיו לו בשנתיים אלה וכן לא קיבל את גירסת המערער על מתנה שקיבל מבני זוג מסויים בסכום של 160,000 ל"י. כיוון שכך הוסיף המערער לשתי שנות המס הנדונות סכום של כ- 250,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער בתיקון אחד והוא כי הוצאות הקיום של המערער הועמדו על סך 190,000 ל"י ולא 225,000 ל"י כפי שקבע המשיב. הערעור נדחה פרט לענין הוצאות הקיום.
ב. התעוררה שאלת נטל הראיה לנוכח העובדה כי המשיב לא פסל את פנקסיו של המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער לפתוח בהבאת ראיותיו, למרות שלא נשלחה הודעה על פסילת הפנקסים ויש לראותם כקבילים ותקפים. בפסה"ד כתב השופט כי טעה בהחלטתו שעל המערער להתחיל בהשמעת ראיותיו וכי על המשיב להצדיק את שומותיו. גם ב"כ המשיב אינו חולק עוד כי הנטל להצדיק את השומות הוא על המשיב, ואולם הוא מצדיק את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הפנקסים אמנם קבילים אך גם השומות לפי מיטב השפיטה תקיפות הן.
ג. חובת הראיה כי השומה מופרזת היא על הנישום, אך אם הוא מנהל פנקסים קבילים, חייב פקיד השומה להצדיק את החלטתו שלא לקבל את הפנקסים ואת השומה. אין בכך כדי לבטל את הקביעה שחובת הראיה כי השומה מופרזת היא על המערער. גם ניהול פנקסים תקינים אין בו כדי לכבול את ידיו של פקיד השומה להוציא שומה, בייחוד כאשר עודף ההכנסה מתגלה מעבר לרישום בפנקסים. הצדקת ההחלטה שבה חב פקיד השומה אינה מגיעה כדי חובת הראיה ואין מניעה למצב שבו נמצאים הפנקסים תקינים ובצדם צווים בדבר שומה לפי מיטב השפיטה שגם הם תופסים. בענייננו, עמד המשיב בנטל להצדיק את החלטתו להוציא צוים לפי מיטב השפיטה וזאת בהסתמך על גידול הון בלתי מוסבר. בכל הנסיבות אין לראות מה עיוות דין נגרם למערער ע"י כך שהוא פתח בהבאת הראיות.
ד. אשר לענין הוצאות הקיום - המשיב התבסס על נתונים של המחלקה הכלכלית של נציבות מס הכנסה בקבעו כי הוצאות הקיום בתקופה שבין שתי הצהרות ההון הגיעו לסכום של כ- 225,000 ל"י. המערער ואשתו טענו בעדותם כי הם חיו באותה תקופה בצניעות והוצאות הקיום לא עלו על 140,000 ל"י. על דבריהם אלה לא נחקרו כלל ולא נעשה כל נסיון לסתור גירסתם על רמת החיים הספציפית שהם ניהלו. התחשיב, והנתונים שעליהם מבוסס התחשיב, לא הוגשו כראיה ואיש לא העיד מה
הפריטים הכלולים בו. מותר לפקיד השומה להוסיף לסכום ההון נטו את הוצאות הקיום המשוערות, ובדרך כלל זו שאלה של אומדן או תחשיב הנבדקים גם בהתחשב במקורות שעמדו לרשות המשפחה. משום כך אין פסול להתבסס בשיטת תחשיב גם אם אינה מושלמת. ברם, אין בכך כדי למנוע בעד נישום ספציפי להוכיח כי תחשיב מסויים מבוסס על טעות או נתונים שאינם תואמים אותו. לא היה מקום להתערב בהעדפת תחשיב המחלקה הכלכלית של המשיב על פני דברי המערער ואשתו כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי, אילו אמנם הוכחו אותם תחשיבים מחד ורמת חייו של המערער הוטלה בספק מאידך. אלא שלא זו בלבד שאיש לא העיד על מבנהו של התחשיב, הרכב הנתונים ולאיזו משפחה מבחינת גודלה הוא מתייחס, אלא שהתחשיב עצמו כלל לא הוגש, שום פרט לגביו לא נתברר, ומלבד הסכומים הכלולים בו מאומה לא ידוע עליו. העדות היחידה בביהמ"ש היתה של המערער ושל אשתו שדיברו על רמת חיים צנועה. על כן יש לקבל את עדותם באשר לרמת המחיה שלהם ולהפחית בכך את השומה. מאידך, יכלו המשיב וביהמ"ש שלא לקבל את טענת המערער בדבר מתנת כספים שקיבל מאת בני זוג קשישים.
ה. לענין קיום שותפות בין המערער לבין אמו - המערער טען כי באחד המנופים שהפעיל במסגרת עסקו, היתה אמו שותפה. לטענתו מכרה האם את דירתה בשנת 1975 כדי לחיות בבית אבות ונתנה לו 100,000 ל"י לרכישה משותפת של מנוף והוסכם ביניהם על דרך חלוקת הרווחים מהעבודה במנוף. ההסכם בדבר החלוקה כאמור נחתם שנתיים יותר מאוחר, צריך היה להגיש את הצהרת ההון. בעקבות פקיד השומה קבע גם ביהמ"ש המחוזי כי ההסכם מלאכותי ושאין בו כדי ליצור שותפות ובכך אין להתערב. אין כל מניעה לניהול עסקים בצורת שותפות בין בני משפחה, אך לא כל שיתוף פעולה ביניהם מצביע על שותפות, ולפעמים יש חשד של יצירת שותפות פיקטיבית במטרה ברורה של הפחתת ההכנסות, וכאשר מתעורר חשד כזה הבחינה היא מחמירה. כאן, כל העובדות שהתבררו, אינן מצביעות על יצירת שותפות בין המערער לבין אמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד יוסף סגל למערער, עו"ד ד. שפי למשיב. 14.5.84).
בר"ע 248/84 - זיוה גלדמן נגד מנשה פטל, מתווך ואח'
*תשלום דמי תיווך (הבקשה נדחתה).
