תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 8

ע.א. 722+723/81 - נעים סופר נגד אוולין סופר ואח'

שיתוף בנכסים בין בני זוג. מזונות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 6/80 - הערעור נדחה).

בני הזוג היו נשואים משנת 1962, התגרשו ב- 1969, ואז הוסדרו ביניהם כל ענייני הרכושהמשותף. הם חזרו ונישאו ב- 1972. בסכסוך בין בני הזוג קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבה זכאית למחצית זכויות הבעלות בדירת המגורים של בני הזוג ולמחצית תכולתה וכן למחצית הכספים שבחשבון בנק הרשום ע"ש המערער ואמו. כן נקבע כי המערער חייב במזונות שלושת ילדיו הקטינים. ביהמ"ש גם נתן צו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. בערעור חלק המערער על כך שביהמ"ש לא הורה לנכות מסכום המזונות את קצבת הבטוח הלאומי, שלא חייב גם את האשה לשאת בחלק ממזונות הקטינים, כי הבת הבכירה הגיעה לגיל 16 והיא זכאית למזונות מדין צדקה בלבד ובכך אין לחייבו. עיקר הערעור נסב על קביעת השיתוף בנכסים והאיסור להכנס לדירת בני הזוג.

א. את זכותה של האשה במחצית הרכוש כאמור קבע ביהמ"ש על יסוד הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג, ובחינת יחסי בני הזוג בתקופת נישואיהם. המערער טוען כי הוא הבעל הרשום של הדירה וכי נישא לאשה (בפעם השניה) לאחר תחילת תקפו של חוק המקרקעין 1969 ולפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, ועל כן התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב ומסמך כזה לא הוכח. יתר על כן, לפי סעיף 161 של חוק המקרקעין "אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" ואילו המשיבה לא תבעה זכויותיה מכח חוק אלא מכח הסכם מכללא. עם כל קשיותה של הבעיה, אין להזקק לה, באשר לא הועלתה ע"י המערער בפני הערכאה הראשונה ולא בהודעת הערעור. אין להרחיב את מסגרת הערעור, בניגוד להוראת התקנה 386 לתקנות סדר הדין, אלא אם נמצא טעם מספיק לכך, וכזה אין בענייננו.
ב. אשר לשאלה אם מבחינה עובדתית נתקיימו התנאים הקובעים את השיתוף בנכסים - הלכת השיתוף יסודה בהנחה שקיים הסכם שיתוף, הנחה הנוצרת מעצם אורח חיי הנישואין בלי קרע או פרוד של ממש בין בני הזוג, ובלי לעשות הפרדה בין רכושו והכנסותיו של כל אחד מהם. במערכת המורכבת של יחסי בני הזוג כאמור עשויים להיות מגוונים שונים והכל תלוי בנסיבות הענין. חיי המשפחה נתונים לתנודות ויש בהם עליות וירידות, ועל כן גם סכסוכים ומריבות לא בהכרח יצביעו על העדר שיתוף, כל עוד לא הגיעו בני הזוג לקרע של ממש או לפרוד.
ג. המערער ניסה לסתור את "חזקת השיתוף" בטענה כי היה לו כבר נסיון קודם עם האשה, ועל כן היה לו ענין מיוחד לשמור על רכושו כרכוש נפרד. אין לקבל טענה זו. נקבע כי האשה תרמה את חלקה ע"י ניהול משק הבית המשותף וגידול שלושת ילדי בני הזוג כאשר המערער נעדר מהבית בהיותו ימאי. האשה העידה כי עזרה לו תמיד בשחרור סחורות שהיה מביא, סוחבת את הסחורות, וכן מהכספים שקיבלה לניהול משק הבית חסכה כדי לעבור לדירה גדולה. במשך כל השנים לא היתה הפרדה בין "שלי- שלי ושלך- שלך" ומעורבות האשה בתהליך השגת הרכוש ותרומתה לכך היו משמעותיים. גם הכנסות האשה מעבודתה בשנים המאוחרות נכנסו לקופה המשותפת. היוצא מכך כי הנסיבות מצביעות על מילוי התנאים להלכת השיתוף בנכסים.
ד. טוען המערער כי העובדה שהדירה נרשמה על שמו יש בה כדי להוכיח על הפרדת הרכוש, וכן כי תקופת נישואין של 8 שנים בלבד אין בה כדי להקים את
חזקת השיתוף. טענות אלה אין לקבל. רישום נכס ע"ש אחד מבני הזוג, אין בו בהכרח כדי להוכיח על הפרדת הרכוש והמבחן נקבע על פי הנסיבות הכוללות. ואשר לאורך תקופת הנישואין - יתכן כי תקופת נישואין קצרה עשוייה, בנסיבות מסויימות שלא להספיק כאינדיקטור על כוונתם האמיתית של בני הזוג ביחס לרכושם, בעיקר כאשר מדובר ברכוש עסקי, אך כאשר מדובר בדירת מגורים של בני הזוג, להם 3 ילדים, אין לומר כי 8 שנים של חיים תקינים קצרה מדי כדי להסיק על כוונת השיתוף.
ה. חשבון הבנק שמדובר בו נפתח ע"י המערער סמוך למועד בו החלו הסכסוכים והמערער הכניס לחשבון 29,000 ל"י שקיבל בתור פיצויים ממקום עבודתו. בתקופה זו עדיין נהגו בני הזוג חיי שיתוף, ופתיחת החשבון גם על שם אמו של המערער, אין בה כדי לסתור את חזקת השיתוף שהמשיך להתקיים בכל מכלול היחסים תקופה ממושכת לאחר מכן. (יש לציין כי הלכת השיתוף בחשבון זה נקבעה לגבי החלק של הבעל בלבד ולא לגבי החשבון כולו).

