ע.א. 805/79 - עזבון המנוח אל- גול ואח' נגד כולל חבד וכולל והלין בירושלים ואח'
*רישום מקרקעין. * התיישנות. * תוקף פס"ד ירדני ומעשה בי"ד.(ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בירושלים בת.א. 193/69 - הערעור נדחה).
נשוא המחלוקת חלקת קרקע בבית העלמין שבהר הזיתים. מלכתחילה היתה רשומה הקרקע בשם נסים בק בתור מיופה כח כולל והלין ומשה ויטנברג בתור מיופה כח כולל חב"ד. בשנת 1927 הגישו שני הכוללים תובענה נגד יורשי בק וויטנברג כדי שהקרקע תירשם על שם הכוללים. ביהמ"ש לקרקעות קבע כי יש לרשום את החלקה בשם שתי האגודות התובעות. בעקבות פסה"ד נפתח תיק במשרד רישום המקרקעין בירושלים וב-1928 נרשמה הקרקע על שם שני הכוללים.
בשנת 1951, כאשר השטח היה בידי ירדן, הוגשה בקשה על-ידי אחמד אל-גול שהקרקע תרשם על שמו. ניתן צו לרשום את הקרקע על שמו ובנסח הרישום צויין כי "זהו רישום חדש לפי צו סגן מנהל המקרקעין והמדידות". בשנת 1955 הגיש הממונה על נכסי האויב הירדני לבית המשפט בירושלים תובענה נגד אל-גול בטענה שהחלקה שייכת ליהודי בשם יודל אלשמאס (לאחר מכן התברר כי מדובר באחד יהודה מינץ) ועל כן ביקש לבטל את הרישום על שם אל-גול ולפסוק שאלשמאס הוא בעל הקרקע. הראיות שהביא הממונה היו רישומים במס רכוש. שני הכוללים לא ידעו על התביעה של הממונה, לא השתתפו בברורה ולא היו יכולים להיות מיוצגים בה. הממונה הירדני לא ידע על קיום הרישום המנדטורי הנ"ל שהבעלים הם שניהכוללים וביסס את תביעתו על נסח רישום מסי רכוש חקלאי. ביהמ"ש הירדני קבע כי הממונה לא הוכיח כי יודל אלשמאס היה מחזיק את הקרקע בעצמו או ע"י אחרים וכי מאידך הוכח שאל-גול החזיק בקרקע תקופה העולה על תקופת ההתישנות. בשנת 1963 הגיש הממונה הירדני תביעה נוספת והפעם בשם שני הכוללים וטענתו היתה שאל גול, שנפטר בינתיים, רשם את הקרקע על שמו בדרך של רמאות והונאה. תביעה זו לא הגיעה לידי בירור. בשנת 1969 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה ע"י הכוללים נגד עזבונו של אל-גול ואח' לבטל את רישום הקרקע בפנקסי הביניים של רישום הקרקעות הירדני ע"ש אל- גול ולקבוע כי הקרקע שייכת לכוללים ושנרכשה עוד בתקופת התורכים ע"י נאמנים מטעם הכוללים. המשיבים הסתמכו על פסק הדין משנת 1927 והמערערים העלו טענות שונות נגד אותו פסק דין, אך אלה נדחו ע"י השופט, מהנימוק שאין הוא מוסמך להכנס לדין בדבר תקפו של פסק הדין, מאחר ואיש לא ערער על אותו פסק דין והחלקה רשומה על שם המשיבים למעלה מ- 50 שנה. יחד עם זאת דן ביהמ"ש המחוזי בטענה שאין תוקף לפסק הדין של בית המשפט לקרקעות הנ"ל מכיוון שאל-גול לא הוזמן לדין וגם טענה זו נדחתה מהטעם שלא היתה חובה על התובעים באותו משפט להזמין לדין אנשים שהחזיקו בחלקה שלא כדין וללא כל זכות. באה עדות בפני בית המשפט כי יודל שמאס הנ"ל הינו יהודה מינץ שהיה פקיד החברה קדישא החסידית בה מאוגדים שני הכוללים, ומינץ זה היה משלם מסים בעד החלקה וכן מקבל מהערבים שעיבדו את החלקה תשלום מתוך היבול עבור הכוללים. בית המשפט המחוזי קבע כי עד שנת 1941 נתנו מעבדי הקרקע למשיבים תמורה בדרך של מתן חלק מהיבול, והיה מוכן להניח שמשנת 1941 החזיק אל-גול בחלקה החזקה נוגדת, אך מכין שמאז ועד 1948 לא עברה קופת התישנות ומכיוון שב-1948 נפסק מירוץ ההתישנות, סבר כי לא הוכחה טענת התישנות שאותה העלו המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה גם טענת המערערים שפסק הדין של בית המשפט הירדני, שבו נדחתה תביעת הממונה הירדני נגד אל-גול, מהווה מעשה בית דין לגביתביעת המשיבים לבית המשפט המחוזי. מכאן הערעור.
א. אשר לתוקף פסק הדין של בית המשפט הירדני שדחה את תביעת הממונהעל נכסי האויב הירדני - אכן, נקבע כי קיימת חזקה, הניתנת לסתירה, שרשות ציבורית במדינת ירדן אינה עושה פעולה שאינה מוסמכת לעשותה על פי הדין, והמגמה היא לקיים רציפות של זכויות הקנין הפרטי כאשר שלטון בשטח מסוים מתחלף. אעפ"כ אין לראות בפסק הדין הנ"ל מחסום בפני הגשת תביעה ע"י המשיבים. פסיקתו של בית המשפט הירדני אינה יכולה להוות מעשה בית דין, ואף
לא השתק עילה או השתק פלוגתא כלפי הכוללים, מכיון ששני הכוללים לא היו צד להליכים בבית המשפט הירדני. אין ספק שתביעת הממונה הירדני נעשתה רק בשמו של יהודה מינץ, כפי שהיה ידוע בשם יודל שאמס, ושתביעה זו היתה מבוססת רק על הרישום בפנקסי המסים ושלממונה לא היתה כל ידיעה על קיומם של הכוללים או על רישום החלקה בשמם. הטענה שפסק הדין הירדני מהווה פסק חפצא, שהוא בר תוקף כלפי כולי עלמא, גם היא אינה מבוססת, מכיון שבנסיבות שבהן התקיים המשפט לא היתה לשני הכוללים, שהם הבעלים הרשומים שלהקרקע לפי הרישום מתקופת המנדט, כל ידיעה ולא יכלה להיות להם כל ידיעה על ההליכים שהביאו למתן פסק הדין.
ב. החלקה נרשמה על שם המשיבים לפי פסק הדין של בית המשפט לקרקעות וצודק ב"כ המערערים כי רישום מקרקעין שלא עברו הליכי הסדר איננו מהווה ערובה לזכות הבעלות, ושהמנוח אל- גול, שלא היה צד להליכים בבית המשפט לקרקעות, היה רשאי להגיש התנגדות לפסק הדין או לערער עליו. אין צורך לדון בשאלה אם היו רשאים יורשי אל- גול לתקוף את פסק הדין של ביהמ"ש לקרקעות ללא הגשת תובענה לביטול פסק דין ואפשר להניח שהיו רשאים להעלות את כל הטענות נגד פסה"ד כטענות הגנה בפני תביעת המשיבים, ולראות בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שבה הגיעו לידי ברור הן תביעת הכוללים והן תביעת המערערים לגבי הקרקע, כדיון בסכסוך בעלות על הקרקע כאשר קיימים שני רישומים סותרים לגביה. השאלה האמיתית במחלוקת היא מי מבעלי הדין הצליח להראות, בהתחשב עם חובת ההוכחה המוטלת על כל בעל דין, שהרישום בשמו הוא הנכון ושהחלקה היא בבעלותו.
