ע.א. 216/80 - אליעזר בויאר נגד שיכון עובדים בע"מ ואח'
*ביצוע בעין של הסכם רכישת מקרקעין;התיישנות (הערעור נדחה) .
א. בנובמבר 1943 חתמו המערער והמשיבה השניה (שיכון - חברה לשכונות עובדים) על הסכם. המשיבה הראשונה, שיכון עובדים, באה במקומה של המשיבה השניה. מטרת ההסכם היתה לאפשר לחברי ההסתדרות לסדר את שיכונם בתנאים נוחים. לשם כך באה חברת השיכון לידי הסכם עם הקרן הקיימת לישראל (המשיבה השלישית) שלפיו תרכוש חברת השכון קרקעות של הקק"ל בירושלים בשביל המפעל הנדון. בהסכם עם המערער הוא התחייב לשלם 60 לא"י לקופת מלווה של העובדים כתשלום לקק"ל. המערער שילם את הכסף והקק"ל קיבלה אותו. לאחר מלחמת העולם השניה הודיעה חברת השיכון למערער שהקק"ל רכשה בירושלים שטחי קרקע מתאימים להקמת השיכונים והוא נתבקש לבחור את המקום בו הוא רוצה את הקרקע לבניית הדירה. הוא בחר להשתכן בתל- ארזה. לאחר מכן לא קיבל המערער לא את הקרקע לבניה ולא את כספו. במשך שנים התרוצץ ודרש לקבל את הקרקע. בפברואר 1959 שלחה קופת מלווה של העובדים מכתב למערער, מטעם הקק"ל, ובו הוא נתבקש לבטל את ההסכם בינו לבין חברת השיכון והקק"ל. המערער סירבוהגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה עתר לסעדים הבאים: פס"ד הצהרתי שלפיו הוא זכאי להרשם כחוכר באחת הדירות שניבנו על החלקה הנדונה; להורות למשיבים להעמיד לחזקתו את החלקה כדי שיבנה עליה את הדירה כמוסכם; לחילופין, לקבוע את שווי החלקה והדירה ולהורות למשיבות לשלם לו את סכום השווי הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה.
ב. צודק המערער כי אין התיישנות בתביעה לביצועו בעין של ההסכם. עילת התביעה לביצוע בעין קמה למערער לפני שנכנס לתקפו חוק ההתיישנות, תשי"ח, לפי סעיף 29(ד) לחוק "לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה". לפי החוק העותמאני שהיה בתוקף לפני החוק לא נקבעה בכלל תקופת התיישנות לתביעה של ביצוע בעין או שהיא נתיישנה כעבור 36 שנה. בענין שלפנינו עילת התביעה נולדה לכל המוקדם בתום מלחמת העולם השניה, בשנת1945, ולכן לא נתיישנה. העובדה שעברה תקופה של 33 שנים עד להגשת התביעה ע"י המערער, אין לראות בה, על אף אריכותה, משום שיהוי העומד לרועץ למערער. טענת שיהוי טענה היא כשיש בשיהוי משום ביטוי לויתור או אם עקב השיהוי הורע מצבו של הצד השני. במקרה דנן עשה התובע מאמצים לממש את זכויותיו עפ"י ההסכם ואין גם לומר כי הורע מצבו של הנתבע.
ג. דא עקא, כי לא נתמלא התנאי המוקדם למתן סעד של ביצוע בעין והוא כי נשוא ההסכם הוא "ודאי, ברור ומסויים". בענייננו הפרטים החסרים אינם טפלים לענין אלא מהותיים לעצם אפשרות ביצועו של ההסכם. המערער לא הוכיח היכן מצויה הקרקע שהוקצתה לו, אם עדיין מצויה היא ברשות המשיבים, ומהו גודל החלקה שעליה היתה אמורה חברת השיכון לבנות את הדירה. כמו כן לא נקבע בהסכם טיבה של הזכות שתהיה למערער בקרקע, ואף שטח הדירה ותכניות הבנין והדירה לא נקבעו. זאת ועוד, הסכום ששילם המערער לא כלל את התשלום שהיה עליו לשלם עבור בניית הדירה. חסרונם של פרטים כה מהותיים ויסודיים מונעים לא רק מתן צו של ביצוע בעין, אלא גם אינם מאפשרים החלת העקרון של "ביצוע בקירוב". אותם טעמים המונעים מתן צו לביצוע בעין, מונעים גם מתן סעד הצהרתי כי לתובע זכות להירשם כחוכר ראשי לדורות של דירה בחלקה.
ד. מאידך זכאי המערער מבחינת גופה של הזכות, לתביעה החילופית של פיצוי כספי לפחות בחלקה, אך בתביעה זו עומדת לו לרועץ טענת ההתיישנות. התביעה
לקבוע שווי החלקה והדירה ולהורות למשיבים לשלם את סכום השווי כפיצוי בגלל הפרת ההסכם דינה להידחות גם לגופה. אין ראיות בדבר מיקומה וטיבה של הדירה וממילא לא ניתן לקבוע שוויה ולהעריכה לפי ערכה כיום. לא הובאה ראיה על שווי דירה כפי שהמערער טוען שהגיעה לו, שכן העדות שניתנה בקשר לכך היתה של מתווך דירות וזו אינה קבילה. לפי הוראות סעיף 9 לחוק שמאי מקרקעין ביהמ"ש "לא יקבל שומת מקרקעין אלא משמאי מקרקעין..." והמתווך הנ"ל איננו שמאי מקרקעין. כן לא הוכח כי הוא אינו עושה שומות דרך קבע שאזי עדותו קבילה לפי הסיפא של סעיף 9 הנ"ל.
ה. המערערים טוענים נגד קביעת ביהמ"ש המחוזי באשר לעדות המתווך, אם משום שהוכח שהעד אינו עושה שומות דרך קבע ואם משום שהמשיבים הסכימו לקבלת עדותו ואף חקרוהו. אין צורך להתייחס לטענה זו משום שגם אם היא נכונה אין המערער זכאי לסעד הנדון מאחר שהתביעה התיישנה. כאמור אין המערער זכאי לסעד של ביצוע בעין והלכה פסוקה היא כי "תביעת מחיר הקרקע המשמשת נשוא חוזה מכר שנעשה בין צדדים פרטיים, איננה תובענה במקרקעין, אלא רואים אותה כתביעה כספית גרידא" ומשום כך תקופת ההתיישנות חלפה.
ו. החלק האחר של התביעה הכספית, מתייחס להשבת כספו של המערער לפי ערכו כיום, אך גם דינה של תביעה זו להידחות מאחר שהתיישנה ועל כן אין צורך להכנס לטיבה ונכונותה המשפטיים של התביעה.
ז. ביהמ"ש העליון ציין כי אין לו ברירה אלא לדחות את תביעת המערער והלה יצא נקי מנכסיו, לא רק מהחלקה והדירה אלא אף כספו שנתן למשיבים אין ביהמ"ש יכול, מצד הדין להשיב לו לפי ערכו הריאלי. ביהמ"ש העיר כי מדובר בחברה ציבורית ואם כי מן הדין אין לחייבה להשיב את הכספים, הרי לפנים משורת מן הראוי שהקרן הקיימת תשקול את הדרך והצורה ההולמת שמן הראוי לפצות את המערער. ביהמ"ש העליון, בנסיבות הענין, ביטל את החיוב בהוצאות של המערער בביהמ"ש המחוזי ואף לא חייב אותו בהוצאות בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד סוכובולסקי למערער, עוה"ד קלינג וקורן למשיבים. 3.6.84).