ו. אשר למזונות - ביהמ"ש פסק סכום של 1500 שקל מיום הגשת התביעה ב- 1980 וציין כי הוא פוסק את הצרכים המינימליים של הילדים, כי הבעל מסוגל להרוויח יותר ממה שהוא משתכר למעשה, וכי הוא חייב למצות את פוטנציאל העבודה שלו על מנת לזון ילדיו. טוען המערער כי יש לנכות את קצבאות הבטוח הלאומי מהסכום שחוייב בו. אכן, הזכות למזונות אינה מולידה זכאות לסכום החורג מהצרכים כפי שנקבעים ע"י ביהמ"ש, אך זאת כאשר הסכום הנפסק יש בו כדי לכסות את כל צרכיהם. כאשר מסיבות שונות נפסק סכום שאין בו לכסות צרכי הילדים, אין צידוק להפחית קיצבת הבטוח הלאומי, באשר יתכן וגם תוספת זו אין בה למלא כל הצרכים. אין גם לחייב את האם בהשתתפות בסכום המזונות שנפסק, שהרי האם נושאת לבדה בעול הטיפול בילדים, אינה יכולה לעבוד אלא עבודה חלקית וכמו כן היא הנושאת בכל ההוצאות מעבר לצרכים המינימליים של הילדים. אשר לבת שעברה את גיל 16 בין אם החבות במזונותיה היא מכח חוק ובין אם מכח דין אישי ודיני צדקה, אין בכוחה של האם לשאת בהשתתפות במזונותיה.
ז. אשר לצו האוסר כניסת הבעל לדירה - באו ראיות על תקריות אלימות קשות ביותר מצד הבעל. מדובר בהכאות והרבצות של האשה והבת בצורה קשה ביותר. הרי זה מקרה מתאים שבו יש להעניק את הסעד של איסור כניסה לדירה.

(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, חלימה. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד א. זינגר למשיבים. 12.4.84).

ד.נ. 24/81 - יעקב הונוביץ ואח' נגד אאידה כהן ואח'

*פיצויים כ "תלויה" לאלמנות של חברי קיבוץ שנהרגו בתאונה (דיון נוסף בענין שפסק בו ביהמ"ש העליון בע.א. 619/78 (פד"י ל"ה (4) 281) - פסק הדין הקודם אושר).