ג. הרישום בשם אל-גול בפנקס הביניים הירדני היה מחוסר יסוד. היה זה "רישום חדש" של קרקע שלגביה, כביכול, לא קיים רישום קודם, ורישום כזה ניתן היה לעשות אם המקרקעין לא היו רשומים בספרי האחוזה. במקרה דנא החלקה היתה רשומה בשם המשיבים וטעם זה בלבד מספיק כדי לשלול את תקפו של הרישום החדש שנעשה בפנקס הביניים הירדני. פסק הדין של ביהמ"ש הירדני אינו יכול לבסס את תוקף הרישום שכן, כאמור, הכוללים לא היו צד לאותו משפט.
ד. ביהמ"ש הירדני דן בענין ללא משוא פנים, אולם כל מה שנקבע בפסק הדין הוא שבני משפחת אל- גול החזיקו באדמה במשך תקופה העולה על תקופת ההתישנות ושאל- גול שילם מסים. אשר לתשלום המסים - התברר בתביעת המשיבים כי המסים שולמו עד 1943 על ידי הכוללים והמערערים לא הצליחו להוכיח בדיון זה כי אי פעם שולם מס על ידם או מטעמם. אשר להחזקה והזכויות שהיה ביכולתה להקנות לאל-גול - חזקה במשך תקופה העולה על תקופת ההתישנות יכולה לשמש הגנה נגד תביעה לסילוק יד, אך, פרט לדיונים בהסדר מקרקעין, אין חזקה, אפילו כשהיא נוגדת, מקנה זכות קנין. על כן הרישום בפנקס הביניים הירדני ופסק הדין הירדני שדחה את תביעת הממונה, אין בהם כדי לבסס כל זכות קנין על החלקה לטובת עזבון אל- גול. לעומת זאת הצליחו המשיבים להראות שהרישום שנעשה בשמם בעקבות פסק הדין של בית המשפט לקרקעות הוא בעל תוקף. הרישום בשם המשיבים תקין על פניו, והוא נעשה על פי פסק דין של בית משפט מוסמך שבו נקבע שהכוללים הם בעלי החלקה.
ה. הרישום על שם הכוללים לא היה מבוסס על זכות קנין בתוקף חזקה ארוכה, אלא על זכות קנין כבעלים אמיתיים של הנכס שאותו הם רכשו בשנות השמונים
של המאה הקודמת. מי שטוען נגד בעלות רשומה חייב להביא "הוכחה קפדנית נגד תקפו של הרישום". שיטת הרישום לפי פקודת העברת קרקעות משנת 1920 קנתה לה אמון רב בציבור ובתי המשפט מייחסים גם לרישום "הישן" שבספרי האחוזה ערך רב כהוכחה על זכותו של הבעל הרשום, אם כי רישום כזה אינו מקנה ערובה לבעלות. משנשלל תקפו של הרישום בפנקס הביניים הירדני והמערערים לא הצליחו לערער את תקפו של הרישום על שם המשיבים, נותרה טענת הגנה אחרונה למערערים והיא טענת ההתישנות.
ו. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את טענת ההתישנות. בטענת ההתישנות יש לדון לפי הוראות חוק ההתישנות, והעובדה שהחלקה היתה עד 1967 בשטח הנתון לשליטת ירדן, אינה שוללת את תחולת חוק ההתישנות, כאשר מדובר בתביעה המוגשת בישראל, ומה גם כשבעת הגשת התביעה החלקה היתה בשטח שעליו חל המשפט של המדינה. יש לקבל את הטענה כי מכיון שמדובר בזכויות בחלקה שהיתה מחוץ לגבולות ישראל עד 1967 אין להחיל את חוק ההתישנות. לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי האנגלי, כשמדובר בהתישנות שלפי הדין מעניקה זכות קנין במקרקעין, הזכויות נקבעות לפי דין המקום שבו הנכס נמצא, אך שונה המצב כשמדובר בהתישנות דיונית שלגביה הדעה המקובלת היא שחל דין מקום הדיון. בישראל, ההתישנות לפי חוק ההתישנות היא דיונית ולא מהותית. לא הובאו הוכחות מה הדין בענין זה בירדן ועלינו להניח שאינו שונה מהדין בישראל. על כן יזם לדון בטענת ההתישנות לפי הוראות חוק ההתישנות.
ז. התביעה כאמור היתה תביעה לביטול הרישום בפנקס הביניים הירדני, והעילה נולדה לכל המוקדם כשבוצע הרישום החדש בשנת 1951. בתובענה במקרקעין תקופת ההתישנות היא 15 שנה. המשיבים לא ידעו ולא יכלו לדעת על הרישום החדש עד 1967 ועל כן החלה תקופת ההתישנות רק בשנת 1967. העובדה שאל- גול החזיק בחלקה במשך שנים רבות אינה יכולה לשמש לו הגנה נגד תביעת הכוללים. אל- גול או בני משפחתו היו משלמים תמורה לכוללים באמצעות יהודה מינץ ועל כן החזקה שלהם בחלקה היתה חזקה של שוכרים או של בני רשות. רק חזקה נוגדת יכולה היתה לבסס טענת התישנות. הזמן מתחיל לרוץ לטובת המחזיק במקרקעין רק מאז שהוא עושה מעשה המראה שהוא כופר בזכות הקנין של הבעלים. במקרה שלפנינו נפסקה מסירת חלק מתנובת השדה לבעלים בשנת 1941 וגם אם נניח שממועד זה מתחילה החזקה נוגדת של אל- גול שיש בה לבסס טענת התישנות, הרי מרוץ תקופת ההתישנות נפסק, על פי.הוראת סעיף 14 לחוק ההתישנות, מ-1948 ועד 1967 ועל כן לא עברה בעת הגשת התביעה תקופת ההתישנות של 15 שבה שהיתה יכולה לשמש למערערים כהגנה נגד תביעה לסילוק יד. על כן יש לדחות את טענת ההתישנות גם אם נתעלם מכך שאין אנו דנים בתביעה לסילוק יד, אלא בתביעה לביטול רישום בדבר בעלות על החלקה.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, אלון, ברק. החלטה - הנשיא. עוה"ד סוכובולסקי ואלטבאור למערערים, עו"ד מיכאלי לכוללים, עו"ד גב' ראב למדינה. 9.1.84)
ע.א. 101/81 - נעמן דג נגד מדינת ישראל
*תביעה בנזיקין עקב נזק לרכב שגוייס לצה"ל. *נטל ההוכחה.(ערעור על פס"ד בית המשפט המחוזי בת"א בת.א. 695/76 - הערעור נתקבל)
המערער הוא בעל טנדר ולצרכי עבודתו ככוורן הרכיב עליו מנוף הידראולי בעל בקרה חשמלית לשם העברת כוורות בשדה. על פי צו תקנות שעת חרום (רישום ציוד וגיסו) גוייס הטנדר לצה"ל ומכיוון שנאמר בצו כי יש להביא את הטנדר "יחד עם כל ציוד עזר וציוד מחובר" הביאו המערער בלי לפרק את המנוף וכך הוא גוייס. בעת הגיוס נדחתה בקשת המערער לאפשר לו פירוק המנוף. לאחר מכן ניזוק המנוף ולאחר הגיוס הוחזר הטנדר למערער ובמשך שמונה חודשים עמד במוסכים לצורך תיקונו. בהתאם לפקודת הפיצויים פוצה המערער על הנזקים שנגרמו לרכב ולמנוף. עפ"י הפקודה זכאי הניזק רק לדמי תיקון הנזק ודמי שימוש במשך תקופת ההפקעה ובנוסף לנזק זה תבע המערער פיצוי על הנזקים הנוספים שנגרמו לו, לטענתו, בתום תקופת ההפקעה, כאשר הרכב היה מושבת. פיצויים אלה תבע המערער על פי פקודת הנזיקין. הוא ייחס למדינת שורה של מעשים או מחדלים שהם בבחינת רשלנות, פרט בכתב התביעה את הרשלנות וגם ביקש להסתמך על הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין כאן מקום להסתמך על הכלל הנ"ל וכן סבר שהמערער לא הוכיח את רשלנות המדינה וקבע שאין המדינה אחראית לנזק. מכאן הערעור.