ע.א. 774/81 - משה בצלאל נגד עמוס אנגל ומנורה חברה לביטוח
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים כשהמשיב אחראי לתאונה וחברת הביטוחאחראית כמבטחת. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער את שיעור הנכות, הפסד ההשתכרות, ופיצוי בגין עזרת צד שלישי, וניכה מסכום הפיצויים את גימלאות הביטוח לאומי. הערעור בחלק מן התביעות נתקבל.
ב. השופט קבע את שיעור הנכות שאינה עולה על %75 עד %78 ובכך אין להתערב. כן קבע את השכר הבסיסי שלפיו חישב את הפסד ההשתכרות בשיעור הנמוך מהשכר הממוצע במשק. טענות המערער בענין זה כי צריך לחשב את הבסיס לצורך הפסד שכר לפי השכר המקובל בענף בו הוא עובד (תובלה) ולחילופין כי השכר הממוצע במשק שבגדרו אמד ביהמ"ש המחוזי את גובה הנזקים ביום פסה"ד, לא היה נכון ועל כל פנים התעלם ביהמ"ש מן העליה סמוך למתן פסק דינו. טענות אלה אין לקבל. לא היה מקום להשתית בסיס הפסד ההשתכרות על ענף התובלה, שהרי אי אפשר לצפות שהמערער יעבוד, אם בכלל, לאורך ימים בענף זה. גם בקביעת השכר הממוצע כבסיס לחישוב אין להתערב. השופט היה ער לכך כי פסיקתו נופלת מבסיס השכר הממוצע במשק, ולאחר שבחר לפסוק על דרך
האומדנה אין להתערב בפסיקתו זו, גם אם חישוב מפורט היה מביא לשינוי כלשהו מן הסכום הסופי שפסק.
ג. אשר לפיצוי שנפסק עבור עזרה בעתיד, בסכום של 50,000 שקל - הסכום נמוך מדי. אין לשלול את שיקולי השופט כי בתקופה הנוכחית והסמוכה לה, הצורך בעזרת צד שלישי מוגבלת היא, אך ככל שגילו של המערער יתקדם, וביחוד בהגיעו לגיל זיקנה, עשוי מרכיב העזרה שתידרש למערער ליהפך משמעותי. לפיכך יש להעלות את הפיצוי בפריט זה מ- 50,000 שקל ל- 200,000 שקל.
ד. אשר לטענה כי טעה ביהמ"ש בכך שניכה מסכום התביעה את גמלאות הביטוח הלאומי - לפני ביהמ"ש היו ראיות לגבי נכותו הזמנית של המערער שנקבעה לו ע"י המוסד לביטו"ל ופרקליט המערער טוען כי אין וודאות שהמערער יקבל גימלאות מן המוסד לביטו"ל בעתיד הרחוק, וכי ייתכן שבסופו של דבר תיקבע לו במוסד דרגת נכות הנופלת מ-%50 ואז תישלל ממנו הזכות לקבל את הגימלאות. השופט המחוזי לא קיבל טענה זו וקבע שאין סיכוי שהמוסד לביטו"ל לא ישלם למערער גימלאות. במהלך הערעור נתקבלה ראיה נוספת שלפיה ועדת הנכות של המוסד לביטו"ל קבעה, לאחר מתן פסה"ד, כי נכותו של המערער לפי חוק הביטוח הלאומי אינה עולה על %50, ועל כן לא ישולמו לו גימלאות. טוען פרקליט המשיבים שגם אם כך הדבר אין לשנות את פסה"ד. הטענה היחידה של המשיב שיש בה ממש היא, כי לא מן הנמנע שהמערער יפנה בעתיד שנית למוסד ויגדיל את שיעור הנכות מעל ל- %50. במקרה כזה יהיה המשיב צפוי לסכנה של תשלום כפול, למערער ולמוסד לביטו"ל, והלכה היא שמזיק צד שלישי זכאי שסכום הגמלאות שהניזק מקבל ועתיד לקבל מן המוסד לביטו"ל ינוכה מסכום הפיצויים כדי למנוע תשלום כפול מצדו. בנסיבות אלה יש לקבל את הערעור בפריט זה ולהחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי על מנת שייקבע מהו הסכום המדויק שיש להוסיף למערער מחמת דחית תביעתובמוסד לביטו"ל, וכן לקבוע את הבטוחות שעל המערער לתת למשיבים כנגד קבלת הסכום העודף המגיע למערער בפריט זה, למקרה שתשונה בעתיד קביעת המוסד לביטו"ל ויקבל גימלאות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עוה"ד שקד ובית הלוי למערער, עו"ד גולדברג למשיבים. 28.5.84).
ע.א. 644/83 - אלכסנדר שטיינגולד נגד יוכבד שטיינגולד ואח'
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה היא אשתו של המערער והגישה בשמה ובשם שני ילדיהם הקטינים תביעה נגד המערער שמהותה "מזונות, מדור, דמי טיפול, החזקת הילדים". המערער גם הוא הגיש תביעה בשם הקטינים נגד המשיבה להשתתפות במזונותיהם. ביהמ"ש פסק כי יש בידי המשיבה סיבה מבוררת שלא לגור עם המערער, אולם משעזבה בינתיים את הדירה ועברה לגור עם ילדיה במקום אחר, חלה רגיעה אצל בני המשפחה ואין להיעתר לבקשת המשיבה להרחיק את המערער מדירתם המשותפת. עם זאת סבר ביהמ"ש כי כל עוד גר המערער ומשתמש בדירה המשותפת והמשיבהאינה יכולה לנצל את זכויותיה בדירה זו, יש לראותה כמחוסרת קורת גג ועל המערער לספק מדור חילופי שליו לאשה ולילדיו הקטינים. לפיכך חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיבים מדי חודש סכום השווה ל- 200 דולר עבור דירה שישכרו לעצמם, וכן 1000 שקל לחודש צמוד לכיסוי החזקת הדירה. כן על המערער לשלם לשני ילדיו הקטינים 15,000 שקל לחודש צמודים, אך אין הוא חייב בתשלום מזונות למשיבה שהיא עובדת ומשתכרת. ביהמ"ש חייב עוד את המערער לשלם למשיבים
60 דולר לחודש שיוכלו לשכור להם ריהוט לאחר שריהוט הדירה נשאר אצל הבעל. מאידך, נדחתה תביעת הקטינים באמצעות המערער נגד המשיבה כשעל פי קביעת ביהמ"ש אין הכנסת המשיבה מספקת כדי להפריש ממנה סכומים למזונות הקטינים, וכן קבע כי השתתפות המשיבה במזונות הקטינים באה לידי ביטוי בטפולה בהם כשהם במשמורתה. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בגובה סכום המזונות שנפסק לקטינים ולהפחיתם ל- 10,000שקלים כפי שמבקש המערער. אכן, המשיבה לא פרטה בעדותה את צרכי הקטינים אחד לאחד, אך בעדותה הראשית אישרה את האמור בכתב התביעה ובישיבה אחרת של ביהמ"ש הגיש ב"כ האשה תצהיר מטעמה בה פרטה הוצאות שהיא מוציאה, תוך שהיא מציינת כי המזונות הזמניים שנפסקו לקטינים (שהגיעו עד 14,000 שקל) "אינם מספיקים כלל וכלל". משלא נשאלה המשיבה בחקירה הנגדית אף לא שאלה אחת בענין זה, רשאי היה ביהמ"ש לפסוק את מזונות הקטינים בשיעור שפסק,בהתחשב בראיות שהיו לפניו בדבר הכנסות המערער.