בתאונת דרכים קופחו חייהם של שלושה חברי קיבוץ.
בעת התאונה היו השלושה נשואים ולהם ילדים קטינים. בגין התאונה הוגשו תביעות נזיקין לפיצויים ע"י האלמנות והילדים וכן ע"י הקיבוץ. שלושת המנוחים היו בעלי מקצוע והאלמנות עבדו בקיבוץ בשירותים. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקי האלמנות והצאצאים, הן לענין העבר והן לענין העתיד, על פי קנה המידה של כושר השתכרות המנוחים מחוץ לקיבוץ ועל יסוד ההנחה כי האלמנות, לולא חברותן בקיבוץ, היו עובדות במשק ביתן. בערעור לביהמ"ש העליון נחלקו הדעות. שופטי הרוב בייסקי וש. לוין פסקו כי אלמנה חברת קיבוץ זכאית לפיצויים כתלויה בבעלה, באותה מידה שזכאית לה כל אשה אחרת בגילה ובמצבה שאינה חברת קיבוץ, וכי לענין זה אין חשיבות לשאלה אם האלמנה תעזוב ביום מן הימים את הקיבוץ ואם לאו. לעומתם פסקה מ"מ הנשיא גב' בן פורת כי בהיות והאלמנות חברות קיבוץ בזכות עצמן, אין הן זכאיות לפיצוי, שכן לא נגרם להן כל נזק, וזאת כל עוד הן ממשיכות להיות חברות קיבוץ. בדיון הנוסף הצטרפו הנשיא (לשעבר) י. כהן והשופט ברק לפסק דין הרוב בעוד הגב' בן פורת חזרה על עמדתה מהדיון הקודם. בדיון הנוסף ניתן פסה"ד העיקרי מפי השופט ברק שתמך בפסק דינו של הרוב בדיון הקודם וניתח את הנושא על השלכותיו השונות.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ברק, בייסקי, ש. לוין. עו"ד י. אלמוג למבקשים, עוה"ד נ. ליפשיץ וי. גילאור למשיבים. 13.2.84).

ער"מ 1/84 - אילנה כהן נגד עירית ת"א

*חומרת העונש (גננת שאיחרה דרך קבע לעבודה) (הערעור נדחה).

המערערת היתה גננת ונהגה כמעט דרך קבע לאחר לעבודתה, ובנסיבות בהן מדובר, היינו קבלת ילדי גן מידי הוריהם, היה בכך משום הטרדה והכעסה של ההורים ואף, במידה מסויימת, משום סכון לילדים שהגיעו לגן שבו לא היה איש אחראי שיכול לקבלם. המבקשת הועמדה לדין משמעתי והוחלט לפטרה. הערעור נדחה. עתה טוען הסניגור כי המערערת תעשה סדורים כדי להבטיח הגעתה לעבודה כנדרש. אין לראות בטענה זו עילה להתערבות בפסק הדין של ביה"ד למשמעת. לא מדובר על מקרים בודדים אלא על מעין שיטה שבאה לביטויה כמעט מדי יום. העיריה אחראית כלפי אזרחיה, שהם אנשים עובדים החרדים לטובת ילדיהם, ואינם צריכים להיות תלויים בקפריזה של עובד זה או אחר, או בנכונותו, בשלב מאוחר, לקבל את מרות הממונים עליו. יצויין כי עוד בעת הדיון בפני ביה"ד למשמעת הצהירה המערערת כי גם בעתיד לא תבוא בזמן כנדרש לעבודתה. זאת ועוד, למרות שאחרה לעתים קרובות לעבודה דיווחה המערערת כל פעם כאילו הגיעה לעבודתה בשעה 30:7, היינו, היא גם דווחה דווח כוזב. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. עלגום למערערת, עו"ד גב' פ. הרניב למשיבה. 29.2.84).

בג"צ 682/83 - עומר מחמוד עאצי נגד שר האוצר ואח'

*בקשה לביטול תפיסת מקרקעין (העתירה נדחתה).

