תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 6

ע.א. 209/83 - סוליפלסט בע"מ ושמחוני נגד סטרפלאסט תעשיות בע"מ ואח'

הפרת חוזה. חיוב אישי של מנהלים עקב ההפרה. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1637/77 -הערעור של סוליפלסט נדחה ושל שמחוני נתקבל).

בחוזה שנערך בין הצדדים נאמר: "הסכם בין סוליפלסט בע"מ מיוצג ע"י מר שמחוני אברהם ומסעוד על מכירת מכונת פלסטיק לשוורץ סניור או סטרפלאסט תעשיות בע"מ בתנאים כדלקמן". לפי הוראות סעיף 6 של החוזה על הקונה לשלם "בעת מסירת המכונה" סכום של 180,000 ל"י וכן למסור 10 שטרות בשיקים לזמני פרעון מאוחרים. ימים ספורים לאמר חתימתהחוזה נתבקש שמחוני למסור את המכונה, אך הוא דרש בנוסף לשיקים גם ערבות בנקאית, ובלעדיה לא היה מוכן למסור את המכונה. לכך לא הסכימו המשיבים והמכונה נמסרה לאחרים. ביהמ"ש המחוזי חייב הן את החברה המערערת (להלן - החברה) והן את האחים שמחוני (להלן - שמחוני) בתשלום פיצויים למשיבים ומכאן הערעור.
א. בחוזה אין זכר לערבות בנקאית וגירסתו של שמחוני כאילו היה הסכם בע"פ שתינתן ערבות לא זכתה לאמונו של השופט. בכך אין להתערב. התוצאה היא כי הדרישה לערבות בנקאית כתנאי למסירת המכונה מהווה הפרת זכרון הדברים. אין מאומה בטענת ב"כ המערערים כי המשיבים הם שהפרו את החוזה בכך שלא שלמו את הסכום של 180,000 ל"י. המשיבים היו מוכנים לשלם את הסכום הנ"ל כנגד מסירת המכונה, ועקב הסרוב למסרה ללא ערבות בנקאית לא היו המשיבים חייבים לשלם.
ב. השאלה העיקרית בערעור היא חיובם האישי של האחים שמחוני בפיצוי המשיבים על הפרת החוזה. לטענתם הם חתמו על החוזה בשם החברה ואין הם אחראים לו אישית. הדין עם המערערים בענין זה, שכן החוזה נערך בין המשיבים לבין החברה. כך עולה בבירור מהכותרת של החוזה ונוסחה אינו מותיר מקום לספק בשאלה זו. לחברה שלושה מנהלים והאחים שמחוני הם שניים מהמנהלים. עפ"י תקנות החברה זכות החתימה בשם החברה היא לשניים מתוך שלושת המנהלים בצרוף חותמת החברה. החלטת מועצת המנהלים למכירת המכונה מסמיכה במפורש את האחים שמחוני למכור את המכונה, ואין איפוא ספק כי בחותמם על החוזה פעלו שמחוני כשלוחיה של החברה.
ג. זכרון הדברים אינו נושא חותמת החברה וליד חתימותיהם של שמחוני לא צויין שהם חותמים בשם החברה. התעוררה שאלה אם בשל כך בלבד אחראים המנהלים אישית וביהמ"ש המחוזי השיב בחיוב על שאלה זו. לדברי המשיבים החוזה נחתם אישית עם שמחוני, שכן לגירסתם, מנהלי המשיבה אמרו שהם הבעלים של המכונה. גירסה זו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש והיא עומדת בסתירה לאמור בכתב התביעה שההסכם נעשה עם החברה. את ההחלטה המחייבת את שמחוני אישית בתשלום הפיצויים יחד עם החברה לא ביסס השופט על הגירסה של המשיב, אלא על הוראות סעיף 60 לפקודת החברות ועל פסה"ד בע.א. 429/73.
ד. סעיף 60 מחייב כל חברה לדאוג לכך ששמה ייזכר במסמכים המפורטים באותו סעיף וביניהם כל מסמך מסחרי ועסקי היוצא מאת החברה או מתיימר להיות חתום על ידה או מטעמה. המטרה היא להביא לידיעת אלה המתקשרים עם החברה את העובדה שהם עוסקים עם חברה בע"מ. ברם לסעיף 60 ולעובדות שבע.א. 429/73 הנ"ל אין מאומה עם העובדות שלפנינו. שמה של החברה נזכר במפורש בחוזה ואף
נאמר בו כי החברה מיוצגת ע"י שמחוני. סעיף 60 כלל אינו רלוונטי למקרה זה מאחר ששם החברה הוזכר כאמור. עפ"י סעיף 82 לפקודת החברות יש לראות אתהחוזה שנחתם ע"י שמחוני שפעלו עפ"י הרשאת החברה כאילו נעשה ע"י החברה.
ה. העובדה שליד שמותיהם של שמחוני לא נאמר כי הם חותמים בשם החברה אינה עושה אותם אחראים אישית על פי החוזה. הכלל הוא כי מנהל, או שלוח, אינו מתחייב אישית אלא אם עולה מהמסמך כי הוא התכוון ליטול על עצמו אחריות כזו. ברור בענייננו על פי כותרת החוזה כי הוא נעשה ע"י החברה המיוצגת ע"י שמחוני ואין מאומה בגוף החוזה ובנסיבות המקרה שיכול ללמד על כוונה אחרת.
ו. נותרה עוד העובדה כי חותמת החברה אינה מופיעה על החוזה בניגוד לדרישת תקנותיה. העדר החותמת אינו מחייב הטלת אחריות אישית על המנהלים אם החברה בהתנהגותה אישרה בדיעבד את פעולתם. במקרה דנא החברה לא התנערה מהחוזה. בכתב ההגנה יש הודאה של החברה בטענת התביעה כי החוזה נעשה עמה. העובדה שהחברה הפרה את החוזה אינה משנה לצורך זה. המסקנה היא כי החוזה מחייב את החברה ואילו שמחוני אינם אחראים על פיו אישית.
ז. אשר לסכום הפיצויים שנקבע - השופט לא דן בחובת המשיבים להקטין את נזקיהם משום שהמערערים לא העלו טענה זו ועתה הם תוקפים את גישתו זו של ביהמ"ש. הכלל הוא כי הנתבע הוא החייב לטעון ולהוכיח שהתובע לא עשה להקטנת נזקיו. המערערים לא עשו כן ואין ממש בערעורם בנקודה זו. לענין חישוב הפיצוי - ביהמ"ש פסק למשיבים את ההפרש בין המחיר המוסכם בחוזה לבין המחיר ששילמו המשיבים עבור מכונה אחרת שרכשו. טענת המערערים היא כי המשיבים רכשו מכונה חדשה ויקרה יותר מזו המשומשת שהחברה התחייבה למכור להם. המשיב הסביר בעדותו כי קנה מכונה חדשה משום שלא ניתן היה להשיג משומשת וכי המכונה שקנה יותר קטנה ופחות טובה מזו שמכרו המערערים. הוא עשה כן מאחר והיה נתון בלחץ זמן עקב התחייבות לבצע הזמנות של לקוחות. לכן אין להתערב בסכום הפיצוי.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד נ. רם למערערים, עו"ד דר' ר. גולדשמיד למשיבים. 14.2.84).