ג. מאידך, אין לקבל את חיובי המערער בהוצאות המשיבים עבור דירה ששכרו לעצמם. כל שביקשו המשיבים בכתב התביעה, לאחר שפרטו את מעשי האלימות של המערער, היה לקבל צו האוסר על המערער להכנס לדירה בה מתגוררים המשיבים. לפיכך גם לא הובאה במהלך הדיון ראיה כלשהי בדבר גובה דמי השכירות של המשיבים עבור דירה ותכולתה. רק לאחר שהוגשו הסיכומים ביקשו המשיבים כי ביהמ"ש יקבל ראיה נוספת בדבר שכירת דירת מגורים. בקשה זו לא נדונה ורק ביום שימוע פסה"ד הסכים ביהמ"ש לשמוע פרטים על שכירת הדירה. האשה מסרה פרטים על הדירה בה היא גרה, ומתוך מכלול הנסיבות היה לב"כ המערער יסוד להניח כי החיוב בתשלום דמי שכירות לדירה אחרת אינו עומד כלל לדיון ואין תימה כי לא ביקש לחקור את המשיבה על דבריה שלא נמסרו בעדות. אין לקבל טענת המשיבים כי היה בידי ביהמ"ש לחייב את המערער בתשלום דמי שכירות, מאחרשבתביעתם עתרו המשיבים "ליתן כל סעד ארעי ו/או אחר... בקשר לתביעה זו". אפילו היה בידי ביהמ"ש לקבוע את עצם החיוב, הרי שלגבי שיעורו לא ניתנה למערער הזדמנות להביא ראיות ולטעון טענותיו. יצויין עוד כי לקביעת הסכום עבור שכירת ריהוט וציוד לא היתה אחיזה כלשהי.
ד. ניתן לבסס את דחיית החיוב עבור שכירת הדירה והרהיטים על נימוק נוסף. המערער טוען נגד הקביעה כי היתה בידי המשיבה "סיבה מבוררת שלא לגור תחת קורת גג אחת עם בעלה" אמנם בקביעה זו אין להתערב, אולם, גם אם הוכיחה האשה כי סיבת עזיבתה את הבית נעוצה בהתנהגותו האלימה של המערער כלפיה, ולפיכך חייב המערער לספק לקטינים מדור אחר למגוריהם, אין משמעות הדבר כי על ביהמ"ש להנציח פירוד זה לעד. זכאותה של האשה למדור שליו מחוץ לדירה וחיוב הבעל בהוצאות הכרוכות לשכירת דירה אחרת עקב אלימותו, לא יהיו בדרך כלל אלא הסדר ביניים, כדי לאפשר לבעל להמלך בדעתו, לפייס את אשתו ולחזור בו מדרכו האלימה. פתרון כזה, אינו בגדר "צו הפרדה" שאינו מקובל בשיטת המשפט שלנו. על כן גם במקרה בו סבור ביהמ"ש שהפתרון הרצוי הוא שעל הבעל לשאת בהוצאות מדור אחר לאשה ולילדים מחמת אלימותו, אין להנציח את החיוב, אלא יש לקצוב לצו תקופה כמתחייב מהמטרה שלשמה הוא ניתן. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה שיקבע את התקופה בה ישא המערער בהוצאות הדיור של המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד מיכאל טאוסיג למשיבים. 12.6.84).
בג"צ 305/84 - אחמד אבולעפיה ואח' נגד ראש עירית תל- אביב
*בצוע צו מינהלי להריסת מבנה (העתירה נדחתה).
בספטמבר 1982 ניתן צו מינהלי מכח סעיף 38 2א'(א) לחוק התכנון והבניה להריסת חלק מביתם של העותרים. אלה ביקשו את ביטול הצו בבית המשפט העירוני, ומשנדחתה בקשתם, ערערו לביהמ"ש המחוזי וגם ערעורם נדחה. צו ההריסה עוכב עד להגשת בקשה לרשות ערעור. העותרים הגישו לנשיא ביהמ"ש העליון בקשה לרשות ערעור ובתום שמיעת הבקשה הודיע הנשיא כי החלטתו תנתן לאחר עיון והיא תשלח אליהם. ביום 30.3.84 חתם הנשיא על החלטתו בה דחה את בקשת העותרים לרשות ערעור ובסוף ההחלטה צויין כי היא "ניתנה היום... (30.3.84)". לטענת העותרים נודע להם על ההחלטה סמוך לאחר 8.4.84, תאריך שבו שלחה מזכירות ביהמ"ש עותק מן ההחלטה לכל אחד מבעלי הדין ואילו מטעם המשיב הוצהר בתצהיר התשובה כי באת כח המשיב התעניינה במזכירות ביהמ"ש מספר פעמים לדעת מה החלטת הנשיא ונאמר לה כי התיק עוד לא הגיע מלשכת הנשיא. רק ביום 1.5.84 נמסר לפקידת המשיב עותק מן ההחלטה. עפ"י סעיף 238א'(ט) לחוק התכנון לא יבוצע צו הריסה מינהלי "אם חלפו שלושים ימים... מיום מתן ההחלטה של ביהמ"ש הדוחה את הבקשה לביטול הצו...". בענייננו התעוררה השאלה אם חלפו שלושים הימים מיום מתן החלטת נשיא ביהמ"ש העליון, שזו ההחלטה הסופית הדוחה את הבקשה לביטול הצו. לטענת העותרים יש למנות את מנין שלושים הימים מיום 30.3.84, הוא יום מתן ההחלטה, ואילו ב"כ המשיב טוען שאת מנין שלושים הימים יש למנות מהיום שבו קיבל את ההחלטה. העתירה נדחתה.
ההליכים בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי צריכים להתקיים בדרך ובמועד שמערערים על פס"ד פלילי והחוק מחיל עליו את חוק סדר הדין הפלילי. בחוק זה ובתקנותיו אין הוראה כדוגמת זו המצויה בחוק סדר הדין האזרחי כי החלטת ביהמ"ש העליון בבקשה לרשות לערער תומצא לבעלי הדין ואין צורך להשמיעה בפני בעלי הדין, אלא אם הורה על כך ביהמ"ש. במצב דברים זה שבו לא הוזמנו הצדדים לשימוע ההחלטה וזו לא ניתנה בפניהם אפשר כי המצב הוא כאילו טרם הושמעה ההחלטה. ברם, טענה מרחיקת לכת זו לא נטענה מפי ב"כ המשיב.
יש לדחות את העתירה לגופה שכן מנין הימים הנזכרים בסעיף 238א(ט) לחוק, לא יכול להיות ממועד שאינו ידוע ליו"ר הועדה המקומית שהוציא צו ההריסה המינהלי. בנסיבות הנדונות אין לראות את "יום מתן ההחלטה" כיום החתימה על ההחלטה, אלא כיום בו הומצאה ההחלטה למשיב.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א.פלדמן לעותר, עו"ד נ. קונשטוק למשיבים. 25.6.84) .
בג"צ 497/83 - יהלומי שחל בע"מ נגד משטרת ישראל
*דחיית עתירה על הסף מחמת אי נקיון כפיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העתירה סבה על סרוב מפקד מרחב השרון במשטרת ישראל (להלן - המשיב) לתת אישורו לבקשתה של העותרת לקבל רישיון להפעלת מקום לעריכת משחקים ברחוב פינסקר בפתח- תקוה. התברר שהעסק נפתח בשעתו, באפריל 1982, מבלי שהיה בידי מנהל העותרת, שהיה בעל העסק, רישיון עפ"י דין. המנהל אף לא ביקש רישיון בעת ההיא. לאמר שנרשמו דוחו"ת על ניהול עסק ללא רישיון, פנה המנהל בבקשת רישיון והמשיך אותה עת בניהול העסק. המשטרה סרבה לתת את האישור והמנהל פנה לבג"צ אך עתירתו נדחתה בשל חוסר נקיון כפיים בכך שניהל את העסק ללא רישיון. אז הקים המנהל את החברה העותרת, שהוא מנהלה, והגיש בקשה חדשה לרישיון. בינתיים המשיך בניהולו של העסק בלא רישיון עד שנסגר לפי צו של ביהמ"ש. עתירתו לבג"צ נדחתה. משהתברר כי אחרי דחיית העתירה הקודמת המשיך מנהלה של העותרת בניהול העסק ללא
רישיון עד שניתן צו סגירה, יש בכך בלבד טעם מהותי לדחייתה של העתירה השניה שהוגשה לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ד.מועלם ור. ריחני לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיב. 20.6.84).