העותר פנה לבג"צ כי יורה למשיבים לבטל תעודה שהוציא שר האוצר במאי 954ר בדבר תפיסת מקרקעין השייכים לעותר ולבטל את רישום המקרקעין על שם רשות הפיתוח על יסוד אותה תעודה. העתירה נדחתה מחמת שיהוי. העותר טוען שאין לדחות את עתירתו על סמך שיהוי הואיל ודבר קיומה של ההפקעה נודע לו רק באוקטובר 1983, ועד אז לא יכול היה לדעת עליה שכן אין הוא קורא עברית וערבית. הוא טוען שלא נתקיימו התנאים המנויים בחוק רכישת המקרקעין וכי הבסיס לתעודה מקורה כנראה בטעות אנוש. ברם, צודק ב"כ המשיבים כי די בטענת השיהוי כדי לדחות את העתירה על הסף. בדיקת חוקיות התעודה מחייבת בחינת העובדות הנוגעות לענין, ומשימה זו הפכה בלתי אפשרית ובלתי ריאלית מחמת התקופה של שלושים שנה שחלפו מאז שהוצאה התעודה. על
פי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) התעודה של שר האוצר לפי חוק רכישת מקרקעין היא ראיה חלוטה על הכתוב בה. יכול שר האוצר לחזור בו מהנאמר בתעודה אם ישתכנע שטעה אולם אין לצפות לדיון מחדש לגבי עובדה שקרתה לפי 30 שנה ומעלה. חזקה על תעודה כזאת שמעידה על עובדות כהוויתן ולשם סתירת החזקה נדרשת בדיקת עובדות ששוב אינה אפשרית.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, טירקל. עו"ד שרון לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 15.2.84).

ע.פ. 346/83 - אלי זדה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער והמנוח גרו מאז ילדותם בשכנות ועקב דברי זלזול שהמנוח הטיח במערער נפל ביניהם ריב. לפי ממצאי ביהמ"ש התגרה המנוח במערער ואילו המערער, שהוא כנראה בעל כח פיזי רב, נמנע ככל האפשר מעימות עם המנוח. בסופו של דבר הסכים המערער להפגש עם המנוח לשיחת ברור. המנוח בא לפגישה כשהוא מצוייד בסכין ובמהלך ריב שהתפתח בין השניים הוציא המערער את הסכין מידיו של המנוח ולאחר מכן דקר את המנוח בבטנו בעומק רב, דקירה שגרמה בסופו של דבר למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הריגה ובאשר לעונש נחלקו דעות השופטים. שופטי הרוב סברו כי לנוכח התוצאה של קיפוח חיי אדם יש להחמיר בעונשו של המערער ולמעט במשקלם של מניעיו וכוונותיו. הם ראו כגורם מחמיר את העובדה שהדקירה היתה דקירה עמוקה. אי לכך גזרו למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. לעומת זאת דעת המיעוט היתה שדי בעונש מאסר לתקופה של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על שנתיים מאסר. וודאי שאין להתעלם מהתוצאה הקטלנית של האירוע, אך מאידך יש משקל רב לעובדה שהמערער נקלע למערכת האירועים שלא מרצונו, ויש להניח שלפחות בשלבים הראשונים של התקרית שהביאה למותו של המנוח עמד המערער בסכנה ממשית להיפגע בסכינו של המנוח. אין ספק שעומק הדקירה יכול וישמש כגורם מחמיר, אך בנסיבות הענין, פרטי ההתכתשות שבין המערער לבין המנוח לא נתבררו די צרכן, ויש להניח שהתקרית עצמה ארכה זמן קצר בלבד. בנסיבות אלה עומק הדקירה שנגרמה על ידי המערער, שהוא בעל כוח פיזי רב, היא פחות חמורה מכפי שנראית ממבט ראשון, ועל כל פנים זכאי המערער לענין זה ליהנות מהספק. (בפני השופטים: ברק, ש. לוין,גב' נתניהו. עו"ד א. אונגר למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 16.1.84).

ע.פ. 201/83 - יהודה טיטו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בקבלה במרמה של מרשמים של אדולן (הערעור נדחה).