המבקשת רכשה דירה לאחר שקיבלה את הכתובת מידי מתווך פלוני ולא מידי המשיב. ברם, לפני כן מספר כתובות מידי המשיב וביניהן גם כתובת זו. כאשר קיבלה ממנו כתובות של דירות, חתמה על מסמך שבו נאמר בין היתר "העובדה כי הכתובת היתה ידועה או יכולה להיות ידועה לי ממקור אחר וכן כל פעילות או עזרה שאקבל מצד גורם אחר או כי אעשה עיסקה אחרת בנכס שהוצע לי על ידך שלא באמצעותך או עקב הפנייתך - לא יגרע מאומה מזכותך למלוא שכרך על פי כתב התחייבות זה עבור עיסקה זאת". לאור התחייבות זו והוראות משלימות נוספות במסמך הנ"ל נקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה כי למרות שהדירה נרכשה לבסוף על יסוד פעולתו של מתווך נוסף, חייבת המבקשת גם בתשלום למשיב הראשון. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן אין בהוצאה הנ"ל כדי להניח את הדעת, אך לא די בכך כדי להתיר ערעור ברשות, אם אין מתגלית עילה משפטית מהותית שיש בה כדי להצדיק את הבאת הענין בפני ערכאת ערעור נוספת. מבחינת הכללים החלים על התיווך ומבחינת העקרונות המשפטיים החלים על פרשנותו של המסמך הנ"ל, לא נמצאו טעמים המצדיקים מתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גולדשטיין למבקשת, עו"ד קנטי למשיב. 30.5.84).
בר"ע 171/84 - משה אייל ואח' נגד אסתר ורצקי ואח'
*פירוש הסכמה לביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש דלמטה נענה לבקשת המשיבים והזמין את המבקשים לדין בישראל, במסגרת תקנות 467 ו- 469 לתקנות סדר הדין האזרחי. הם לא התייצבו ולא הגישו כתב הגנה וניתן פס"ד נגדם על בסיס התביעה. המבקשים הגישו בקשה לבטל את פסה"ד ובקשתם נדחתה כאשר בהחלטה נדונה בהרחבה גם טענת המבקשים שאין הם כפופים לסמכות בתי המשפט בישראל וגם טענה זו נדחתה. בסוף ההחלטה השאיר השופט כאפשרות גרידא פתח לביטול פסה"ד אם יפקידו המבקשים במזומן או בערבות בנקאית 250,000 שקל להבטחת פסה"ד שאולי ינתן אם יקויים דיון מחדש. המבקשים הגישו אז בקשה לרשות ערעור ובמסגרת הבקשה הודיעו בעלי הדין על הסכמתם לביטולו של פסה"ד. יחד עם זאת הושארו על כנם העקול והערבויות שהמבקשים חוייבו להמציא. בהודעה המשותפת נאמר שביהמ"ש העליון מתבקש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי "על מנת שהמבקשים יוכלו להגיש את מסמכי הגנתם בתובענה". בכתב ההגנה שהגישו המבקשים חזרו והעלו את הטענה שאין הם כפופים לסמכות ביהמ"ש בישראל וכן הגישו בקשה לבטל את ההיתר להמצאת כתבי בי- דין אל מחוץ לתחום שיפוט המדינה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ונימוקו לכך שהיתה הסכמה מכללא לביטול כל הטענות שקדמו להסכמת המשיבים להגשת כתב ההגנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אילו ידעו המשיבים, או אף העלו על דעתם כאפשרות, שהמבקשים עומדים על טענתם שאין להזמינם לדין בישראל, כי אז היתה הסכמתם של המשיבים לביטול פסה"ד בלתי מובנת מבחינתם. כאמור, נדחתה טענה זו בהחלטה מנומקת ולא יכול היה לצמוח למשיבים כל יתרון מויתור על הכרעה זו, אלמלא האמינו שהטענה האמורה שוב לא תועלה וסביר היה שיאמינו בכך. התנהגות מקובלת בין הבריות המתיישבת עם תום לב הטילה איפוא על המבקשים את החובה המוסרית לגלות את צפונות לבם ועל כן אין הם יכולים לאחוז בהסכמת המבקשים לבטול פסה"ד וגם מטענתם לא להרפות את ידם. יש לפרש את הסכמת הצדדים כמשלימה את החלטת ביהמ"ש המחוזי בה דחה את טענת אי הכפיפות לסמכותו של ביהמ"ש בישראל. ההשלמה מתבטאת בכך שהעיקול והערבויות הומצאו ובכך נפתח פתח לביטולו של פסה"ד כדי לדון בענין לגופו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 26.5.84).
בר"ע 29/84 - מיכאל דונקלמן ואח' נגד עו"ד שמואל אריאלי
*ההשלכות של הסדר עם אחד החייבים על פי פסק דין על חיובם של אחרים (הבקשה נדחתה).
