תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 5

ע.פ. 658/82 - שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נגד פנחס בן צבי ואח'

*בזיון בימ"ש עקב אי קיום פס"ד שניתן בהסכמה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 6661/82 - הערעור נדחה)
בין הצדדים מתנהל משפט שבו תובעים המשיבים מאת המערערות סכום כסף מסויים. במסגרת תובענה זו הגישו המשיבים בקשה להטיל עיקול זמני על כספים המגיעים למערערות מצד שלישי ובעת הדיון בבקשה הציעה הרשמת הצעת פשרה שלפיה לא יתבקש עיקול ותחתיו יבוא כתב ערבות של אחד ממנהלי התובעים ואחד ממנהלי הנתבעות. ב"כ המשיבים (התובעים) הסכים והצהיר כי הערב יהיה מר בן צבי וב"כ המערערות (הנתבעות) הסכים אף הוא והצהיר כי הערב יהיה מנהל חברת שמד"ר מר מדר. הלה נכח באותה עת באולם ביהמ"ש. על יסוד הסכמה זו החליטה הרשמת לאמור "הצעת ביהמ"ש מקבלת תוקף של החלטה. כתבי הערבות יוגשו למזכירות עוד היום". בן צבי נתן ערבות כנדרש ואילו מדר לא נתן את ערבותו שלו. כעבור כ-20 יום נתקיים דיון נוסף בפני הרשמת וב"כ המערערות הודיע כי מדר חזר בו מהסכמתו למתן הערבות. הרשמת פסקה כי "החלטתי מיום... מבוססת על הסכמת ב"כ (הנתבעות) ... ניתנה הסכמה לאחר התייעצות עם המנהלים. ההחלטה לא קויימה עד היום... ישבכך זלזול בהליכי ביהמ"ש ... ב"כ התובעים ינקוט בהליכים כנדרש בנסיבות אלה". המשיבים הגיעו לאחר כמחצית השנה בקשה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש נגד המערערות וכנגד מדר ובמהלך הדיון נמחק מדר כצד בבקשה. בדין זה הצהיר מדר שב"כ לא נועץ בו לפני שנתן הסכמתו למתן ערבות אישית. ביהמ"ש קיבל את בקשת התובעים, קבע כי הנתבעות אינן מצייתות לצו ביהמ"ש ועל כן אין מנוס משימוש בפקודת בזיון ביהמ"ש ולאכוף את קיום הצו.הוא הטיל על כל אחת מהחברות קנס של 1,000 שקל ליום מיום הדיון עד להמצאת הערבות. מכאן הערעור.
א. ב"כ המערערות טוען כי החלטת הרשמת אינה בגדר "צו" שניתן לאכפו על פי פקודת בזיון ביהמ"ש, שכן הרשמת אינה מוסמכת ליתן צו בענין ערבות אישית של מנהל שלא היה צד בפניה, כל שנפסק בהסכמה נפסק, ופסק שניתן בהסכמה, ואשר לולא ההסכמה לא היתה אפשרות לתיתו, אינו בגדר "צו" לענין סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. טענה זו אין לה בסיס. סעיף 6 לפקודה משתרע על כל צו שניתן על ידי ביהמ"ש, ובמסגרת זו נכללים בודאי גם צוים הניתנים בהסכמה. פסק דין בהסכמה כמו פסק דין שלא בהסכמה, מהווה החלטה שיפוטית שיש לקיימה ואין צד בן חורין להתעלם ממנה. לא נטען כי הרשמת חרגה מסמכותה העניינית, ועל כן אין צורך לדון בשאלה אם צו שניתן בחריגה מסמכות ניתן לאכיפה בהליכי בזיון ביהמ"ש כל עוד לא בוטל כדין.
ב. ב"כ המערערות טוען עוד כי הצו אינו אכיף, שכן עפ"י האמור בו יש לקיימו בו ביום, ומשלא קויים בו ביום שוב אין אפשרות לקיימו בכל תאריך אחר, וממילא אין אפשרות לאכוף את קיומו בהליכי בזיון ביהמ"ש. גם טענה זו אין בה ממש. הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש "צופה פני העתיד" ועל כן אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד - אם משום שבוטל, אם משום שקויים ואם משום שנוצר מצב דברים שאינו מאפשר לקיימו - אין להזקק להליכי בזיון "אזרחיים" עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש, אם כי עשויה להפתח האפשרות להטלת אחריות פלילית
ברם, אין לומר כי את החלטת הרשמת לא ניתן לקיים לאחר היום שבו צריך היה להגיש כתב ערבות. הקיום עדיין אפשרי שכן מטרתו של הצו היא ליתן ערבות כתחליף לעקול וכל עוד ההליך בתיק העיקרי נמשך יש לערבות מטרה עניינית. התאריך שנקבע בצו לקיומו הוא התאריך למילוי הראוי, אך לא למילוי האפשרי
היחידי של הוראות הצו. מיום המחרת של מתן הצו התחילה ההפרה והרי היא הולכת ונמשכת עד שיקויים הצו, ובגין הפרה זו ניתן לנקוט בהליכי בזיון בימ"ש "אזרחיים".
ג. אשר לטענת המערערות כי הצו של הרשמת אינו אכיף משום שעפ"י תוכנו הוא מחייב את המערערות לעשות מעשה שהן אינן יכולות לעשותו, לאמור להשיג חתימת מנהל שלהן, ולא חתימתן הן עצמן - המערערות נטלו על עצמן התחייבות לפיה יחתום מדר על הערבות ובהתחייבות זו הן יעמדו אם מדר יחתום על כתב הערבות. בכוחן לנקוט בפעולות הדרושות לכך, כי מדר שהוא אחד ממנהלי המנהלות, יחתום על כתב הערבות. הן לא עשו דבר לשם כך ובכך הפרו חובתן. העובדה שחובה זו עניינה מעשה או מחדל שיעשה צד שלישי, אינה מעלה ואינה מורידה לענין הליכי בזיון, שכן החבות היא בגין מחדלן שלהן. לענין זה אין חשיבות לשאלה אם חובתן של המערערות היא ל"תוצאות" היינו שהמעשה יעשה או "למאמץ" היינו לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי שהמעשה יעשה, שהרי המערערות אף לא עשו כל מאמץ להביא את מנהלן לידי חתימה.
ד. טענה נוספת בפי המערערות כי מתן צו אכיפה בדרך בזיון ביהמ"ש הוא ענין הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש, ובנסיבות הענין מן הראוי היה שביהמ"ש לא ישתמש בסמכותו. מאז מתן הצו ועד ליוזמה בדבר הליכי הבזיון עברו כששה חדשים שבהם לא נעשה דבר על ידי המשיבים, ולדעת המערערות יש בכך כדי להצביע על כך שהמשיבים ויתרו על הענין כולו. גם טענה זו אין לקבל לנוכח ההסבר של המשיבים, כי המערערות החליפו עורכי דין והמשיבים ביקשו ליתן לפרקליט החדש שהות ללמוד את הפרשה כולה, וכמו כן נקלעו הצדדים לעיצומים של בתי המשפט ולתקופת הפגרה ולא היה כל ויתור מצדם והם עומדים על קיום הצו. השימוש בשיקול הדעת חייב להעשות במסגרת המטרות שלשמן הוענקה הסמכות, דהיינו, להביא לידי כך כי ביחסים האזרחיים שבין הצדדים יזכה צד לביצועו של הצו שניתן לטובתו. על כן במסגרת שיקול הדעת לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, שביהמ"ש ימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. עו"ד מועלם למערערות, עו"ד מימון למשיבים. 11.1.84).