א. בביהמ"ש המחוזי היתה מחלוקת אם רשאי היה המערער לפרק את המנוף על מנת שיגויס הרכב בלעדיו וכן מדוע לא נעתרו שלטונות צה"ל לבקשת המערער כי יפורק המנוף במעמד הגיוס. לשאלות אלה לא היתה צריכה להיות כל משמעות, כי בכתב ההגנה נטען במפורש שהטנדר והמנוף הינם ציוד כמשמעותו בתקנות שעת חירום הנ"ל וכי התובע צריך היה להעמידם לרשות הצבא. נטען שם באורח חילופי שאף אם התנדב המערער והעמיד את המנוף יחד עם הטנדר לרשות הצבא דינו כאילו עשה את הדבר מכח חובה שהוטלה עליו. לאור עמדה זו לא מובנת מסקנת בית המשפט המחוזי כי 'על התובע להלין רק על עצמו על שלא פרק את המנוף או לא שחרר את הרכב בכלל באותו יום". משהודתה המשיבה שהמערער היה חייב להביא את הטנדר יחד עם המנוף, שוב לא היה מקום לייחס למערער כל אשםבאשר קיים את הצו כלשונו ולא פרק את המנוף.
ב. הוראות פקודת הפיצויים אינן חוסמות בפני הניזוק הגשת תביעה מכח פקודת הנזיקין. אין מניעה שהתובע יתבע נזק שאינו מכוסה על פי פקודת הפיצויים, אם קיימת בידו עילה נפרדת המבוססת על פקודת הנזיקין. הפטור שבפקודת הפיצויים אינו משתרע על רשלנות במעשה, ומשום כך במקרה של המערער אין פקודת הפיצויים מהווה מחסום שיתבע את נזקו שאינו מכוסה בפקודה זו ובלבד שיוכיח את אחריות המדינה הנובעת מרשלנות שבמעשה.
ג. אין פגם בכך שהתובע מפרט בכתב התביעה מעשי רשלנות ספציפיים של הנתבע, ורק משלא מצליח בהוכחתם הוא מבקש לסמוך על הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". כשאינו מצליח להוכיח את הרשלנות הספציפית אינו מנוע לסמוך על הכלל הנ"ל שהינו הוראת דין מדיני הראיות להוכחת הרשלנות. לכלל זה אין אופי עצמאי, וכאשר מעצם אירוע הנזק מסתבר שהיתה רשלנות מצד הנתבע שגרם לנזק, אין לשלול מהתובע אפשרות לסמוך על הכלל, ובלבד שנתקיימו התנאים הנדרשים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא נתקיים אף אחד משלושת הגורמים שהם תנאי להסתמכות על סעיף 41. בענין זה די בכך כי התנאי השני של הסעיף, הדורש כי
הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, לא נתקיים. מכיון שהמערער לא הוכיח קיומו של התנאי השני שבסעיף 41 אינו יכול לסמוך על הכלל מבחינה ראייתית.
ד. אולם גם אם נכשל המערער בנסיונו להעביר על המשיבה את נטל ההוכחה להיעדר רשלנות מכח סעיף 41, אין הוא מנוע להביא ראיות נסיבתיות כדי להראות קיומה של רשלנות לכאורה. אם הוכחה רשלנות אפשרית באמצעות ראיות נסיבתיות, גם אז עשוי הנתבע לשאת באחריות, אלא אם יוכיח שלא היתה התרשלות מצדו. סעיף 41 אינו בא למצות את כל מצבי העובדות שבהם תעבור על הנתבע החובה למתן הסבר להעדר רשלנות. אם במהלך המשפט הוכחו עובדות המעלות מסקנה לכאורה שהתאונה נגרמה ברשלנות הנתבעים, יזכה התובע בתביעתו אלא אם כן הנתבעים בה ימציאו הסבר שיסיר משכמם את האחריות. ה. אין ממש בטענת התביעה שעצם גיוס הרכב כשהמנוף מורכב עליו והסירוב להרשות את פירוקו מהווים רשלנות. גם לא הוכח כי זרוע המנוף נפגעה כתוצאה ממכה בשער הבסיס וכי הדבר נעשה עקב רשלנות שהמשיבה אחראית לה. גם העובדה שהרכב הוחזר למערער במצב פגום ולא כפי שהיה בעת גיוסו אין בה כשלעצמה כדי להצדיק להעביר את נטל ההוכחה על המדינה, כאשר אין בידי התובע להתבסס על סעיף 41. אולם היו שתי ראיות מהותיות שהיה בהן להוכיח לכאורה רשלנות המשיבה, הן לענין הטיפול הלא נאות ברכב והן להמשך השימוש בו על אף הפגיעה במנוף ובמערכת הבקרה החשמלית. נגד אלה לא הובאו מטעם המדינה כל ראיות או הסברים כי נעשו שלא ברשלנות. אין דרכו של מנוף המורכב על רכב להפגע מעצמו וכאשר נפגע אין דרכו לההפך לגרוטאה אלא כפי שהוכח כאן שהיה המשך שימוש בו על אף יעוץ מומחה שיש לתקנו או לפחות לפרקו.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.1.84). בר"ע 444/83 - נסים אל-על נגד מדינת ישראל
*שימוש ברכב ללא רשות הבעלים (הבקשה נדחתה).
לאחר חצות לילה נמצא המבקש נוסע במכונית נהוגה בידי אחר. המכונית נגנבה שעה קלה קודם לכן. הנהג הוריד את המבקש ליד בחור אחד והמבקש ירד ושאל את הבחור היכן ה"החברה". נהג המכונית המשיך לנסוע וחזר זמן קצר לאחר מכן למקום שבו עמדו המערער וחברו, וכשנוכח לדעת שבמקום נמצאים אנשי משטרה נמלט מן המקום. הסברו של המבקש שהוא עלה למכונית כטרמפיסט נדחה על ידי השופט כבלתי אמין ובית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה של שימוש ברכב ללא רשות. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות והבקשה לבקשת ערעור נדחתה. לנוכח מכלול הנסיבות חייב היה המבקש ליתן הסבר להמצאותו במכונית. העובדה שהנהג חזר לאותו מקום שבו הוריד את המבקש יכול ותצביע לכאורה על קשר שהיה קיים בינו לבין המבקש. בנסיבות אלה דחיית הסברו של המבקש מחזקת את ה"יש" ומצדיקה את מסקנת הרוב בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, גולדברג. עו"ד יפתח למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 2.1.84).
בר"ע 88/84 - דניאל ששון חזקיה נגד מדינת ישראל
*נהיגה בשכרות וגרימת תאונה(הבקשה נדחתה).