ב.ש. 479/84 - רוני שלום נגד מדינת ישראל
*עיכוב בצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעכוב בצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בגרימת חבלה חמורה, בכך שדקר את המתלונן בסכין בחזהו. ביהמ"ש גזר למבקש מאסר של 3 שנים שמתוכן שנה אחת בפועל והמבקש הגיש ערעור לביהמ"ש וביקש עכוב ביצוע גזר הדין עד לערעור. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי הטיל עונש קל יחסית על המבקש והוא לקח בחשבון שהעבירה בוצעה בחודש יולי 1980 ואילו גזר הדין ניתן ביום 25.4.84. ביהמ"ש המחוזי הסכים לשחרר את המבקש למשך חודשיים מיום מתן גזר הדין וסרב לשחררו עד לפסק הדין בערעור. אין למבקש עבר פלילי חמור במיוחד וכן כליאתו עלולה להסב לו נזק. אולם, כלל הוא כי אחרי הרשעה בדין ידחה ביהמ"ש את ביצוע גזר הדין רק בנסיבות חריגות ומיוחדות ונסיבות כאלה אין במקרה דנן.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. שרעבי למבקש, עו"ד ר. לוי למשיבה. 13.6.84).
ב.ש. 482/84 - בוריס מנשרוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של סחר בסמים בכך שמכר בקבוק מתדון (אדולן). ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור כי חומר הראיות שבידי התביעה קלוש ביותר ושהסתירות בעדויות התביעה כה בולטות עד שאין סיכויים שביהמ"ש ירשיע את העורר. די בהודעתו של מי שקנה את הסמים, בעובדה שסם מאותו סוג נמצא ברשותו של העורר, ובעדויות השוטרים בדבר מה שראו ומה ששמעו מפי העורר, כדי להוות ראיות לכאורה סבירות ומספיקות לביסוס האישום. לכך יש להוסיף את רשימת ההרשעות הקודמות הרצינית של העורר, הכוללת גם הרשעה בעבירת סמים. המסקנה מכל אלה היא כי אין המקרה מצדיק סטיה מן הכלל שלפיו מחייב אישום בסחר בסמים, בדרך כלל, את מעצר הנאשם עד תום ההליכים, בהעדר נסיבות מיוחדות.
(בפני: השופט בך. עו"ד י. פנדריך לעורר, עו"ד הלוי למשיבה. 13.6.84).
ב.ש. 490/84 - אליהו אברגיל נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר בעבירת סמים (הערר נדחה).
העורר ונאשם אחר הואשמו בהחזקת 13 גרם הרואין וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד לסיום ההליכים. לאחר שהמשפט נקבע לחודש ספטמבר 1984 עתר העורר לעיון מחדש בהחלטת המעצר ובקשתו נדחתה. העורר משיג על שתי ההחלטות האמורות ועררו נדחה. אין ממש בערר על ההחלטה של מעצר עד תום ההליכים. יש ראיות בידי התביעה המצדיקות את המעצר. הבעיה המתעוררת היא בהחלטה השניה. המשפט נקבע רק לחודש ספטמבר ולכאורה משך הזמן שבו יהיה העורר במעצר עד למשפטו עשוי להחשב בלתי סביר. מדובר במשפט שעשוי להסתיים תוך זמן קצר. קיימים מצבים שבהם גם כשמדובר בעבירה חמורה עשוי ביהמ"ש להורות על שחרור הנאשם בערובה אם הוא נתון עת רבה במעצר. ברם, בנסיבות הענין אין מנוס מלהשאיר בינתיים את העורר במעצר. אם יתברר שאין אפשרות להקדים את המשפט ושהמשפט ישתהה יתר על המידה יוכל הדבר לשמש לעורר עילה לעתור לעיון מחדש בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 22.6.84).
ב.ש. 522/84 - אליהו עקיבא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד המבקש הוגש כתב אישום המאשימו בהחזקת נשק החשוד כגנוב, גניבה והשגת גבול. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. בביתו של המערער נמצא, בין היתר, אקדח אשר לטענת התביעה נגנב ולטענת המערער מצא אותו. בדיקה העלתה שבאקדח שהיה בחזקתו תקופה ארוכה למדי לא נעשה כל שימוש. אשר לעברו הפלילי של העורר, הרי הוא כלל עבירה שעבר בהיותו בן 13 ועבירת גניבה משנת 1980. בנסיבות אלה אין צידוק למעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד אלון לעורר, עו"ד רובין למשיבה. 15.6.84).
ב.ש. 520/84 - בנימין רט נגד אילנה רט
*דחיית ביצוע פס"ד האוסר על הבעל כניסה לדירת בני הזוג (בקשה לדחיית ביצועו של פס"ד - הבקשה נענתה בחלקה).
ביהמ"ש המחוזי אסר על המבקש להיכנס לדירת בני הזוג משך 9 חודשים ועל כך הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. עפ"י קביעת ביהמ"ש המחוזי אין בני הזוג יכולים לגור תחת קורת גג אחת ויש צורך להפריד ביניהם כדי לאפשר מדורה השליו של האשה, תוך תקווה כי בתקופת ההפרדה ירגעו הרוחות ובני הזוג ינצלו את ההפוגה כדי לשקול, בשקט ובשלווה, את עתידם המשותף. עתה מבקש המבקש לדחות את ביצוע פסה"ד עד לאחר ההחלטה בערעור. הבקשה נענתה בחלקה. מובן הוא כי אם יתקבל ערעורו של המבקש מבלי שיידחה ביצועו של פסה"ד, לא ניתן יהא להחזיר את הגלגל אחורנית. מאידך, דחיית הביצוע תשים לאל את המטרה שלשמה ניתן פסה"ד ולא תאפשר למשיבים לגור במדור שליו בתקופת הדחייה כפי שפסק ביהמ"ש. בנתונים אלה ובהתחשב בכך כי הדיון בערעור נקבע ליום 1.8.84 הוחלט כי הצו שניתן בביהמ"ש ייכנס לתוקפו ביום 1.7.84 ובאופן זה יאלצו המשיבה וילדיה לשהות עוד תקופה מה בבית הוריה, שם הם מתגוררים היום, ולאחר מכן יהא על המבקש למצוא מקום מגורים אחר, וכך יחולק הנזק בין הצדדים עד שיוכרע גורלו של הערעור.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גרון למבקש, עו"ד ח. אליגון למשיב. 15.6.84).