ע.פ. 305/83 - סורגון מרדכי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ברשותו של המערער נמצאו 103 מנות הרואין מוכנות למכירה במשקל נטו של 11.35 גרם. הוא נדון ל- 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה בה הורשע המערער היא מן החמורות במידה הדורשת התיחסות מחמירה מצד בתי המשפט. מדובר בסם קשה המהווה נגע ממאיר בגוף החברה וגורם להידרדרותם של רבים. יתירה מזו, למערער הרשעה קודמת בענייני סמים וכבר נדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וצו פיקוח מתוך תקוה כי יעלה על מסלול חיים תקין. ברם, הוא הפר את התנאי ועבר את העבירה בה הורשע וצו המבחן הופקע. לנוכח חוסר שיתוף הפעולה וכשלון המאמצים לסייע בידו להיטיב את דרכיו גם לא הציע שירות המבחן הצעה טיפולית. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' מ. בן פורת, בייסקי, גולדברג. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד ח.לירן למשיבה. 6.2.84).

ע.פ. 170/83 - סיסו אשר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(זנות) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער הורשע בסרסרות למעשי זנות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. העונש כפי שנגזר על ידי ביהמ"ש המחוזי היה עונש ראוי והולם לעבירה שביצע המערער ולעברו הפלילי העגום. לפיכך, לכאורה, לא היה מקום להתערבות בגזר הדין. בכל זאת הוחלט לבוא במידת מה לקראת המערער, שכן מאז מאסרו חל מפנה משמעותי בשני מישורים: המערער נשא לאשה אותה נערה שחי על רווחיה וגם נולדה להם בת; בשבתו בכלא השתלם בעבודה מקצועית והוא מועסק על ידי משרד התקשורת ותפקודו משביע רצון. המערער ואשתו נתונים להשגחה והדרכה של עובדים סוציאליים ושיתוף הפעולה של השניים מעודד. בכל הנתונים וכדי לאפשר העמדתו של המערער בפקוח כפי שהומלץ על ידי שירות המבחן נתקבל הערעור והמאסר בפועל הועמד על 33 חודשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 30.1.84).

ע.פ. 192/83 - גבריאל כהן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב והפצת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי ב- 4 עבירות של קבלת רכוש ביודעין עפ"י סעיף 411 לחוק העונשין ו- 3 עבירות של החזקת והפצת דולרים מזוייפים, עבירות לפי סעיף 462 לחוק העונשין. את הרכוש הגנוב קיבל המערער מפורצים על מנת למכור וערכו הכולל הגיע ל-340,000 שקל בקירוב. באשר להפצת הדולרים המזוייפים מתייחסת ההרשעה למאות דולרים מזוייפים שנמסרו על המערער לאנשים שונים. המערער נדון בגין כל אחת מהעבירות של קבלת רכוש גנוב לשלוש שנים מאסר ובגין הפצת הדולרים המזוייפים לשלוש שנים מאסר, ונקבע כי העונשים יחפפו חלקית אלה את אלה, באופן שתקופת המאסר הכוללת בפועל תהיה לתקופה של שש שנים. נוסף על כך הטיל ביהמ"ש על המערער מאסר על תנאי של שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור המערער עבירות לפי הסעיפים 411 ו- 462 לחוק העונשין. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
טענות הסניגור היו כי המערער הוא בעל עבר נקי לחלוטין, כל העבירות בוצעו תוך תקופה של חודש ימים, כאשר המערער נקלע למצוקה כלכלית, המערער נפל קרבן לעבריינים מועדים ומנוסים שמכרו לו את הרכוש הגנוב לאחר שהפילו אותו בפח, התנהגות המערער בכלא היא למופת והוא מקדיש מאמץ רב ללימודים,המערער נשוי ואב לשני ילדים קטנים וחיי המשפחה שלו עלולים להתמוטט עקב המאסר. הסניגור ציין כי אמנם אין לזלזל בחומרת העבירות שבהן הורשע המערער, אך טען כי בהתחשב בנסיבות המקילות יש מקום להקלה מסויימת בעונש של המערער.
העבירות שבוצעו ע"י המערער חמורות מאד. מקבלי הרכוש הגנוב בכמויות גדולות ובסיטונות, הם המאפשרים לפורצים וליתר הגנבים לבצע את מלאכתם, המסכנת בצורה כה חמורה את שלום הצבור ורכושו. רק הטלת עונשים חמורים ומרתיעים יש בה כדי לשבש בהצלחה את המערך של העבריינות נגד הרכוש. כמו כן חמורה העבירה של הפצת דולרים מזויפים והנזק הציבורי הכרוך בביצוע עבירות אלה הוא רב. לכן לא נראה כי בקביעת עונשי מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים בגין כל אחת מהעבירות הללו החמיר השופט עם המערער יתר על המידה. עם זאת נראה כי בהתחשב, בעיקר, בעברו הנקי של המערער ובתקופה הקצרה בה
בוצעו העבירות, עובדה הנותנת מקום לתקוה שמדובר בכשלון חד פעמי, ניתן להקל בעונש. לפיכך הוחלט כי המאסרים יהיו חופפים כך שכלל המאסר בפועל שירצה המערער יהיה ארבע שנים, וכנגד זה הוחלט, בהסכמת הסניגור, כי תנאי המאסר על תנאי של שלוש שנים יוחמרו באופן שהעונש יופעל בגין כל עבירה שהיא פשע. (בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד י. בן אורלמשיבה. 5.2.84).

ע.פ. 292/83 - עומר אבו-ניע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ומעשה מגונה בילד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה.) המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ובעשיית מעשה מגונה בכפייה בילד בן 9. עפ"י כתב האישום שבעובדותיו הודה המערער נטפל המערער לקטין בן 9 וביצע בו מעשה מגונה. כאשר הקטין התנגד סתם המערער את פיו, הפילו ארצה וחנק אותו עד שאיבד את הכרתו. מששבה הכרתו והחל לצעוק שוב חנק אותו המערער עד שאיבד הכרתו ואז בעט בו ונמלט מהמקום כשהקטין נשאר מחוסר הכרה. הקטין אושפז כאשר הכרתו מעורפלת והוא חבול בגופו, נתגלה דמם בבטן עקב פגיעה בטחול, והילד נזקק לניתוח ולאשפוז משך מספר שבועות. לדברי הרופא היתה נשקפת סכנה לחייו של הקטין והוא ניצל עקב הניתוח והטיפול הנמרץ שניתן לו.
הערעור הופנה נגד חומרת העונש והסניגור טען כי בית המשפט שגה כשקיבל את דברי העדות של הרופא על נימתם המחמירה למרות שהיה בפניו מסמך, היינו סיכום מחלה, ממנו עלתה תמונה פחות חמורה באופיה על המצב הרפואי שלהמתלונן. אין לגלות סתירה בין האמור בסיכום המחלה ובין דברי הרופא. מכל מקום, אם יש סתירות צריך היה לעמוד עליהן בעת חקירת הרופא בערכאה הראשונה. מה שניתן ללמוד מסיכום המחלה הוא שמובא בו תיאור מפורט בלשון מקצועית, בו בזמן שהרופא בעדותו מסר תיאור בלשון הדיוטות שהבהיר מה לדעתו היו הסכנות להן היה צפוי הקטין עקב ההתקפה עליו. סתירה כנטען אין לגלות.
טענה נוספת של הסניגור התייחסה לכך שבית המשפט דחה כבלתי אמינה אתהטענה שלפיה המערער היה שיכור בעת המעשה, מבלי שהעמיד את הסניגוריה מראש על כך, שטענת ההגנה האמורה המועלית על ידה איננה משכנעת דייה. אין יסוד לטענה זאת. הסניגוריה לא הביאה ראיה כלשהי בדבר שכרותו של המערער ואיש לא מנע ממנה לעשות כן. במקום זאת הסתפק הסניגור בהזכרת הטענה של המערער כי היה שיכור בעת המעשה, ואך מובן הוא כי איש לא יכול היה לחקור את הסניגור על מערכת העובדות, ואין ספק שסניגור יודע חוק היה צריך להיות ער לכך מה המשקל אותו יכול היה ליחס בית המשפט לעדות כגון זו הבאה אליו מכלי שלישי. הסניגור עמד על אורך תקופת המאסר וביקש כי חלק מהתקופה תהפךלמאסר מותנה. העונש שהוטל איננו קל אך ניתן ללמוד מפסק דינו של ביהמ"ש כי עמדה לנגד עיניו העובדה כי מדובר בפגיעה בילד בן תשע שעלול היה להפגע בצורה מרחיקת לכת בבריאותו. בנסיבות אלה אין מקום להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד, לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 9.2.84).