המבקש נהג בכלי רכב בשכרות ולמרות שנפסל לנהיגה וגרם, עקב נהיגתו בניגוד לדיני התעבורה, לתאונת דרכים בה נהרס רכבו. הוא נדון לששה חדשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי וכן נפסל לנהיגה לתקופה של עשר שנים. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת הסניגור היא כי בימ"ש השלום לא נתן דעתו לנסיבות האישיות של המבקש, שהוא חי עם אמו האלמנה, כי סיים שרותו הצבאי ללא דופי וכי הוא עובד לשביעות רצון מעסיקיו. עובדות אלו אמנם הובאו בפני ביהמ"ש המחוזי, אך ביהמ"ש שגה כאשר ציין כי בימ"ש השלום שקל את כל השקולים הצריכים לענין. אין מקום להענקת רשות ערעור. המבקש הוא רק כשנה בעל רשיון נהיגה וזו הפעם השניה שהוא גורם לתאונה. הפעם נהג בשכרות וברשלנות בעת שהיה פסול לנהיגה וזהו על כן מקרה טפוסי המצדיק הטלת מאסר לריצוי בפועל.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. תגר למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 14.2.84). ב.ש. 110/84 - נביל אל מרבוע נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר עד לערעור(בקשה לדחיית ביצוע מאסר עד שמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).
מתסקיר קצין המבחן שהוגש עולה כי לאחר מאסרו האחרון עבר המבקש תהליך שיקומי, הוא עובד ומעבידיו תארוהו כאדם המתמיד בעבודתו תוך מסירות רבה. לטענת הסניגורית אם יחל המבקש לרצות את ענשו לפני שיתברר ערעורו, כי אז ייקטע תהליך שיקום זה והנזק שיגרם לא ניתן יהיה עוד לתיקון. על כן מבקש המבקש כי מועד ביצוע המאסר יעוכב עד לשמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. הנסיבות מצדיקות במקרה מיוחד זה את עיכוב ביצוע גזר הדין עד להחלטה בערעור. (בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' נ. בר שדה למבקש, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 7.2.84). ב.ש. 92/84 - אלון בילו ואח' נגד יצחק בילו
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
המבקשים 1 ו- 2 הם בניו של המשיב והמבקשת השלישית היא אשתו. בשעתו תבעה האשה בשמה ובשם הבנים מזונות מהמשיב ובהחלטה שניתנה ביום 13.12.81 חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום מזונות זמניים לכל השלושה בשעור של 8,000 שקלים ובהצמדה. בשנת 1983 התקיים הדיון לגופו וביהמ"ש קבע כי אין הבעל חייב לשלם מזונות לאשתו ובאשר למזונות הילדים קבע כי הסכום יעמוד על 2,500 שקלים משנת 1981. השופט הוסיף וקבע בפסק דינו כי "הנתבע יהיה זכאי לנכות מסכום החיוב האמור את כל הכספים, שהוא שילם למזונות לשלושת התובעים. הנני מחייב את (האשה) להחזיר לנתבע כל סכום ששולם לה מעבר למגיע על פי פס"ד זה...". אם הוראה זו שבפסק הדין תעמוד בתוקפה כי אז יוכל המשיב לקזז כל סכום המזונות שהוא חב לילדים במשך חדשים ארוכים, ולמעשה במשך שנים. תוצאה זו היא בלתי נסבלת ואינה מתקבלת על הדעת. לפיכך ביקש ב"כ המבקשים לעכב ביצועה של הוראה זו עד לברור הערעור בביהמ"ש העליון. עפ"י הצעת השופט לוין הסכימו בעלי הדין כי המשיב יהיה רשאי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל נגד האשה לגביית הסכום ששולם ביתר, אך יהיה חייב להמשיך ולשלם לבנים את מזונותיהם בהתאם לפסיקה האחרונה, והתשלום יעשה לידי האשה והוא יהיה מנוע לשים ידו על כספים אלה או לקזזם נגד תשלום החוב.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ח. אונגר למבקשים, עו"ד ד. טיטונוביץ למשיב. 7.2.84).
בג"צ 30/84 רב בריח בע"מ ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשה להמיר אישום פלילי בתשלום כופר (העתירה נדחתה).
נגד העותרים נפתחו הליכים פליליים בבית משפט השלום בעבירות על פי חוק מס קניה וחוק מס ערך מוסף. ב"כ העותרים ביקש מהמשיבים לעכב את ההליכים בתביעות שהוגשו ולחילופין להסכים להמרת האישומים הפליליים בתשלום כופר. המשיבים סרבו והיועץ המשפטי הבהיר כי אין התיקים האמורים תואמים את הקריטריונים להמרת אישומים פליליים בתשלום כופר.העתירה מופנית נגד ההחלטה האמורה והיא נדחתה. החלטת היועץ המשפטי לעכב הליכים או לסרב לעשות כן, והחלטת מנהל אגף המכס והממונה על מס ערך מוסף להסכים או לסרב להמרת עבירות בתשלום כופר, ניתנות לשיקול דעתן של אותן רשויות, וכל זמן שהחלטות אלה מתקבלות בתום ולא על סמך שיקולים זרים או בשרירות לב לא יתערב בהן בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בך.).
בג"צ 456/83 - אהובה וישראל ברוידא נגד עירית רעננה
*דרוג מבנים לצורך מס עסקים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה דרוג מבנים, שאינם דירות, לצרכי ארנונה בתחום עירית רעננה, כאשר שטח מחסנים נכלל בסעיף אחד עם בתי עסק, משרדים וכד' מבלי להבחין בין אלה, וכאשר הסכום המשתלם הוא לפי ממ"ר. העתירה נגד קביעה זו נדחתה. בג"צ ניתח את הסעיפים הנוגעים לקביעת שיעורי הארנונה והגיע למסקנה שיכלה העיריה לקבוע את שיעורי הארנונה כפי שקבעה ואין זה בלתי סביר לכלול במסגרת אחת את סוגי המבנים השונים מחוץ לדירות. עם זאת המליץ בג"צ שהמשיבה תשקול לקראת שנת הכספים הבאה עריכת סווג משנה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד גוטפריד לעותרים, עוה"ד צור ורווה למשיבים. 9.2.84).
בג"צ 305+353/82 - מור נגד הועדות לתכנון ולבניה ואהרונוף
*בקשה לרשיון בניה במקרקעין שלא נחתמה ע"י כל הבעלים (עתירת מור נגד הוועדות נדחתה ועתירת אהרונוף נגד הוועדות נתקבלה).
השאלה העומדת להכרעה בדיון זה היא, אם רשאית ועדה מקומית לתכנון ולבניה ליתן היתר בניה לאחד הבעלים המשותפים של קרקע, על אף שהבקשה למתן ההיתר נחתמה על ידו בלבד, מבלי שהבעלים האחרים של הקרקע חתמו עליה ועל אף התנגדותם של אלה. הועדה המקומית סברה שאין לתת היתר בניה למשפחת אהרונוף, באשר משפחת מור שהיא בעלים משותפים במקרקעין, מתנגדת לכך. הועדה המחוזית סברה כי די בכך שאחד הבעלים חותם על הבקשה לבניה כדי שהועדה תעניק לו את היתר הבניה ואין צורך בהסכמת כל הבעלים. לפיכך הורתה הועדה המחוזית לועדה המקומית לתת היתר לאהרונוף לבנות דירתם על המקרקעין המשותפים. משפחת מור פנתה לבג"צ שיורה לועדה המקומית כי לא תיתן היתר לאהרונוף ואילו משפחת אהרונוף פנתה לבג"צ בעתירה כי יורה לועדה המקומית להעניק לו היתר בניה. עתירת מור בוטלה ועתירת אהרונוף נתקבלה.
