ע.א.603/79
*הסכם לביצוע עבודות נגרות בנין והפרתו.
שמעון אברג'יל נגד פלג את שטרית, חברה לבנין בע"מ
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 4/75 - הערעור נדחה).
המערער התחייב בהסכם לבצע עבור המשיבה "עבודות נגרות בנין" כשמחיר היחידות שיש לבצע מפורט בנספח להסכם. מדובר בהסכם על "בנין" בלשון יחיד, ואין חולקין כי באותה עתהיתה המשיבה בתהליך בניה של 4 בנינים וכי הלכה למעשה ביצע המערער עבודת נגרות ב-4 בנינים והפסיק את העבודות בבנין השלישי והרביעי בלי להשלימן. התחלת העבודה היתה במאי 1972 והפסקתה במרץ 1974 מחמת מחלוקת בדבר תוספת התייקרות שתבע המערער. לגירסת המשיבה התייחס ההסכם לכתחילה לכל ארבעת הבניינים ועל כן המחירים המוסכמים מחייבים לגבי ארבעת הבניינים ואילו המערער גרס כי ההסכם חל רק לגבי הבנין הראשון, ומכיוון שבתקופה בה בוצעו העבודות בשלושת הבנינים הנותרים חלו התייקרויות, צריכה המשיבה לשלם לו הפרשי התייקרות. בעקבות הפסקת העבודות על ידי המערער מסרה המשיבה את השלמת הביצוע לנגר אחר. המשיבה הגישה תביעה נגד המערער בה טענה כי שילמה למערער על חשבון העבודות כ- 103,000 ל"י ואילו בפועל ביצע עבודות שעל פי הנספח הוא זכאי רק לכ- 60,000 ל"י ועליו להחזיר את ההפרש של כ- 44,000 ל"י. נוסף לכךתבעה 25,000 ל"י שהיה עליה לשלם לנגר אחר שעמו התקשרה לביצוע העבודה. בתביעה נגדית טען המערער כי תמורת העבודות שביצע בפועל, ובהתחשב בהתייקרויות שהמשיבה הסכימה להם, הוא זכאי לכ- 140,000 ל"י ולגירסתו קיבל מקדמות בסך 93,000 ל"י ועל כן תבע את ההפרש של כ- 48,000 ל"י. בית המשפט המחוזי קיבל את גירסת המשיבה שההסכם מלכתחילה התייחס לכל ארבעת הבניינים וכי לא נקבעה כל תנייה בדבר תוספות התייקרות. אשר להתחשבנות קבע כי המערער קיבל סכום של כ-101,000 ל"י ותמורת העבודות הוא זכאי ל- 62,000 ל"י ואת העודף בסכום של כ- 39,000 ל"י חוייב להחזיר. לענין השלמת העבודותקבע כי המשיבה זכאית רק להפרש בין הסכום שנאלצה להוציא להשלמת העבודות על ידי הנגר האחר, לבין מה שאמורה היתה לשלם עבור אותן עבודות על פי ההסכם וסכום זה הועמד על כ- 22,000 ל"י שגם בתשלומו חוייב המערער. בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה לפסוק הפרשי הצמדה וקבע כי הסכומים ישאו ריבית מקסימלית מתאריכים שהחיובים נתגבשו. מכאן הערעור.
א. לענין הראיות בדבר הסכם לביצוע עבודות בכל ארבעת הבניינים - בית המשפט המחוזי ניתח את כל הראיות שבאו לפניו ומצא כי עוד בטרם נחתם ההסכם דובר בין הצדדים על התקשרות לגבי ארבעה בניינים. לעומת הראיות המהימנות של המשיבה מצא כי גירסת המערער לא אמינה ונדחתה ובכך אין להתערב.
ב. אשר לטענה כי העדויות הנ"ל היו עדויות בע"פ שבאו לסתור את לשון ההסכם שבו מדובר בביצוע העבודה "של הבנין", היינו לשון יחיד, שאינה סובלת הרחבתה על "בניינים", היינו לשון רבים, וזאת אין להרשות - ההסכם סתום באשר לא מדובר בו בבניינים בלשון רבים, אך לא צויין בו גם באיזה בנין מדובר. אילו היתה נכונה גירסת המערער שדובר רק על בנין אחד צריך היה לכתוב בהסכם שהוא מתייחס לבנין ברחוב שבו הוקם הבנין הראשון. מאחר שתוכן ההסכם הוא סתום לגבי בנין או בניינים שאליהם הוא מתייחס, הרי שניתן לשמוע עדות בע"פ של הצדדים להסכם, לא כדי לסתור את תכנו אלא כדי להבהיר למה התכוונו הצדדים באותו הסכם. הדיבור "עבודת נגרות הבנין" יכול שיתפרש למהות העבודות, היינו "נגרות בנין" ולאו דווקא של בנין אחד. לאור אי הבהירות שבהסכם צריך היה לברר את כוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם בדבר היקף תחולתו ואין לומר כי הראיות בהקשר זה מטרתן לסתור הוראה כתובה.
ג. בפרשנות מסמך יש לנסות לרדת לכוונתו האמיתית על יסוד הדברים הכתובים במסמך, בהתחשב ברקע הידוע של הענין, ולא תמיד קובע המובן המילולי של המלים שהשתמשו בהן, שעה שהנסיבות מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב. הכלל בדיני פירוש חוזים הוא שמחובתו של בית המשפט לפרש את החוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים, ואם כי יש לגשת לבדיקת הכוונה מתוך הנחה שהצדדים התכוונו למה שכתבו, הרי לא פעם ניתן על ידי בתי המשפט פירוש לחוזים שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המלים שבהן השתמשו הצדדים. בענייננו אין לומר שביהמ"ש הגיע לפירוש אינו מתיישב עם המובן הרגיל של המלים, אלא טרח להגיע לחקר הכוונה האמיתית של המתקשרים.
ד. המערער טען כי גם אם תחולת ההסכם לא היתה רק לגבי הבנין הראשון, הוא זכאי לתוספת התייקרות, משום שבשלב ביצוע העבודות בבניינים הנוספים התחייבה המשיבה לבוא עמו לידי הסדר בענין ההתייקרויות. הוא טוען גם שקיים נוהג בענף הנגרות כי על המזמין חלות תוספות התייקרות מלבד במקרים שהוא משלם %50 מראש, ולא יתכן שלגבי עבודות העשויות להשתרע על פני תקופה ממושכת ובתנאי אינפלציה יסכים נגר להתקשר לפי מחירים קבועים שאינם מושפעים מהתייקרות. גם טענות אלה יש לדחות. הנוהג שעליו דיבר המערער לא הוכח כלל וממילא אין לדבר על "תנאי מכללא" שיש לקרוא אותו לתוך התנאים המוסכמים בהסכם. אם בעל מלאכה מתקשר עם קבלן לביצוע עבודה שצריכה להימשך זמן רב והוא צופה עליית מחירי חומרים ועבודה עליו להבטיח את עצמו בהסכם מפני עליות מחירים כאלה. בנסיבות אלה ובהתחשב באינפלציה המתונה יחסית אותו זמן ואי הוכחת ה"נוהג" שהמערער טען, תואמת המסקנה את הוראות סעיף 5 לחוק המכר. ואשר להתחייבות המשיבה לבוא לידי הסדר עם המערער לענין ההתייקרויות - אכן מנהל המשיבה הבטיח למערער שיסתדרו בענין ההתייקרויות, אך היתנה זאת בגמר כל העבודות עד לתאריך מסויים, המערער התחייב אז בכתב לגמור את העבודות עד לאותו תאריך אך הוא לא גמר את העבודות.