ע.פ. 37/83 - אורית ארביב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בינואר 1982 בוצע שוד במפעל קרן אור ברמת גן ובמהלכו נהרג שומר המפעל. השודדים נטלו עמם יהלומים בשווי 660 אלף דולר ונמלטו. המערערת שיתפה פעולה עם השודדים, ביקרה במפעל מספר ימים לפני הארוע במסגרת תכנון השוד, כדי להתחקות אחר סדרי השמירה במקום. גם בעת השוד עזרה לשודדים. היא הורשעה בעבירות הקשורות למעשים הנ"ל וכן ביקשה להביא בחשבון עוד ארבעה תיקי חקירה של סיוע לאסיר לברוח ממשמרת חוקית וזיוף. בגין כל אלה נדונה המערערת ל- 8 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה.

ביהמ"ש המחוזי נתן ביטוי ללבטים שעמד בפניהם כשבא לגזור את הדין. מחד גיסא, מדובר בעבירה חמורה כאשר המערערת הרתה מודעת לכך כי אפשר שבשעת ביצוע השוד ישתמשו בנשק. מאידך נפרשה בפני ביהמ"ש פרשת חיים עגומה ומצערת של המערערת. היא היתה צעירה כשרונית ותפקדה יפה כאשר אירעה להתאונה ואיבדה עין אחת. אז התחברה עם העבריין הרצל אביטן שהתגורר בשכנות לה ולבה הלך אחריו שבי. היא היתה מוכנה לעשות הכל למענו. בעת ביצוע העבירה היתה בהריון ממנו ובשעת גזר הדין כבר היתה אם לבן. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל הנסיבות הנ"ל בעת שגזר את הדין. ברם, הסניגור מעלה נסיבות חדשות אשר לדעתו מצדיקות התערבות במידת העונש. נימוק אחד הוא הסכם שנערך בין התביעה לבין הרצל אביטן, שלפיו הוחזר חלק מהרכוש שנשדד, ובתמורה התחייבה התביעה להביא לידיעת ביהמ"ש העליון, בערעורה של המערערת, את העובדה שהרכוש הנ"ל הוחזר בעזרתה, כדי לשקול הקלה בענשה בגין זאת. לדעת הסניגור יש בכך הסכמה מצד הפרקליטות לבקש הקלה בדין, אך אין הדבר כך. הוסכם כי העובדה תובא לידיעת ביהמ"ש העליון ותו לא. לעניין זה יצויין כי אם ביהמ"ש דלמטה הביא בחשבון במשפטה של המערערת כי הרכוש לא אותר, היה לו יסוד לעשות כן. המערערת טענה כי אינה יודעת היכן הרכוש, ואם שינתה טעמה לאחר מכן, לא נעשה הדבר משום שהתחרטה, אלא משום שרצתה להניא הטבות לידידה הרצל אביטן. כן נטען ע"י הסניגור כי המערערת הטיבה דרכיה בבית הסהר והתרחקה מהרצל אביטן עם כל הקשור לכך והנובע מכך. בכל אלה אין סיבה מספקת להתערב במידת העונש. ביהמ"ש המחוזי נמנע בטעות מלהשית עונש על המערערת בגין ארבע העבירות הנוספות שהודתה בהן. התביעה לא הגישה ערעור על כך, אך כאשר מבקשים הקלה בעונש מותר לביהמ"ש להתחשב בעובדה זו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמחה זיולמערערת, עו"ד דבורין למשיבה. 29.1.84).

ע.פ. 426+441/83 - משה אבגי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שני אנשים פרצו לדירתם של המתלוננים ובעודם בדירה הופתעו ע"י בעלי הדירה ונמלטו כששלל תכשיטים בידם. המתלוננת זיהתה לאחר מכן את המערער כאחד משני הפורצים, תהילה במסדר זהוי תמונות ולאחר מכןבמסדר חי. כן זיהתה אותו בוודאות בבית המשפט. ביהמ"ש המחוזי סמך על הזהוי, מצא בחומר הראיות חיזוקים לעדות המתלוננת והרשיע את המערער בביצועהפריצה. הוא גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער הועמד גם לדין בגין קבלת סמים בעת שהיה בבית המעצר והורשע על פי הודאתו. ביהמ"ש דן אותו בגין עבירה זו ל- 14 חדשי מאסר והורה כי עונש זה יחפוף את העונש שהוטל בגין הפריצה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונשנדחה.
ביהמ"ש המחוזי היה זהיר בהערכת העדויות ובקביעת הממצאים והבהיר על שום מה הוא מבסס את ההרשעה על עדות המתלוננת. מסדר זהוי התמונות נערךכדין וכל ההשגות נגד מסדר הזהוי אין בהן ממש. כמו כן החיזוקים שמצא ביהמ"ש למסקנת ההרשעה מבוססים.
אשר לעונש - ביהמ"ש נהג במידת הרחמים עם המערער כאשר חפף את שני העונשים ובהתחשב בעברו של המערער המתמיד בפריצות וגניבות אין העונש חמור.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד מ. משה למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.1.84).

ע.א. 795+748/80 - גוב-ארי חברה לבנין בע"מ נגד ברוך גולדשטיין

*הפרת חוזה; סכול; גובה הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעור של המערערת נדחה פה אחד והערעור של המשיב נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וגב' אבנור נגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן).

בין הצדדים נחתם חוזה שלפיו רכשה המערערת מאת המשיב חלקת מקרקעין. לפי החוזה צריכה היתה המוכרת לשלם למשיב עבור החלקה 2,4 מיליון ל"י, מתוכן ביום חתימת ההסכם מליון ל"י ו-1,4 מליון ל"י בעת ההעברה. נקבע כי ההעברה תבוצע עד יום 1.10.78. החוזה נחתם ביום 1.8.78. את החוזה ערכה ב"כ המשיב והיא סברה כי תוכל להכין את התיק להעברה בטאבו עד ליום 1.10.78. דא עקא, שבאותו זמן נכנסו לתוקפם שינויים במשרדי מס שבח, כאשר במקום שומה ידנית נערכו השומות ע"י מחשב, וכתוצאה מכך לא היה התיק מוכן במועד וההעברה בוצעה רק בדצמבר 1978. המוכר הציע לקונה יפוי כח בלתי חוזר בתמורה לתשלום יתרת הכסף. הקונה סרבה. סעיף בחוזה קובע כי התחייבות המוכר להעביר חזקה ובעלות עפ"י האמור בחוזה והתחייבות הקונה לגבי מועדי התשלום וסכומיהם הינן תניות יסודיות. סעיף 11 קובע פיצויים קבועים מראש בשיעור של 500,000 ל"י. בגין האיחור תבעה המערערת תשלום הפיצויים שנקבעו מראשוהמשיב ביקש הפרשי הצמדה לסכום ששולם באיחור של למעלה מחודשיים וכןהתנגד לתשלום הפיצויים. בקדם משפט נדונו שתי פלוגתאות: האם בנסיבות והענין חל חיוב בתשלום הפרשי הצמדה; האם המשיב הפר את החוזה ואם כן מהן התוצאות לגבי סעיף הפיצויים. לגבי הפלוגתא הראשונה פסק בית המשפט כי על המערערת לשלם הפרשי הצמדה והמערערת זנחה את הערעור על כך לאחר שהשתכנעה כי גםאם המוכר הוא המפר הרי לאור ההלכות שנפסקו ע"י ביהמ"ש העליון הוא זכאי לקבל את כספו כשהוא צמוד.
בפלוגתא השניה היה על בית המשפט לקבוע אם המוכר הפר את ההסכם אושהיה סיכול, ואם היתה הפרה האם זכאית המערערת במלוא סכום הפיצויים. בית המשפט קבע כי לא ניתן היה לצפות מראש את השינויים במס שבח ומקטע זהבפסה"ד ניתן היה להסיק שהיה כאן סיכול, ובהמשך פסק הדין קבע כי העובדה שהמגרש לא הועבר בזמן מהווה הפרה מצד המוכר. ביהמ"ש לא התייחס לתביעהלשלם את סכום הפיצויים כפי שנקבע בחוזה ודן רק בנזק שהצליחה המערערת להוכיח, קבע כי סבלה נזק של 40,000 ל"י ואת הסכום הזה חייב את המשיב לשלם. המערער טוען כי יש לשלם לו את מלוא הסכום שנפסק בחוזה ואילו המשיב טוען שהיה כאן סיכול החוזה. שני הערעורים נדחו.
לענין תשלום הפיצויים סברו שופטי הרוב, השופטת אבנור והשופט בייסקי, כי לא היה כאן סיכול חוזה ומכיוון שכך היתה הפרה מצד המוכר והוא חב בפיצויים. לענין גובה סכום הפיצויים פירשה השופטת אבנור את הסעיפים בחוזה כך שלדעתה לא היתה הפרה יסודית ומכיוון שכך לא חל סעיף הפיצויים ובדין נפסקו רק פיצויים בגובה הנזק. השופט בייסקי סבר כי אי ההעברה במועד היתה הפרה יסודית, אך גם לדעתו יכול היה בית המשפט, בנסיבות והענין, להפחית את סכום הפיצויים כסמכותו עפ"י חוק החוזים ובדין הפחיתם לסכום הנזק הממשי שנגרם.
באשר לענין סיכול החוזה - סבר השופט יהודה כהן בניגוד לשופטי הרוב, כי השינויים בסדרי העבודה במס שבח שגרמו לאיחור מכניסים את המקרה לגדרסיכול ועל כן יש לקבל את הערעור הנגדי ולא לחייב את המשיב בכלל בתשלום פיצויים.