ע.פ. 326/83 - מרדכי אליאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות למקום מגורים וגניבת מכשירוידיאו, קסטות וידיאו, שרשרת זהב של אשה ומכונת תפירה זינגר. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי שלשנתיים חלק חופף וחלק מצטבר באופן שעל המערער לרצות שנתיים וחצי מאסר
בפועל. הערעור נדחה. עד בשם גורני העיד כי קנה מהמערער את מכשיר הוידיאו והקסטות ולטענת המערער נתגלו סתירות בדברי גורני שהעיד בהיותו עד מדינה כדי שהוא עצמו ישתחרר. אילו עמדה עדותו של גורני בגפה אכן לא ניתן היה להשתית עליה את ההרשעה כי היו בה סתירות מספר. מתווספת אליה עדות אמו של גורני אשר בפניה אישר המערער שמכר את הוידיאו לבנה, אך גם לגביה איןלהתעלם מכך שהיא אינה עדה המנותקת מבחינת עניינה מן האינטרסים של בנה שבעת החקירה עדיין היה נאשם בכוח. אולם אל עדויות אלה מצטרפת עדותו של איש משטרה שחקר את החשוד ורשם לאחר החקירה זכרון דברים על התחקיר. באותו תחקיר טען המערער שהוא לא פרץ את הדירה והוא קשור לענין רק בזהשהוא תווך בין גורני לבין אחד בשם סולטן ומי שביצע את הפריצה הוא אותו סולטן. באותו תחקיר הראה המערער ידיעה בדברים שלא הובאו לפני כן.
מכאן עדיין אינה נובעת הודאה בפריצה אלא הודאה בהחזקת רכוש שהושגבפריצה, אך המסקנה בענין טיב אשמתו של הנאשם צריכה להתגבש לאור מכלולכל הנתונים שבתיק ולכך מתווסף ענין נוסף. בעת הפריצה נגנבה שרשרת זהב וזו נתגלתה על ידי המשטרה בחדרו של המערער וזוהתה על ידי חברתו דאז כשרשרת שהוצעה לה על ידיו כמתנה. בהתחשב בסוג החפץ שנשמר על ידי המערער לעצמו ואף הוצע כמתנה, אין יסוד להניח שקיבל את החפץ במסגרת עיסקה של קבלתרכוש שהושג בפריצה, אלא סבירה המסקנה מן ההחזקה התכופה של השרשרתשהושגה על ידי המערער בהתפרצות וכל מה שחל על השרשרת חל ממילא גם עליתר הפריטים שנגנבו בעת ההתפרצות.
אגב, בעת המשפט התעוררה מחלוקת בין בעלי הדין בענין הגשת זכרון הדברים של השוטר בדבר תוכן הדברים שנרשמו על ידו בעקבות שיחתו עם המערער. ביהמ"ש נטה לקבל את ההתנגדות לקבילותו של המסמך למרות שהעד נחקר על ידי בעלי הדין במישרין על מה שרשום במסמך. למעשה, הדרך הדיונית הנכונה בכגון דא היא, כי כאשר עד נדרש להעיד על תוכנו של מסמך, שנערך על ידו סמוך לארוע המתואר בו, או משתמש בו אח"כ גם לרענון הזכרון בעת עדותו, הרי המסמך הופך לקביל. יש לדייק ולהדגיש כי המסמך אינו הופך לראיה לגבי האמור בו, אך הוא יכול לשמש כאמצעי לקביעת עקביותו ואמינותו של העד. לאור מכלול הראיות אין לקבל את הערעור על ההרשעה ולנוכח ההרשעות הקודמות של המערער אין גם להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד לי- רן למשיבה. 22.1.84).

ע.פ. 331/83 - סעיד אל עסל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירותלפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין ובעבירה של הצתה ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חודשים. הערעור נתקבל בחלקו באשר לסעיף ההרשעה ובעקבות זאת הופחת גם עונש המאסר בפועל.
באחד הימים בשעות הצהרים הגיעה מכונית ב.מ.וו. לבנה לחנות תכשיטים של המתלונן ברמאלה ושלשה אנשים יצאו מתוכה, שברו חלון הראוה, ונטלו כמות גדולה של תכשיטים. מכונית מסוג זה נמצאה מאוחר יותר בסביבות העיר רחובות כשהיא בוערת. את הרשעת המערער ביסס בית המשפט על הודאתו של המערער בשיחה שקיים עם עצור אחר שהיה עמו בתחנת המשטרה ואשר הוקלטה בהסתר.בערעור טען הסניגור נגד קביעת בית המשפט כי דברי המערער מעידים כי לקח
חלק בשוד. עוד טוען הסניגור כי ה"דבר מה" הנוסף שמצא השופט להודאה אף הוא אינו יכול לעמוד במבחן הביקורת.
למקרא דבריו של המערער בשיחתו כפי שזו נרשמה בתמליל לא יכול להיות ספק כי אכן נכח במקום וידע פרטי פרטים על שהתרחש. אין זה סביר להניח כי מידע כזה הגיע לאזניו של המערער מפי השמועה בלבד. המערער ידע את שמו של המתלונן ואת העובדה כי בשעת מעשה לא היה המתלונן בחנות. כן ידע כי המכונית בה הגיעו היתה מסוג ב.מ.וו. וכי אחרי ביצוע העבירה שרפו אותה ליד רחובות. גם תגובת המערער אחרי שהשיחה שהוקלטה הושמעה בפניו אינה מותירה ספק כי דבריו לא היו דברי התפארות גרידא כפי שהוא טוען. אשר ל"דבר מה" נוסף - לאחר המעצר נערך חיפוש בבית אמו של המערער ונמצאה אצלה טבעת מסוגהמיוצר על ידי המתלונן. אכן טבעות כאלה ניתן לקנות בחנויות תכשיטים, אולם יש בממצא זה כדי לשמש "דבר מה". מקום הימצאה של המכונית השרופה מתאים גם הוא לתאור שמסר המערער בשיחתו המוקלטת וגם בכך יש משום "דבר מה". יצויין כי גם האליבי של המערער לא נתקבל על דעת בית המשפט ובדין נדחה אליבי זה.
כאמור הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירות שוד, אך כפי שהסכים גם התובע אין בראיות כדי להביא להרשעה בעבירה זו, משלא הוכחו כל רכיבי העבירהשבסעיף 402 (א) לחוק העונשין. לפיכך, תוחלף הרשעת המערער לעבירה עלסעיפים 407(ב) ו- 408 לחוק העונשין, זאת לאחר שהוכח כי העבירה בוצעה בעת שהיה ברשות מבצעיה נשק חם. לענין כמות התכשיטים שנגנבה - אין ראיה חד משמעית וראוי שגם בענין זה תתקבל גירסת המערער שכמות הזהב הכוללת היתה במשקל כ- 3 ק"ג. אשר לעונש - משהוחלפה ההרשעה לעבירה שהעונש המירבי הקבוע בצדה קטן יותר, מן הראוי שתקופת המאסר תופחת. לפיכך יש להעמיד את המאסר בפועל על ארבע שנים בנוסף למאסר על תנאי שהופעל.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. עוה"ד א. בן- שחר ויוסף דן למערער, עו"ד ח. לי- רן למשיבה. 6.2.84).