ה. אשר לעתירת המערער לשיערוך המחירים המוסכמים בהסכם לאור המדיניות הנקוטה בשנים האחרונות תוך הסתמכות על סעיף 39 לחוק החוזים - מלבד העובדה שההסכם קדם לחוק זה הרי גם על פי עקרונות החוק טרם נקבע שיערוך בתוך תקופת קיום החוזה ובמקרה שלנו מדובר על שינוי תנאים בתוך התקופה החוזית. מה עוד כאשר מדובר בשנים של אינפלציה מתונה אשר לכל הדעות היתה בתחום הצפיה הרגילה בין המתקשרים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין,י. כהן עו"ד גב' צפריר למערער,עו"ד הרפז למשיבה. 12.3.84).
ע.פ. 268/82 - רפאל פרי נגד מדינת ישראל
*רצח (הערעור נדחה).
באחד הערבים נמצאה אשה צעירה כשהיא פצועה פצעים קשים מתחת לעמוד תאורה ביפו. היא הועברה לבית החולים ונפטרה כעבור שבוע. המערער שהיה נשוי ואב לשניים הכיר את המנוחה במקום עבודתם המשותף והתפתחה אצלו משיכה חזקה לצעירה. לאחר כשנה התגרש מאשתו ועבר לגור בדירה נפרדת. מערכת היחסים בין המערער לבין הצעירה עברה מעלות ומורדות
ולבסוף ביקשה לנתק את יחסיה עם המערער. ביום המקרה נטל המערער אקדח סימרור שמעבידו העמיד לרשותו לרגל עבודתו, והתקין אותו כך שדי יהיה בלחיצה על ההדק כדי לירות את המסמר מתוכו, שכן בדרך כלל הדריכה של הרובה היתה מסובכת. כשהאקדח הוא במצב של ירי נסע המערער למתלוננת והזמינה לנסיעה אתו ליפו. במהלך הנסיעה התעורר ויכוח בין השניים והמערער הוציא את האקדח מהמקום שבו הטמינו במכונית ולטענתו עשה כן כדי להתאבד. על פי גירסתו ניסתה הצעירה להוציא מידיו את האקדח ותוך כדי כך נפלט כדור ופגע במצחה. אחד העדים שהיה במקום ראה את המערער ממשיך בנסיעה כברת דרך לאחר שנורתה היריה, עושה סיבוב פרסה וחוזר אחורנית ולאחר מכן הוא נמלט בכניסה לרחוב בנגוד לתמרור. הצעירה נמצאה במקום וכמסתבר נפלה מתוך הטנדר החוצה. בית המשפט המחוזי ניתח את כל עובדות המקרה, הנסיבות שלפני המעשה, שעת המעשה ולאחר המעשה והגיע למסקנה שאין לקבל את טענת ההתאבדות ומאידך האירועים מצביעים על מעשה רצח. הערעור נדחה.
עפ"י התנהגות המערער ויחסו אל המנוחה כשזו ביקשה לנתק את יחסיה עמו, ההתנהגות שלו כשהזמינה למכונית וההכנות שעשה, ההתנהגות שלו לאחר המעשה ובשעת המעשה, ניתן לקבוע שהמערער ירה במנוחה יריה מכוונת ויש לדחות את גרסתו שמדובר בתאונה. אין גם לקבל את טענת הסניגור כי לא נתקיימו יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה. הניתוח העובדתי מביא למסקנה כי בשעת היריה קיננה בלב המערער כוונה של קטילה ממשית של המנוחה ודי בכך כדי למלא אחר יסוד ההחלטה. התנהגות המערער לאחר המעשה מוציאה כל אפשרות שמא התכוון רק להפחיד את המנוחה או לגרום לה נזק גופני בלבד. גם אם נניח שההחלטה להרוג את המנוחה נפלה במערער בשעת הנסיעה במכונית, ולכן אין לראות את דריכת האקדח והנחתו במכונית כ"הכנה", הרי יסוד ההכנה יכול ויוכח על ידי אותן פעולות המהוות חלק ממערכת פעולות הקטילה. די בקיומו של יסוד פיזי טהור ואין צורך בהוכחת הלך נפש של גמירות דעת קונקרטית לקטול את הקרבן. בנסיבות שהוכחו אין ספק בדבר שגם אם תתקבל גירסת המערער שרצה להתאבד, הרי בשלב כלשהו הפנה את האקדח לערפה של המנוחה, כשזו רצתה לצאת מן המכונית, כדי לירות בה, ושלב זה מהווה הכנה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוד ד. אבי יצחק למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 30.1.84).
ע"א 25/82 - שלום ויצמן נגד פרודנשל, חברה לבטוח בע"מ
*מסירת תשובות לא נכונות בהצעת ביטוח (הערעור נדחה).
המשיבה הוציאה למערער פוליסת ביטוח נגד פריצות וגניבות מחנות שהלה החזיק באשדוד. לחנות חלון ראוה שבין קצהו העליון לבין התיקרה מצויים פתחים רחבים ומוגפים בתריס. בהצעת הביטוח נשאלה שאלה "כיצד מוגנים חלונות החזית" ועל שאלה זו השיב המערער "סורגים". המערער נשאל לגבי ביטוחים קודמים אם היה סירוב על ידי חברות ביטוח אחרות לתת לו ביטוחים ועל נזקים שנגרמו לו בעבר ועל שאלות אלו השיב המערער "לא". בתקופת הפוליסה אירעה פריצה לחנות כאשר הפורצים נכנסו דרך הפתחים שבין חלון הראוה ותקרת החנות. פתחים אלה, להבדיל מחלון הראוה עצמו, לא נחסמו בסורגים. עוד התברר למבטחת שהיו למערער ביטוחים קודמים באתרים אחרים, כי ארעו פריצות לאתרים האחרים וכי היה סירוב מטעם חברת ביטוח לחדש את הביטוח לגבי אחד האתרים האחרים. המערער תבע את חברת הביטוח להיטיב את נזקיו וזו התגוננה בשתי טענות: שהצהרת המערער לגבי קיום הסורגים בחלונות
החזית היתה כוזבת; שהתשובות שניתנו לשאלות הכלליות היו כוזבות. ביהמ"ש קיבל את טענות המשיבה במלואן. כן קבע שסוכן הביטוח היה שלוחו של המערער ואין המערער יכול להצליח בטענות שהעלה באשר להתנהגותו של אותו סוכן. לפיכך דחה ביהמ"ש את התביעה והערעור על כך נדחה.
באשר לטענה שהמשיבה לא הוכיחה שאלמלא ההצהרה לא היתה מוציאה למערער את הבטוח - לאור חומר הראיות יכול היה השופט להגיע למסקנה שאלמלא ההצהרה לא היתה מוציאה המשיבה את הבטוח. לפיכך אין צורך לדון בטענת המשיבה כי ענין המטריאליות של ההצהרה הכוזבת לא היה רלבאנטי. המערער טען שסוכן הביטוח שימש כשלוחה של המשיבה ובתור שכזה הוא הניע את המערער להאמין שהוא עומד בתנאי הצעת הביטוח. המדובר הוא לפני תחילתו של חוק חוזה הביטוח המסדיר את שאלת השלוח בהסדר סטטוטורי, והשופט קבע כי השאלה בשליחותו של מי פעל סוכן הביטוח צריכה להחתך לפי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ועל יסוד הנסיבות שהוכחו קבע שיש לראות את הסוכן כשלוחו של המערער דווקא. בנסיבות הענין אין להתערב גם במסקנה זו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד ש. ישראל למערער, עו"ד ה. רב אילן למשיבה. 4 29.2.84).