(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גב' אבנור. עו"ד ש. אריאלי למערערת, עו"ד י. אלרואי למשיבה.27.2.84).

ע.א. 497/81 - מרדכי ולדבוים נגד בתיה ולדבוים ואח'

*מזונות: סמכות דין; מזונות לבן חורג; שעור המזונות (הערעור נדחה).

המערער והמשיבה הראשונה נישאו באוגוסט 1978. לשניהם היו אלו נישואיהם השניים. המשיבה השניה (להלן - הבת), נולדה לבני הזוג באפריל 1979 והמשיב השלישי, (להלן - הבן), הוא בנה של המשיבה מנישואיה הקודמים. ההליכים בין הצדדים החלו כשנה לאחר הנישואין. המשיבה תבעהמזונות עבורה ועבור שני ילדיה והמערער טען כי אין לבית המשפט סמכות להזקק לתביעה, באשר הוא הגיש קודם לכן תובענה לגירושין לבית הדין הרבני וכרך שם את ענין המזונות. כן טען כי אינו חייב במזונות הבן. בית המשפט המחוזי קבע שיש לו סמכות דיון באשר תביעת הגירושין לא היתה כנה וכן הכריכה של המזונות לא היתה כנה. לגוף התביעה קבע כי המערער עזב את הבית ולא קיבל את גרסתו כאילו גורש מהבית, ודחה את הטענה כי האשה היא מורדת. אשר לשיעור המזונות בחן בית המשפט את הסכם הגירושין של האשה עם בעלה הראשון והגיע למסקנה כיהסכום שבו זוכה הבן די בו כדי לספק צרכיו ואין לחייב את המערער להוסיף עליו. באשר למזונות האשה והבת, בחן בית המשפט את הכנסות האשה, הכנסות המערער וצרכי האשה ובתה ולפי אלה קבע את שיעור המזונות. הערעור נדחה.
ככל שהדבר נוגע לבת אין בהגשת תביעת הגירושין כדי לחסום את דרכה לתביעת מזונות, אפילו צירף האב את שמה לתביעת הגירושין. לא היתה טענה שהבת הסכימה לשיפוט ביהמ"ש. אשר לבן החורג - המערער חייב במזונותיו מבחינה עקרונית עפ"י הדין האישי מכח דיני צדקה. ברם, לגופו של דבר, אין המערער חייב לזונו כאמור. אשר לאשה - המערער אכן הקדים להגיש תביעת גירושין נגד אשתו, אך כדי למנוע דיון בתביעת המזונות צריך היה להוכיח כנותה של תביעת הגירושין וכנותה של כריכת המזונות, וביהמ"ש הגיע למסקנה שתביעת הגירושין לא היתה כנה. התביעה לבית הדין לא גילתה עילת תביעה לגירושין והעובדות שסבבו את הגשת התביעה שללו כנותה. הכנות נבחנת, בין היתר, בכך אם התביעה עצמה מגלה עילה על פניה שמתוכה יפסוק בית הדין כי יש מקום לחייב או לכפות את האשה לקבל גט. בתביעה לא נמצאה עילה לגירושין וטענת הבעל כי האשה מורדת היא בגדר טענה ללא תשתית עובדתית. גם הכריכה לא היתה כנה כי לא צויינה הסכמה לסכום מזונות כלשהו, למרות שהמערער מודה בכך כי עליו לשלם מזונות לסיפוק צרכיהם של בעלי הדין.
בערעור ציין ביהמ"ש העליון כי הוא סומך ידיו באופן מלא על הדברים של בית המשפט המחוזי ואינו מוצא עילה להתערב בהם. המערער מלין על כך שביתהמשפט המחוזי גילה פעילות יתירה בהצגת שאלות למערער כאשר נדונה שאלת כנותה של תביעת הגירושין אך בכך אין מאומה. בית המשפט חייב היה להבהיר לעצמו אם מוקנית לו סמכות לדון בענין ובכל מקרה רשאי היה להציג שאלות ולבקש הסברים שיש בהם כדי להבהיר את הטעון הבהרה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד י. שנהב למשיבים. 15.1.84).

ע.א. 96/82 - זאב ויינברג נגד בתיה ויינברג

*טענת מורדת ומזונות (הערעור נתקבל).