בג"צ קבע כי על פי חוקי התכנון אין צורך בכך שכל בעלי מקרקעין משותפים יחתמו על הבקשה לקבלת היתר בניה. נשמעה טענה שאין זה סביר שמחוקק המשנה התכוון להעניק לאחד מבעלי הנכס את הזכות לקבל היתר בניה ללא הסכמת בעליו האחרים ושפרוש כזה של התקנות הינו אבסורדי, סותר את דיני הקנין, ועל כן אין לקיימו. אכן, כלל הוא, שאם הפירוש המילולי לחוק יביא לאבסורד ולתוצאה אשר בעליל סותרת את כוונת המחוקק, רשאי ביהמ"ש לפרש את החוק פירוש העומד בסתירה ללשונו, ולעתים להתעלם ממלים המופיעות בו. אך
כך יעשה רק במקרים יוצאי דופן כאשר אין ליתן ללשון החוק כפשוטה פירוש סביר כלשהו. לא כן בענייננו. מתן הזכות לבקש היתר לאחד מבעליו של נכס, אין בו כדי לפגוע בזכויות הקנייניות של בעלים אחרים של אותו נכס. עומדת לבעלים האחרים האפשרות לפנות לערכאות המוסמכות ולקבל אותם סעדים להם הם זכאים מכח זכות הבעלות שלהם בנכס ומכח היחסים המשפטיים המחייבים בינם לבין הבעלים שביקשו את ההיתר. בכל הנוגע ליחסים שבין מבקש ההיתר לבין הרשות המעניקה את ההיתר, על הועדה לבחון את הבקשה בשים לב לחוק ולסדרי התכנון באיזור ואין זה מסמכותה לדאוג לזכויות הזולת כל זמן שהרשיון ניתן תוך קיום הוראות החוק. יש מחלוקת בין מור ואהרונוף באשר לשאלה קניינית הנוגעת לבניה ועליהם להסדיר את המחלוקת ביניהם בביהמ"ש הרגיל. באשר לשאלה אם אהרונוף צריך לפנות לבית משפט לקבל החלטה שמותר לו לבנות או שעל מור לפנות לבית משפט לקבל צו האוסר על אהרונוף לבנות - על פי החוק והתקנות על מור לפנות לביהמ"ש.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד י. עציון ודותן למור, עו"ד ד.גולן לאהרונוף, עוה"ד צור וגל לוועדות. 26.1.84).
עש"מ 9/83 - פרג' מוסה נגד נציב שירות המדינה
*פיטורין לאחר הרשעה בעבירת טרור (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בעבירת משמעת, בעקבות הרשעתו בבימ"ש בעבירות על פקודת מניעת טרור שבהן נדון לששה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 10,000 שקלים. בית הדין המשמעתי גזר על המערער פיטורין תוך תשלום %80 פיצויי פיטורין והערעור נדחה. מדובר בפעולות רבות של ציור כתובות הזדהות עם ארגוני טרור על קירות הבתים, היינו לא מעשה חד פעמי אלא פעולה שבוצעה במקומות רבים בתוך הכפרים בענה ודיר אל אסד. צדק ביה"ד בקבעו שמי שמצייר כתובות נאצה נגד קיום המדינה אינו יכול להיות עובד המדינה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד סולימאן למערער,עו"ד גב' נ.ארד למשיב. 22.1.84). ע"א 64/84 (בר"ע 625/83) - סי.אן.סי ... בע"מ נגד הפניקס... בע"מ
*איחוד הדין בתביעה בסדר דין מקוצר ותביעה נגדית נפרדת (הערעור נתקבל).
הפניקס הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד סי.אן.סי. (המבקשת) ולמבקשת ניתנה רשות להתגונן נגד התביעה. לאחר מכן הגישה המבקשת תביעה נגד הפניקס וביקשה איחוד הדיון בשני התיקים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאחד את הדיון מהנימוקים הבאים: לא הובא נימוק משכנע לאיחור של כשנה וחצי בהגשת תביעתה של המערערת; תביעת המערערת מסובכת וכוללת תביעה למתן חשבונות ונזקים וידרשו הליכי ביניים מרובים כדי לקבוע את השאלות השנויות במחלוקת; היענות לבקשת האיחוד תגרור דחיה ארוכה בקביעת השמיעה בתיקים, שכן נתונה זכות קדימה מבחינת התור לתביעות בסדר דין מקוצר ואילו הקדמת השמיעה תהווה מתן יתרון לא מוצדק לתביעה של המערערת. הערעור נתקבל.
למרות הרתיעה שיש לביהמ"ש העליון מלהתערב בשאלת איחודן של תובענות, שאלה המסורה לשקול דעת הערכאה הדיונית, יש להתערב בהחלטה. הרשות להתגונן הוענקה למערערת, בהסכמת המשיבה, כששה חדשים לפני שהגישה המערערת את התביעה הנפרדת ומכאן שמדובר באיחור של ששה חדשים בלבד, אם כי גם ששה חדשים הם זמן לא מבוטל. הסברו של ב"כ המערערת לאיחור הוא שבחלק מן התקופה התנהל מו"מ בין בעלי הדין וכן שהבעיות הכרוכות בתביעה הן מסובכות ודרשו לימוד וליבון כרקע להכנת כתב התביעה. ב"כ המערערת טוען
שקיימת זהות בין חלק ניכר מהטענות בכתב ההגנה לבין אלה הכלולות בתביעה וטענה זו נראית נכונה. משהוענקה רשות להתגונן למערערת קמה לה ממילא הזכות להגיש כתב הגנה, תוך בקשה הנענית כדבר מובן מאליו, ובד בבד גם הזכות לתביעה שכנגד. השאלה היא איפוא כלום מוצדק הוא שהדיון בשתי התובענות יתנהל בנפרד רק משום האיחור בהגשת התביעה השניה והתשובה על כך היא שלילית. יש למנוע כפל דיון בשאלות זהות ביסודן ואין לומר כי יהא זה בלתי הוגן מבחינת סדרי ביהמ"ש להקדים את הדיון בתובענות המאוחדות. קיים איפוא סיכוי טוב שהאיחוד לא יביא לאיחור בפתיחת הדיון המאוחד.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד שביט למבקשת, עו"ד רייזינגר למשיבה. 16.1.84). בר"ע 414/83 - שמואל ליבליך ואח' נגד אלפרד האין
*העלאה הדרגתית של שכ"ד (הבקשה נדחתה).