ע.א. 649+515/82 - רחל כהן נגד דני כוזהינוף ואח'
*אכיפת זכרון דברים למכירת דירה ופיצויים עקב הפרתו(הערעורים נדחו).
אהרון כהן ודני כוזהינוף חתמו על זכרון דברים שלפיו מוכרים אהרון כהן ואשתו רחל דירה לדני כוזהינוף ולאשתו. חלק מהמחיר שולם וחלקו האחר לא שולם. על פי זכרון הדברים אמור היה להחתם "חוזה מפורט בין הצדדים" אך הוא לא נחתם. בתביעתם ביקשו הקונים לבצע בעין את זכרון הדברים ולפצותם על נזקם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי זכרון הדברים הוא מסמך מחייב וכי הוא הופר על ידי המוכרים. כן קבע כי אהרון כהן חתם על זכרון הדברים הן בשמו והן בשם אשתו כשלוח של אשתו וכי זו ידעה על פעולתו ואישרה אותה בדיעבד ועל כן מחוייבת היא על פי זכרון הדברים יחד עם בעלה. ביהמ"ש המחוזי הורה על אכיפת זכרון הדברים וחייב את המוכרים לשלם לקונים את סכום הפיצויים הקבועים בחוזה. הקונים נצטוו לשלם את יתרת המחיר כשהיא משוערכת למועד בו היתה אמורה הדירה להמסר להם. בערעור טוענת רחל כהן כי פעולותיו של בעלה אינן מחייבות אותה, שכן פעל ללא הרשאה והיא לא אישרה את המכירה בדיעבד, ועל כל פנים לטענתה היה תנאי מתלה לתוקפו של זכרון הדברים שהיא תחתום על זכרון הדברים וחתימה כזו אינה בנמצא. כן היא טוענת כי זכרון הדברים חסר מספר יסודות חיוניים השוללים ממנו את מרכיב הכתב הנדרש על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לבסוף טענה כי את יתרת המחיר יש לשערך מיום החתימה על זכרון הדברים ולא מהמועד שנקבע למסירת הדירה. הקונים מערערים על כך שלא נפסק להם פיצוי על ההוצאות שסבלו למעשה בהשלמת הקוטג'. הערעורים נדחו.
ביהמ"ש דלמטה הגיע למסקנותיו על יסוד חומר הראיות וממנו עולה כי האשה אישרה בדיעבד את פעולת המכירה. כן אין ממש בטענה כי חתימת האשה היוותה תנאי מתלה ובטענה כי המסמך אינו ממלא אחרי הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. על יסוד נסיבות הענין אין גם להתערב בהחלטה בדבר מועד השערוך.
אשר לערעור הנגדי על שלא נפסק פיצוי לקונים בגין נזקם הממשי מלבד הפיצוי המוסכם - ביהמ"ש דלמטה קבע כי הקונים לא הוכיחו נזק ממשי ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ברק. עוה"ד רוזן-צבי וולף למערערת, עו"ד טורבוביץ לקונים, עו"ד מלחי לבעל. 1.3.84).
עש"מ 2/83 - ישראל פקטור נגד מדינת ישראל ואח'
*פירוש פס"ד של החמרה בעונש ע"י ביהמ"ש העליון (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשעתו ע"י ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בעבירת משמעת והוטלו עליו אמצעים משמעתיים שונים. המדינה ערערה לביהמ"ש העליון והוחלט להוסיף אמצעיים משמעתיים שונים של החמרה בעונש ובכללם "העברתו של המבקש למשרה אחרת במשרדו שאיננה כרוכה בטיפול פעיל בגביית מס". המבקש עבד במע"מ בגבעתיים והועבר ע"י המשיבה לעבודה במשרד המכס ביפו. עם העברתו למכס הפסיד המערער תוספת "בוררות" שעניינה תוספת לעובדי מע"מ שנפסקה בבוררות. המבקש טוען בבקשתו כי יש להפעיל כלפי המדינה הוראות פקודת בזיון ביהמ"ש מאחר ורשויות המדינה הימרו פיו של ביהמ"ש העליון והעבירו את המבקש ממשרדו במע"מ למשרד המכס ובכך לא קויימה ההוראה להעביר את המבקש לתפקיד אחר "במשרדו". כן מלין המבקש על כך כי עקב ההעברה הפסיד תוספת בוררות ובכך הוטל עליו אמצעי משמעתי נוסף. הבקשה נדחתה.
הבקשה אינה צריכה לסמוך עצמה על פקודת בזיון ביהמ"ש, אך אין צורך לדון בענין, מאחר ולא ניתן לגלות כלל כי לא קויימו הוראות פסה"ד. חוק שירות המדינה מונה בין אמצעי המשמעת את ההעברה ממשרה למשרה באותו משרד והמונח "משרד" מוגדר בחוק הנ"ל "משרד - כמשמעותו בחוק המינויים". חוק שירות המדינה (מינויים) קובע את ההגדרה הבאה "משרד - יחידה בשירות המדינה שבראשה עומד שר...". מכאן כי כאשר מדובר באמצעי משמעת של העברה למשרה אחרת באותו "משרד", אין הכוונה ללשכה בה ישב ועבד העובד לפני שנענש, אלא ל"משרד" במסגרת שירות המדינה שבראשה עומד שר אחד. במקרה שלפנינו משרד מע"מ ומשרד המכס הם חלק ממשרד האוצר. מאחר וההעברה נעשתה כדין, אין המבקש יכול להלין על כך כי בעקבותיה הופסק התשלום של תוספת שהיתה קשורה באופן אינטגרלי באופיו של התפקיד אותו מילא ואשר אותו אינו ממלא עוד.
(בפני: הנשיא שמגר.עו"ד ש. לינדר למבקש, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 31.1.84). בר"ע 62/83 - ברוך בעל סכמא נגד רחל גונן ואח'
*בקשה לבטל פס"ד להריסת מבנה שגרם למטרד (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו בשעתו נגד המבקש תביעה (להלן - התביעה הראשונה) בה טענו כי על חלקה הגובלת עם ביתם מקים המבקש בית בן שלש קומות תוך חריגה משתי הקומות המותרות על פי תכנית בנין ערים. הם טענו שבכך נגרם להם נזק ובקשו לקבוע כי ההיתר שהוציאה הועדה המקומית הינו בלתי חוקי ולהורות על הריסת חלקים מהמבנה ולאסור על המשך הבניה. בימ"ש השלום קבע שהיתר הבניה לא היה חוקי וכן שהקמתו של המבנה גרמה למשיבים נזק ומהווה מטרד וצווה על הריסת הקומה השלישית. פסה"ד ניתן בינואר 1979, ערעור המבקש נדחה ברוב דעות ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
בינתיים הצליח המבקש להביא לידי שינוי תכנית בנין ערים, לאחר שניתנו פסקי הדין בשלש הערכאות הנ"ל בתביעה הראשונה, ועל פי התוכנית החדשה קיבל היתר בניה. עקב זאת פנה בתביעה לבימ"ש השלום (להלן - התביעה השניה) בה ביקש לקבוע כי פסה"ד שניתן בתביעה הראשונה מבוטל ועמו מבוטלים צווי ההריסה שהוצאו נגדו. נימוקו היה כי פסה"ד הראשון ניתן מחמת העילה של היפר חובה שבחוק ומשניתן ההיתר אין עוד מקום לצו ההריסה. בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לטענת המבקש מוסמך ביהמ"ש לבטל או לשנות פסק דין סופי של צו מניעה כאשר חל שנוי בחוק או בנסיבות באופן ששוב אין הצדקה בהמשך קיומו של הצו. אכן, שאלה נכבדה היא זו ובצדה שאלה נוספת, האם יפעיל ביהמ"ש את סמכותו לבטולו או שנויו של צו לבקשתו של מי שהפר את החוק והמרה את הצו. אין צורך להכנס כאן לבירורן של שאלות אלה משום שהיסוד לפסה"ד בתביעה הראשונה לא היה מבוסס רק על עילת היפר חובה שבחוק אלא גם על עילת המטרד. לענין עילה זו, העובדה שיש כיום בידי המבקש היתר בניה חוקי אינה מעלה ואינה מורידה.
מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד ודי שיראה שנגרמה לו "אי נוחות". אך אם המבנה הוקם מכח היתר חוקי יהיה הנפגע זכאי לסעד רק אם יראה שהפגיעה עולה כדי מטרד, ואז זכאי הוא לסעד בין אם הבניה היתה חוקית ובין אם לאו. לפיכך, אם הוכיחו המשיבים כי הבניה גרמה להם מטרד, אין משיבות לשאלה אם הבניה היתה כמוה ואם לאו.
בשאלה אם ביסוד פסה"ד הראשון היתה גם עילת מטרד אם לאו, הדין הוא עם המשיבים. בתביעה הראשונה העלו המשיבים את טענותיהם בדבר נזק הנגרם להם ע"י הבניה, ותארו את טיבו של הנזק, אם כי לא כינו אותו במפורש כ"מטרד". אין לקבל את הטענה כי בימ"ש השלום בתביעה הראשונה הונחה בקביעת המטרד ע"י האיסורים שבתכנית ואין לומר כי הקביעה הושפעה מהעובדה שהבניה היתה בלתי חוקית.
ביהמ"ש העליון שקל שנית אם להשאיר על כנו את צו ההריסה או להמירו בפיצוי כספי והגיע למסקנה כי בנסיבות הקיימות פיצוי כספי לא יהיה בו פיצוי הולם על הנזק שנגרם למשיבים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. רסלר למבקש, עו"ד י. נבו למשיבים. 25.1.84).
ב.ש. 30+36/84 - ויקטור היין ויוסף פייס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קבלת רכוש שהושג בפשע והדחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו עד לגמר ההליכים לאחר שהואשמו בקבלת רכוש שהושג בפשע והדחה בחקירה. הערר נדחה. עפ"י חומר הראיות לא היה מוצדק לעצור את העוררים בגין האישום של קבלת רכוש שהושג בפשע. העבירה לכשעצמה אינה מצדיקה זאת, הגם שהיא נמנית על העבירות החמורות, עברם של המערערים גם הוא אינו מלמד על התנהגות פלילית מובהקת מצדם בעבר, וגם חומר הראיות לביסוס אישום זה אינו איתן ועל פני הדברים לא ברור אם בסופו של דבר האשמה תוכח להנחת דעת ביהמ"ש.
ברם, היתה הצדקה לצוות על המעצר בגלל האישום האחר, דהיינו הדחה בחקירה. בחומר הראיות מצויה ראיה לכאורה שהשניים, וגם אדם נוסף, איימו על עד מרכזי, שהוא עצמו עבר את העבירה של קבלת רכוש שהושג בפשע, שאם ידבר עליהם "יקבל את הטיפול שלו... שהם יחסלו אותו". איומים כאלה הושמעו נגד העד לא פעם אחת. טוען הסניגור כי אין יסוד להאשים את השניים במעשה הדחה משום שהאיומים לא הושמעו כלל ולא יכלו להישמע בתנאים שבהם הוחזק העד במעצר; כי אפילו הושמעו הדברים אין חשש כי העוררים יחזרו ע"י דברים שכאלה או יממשו איומיהם, וגם לא יהיה להם ענין להשפיע על אותו עד שכן בכל הודעותיו במשטרה אין ראיה לביסוס האשמה נגד אף אחד מן העוררים.
אשר לקביעת העובדה אם היתה הדחה ואם לאו די בשלב זה של הדיון כי בחומר הראיות שבידי התביעה יש אישור לכאורה כי מעשה כזה אכן נעשה. כיצד ינהגו
העוררים בעתיד קשה להתנבא. לענין המדיניות שעל ביהמ"ש לנקוט בסוגיה של מעצר נאשמים בטרם משפט, הרי מן הראוי לצוות על מעצרם של אלה המבקשים לפגוע בהליכי המשפט ותקינותם, אם על ידי התערבות אצל עדים, ואם על ידי הדחה בחקירה. מעשים כאלה פוגעים באושיות המשפט ועלולים לסכל את עשיית הצדק. לא תמיד נדרש המעצר עד סיום ההליכים. יש ודי בהחזקתו של נאשם במעצר עד לאחר שתישמע עדותו של העד שביקשו להדיחו. במקרה דנן, לפי שעה המעצר מתחייב מהתנהגותם של העוררים ולפיכך יש לדחות את הערר. לאחר שתשמע עדותו של העד תהיה פתוחה בפני העוררים הדרך לבקש עיון מחדש במעצרם.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. זיו למבקשים, עו"ד לוי למשיבה. 18.1.84). ע.א. 77/83 - בתיה לוי ואח' נגד אמנון לוי
*מזונות (ערעור וערעור נגדי על פסיקת מזונות - הערעורים נדחו).
המשיב והמערערת נשואים מאז 1957 ולהם ילדים ובכללם שני המערערים הנוספים שהם קטינים. המחלוקת בין בני הזוג החלה לפני שנים רבות ובשנת 1978 הוגשה תביעת מזונות ע"י המערערים. ביום 5.4.79 נערך הסכם בין הצדדים שלפיו יקבלו הילדים מזונות זמניים של 2000 ל"י לחודש מאוקטובר 1978 ועד סוף אפריל 1979 והחל מתאריך זה ישולם סכום של 2500 ל"י לכל ילד. הסכומים הוצמדו כמפורט בהסכם. כמו כן נטל על עצמו המשיב את תשלום הוצאות הבית. ביהמ"ש נתן תוקף של פסק דין להסכם האמור. במאי 1979 נפסק באשר לחובת המזונות של המשיב כלפי אשתו וביהמ"ש חייב אותו בתשלום 5000 ל"י לחודש מזונות זמניים. המשיב טען כי אינו חייב במזונותיה של אשתו מאחר והיא מורדת ובאשר לילדים טען כי שיעור המזונות שחוייב בו גבוה מדי. ביהמ"ש המחוזי בחן את הכנסותיו ואמצעיו של המשיב ואת העדויות השונות באשר ליחסי בני הזוג וקבע את סכומי המזונות וכן כי האשה אינה מורדת. ערעור וערעור נגדי על פסה"ד נדחו.
המערערים טוענים נגד השיעור הנמוך של המזונות וכן על שלא נקבע סכום נוסף למערערת כדמי טיפול במערערים, וכן נטען לגבי מועד תחילתו של החיוב במזונות. המשיב שב וטוען את כל שטען בערכאה הראשונה בענין חובתו לשלם מזונותיה של המערערת הראשונה שהיא מורדת, וכן באשר לענין שיעור המזונות אשר לטענת המערער הוא גבוה מדי. הוא גם מלין על כך שסכומים ששולמו כמזונות זמניים רק מנוכים מן המזונות השוטפים וכי המערערים לא חוייבו במקום זה בהחזרת הסכומים הללו על אתר.