המבקשים, יחד עם חייב נוסף בשם קיז'נר, הינם חייבים משותפים בחיובים שהוטלו עליהם לפי שני פס"ד שניתנו כנגדם. בהסתמך על פסקי- דין אלה, פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשים וקיז'נר. לאחר זמן הגיע המשיב להסכם עם קיז'נר שלפיו ישלם קיז'נר 60,000 שקל וכנגד זה התחייב המשיב לפעול לאלתר "למחוק את החייב (קיז'נר) מרשימת החייבים בשני תיקי ההוצל"פ... הזוכה יבטל כל פעולה... נגד החייב בגין פרשה זו...". ההסכם קיבל תוקף של החלטה מדי ראש ההוצל"פ ובעקבותיו נסגר אחד התיקים של ההוצל"פ ובו בוטלו ההליכים נגד כל החייבים, ואילו בתיק ההוצל"פ האחר נמשכו ההליכים נגד החייבים האחרים למעט קיז'נר. בעקבות הסכם זה עתרו המבקשים, לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, לראש ההוצאה לפועל, כדי שיקבע כי לא מוטל עליהם למלא אחר יתרת חובם בתיק ההוצל"פ הנדון. את בקשתם תמכו המבקשים בהוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים ובהוראות חוק הערבות. בקשתם נדחתה בשל הטעם שאין "אסמכתא כלשהיא להחלת חוק החוזים... לגבי ביצוע פסק דין, למעט פשרה שהושגה בין בעלי דין וקיבלה
תוקף של פסק דין, וגם זאת לצורך בטול בלבד". עוד ציין ראש ההוצל"פ כי מדובר בהסכם שכוונתו רק לפטור את קיז'נר ולמוחקו מרשימת החייבים, ולא היתה שום כוונה להחיל הסכם זה על החייבים האחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים בציינו כי "משניתן פס"ד רשאי נושה להגיע לכל הסדר שהוא חפץ בו עם הנתבעים או מי מהם. הסדר עם אחד הנתבעים אין בכוחו להשפיע על חבות הנתבעים האחרים". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טוענים המבקשים כי בהיותם חייבים עפ"י פס"ד יחד עם חייב נוסף, פטורים גם הם מכל חבות כאשר המשיב הגיע לידי הסדר עם אותו חייב ופוטר אותו מחובו. לטענתם חל סעיף 55(ג) לחוק החוזים ואין בחוק ההוצל"פ הוראות מיוחדות למקרה הנדון. אכן, חיוב הנובע מפס"ד אף הוא בגדר חיוב במשמע, ועל כן סעיף 55 לחוק הנ"ל חל עקרונית גם על חיוב הנובע מפס"ד. ברם, החלתו העקרונית של סעיף 55 אינה מועילה למבקשים בנסיבות המקרה שלפנינו. הפטרת חייב מחיובו פירושה הפקעת החוב ושחרור החייב מאחריות. לא כך הוא כאשר ניתן פס"ד בו נקבעה אחריות החייבים השונים ובהסתמך על קביעת אחריות זו, מגיע הנושה להסדר עם אחד החייבים בדבר אופן ביצוע החיוב שהוטל על אותו חייב או דרך גבייתו של חיוב זה. הסדר מעין זה אין בו משום הפטר של החייב מאחריותו כפי שנקבעה בפסה"ד, אלא יש בו משום שלילת זכות תביעה או גבייה של הנושה כלפי אותו חייב בלבד. על הסכם כגון זה אין סעיף 55 חל. הנושה רשאי להגיע לידי הסכם בדבר הדרך בה יגבה את חובו עם כל חייב בנפרד. הוראות ההסכם מלמדות על הסדרת דרך גבייתו של החיוב ועל שלילת זכות תביעה של הנושה כלפי אחד החייבים, אך לא על הפקעת חיוב או אחריות. אדרבא, כל כולו של ההסכם מבוסס על קיומה של אחריות החייבים כאמור בפסה"ד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שבסקי למבקשים, עו"ד אריאלי למשיב. 6.2.84).
ב.ש. 166/84 - ישיבת תומכי תמימים מרכזית ואח' נגד מדינת ישראל ואח' *התערבות בהגשת חוק התקציב לכנסת (בקשה לצו ביניים - הבקשה נדחתה). המבקשות הן העותרות בבג"צ 780/83 שבו ניתן צו על תנאי נגד המשיבים בענין חלוקת "המענקים היחודיים" למוסדות תורניים דתיים. המבקשות טענו נגד שיטת החלוקה של הכספים היחודיים ע"י חברי הכנסת והצו על תנאי נגד המשיבים היה מדוע לא ייקבעו קריטריונים ברורים באשר לחלוקת המענקים. לאחר שניתן הצו על תנאי החליטו המשיבים כי בהצעת חוק התקציב לשנת 1984 יפורטו המוסדות שלהם יוקצבו כספים. אז הגישו המבקשות את הבקשה דנא בה ביקשו כי יינתן צו ביניים שימנע מהממשלה שיבוש הליכי משפט ע"י ייזום חקיקה שמטרתה להתערב בהליך המשפטי התלוי ועומד. במילים אחרות, הם ביקשו לאסור על המשיבים לכלול בהצעת חוק התקציב לשנת 1984 רשימה שמית של המוסדות הייחודיים ופירוט הכספים המוקצבים לאותם מוסדות ולצוות שאותם כספים ייכללו תוך ציון הסכום הכולל כדי שאחר כך אפשר יהיה לקבוע קריטריונים אם בג"צ יורה. בתגובתו טען ב"כ היועץ המשפטי כי זהו נושא שבין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, אשר הרשות השופטת לא תתערב בו כפי שלא התערבה בו עד כה מעולם. הבקשה נדחתה.
הכנת הצעת חוק התקציב והבאתה לכנסת נעשית ע"י הממשלה עפ"י חוק יסוד משק המדינה ואין ספק כי ככל שמדובר בפעולתה המינהלית של הממשלה, הרי זו נתונה לביקורתו של בג"צ. על כן אין ספק כי בג"צ מוסמך לתת את הצו המבוקש. השאלה היא כיצד יפעיל בג"צ את שיקול דעתו במקרה זה. ב"כ המבקשות טוען כי אין בקשתו מעלה לדיון את היחסים שבין הרשות השופטת והרשות המחוקקת, שכן הצעת
החוק טרם הונחה על שולחן הכנסת וכל עניינה של הבקשה במערכת היחסים שבין הרשות השופטת והרשות המבצעת. ברם, הצגת השאלה במישור המצומצם של היחסים שבין הרשות השופטת והרשות המבצעת, תוך התעלמות מן הרשות המחוקקת, אינה אלא הצגת פן אחד של הבעיה. למעשה מבקשות המבקשות, אם כי בדרך עקיפה, שבג"צ ימנע מהכנסת מלדון בהצעת החוק ואת זאת בג"צ לא יעשה. ריבונותה של הכנסת כגוף המחוקק היא שגוזרת על ביהמ"ש שלא להתערב בהליך החקיקה. ריבונות הכנסת לקבל הצעת חוק אינה נשללת עקב הגשת העתירה, כשם שאין בהליך שיפוטי כדי להצדיק הקפאת הליכי החקיקה. אפילו באה הצעת החוק במגמה להמנע מהתמודדות בביהמ"ש על חוקיות הדין המצוי, אין בכך כדי לחסום את הדרך לשינויו של הדין ולהחלתו של הדין החדש.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד י. ננר למבקשות, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 19.4.84).