המערער והמשיבה הם זוג שנישא בגיל מבוגר בנישואין שאינם ראשונים לשניהם. המשיבה תבעה מזונותיה מהמערער וזה התגונן בכך שאשתו עזבה אותו וכי הכנסותיה מספיקות למזונותיה. בית המשפט המחוזי קבע כי האשה הוכיחה נימוק מספיק לעזיבתה את הדירה, ועל כן נדחתה טענת מורדת. אשר להכנסות הצדדים קבע בית המשפט כי לאשה הכנסות המספיקות לפרנסתה,
אך מאחר והגישה חוזה שכירות שלפיו היא משלמת דמי שכירות עבור דירתה, אין הכנסותיה מספיקות והבעל חוייב בתשלום סכום של 850 שקל לחודש צמוד. בביהמ"ש העליון הוגשו ראיות חדשות ובעקבותיהן הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.
הצדדים העלו טענות דיוניות, היינו, שהאשה לא טענה בכתב תביעתה כי יש לה הצדקה לעזיבת הבית ואת עצם העובדה שעזבה את הבית לא נכללה בפרשת התביעה, ומאידך לא טען הבעל בפרשת הגנתו שאין האשה עמו. טענות אלה יש לדחות הצדדים העלו נושאים אלה בישיבה הראשונה של הדיון כאשר ב"כ הבעל טען שהאשה עזבה את הבית והיא מורדת וב"כ האשה השיב כי הבעל הוא שזרק את האשה מהבית והמשפט התנהל עפ"י טענות אלה.
אשה העוזבת את בית בעלה אינה זכאית למזונות אלא אם כן נתנה טעם מספיק לעזיבתה זו ונטל ההוכחה החל על האשה להצדקת עזיבתה קל יחסית. במקרה זה לא היה אפילו צורך להזקק להקלה שבמידת ההוכחה, שכן הבעל עצמו הודה כי נעל את הדלת בפני אשתו והיא נזקקה לעזרת המשטרה כדי לחזור הביתה. כשנשאל אם הוא מוכן לקבל את אשתו בחזרה השיב ש"אינו מוכן לחיות עם מלאך המוות". היה איפוא יסוד לקבוע כי האשה נתנה טעם לדבריה על עזיבת הבית ואין להתערב בממצא זה.
גם הקביעה בדבר הכנסות הצדדים מעוגנת בחומר הראיות. משנקבע כי לאשה הכנסות מספיקות נהג השופט לפי האמור בסעיף 2א לחוק דיני משפחה (מזונות) והתחשב בהכנסות אלה לצורך קביעת המזונות. השאלה אם יש להתחשב בהכנסות אשה מפירות נכסיה נידונה בפסיקת בית המשפט העליון. הבעל זכאי לפי הדין האישי לפירות נכסי מלוג של האשה וזכות זו נשללה ממנו בסעיף 2 לחוק שווי זכויות האשה. פסיקה מאוחרת יותר אף קבעה כי הבעל אינו יכול לזקוף הכנסות אלה כנגד חובת המזונות שהוא חב לאשתו. בעקבות פסיקה זו תוקן החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ע"י הוספת סעיף 2א האומר כי על אף האמור בחוק שווי זכויות האשה, רשאי ביהמ"ש להתחשב בקביעת המזונות, בהכנסות בן הזוג מעבודה או מנכסים. אלא שתיקון זה הוא בעייתי, בגלל סעיף 2(א) לאותו חוק האומר "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". בעיה זו נדונה בפסקי דין של בית המשפט העליון. באחד מפסקי הדין נפסק כי יש להחיל את סעיף 2(א) אף על המזונות שדינם נחתך לפי הדין האישי ובית המשפט המחוזי בענייננו הלך לפי פסק דין זה. בכך אין להתערב.
ביהמ"ש חייב את הבעל להשלים את מזונות האשה בנוסף להכנסותיה וחיוב זה נומק בכך שהאשה צריכה לשלם דמי שכירות עבור הדירה בה היא גרה, ולצורך זה אין הכנסותיה מספיקות. בענין זה הוגשו על ידי הבעל שתי ראיות חדשות לבית המשפט העליון. ראיה אחת באה להוכיח כי הדירה שהאשה גרה בה היתה דירה שלה והעבירה אותה ללא תמורה לבנה מנישואין קודמים והראיה השניה היא פרוטוקול בית הדין הרבני בו נרשמו דברי האשה כי היא פטורה מתשלום שכרדירה באותה דירה. עובדת תשלום דמי שכירות לא נטענה בכתב התביעה והבעל הופתע בעת שהוגש לבית המשפט חוזה שכירות ולא היה ידוע לו כי הדירה היתה שייכת קודם למשיבה, ואשר לפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני - הדיון נערך לאחר פסה"ד. מסיבות אלה ניתנה הרשות להביא את הראיות בערעור. מכיוון שיש לתת למשיבה אפשרות להגיב על ראיות אלה, מן הדין להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ד.ליבוביץ למערער, עו"ד א. שגיא למשיבה. 1.3.84)

ע.א. 158/83 - עמנואל פינקל ואח' נגד לבנונה נוימן

*מעשה בית דין בתביעת פינוי (הערעור נדחה).

בשנת 1976 הגישו המערערים תביעת פינוי נגד המשיב ובעלה המנוח בטענה שנכנסו לדירה כבני רשות וזו בוטלה ולחילופין טענו כי הדירה הושכרה למטרת מגורים והדיירים משתמשים בחדר אחד או יותר כמרפאת עיניים. במהלך המשפט נפטר הבעל, פרופ' נוימן, וכתב התביעה תוקן והתביעה נמשכה נגד המשיבה בלבד. המשיבה טענה בכתב ההגנה כי היא ובעלה היו דיירים מוגנים וכי הבעלים הקודמים הסכימו שפרופ' נוימן יפתח בה קליניקה. לבסוף נטען שהמשכירים קבלו שכר דירה במשך שנים בידעם שיש קליניקה במקום. בימ"ש השלום דחה את התובענה. הוא לא קיבל את הטענה שמדובר בבר רשות וכן קבע כי הפרופ' נוימן השתמש במקום כמרפאה בידיעת המשכירים הקודמים.לבסוף צויין בפסק הדין " השימוש הנוכחי בכל הדירה בוודאי תואם את מטרת השימוש בעת השכרת הדירה דהיינו מגורים". זאת מאחר שפרופ' נוימן נפטרוהדירה כולה שימשה כבר למגורים. הערעור לבית המשפט המחוזי נדחה, אם כי ביהמ"ש לא היה תמים דעים עם כל החלטות בימ"ש השלום.
בשנת 1979 הגישו המערערים תביעה חדשה והפעם טענו כי הדירה הושכרה מלכתחילה בחלקה למגורים וחלקה לקליניקה, וכי על החלק של הקליניקה חלים הסעיפים בחוק הגנת הדייר הנוגעים לבתי עסק, ומכיוון שהאלמנה אינה ממשיכה בעיסוק של המנוח דרשו החזרת חלק של המושכר. בית משפט השלום דחה אתהתובענה על הסף מחמת מעשי בית דין שכן נקבע כי בשעת מתן פסק הדין הראשון משמשת הדירה לצרכי מגורים, ענין זה היה בין הפלוגתאות שהתעוררו כדיןבמשפט ובית המשפט הכריע בהן, ומכאן שקביעתו מחייבת. בית המשפט המחוזידחה את ערעור המערערים והערעור נדחה.
לטענת המערערים, מה שמהווה מעשה בית דין הוא פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם ובאותו פסק דין אין מאומה לגבי מעמדה של המשיבה בדירה לאחר פטירת הבעל - טענה זו אין לקבל. משלא תקפו המערערים בערעור לביתהמשפט המחוזי את ממצאי השופט בפסה"ד הראשון בכל הנוגע לשימוש בחדר, הרי ממצאים אלה מהווים מעשה בית דין, והמערערים מנועים מלתוקפם בהליכים אחרים. כשדוחה ביהמ"ש תובענה על יסוד שני נימוקים ובעל הדין הנפגע מערער רק על אחד מהם וערעורו נדחה, יהיה המערער מושתק לגבי שני הנימוקים. לפיכך תחום המחלוקת שבגדרו יש לדון בערעור סובב סביב פסק הדין של בית משפט השלום בהליך הראשון ולא סביב פסק הדין של בית המשפט המחוזי באותו הליך. אשר לטענה שפסק הדין בהליך הראשון לא יצר השתק עילה או השתק פלוגתא - בבחינת הנתונים עולה שאמנם אין כאן השתק עילה שכן העילה בתובענה הראשונה לא היתה זהה לעילה בתובענה השניה, אך קיים השתק פלוגתא. הממצא שהדירה הושכרה למגורים ושהבעלים הסכימו לשימוש בחדר הנ"ל לקליניקה, פירושו שמטרת השכירות של הדירה כולה עדיין נותרה למגורים, אלא שהשימוש בחדר אחד לקליניקה אינו מהווה הפרה של חוזה השכירות. פסק דין זה פירושו כי הטענה שהעלו המערערים בתובענה השניה כי הצדדים הסכימו לשנות את תנאי השכירות ומטרתה לגבי החדר הנדון אינה מתיישבת עם פסק הדין הנ"ל.
יתר על כן, בתביעה הראשונה טענו המערערים כי מטרת השכירות בכל הדירה היתה כל העת למגורים בלבד וממצאי בית המשפט בשאלה זו תואמים את טענות המערערים. אלמלא היה מקום לדחות את התובענה בהליך השני בגלל מעשה בית דין היה צורך לדחותה בשל שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי העלאת טענה עובדתית בהליך השני הסותרת בעליל טענה שהועלתה בהליך הראשון. אין צורך
לדון בשאלה אם מסקנת בית המשפט בהליך הראשון היתה מבוססת על ממצאים עובדתיים או על מסקנה משפטית שהרי גם אם המדובר בהלכה משפטית המסקנההמשפטית יכול ותשמש נשוא לטענה של השתק פלוגתא.