ע.פ. 454/83 - גבריאל חדאי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות למקום מגורים וגניבה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער רשימה ארוכה ביותר של הרשעות, לרבות מאסרים, וחרף כל זאת, ובהיותו משוחרר ממאסר קודם, הוא ממשיך ומבצע עבירות נוספות. גם שרות המבחן לא ממליץ על כל הקלה בעונש. העונש שהוטל משקף את הענישה הראויה בנסיבות הענין.

(בפני השופטים: ברק, לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 5.2.84).

ע.פ. 465+556/83 - חליל מחמד אלמנע נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב וזיוף מספרי השילדה והמנוע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הואשם כי יחד עם אחר גנב טנדר חדיש מסוג פיז'ו ולאחר מכן זייף את מספרי השילדה והמנוע כאשר המספרים המזוייפים נלקחו מגרוטאה שנרכשה על ידי הנאשמים קודם לכן.המערער הורשע בעבירות גניבה, שימוש ברכב ללא רשות, זיוף בנסיבות מחמירות ונהיגה ללא ביטוח, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי בעונש שהוטל על המערער יש משום הפרת הכלל של אחידותהעונשים, שכן שותפו של המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר
על תנאי למרות שהודה בביצוע עבירה נוספת. דא עקא, שבית המשפט המחוזי לא התעלם מן העקרון של אחידות העונשים, אלא קבע שאין זה עקרון מכני וכי יש בכל מקרה להתאים את העונש לאישיות העבריין וליתר נסיבות המקרה. הנאשם השני הוא צעיר ועברו נקי ושירות המבחן המליץ להסתפק בתקופת המעצר שריצה מחשש שמאסר ממושך עלול להביאו למעורבות בחברה העבריינית. מאידך,המערער הוא בעל עבר פלילי ונדון כבר בשל עבירות התפרצות, עבירות אלימות ומתן עדויות סותרות, למאסרים ומאסרים על תנאי. הסניגור ניסה להיבנות מאותו כלל של אחידות העונשים בהסתמכו על גזרי דין שהוטלו על נאשמים שהואשמו בעבירות דומות בתיקים אחרים. אך לא ניתן להסיק מסקנות מעונשים שהוטלו בתיקים אחרים, כאשר הנסיבות המיוחדות הנוגעות לנאשמים באותם תיקים אינן מובאות לידיעתו של בית המשפט. עוד טוען הסניגור שלא היתה הצדקה להפעלת המאסר על תנאי באופן מצטבר. אולם, הכלל הוא שעונשי מאסר על תנאי, המופעלים נגד הנאשם, עליו לרצותם באורח מצטבר, אלא אם כן קיימות סיבות מיוחדות המצדיקות חפיפת העונשים כולם או חלקם. אין לאמר שבמקרה דנןקיימות סיבות מיוחדות שכאלה.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 31.1.84).

ע.פ. 563/83 - בנימין בלישיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת 2.7 ק"ג חשיש ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של שלוש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה מבוססת על עדותם של שני עדים שעקבו אחר המערער בשעה שניגשלמכונית נטל שקית ושם אותה במקום סתר בחצר. השניים, שוטר ושוטרת, הזעיקו כח משטרה אחר שעצר את המערער בסמוך לאותו מקום וגילה את השקית ובתוכה החשיש. הסיבה שהשניים לא עצרו את המערער נבעה מכך שהמשטרה בקשה שלא לחשוף זהותם. מאותה סיבה גם הוגשה לביהמ"ש על ידי שר הפנים הודעת חיסיון לגביהם ובעת שהתיצבו להעיד הוסוותה זהותם. בית המשפט המחוזי דחה את ההתנגדות לחיסיון אך הזהיר עצמו שיהיה עליו לנהוג בזהירות בהערכת עדויותיהם בגלל המגבלות שהחסיון החלקי מעמיד בפני הסניגוריה בחקירת העדים. לאחרניתוח דברי העדים החליט השופט להשתית על דבריהם את ההרשעה. הרושםהברור הוא כי המעקב היה צמוד והשנים היו דבקים במשימתם ולא הירפו מן המערער והם מיקדו את כל תשומת לבם בתנועותיו ובמעשיו.
כנגד הרשעת המערער הופנה עיקרו של הערעור והסניגור חזר על טענתו נגד עצם מתן החיסיון ובעיקר נגד היכולת לתת משקל וליחס מהימנות לעדים שהעידו כך. כן חזר והיפנה את תשומת לב בית המשפט לסתירות אלה או אמרות בעדויות. אין ממש בכל ההשגות הללו. השופט לא התעלם מהן והגיע לכלל מסקנה שאין בהן כדי למנוע את ההרשעה המתבקשת מהעובדות ובכך אין להתערב. יש לציין כי המערער נתבקש לתת הסבר להימצאותו במקום ונתן הסבר שלא שכנע ולא יכול היה לזכות לאמונו של בית המשפט. אשר לעונש - ידועה החומרה שמייחס המחוקק לעבירות אלה, כשם שמוכרת מדיניות הענישה של ביהמ"ש העליון כלפי מי שבחרו לעצמם עיסוק חמור זה המסוכן מבחינת החברה בישראל. מי שמבצע עבירה כזו דינו למאסר ולתקופה מוחשית ומרתיעה.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד פרנקו למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 5.2.84).

ע.פ. 592/83 - יעקב שמואל מאיר נגד מדינת ישראל

*הרשעה באיומים ויריות (הערעור נדחה).