ב.ש. 516/84 - אהרון גילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות הקשורות למחתרת היהודית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שימש קצין מינהל אזרחי בנפת רמאללה והואשם יחד עם אחר בעבירות הנוגעות למחתרת היהודית והקשורות בנסיון חבלה במכוניתו של ראש עירית אל- בירה שבה נפגע חבלן צה"ל. העורר הואשם בגרימת חבלה חמורה, הפרת אמונים ובאי מניעת פשע. זאת על יסוד העובדה כי מתכנני הפיצוץ הודיעו לנאשם השני על סכנה לחייו של חבלן צה"ל אם יוזעק לבית ראש עירית אל- בירה לפני שיתפוצץ המטען וביקשו להודיע לעורר על הכוונה להניח את מטען החבלה כדי שידאג להזהיר ולהרחיק מהמקום חבלן צה"ל אם יקרא למקום. העורר לא עשה מאומה כאשר נשלח יחד עם חבלן משמר הגבול לבדוק אם הוטמן מטען ותוך כדי בדיקה התפוצץ המטען והחבלן נפגע. התביעה ביקשה מעצר העורר עד לסיום ההליכים כשהטעם היחיד הוא חומרת העבירות. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין ראיות לכאורה נגד העורר בכל הנוגע לעבירה של גרימת חבלה חמורה, אך יש ראיות כאלה לענין שתי העבירות הנוספות ועל אף שכל אחת משתי העבירות הינה בגדר עוון בלבד, קבע השופט שיש הצדקה לעצור את שני הנאשמים בהתחשב במעמדם הציבורי, התנהגותם, חומרת הנסיבות, הפרת אמונים הפוגעת בציבור וכו'. הערר נדחה. ביהמ"ש העליון יצא מתוך הנחה שאין ראיות לכאורה בענין גרימת החבלה, אך הגיע למסקנה שצדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקים
שנתן להצדקת המעצר עד תום ההליכים. ברם, אם המשפט לא יגיע לסיומו בתאריכים שנקבעו לו בחודש יוני, עקב כך ששנים מעדי התביעה לא יעידו עד סיום משפטם הם, יהא בידי העורר לבקש עיון חוזר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רובין לעורר, עו"ד חסון למשיבה. 18.6.84) .
ב.ש. 526/84 - האני עודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
המעשים המיוחדים לעורר בשני האישומים הם חמורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בעבירה הקשורה באלימות מן הסוג הקשה שעלולה היתה גם לגרום לסכון או לפגיעה בחיי אדם, כאשר לפי האישום דקר המבקש את המתלונן. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. הסניגורית טוענת כי בענין האישום השני אין אף לא ראיה לכאורה כי העורר הוא זה שביצע את הדקירה, וכן אין להעלים עין כי מדובר בבחור בן 19 שאין לחובתו כל עבירה קודמת, כי לא הובאה כל תעודה רפואית בדבר מהות הפגיעה במתלונן וכי יש יסוד להניח שהמעשה של העורר לא נבע עקב אופיו האלים, אלא מכך שיצא מגדרו לאחר שהמתלונן התלונן נגדו במשטרה על מעשה שלטענתו (של העורר) הוא לא עשה אותו. לכך יש להוסיף שלא נעשה מסדר זיהוי בדבר זהותו של התוקף באישום השני ואין ראיה חד משמעית כי היה זה העורר. בנסיבות אלה יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' נשר לעורר, עו"ד נחליאלי למשיבה. 20.6.84).
ב.ש. 532/84 - נג'ה שלום ואח' נגד מפעלי ים המלח ואח'
*פטור מחובת ערבון בערעור (בקשה לפטור מחובת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המערערים הגישו ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ושילמו את אגרת הערעור אך ביקשו לפטור אותם מחובת הערבון. תקנה 398 לתקנות סדר הדין מסמיכה את הרשם לפטור את המערער מערבון, וזאת לאחר שהוא מחליט לפטרו מתשלום האגרה או לדחותו. במקרה שלנו שלמו המערערים את אגרת ביהמ"ש ולכן יש לשקול, אפילו בשלב זה, אם מן הראוי היה לפטור אותם מתשלום האגרה או לדחותה. הבקשה נתקבלה.
תקנות האגרות מטילות על בעל דין, המבקש דחיית תשלומה של אגרה, את החובה להראות שאין ביכולתו לשלם את האגרה, וכי יש לו סיכוי להצליח בערעור. הלכה פסוקה היא כי סיכוי לענין זה משמעו סיכוי כלשהו ואפילו סיכוי קלוש. אין המשיבים שוללים את העובדה שהמערערים הם מחוסרי יכולת. נהפוך הוא, דווקא משום כך מבקשים הם לדחות את הבקשה שכן אם הערעור ידחה לא יהיה למשיבים ממי לגבות את הוצאותיהם. ב"כ המשיבים טוען גם כי סיכויי המערערים לזכות בערעור הם אפסיים או לפחות קלושים. אכן, אין להפריז בסיכויי המערערים להצליח בערעורם, אולם נראה כי טענת המערערים לגבי מסקנת ביהמ"ש לענין הקשר בין עבודת המנוח לבין ההתקף שפקד אותו, איננה מופרכת מעיקרה. לפיכך הוחלט לפטור את המערערים מחובת הערבון.
(בפני: הרשם ברטוב. 11.6.84).
ב.ש. 542/84 - עוזי אשורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בביצוע שתי התפרצויות לבתי מגורים וגניבה מתוכם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הראיות העיקריות נגד העורר הן הודעותיהם של שני שותפיו לעבירות של העורר. הודעות אלה מספיקות כדי ראיות לכאורה ובשלב זה אין לנגד עיני
ביהמ"ש אלא חומר החקירה ואין הוא נדרש לשקול את מהימנות הדברים. על כן אין מקום להתייחס לטענה כי אין ליתן משקל להודעות שני השותפים שניתנו לאחר הכחשות חוזרות ונישנות קודם לכן במשטרה.
הטענה היחידה שיש בה ממש היא כי אחד השותפים (בן חמו) שוחרר ע"י ביהמ"ש בערבות בעוד שהעורר נעצר. מתברר כי עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו של בן חמו עד תום ההליכים. לאחר מכן הודו בן חמו והשותף הנוסף באשמה והורשעו עפ"י הודאתם. משהורשע בן חמו ביקש סניגורו כי יוגש תסקיר קצין מבחן לפני שייגזר דינו ועד אז יהיה משוחרר בערבות. ביהמ"ש נעתר לכך בציינו כי לבן חמו הרשעה קודמת אחת בלבד בה נדון לתשלום קנס ואין לייחס לעבירה זו משקל לענין הנדון. בנסיבות אלה לא שלל ביהמ"ש את האפשרות כילאחר קבלת תסקיר שירות המבחן לא ייגזר לבן חמו עונש מאסר בפועל בשל כשלון חד פעמי. שונות הן הנסיבות בעניינו של העורר. יש לו עבר פלילי, ולאחרונה, ביולי 1983, הורשע בקבלת רכוש שהושג בפשע, בהחזקת נשק שלא כדין ובקבלת דבר במרמה, ונדון למאסר בפועל של 10 חודשים, למאסר על תנאי ולתשלום קנס. עולה מכאן כי צדק השופט כשהחליט לעצור את העורר מתוך דאגה לשלום הציבור בציינו כי קיים חשש שאם ישוחרר ימשיך לעבור עבירות.
(בפני: השופט גולדברג. 25.6.84).