אין לקבל אף אחת מן הטענות שהושמעו ע"י בעלי הדין כי אינן אלא ניתוח חוזר ונישנה של העובדות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי. הרי זה נסיון להפוך את ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי ולהביא את ביהמ"ש העליון להכרעה במחלוקת עובדתית. אין גם מקום לשוב לענין דמי הטיפול שדורשת המערערת שכן אין זה אלא לבוש אחר של תקיפת סכום המזונות שהוקצב לילדים. דמי הטיפול הם חלק ממזונות הילדים ואם ביהמ"ש לא ראה לייחד חלק מוגדר כדמי טיפול, אין סיבה לכך שערכאת הערעור תפרק עתה סכום המזונות למרכיביו.
אשר לערעור הנגדי - ביהמ"ש ניתח את יחסי המשיב ואשתו בהרחבה ואין לבוא עתה להעריך מחדש את העדויות על טיב המחלוקת שבין בני הזוג ולהתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי כי האשה איננה מורדת. יש גם הגיון רב בהחלטת ביהמ"ש שאם שולמו סכומי יתר, הרי אלה רק ינוכו ולא יוחזרו. המשיב חייב לזון את ילדיו וקבלת שיטתו, היינו החזרת סכום של 700,000 שקל ע"י המערערת
למשיב, ישלול את צרכי הקטינים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. ילינק למערערים, עו"ד ש. סירקיס למשיב. 5.2.84).
ע.א. 611/82 - איילה לוי נגד יובל לוי ואח'
*כנות תביעת גירושין וכריכת מזונות (הערעור נדחה).
המערערת הגישה ביום 1.2.82 תביעת מזונות עבור בתה הקטינה לביהמ"ש המחוזי. שבועיים לפני כן הגיש הבעל נגד המשיבה תביעת גירושין לביה"ד הרבני ובה כרך את ענין מזונותיה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המערערת, באשר לדעתו נכרך ענין מזונותיה בתביעת הגירושין, והשאיר על כנה את תביעת המזונות של הבת שכן אין בהגשת תביעה לביה"ד הרבני כדי לגרוע מזכותה של הקטינה לתבוע מזונותיה מאביה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי התביעה היתה כנה, כי כריכת המזונות נעשתה כדין וכי הכריכה של המזונות היתה כנה. לנוכח נסיבות המקרה, שבו עזב הבעל את הבית לפני תחילת ההתדיינות, שכר דירה אחרת לאשה ולבתו; ושילם מזונות, וכן כבר נקבע, לפני הדיון בביהמ"ש המחוזי, תאריך למתן פסק דין ולסדור גט, אין מקום להתערבות במסקנה כי הוכח כדבעי שהתביעה לגירושין היתה כנה, וכי נתקיימו התנאים הנוספים הנדרשים בכריכת המזונות.
עיקרו של דבר, בינתיים נדחתה תביעת הגירושין והמערערת שבה ופנתה לביהמ"ש המחוזי שהתיר לה להצטרף לתביעת המזונות של הבת ולתבוע את מזונותיה. התביעה תלויה ועומדת עתה מחדש בפני ביהמ"ש המחוזי, ואילו הערעור נשאר על כנו רק מחמת חששה של המערערת כי פסה"ד הראשון של ביהמ"ש המחוזי ימנע ממנה להגיש תביעה חדשה. בהתחשב בכל הנ"ל ומאחר שלהחלטה הראשונה של ביהמ"ש אין עוד כל השלכות נדחה הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ברוך שיבר למערערת, עו"ד דוד ראובני למשיבים. 12.2.84).
ע.א. 795/82 - ראובן בראונר נגד נעמי בראונר ואח'
*מזונות לאשה שעזבה את הבית והצמדתם (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער והמשיבה נשואים ולהם שלושה ילדים. ביהמ"ש חייב את המערער בשעתו לשלם למשיבים מזונות של 1000 שקל לחודש מיום 15.7.80. מיום 16.9.82 הועמדו המזונות לפי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי על 12,500 שקל לחודש צמודים למדד ספטמבר 1982. נקבע כי קצבת הילדים תהיה לאשה וכן קיצבת הנכות של משרד הבטחון שהמשיבה זכאית לה עקב נכותה כתוצאה משירותה בצה"ל. המערער טען כי האשה היא מורדת ואינו חייב במזונותיה וכן כי כתוצאה מתאונה אין הוא יכול להשתכר די. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התאונה לא השפיעה במיוחד על הכנסותיו וכן כי לאשה היה טעם מבורר לעזוב את הבית ואינה מורדת. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע את מסקנותיו הן לענין הטעם של האשה לעזוב את הבית והן לענין גובה סכום המזונות על ראיות שהיו לפניו ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא.
לענין הערעור שכנגד - מועלית בו הטענה כי היה על ביהמ"ש לקבוע הצמדה של המזונות מיום שהגיע מועד החיוב ועד לתשלום של המזונות בפועל. הנושא דנא מוסדר כדבעי בדיני ההוצאה לפועל ואין צורך שביהמ"ש העליון יתייחס לענין זה על ידי התערבותו בשלב הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שאול שוחט למערער, עו"ד אברהם דבירי למשיבות. 12.2.84).
בר"ע 543/83 - סלמן בנימין נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המערער,שהוא נהג אוטובוס, בא להסיע ילדים מבית ספר, נכנס לתוך חצר בית הספר שהיתה מלאה ילדים בגיל גן חובה, ותוך כדי נהיגתו בחצר פגע בילד בן 5 וחצי וגרם למותו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ודן אותו לשלילת רשיון של שנתיים וחצי בפועל, שמונה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער על ההרשעה וקיבל את ערעור המדינה באשר למידת העונש וקבע כי שלילת הרשיון תהיה ל- 7 שנים בנוסף לעונשים האחרים. הסניגור טוען כי ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור יש בה משום קביעה כאילו חלה על המבקש אחריות מוחלטת למעשיו ומסקנה כאמור נוגדת את הפרשנות המקובלת של העבירה על סעיף 304 לחוק העונשין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין יסוד לטענה שביהמ"ש ייחס למבקש אחריות מוחלטת. ברור בעליל כי עצם הנהיגה בחצר שהיתה מלאה ילדים קטינים, אשר מן הנמנע לפקח עליהם באופן יעיל בהתחשב בגילם, כפי שמבין כל אדם סביר ובר- דעת, יש בה חוסר זהירות. המבקש טען כי נכנס לחצר כדי למנוע יציאת ילדים אל האוטובוס שנהג, אך גם אם זו היתה הכוונה לא היה בכך כדי לכפר על חוסר הזהירות שבעצם הנהיגה בתוך החצר. כשמדובר בנהיגה בתוך חצר ששוהים בה ילדים קטינים אין צורך לבחון את החלופות המעשיות שעמדו למבקש, שהרי לא מדובר על הכרח או על פעולה פתאומית שחייבה תגובה על אתר, שלא היו לגביה חלופות סבירות. אם רצונו של המבקש והמורים היה למנוע יציאת הילדים לשדה שמחוץ לחצר, יכול היה המבקש לעצור ליד השער ולחכות שם לילדים.
אשר לעונש - מדובר במקרה מצער ונדיר שבו רשומה כבר לחובתו של המבקש הרשעה קודמת בגרימת מוות ובנסיבות אלה נהגו בתי המשפט במידת הרחמים בעונש שקבעו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מוסק למבקש, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 29.1.84). בר"ע 521/83 - ד.ק. חברה לניהול ושיווק בע"מ נגד גולן גלובוס בע"מ ואח'
*סרוב לתת צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה בביהמ"ש המחוזי ליתן צו מניעה זמני נגד המשיבות האוסר עליהן לייצר, לשכפל, ולשווק סרטי וידאו השייכים למי מהמשיבות אלא באמצעות המבקשת בלבד. הבקשה לצו מניעה זמני זהה לבקשה העיקרית שהוגשה ושעניינה צו מניעה קבוע. לאחר בדיקת סיכויי ההצלחה של התובענה דחה השופט את הבקשה והבקשה לרשות הערעור נדחתה.
אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בהחלטות בימ"ש קמא הנתונות לשקול דעתו, כמו צו ביניים מהסוג הנדון, אלא אם טעה ביהמ"ש באמת המבחן אליו נזקק, או אם עשה שימוש שרירותי בשקול דעת זה. לענין המשיבה 2 - סבר השופט כי על פני הדברים התובענה אינה מבוססת דיה בראיות, שכן עילתה בחוזה שלא צורף לכתב התביעה. יש לציין כי במקרה אחר התערב ביהמ"ש העליון בהחלטה שלא לתת צו ביניים, משום שהתובענה היתה מבוססת על חוזה בכתב שתכנו לא השתמע לשתי פנים. מאידך, במקרה דנן, אף בהנחה שהחוזה שעליו מסתמכת המבקשת קיים, הרי תוכנו היה נסתר מעיני ביהמ"ש, וצדק השופט בהבעת החשש שמא יש בדברים האמורים בחוזה כדי לסתור את טענות המבקשת. אשר לתביעה כנגד המשיבות האחרות - גם היא אינה ברורה דיה והלכה פסוקה היא שעל הצדדים להעלות את כל שברצונם להעמיד להכרעת ביהמ"ש בערכאה הראשונה ולא בעת בקשת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. 2.2.84).
בג"צ 39/84 - אלדורי עובדיה נגד מדינת ישראל ומשטרת ישראל
*העברת משפט תנועה מחדרה לחיפה (העתירה נדחתה).
נגד העותר נרשם דו"ח תנועה בעבירה שיש בה ברירת קנס ורישום שתי נקודות חובה. העותר זומן לדין לבימ"ש השלום לתעבורה בחדרה, אם יבחר שלא לשלם את הקנס. העותר שלח לביהמ"ש בחדרה הודעה בה כפר בעובדות וציין את גירסתו, ובין היתר טען שאם בכלל עבר עבירה, הרי שהמעשה נעשה בתחום שיפוט חיפה. הזימון למשפט היה ליום 6.7.83 וההודעה של העותר נשלחה לפני תאריך זה. לבקשת לשכת התנועה נדחה הדיון לגופו ליום 9.1.84. נשיא בימ"ש השלום דחה את הבקשה להעביר את המשפט לחיפה והעתירה נדחתה.
את פנייתו לביהמ"ש ביסס העותר על סעיף 26א (א) של חוק בתי המשפט האומר כי "שופט ראשי של בית משפט שלום רשאי להורות שענין שהובא... בפני בית משפט שלום במקום פלוני, וטרם החל הדיון בו, יהיה נדון בבימ"ש במקום אחר באותו איזור שיפוט". סעיף משנה ב' בסעיף קובע כי החלטה כאמור בסעיף קטן א' ניתנת לערעור לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי. הסעד שעמד לעותר היה הגשת ערעור לנשיא ביהמ"ש המחוזי ולא פנייה לבג"צ. לפיכך יש לדחות על הסף את העתירה מטעם זה.
סיבה אחרת לדחיית העתירה על הסף היא כי על פי סעיף 26 הנ"ל הסמכות של נשיא בימ"ש השלום להורות על העברת הדיון, נתונה לו רק לפני שהחל הדיון בענין הנדון. במקרה דנן הדיון כבר החל בכך שהעותר כפר בעובדות המיוחסות לו והעלה את גירסתו בפני בימ"ש השלום בחדרה. נימוק נוסף לדחיית העתירה הינו שלא המשיבים הם בעלי דינו של העותר ולא כנגדם יכול הוא להגיש עתירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בך. 25.1.84). בג"צ 21/84 - בולנס הילל שטנה נגד שר הפנים ואח'
*גרוש תייר מהארץ לאחר שפג תוקף האשרה (העתירה נדחתה).
העותר הגיע ארצה מתורכיה שהיא ארץ אזרחותו ומולדתו אחרי שהכיר שם צעירה יהודית תושבת ישראל וביקש להינשא לה. הוא הגיע לכאן באוגוסט 1980 ובסוף שנת 1981 נסתיים תוקפן של אשרות התייר שהוענקו לעותר. למרות זאת המשיך לשהות בארץ עד שנעצר בינואר 1984. המשיב הוציא צו גירוש נגד העותר לפי סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל ועתירת העותר נדחתה.
בינתיים הסתבר לעותר כי הנערה שאחריה חיזר אינה מוכנה להינשא לו, אך פרקליטו טוען כי בכוונת העותר להתגייר ולשאת נערה בת המקום ובכך די כדי להצדיק מתן אשרה נוספת לעותר. ענין הנישואין והגיור אשר יתכן ואינו רלבנטי כלל לענייננו לא לבש אלא צורת הבעת כוונה בלווית רישום פורמלי שאין בו כדי לחייב. עיקרו של דבר, העותר שוהה בארץ כבר שנתיים ללא אישור שהייה כלשהו ובנסיבות הענין ברור בעליל שהוא ידע היטב כי אישור השהיה שלו הסתיים בשנת 1981. כוונות העותר אין בהן כדי לחייב את המשיב במתן אשרה ובוודאי שאין בהן כדי לשלול מהמשיב את הכח להפעיל את הוראות סעיף 13 לגבי מי שנמצא בישראל בלי רשיון ישיבה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רצון לעותר, עו"ד בן-טובים למשיבים. 22.1.84).
בג"צ 3/84 - חיים קימר, ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*התנאים המגבילים בהסכם מניות הבנקים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה ההסכם שנערך בין המדינה לבין הבנקים בדבר הבטחת ערכן של מניות הבנקים שנחסמו בפקדון למשמרת. עפ"י אותו הסדר הפקדון מוגבל לכמות מניות שערכן עד 500,000 שקלים. לכל אחד מהעותרים היו מניות בסכום העולה על 500,000 שקלים והם ביקשו לחסום את
כולם בתנאים המועדפים. בקשתם לא נתקבלה שכן היא נגדה את ההסדר ועתירתם לבג"צ נדחתה.
מנימוקים שונים החליטה הממשלה על מדיניות כלכלית מסויימת שמצאה ביטוי בהסכם הנזכר, ועפ"י מדיניות זו ניתן מעמד מועדף למניות הנחסמות בפקדון למשמרת תוך קביעת תקרה לערכן של מניות אלה. לא נשמעה כל טענה נגד המדיניות הכלכלית עצמה. כל שנטען הוא כי העותרים מופלים לרעה לעומת אחרים שפיזרו את החזקת מניותיהם בין מספר בנקים. טענה זו אינה טענה. אין לנו כאן ענין בהפליה פסולה אלא בהבחנה מותרת. אמת, עשוי אדם ליהנות ממספר תקרות כאשר הוא בעל מספר חשבונות אך אין בכך ולא כלום. יתכן שכלכלנים אחרים היו גורסים תנאים אחרים, אך ענין הוא למדיניות כלכלית זו או אחרת שזו סבירה וזו סבירה ובג"צ לא יתערב בדבר.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד סגל לעותרים, עו"ד בר סלע למשיבים. 16.1.84).