המערער הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שמסר לרופא, סגן הפסיכיאטר המחוזי, כי הוא תושב רמלה למרות שהיה אותה עת תושב חיפה, ועל יסוד מצג זה אישר הרופא למערער קבלתם של כדורי אדולן שלגביהם רשם לו מירשמים שונים. ביהמ"ש גזר למערער חצי שנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות, לרבות דברי המערער בעת החקירה המשטרתית ועדותו בביהמ"ש, כי המערער אמר לרופא שהוא גר ברמלה וכי בהתאם להסדרים הקיימים לא היה זוכה למרשם אילמלא טענה עובדתית זו. בממצא זה אין להתערב. אשר למידת העונש - לאור עברו של המערער אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קרפ למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 19.1.84).
117

ע.פ. 55/82 - שמעון הדר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מרמה ועושק וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער היה סגן ראש מינהל הסטודנטים במשרד העליה והקליטה. במינהל היתה יחידה בשם "המגמה הצרפתית" שמטרתה להחזיק מסגרת לימודית לתלמידים דוברי צרפתית שבאו ארצה מצרפת, כדי להבחן בבחינות בגרות צרפתיות, שהיו נערכות בשיתוף פעולה עם רשויות חינוך צרפתיות. המערער היה ממונה על העניינים הכספיים של המגמה הצרפתית, ובפועל היה מנהל המגמה. הסוכנות היהודית היתה מוציאה שיקים כמילגות לתלמידים כשהשיקים נמשכו "למוטב בלבד". המערער הורשע בכך כי היה מביא במאורגן את התלמידים לבנק, מחתים אותם על השיקים על מנת שיוציאו את הכספים ולוקח מהם את הכספים. בית המשפט המחוזי לא קבע את הסכום המדוייק שקיבל המערער בדרך זו והסתפק בקביעה שהסכום עלה על מיליון ל"י. הגנת המערער היתה שכל הסכומים הוצאו על ידו לשם כיסוי הוצאות אחזקת התלמידים, לקניית ספרי לימוד וצרכים אמרים לתלמידים וכי מעשים אלה נעשו בידיעת הממונים עליו, מכיון שלא היתה דרך אחרת לספק את הצרכים ההכרחיים של המגמה הצרפתית. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי כטענה כוזבת. בעבירה אחרת הורשע המערער בכך שקיבל מהוריהם של שני תלמידים כספים על מנת להעבירם לסוכנות היהודית והוא לא מסר אותם לתעודתם. לגבי סכומים אלה גירסת המערער היתה שהשתמש בהם כדי לקנות ספרים עבור התלמידים אך גירסה זו נדחתה ע"י בית המשפט כבלתי ראויה לאמון. המערער הורשע גם בעבירה של עושק כשההרשעה מבוססת על כך שהמערער איים על תלמידים שסירבו לחתום על השיקים כי לא יאפשר להם לגשת לבחינות. בית המשפט קבע כי על ידי איומים אלה קיבל המערער דבר שאינו מגיע לו כדין תוך ניצול המצוקה וחוסר הנסיון של התלמידים. בכתב האישום לא יוחסה למערער עבירה של עושק אלא שלוש עבירות של סחיטה באיומים, אך בית המשפט קבע שאין להרשיע את המערער בעבירות של סחיטה באיומים ובהשתמשו בסמכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי הרשיעו בעבירה של עושק. בית המשפט דן את המערער לחמש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על ארבע שנים.
בבימ"ש הוצגו שיקים רבים בסכום כולל העולה על מיליון ל"י, אך רק חלק מן הנפגעים העידו והסכומים שלגביהם העידו היה בסביבות 100,000 ל"י. בית המשפט היה רשאי לקבוע עפ"י הראיות שהיו לפניו שסכומי השיקים שקיבל המערער עלו במידה ניכרת על הסכום של 100,000 ל"י. המערער טוען שהעדות כאמור היא עדות שיטה ועדות כזו כשרה רק בענין המניע, תום הלב והכוונה הפלילית טענה זו אינה מבוססת. ספק אם אפשר לדבר במקרה זה על עדות שיטה לפי מובנה המדויק, שכן הראיות לא היו מכוונות להוכחת "מעשים דומים" אלא ראיות על ביצוע המעשים הפליליים המיוחסים למערער. נוסף לכך, כבר נקבעה הלכה שעדות שיטה יכולה לשמש כהוכחה על עצם ביצוע מעשה העבירה. קביעת הסכום המדוייק שאותו קיבל המערער לא היתה הכרחית, שכן ניתן להרשיע בביצוע גניבה או קבלת דבר במירמה גם אם אין אפשרות לקבוע את כמות או ערך הדבר שנגנב או נתקבל במרמה, וענין גובה הסכום יכול להוות שיקול לגבי מידת העונש. השאלה המכריעה איננה בכמה מסתכמים סכומי השיקים אלא מה עשה המערער בכסף הרב שקיבל ובענין זה החובה לתת הסבר ולהביא ראיות היתה מוטלת על המערער שבידיעתו המיוחדת היו העובדות על השימוש בכספים שהגיעו
לידיו. אמנם גם לגבי עובדות שבידיעה מיוחדת של הנאשם נטל השכנוע רובץ עד הסוף על התביעה, אך על הנאשם להביא ראיות המספיקות לפחות לעורר ספק סביר לטובת גירסתו. בענייננו לא נתקבלה גירסת המערער כי הוציא את הכספים עבור התלמידים.
אשר להרשעה של עושק - בכתב האישום מדובר על מקרים של איומים ובהכרעת הדין פורטו כמה מקרים שבהם המערער איים על תלמידים שלא יוכלו לגשת לבחינות ועפ"י ראיות אלה הורשע המערער בעושק. העובדה שלא נטען בכתב האישום כי התלמידים היו במצב של מצוקה וחוסר נסיון איננה מונעת שימוש בהוראת סעיף 166, כי הסמכות שעליה מדובר בסעיף זה נועדה לאפשר הרשעה אף אם העובדות לא נטענו בכתב האישום.
אשר לעונש - הוטל על המערער מאסר בפועל של חמש שנים וזה אינו עונש קל עבור המערער שאין לו הרשעות קודמות ושפעל רבות בהצלחה ובמסירות לביצוע משימות טובות ומועילות. לעומת זאת קיימת חומרה רבה במעשי העבירה. התנהגות המערער גרמה נזק רב ותיסכול לצעירים לא מעטים ולהוריהם, וכתוצאה מכך בודאי נפגעה קשות המטרה שלשם השגתה נועדו הפעולות של המגמה הצרפתית. על אף חומרת העבירה הוחלט להקטין את תקופת המאסר מכיון שהמערער סובל ממחלה והיה צורך לאשפזו בבית חולים לחולי נפש. אי לכך הועמד המאסר על ארבע שנים בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא (לשעבר). עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד א. רודה למשיבה. 18.1.84).