ב.ש. 444/84 - עיסא אמין שלח נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הואשם בביצוע חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בכך שבמהלך ויכוח דקר את המתלונן באולר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד ליום 1.10.84 ואם משפטו לא יסתיים עד אז ישוחרר בערבות. הערר נתקבל והוחלט לשחרר את העורר בערובה מיד. אם יש מקום למעצרו של העורר, כי אז צריך היה לתת צו בלתי מסוייג, ואם אין מקום למעצר, הרי שיש לשחררו בערובה על אתר. מסתבר שהסיכויים כי משפטו של העורר יסתיים לפני 1.10.84 אינם ברורים. העבירה אמנם חמורה אך לא זו בלבד שהעובדות שנויות במחלוקת, אלא מדובר באדם שאין לו הרשעות קודמות של ממש. בנסיבות אלה אין צידוק מספיק להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד שלהוב לעורר, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 29.5.84).
ב.ש. 457/84 - פרץ מרדכי ומימון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה וסחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. הם נעצרו באוקטובר 1983 ובנובמבר החליט ביהמ"ש לעוצרם עד תום ההליכים. פחות מחודש לאחר מכן, הוגשה בקשה לעיון מחדש בהחלטה וזו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. עתה הגישו העוררים בקשה מחודשת לעיון מחדש בטענה כי הם נמצאים במעצר במשך תקופה ארוכה ואין סיכויים של ממש שהמשפט יישמע ויסתיים בזמן הקרוב. ביהמ"ש המחוזי החליט ביום 12.4.84 לדחות את הבקשה באשר מדובר בעבירות חמורות אך עם זאת ציין כי במידה והמשפט לא יסתיים ביוני או יולי 1984 ניתן יהיה לשקול מחדש את הענין. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעוררים הינן חמורות מאד - מעשה אכזריות ובריונות כלפי אדם הנחשד על ידם בגניבת מכשיר וידאו - לשני העוררים הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד הרכוש, תקיפה, שימוש בסמים וכדומה. אין אפשרות לקבוע אם אמנם יסתיים המשפט בשני ימי השמיעה שנקבעו עד חודש יולי, ומכל מקום, כפי שקבע השופט, ידון בבקשת העוררים מחדש אם אמנם לא יסתיים המשפט עד אז וגישה זאת סבירה בהחלט.
(בפני: השופט בך. עו"ד פליבר לעוררים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 29.5.84).
ב.ש. 468/84 - סלם זנון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של החזקה וסחר בכמויות גדולות של חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים.
הערר נדחה. הראיה הישירה היחידה נגד העורר מצויה בהודעתו של אחד אבו- עייש, שסיפר כי היעד בעסקות הסמים נשוא האישום היה העורר, שלו נהג למסור את החשיש. הסניגור טוען כי לא היה זה בטוח לעצור את העורר על יסוד ההודעה האמורה, משום שאבו- עייש מסר תחילה גירסה אחרת שאמיתותה הוזמה. טענה זו אין לקבל, שהרי זו דרכם של עבריינים שתחילה הם מתכחשים או מודים במקצת, ורק לאחר מכן יכול שהאמת תצא לאור. נטענו עוד טענות כגון שקיים סכסוך בין משפחת העורר לבין משפחת אבו- עייש וכדומה, אך אין בהן כדי למנוע את המעצר. אילו התבססה התביעה על הודעת אבו- עייש לבדה, אפשר שלא ניתן היה לקיים את החלטת המעצר, אך קיימים מרכיבים נוספים בראיות התביעה, אשר יחד עם הודעת אבו- עייש מצדיקים את המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רוזנצוויג לעורר, עו"ד גב' אפעל למשיבה. 31.5.84).
ב.ש. 464/84 - מדינת ישראל נגד מירב חננאשווילי
*שחרור בערובה (גניבת ספרי תורה מבית כנסת) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבה הואשמה בעבירות של התפרצות וגניבה בשלוש הזדמנויות שבהן גנבה, לפי הנטען, ספרי תורה ודברים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיבה בערובה והערר נתקבל. העבירות הן חמורות כפי שגם סבור היה ביהמ"ש המחוזי, ויש בידי התביעה ראיות לכאורה. בנסיבות אלה לא היה מנוס מלעצור את המשיבה ובעצם גם ביהמ"ש המחוזי לא נתן טעם לסתור. למשיבה הרשעה קודמת בשל עבירה שבוצעה זמן קצר לפני המעשים נשוא כתב האישום ובעטיה הוטל עליה מאסר על תנאי. כמו כן, מי שמייחסים לו קבלת ספרי התורה הגנובים מן המשיבה, נעצר ע"י שופט אחר עד לגמר ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד אמיר למשיבה. 28.5.84).
בר"ע 185/84 - יעקב לנדאו ויעקב לנדאו, חברה בע"מ נגד מדינת ישראל
*הרשעת מנהל חברה בעבירת מס בגין אי הגשת דוחו"ת של החברה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירה של אי הגשת דוחו"ת למס הכנסה כשההרשעה מתבססת על הודאת המבקשים. עתה מתבקשת רשות ערעור כדי לעורר שאלת ההרשעה של המבקש הראשון. לטענתו של הסניגור, לא נעברה עבירה ע"י המבקש הראשון שהוא מנהלה של המבקשת השניה, מאחר ולאור נוסחה של פקודת מס הכנסה, אין לראות במעשהו של המנהל עבירה שלו אלא עבירה של החברה. אין ממש בטענה האמורה. סעיף 224א' לפקודת מס הכנסה קובע כי "חבר בני אדם שעבר עבירה... יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל... אם לא הוכיח אחת משתי אלה: העבירה נעברה שלא בידיעתו; שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה". סעיף 224 קובע ברורות, כי רואים גם את המנהל כאשם, אלא אם הוכיח את אחת החלופות הנ"ל.מדובר באופן ברור וגלוי בעבירה של החברה שהיא גם נוסף לכך עבירתו של המנהל הנושא בשל כך באחריות פלילית נוסף על אחריותו של התאגיד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. וירניק למבקשים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 8.5.84).