ב.ש. 278/84 - מחמוד סולימאן צאדק נגד טחנת קמח עין חי בע"מ
*הארכת מועד להגשת ערעור (הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה הוגשה למעשה מפאת הספק אם אכן החמיץ המבקש את המועד להגשת ערעורו כאשר לפי דעת המבקש טרם חלף הזמן והוא רשאי להגיש את הערעור גם בשלב זה. המבקש לא היה נוכח במעמד נתינת פסק הדין והשאלה היא אם הוזמן כדיןלהקראה. אם ההזמנה לשימוע פסק הדין הומצאה כדין, כי אז המועד להגשת הערעור מתחיל עם נתינת פסה"ד גם אם המערער לא היה נוכח, ואילו אם ההזמנה לא הומצאה כדין כי אז מתחיל המועד מעת קבלת פסה"ד ע"י המבקש. ביהמ"ש העליון הפנה את הצדדים בדיון קודם, למזכיר הראשי של ביהמ"ש המחוזי בת"א כדי שזה יברר ויאשר את דרכי ההמצאה של ההזמנה להקראת פסה"ד. המזכיר ערך בדיקה יסודית וסיכם את תוצאות בדיקתו, אך סיכום זה לא פתר את השאלה שכן האישור בדבר המצאת ההזמנה לא אותר ולפי עדותו של פקיד המסירה הודבקה ההזמנה על דלת משרדו של ב"כ המערער, וגם זאת בכתובת שונה מהכתובת המופיעה היום במסמכי בי- דין שלו. קיים איפוא ספק אם בכלל הומצאה ההזמנה, ואם הומצאה - ספק הוא אם הומצאה כדין. כבר נפסק כי לגבי מסמך שנמסר ע"י הדבקתו על הדלת, ואשר לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם ע"י מאן- דהו אחר ולא הגיע לידי הנמען או בני ביתו, ביהמ"ש בן חורין להורות כי הדבקתו לא תחשב כמסירה. בענייננו רשאי המבקש להנות מהספקות האמורים ולפיכך יש לקבוע כי פסה"ד שעליו חפץ המבקש לערער ניתן שלא בפני המבקש ושזה לא הוזמן כדין לשימועו ועל כן לא מתחיל המועד מעת מתן פסה"ד והערעור הוגש בזמן.
(בפני: הרשם ברטוב. 13.6.84).
ב.ש. 552/84 - מדינת ישראל נגד ראזי ועלי אלהוזייל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54(סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נדחתה).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין סחר בסמים וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עתה מלאה שנה למעצרם והמדינה מבקשת להאריך את המעצר
בשלושה חודשים נוספים. הבקשה נדחתה. מסתבר כי משפטם של המשיבים לא נסתיים באשר לדעת התביעה חיוני הוא להעיד את פלוני שאין אפשרות להעידו כל עוד לא נסתיים דינו שלו. על פי הנתונים דינו של אותו עד לא יסתיים בזמן הקרוב ובודאי לא תוך שלושת החודשים הקרובים ואף לא בחודשים שלאחר מכן. בנסיבות אלה אין להענות לבקשת המדינה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד כלוף למשיבים. 20.6.84).
בר"ע 193/84 - עתון "הארץ" בע"מ נגד אבי שהם ואח'
*קביעת דמי שכירות (הבקשה נדחתה).
המבקשת היא דיירת מוגנת בבית עסק השייך למשיבים. בעלי המושכר תבעו בביה"ד לשכירות דמי שכירות ריאליים בטענה כי על המושכר לא חלה תיקרת דמי שכירות לפי החוק ולחילופין בקשו לקבוע את דמי השכירות כמושכר מוגן שחל עליו החוק. בעלי הדין הסכימו כי ביה"ד יכריע תחילה בשאלה אם קיים ביניהם הסכם על דמי שכירות, שכן אם התשובה על כך חיובית אין בית הדין מוסמך לדון בתביעה היות ואת הצדדים מחייב ההסכם. לבי"ד הוגשו מכתבים שהחליפו ביניהם בעלי הדין בשאלת דמי השכירות והוא נתבקש לפסוק אם על- פיהם קיים הסכם בין הצדדים. במכתב מיום 7.3.83 שנשלח ע"י המשיבים אל המבקשת מפורטות שתי דרישות חילופיות: הראשונה מבוססת על ההנחה שהמושכר משוחרר מדמי שכירות מירביים ולפיה נדרשה המערערת לשלם שכ"ד חדשי 500דולר בשקלים; הדרישה השניה היא לתשלום דמי שכירות בשעורים מסויימים והפרשי הצמדה. צויין במפורש כי הדרישה לדמי שכירות עפ"י חוק הגנת הדייר באה רק "באם תחלקו על דרישתנו דלעיל (לדמי שכירות של 500 דולר) וביה"ד לשכירות יקבל את התנגדותכם, יש לראות במכתבי זה דרישה עפ"י חוק הגנת הדייר...". במכתב תשובה חולקת המבקשת על טענת המשיבים כי המושכר משוחרר מהגבלת דמי שכירות מירביים והיא מסכימה לדמי השכירות שנדרשו ע"י המשיבים, אך מבלי לשלם הפרשי הצמדה. ביה"ד לשכירות קבע שלא נכרת הסכם בדבר דמי שכירות בין הצדדים. בערעור המבקשת לביהמ"ש המחוזי הוחלט להחזיר את התיק לביה"ד לשכירות כדי שיקבע אם המושכר הנדון משוחרר מן ההוראה בדבר השיעורים המירביים של דמי השכירות, ואם ביה"ד יקבע שאין המושכר משוחרר מתיקרת המקסימום רק אז תידון הדרישה השניה של קביעת דמי שכירות.
אין להתעלם מן המלים המפורשות שבמכתבם של המשיבים שלפיהם רק אם תחלוק המבקשת על הדרישה לדמי שכירות ריאליים וביה"ד לשכירות יקבל את התנגדותה, יש לראות במכתב דרישה לפי חוק הגנת הדייר. אם נראה במכתבם של המשיבים הצעה, הרי קיבול תקף הוא רק אותו קיבול החופף במלואו את ההצעה עליה הוא מגיב. אין לראות את הדרישה השניה כמנותקת מן הדרישה הראשונה. נוסחו הברור של התנאי אינו מותיר מקום לגישה לפיה מדובר בשתי הצעות נפרדות שאין כל קשר ביניהן כשהמבקשת יכולה לבחור בכל אחת מהן על פי רצונה, מה גם שדרך פרשנית זו של המכתב משוללת כל הגיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד נ. ריבון למבקשת, עו"ד שכטר למשיבים. 18.6.84).
ע.א. 14/83 - עופרה גדעוני ואח' נגד רחל לזר ואח'
*סרוב לקבל ראיות (התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון).
עם תחילת הדיון בערעור התעוררה השאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סרב לקבל כראיה את קובץ ההנחיות לטיולים שהוצא על ידי משרד החינוך והתרבות, וכאשר סרב לקבל עדות מומחה מטעם המערערים אשר כללה התייחסות לשאלה איך היה מדריך סביר ונבון
נוהג בנסיבות הענין. ביהמ"ש גם סרב לאפשר חקירת עדיהם של המשיבים בקשר לאמות המידה הבטיחותיות המתחייבות בכגון דא. בנסיבות הענין הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
נכון כי השאלה אם אדם עשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או שבמשלוח יד פלוני לא השתמש במיומנות או לא נקט מידת זהירות, היא שאלה המסורה להכרעתו של ביהמ"ש. אולם על מנת להגיע להחלטתו, רשאי ביהמ"ש לתת דעתו לראיות המצביעות על המקובל או על הנוהג בנסיבות מן הסוג עליו סב הדיון, וביהמ"ש גם רשאי לקבל כראיה הוראות שפורסמו על ידי גורמים מוסמכים ואשר עוסקות בנושא עליו סבה המחלוקת. מובן שאין מקום להבאתעדויות מומחים לגבי כל תחומי החיים הרגילים והשיגרתיים, אך כשמדובר על תחום בו דרוש נסיון או ידע מיוחדים, אין מקום לכך שביהמ"ש יסגור עצמו מפני שמיעת ראיות המומחים ויקבע בסופו של דבר מה הסביר והנבון.
לאור האמור לעיל הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שניתן יהיה להגיש חוות דעת מומחים ע"י שני הצדדים וכן שניתן יהיה להגיש כראיה את הנחיות משרד החינוך והתרבות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. נוביק וברקוביץ למערערים, עו"ד י. מלמן למשיבים. 13.6.84) .