(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים,עו"ד ש. ברוש למשיבה. 9.1.84).

ע.א. 553/83 - מרגלית חבצלת נגד בית בשדרות רוטשילד בע"מ

*העברת מושכר לדייר מוצע (הערעור נדחה).

המשיבה היא בעלים של דירה בת 5 חדרים והמערערת שגילה עולה על 83 שנה מחזיקה כדיירת מוגנת בחלק מן הדירה. היא מבקשת להעביר את חלקה בדירה לאחר. לשם כך העבירה למשיבה שני תצהירים, כנדרש בסעיף 85 לחוק הגנת הדייר. בתצהיר שחתמה המערערת היא קובעת כי היא מחזיקה כדיירת מוגנת בדירה בת 4 חדרים (החדר החמישי מוחזק על ידי המשיבה), וכי ברצונה לפנות את הדירה ולהעבירה לדייר המוצע אשר מוכן לשכור מתוך הדירה 3 חדרים ולשלם 11,000 דולר ומהם תובעת המערערת לעצמה שני שליש. כן מצהירה המערערת כי היא לא מוותרת על טענותיה שגם בחדר הרביעי היא דיירת מוגנת. בתצהיר של הדייר המוצע נאמר כי הוא מעונין לשכור את הדירה בת שלושה החדרים וכו'. המשיבה לא השיבה על התצהירים והמערערת פנתה לביה"ד לשכירות בבקשה לקבל רשות להעברת הדירה. בית הדין לשכירות נתן את הרשות, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע ברוב דעות כי בנסיבות הקיימות אין לתת למערערת את הרשות והערעור על כך נדחה.
עיקרם של תצהירים הנדרשים על פי החוק שיוגשו לבעל הבית, נועד להעמיד את בעל הבית על העובדות החשובות שאותם יהיה עליו לשקול בטרם יחליט אם להתיר את העברת המושכר או להחזיר את המושכר לעצמו ולשלם לדייר היוצא את חלקו בדמי המפתח. לשם כך צריך בתצהיר לציין את המושכר שמדובר בו כדישבעל הבית ידע איזהו המושכר ואם מוצע להעבירו בשלמותו או בחלקו, האם הדייר המוצע הוא דייר מתאים מבחינת אישיותו ומה שיעור דמי המפתח. כל אחת מעובדות אלה יכולה להשפיע השפעה מכרעת על שיקול דעתו של בעל הבית והחלטתו כיצד לנהוג. בתצהירים שהוגשו במקרה דנן אין אישור ברור וחד משמעי לשלוש מהעובדות החשובות: מה המושכר שהדייר היוצא מחזיק בו כדייר מוגן, האם ארבעה חדרים כנטען על ידי המערערת או שלושה חדרים כפי שיכול להשתמע מתצהיר של המערערת וכפי שעולה מתצהיר הדייר המוצע; אם מדובר בדירה של ארבעה חדרים אילו הם שלושת החדרים מתוך הארבעה שמבקשים להעביר לדייר המוצע; מה יהיה גודל החדר הרביעי, האם תמשיך המערערת להחזיק בו או שתבקש להעביר גם אותו לדייר המוצע או לדייר אחר, ואם תבקש להעבירו מה שווי דמי המפתח. נוכח חוסר בהירות זו לא יכול היה בעל הבית לשקול בדרך סבירה את הצעת המערערת ולקבל החלטה נאותה לגביה.
מלשון החוק ברור כי כאשר זכאי דייר יוצא להעביר מושכר לדייר מוצע, הצעתו צריכה להתייחס למושכר כולו בשלמותו, ואין הוא יכול להביא לפיצולה של הדירה מעבר למצב הקיים. אם טוענת המערערת שהיא דיירת מוגנת של כל ארבעת החדרים, הרי שבהציעה רק שלושה חדרים לדייר המוצע היא מפצלת את הדירה ובמקום שניים שהיו מחזיקים בה (המערערת ובעל הבית), יהיו עכשיו שלושה מחזיקים, ולכך אין בעל הבית צריך להסכים. נשמעה טענה כי הוצהר ע"י המערערת וע"י הדייר שאם היא דיירת מוגנת גם בחדר הרביעי יהיה הדייר המוצע מוכן לקבל את החדר הרביעי וכי ביהמ"ש לשכירות נתן החלטתו על סמך הצהרה זו
- ההצהרה לא נרשמה בפרוטוקול הדיון, לא על דרך רשום עדות ולא על דרך רשום הצהרה של בעל דין, ודברים המושמעים בחלל אולם הדיונים בעת הדיון ונשארים בחללו של האולם אינם הופכים לחומר ראיה, ולא צריכה להיות נודעת להם כל השפעה על ממצאי בית המשפט ושיקוליו. אם סבור בעל דין שבמהלך הדיון נאמרו דברים מחייבים שראוי היה לרשמם בפרוטוקול, עליו לבקש את תיקון הפרוטוקול מבעוד זמן וכל עוד לא תוקן, כל שנאמר ולא נרשם אינו בבחינת ראיה או הצהרה שניתן להתייחס אליהן לגופו של ענין.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד דוד גולן למערערת, עו"ד י. רוטנברג למשיבה. 29.1.84).

בר"ע 36/84 - פלוני נגד מדינת ישראל

*פסיקת פיצוי במסגרת משפט פלילי לקרבנות העבירה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביצוע מספר ניכר של עבירות של שימוש ברכב ללא רשות בעלים. שבמהלכן נגרמו נזקים לבעלי הרכב. ביהמ"ש לנוער הטיל על המבקש עונשי מאסר, פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה וקנס כספי, וכן חייב אותו לפצות את קרבנות העבירה על הנזקים שנגרמו להם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לביהמ"ש היתה סמכות לחייב את המבקש בפיצוי קורבנות העבירה, מכח סעיף 77 של חוק העונשין, והיתה לו הצדקה לחייב כך שכן ראוי וחשוב שכאשר הנזק שנגרם לקרבן אינו רב במיוחד יבוא על פיצויו כבר במסגרת ההליך הפלילי. המבקש טוען כי אין להטיל עליו חיוב כספי שעלול להסתכם בסכומים ניכרים, שהרי הוא חייל ואין בידו לשאת בתשלום. הוא מוסיף וטוען כי את העבירות ביצע יחד עם אחרים, ולפיכך גם הם צריכים לשאת בפיצוי ובהליך אזרחי יוכל לבקש צרופם לדיון והחיוב לא יהיה מוטל רק על שכמו. המבקש מבקש החלטה עקרונית כי במקרה כגון דא אין לעשות שימוש בסעיף 77 הנ"ל. אין להענות לבקשה. ככל שמדובר בקשיים שיעמוד בפניהם המבקש בתשלום ובקבלת שיפוי מחבריו, אין באלה דבר המצדיק החלטה של ביהמ"ש העליון. אשר לצד העקרוני של עשיית שימוש בסעיף 77 הנ"ל - ראוי שבתי המשפט ירבו להשתמש בסמכות האמורה במקרים המתאימים, שהרי סעיף זה בא להושיט סעד לקרבנות העבירה ולמנוע מהם הפסד ממון וטירחה מיותרת. רצוי גם שעוברי עבירות ידעו כי כשהם גורמים נזק לרכושו של הזולת תוך כדי ביצוע עבירה, הם צפויים לא רק לענישה על ביצוע העבירה אלא גם לחיוב מיידי בתשלום הנזקים.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד נוה למבקש, עו"ד גב' אפעל למשיבה. 31.1.84).