בר"ע 226/84 - טיבור פרקש נגד מרים פרקש ואח'
*דחיית תביעה עקב שינוי כתובת התובע ואי המצאת כתובת חדשה (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבות ולאחר מספר שנים נדחתה התביעה מאחר ולא ניתן היה לאתר את התובע במקום, אותו רשם כמענו בכתב התביעה. טענתו היא כי לאור תקנה 8 לתקנות סדר הדין, לא היה מקום לדחיית התביעה, שהרי התקנה קובעת כי המען להמצאת כתבי בי- דין הוא אמנם מקום מגוריו של התובע, אם תבע בעצמו, אולם הוא גם משרדו של עוה"ד אם התובע
תבע ע"י עו"ד. במקרה דנא אמנם לא נרשם שמו של עו"ד כב"כ התובע בכותרת כתב התביעה, כמקובל, אולם כתב התביעה נחתם על ידי עו"ד, ללא ציון כתובתו, וניתן היה לברר את כתובתו בדרך המינהלית המקובלת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה הנ"ל אין לקבלה הן מבחינה משפטית והן מבחינת עובדתית. כאשר תקנה 7 לתקנות הנ"ל מאזכרת את משרדו של עו"ד למסירת מסמכים, כוונתה למשרדו של עוה"ד שעל ידו מוגשת התביעה ואזי שמו וכתובתו מפורטים בכתב התביעה. אין כוונת התקנות לכך שביהמ"ש יעסוק בברורים מינהליים עפ"י רמזים שאותם זורה התובע על פני כתב התביעה. הכתובת למסירת כתבי בי- דין צריכה להיות ברורה כי השימוש בה חיוני ותדיר בכל מהלך הדיונים ומי שאיננו מקפיד בכגון דא אינו צריך להלין על אחרים. הטענה הנ"ל אינה יכולה לעמוד גם מן הבחינה העובדתית, שכן עוה"ד ששם חתימתו על כתב התביעה הפסיק את הייצוג ולאחר מכן יוצג התובע ע"י אחרים. לא היה מקום לכך שביהמ"ש יערוך בירור מי הוא עוה"ד המייצג את התובע בשלב הדיוני בו הוחלט, אחרי מספר שנים, כי יש להביא את התביעה לדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. סגל למבקש, עו"ד ארבל למשיבות. 8.5.84).
בר"ע 238/84 - יהודה פרנקל נגד עזרא חכימי
*ריבית והצמדה בהוצל"פ של שטר (הבקשה נדחתה).
נגד המערער הוגש להוצאה לפועל שטר לגביה וטענתו היא שלא ניתן היה לחייבו בהצמדה ובריבית, אלא אם כן ניתנה לגביהם החלטה מפורשת של ראש ההוצאה לפועל, כאמור בתקנה 13 לתקנות ההוצאה לפועל. טענתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 81א(א) לחוק ההוצאה לפועל, הדן בהוצאה לפועל של שטרות, קובע כי "שטר חליפין... ניתן לביצוע כמו פסק דין של בימ"ש, והסכום הנקוב בשטר ייגבה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.. אלא אם שולם או נגבה הסכום האמור תוך 6 חודשים ממועד הפרעון...". נוסחו של הכתוב מלמד כי המחוקק הורה על גביה של הסכום הנקוב בשטר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ההצמדה היא הכלל, והפחתת ההצמדה או הריבית יכול שיוחלט לגביהם אך ורק לפי האמור בסעיף 81א(ד), לפיו רשאי ראש ההוצאה לפועל להקטין תוספת הפרשי הצמדה. תקנה 13 לתקנות ההוצאה לפועל אינה מלה על מערכת הנסיבות שנדונה בסעיף 81א, והדבר גם מובן שהרי מדובר על הוצאה לפועל של שטר שלגביה קבע המחוקק הסדרים דיוניים המפשטים את ההליכים ומקצרים אותם. למותר להוסיף כי האמור בתקנה אינו יכול לנגוד הוראתו של החוק החרות ומקום בו חל סעיף 81א אין בכוחה של תקנה לשנות מהוראותיו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד טל למבקש, עו"ד לב למשיב. 8.5.84).
בר"ע 264/84 - עבדאללה סאלם חסאן נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה, עכו
*הרשעה בגין אי ביצוע צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע באי ביצוע צו הריסה אשר ביצועו הוטל עליו לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה. הסניגור טוען כי לא היה מקום להרשיע את המבקש שכן אם צו הריסה כאמור איננו מתבצע, פתוחה בפני הרשות הדרך החלופה הקבועה בהוראות החוק של פניה לביהמ"ש כדי שההריסה תוטל מכח צו על הועדה המקומית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. החובה לבצע צו הריסה ע"י מי שחובה זו הוטלה עליו עפ"י צו, היא חובה בעלת תוקף אשר כוחה אינו פוחת בשל כך שהמחוקק גם התווה דרך חילופית לביצוע צו ההריסה ואף איפשר את העברת החובה
מגורם אחד למשנהו. בענייננו הוטלה החובה על בעל הנכס שבנה שלא כדין, ומשלא קיים את החובה והתמיד במריו, רשאי היה ביהמ"ש להרשיעו ולהענישו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גוב ארי למבקש, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 30.5.84).