המשיב שהוא מרפא שיניים משתמש בחלק מדירת מגורים כמרפאה. הפלוגתא הנדונה עניינה פרשנותו של סעיף 52(ה) לחוק הגנת הדייר (שבוטל בינתיים בתשמ"ג). סעיף זה אומר כי " קבע בית דין לאחר תחילתו של חוק תשל"א דמי שכירות העולים על דמי השכירות שהשתלמו ערב תחילתו של החוק האמור, תבוצע ההעלאה בהדרגה תוך ארבע שנים כך שבכל שנה יעלו דמי השכירות ברבע מסכום ההעלאה הכוללת". המבקשים טענו שההוראה בדבר העלאה הדרגתית חלה רק פעם, היינו, בשנים 75- 1971, ואילו בהעלאות שנעשו על פי תקנות בשנים מאוחרות יותר אין העלאה הדרגתית. במקרה הנדון נעשתה ההעלאה ב-1979 לעומת דמי השכירות שחלו ב-1978 ולפיכך לא חלה ההדרגתיות. בית הדין לשכירות שקבע את העלאת דמי השכירות ציין כי זו תהיה מדורגת במשך ארבע שנים וביהמ"ש המחוזי אישר קביעה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מהדיון בכנסת עולה כי מציעי החוק התכוונו שההעלאה ההדרגתית תחול רק לגבי ארבע שנים 75- 1971 ואולם לשון החוק שונה ומתוכה עולה כי ההדרגתיות תהיה כל אימת שהתקנות משנות גובה שכר הדירה. בינתיים בוטל סעיף 52(ה) והביטול שולל מן הפלוגתא את הענין המשפטי והציבורי. עיקרו של דבר, דברי החוק כפשוטם כפי שגם נתפרשו ע"י הכנסת עובר לביטולו של הסעיף, אינם תומכים בתיזה של המבקשים. על כן אין לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. ליבליך למבקשים, עו"ד מ. פוש למשיב. 1.2.84). ע.א. 161/82 - רחמים רומנו נגד אסתר רומנו ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בית המשפט המחוזי חייב את המערער במזונות המשיבות, אשתו ושתי בנותיו, בסכום של 28,000 ל"י לחודש שהוצמדו למדד יולי 1980 רכן חוייב בכסוי הוצאות הבית (מסי ועד, מיסים, חשמל, מים, גז, טלפון, וכו') וכן בבטוח הרכב של המשיבה, הוצאות קופ"ח והוצאות הלמוד של המשיבה השלישית. הערעור מופנה נגד אלה: החיוב במזונות המשיבה השניה למרות שהיא בוגרת והתגייסה לצה"ל ואח"כ גם נישאה; החיוב בהוצאות הרכב הנ"ל; המועד הקובע לענין ההצמדה וכן הועלו טענות נגד הממצאים והחישובים שנעשו ע"י בית המשפט המחוזי לחישוב סכום המזונות. הערעור נתקבל בחלקו. באשר לעובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, הרי כמקובל לא יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים ואף הטעות חשבונית שבסיכום הנתונים המספריים אינה מהותית מבחינת השלכותיה על התוצאה הסופית עד שיהיה מקום לשוב אליה.
מן הבחינה המשפטית צודק המערער בכך שלא היה מקום לחייבו במזונות בתו הבכירה מן היום בו הגיעה לגיל 18, מאחר ולא הובאו ראיות שיהיה בהן כדי לבסס את החיוב לאור האמור בסעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). כל
שהועד עליו הוא כי הבת באה בסופי שבוע הביתה, ובכך אין כדי לתת תמונה מדוייקת של הצרכים וכדי להצדיק תשלום מלוא המזונות. בית המשפט המחוזי הסתפק במסקנה שחייל ממשיך להיות תלוי במידת מה במשפחתו, אך לא נקט עמדה בשאלה כמה זמן הבת החיילת בבית, מה צרכיה, ומה הדין לאחר נשואיה. קביעת חיוב במזונות מעבר לנובע מן הדין האישי לפי האמור בסעיפים 4 ר-5 הנ"ל שונה מבחינת ביסוסה מזו המתחייבת מן החיוב לפי סעיף 3. החיוב אינו אוטומטי וקיומן של הנסיבות המיוחדות המפורטות בסעיפים 4 ו- 5 צריך להביא ראיות לגביהן ובית המשפט צריך לקבוע בענין זה ממצאים המבססים את החיוב. לפיכך יש לבטל חיובו של המערער במזונות הבת הבכירה החל מיום הגיעה לגיל 18. מאחר וההפחתה מתייחסת לסכומים ששולמו כבר, ניתנה גם הוראה באשר לדרך החזרת הסכום ונקבע כי הסכומים יוחזרו בערכם הנומינלי, או יקוזזו מן החובות, ללא הצמדה.
המערער מלין על שיעור המזונות שחוייב בו וטוען, בין היתר, כי חוייב בביטוח הרכב של אשתו מבלי להגביל אותה ברכב שבו החזיקה בעת מתן פסק הדין, ועל כן יכלה להחליף את הרכב בגדול וחדיש יותר ועתה הוא יחוייב לשלם סכומי ביטוח יותר גבוהים. גם בענין זה אין להתערב. לטענת המערער צריך היה להביא בחשבון את הכנסותיה של אשתו ממסעדה שבבעלותה. אין לשלול טענה זו, אך כדי לאפשר מסקנה מדוייקת באשר להכנסות המסעדה דרוש ביסוס ראייתי מפורט ולא די בטענה הכללית. ראוי שעוה"ד המטפלים בנושאים כגון אלה ילמדו איך לפעול במסגרת סדרי הדין הקיימים ויימנעו מהעלאת טענות שאינן מעוגנות כדבעי בראיות קונקרטיות, שהרי נמצאים אנו בשלב הערעור, אחרי שהמערער יכול היה לעשות בערכאה הראשונה שמוש בשאלונים ולבקש גלוי מסמכים. לאור האמור לעיל בוטל חיוב המערער במזונות הבת הבכירה, ובהתחשב עם קיום הכנסה מןהמסעדה, ההפחתה תהיה שליש מסכום המזונות שבו חוייב המערער, אבל ההפחתה לא תחול על הרצאות הבית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד, לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. ליבוביץ למערער, עו"ד ציון סמוכה למשיבות. 5.2.84).
ע.א. 395/82 - אחמד אשקר נגד דבורה רחל אשקר
*החלת דין מקום הנישואין בעת התרת הנישואין (הערעור נדחה).
בית המשפט המחוזי הכריז על התרת נישואיהם של המערער והמשיבה אשר נישאו ב- 1965 בניקוסיה שבקפריסין. פרקליטו של המערער טען כי בית המשפט יישם אמות מידה משפטיות בלתי נכונות מאחר וניפנה אל הדין החל בקפריסין בכגון דא. טענה זו נדחתה שכן בית המשפט רשאי היה לפנות לדין החל בקפריסין הן לאור הוראותיו של סעיף 5 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין והן לאור ההסכמה של הצדדים. אשר לטענה כי הדין החל בקפריסין לא הוכח כדבעי מאחר ולא ניתן היה להסתפק בעדותו של מומחה לדבר אלא צריך היה להביא את נוסחו של החוק כדי שיהיה פתוח בפני בית המשפט לצורך הכרעתו - אין צורך להתייחס לבעיות המשפטיות, המעניינות כשלעצמן, העשויות להתעורר במקרים בהם מתבקשת התייחסותו של בית המשפט בישראל לדין זר, שהרי היתה הסכמה בין הצדדים שעליה הודיעו לבית המשפט, שלפיה החוק החל על הענין הוא החוק הקפריסאי, וכן הסכימו הצדדים על שאיבת המידע בקשר לחוק מתוך דבריו של המומחה. אף אחד מבעלי הדין לא חלק בסיכומיו על מומחיותו של העד ושני הצדדים יצאו מתוך הנחה שחוות הדעת שהובאה בפני בית המשפט משקפת את הכללים החלים לפי החוק הקפריסאי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון , ברק. עו"ד בן מנשה למערער, עו"ד שניאור ישראל למשיבה. 12.2.84).