בר"ע 631/83 - יהודית בן ציון נגד דוד סבאג

*העברת דירה לדייר מוצע (הבקשה נדחתה).

המשיב היה דייר מוגן אצל המבקשת וביקש להעביר את
הדירה לדייר מוצע. המבקשת התנגדה וביה"ד לשכירות אישר את העברת המושכר. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת טוענת כי די בקיומה לכאורה של עילת פינוי נגד הדייר כדי לשלול את סמכותו של ביה"ד לשכירות להענות לבקשה למתן הרשאה, ואת העילה לכאורה היא מוצאת בדברי שופט ביה"ד לשכירות אשר אמר כי "לכאורה, ניתן לומר כי קמה למשיבה (גב' בן ציון) עילת פינוי נגד המבקש". דא עקא, המבקשת לא פנתה אל בימ"ש השלום ולא מימשה בהליכים המקובלים את זכותה לפנות את המשיב. על כן ממשיכה הגנת החוק לחול על הדייר וזכותו לדמי מפתח ממשיכה אף היא לעמוד. זכותם של הדיירים כדיירים עפ"י החוק אינה באה לקיצה כל עוד לא ניתן צו פינוי נגדם או
כל עוד לא החזירו את החזקה למשכירה. קביעתו של ביה"ד כי נגד המשיב קמה עילת פינוי, אין בה כדי לשמש תחליף לדיון בפני בימ"ש השלום שהוא בית המשפט המוסמך לדון בבקשות פינוי.
אשר לדרישת המבקשת לקזז חיובים שהיה הדייר חייב לה, דרישה שנדחתה ע"י ביה"ד לשכירות - כל עוד לא הוכיחה המבקשת במסגרת הדיונית המתאימה מהם החובות אשר הדייר חייב לה, אין היא יכולה להשמע בטענה שעומדת לה הזכות לקזז סכומים אלה מדמי המפתח. ההליך בקשר למתן ההרשאה להעברת החזקה בדירה אינו יכול לכלול בתוכו עניינים ועילות תביעה שמטבע בריאתם נועדו להכלל במסגרת דיונית אחרת. אין המבקשת יכולה לכפות על בית הדין הדן בבקשת הרשות כי יפסוק גם במחלוקות כספיות.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. ריינר למבקשת, עו"ד מ. כהן למשיב. 28.2.84).

בר"ע 617/83 - יהודית בן ציון נגד ויולה חתומה

*העברת דירה לדייר מוצע; מעשה בי"ד (הבקשה נדחתה).

המשיבה היתה דיירת מוגנת בביתה של המבקשת והגישה לביה"ד בקשה לרשות העברת הדירה לדייר מוצע. ביה"ד קיבל את הבקשה חרף התנגדות המבקשת שטענה כי המשיבה אינה דיירת מוגנת. על פס"ד זה לא ערערה המבקשת, באשר, לדבריה, העברת החזקה סוכלה כאשר הדיירת המוצעת חזרה בה. הדיירת פנתה שנית לבית הדין והציעה דיירת חדשה ושוב נעתר לה בית הדין, אך גם הפעם לא יצאה העברת החזקה לפועל. המשיבה חזרה ופנתה בשלישית אל בית הדין והציעה דיירת מוצעת נוספת. בית הדין נעתר לה והפעם בוצעה העברת החזקה. על שני פסקי הדין האחרונים ערערה המערערת לביהמ"ש המחוזי שדחה את שניהם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טוענת כי ביה"ד שגה בדחותו את טענתה כי המשיבה השיגה את השכירות בהונאה. טענה זו נדחתה עוד בתיק הראשון בו נקבע כי הדיירת לא הונתה ולא רימתה את המבקשת בכל הנוגע להשקפת עולמה. כן טוענת המבקשת כי בית הדין לא היה מוסמך לקבוע את מעמדה של המשיבה כדיירת מוגנת, וכי ההכרעה בשאלה זו מסורה בידי בימ"ש השלום ועל כן לא קם מעשה בית דין בשאלה זו, והיא רשאית לשוב ולחלוק על זכאותה של המשיבה גם בתיקי השכירות השני והשלישי. ביהמ"ש המחוזי אמר על כך כי לא הועלתה לפניו הטענה הנדונה. אגב, העיר ביהמ"ש המחוזי, גם אילו סבר שלא קם מעשה בית דין במובן של השתק עילה, בודאי שיש כאן השתק פלוגתא ומטעם זה בלבד אין המערערת יכולה לשוב ולעורר בפני אותה ערכאה עצמה שוב ושוב אותה פלוגתא שכבר הוכרעה. בדברים אלה מצוייה תשובה גם לטענתה הבאה של המבקשת, היינו, שפסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין על אף שלא ערערה עליו.
בקשר לשאלת סמכותו של ביה"ד לקבוע אם הדייר הוא דייר מוגן יש להוסיף כי סעיפים 90 - 87 וסעיף 95 לחוק הגנת הדייר מלמדים גם הם כי ביה"ד מוסמך לדון בזכותו של הדייר היוצא לדמי מפתח, בסכום דמי המפתח ובאופן חלוקתם, וכאשר עצם מעמדו של הדייר כדייר מוגן הזכאי להגנת החוק ולדמי המפתח שנוי במחלוקת, ממילא הופכת שאלת מעמדו של הדייר לפלוגתא בין הפלוגתאות בהן נדרש ביה"ד להכריע. משלא ערערה המבקשת על החלטתו של בית הדין בתיק הראשון נוצר מעשה בית דין בינה ובין המשיבה בכל המחלוקות והפלוגתאות שהתבררו. אשר לטענת המבקשת כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות ובכך שללה מעצמה כל זכות חוקית במושכר ובדמי המפתח - כל עוד לא הוכחו עילות הפינוי הנטענות ע"י המבקשת נגד המשיבה במשפט פנוי אין מקום לטענה זו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. ריינר למבקשת, עו"ד ח. הס למשיבה. 21.2.84).

ע.פ. 342/83 - אריה מולכו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה בעל תפקיד אחראי במחלקה לניירות ערך ומטבע חוץ באחד מסניפי בנק הפועלים בראשון לציון והוא ביצע עבירות בכספי הבנק ובכספי לקוחות במשך תקופה של שנתיים, אשר כללו עבירות גניבה, זיוף וקבלת כספים במרמה. בדרך זו הגיעו לידי המערער כמליון שקלים ומעלה וכן גם מטבע חוץ. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 300,000 שקלים. הערעור על מידת העונש נדחה כפוף לכך שהקנס בוטל, פרט לסכום שהספיק המערער לשלם עד לפסק הדין בערעור.
אין ספק שעונש המאסר הוא עונש חמור, אך השאלה אינה אם העונש חמור אלא אם הוא סביר ביחס לחומרת העבירה והתשובה היא חיובית. כל תושבי המדינה בין קטנים ובין גדולים באמצעיהם תלויים בשירותים הבנקאיים שבידיהם הם מפקידים את כל רכושם. חיוני על כן שיינקטו אמצעים מרתיעים כדי להפחית ככל האפשר את מספרם של המקרים שבהם יש שימוש לרעה בכוח שבידי פקידי הבנק. הסניגור הביא לדוגמא מקרים אחרים שבהם, לטענתו, הוטל עונש קל יותר, אך ההשוואה בין העונשים טמון בה קושי אובייקטיבי שכן אין מקרה אחד דומה לשני והשוואה נאותה צריכה לעמוד לא רק על תוצאת העבירה, אלא גם על היבטים נוספים, כגון, משך הזמן בו בוצעה העבירה, כמות המעשים הפסולים שבוצעו ע"י העבריין, וכיוצא באלה. בכל הנסיבות אין להתערב בעונש המאסר, ואולם באשר לקנס יש להפחיתו ולהעמידו על הסכום ששולם כבר, כי תשלומו של כל הקנס בתקופות המאסר פירושו למעשה הטלת המעמסה על המשפחה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 25.12.83).