בר"ע 262/84 - שושנה מלר נגד סביחה משה
*חישוב שכ"ד מוגן בבית עסק (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא בעלת מבנה המשמש כמחסן ששטחו כ- 113 מטרים מרובעים. המשיבה היא דיירת מוגנת במושכר הנ"ל. בשנת 1982 פנתה המבקשת לביהמ"ש וביקשה העלאת דמי השכירות. ביה"ד לשכירות ראה עצמו מונחה לענין קביעת דמי השכירות ע"י הדברים שנפסקו בע.א. 17/77 (פד"י ל"א (3) 757), כי יש לחשב את דמי השכירות והתוספות המותרות על יסוד דמי השכירות המשתלמים בפועל ולמעשה ערב ההעלאה, ולכן כלל ביהמ"ש את דמי השכירות, הנמוכים מאד, בסך 3 שקלים למטר שהשתלמו ערב הפניה לביה"ד, כמרכיב בסיסי שעליו תיתווסף התוספת המותרת לפי התקנות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לפסול דרך חישוב זו למרות שיש בה בעליל כדי לקפח למעשה, את בעלת המיבנה, אולם זוהי מצוות דיני השכירות ואין אפשרות מבחינה משפטית להושיע את המבקשת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ד. מרקמן למבקשת, עו"ד ב. צנעני למשיבה. 30.5.84).
בר"ע 259/84 - אולמי בני- משה ואח' נגד מדינת ישראל
*חיוב בהוצאות משפט בערעור פלילי (הבקשה נדחתה).
המבקשים ערערו לביהמ"ש המחוזי על הרשעתם בבימ"ש השלום בעבירות מס וביהמ"ש דחה את ערעורם והטיל עליהם הוצאות. טענת המבקשים היא כי בידי ביהמ"ש שלערעור אין סמכות להטיל הוצאות לפי סעיף 79 לחוק העונשין, כאשר הנאשם בערכאה הראשונה הוא שערער לערכאת הערעור. לגוף הענין נטען כי לא הועלו טענות סרק בשלב הערעור, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי וגם בשל כך לא היה מקום לחייב את המבקשים בהוצאות; כי לא היה יסוד להרשעה בדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשמת המבקשים עולה ממכלול הראיות ולאו דווקא מן העובדה כי הסכימו עם שלטונות המס על שומה מוסכמת הגדולה מהצהרתם. לפי הרישומים שנבדקו היו תקבולים שלגביהם לא היה זכר בספרים. חוקר המס אכן העיד מבלי שהיתה בתיק החקירה הודעה בכתב על פרטי עדותו, אך בשלב זה אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ההודעה בכתב יכולה היתה להדרש במועד הנכון וממילא לא היתה אלא בעלת משמעות פורמלית כי למעשה היה ידוע היטב מראש על מה החוקר יעיד. לענין הטלת ההוצאות לפי סעיף 79 - המבקשים לא היו זקוקים לרשות ערעור כי הערעור על ההוצאות שהוטלו בביהמ"ש המחוזי הוא בגדר ערעור בזכות. כמו כן הטלת ההוצאות היתה מוצדקת, כי בטענות שהועלו בביהמ"ש המחוזי לא היה ממש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. דוויק למבקשים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 29.5.84).
ע.פ. 623/83 - שלמה פלוסטי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נהג אוטובוס ברמת- גן ופגע בהולכת רגל בת 82, שחצתה את הרחוב משמאל לימין בכוון נסיעת האוטובוס וגרם למותה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות והערעור על כך נתקבל.
בניגוד לעדות מומחה המשטרה קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לקבל את גירסת הנהג שמהירותו היתה 48 קמ"ש ולא 60 קמ"ש, והשאלה העיקרית היתה אם
המנוחה חצתה את הכביש בהליכה מהירה או בריצה, או שעברה חלקו בהליכה רגילה וחלקו בריצה. בימ"ש השלום קבע כי המנוחה חצתה את הכביש מחצית בהליכה רגילה ואת יתרתו בריצה מבוהלת ועשה חישוב באשר לממוצע של מעבר המנוחה לעומת מרחק העצירה של הנהג. ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי בדרך חציה זו של המנוחה והמרחק בו היה האוטובוס כשהתחילה המנוחה לחצות את הכביש ומהירות הנסיעה, התרשל הנהג בכך שלא הספיק לעצור לפני שפגע במנוחה.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בציינו כי עפ"י הראיות לא ניתן לקבוע איזה חלק מהכביש חצתה המנוחה בהליכה ואיזה חלק בריצה מבוהלת וענין זה אין לקבוע בממוצע. בימ"ש השלום לא סמך אף לא על אמת משתי עדויות שבאו בפניו ושסתרו זו את זו באשר לצורה בה עברה המנוחה את הכביש, וקיבל את העולה משתיהן גם יחד, דהיינו כי את המחצית הראשונה עברה בהליכה ואת המחצית השניה בריצה. מסקנה זו אינה יכולה לעמוד במקרה בו גורלו של נאשם נחתך עפ"י ממוצע אריתמטי כזה שהוא שרירותי גרידא. די לו למערער כי הולכת הרגל רצה מרחק זעום נוסף לממוצע כדי שיצא זכאי בדינו ועפ"י ממוצע כזה אין להרשיעו בעבירה פלילית.
אפילו נכונה שיטת הממוצעים שעשה ביהמ"ש הרי מדובר בהפרשים של חצאי שניות. לפי החישוב שעשה ביהמ"ש עפ"י שיטת הממוצעים שהתה המנוחה על הכביש כ- 4 שניות והמערער נזקק במהירות בה נסע ל- 3.5 שניות כדי להגיע למצב עצירה מוחלטת שיהיה בידו למנוע את התאונה. הפרש זמנים כזה מחייב את זיכוי המערער לפחות מחמת הספק.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 24.4.84).
ע.פ. 483+484/83 - מדינת ישראל נגד אברהם ונגר ולאון לוביאנסקי
*קולת העונש סמים (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
ונגר הורשע בכך שהשתתף עם חבורת אנשים בהעברת למעלה מ-6 טון חשיש וכ- 10 ק"ג אופיום מלבנון לישראל. לוביאנסקי היה קשור לחבורה הנ"ל ובמשאית שרכש יחד עם אחרים התקין מחיצות כפולות והביא מלבנון במספר נסיעות 1200 ק"ג חשיש. ונגר נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולוביאנסקי נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעורים על קולת העונש נתקבלו.