בג"צ 556/83 שרית ודוד בסט נגד שר הבטחון ואח"
*הנוסח שיחקק על מצבת חיילת שנפלה בעת שירותה בצה"ל (התנגדות לצו על- תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
ההתדיינות נוגעת לנוסח שיחקק על מצבתה של חיילת שנפלה בעת שירותה בצה"ל בינואר 1983. העותרים הם אמה ואביה החורג של החיילת. המשיב הרביעי הוא אביה הטבעי של המנוחה, בהיותה בת כשנה וחצי התגרשו הורי המנוחה והאם נישאה לעותר השני. טענת העותרים היא כי היחס של האב הטבעי למנוחה היה רע ולכן אף שינתה המנוחה את שם משפחתה משם אביה הטבעי לשם האב החורג. המחלוקת היא אם לציין על המצבה נוסח כפי שקבעה המועצה הציבורית להנצחת החייל, דהיינו כי על המצבה ירשם גם שמו ושם משפחתו של האב הטבעי, או כדרישת העותרים כי על המצבה ירשם שמה של האם והשמות הפרטיים של האב הטבעי והאב החורג כפי שכבר נחקק במצבות שונות אחרות. המשיבים טוענים כי הנוסח כפי שהציעו העותרים נחקק במצבות אחרות בהסכמת כל הצדדים, אך כאשר האב הטבעי דורש כי שמו יחרט על המצבה יש לחקוק את שמו. עתירת העותרים נתקבלה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט י. כהן, בפסק דין מפי הנשיא שמגר, במובן זה שהמשיבים נדרשו לקבוע הנחיות כלליות כיצד לנהוג במקרה כגון זה. צויין ע"י הנשיא כי טענות העותרים נגד אי סבירות דרישת המשיבים אין לקבלן, אך מאידך מן הדין כי יהיו הוראות והנחיות כלליות שיחולו בכל מקרה כגון זה כאשר יש אב טבעי ואב חורג, או אם טבעית ואם חורגת.
השופט טירקל סבר שיש לדחות את העתירה מבלי להמתין לגיבושם של כללים. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, כהן, טירקל. עו"ד ד. בסט לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים, עו"ד א. הבר לאב. 1.2.84).
ב.ש. 49/84 - מכון לב יהודה נגד שרה טורקלטאוב ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי בירושלים פסק בסכסוך שבין בעלי הדין, שעניינו השגות כנגד צוואתו של המנוח משה טורקלטאוב ז"ל, וקבע, בין היתר, כי מחצית העזבון שהונחל לאחת בשם איידלמן ואשר הסתלקה ממנו, כמסקנת השופט, תחולק בין המשיבים האחרים. המבקשת, אשר אלמלא ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי, היתה הנהנית ממחצית העזבון שהונחל לגב' איידלמן, הגישה ערעור כנגד פסק הדין ויחד עם זאת ביקשה עיכוב ביצוע אותו חלק של פסק הדין, דהיינו העברת חלקה של איידלמן בעזבון למשיבים. הבקשה נתקבלה. ברור שאם צו כזה לא יינתן וימומש פסק הדין, אפשר שגם אם תזכה המערערת בערעור לא יעלה בידה לקבל את החלק האמור בעזבון. על כן יש לעכב את ביצוע ההחלטה עד לשמיעת הערעור.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שרשבסקי למבקשת, המשיבים לעצמם. 22.1.84). ב"ש 143/84 - שרלי שם- טוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קשר קשר עם שניים אחרים לבצע פשע, נשא נשק שלא כדין והיה שותף לנסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערעור נדחה. אחד משותפיו של העורר הודה במעשה, הורשע בבית המשפט המחוזי והוא אמור להעיד כעד תביעה במשפטו של העורר. על פי גירסתו של השותף תכננו השלושה לגנוב דולרים מהמתלונן שהוא חלפן כספים, בעזרת נשק שהביא השותף השלישי (שלא נעצר עדיין). אכן, לעורר עבר נקי, אולם כשמדובר בשוד או בנסיון לשוד שבוצע בעזרת נשק חם וקיימות ראיות לכאורה, מחייבת חומרת העבירה את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מ. אלוני לעורר, עו"ד י. בן אור למשיבה. 21.2.84).
ע.פ. 793/83 - אברהם אדרי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער עומד לדין בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב באישום פלילי והוא ביקש כי השופט שדן בעניינו יפסול את עצמו. הטעם לכך היה כי עקב טענות אותן העלתה התביעה בהתנגדותה למתן חופשה ממעצר למערער, לצורך ישיבת שבעה, התברר לבית המשפט כי למערער הרשעות קודמות. טענה נוספת היתה כי ראשיתו של תיק אחר שמשולב מבחינת עובדותיו בתיק שבפנינו, נדון בפני אותו שופט ואם כי השופט העביר את התיק לשופט אחר, הרי לפני שעשה כן היה בנסיבות הענין כדי לגלות לו טפח מן הטענות המועלות שם ולאלו השלכה על עניינו של המערער בתיק דנן. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הפסילה והערעור על כך נדחה.
לפי סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי יש לטעון טענת פסלות מיד לאחר שנודעה לנאשם עילת הפסלות ובמקרה שלנו נטענו טענות הפסלות כחודשיים לאחר שהעילה נוצרה. בכך יש שהוי מעבר למידה ולהגיון הנוגד את רוחו וכוונתו של האמור בסעיף הנ"ל. יש להוסיף לכך שהסניגור טען מפורשות בביהמ"ש המחוזי כי אין לו חשש מפני חוסר אובייקטיביות של בית המשפט וכי הוא מעלה את טענת הפסלות בעקבות דברים שנאמרו בבית המשפט העליון בע"פ 292/82 (פד"י ל"ו (4) 729) שלפיהם "אין זה רצוי שתיווצר תחושה של אי נוחות אצל המערער". דא עקא כי מן הדברים הנ"ל שהושמעו מטעם המערער עולה היפוכו של דבר, היינו במקרה דנן לא קינן חשש בלבו של המערער ולא היה מקום למסקנה כגון זו שהוסקה בע"פ 292/82 הנ"ל. העובדה כי לשופט נודע על תוכנו של כתב אישום בתיק אחר הכרוך בנושא הדיון, אינה יכולה לפסול את השופט בנסיבות שבפנינו. אין אפשרות ליצור סודיות ומידור בתוך כתלי אותו בית משפט באופן ששופט לא ידע אלא מה שמתברר בפניו, ואם יבוטלו אישומים בשל כל ידיעה מקרית לא יתמו פסילות בשל חששות אקדמיים שאין בהם ממשות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד רון למערער, עוז גב' א.נחליאלי למשיבה. 10.2.84). ע.פ. 4/80 - דבוש אליעזר נגד מדינת ישראל
*הדחה בעדות וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בעדות ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - הערעור נסב על מהימנות עדים וממצאים עובדתיים ואין בו ממש. אשר לעונש - עבר זמן רב ביותר, מעבר למקובל, גם במציאות של איחור בשמיעת ערעורים שאנו נתונים בה, מאז ביצוע העבירה ומתן גזר הדין בביהמ"ש המחוזי ועד למתן פסק הדין בערעור. העבירה בוצעה בסוף שנת 1976, פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ניתן בסוף שנת 1979 וכיום בתחילת שנת 1984 ניתן פסק הדין בערעור. במשך כל אותו זמן נדחה ביצוע עונש המאסר ע"י ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון. בינתיים נשא המערער אשה ונולדו לו ילדים, אשתו בהריון ומצפה לילד הרביעי. האשה עשתה רושם חיובי מאד על בית המשפט וכן היה תסקיר חיובי של שירות המבחן. אמנם אין בעובדה שעבר זמן, ואפילו זמן ניכר, מאז ביצוע העבירה, כדי לשנות משום כך בלבד את מידת העונש, אבל נראה שאחרי שעברו למעלה משבע שנים יש להביא עובדה זו בחשבון, כשמדובר במשפחה עם ילדים שמתפקדים ככל הנראה בצורה נאותה ומשביעה רצון. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שלושה חודשים ו- 15 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט אלון. עו"ד אהרון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 11.1.84).