באחד הלילות היה המתלונן ברחוב בבית שאן כאשר ניגש אליו פלוני ובידיו אקדח וציווה עליו לילך עמו שאם לא כן יירה בו. המתלונן ברח ועם בריחתו נשמעה יריה שנורתה על ידי פלוני. התביעה האשימה את המערער כי הוא שירה את היריה. המתלונן עצמו לא זיהה את פלוני, אך התביעה ביססה את האישום על הודעות שמסרו בני זוג בשם דהאן בעת חקירתם במשטרה, כי המערער בא אליהם וביקש מהבעל כי יפנה למתלונן וישפיע עליו שלא יעיד נגדו שכן האיום לא היה מכוון כלפי המתלונן והמערער טעה בזיהוי קרבנו. המערער סבר אז כי המערער זיהה אותו בשעת מעשה. בעדותם בבית המשפט לא חזרו בני הזוג דהאן על גרסתם וההודעות נתקבלו כראיה מכח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות ובית המשפט הרשיע את המערער על פיהן בעבירות של החזקת נשק שלא כדין, איוםבפגיעה שלא כדין ויריה בשטח בנוי. הערעור נדחה.
טוען הסניגור כי לא היה מקום ליתן משקל לעדותם של בני הזוג דהאן והוא הצביע על כך כי אלה מסרו מספר גרסאות לחוקרי המשטרה ורק באחת מהן העלו את הגרסה המפלילה. טיעון זה אין לקבל. בית המשפט קמא שמע וראה את בני הזוג דהאן והשתכנע שהגרסה המפלילה בפיהם היתה אמת וכי רק פחדם מלהעיד אמתהביא לכך שלא חזרו על גירסה זו בבית המשפט. משנמצא חיזוק לגירסה אין מקום להתערב בכך.
טענה נוספת בפי הסניגור כי אפילו הוכח שהמערער הוא המאיים, לא הוכח כי האקדח שהיה בידו הוא "נשק" כמשמעותו בסעיף 144 (ג) לחוק העונשין. הסניגור ער לכך שעפ"י עדות המתלונן ראה אקדח בידו של פלוני וכי הלה איים שיירה וכי אכן נשמע קול יריה, אך לדעתו לא הרימה התביעה את הנטל להוכיח שהאקדח הוא "נשק" כמשמעותו בחוק העונשין. סעיף 144 מגדיר נשק כ"כלי שסוגל לירות כדור... שבכוחם להמית אדם ...". נטל השכנוע מוטל על שכם התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה. דרכי ההוכחה רבות הן ומגוונות ובמקום שהאקדח עצמו לא נמצא ניתן להעזר בהוכחות נסיבתיות ובהנחות הנובעות מהשכל הישר. בענייננו הוכיחה התביעה כי האקדח ירה כדור. בכך לא הרימה את מלוא הנטל המוטל עליה, שכן עליה גם להוכיח שהכדור אותו סוגל האקדח לירות בכוחו להמית אדם. לענין זה די בכך שהתביעה הוכיחה כי נורה כדור מאקדח שסוגל לירות כדור וממילא הוכיחה גם כי בכוחו של אותו כדור להמית אדם, שכן מן המפורסמות הוא כי כדור הנורה מאקדח שסוגל לירות, בכוחו להמית אדם, שכן מאקדח שכזה אין נורים אלא כדורים שכאלה. סעיף 144 לחוק העונשין אינו שונה משאר סעיפיו של החוק וכשם שלכל דבר וענין ניתן להוכיח עובדה אם בדרך של ראיה ישירה ואם בדרך של ראיה נסיבתית, כך גם לענין סעיף 144 לחוק העונשין.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מוסק למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 12.2.84).

ע.פ. 695/83 - בנימין אדרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עדות סותרת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

בספטמבר 1980 התנהלה בפתח תקוה חקירה פלילית נגד חשודים בגרימת חבלה חמורה למערער בכך שירו בומתוך אקדח ופגעו בראשו במוט ברזל. המערער מסר במשטרה הודעה בה הפליל את החשודים בביצוע התקיפה החבלנית, במסגרת של סכסוך בין עבריינים על רקע של סחר בסמים. כאשר הוזמן להעיד במשפטם של תוקפיו, התחמק מלהתייצב, הוצא נגדו צו הבאה והיה עצור עד למתן עדותו. מעל דוכן העדים התכחש המערער
להודעתו במשטרה וסרב להפליל את התוקפים. הנאשמים באותו משפט בכל זאת הורשעו שכן בית המשפט קיבל את תוכן ההודעה של המערער עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות, בין השאר מצא בית המשפט תמיכה בהודעתו של המערער בסימני הפחד שניכרו על פניו בעת הופעתו בבית המשפט. לאחר מכן הועמד המערער לדין באשמה של מתן עדות סותרת ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור מסתמך על אותו פחד שבית המשפט גילה בעת הופעת המערער, כדי לבסס את הבקשה להקל בעונשו. ברם, העובדה כשלעצמה שנאשם המורשע במתן עדות סותרת, הונע ע"י פחד להעיד, אין ליחס לה משקל רב בתור נסיבה מקילה. ברוב המקרים, בהם נמנעים העדים מלחזור בבית המשפט על גירסתם במשטרה, נוהגים הם כך מתוך פחד ואיומים. דווקא משום כך חייבת המערכת המשפטית לוודא, באמצעות העמדת העדים לדין והענשתם בעונשים משמעותיים, שיהיה מניע לאותם עדים שלא יירתעו ויתנו עדות אמת בבית המשפט.
עם זאת אין להתעלם במקרה שלפנינו משתי עובדות שהיה בהן כדי להחריף את תחושת האימה של המערער מעבר למקובל אצל עדים רגילים. ראשית, הוא לא רק היה קרבן להפחדות ואיומים, אלא שנפגע כבר פיזית בצורה קשה על ידי נשק חם ונשק קר. שנית, בניגוד להוראה מפורשת שניתנה על ידי בית המשפט הוחזק המערער, לאחר שנעצר לפי צו ההבאה, בתא אחד עם הנאשמים שנגדם אמור היה להעיד. זוהי תקלה מצערת, שעשויה היתה להגביר את האפקטיביות של הלחציםשהופעלו על המערער בלאו הכי, ולתת לו את התחושה שאין הוא יכול לסמוך על ההגנה שהמערכת המשפטית יכולה להושיט לו.
כמו כן, ועיקרו של דבר, לאחר ביצוע העבירה בשנת 1981 הקים המערער משפחה וקיים דו"ח חיובי של שרות המבחן בדבר שיקום מבטיח של המערער. היו למערער הרשעות בעבר אולם מאז 1981 לא הסתבך עם החוק ומפרנס משפחתו בכבוד. בכל אלה יש כדי להצדיק הקלה בעונש ולפיכך יועמד המאסר בפועל על ששה חודשים.

(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד ג. שרעבי למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 31.1.84).