העונשים מפתיעים בקולתם, כאשר מדובר בהברחה של כמות סם שכרוכה בה סכנה רבה ביותר. לא מדובר על כשלון חד פעמי או מקרי אלא על מעשים מתוכננים שבוצעו במועדים שונים. הסניגור ציין שמדובר באנשים שאין להם הרשעות קודמות ואשר עד לאותה עת היו שומרי חוק. ברם, ככל שגדלה חומרת העבירה כך פוחת והולך משקל הנסיבות האישיות. כשמדובר בערעור מטעם המדינה על מידת העונש, אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את מידת העונש גם אם הוא מקבל את ערעור המדינה. אולם, גם לאור שיקולים אלה, אין להתעלם מן הנזק החמור אותו גרמו המשיבים במעשיהם, ויש לקיים נורמה עונשית מרתיעה. לפיכך הוחלט כי עונשו של ונגר יהיה 6 שנים מאסר ועונשו של לוביאנסקי יהיה 4.5 שנים מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד פ. זלצר למשיבים. 4.4.84).
ע.פ. 736/83 - מוסא ג'דה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אלימות כלפי ההורים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה אלימות כלפי הוריו ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 6
חודשים באופן חופף לעונש החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. המאסר על תנאי שהוטל על המערער היה אף הוא בגין עבירה זהה שבוצעה כלפי אמו ומשנקבע כי העונש שהופעל והעונש החדש יהיו חופפים הרי שהלכה למעשה עבור העבירה החדשה ירצה המערער 6 חודשי מאסר בלבד. אין זה עונש חמור המצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. עו"ד אברהים אבו עטה למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 24.5.84).
ע.פ. 42/84 - אחמד סואי וגאלם סואי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה בידי עובד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערים הורשעו בגניבה בידי עובד, בכך שגנבו מבעל מסגריה שאצלו עבד המערער הראשון משחזה ששוויה 3,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים שנה מאסר על תנאי ו- 9 חודשים מאסר בפועל. הערעור נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 6 חודשים בלבד. הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב עם חרטתם של המערערים, נכונותם לתקן דרכיהם והעדר עבר פלילי בעל משמעות. שירות המבחן ראה את העבירה כתופעה שאינה מצביעה על שינוי כיוון לעולם העבריינות מצד המערערים והביע תקווה כי השניים למדו את הלקח מן המקרה. מאחר ומדובר על עבירה שאיננה ראשונה, דרוש גם עונש לריצוי בפועל שיצור משקל הרתעתי מיידי. אולם לאור הסיכוי שהמערערים יתקנו דרכיהם ניתן להקל במידת מה בעונשם באופן שהמאסר בפועל יועמד על 6 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. עו"ד חבש למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.5.84).
ע.פ. 717/83 - שמואל פלאטו שרון ואח' נגד מדינת ישראל
*שוחד בחירות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
עניינו של ערעור זה, אישום בעבירות של שוחד בחירות, שהוגש נגד פלאטו שרון, נגד עוזרו בן אודיס ונגד מנהל מערכת הבחירות שלו יעקב חלפון. אחד האישומים התייחס להבטחת רשימת פ"ש לספק דירות להשכרה ורישום מועמדים לקבלת דירות כאלה; האישום השני התייחס "להעסקה מוסווית" של פעילים רבים ביום הבחירות, כאשר הכוונה היתה למעשה כי תמורת התשלום יצביעו הם ובני משפחותיהם עבור הרשימה; האישום השלישי התייחס להענקת סכומי כסף למנהיגי עדות וראשי צבור כדי שאלה יפעילו השפעתם על קהל חסידיהם שיצביעו עבור הרשימה; האישום הרביעי התייחס להתקשרות בין רשימת פ"ש לבין רשימה מקומית בבחירות לעירית דימונה שלפיה מארגני הרשימה המקומית יסייעו לרשימת פ"ש ובתמורה יעניק פלאטו שרון לרשימה המקומית כסף לניהול מערכת הבחירות המקומית.
בימ"ש השלום זיכה את חלפון מכל אשמה ואילו את פלאטו שרון ובן אודיס הרשיע בעבירות לפי האישומים הראשון והרביעי ודן את פלאטו שרון למאסר 3 שנים שמתוכן 9 חדשים לריצוי בפועל, ובן אודיס נדון ל- 18 חדשים מאסר על תנאי וקנס כספי.
ביהמ"ש המחוזי אישר את הרשעת השניים באישום הראשון, קבע שיש להרשיע את כל שלושת הנאשמים באישום השני, אישר את זיכוי הנאשמים באישום השלישי וזיכה את השנים מהאישום הרביעי. כן דחה את ערעור הנאשמים על מידת העונש.
ביהמ"ש העליון דן בהרחבה במטרת החקיקה הנוגעת לבחירות חפשיות ולאיסור שוחד בחירות, ההיבטים השונים של בחירות חפשיות במשטר דמוקרטי, והגיע
למסקנה כי יש לאשר את הרשעת שני הנאשמים בעבירה לפי האישום הראשון, אישר את הרשעת שלושת הנאשמים לפי האישום השני, אישר את זיכוי הנאשמים באישום השלישי, קבע שיש להרשיע את שני הנאשמים לפי האישום הרביעי כפי שקבע בימ"ש השלום.
אשר לעונש - קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של פלאטו שרון על חומרת העונש והעמיד את המאסר בפועל על 3 חדשים בלבד.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין גב' נתנייהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן לפלאטו שרון, עו"ד לאלו לבן אודיס, חלפון לעצמו, עוה"ד מ. קירש וי. רזניק למשיבה. 27.6.84).