ע.פ. 344+408/83 - אברהים ג'בראין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המערער הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחותו ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על ההרשעה וערעורים של שני הצדדים על מידת העונש נדחו. הרשעת המערער הסתמכה על אמרותיהם שלהמתלוננת, שתי אחיותיה ואחיה במשטרה, מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות, שכן בעדויותיהם בביהמ"ש גילו עויינות לתביעה ומסרו עדות שסתרה את תוכן אמרותיהם בחקירת המשטרה, וזאת כתוצאה מהשפעה שהופעלה עליהם על ידי הוריהם. עפ"י הגירסה העולה מהאמרות במשטרה, תקף המערער את אחותו בהיותם בתוך הבית בקומת המגורים השניה, משך בשערותיה והיכה בה, ולאחר שנמלטה אל גג הבית רדף אחריה וכשהשיגה המשיך להכותה ודחף אותה אל עבר מעקה הגג, וכך גרם לנפילתה מהגג ולפציעתה הקשה ולנכותה התמידית. לטענת הסניגור טעה ביהמ"ש כשהעדיף את האמור באמרות על פני העדויות בביהמ"ש, ברם, מדובר בבני משפחה אחת ולא עולה מחומר הראיות חשש שמא היה לעדים מניע כלשהו לסבך את הנאשם באישום פלילי. אין ספק כי המתלוננת לא מסרה גרסת אמת בביהמ"ש, אשר לפיה עמדה על חלון כשרגלה האחת על כסא ורגלה האחרת על אדן החלון לשם ניקוי תריס, ואז לפתע חשה סחרחורת ונפלה לרחוב. אשר לעונש - טוען הסניגור כי העונש חמור מדי ואילו התביעה טוענת כי העונש קל מדי בהתחשב בנסיבות החמורות. אין דרכו של ביהמ"ש לערעורים להתערב במידת העונש אלא במקרים שבהם חורג העונש בצורה ברורה מהעונש הראוי. לא מטעם זה בלבד אין להתערב במידת העונש, אלא הסיבה לאי החמרה בעונש נעוצה
בכך שמאסר נוסף, יותר מאשר יפגע במערער יפגע במתלוננת עצמה, שכן המתלוננת תלויה היום במערער שהוא בכור האחים ומפרנס המשפחה.

(בפני השופטים:בייסקי, טירקל, גולדברג. עו"ד ליכט למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 12.1.84).

בג"צ 683/83 - פוגץ... חברה לבנין נגד המועצה המקומית הוד השרון ובונה בנין ופיתוח...בע"מ

*זכייה במכרז ופסילת הצעות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

המועצה המקומית הוד השרון פרסמה מכרז לבניית שלב א' של בית ספר. מספר קבלנים הגישו הצעות וביניהם העותרת והמשיבה השניה (להלן - המשיבה). בפתיחת ההצעות הוברר כי הצעת העותרת נמוכה מהצעת המשיב, וכן שלהצעת המשיבה לא צורף טופס "תנאי תשלום" שנמסר יחד עם מסמכי המכרז. ההצעות הועברו למהנדס המועצה לבדיקה ולמחרת צרפה המשיבה את תנאי התשלום. נתקיימו עוד ישיבות ובאחת מהן נתברר שבהצעת המשיבה, באחד המסמכים, מופיעה הנחה במחיר אשר בהתחשב בה הופכת הצעתה של המשיבה להצעה הזולה ביותר. מנהל העותרת שנוכח בישיבה העלה מספר השגות באשר להצעת המשיבה וזאת הן באשר לצרוף המאוחר של תנאי התשלום, והן באשר לגילוי ההנחה אשר לטענתו יש חשש שהוספה לאחר שהצעת המשיבה היתה במשרד המועצה. הוחלט למסור את העבודה למשיבה בהיותה הזולה ביותר והעתירה נגד החלטה זו נתקבלה והוחלט שיש למסור את העבודה לעותרת.
המשיבות טענו כי הצעת העותרת פסולה, באשר בסוף ההצעה הוסף בכתב יד "הנחה של שלושה אחוז בתנאי שהמועצה תעמוד בתנאי התשלום", וועדת המכרזים התחשבה בהנחה זו, לענין ההשוואה עם ההצעות האחרות. המשיבות טוענות כי הנחה זו פסולה היא, שכן זו הנחה מותנית. אין לקבל טענה זו. אין כל מניעה, עפ"י תנאי המכרז, כי המציעים יתנו הנחה ושאותה הנחה תהיה מותנית. אין פסול בהצעה שיש בה תנאים או מגבלות שאין בהן שינוי או הסתייגות או סטייה מתנאי המכרז. עם זאת, יש להעריך, לצורך חישוב ערכה הכספי של הצעת העותרת, את הצעתה בלא להתחשב בהנחה. אין בכך כדי לשנות מהצעת העותרת אלא אך כדי לקבוע אמת מידה להערכתה הכספית בהשוואה להצעות אחרות.
אשר להצעת המשיבה - אין לקבל את הטענה של העותרת כי קיים חשש שזו הוסיפה את סעיף ההנחה לאחר שכבר הגישה את הצעתה. טענה זו יש בה כדי להצביע על עבירה פלילית חמורה, ולשם ביסוסה נדרשות ראיות של ממש ולא די בטענות או בהוכחת קיומה של הזדמנות לביצוע המעשה הפלילי.
אשר לטענה כי הצעת המשיבה פסולה שכן "תנאי התשלום" לא צורפו במועדם אלא למחרת היום - אכן אי צירוף תנאי תשלום מהווה פגם בהצעה, אך רק פגם מהותי מביא לפסילתו של אקט מינהלי ואילו פגם שאינו מהותי אלא פגם טכני אין בו כשלעצמו כדי להביא לפסילת המעשה, אלא אם כן הוא כרוך בחוסר תום לב, כוונת זדון או חוסר הגינות מינהלית. בענייננו, הפגם שבאי צרוף תנאי התשלום הוא פגם טכני גרידא ומשנעשה בתום לב אין בו כדי לפסול את הצעת המשיבה.
טענה רצינית היא הטענה כי תנאי ההנחה שהוצבו ע"י המשיבה, ואשר עשו את הצעתה לזולה ביותר, הם תנאים פסולים שכן הם נוגדים את תנאי המכרז. בהצעתה כללה המשיבה את ההנחה בנוסח דלהלן "במידה והמועצה תבצע מעל 800 מ"ר מבית הספר תנתן הנחה של %4.5 לכל הסעיפים שמופיעים על הדף הנ"ל". עפ"י תנאי המכרז השטח הכולל של המבנה הוא כ- 2740 מ"ר, אך המזמין שמר לעצמו את הכח לשנות את היקף העבודה שמא לא יהיה בידיו כסף מספיק. הצעת ההנחה
שנקבעה ע"י המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם הצעת המכרז, שכן עפ"י הצעת המכרז מחירי יחידה צריכים להיות קבועים ואינם יכולים להשתנות עם שינוי בהיקף העבודה. אכן, ההנחה כשלעצמה מותרת היא, בין אם היא מוחלטת ובין אם היא מותנית, אין בה פגם מנקודת מבטם של דיני המכרזים, ברם, יש בה פגם בשל פגיעה מהותית בתנאי המכרז. המועצה עמדה על כך כי המחירים ליחידה יהיו קבועים ולא ישתנו עם שינוי בהיקף העבודה, ואילו המשיבה הציעה מחיר המשתנה עפ"י היקף העבודה. זוהי סטיה מתנאי המכרז היוצרת חוסר שוויון בין המציעים. טבעי הוא שמציע ירצה להציע מחיר ההולך וקטן עם גודל העבודה ואילו אפשרות זו היתה פתוחה ניתן להניח שחלק מהמציעים היו נוקטים בה. לענין זה, אין חשיבות לשאלה אם הלכה למעשה יבנו מעל 800 מ"ר ואם לאו, שכן הפגיעה בעקרון השויון התחרותי נקבעה בעת הגשת הצעותיה של המשיבה. מסיבה זו יש לפסול את הצעת המשיבה ויש לקבל את הצעת העותרת שהיא עתה ההצעה הזולה ביותר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - השופט ברק. הוסיפה מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד א.זכרוני לעותרת, עו"ד טרינצר למועצה, עו"ד ג. עמיר למשיבה. 1.3.84).