ע.פ. 619/81 - משה אלגרישי ועמוס גוילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערערים הורשעו בעבירה של שוד מזויין, פריצה לבית מגורים ושימוש ברכב בלי רשות הבעלים ובית המשפט גזר על אלגרישי 12 שנות מאסר וגוילי נדון ל- 7 שנות מאסר וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של 18 חודש במצטבר. הערעור נדחה.
סמוך לחצות באו שני אנשים רעולי פנים לביתו של המתלונן בחדרה, פרצו לתוך הבית כשבידיהם נשק, כפתו את המתלונן ואת אשתו וכאשר נכנסו לחדר, לשמע הרעש, בני משפחה נוספים כבלו גם אותם ברגליהם ובידיהם. לאחר מכן נטלו באיומים תכשיטים ושטרות כסף ובכללם שטרות במטבע חוץ מאיטליה, מלאווי, קניה, אוסטריה ועוד. לאחר מספר ימים נעצרו השניים ובחיפוש שנערך על גופם נמצאו אצל אלגרישי מרקים גרמניים, שילינגים אוסטריים, לירטות איטלקיות ודולרים, ואצל גוילי נמצאו לירטות איטלקיות, שטרי כסף מלאווי, שטר כסף קנייתי, שטרי כסף יווני וכו'. השניים נתנו הסבר להמצאות הכסף בידיהם שלא נתקבל על דעת בית המשפט. העדות שהביאה להרשעת המערערים היתה זו של עד המדינה ממוס שהעיד כי היה שותפם של המערערים במעשה השוד ונשאר בחצר
ביתו של המתלונן כדי להזהיר את השניים מפני סכנה מתקרבת. הלה העיד תחילה נגד המערערים ולאחר מכן הוזמן לחקירה נוספת ואז טען כי שיקר בעדות הראשונה. בית המשפט קבע כי הגירסה הראשונה של ממוס ראויה לאמון מלא. האליבי של המערערים נדחה בבית המשפט וכן גרסאות שני המערערים. סיוע לעדותו של ממוס מצא בית המשפט באלה: כאשר הובא אלגרישי לבית המשפט לדיון בהארכת מעצרו התוודה בפני אמו ואמר לה "אמא תשכחי ממני הם יודעים הכל עלי... הם יודעים על כל מה שקרה"; במסדר זיהוי קולות שנערך במשטרה זיהו המתלוננים את קולו של אלגרישי; בין השטרות במטבע חוץ שנמצאו אצל גוילי היה שטר כסף יווני שזוהה ע"י המתלונן כאחד משני השטרות שנגנבו אצלו וכן היו בידיו שטרי כסף של מלאווי ושל קניה ועל פי הראיות אין זה כסף עובר לסוחר בישראל.
בערעור טענו המערערים כי בית המשפט טעה כשסמך ידו על עדותו הראשונה של ממוס ולא קיבל את דבריו בעדות השניה. ברם אין דרכו של בית משפטשלערעור להתערב בשאלת מהימנותם של עדים וגם אין ממש בטענות שטענו המערערים. מעדותו הראשונה של ממוס עולה כי בידיו פרטים שלא יכול היה לדעתם אלא אם נכח במקום בעת ביצוע השוד. עולה גם מהדו-שיח שהוקלט בין החוקר לבין ממוס כי ממוס לא היה כלי שרת בידי חוקרי המשטרה וכי העדות שלו באה מיוזמתו. בכל הנסיבות אין להתערב בהרשעה.
אשר לעונש - מדובר בשוד אלים ובעבריינים בעלי עבר פלילי המעורים בעולם הפשע שהיו מודעים לחומרת מעשיהם. צדק על כן בית המשפט שהעדיף את הענין הציבורי שחייב את הרחקת המערערים מהחברה לתקופה ארוכה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ב. סלומון לאלגרישי,גוילי לעצמו, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 19.2.84).

בג"צ 793/83 - אלינורה קירשנבאום נגד שר המשפטים

*עיכוב ביצוע הסגרה (העתירה נדחתה).

העותרת ובעלה המנוח הורשעו באוסטריה בעינויה של קטינה, בת אחותה של העותרת, על ידי שהיכו אותה וחבלו בה ועקב כך נפטרה. הם נדונו ל- 7 שנות מאסר, שוחררו זמנית ממעצרם עד לשמיעת הערעור וברחולישראל. הבעל זכה לאזרחות ישראלית בשל יהדותו והעותרת שאינה יהודיה זכתה באזרחות לאור נישואיה. ממשלת אוסטריה הגישה בקשת הסגרה נגד העותרתובעלה ובינתיים נפטר הבעל. ביהמ"ש קבע כי העותרת היא בת- הסגרה והיא עתרה לעכב את ביצוע ההסגרה עד לאחר שתתקבל החלטת נשיא אוסטריה לבקשתחנינה שהוגשה על ידה. העתירה נדחתה. ב"כ העותרת טען כי הנזק שייגרם לעותרת בהסגרתה המיידית אינו שקול כנגד נזקה של המדינה אם תעוכב ההסגרה. עמדת המשיב היא כי משהוחלט שאדם הוא בר הסגרה, אין לעכב את ביצוע ההסגרה אלא במקרים חריגים והמקרה דנא אינו כזה.
סעיף 18 לחוק ההסגרה קובע כי "שר המשפטים רשאי לצוות על ביצוע הסגרתו של מבוקש שהכרזתו כבר-הסגרה קיבלה תוקף סופי, ומשציווה כך מותר יהיה למסור את המבוקש למדינה המבקשת...". על פי הוראה זו נתון לשר המשפטים שיקול דעת לצוות על ביצוע ההסגרה. שיקול דעת זה אינו בלתי מוגבל ועל שר המשפטים להפעילו על פי השיקולים אשר ההתחשבות בהם מותרת במסגרתו של חוק ההסגרה. בהקשר זה יש לציין כי על פי אמנת ההסגרה האירופאית, שישראל חתומה עליה יחד עם אוסטריה, מוטלת חובה על ישראל להסגיר אדם שהוכרז כבר- הסגרה ושיקול דעתו של שר המשפטים עשוי לעמוד בסתירה להתחייבותה הבינלאומית של ישראל. אכן, הכלל הוא שמי שהוכרז כבר-הסגרה יש לגרשו ואילו
ההמנעות מכך היא יוצא מהכלל שרק נימוקים כבדי משקל ומיוחדים עשוייםלהצדיקה. גישתו העקרונית של שר המשפטים שלפיה בקשת חנינה לשלטונות המדינה המבקשת, הבאה לאחר הכרזתו של המבוקש כבר- הסגרה, אין בה בדרךכלל עילה ראויה לעיכוב ביצוע ההסגרה, היא מדיניות הנופלת למסגרת השיקולים הלגיטימיים ששר המשפטים רשאי לשקלם בהפעילו את שיקול דעתו.

(בפני השופטים:ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד אדרת לעותרת, עו"ד בן- אור למשיב. 19.1.84).

עש"מ 8/83 - מדינת ישראל נגד עומר שחאדה

*קולת העונש (מנהל לשכת סעד שגנב כספי נתמכי סעד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

הנאשם עבד בלשכת סעד אזורית כעובד סוציאלי ומפקח על הלשכה ובכמה הזדמנויות שלח ידו בכספים שהיומיועדים לנתמכי סעד ע"י זיוף חתימות הנפרעים. הוא הורשע על פי הודאתו בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור וביהמ"ש המחוזי השית עליו 5 חודשים מאסר בפועל וכן קנס כספי. ביהמ"ש המחוזי ציין לטובת הנאשם כי הוא בעל עבר נקי, החזיר את הכספים לבעליהם והוא ומשפחתו עשו רבות למען המדינה. לאחר מכן הועמד לדין בביה"ד המשמעתי וביה"ד ציין את עבודתו המסורה של המשיבבמשרד העבודה ואת שירותם למדינה של בני משפחתו ושלו וסיכם את דבריובאמרו כי ביה"ד עמד בפני בעיה אנושית קשה "מחד נעברה עבירה חמורה המחייבת הרחקת העובד מן השירות... ומאידך עומד עובד אשר שירת עשרים שנה בשירות המדינה ללא כל דופי... פיטוריו עלולים להעמידו במצב של סיכוי מועט להסתדר בעבודה אחרת במקצועו". ביה"ד ראה במעשה כשלון חד- פעמי וסברשאין להרחיק את המשיב משירות המדינה. לפיכך הסתפק באמצעי משמעת של נזיפה, הורדה בדרגה והפקעת מלק מהמשכורת. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביה"ד צדק בהצגת הבעיה אך אין לאמץ את המסקנה שאותה הסיק. מדובר על שליחת יד של עובד בזמן מילוי התפקיד ועקב התפקיד, היינו, נטילת כספים שנועדו לנתמכי סעד על ידי פקיד ציבור הממונה על הטיפול בנושא. המשך עבודת המשיב בשירות המדינה חשובה לפרנסת בני משפחתו, ואין ספק כי הוא צבר הרבה זכויות בזמן שירותו, אולם האמון בעובדי הציבור לא יוכל להימשך אם יהיו ביניהם כאלה שמעלו בתפקידם ושלחו יד בכספים אך ממשיכים בשירות, בניגוד לאמתהמידה המקובלת, מכיוון שבעבר מילאו את תפקידם ללא דופי. יש מעשים שלפי עצם אופיים מקטינים באופן מהותי ביותר את המשקל שניתן לייחס להתנהגות בעבר. הדבר בולט במיוחד בעבירות "הצווארון הלבן" המבוצעות על ידי אנשים שאין להם עבר המוכתם בעבירות, שהרי אחרת לא היו מגיעים לתפקידם מעיקרו. בכל הנתונים יש להורות על פיטורי המשיב מעבודתו תוך תשלום פיצויי פיטורין.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' נ. ארד למערערת, עו"ד וייס למשיב. 5.2.84).