ע.פ. 333/81 - שלום עמיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער שהוא מורה לנהיגה הורשע בגין 3 מקרים של מתן שוחד לבוחן במשרד הרישוי בבאר שבע ונדון ל- 6 חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס כספי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - ביהמ"ש דלמטה סמך על עדותו של הבוחן - שהיה מעורב בכ-50 מקרים של קבלת שוחד - אך רק כאשר עדותו נסתייעה בראיות אחרות. בבחינת חומר הראיות עולה כי ביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדות ועל הראיות האחרות המצביעות בכיוון אשמתו של המערער.
אשר לעונש - יש להתייחס בחומרה לעבירות שוחד בדרך כלל, ובמיוחד כאשר השוחד ניתן תמורת משוא פנים במבחני נהיגה, כדי שהבוחן יעלים עין מכשירותו של הנבחן, ומי שאינו כשיר די צרכו יקבל רשיון נהיגה ויסכן את הזולת. בנסיבות רגילות ודאי שאין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער. אולם קרתה תקלה בביהמ"ש העליון כאשר הערעור נשמע מזמן (ביום 10.1.82) ואילו פסה"ד ניתן רק עתה. מדובר בעבירות שנעברו בשנים 1979-1978 ואם יקויים עתה גזה"ד, שהיה מוצדק בשעתו, יימצא המערער מרצה עונש מאסר זמן רב לאחר ביצוע העבירות וזה בבחינת עינוי דין נוסף. אי לכך יועמד המאסר בפועל על 3 חדשים בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ע. ביאור למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 17.6.84).
ע.פ. 210/83 - דוד הומבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת אדם וסחיטה) (ערעור של חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם אחרים, חטף בשעות הערב את המתלונן, הסיעו אותו ליער בן שמן ושם דרשו ממנו 30,000 דולר. משסירב הלמו בו ונטלו ממנו תכשיטי זהב וכן 17,000 שקל. משם הובילו השלושה את המתלונן לדירה בלוד, המשיכו להכותו בדרישה שיתן להם 30,000 דולר. המתלונן התחייב לתת להם את הכסף למחרת היום ואז שוחרר וחזר לביתו מוכה וחבול. ביהמ"ש גזר למערער 5 שנים מאסר וכן הפעיל במצטבר 3 מאסרים על תנאי לתקופה כוללת של 13 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
התנהגות המערער חמורה ביותר ולכך יש להוסיף כי העבירות בוצעו כאשר מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו ושבעת ביצוע המעשים היה עריק מצה"ל ואף נמלט מהארץ מאימת המשפט. נסיבותיו האישיות של המערער אין בהן כדי להצדיק הקלה בעונש. הסניגור מצביע על כך שנאשם אחר בפרשה נדון למאסר על תנאי בלבד והתחשבות בכלל של אחידות הענישה מחייבת הקלה בעונש. על כך משיבה התובעת כי הנאשם האחר נדון רק על סיוע לאחר מעשה. ביהמ"ש העליון לא עיין בפסה"ד של הנאשם האחר ועל פני הדברים לא נראה ששני המקרים דומים.
מתברר כי הסניגור ביקש במזכירות ביהמ"ש המחוזי בת"א העתק מפסק דינו של הנאשם האחר, אך המזכירות סירבה לאפשר עיון בו בנימוק שזה משפט אחר שהמערער לא היה צד בו. ביהמ"ש העיר כי כאשר נאשם מבקש לעיין בפסק דין של נאשם אחר הקשור לאותה פרשה יש לאפשר זאת, מבלי שיהיה צורך לקבל הסכמת פרקליטות המחוז.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין,גולדברג. עו"ד ע.גבאי למערער, עו"ד גב' ר.סוכר למשיבה. 19.6.84).
ע.פ. 268+275/83 - יהודה מרדכי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק, התחזות כחייל וייבוא סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התחזה כחייל, נשא נשק שלא כדין וייבא מלבנון 20 ק"ג חשיש, ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 150,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות אישיות להקלה בעונש, אך אלו כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי, שאלמלא כן אין להעלות על הדעת שלא היה גוזר עונש חמור בהרבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן-פורת. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד לבנה למשיבה. 18.6.84).
ע.פ. 340/83 - דוד מועלמי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגניבת פריטים שונים ממחסן בית חולים שעליו היה אחראי והערעור נדחה. למזלו של המערער עמדה לו העובדה שהתביעה לא הוכיחה טכנית שערך הגנובים עלה על 500 שקל ועל כן הורשע בעבירה של גניבה סתם ולא גניבה ממעביד. טענת הסניגור היא שאין כל הוכחה לגבי אף פריט שכזה אכן נגנב מבית החולים וכל שהוכח הוא הזהות בין פריטים הנמצאים במחסן לבין הפריטים שנתגלו בבית המערער. ברם, מסתבר שהממונה על המערער העיד כי חסרה במחסן חבילת חוטי חשמל וחבילה כן נמצאה בבית המערער, היינו קיימת ראיה לחסר, בניגוד לטענתו הגורפת של הסניגור. יתירה מזו, הזהות הגמורה בין פריטים רבים ומגוונים שנמצאו בבית המערער לאלה שהיו בבית החולים ובכמויות שאין אדם רגיל מחזיק כמלאי בביתו, דיים כדי להסיק מסקנה שאין זו מקריות גרידא. לכך יש להוסיף כי הסברו המערער היכן ומתי רכש את הפריטים נמצאו כוזבים ובלתי אמינים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. חגג למערער, עו"ד לבנה למשיבה. 18.6.84).
ע.פ. 507/83 - בנימין לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בהחזקת כמות העולה על 11 ק"ג חשיש ונדון ל- 3 שנים מאסר במועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם מביאים בחשבון את שירותו הצבאי של המערער ומתעלמים מעבירותיו הקודמות בעבר הרחוק, לא חרג ביהמ"ש מהסטנדרטים המקובלים בהטלת עונשים על עבירות סמים. בעבירות מן הסוג הנדון משקל הנסיבות האישיות של הנאשם הוא קטן, ובנסיבות הענין הוא צריך לסגת מפני עניינו של הצבור, שבגינו יש להטיל על עברייני סמים עונשים מחמירים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד לירן למשיבה. 13.6.84).