ע.פ. 329+544/82 - שמעון הדר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת מרמה ומידת העונש (ערעור על ההרשעה וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).

המערער שהיה סגן ראש מינהל הסטודנטים במשרד העליה הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, בכך שבמסגרת תפקידו חתם על טפסים לפיהם עבד אחד בשם בן אשר במינהל הסטודנטים כמרצה במגמה הצרפתית במשך שבעה חדשים, וכתוצאה מאישורים אלה שולמו לבן אשר סכומי כסף שונים. האישורים היו כוזבים מכיון שבן אשר לא עבד כלל במינהל הסטודנטים. טענת הנאשמים היתה שהסכומים שולמו לבן אשר ע"י הדר כתמיכה של מינהל הסטודנטים במחקר שנעשה, אך גירסה זו לא נתקבלה, ועל כל פנים לא ביחס לכל הסכום. הדר נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי כשהעונש חופף עונש מאסר שהוטל על המערער בתיק אחר (ראה לעיל). הערעורים נדחו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הגירסאות של הנאשמים ובכך אין להתערב. אשר לעונש - ביהמ"ש לקח בחשבון כי המערער נדון בתיק השני למאסר ממושך באופן שהמאסר בפועל של שנה וחצי חופף עם עונש המאסר שהוטל בתיק האחר ואין להתערב בתיק הזה בגזר הדין, מה גם שביהמ"ש העליון הקל עם המערער בתיק השני. מאידך, אין הצדקה להורות שהעונש בתיק זה יצטבר לעונש שנקבע בתיק השני.