ע.א. 515/80 - שרפון בע"מ נגד מנהל המכס והבלו

*סיווג לצורך מס קניה (הערעור נדחה בעיקרו).

הערעור נסב על חיוב במס קניה שהוטל על מספרממוצריה של המערערת. החברה מייצרת, בין היתר, מוצרים המשמשים לבניה ומנהל המכס והבלו סיווג את המוצרים שבמחלוקת לצורך מס קניה בפריט של"סחורה לבניה... תהליך כימי או תעשייתי" וחייב אותה במס קניה בהתאם.המערערת טענה בפני ביהמ"ש המחוזי כי החומרים שמדובר בהם אינם משמשים לבניה ואילך מנהל המכס ביקש ליישם את הכלל הקבוע בתעריף מס קניה, שלפיו אין סיווגה של סחורה, אשר תוארה בתעריף לפי שימושה או יעודה, מותנה בקיומו של השימוש האמור, ואפילו שימשה הסחורה בפועל למטרה אחרת יהיה סיווגה
וחיובה במס לפי השימוש הרגיל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדין עם המשיב. הערעור נדחה.
כלל הפרשנות הקבוע בתעריף מס קניה קובע ברורות כי לצורך סיווגם של מוצרים המופיעים בתעריף, המבחן הינו מבחן השמוש והייעוד של המוצר. הוכח כאן כי שימושם ויעודם של המוצרים שבמחלוקת הוא שימוש לבניה ולפיכך סווגם הוא "סחורות לבניה". אשר לטענת המערערת כי קיימת אפליה בהטלת מס על מוצריה שהינם תוצרת הארץ, בעוד מוצרים זהים מיובאים מחו"ל ללא תשלום מס קניה - טענה כגון זו הועלתה בפני בג"צ בענין אחר ובג"צ אמר שם כי "לא יוכל להתעלם מלשונו הברורה של החוק... אפילו מתחייבת ממנה מסקנה שאין דעתנו נוחה הימנה". רק כאשר לשונו המילולית של החוק חסרה משמעות כלשהי או כשהמשמעות עומדת בסתירה לכוונתו הברורה של המחוקק, יהיו בתי המשפט רואים עצמם לפעמים בני חורין לסטות מהנוסח המדוייק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד גב' תמר לרנר למשיב. 31.1.84).

ע.א. 356/81 - הינדה הרבסט נגד רבקה רינסקי

*ערעור לביהמ"ש העליון בענין הוצאות (הערעור נדחה).

המשיבה עתרה לביהמ"ש המחוזי לפירוק שותפות שבינה לבין המערערת ולסידור החשבונות בין השותפות. במהלך הדיון הגיעו בעלות הדיןלהסכם כי השותפות תפורק ובירור החשבונות ימסר לידי רואה חשבון. בגוף ההסכם לא נאמר דבר בענין הוצאות המשפט. לאחר בירור החשבונות מצא ביהמ"ש כי המשיבה חבה למערערת סכום של 1,300 ל"י וחייב את המשיבה בתשלומו למערערת. הוא לא נתן צו להוצאות ועל כך קובלת המערערת בערעורה לביהמ"ש העליון. כן ערערה על פרט נוסף בפסק הדין באשר לצמידות שכר דירה שהשותפות היתה אמורה לשלם למערערת, כשהמחלוקת היא באשר לשכר דירה שלשנה אחת, הערעור נדחה.
לענין ההוצאות - ביהמ"ש העליון כבר הביע את מורת רוחו מערעורים המוגשים לו בשאלת ההוצאות, ואף הביע את דעתו שאם תימשך המגמה להציף את ביהמ"ש בערעורים על הוצאות, יהיה מקום לשקול החזרת ההלכה המנדטורית שעל פיה אין ערעור בשאלת ההוצאות. למרות זאת חוזרים פרקליטים ומגישים ערעורים בשאלת ההוצאות. ההתערבות בפסיקת הוצאות מוגבלת למקרים נדירים והמקרהדנא אינו נמנה עליהם. השופט היה רשאי שלא לפסוק הוצאות בהתחשב בחומרהראיות שלפניו ובהסכם בין בעלות הדין ואין להתערב בכך. אשר להתחשבנות בענין שכר הדירה ושאלת ההצמדה בשנת השכירות הראשונה - ביהמ"ש יכול היה לקבוע קיומו של הסכם שבשנה הראשונה לא תהיה הצמדת דמי שכירות.
ביהמ"ש העליון התריע בעבר על הגשת ערעורים שלגביהם צריך להיות ברורלפרקליטים כבר מלכתחילה שאין להם סכוי להצליח והגשת הערעור דנא מלמדתכי הגשת ערעורים מן הסוג האמור לא פסקה. הערעור נדחה והמערערת חוייבה לשלם 200,000 שקל שכ"ט עו"ד.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד גלעדי למערערת, עו"ד רוזובסקי למשיבה. 29.1.84).

ע.א. 94/81 - עירית נצרת נגד אדוארד דעבול ואח'

*פיצויים בהפקעת מקרקעין ע"י עיריה (הערעור נדחה).