ע.פ. 785/81 - עומר נצדה נגד מדינת ישראל
*סחיטה בכח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן עבד אצל המערער והמערער הורשע בעבירה של סחיטה בכח נגד המתלונן ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה העל חומרת העונש נדחה. המערער הגיע במונית לכפרו של המתלונן, כשהוא מלווה בשנים אחרים, ולאחר שהמתלונן סרב להלוות אליו מרצונו הטוב, דחפוהו בכח למונית והסיעוהו למשרדו של המערער בנתניה. מטרת הנסיעה היתה לאלץ את המתלונן להסב לפקודת המערער שיק משכורת של המתלונן, כדי לפרוע בכך חוב בסך 5000 ל"י שהמתלונן היה חייב למערער בגין מכשיר הקלטה שקנה ממנו. במהלך המשפט העידו עדים מספר שתארו את נסיבות כניסתו של המתלונן לתוך המונית, כאשר לדברי המתלונן הוא נדחף ע"י המערער ואדם נוסף לתוך המונית ואילו לגירסת המערער הסכים המתלונן לעלות למונית מרצונו הטוב. בית המשפט המחוזי לא האמין למערער ועדיו וסמך ידיו על עדויות המתלונן ואחיו ובכך אין להתערב. הסתירות שעליהן הצביע המערער אין בהן כדי להשמיט את הבסיס מתחת לאמון שרכש בית המשפט המחוזי לעדי התביעה. כן אין מקום להתערב בענין העונש. חומרתה היתירה של העבירה מצדיקה הטלת עונש כבד ומרתיע, ובית המשפט המחוזי הקל עם המערער בגזרו עליו את העונש שגזר ואין להקל עוד בעונש.
(בפני השופטים: אלון, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.2.84).
ע.פ. 625/82 - אהרון סלומון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל שנתיים מאסר על תנאי ולאחר שריצה שנה אחת מאסר בפועל והחלה שמיעת הערעור, החליט ביהמ"ש העליון לשחרר את המערער לתקופת נסיון, במטרה לאפשר לו ולמשפחתו להשתקם. הזדמנה למערער תכנית שיקום טובה כאשר נקלט במשרד המעסיק אותו, מביע שביעות רצון מוחלטת מעבודתו ומיעד לו מקום במשרד. הסניגור ושרות המבחן מבקשים להמיר את יתרת תקופת המאסר בפועל למאסר על תנאי וב"כ המדינה לא קבעה עמדה בענין והשאירה את ההחלטה לשקול בית המשפט. אכן, נראה שמצוות השיקום שהחל בו בית המשפט עלתה על הדרך הנכונה והטובה. על כן הוחלט לקבל את הערעור באופן שתקופת המאסר בפועל שנותרה תהיה למאסר על תנאי ובנוסף לכך הועמד המערער בפיקוח שירות המבחן.
(בפני השופטים: אלון בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד גושן למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 7.2.84). ע.פ. 538/83 - דורגס כורדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין תקיפתו של אדם וגרימת חתכים בפניו נדון המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים בחופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה המיוחס למערער הוא חמור והעונש שהוטל עליו בולט בקלותו, שהרי בית המשפט הורה על חפיפה בין עונש המאסר בגין הארוע החדש לבין המאסר על תנאי שהופעל. בנסיבות אלה נראה כי בית המשפט התחשב כבר בכל הנסיבות האישיות של המערער.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 5.2.84).
ע.פ. 44/83 - יצחק אבו- חצירא נגד מדינת ישראל
*שימוש בנשק וגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ע"י שימוש בנשק שהחזיק שלא כדין ונדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. לענין ההרשעה - טען הסניגור כי לא היה יסוד להרשעה באשר ביהמ"ש הסתמך על ראיות בלתי אמינות שהיו מלאות סתירות. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש המחוזי ניתח את הראיות בפרוטרוט ואין בחומר הראיות כדי לשלול מסקנות בית המשפט המחוזי.
אשר למידת העונש - מעשיו של המערער היו חמורים ואך בנס לא נסתיימו באסון. בית המשפט העליון ציין לא אחת כי במקרים של שימוש בנשק יש להטיל עונש שיהיה בו כדי להרתיע את כל אלה שמקלים ראש בשלומם ובריאותם של אחרים ונוטים ללוות מחלוקות ומריבות בשימוש בנשק, מעשה שיש בו כדי לסכן לא רק את האיש שיורים בו, אלא כל עובר אורח מזדמן. העונש שנגזר אינו נראה מופרז לחומרה וגם אינו חורג מן המקובל בכגון דא במקרים דומים בעבר. אכן, אותו הרכב גזר עונש קל בהרבה בשל מקרה דומה. התובעת ביקשה להסביר כי בו בזמן שבמקרה דנן מדובר על הרשעה בעבירה שגוררת עונש מקסימלי של 20 שנות מאסר הרי במקרה האחר ירה בעל באשתו ופצע אותה והורשע בעבירה שעונשה המירבי 14 שנות מאסר . יש לציין כי אבחנה זו יש בה רק תשובה חלקית לטענה שהועלתה, המקרה האחר אינו יכול להחשב לקל לפי נסיבותיו. אולם, השאלה העיקרית היא אם על ביהמ"ש לשנות את מידת העונש הנראית לו כהולמת את אמת המידה המקובלת במקרים דומים, בשל כך שבית המשפט המחוזי סטה במקרה אחד ואמת המידה המתאימה. התשובה היא שלילית. העונש צריך להתאים לעבירה, לנסיבותיה, ולתוצאותיה ויחד עם זאת צריכים להשקל הנתונים האישיים של מי שעומד לדין. ביהמ"ש אינו יכול לאמץ לעצמו אמת מידה של אחידות מלאכותית כדי להגיע למכנה המשותף הנמוך ביותר. מקרה יוצא דופן אינו יכול להכתיב סטיה מאמת המידה המקובלת ולהביא לגזירת עונש שאינו הולם את נסיבות הענין. אם יצא משגה מלפני ערכאה כלשהי הרי רצוי לאתרו ככל האפשר לתחומיו ולא להפכו לכדי כלל מנחה.
י (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה.15.2.84). ע.פ. 128/83 - אהרון אדריאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות, זיוף רשיונות נהיגה וכו')
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירות רבות וחמורות ובכללן התפרצויות וגניבת רכוש בשווי רב, זיוף רשיונות נהיגה ותעודת זהות, תקיפה ואיומים וזאת במשך תקופה ארוכה. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי שלשנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי עשיר. הסניגור שם את הדגש על העובדה כי לאחר שהמערער ברח לחו"ל ושהה שם למעלה משנה, הוא חזר לישראל, ובכך אות לנכונותו לפתוח דף חדש בחייו. כמו כן הדגיש כי המערער נשא אשה חולנית שמצבה הבריאותי קשה ותלותה בבעלה כמעט מוחלטת. ברם, כל אלה הובאו בחשבון בביהמ"ש המחוזי. יתר על כן, גם תוך שלוש שנות היכרותם של בני הזוג, לפני הנישואין, המשיר המערער לעבור עבירות. בנסיבות אלה אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. עו"ד בירגר למערער , עו"ד לירןלמשיבה . 6.2.84 ).