(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא (לשעבר) . עו"ד א.רודה למערער, עו"ד מיכאל כספי למשיב. 18.1.84).

ב.ש. 37/84 - יחזקאל דלאל ואח' נגד שמחה מגאשווילי ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד של אכיפת חוזה מכר דירה (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לאכיפת חוזה מכר דירה - הבקשה נתקבלה).

בין הצדדים נחתם חוזה שלפיו מכרו המבקשים למשיבים דירה בשנת 1978.
ביהמ"ש דלמטה קבע כי החוזה תקף וכי על המבקשים להעביר את הדירה על שם המשיבים ולמסור להם בה את החזקה. המבקשים הגישו ערעור על פסה"ד וביקשו עיכוב ביצוע עד למתן ההחלטה בערעור. הבקשה נתקבלה.
המבקשים ומשפחתם הינם במצוקה חמורה, כלכלית, חברתית ונפשית ומאידך סיכוייהם לזכות בערעור אינם נראים ורודים, וכן המשיבים מצדם קיימו את החוזה בדייקנות ומרגישים תיסכול עקב אי ביצוע החוזה במשך תקופה כה ארוכה והם ראויים לאהדה מרובה. כששוקלים את מאזן הסיכונים והנזקים העלולים להגרם לשני הצדדים במקרה שיוחלט בכיוון זה או אמר, עולה שהנזק הצפוי למשיבים עקב עיכוב ביצוע פסה"ד קטן יחסית לעומת הנזק אשר ייגרם למבקשים באם פסה"ד יבוצע לאלתר ויתברר לאחר מכן כי הערעור בדין יסודו.
ב"כ המשיבים הסתמך על שני פסקי דין של ביהמ"ש העליון שבהם נדחו בקשות לעיכוב פס"ד של פינוי דירה במסגרת אכיפת חוזי מכר אך ניתן לאבחן את המקרה דנא מאותם מקרים. באחד המקרים היה מדובר במכירת קוטג' ריק לדייר כאשר למוכרים היה מקום מגורים אחר ומאידך הקונים היו במצוקת דיור חמורה, ומצב עובדתי דומה שרר במקרה השני שבו משפחת הקונים מנתה 7 נפשות והם התגוררו בדירה קטנה וגם ניתן נגדם צו פינוי בגין הדירה שהתגוררו בה, וביהמ"ש גם סבר כי המוכרים לא ייתקלו בקושי מיוחד בנסותם לקבל בחזרה את הדירה אם יזכו בערעור. בענייננו, מצוקתם של המשיבים אינה כה חמורה שכן הם גרים בדירתם הנוכחית כדיירים מוגנים ואין סכנה כי יפונו גם אם ביצוע פסה"ד יעוכב עוד לתקופה מסויימת. אין לזלזל בעגמת הנפש שנגרמה למשיבים עקב אי ביצוע החוזה במשך יותר מ-5 שנים, אך עם זאת ניתן לאמר כי אחרי שחיכו זמן זמן כה רב, ציפיה של עוד תקופת זמן מצומצמת לא תשנה את המצב. כמו כן, תוך שקילת מאזן הסיכויים, הנזקים וההטבות, יש לקחת בחשבון את העובדה שהמשיבים זכו לדירה זו במחיר נמוך יחסית. מצד שני פינוי המבקשים עלול להביא באופן מיידי להרס כלכלי ומשפחתי כאחד. אם יתברר שהערעור אינו מבוסס, הרי אז אין מנוס אולי מהוצאה חמורה זו. אך כל זמן שאין עדיין פס"ד סופי, הנימוק שרצוי לעשות מאמץ כדי לא להקדים אירועים קטלניים שלא ניתן אחר כך לתקנם הינו בעל משקל רב. לפיכך הוחלט לעכב את ביצוע פסה"ד.