ע.א. 548/83 - אברהם עובדיה נגד אהובה וליאת עובדיה
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נישאו בשנת 1977, בהיותם בני 21, ובשנת 1979 נולדה המשיבה השניה. נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג ובשנת 1980 נפרדו כאשר המשיבות עברו לבית אמה של האשה. בשלב מאוחר יותר שכרה המשיבה דירה לה ולבתה והיא משלמת שכ"ד של 150 דולר לחודש. הוגשה תביעה מוסכמת לגירושין אך בשל מחלוקת על משמורתה של הבת לא הושלם הענין. האשה תבעה מזונותיה ומזונות בתה והבעל תבע את המשמורת של בתו. ביהמ"ש קבע כי על המערער לשלם למזונות בתו 6,250 שקל לחודש צמוד למדד מאוגוסט 1983 כשקצבת הביטוח הלאומי תשולם לאם. ממזונות האשה פטר ביהמ"ש את המערער שכן האשה עובדת ומשתכרת 14,000 שקל לחודש, יותר ממה שמשתכר הבעל. כן קבע ביהמ"ש תשלום של 150 דולר עבור המדור של שתי המשיבות. ביהמ"ש קבע כי עם מתן הגט יפחת סכום זה ל- 75 דולר והמערער יהיה חייב רק במזונות בתו. הערעור נדחה. שיעור השתכרותו של המערער נמוך יותר מזה של המשיבה, אך זו מגדלת את הבת וחייבת בין היתר בהוצאות החזקה במעון דבר הכרוך בהוצאה גדולה. זאת ועוד, המערער חוייב במדור למשיבה הראשונה רק עד לגירושיו ולו היה נותן לה את גט, במקום לנסות ולהפעיל עליה לחץ ע"י סרובו לעשות כן, היה משתחרר מיד מתשלום 75 דולר. בנסיבות אלה אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רות אורדן למערער, עו"ד מיקו מנחם למשיבים. 5.3.84).
ע.א. 109/83 - אברהם בן יוסף נגד פנינה ורונית בן יוסף
*איסור כניסה לדירת בני הזוג ומזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הוא בעלה של המשיבה הראשונה ואביה של המשיבה השניה. הבעל עזב את הבית והוא חי עם אשה אחרת. ביולי 1979 תבעו המשיבות את המערער לתשלום מזונותיהם ופסק הדין ניתן בינואר 1983 ובו חוייב המערער במזונות המשיבות בסך 950 שקל לחודש החל ביולי 1979 צמוד למדד שפורסם ביולי 1979. כן נקבעו בצו הסדרי קיזוז לגבי סכומי מזונות זמניים ששולמו, הסדרי פרעון בתשלומים של החוב שהצטבר בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מינואר 1982, וכן אושרו עיקולים זמניים שהוטלו להבטחת פרעון החוב שהצטבר. ביהמ"ש אסר על המערער להכנס לדירת בני הזוג בקבעו ש"אם יביע הבעל נכונות להפוך את ביתו למעון הקבע שלו ויטוש את פילגשו יוכל לשוב ולפנות לביהמ"ש
בבקשה לביטול הצו". הערעור על שיעור דמי המזונות, ועל אישור העיקולים הזמניים נדחה ואילו צו המניעה שאסר כניסת הבעל לדירה בוטל.
לענין המזונות - הוגש דו"ח של רו"ח על ההכנסות וההוצאות של המערער. יש לו כלים חקלאיים שונים והוא נותן בהם שירותים. רוה"ח קבע את ההכנסה נטו ולא ניכה מההכנסה את תשלומי מס ההכנסה והביטוח הלאומי שעל המערער לשלם, ומאידך ניכה מההכנסה "פחת" רעיוני כפי שהוכר ע"י מס הכנסה לצורך ניכוי מההכנסות. ביהמ"ש המחוזי לא ניכה מההכנסה את התשלומים שצריך המערער לשלם למס הכנסה ולביטוח לאומי ומאידך ביטל את ההפחתה של הפחת וקבע את ההכנסה ללא ניכוי הפחת. המערער ערער על שני אלה אך ערעורו נדחה. לענין תשלומי מס ההכנסה וביטוח לאומי מההכנסה - ברור שרוה"ח לא ניכה סכומים אלה, אך לאחר שהוגש הדו"ח ניתנה לצדדים אפשרות להביא ראיות ולטעון טענותיהם והמערער לא הביא כל ראיות באשר לסכומים שעליו לשלם למס הכנסה ולביטוח הלאומי, אם בכלל. כיון שכך אין לו למערער אלא להלין על עצמו שסכומים אלה לא נוכו מהכנסתו לצורך קביעת שיעור המזונות. אשר לסוגית הפחת - ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להביא "פחת רעיוני" בחשבון ועל כן חזר והוסיף את הסכום להכנסתו של המערער ובכך אין להתערב. הכלים החקלאיים להם בלאי, אך מה שניכה רו"ח אינו הבלאי והחישוב של הצורך לקנות כלים חדשים בבוא העת, אלא פחת כמשמעותו בפקודת מס הכנסה ופחת זה שיעורו אינו כסכום ההוצאה הממשית שצריך הנישום להוציא לצורך החלפת הנכס בנכס חדש. אין גם להתערב בכך שביהמ"ש אישר את העיקולים הזמניים. יכול המערער אם יחפוץ בכך לתת ערבויות אחרות במקום העיקולים, אך כל עוד אין הוא עושה זאת אין לבטל את העיקולים.
אשר לאיסור כניסת הבעל לדירה - בענין זה הסכימו בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי לצמצם את המחלוקת לשאלה אם די בעובדה שבעל חי עם פילגש כדי ליתן נגדו צו מניעה האוסר עליו להכנס לדירה המשותפת לו ולאשתו. ביהמ"ש המחוזי פסק שדי בכך כדי להוציא את האיסור, אך בינתיים נפסקה הלכה בביהמ"ש העליון הקובעת כי עצם העובדה שהבעל גר עם אשה אחרת אין בה כדי להצדיק איסור כניסתו לדירת בני הזוג. לפיכך יש לבטל את צו המניעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ס. ציון למערער, עו"ד א. זינגר למשיבות. 4.3.84).
ע.א. 157/83 - יהודה כהן נגד קלמי כהן ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער מלין על שיעור המזונות אשר בתשלומם לאשתו ולילדיו הקטינים חוייב בביהמ"ש המחוזי. כן הוא טוען כי האשה לא יכלה כלל לתבוע מזונותיה בביהמ"ש מאחר והיה פסק דין של בית דין רבני שדן באותו נושא ממש וחייב את המערער במזונות האשה. הערעור נדחה. לענין שיעור המזונות - ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו להכנסותיו ומשאביו הכספיים של המערער ולצרכיהם הכספיים של המשיבים ועל כך ביסס את קביעת שיעור המזונות. בכך אין להתערב. אשר לטענה כי קיים פסק דין של ביה"ד הרבני בענין מזונות האשה ועל כן יש להפנות לביה"ד הרבני בקשה לשינוי שיעור המזונות - גם טענה זו אין לקבל. פסה"ד בביה"ד הרבני בוטל בהסכמת שני הצדדים וההליכים בביהמ"ש המחוזי החלו רק לאחר מכן. בנסיבות אלו צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא ראה עצמו כבול לפסק דין ביה"ד או נטול סמכות לדון במזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. הוכברג למערער, עו"ד א. שגיא למשיבות. 23.2.84).
ע.א. 370/81 - מדינת ישראל נגד לבני פרינה בע"מ
*הערכה לצורך תשלום דמי הסכמה למינהל (ערעור וערעור נגדי - הערעור בוטל והערעור הנגדי נדחה).
המשיבה תבעה בביהמ"ש המחוזי לחייב את מינהל מקרקעי ישראל להשיב לה את מרבית דמי ההסכמה וכן ריבית פגורים ששלמה בגין העברת זכויות חכירה שלה במקרקעין בירושלים. ביהמ"ש המחוזי נענה לתביעה, למעט התביעה להשבת ריבית, ועל פסקו ערערו המדינה והמשיבה. המדינה ביטלה את ערעורה וערעורה של המשיבה נדחה.