ע.א. 656/81 - תופיק יאסין נגד "ציון" חברת ביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נפגע קשות בתאונת דרכים ב- 1977 כאשר נהג בטרקטור שאליו היתה רתומה עגלה עמוסת אבטיחים. המחלוקת בין המערער וחברת הביטוח סבה על אחוז הפגיעה בכושר תפקידו של המערער כחקלאי ובעקבות זאת מה הנזק שנגרם לו בתאונה נשוא הדיון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער היה מאושפז כחודש וחצי ועבר ניתוחים וסבל סבל רב. נותרה לו נכות לצמיתות באחוז גבוה. הנכות המשוקללת הגופנית והמוחית היא מעל %40 ולעומת זאת הפגיעה בכושר התפקוד היא של %30. הוכח שהמערער היה חקלאי מצליח שראה ברכה בעמלו והרויח למעשה פי כמה מהשכר הממוצע במשק. מאז התאונה "אין הוא אותו אדם שהיה לפני התאונה" ואין הוא משתכר כפי שהשתכר קודם. ביהמ"ש לא קיבל את עדות המערער שהוא לא יצלח עוד לעבודה כלשהי וקבע שהוא עדיין יכול לעבוד והחליט לפסוק לו פיצוי לכיסוי הפסדי השתכרות בעתיד בסכום גלובלי.
מסקנה זו מוצדקת אולם לא כן הסכום שנפסק למערער בסך 500,000 שקל ליום פסה"ד (ספטמבר 1981), סכום שהוא בלתי הולם את נסיבות המקרה. נוסף על הפיצוי נקבע שהמערער זכאי ל-100,000 שקל משוערך מיום פסק הדין להטבתהפסדיו בעבר כשביהמ"ש סבר שאמנם היה המערער בלתי מסוגל לעבודה במשך 6-12 חודשים, אך הספיק למכור את רוב היבול. הסכום של 600,000 שקל עבור 27 שנות עבודה (המערער היה כבן 38 כשנפגע) פירושו אובדן הכנסה חודשית של 2700 שקל. זהו סכום שאינו משקף את הפסדיו למעשה. השכר הממוצע במשק עמד בתאריך פסק הדין על כ-8000 שקל ומכאן שהפיצוי היווה כ-%34 ממנו. בהתחשב בחריצותו והצלחתו הבלתי רגילה של המערער בעבר כחקלאי, המסקנה היא שהכנסתו עלתה בהרבה על השכר הממוצע במשק, אולי אפילו כמה מונים. לפיכך הוחלט להכפיל את הסכום ולהעמידו על 1,200,000 שקל ליום פסק הדין בספטמבר 1981.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ענבר למערער, עו"ד קינן למשיבה. 20.6.84).
בר"ע 74/84 - ד"ר י. שוסהיים נגד נוה שמחה ואח'
*בקשת רשות ערעור בפסילת בורר (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי קיבל בקשתו של צד לבוררות לפסול בורר מסויים לכהן כבורר בסכסוך שבין המבקש לבין המשיבה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לבורר מיוחסות התבטאויות העשויות להוות יסוד סביר לאי אימונה של המשיבה שהיא תזכה מצד בורר זה ליחס שווה כמו המבקש ובכך די כבסיס לפסילה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 15.4.84).
בר"ע 96/84 - רחל מגזימוף ואח' נגד ראובן שמיע ואח'
*החלטות בענייני ניהול עיזבון ללא הזמנת כל הצדדים (הבקשה נדחתה).
לפי בקשת המשיבים החליט ביהמ"ש המחוזי למנות מעריך לנכסי עזבון השייך לבעלי הדין, לשלם שכרו של המעריך ולאשר שכ"ט ביניים למנהלי העזבון. המבקשים ביקשו מביהמ"ש המחוזי לבטל את הכרעתו בשלוש הבקשות הנ"ל ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענה ביסוד הבקשה לביטול היא שהשופט לא היה רשאי לדון ולהכריע בבקשות אלה הואיל ולא צורף תצהיר לשתי הבקשות הראשונות ולא צורפו כמשיבים לבקשות הנדונות יורשיו של המוריש - המבקשים. אין ספק שנפלו פגמים בהליך כנטען, אך אין הצדקהלהעניק רשות ערעור, שכן לגופו של ענין התוצאה לא תשתנה. באשר למינוי מעריך - הוגשה פרטת עזבון שנתמכה בתצהירים ובכך סופק המידע העיקרי הנדרש כדי שהשופט יוכל לשקול את הצורך במעריך המתאים למקרה הנדון. לא הועלתה כלטענה באשר לכישוריו של המעריך ואילו לגבי ההערכה לעיצומה יוכלו המבקשים להשמיע טענותיהם או התנגדותם בבוא העת. אשר לשכר שנפסק למעריך - הלה דרש שכר השווה לחמשת אלפים דולר ובקשתו צורפה לבקשה שהוגשה לביהמ"ש. אין טענה בפי המבקשים שהשכר שנפסק גבוה מדי או איזה שכר הם היו מציעים אילך הוזמנו לדיון. אשר להחלטה בדבר שכר ביניים למנהל העזבון - נכון שצריך לצרף את כל היורשים כמשיבים לדיון, אך למעשה מדובר בשכר ביניים שנפסק בשיעור של %2 בלבד משווי העזבון, שיעור שאינו בלתי הוגן לכל הדעות. מכל מקום, בהיות הקביעה נוגעת לשכר ביניים ניתן יהיה לתקן את המעוות במסגרת קביעת השכר הסופי. סיכומו של דבר, יש לפעול בהתאם לתקנה 38 לתקנות הירושה מכאן ולהבא, אך אין הצדקה לפתוח את הדיון בשלוש הבקשות הנדונות. אין זה מדרכו של ביהמ"ש לקבל ערעור על סמך טענה שהיא נכונה כשלעצמה, אם ברור מראש שהתוצאה לא תשתנה. הדברים הם קל וחומר כשמדובר בבקשה לרשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 25.3.83).
בר"ע 138/84 - ראובן שמיע ואח' נגד אליהו מגזומוף
*החלטה שלא לדחות תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לדחות על הסף את תביעת המשיב נגד המבקשים ובקשתם לרשות ערעור נדחתה. הלכה פסוקה היא שאיןמוחקים כתב תביעה כל עוד ניתן לתקנו כך שיגלה עילה. בנסיבות כאלה אין מקום לרשות ערעור על החלטה לא לדחות את התביעה על הסף, אפילו היא כוללת לעת עתה רק עילה של הבטחה לרשום מקרקעין של האב על שמו של הבן. אין מניע לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת עילה חילופית של הבן נגד העזבון לקבלת התמורה עבור החלקה שנמכרה כנטען. יצויין כי השאלה אם ניתן לראות בחוזה המכר התחייבות תקפה, המספקת דרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, אינה פשוטה וניתן יהיה לבררה אם יהיה צורך בכך, במסגרת ערעור על פסה"ד בתום הדיון. מכל מקום, מדובר ב"החלטת ביניים" שניתן להשיג עליה במסגרת הערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 25.3.84).
ע.פ. 576/81 - אברהם ישי נגד מדינת ישראל
*הרשעת עו"ד בנסיון לקבלת דבר במרמה (הערעור נדחה).
המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון למאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור נדחה. מדובר בעיסקת מכירה של דירת עולים שירדו מהארץ. העולים גרו בדירת עמידר וקיבלו הודעה שהם יכולים לרכוש את הדירה. בעקבות זאת פנו למערער שימצא להם קונה לדירה מכיוון שהם כבר התכוננו לרדת מהארץ. המערער מצא קונים וערך שורה של הסכמים בין העולים - היורדים לבין הקונים. אלה שילמו למוכרים סכום כסף על החשבון ואת היתרה היו אמורים לשלם במשכנתא. על העולים נאסר למכור את הדירה עפ"י החוזה שהיו צריכים לחתום עם עמידר, ועל כן נערכו ההסכמים בין המוכרים לבין הקונים כפי שנערכו. המוכרים, בתור עולים, היו אמורים לקבל משכנתא בתנאים מועדפים, והמערער ניסה לקבל את המשכנתא למרות שהדירה נמכרה בינתיים. בגין הנסיון לקבל את ההלוואה בתנאים המועדפים הורשע המערער בנסיון לקבל דבר במרמה, ובהתחשב בדרך שביצע זאת, במעמדו כעורך דין ובמסגרת תפקידו, ראו במעשה אופי של עבירה שבוצעה בנסיבות מחמירות. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון סקר את החוזים השונים שנערכו בין המוכרים לקונים, את ההודעה אשר קיבלו המוכרים מחברת עמידר והחתימות על הטופס שחתמו, והגיע למסקנה כי המוכרים עדיין לא היו הבעלים של הדירה, כי טרם חתמו על חוזה עם עמידר וכי לא היו זכאים להלוואה וההרשעה בדין יסודה.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 19.4.84).
ב.ש. 220/84 - גדעון סלמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת כלים העשויים לשמש לפריצה ושוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, יחד עם שניים אחרים, נעצרו כשהם נוסעים ברכב שכור, כשהעורר יושב במושב האחורי. בחיפוש ברכב נמצאו כלים העשויים לשמש לפריצה או שוד. אלה נמצאו במושב האחורי ליד מקום ישיבהו של העורר. במושב הקדמי, שם ישב נאשם אחר, נמצא אקדח שהושג בגניבה וכן נמצאה ברכב מנת הרואין. נגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום בגין נשיאת נשק שלא כדין והובלתו, קשירת קשר לביצוע פשע, אחזקת כלי פריצה בכוונה לבצע פשע ואחזקת סם וכו'. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הנסיבות בהן נעצר העורר והציוד הרב המצביע על ייעודו, שכנעו את ביהמ"ש שיש בהם להוכיח את האישומים שבכתב האישום. מדובר במי שהוא בעל הרשעות קודמות ובעת המעצר היה חופשי עפ"י רישיון. הסניגור טוען כי העורר נזדמן באקראי לרכב וכי אין לייחס לו עבירה של גניבת אקדח, כי בעת הגניבה היה בבית-הכלא. אולם, כתב האישום איננו מייחס לעורר גניבת אקדח אלא נשיאת הנשק שהושג בעבירה וכן באחזקת כלי הפריצה והסמים. בשלב של המעצר לא בהכרח על השופט להתייחס ולבחון את אמינות הסברו של הנאשם לעצם המצאותו ברכב, אשר רק אם הוא אמין, עשוי הוא לסתור את הראיות לכאורה שבידי התביעה. תפקיד זה מסור לערכאה שתדון באישומים לגופם. ככל שמדובר בראיות לכאורה הרי מציאת הנשק, הסם וכלי הפריצה בתוך רכב שבו נסע העורר, כאשר לפחות כלי הפריצה גלויים לעין ליד מקום מושבו של העורר, יש בהם ראיה לכאורה על המיוחס לעורר. האישום של קשירת קשר לביצוע פשע עולה לכאורה מהנסיבות הנ"ל ומעצם ריכוז כל הפריטים אשר מציאותם יחד מלמדים על ייעודם.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גנון לעורר, עו"ד גב' ארד למשיבה. 11.3.84).
ע.א. 599/82 - מרדכי קורנפלד נגד ישראל קורנפלד ושושנה קורנפלד
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב במזונותיה של אשתו (המשיבה השניה שהיא פסולת דין) ושל בנו הקטין. ביהמ"ש פסק לאשה 1,000 שקלים לחודש ולילד 2100 שקלים כשהסכום צמוד. כן חוייב המערער בתשלומים עבור העבר בסך 14,000 שקל. הערעור נדחה.
לענין החיוב בתשלום מזונות לאשה, טען המערער כי האשה היא מפגרת בשכלה ונישואיו עמה היו בטלים מאחר והיו בגדר מקח טעות. לדבריו הוסתרה מפניו העובדה כי אשתו מפגרת ועל כן מדובר בנישואי ספק שדינם ביטול. טענה זו אין לקבל. שאלת תקפותם של הנישואין נבחנה באופן מלא ע"י ביהמ"ש ומסקנותיו מעוגנות היטב בחומר הראיות. טענת מקח טעות אמנם יכולה לשמש בסיס לביטולם של הנישואין, אולם בהעדר פס"ד של בי"ד רבני בדבר בטלות הנישואין היה על המערער להוכיח כי אכן נתקיים מקח טעות. ביהמ"ש יכול היה לדחות את טענת המערער שכביכול הוא לא היה מודע למצבה השכלי של אשתו ומה גם שמדובר על מי שחי עם אשה ללא טענות כשנתיים והיא ילדה לו בן ורק לאחר מכן נטש אותה. על כן בדין חוייב המערער במזונות אשתו ובנו. אשר לשיעור המזונות - ביהמ"ש בדק את צורכי המשיבים ויכולת ההשתכרות של המערער וקבע את שיעור המזונות בהתאם ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. שנהב למערער, עו"ד י. ברזילי למשיבים. 8.4.84).
ע.א. 3/83 - תמיר מיכאל נגד תמיר רן ואח'
*מזונות
(הערעור נתקבל באופן חלקי).
המערער חוייב בשעתו במזונות שני ילדיו הקטינים ובערעור לביהמ"ש העליון הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שינקוט עמדה בשאלות שונות הקשורות לפסיקת סכום המזונות. נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי כל אחד מן הצדדים יהיה רשאי להביא ראיות בקשר לנושאים שהוחזרו לבירור. לאחר שהוחזר התיק לביהמ"ש, הסכימו שני הצדדים לא להביא ראיות חדשות, אך לאחר התפתחויות שונות הגישו הצדדים תצהירים ולא נחקרו עליהם. על יסודהתצהירים וטיעוני הצדדים חזר ביהמ"ש המחוזי וקבע את שיעור המזונות שבהם לא חל שינוי של ממש לעומת החיוב הקודם. הערעור נתקבל בחלקו.
אשר לטענת המערער כי נפל פגם בכך כי לא נשמעו עדויות ועדים ולא נחקרו עדי מפתח - אם יש לב"כ המערער להלין הרי זה על עצמו על שחזר בו מכוונתו להשמיע עדים ועל שלא ביקש לחקור את המצהירה מטעם המשיבים. בתצהיריו לא התייחס המערער כלל לשיעור צורכיהם של המשיבים ולהוצאות הבית, ועל כן מרכיבים אלה בפסה"ד מושתתים על הצהרת אמם של המשיבים שלא נסתרה, ואין להתערב בממצאי ביהמ"ש בכל הנוגע לצרכי המשיבים, להוצאות הבית ולדמי הטיפול שהם חלק ממזונותיהם של המשיבים.
ברם, יש טעם בטענת המערער כי מחומר הראיות לא עולה כי הכנסתו הנקיה החודשית הגיעה במועד הקובע לכדי 2150 שקל לחודש כפי שנקבע בפסה"ד. ביהמ"ש קבע כי יש למערער הכנסות שונות כאשר לא היו ראיות לכך וכן לקח בחשבון הכנסות שונות שלא היה צריך לקחת בחשבון, כגון תלושי הנחה שמקבל המערער ממקום עבודתו לקניית בגדים ונעלי עבודה. בהתחשב בכך הפחית ביהמ"ש את חיובו של המערער מ- 880 שקל לחודש והעמיד את החיוב על 600 שקל, תוך שהוא ביטל ניכוי מסויים שניתן בחיוב הקודם.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צ. סמוכה למערער, עו"ד א. זינגר למשיבים. 27.6.84).