בר"ע 101/84 - יצחק דיין נגד מאושרה דיין ואח'

*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לתת צו מניעה זמני נגד אישור שנתן בורר לחוזה מכר שנכרת עם קונים מסויימים באשר לדירת בעלי הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה היתה אם יש למבקש דין קדימה ביחס לקניית דירת בעלי הדין שהם בני זוג. הלכה פסוקה היא שניתן לוותר על זכות קדימה בין במפורש ובין ע"י התנהגות, (פרט, אולי, לזכות קדימה עפ"י סעיף 100 לחוק המקרקעין תשכ"ט כל עוד רישום הזכות לא בוטל). לפיכך, אף בהנחה שמדובר במכירת דירת המגורים של בני הזוג, עובדה השנויה במחלוקת בין הצדדים, גם אז תמה זכות הקדימה עם ותורו עליה של המבקש. על השאלה אם היה ויתור כזה אומר הבורר "שני בעלי הדין הסכימו במפורש... (ראה פרוטוקול ביהמ"ש המחוזי) כי הבית ימכר. לא יתכן כי באותו מעמד לא ויתר כל צד על זכות... לפי סעיף 101 לחוק המקרקעין. שאלמלא כן כל ההסכם היה צריך להיות מנוסח בצורה אחרת". כן הודגש בהחלטת הבורר שהיתה למבקש שהות להגיע להסכם עם קונים מועדפים על אלה הקיימים, או לקנות בעצמו את הבית עד מועד מסויים. גם העובדה שאין זכר לזכות קדימה בפשרה שקבלה תוקף של פס"ד מצביעה על ויתור כזה. יש גם טעם רב בהנמקת הבורר כי במקרה ששני בני הזוג מסכימים שדירתם תימכר כפנויה טומנת הסכמתם בחובה כדבר המובן מאליו גם ויתור מצדם על זכות הקדימה זה כלפי זו. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את הטענה כי זכות הקדימה עודנה עומדת למבקש.

(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד זינגל למבקש, עו"ד שילון למשיבים. 27.2.84).

בר"ע 110/84 - נתן לשם נגד סימונה לשם ואח'

*מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי פסק מזונות זמניים למשיבים והמבקש ביקש רשות ערעור על כך. הבקשה נדחתה. ביהמ"ש שקל את התשלום שמשלמת האם עבור החזקת ילדיה וכן הביא בחשבון את הכנסות האם ועלות קיומו של המבקש ולאור כל אלה הגיע לסכום שפסק. אין זה השלב להעביר תחת שבט הבקורת של ביהמ"ש העליון את שיקולי השופט לפרטיהם. אשר לטענה בדבר התנהגותה של האשה שלטענת המבקש מקפחת היא את זכותה למזונות ממנו - גם טענה זו אינה ממין הטענות הראויות להתברר דרך ערעור ברשות בשלב זה.

(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 6.3.84).

ע.פ. 323/82 - יאזגי חסין נגד מדינת ישראל

*גניבת ציוד מצה"ל (הערעור נדחה).

ביולי 1980 נעצר המערער במחסום צה"ל בכביש ניצנה-באר שבע כשעל משאיתו כבלי חשמל משומשים. כבלים כאלה נגנבו מבסיס צה"ל בסיני לאחר שפורקו לקראת הפינוי. הממונה על פירוק מערכות החשמל זיהה את הכבלים על פי ברגי חיבור שאינם בנמצא בשוק האזרחי וכן זוהו על פי סימנים נוספים. המערער הורשע בעבירה על תקנה 143 לתקנות ההגנה (שעת חרום), בכך כי החזיק שלא בהיתר כבלי חשמל השייכים לצה"ל. הערעור נדחה.
היה יסוד בחומר הראיות לקביעת ביהמ"ש כי הכבלים שנתפסו הם רכוש צה"ל שנגנב. המערער טען כי את הכבלים קנה שנה קודם לכן מעירית עזה, וביהמ"ש היה מוכן להאמין לו כי קנה חוטים מהעיריה, אך לא האמין כי אלה החוטים. על פי התקנה הנ"ל היה על המערער להוכיח כי היתה לו הרשות להחזיק בציוד, או צידוק סביר אחר, לאחר שהתביעה הוכיחה כי הציוד הוא ציוד צבאי, ובנטל זה לא עמד המערער. אין לקבל את טענת המערער כי לא הוכח שהעבירה שביצע נעברה בישראל. הוא החזיק ברכוש בכביש ניצנה וכביש זה נמצא בתחום המדינה. אשר לטענה שמדובר בגרוטאות והתקנה הנ"ל אינה חלה על גרוטאות - אכן היו ראיות כי הכבלים לא נועדו לשימוש חוזר, אך עדיין לא הפכו לגרוטאות. אין מדובר ברכוש חסר ערך שהופקר, אלא ברכוש שהיה לצבא ענין בו.

(בפני השופטים: י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד לי-רן למשיבה. 18.1.84).

ע.פ. 445+467/82 - יעקב יוסף ויהודה כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש

(ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בפריצה לבנין וגניבת דברי הלבשה בשווי של 80,000 ל"י. עפ"י כתב האישום בוצע המעשה בלילה של 22.10.77. החקירה נפתחה כבר ביום 23.10.77 כאשר הרכוש הגנוב נתפס בחזקתו של מי שהיה לאחר מכן עד התביעה ושהורשע בקבלת הרכוש הגנוב. החקירה נסתיימה בשנת 1977 ולאחר שהוגש כתב האישום כפרו המערערים באשמה והיה זה ביום 15.2.81. המשפט החל להשמע ביום 5.5.81 והסתיים בפסק דין ביום 14.6.82. ביהמ"ש מצא את המערערים אשמים בעבירות שיוחסו להם והטיל על המערער הראשון 24 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 500 שקלים וכן הופעל נגד מערער זה מאסר על תנאי של שלושה חדשים. המערער השני נדון ל- 24 חדשים מאסר שמתוכם שלושה חדשים מאסר בפועל וקנס של 500 שקלים. הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל.
אשר לערעור כנגד ההרשעה - אין בו ממש. הכרעת הדין מבוססת על הראיות שביהמ"ש נתן בהן אמון ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך.
אשר למידת העונש - בעת שבוצעה העבירה טרם מלאו למערער הראשון 21 שנה ולפיכך צריך היה ביהמ"ש לקבל תסקיר של שירות המבחן אם שקל הטלת עונש מאסר בפועל. זאת ועוד, חלף זמן רב מאז המקרה ועד להכרעת הדין ושוב עבר זמן רב מהכרעת הדין ועד היום. נמצא שאם עונש המאסר בפועל ישאר בעינו יצטרכו עתה המערערים, קרוב לשבע שנים לאחר המעשה, להתחיל לרצות עונש מאסר ולו גם קצר בזמן. אכן, העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש העליון, אך עבר פרק זמן כה רב מאז ביצוע העבירה ומטעם של שיהוי בשמיעת המשפט ומתן פסק הדין יש לקבל את הערעור ולהפוך את כל המאסרים למאסר על תנאי ובאשר למערער הראשון הרי המאסר על תנאי הקודם יוארך לעוד שנתיים.