טרונייתו העיקרית של בא כוח המשיבה היא על הוראה בחוזה החכירה שלפיה נקבעים הערך היסודי של המגרש וכן ערכו בזמן אישור ההעברה, שהם הבסיס לחישוב דמי ההסכמה, "לפי הערכתו של השמאי הממשלתי". לטענת המשיבה ההוראה היא בגדר תנאי בלתי סביר, ומאחר ומדובר בהעברת זכויות שכירות המקרקעין, רשאי ביהמ"ש להתיר את ההעברה בניגוד לדעת המשכיר, כדבר סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה. עפ"י סעיף זה אם לא מסכים המשכיר להעברת זכויות שכירות מטעמים בלתי סבירים, רשאי ביהמ"ש להרשות את העיסקה בתנאים שיראו לו על אף האמור בחוזה השכירות. טוען בא כח המשיבה שיש לבטל את עדותו של השמאי הממשלתי ולקבוע כי התמורה שעליה הסכימו המשיבה והרוכש את המקרקעין תשמש בסיס לחישוב דמי ההסכמה.
על הטענה לפיה עצם הפער שבין השומה לבין המחיר אות הוא לאי סבירותה של ההוראה, אין צורך לעמוד. עצם קיומו של הפער, הוא כשלעצמו, אין בו כדי להצביע על חוסר סבירות של הסעיף. אך גם הטענות לגופה של ההוראה אין להן על מה שיסמכו. המשיבה רואה אי סבירות בכך שקביעת הערך נמסרה להערכתו של שמאי ממשלתי דווקא, אשר בתור שכזה חשוד הוא לדעתו שייטה אחרי הרשות. אין בכך ממש. עניינים שבמומחיות מקצועית, נמסרים לא אחת, על פי דין או על פי צו של ביהמ"ש, למומחים הנמנים על הרשות וזרועותיה, ואין לומר שעובדה זאת פוסלת אותם או מטילה דופי במהימנות חוות הדעת שלהם.
המשיבה טוענת גם נגד האמור בחוזה שאם החוכר אינו מסכים לסכום דמי הסכמה הוא רשאי לערור "בפני מי שימונה לענין זה ע"י מועצת מינהל מקרקעי ישראל. ההחלטה בדבר הערעור תהיה סופית". לדעת בא כח המשיבה לוקה הוראה זו באי סבירות גם בשל סופיותה של הקביעה וגם משום שמדובר במי שנתמנה מטעם הרשות. באשר לענין האחרון כבר ניתנה תשובה לעיל, ואשר לענין סופיות ההחלטה יש לכך פנים לכאן ולכאן. אכן, ביקורת שיפוטית על הערכתו של השמאי יתרונותיה עמה על פני דרך הביקורת שנקבעה כאן, אך כך גם חסרונותיה, ובמאזן השיקולים הסותרים מטים שיקולים של תועלת מעשית את הכף כנגד פסילתה של ההוראה.
גם ההוראה כי ערך המקרקעין בזמן אישור ההעברה נקבע לפי הערכה במקום לפי המחיר המוסכם, שעל פיו נקבע בדרך כלל מס שבח מקרקעין, אינה בלתי סבירה.
(בפני השופטים: אלון, ברק, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד רוסטוביץ למשיבה. 26.1.84).
ע.פ. 654/82 - שמעון בן משה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא הרואין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ביבוא הירואין בכמות של כמעט ק"ג אחד וכן בשימוש בדרכון מזוייף. הוא נדון למאסר 8 שנים וערעורו נדחה. לענין ההרשעה טען הסניגור כי המערער לא היה מסוגל בעת משפטו לנהל את ענייניו עקב מחלת נפש ואולם לענין זה ראיות רפואיות לפני השופט והוא העדיף את עדותו של
הרופא שקבע כי אין בטענה זו ממש והמערער אינו אלא מתחזה. בהחלטה זו של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב. אשר לעונש - מפנה הסניגור לכך שביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער סובל מפיגור מה וכן טוען הסניגור כי המערער נגרר אחרי אחרים וכי חברו שהיה הדמות הדומיננטית בפרשה הפך לעד מדינה ונדון לארבע שנות מאסר בלבד. אין להתערב במידת העונש. ביהמ"ש ציין כי בשטחים מסויימים סובל המערער מפיגור קל וברור מגזר הדין שהשופט סבר שהמערער היה מודע כהלכה למעשהו. העבירה היא חמורה גם אם נגרר המערער אחרי אחרים שכן מדובר בכמות הירואין שעשויה היתה להביא מוות ואבדון על אנשים אחרים ומשקל הנסיבות האישיות במקרים כאלה מועט. העובדה שעל שותפו של המערער הוטל עונש קל יותר אינה יכולה לסייע בידו, שהרי זהו המחיר שהמערכת השיפוטית עשויה לשלם, במקרה מתאים לעד מדינה, כמחיר בעד העמדת עבריינים לדין ולהענשתם.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד יזדי למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 20.2.84). ע.פ. 676/82 - אברהם מרציאנו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת שני אקדחים וכדורים ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 30 חדשים כאשר שנה וחצי מתוך שני המאסרים חופפים. בסה"כ יהיה על המערער לשאת מאסר בפועל לתקופה של 4 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן, מאסר של 4 שנים איננו עונש קל, ומדובר בנאשם בן 24, אך הנסיבות חמורות הן, לא רק בגלל עצם החזקת הנשק אלא למערער מספר הרשעות קודמות ניכר על אף גילו הצעיר והוא כבר ריצה בין כותלי הכלא 18 חדשים וחזר לסורו תוך תקופה של פחות משנה לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 29.2.84) . ע.פ. 107/83 - שמעון סעד ויורם פנחס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו). במאי 1982 הגיעו המערערים ביחד עם אחר לסניף בנק כשהם רעולי פנים וידיהם נתונות בכפפות וברשותם נשק כולל רימונים. תוך איומים על פקידי הבנק הצליחו לשדוד סכום של 82,000 שקל. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות הנובעות מהמעשה הנ"ל והמערער פנחס הורשע גם בנטילת חלק בשתי פרשיות אחרות של יריות ממכונית לעבר פלוני וכן בנסיון לבריחה ממאסר. כן ביקשו המערערים לצרף לתיק אישומים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדם. בגין כל העבירות גזר ביהמ"ש המחוזי על המערערים מאסר בפועל לתקופה של 10 שנים וכן הפעיל במצטבר נגד כל אחד מהמערערים מאסר על תנאי. הסניגור הצביע על גילם הצעיר של המערערים וכן טען לקולא שהמערערים הודו בחקירתם בעבירות שיוחסו להם ושיתפו פעולה עם המשטרה. למרות אלה אין להתערב במידת העונש. כנגד המערערים רשומות הרשעות קודמות במספר רב וגם בהתחשב בנסיבותיהם האישיות הקשות אין מנוס מלקבוע כי שיקולי ההרתעה והגנה על הצבור עדיפים במקרה דנן על השיקולים הנעוצים בעניינם האינדבידואלי של המערערים. בטענה אחת של הסניגור יש ממש והיא כי לאור תקופת המאסר הארוכה שהוטלה על המערערים לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי במצטבר. לפיכך נתקבל הערעור רק במובן זה שהמאסר על תנאי שהופעל יחפוף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד דן למערערים, עו"ד בן אור למשיבה. 20.2.84).