העיריה סללה כביש באדמת המשיבים וביהמ"ש חייב אותהלשלם למשיבים 328,000 שקלים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.81, כפיצויים. העיריה טוענת שלא מגיעים למשיבים פיצויים עבור השטח ולחלופין כי
הסכום שנפסק מופרז. המשיבים בערעור שכנגד טענו כי יש לשלם להם פיצויים גם בגין חלק מן הקרקע שנותר בידם שאי אפשר לבנות עליו וכן שצריך להקדים את ההצמדה בחודשיים. ערעור המערערת נדחה ואילו ערעור המשיבים באשר להקדמת ההצמדה בחודשיים נתקבל ובאשר להגדלת סכום הפיצויים נדחה. מורישם של המשיבים היה בעל חלקת אדמה באיזור. חלה שם תכנית מתאר משנת 1942 שלפיה לא היה צריך לעבור כביש במקום. בשנת 1962 הוכנה תכנית מתאר ובה מופיעה דרך ברוחב של 14 מטרים שצריכה לעבור בתוך החלקה אך התכנית לא אושרה. בשנת 1975 הוגשה לועדה המקומית תכנית מפורטת, ובה תכנית לסלילת כבישים באזור, והועדה המליצה לאשר את התכנית. הועדה המחוזית אישרה את התכנית לפרסום והפקדה, והוגשו התנגדויות לתכנית. העיריה לא חיכתה לאישור התכנית והחלה בסלילת הכביש מיד לאחר החלטת הועדה המחוזית ב-1975. חלק מבעלי המקרקעין שדרכם הכביש היה צריך לעבור הסכימו לסלילתו, ואילו שניים התנגדו וקיבלו צווי מניעה מביהמ"ש נגד המשך סלילת הכביש. עם אחד מהם הגיעה העיריה לידי הסדר. מורישם של המשיבים עמדבהתנגדותו והסיר אותה אחרי שהעיריה התחייבה כלפיו שהיא תשלם לו פיצויים במקרה ויוכח "בהתאם לחוק שהוא זכאי לפיצויים". לאחר מכן המשיכה העיריה בביצוע עבודת הסלילה. מורישם של המשיבים לא הגיש התנגדות לתכנית המפורטת הנ"ל. הטענה העיקרית של העיריה נגד תשלום הפיצויים היתה שלפי חוק התכנון והבניה זכאית היתה, להפקיע לאחר אישור התכנית, ללא פיצוי %40 משטח החלקה ולפיכך היא צריכה לשלם פיצויים בגין %60 מהשטח המופקע בלבד. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו, ואת שווי הקרקע קבע על פי חוות דעת של שמאים.
אשר לטענת העיריה כי רשאית היתה להפקיע ללא פיצוי %40 משטח החלקה - אין חולקין כי בעת שהחלה העיריה לבצע את הסלילה לא היתה לה זכות על פי דין לעשות זאת ללא הסכמת הבעלים. על כן הפעולה היתה בלתי חוקית והוותה הסגת גבול בחלקה. העובדה שבאותו זמן התנהלו הליכים לאישור תכנית מפורטת, ושלאחר אישור תכנית זו יתכן שניתן היה להשתמש בסמכויות הפקעה ללא פיצוי, לא היה בה כדי לשנות את מהותה של פעולת העיריה כהסגת גבול. המנוח הסכים לבטל את התנגדותו לסלילת הכביש רק לאחר שהעיריה התחייבה לשלם לו פיצויים על פי החוק. על ידי כך הוא ויתר על זכותו להתנגד לאישור התכנית המפורטת, ולא ניתן לקבוע כי התכנית היתה בסופו של דבר מתאשרת ללא ויתורו של המנוח על התנגדותו. בנסיבות שבהן הושג ההסכם בין העיריה ובין המנוח, שלפיו התחייבה לשלם לו פיצוי בהתאם לחוק, מן הראוי לפרש התחייבות זו של העיריה כהתחייבות לשלם את שווי הקרקע שנלקחה מהמנוח תמורת ויתורו על זכותו שלא לאפשר את ביצוע סלילת הכביש באותו זמן וויתורו על כל התנגדות לתכנית המפורטת. אין גם לקבל, לצורך קביעת שווי החלקה, את הטענה שכל קונה היה מביא בחשבון את זכות העיריה לקבל %40 מהחלקה ללא פיצוי. כאשר בוצעה סלילת הכביש בשנת 1975 לא היה זה בטוח כלל כי התכנית המפורטת תאושר ואם תאושר שלא ישולם פיצוי על %40 מהחלקה. נוסף על כך, כיוון שבתכנית המתאר שהיתה בתוקף באותו זמן לא נקבעו אחוזי בניה היתה העיריה נוהגת ב"גמישות" באישור אחוזי בניה באזור, ובנסיבות אלה לא הוכח שהזכות הערטילאית של העיריה להפקיע בעתיד חלק מהקרקע ללא פיצויים היה בה כדי להפחית משווי החלקה בתקופה הקובעת בשנת 1975.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא (לשעבר). עו"ד מ. עמאד למערערת, עו"ד כ. דאהד למשיבים. 26.1.84).

ע.א 471/81 - עזבון המנוח... ואח' נגד ...קטין ע"י אמו

*קביעת אבהות של המנוח בתביעה מהעזבון (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הוא בנו של המנוח ונולד לו מיחסיו עם אמו של המשיב. הערעור נדחה. מסקנת ביהמ"ש המחוזי מתבססת על עדויות שמהן למד ביהמ"ש על מערכת יחסים ממושכת בין המנוח ובין אמו של המשיב, ובין היתר, בלטו בין הראיות העדויות שלפיהן קרא המשיב למנוח בשם "אבא" והמנוח קרא לו "בן". ביהמ"ש המחוזי ראה עדויות אלה כקבילות למרות הסממן של עדות שמיעה הדבק בהן, מאחר וסיווג אותן כהצהרות בניגוד לאינטרס של מי שמסרן, שהן בגדר חריג לכלל של דיני הראיות הפוסל עדות שמיעה. אולם, בסווגה של הראיה והקבילות הפורמלית לא סגי וקובע כאן בעיקרו התוכן המהותי של הדברים שהוא ברור במיוחד ומשתלב בתמונה בכללותה כפי שהיא עולה מתוך מכלול הנתונים. הווה אומר, אין לחלוק על המסקנה המשפטית של ביהמ"שהמחוזי, אך יש לראות את חשיבות הדברים בתאורו של מירקם היחסים העולה מן הראיות, וביניהן הראיות על צורת ההתבטאות ההדדית, שיש בה ביטוי לגישתו של המנוח לעובדות שעליהן סבה המחלוקת המשפטית בערכאה הראשונה.
נכונה הטענה כי דרושה זהירות רבה כאשר ביהמ"ש נדרש להכריע בשאלת אבהות אחרי פטירתו של האב, אולם בדיקה זהירה אינה מוליכה במקרה שלפנינו אלא למסקנה כי המנוח היה אביו של המשיב, וגם העדרו של המנוח בין העדים איבד במקרה דנן במידה רבה מעוקצו, שהרי הובאו עדויות על צורת ההתבטאות שלו כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שמואל צנג למערער, עו"ד זומר למשיב. 22.1.84).

ע.פ. 112/82 - שלמה בן חיים זדה נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא הרואין וחומרת העונש

(הערעור נדחה).

המערער הורשע בקשירת קשר ליבוא הרואין, יבוא ההרואין והחזקתו. הוא נדון ל- 12 שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הפרשה החלה בנחיתתו של תייר מחו"ל בנמל התעופה בן גוריון אשר נעצר כשברשותו למעלה מ- 2 ק"ג הרואין. הוא גילה שעליו למסור את הסם לאדם שיתקשר אתו לבית המלון עפ"י הוראות מחו"ל. לבסוף התקשרו עמו ובפגישה שערך עם מקבלי הסם מישראל נעצר אביו של המערער. משנודע הדבר למערערהוא נמלט ונעצר רק לאחר כמחצית השנה. יחד עם אביו נעצר והורשע גם אחדהרצל אהרוני. הרשעת המערער מבוססת על הודעת אשתו של אהרוני במשטרה, שנתקבלה ע"י בית המשפט והיתה מהימנה עליו, כשעדות זו מתחזקת בראיות אחרות ובכללן שיחות בין המערער לבין שוטר ואסיר שהושתלו בתאו ואשר בפניהם הודה בהברחת ההרואין. התוצאה מכל אלה כי ההרשעה מבוססת כדין ואיןלהתערב בה.
באשר למידת העונש - העונש זהה לזה שהוטל על אביו של המערער ועל שותפו אהרוני. הסניגור שם את הדגש על העובדה כי משפחתו של המערער סופגת מהלומה כפולה כתוצאה מעסקת ההרואין שגם האב וגם הבן נכשלו בה ומן הראוי שבית המשפט יביא זאת בחשבון. אולם מדובר בכמות עצומה של הרואין שניתן לחלקה לעשרות אלפי מנות לצריכת הנזקקים לסם. ההרס הבריאותי מסם כזה הוא גדול והמחשבה על הצפת השוק בעשרות אלפי מנות הרואין מעוררת חרדה. הסכומים שחברי הכנופיה היו גורפים אילו הצליחו במזימתם מסמלים תאוות בצע שאין לה שיעור מצד עבריינים חסרי מצפון. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.