(בפני: השופט בך. עו"ד לב למבקשים, עו"ד קנטי למשיבים. 23.2.84).

ב.ש. 99/84 - המועצה המקומית טירת הכרמל נגד ישראל הוכברג

*עיכוב ביצוע פס"ד לתשלום כספי (בקשה לעכוב בצוע פסק דין - הבקשה נדחתה תוך התניית תנאי מסוים).

המבקשת נתבעה ע"י המשיב בסדר דין מקוצר לשלם לו יתרת תשלום שכר עבור עבודה שביצע למען המבקשת. זו הגישה בקשה לרשות להתגונן, בקשתה נדחתה וניתן נגדה פס"ד. הוגש ערעור וביהמ"ש נתבקש לצוות על עיכוב בצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה פרט לכך שהוחלט, לפי הצעת המשיב, כי הסכום יופקד בידי פרקליטו של המשיב עד לפסה"ד בערעור.
הלכה היא שאין לעכב פס"ד שכל עניינו חיוב כספי, שהרי גם אם יזכה המערער בדינו, יוכל להיפרע ולקבל השבה מלאה של הסכומים ששילם. חרף הלכה מקובלת זו טענה ב"כ המבקשת שיש לעכב את ביצוע פסה"ד משני נימוקים: החלטת ביהמ"ש שלא ליתן רשות להתגונן מוטעית על פניה וסיכויי המבקשת לזכות בערעור הם יותר מטובים; קיים חשש שהמבקשת תתקשה לגבות בחזרה את סכום החיוב לאחר שישולם. אשר לטענה הראשונה - כשם שהמבקשת סבורה שההחלטה לא תעמוד בערעור כן יכול המשיב להצביע כי ברור ונעלה מספק שהסכום שנתבע
ממנו מגיע לו. במצב דברים זה אין לקבוע כבר מעתה עמדה נחרצת לטובת המבקשת ולעכב את ביצוע פסה"ד. אשר לחשש כי המבקשת תתקשה לגבות את הסכום שתשלם - הציע ב"כ המשיב שסכום החיוב יופקד בשלב זה בידיו הנאמנות. לפיכך יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד, אך מאחר וב"כ המשיב מוכן לכך, נקבע כי סכום החיוב יופקד בשלב זה בידיו הנאמנות עד שיינתן פסה"ד בערעור.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גב' א. חורי למבקשת, עו"ד י. שאנן למשיב. 28.2.84).

=ב.ש. 184/84 - משה חייבי נגד מדינת ישראל

*עיכוב ריצוי עונש מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית ריצוי מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נתקבלה).

הכלל כי ריצוי עונש אינו נדחה אך מן הטעם שהוגש ערעור על ההרשעה אינו כלל בל יעבור ויש לבדוק כל מקרה ונסיבותיו. במקרה דנן נדון המבקש לשנת מאסר אחת שממנה ריצה חודש וכפי שמתברר לא יגיע תורו של הערעור להשמע אלא בעוד כ-3-4 חודשים. לכך יש להוסיף את טיבם של נימוקי הערעור שאין לומר עליהם כי הם מופרכים. בנסיבות אלה הוחלט לדחות את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' גילדור למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 28.2.84).

ב.ש..89/84 - אלון בילו ואח' נגד יצחק בילו

*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי פיצל את החלטתו בתביעת האם והילדים למזונות מאת המשיב. בפס"ד חלקי שלל את תביעת האם למזונות ובפס"ד נוטף קבע את חבותו של המשיב לזון ולפרנס את שני ילדיו. האם ערערה על שני פסקי הדין מתוך הנחה שפסה"ד שהוכתר "חלקי" הנו בחינת "החלטה אחרת" ואז היא זכאית, לדעתה, לערער על שתי ההחלטות גם יחד. פסקי הדין האמורים ניתנו במועדים שונים והערעור הוגש בתוך המועד שנקבע להגשתו על פסה"ד הנוסף, אך באיחור לגבי "פסה"ד החלקי". ב"כ המבקשת עדיין בדעה כי "פסה"ד החלקי" הינו "החלטה אחרת" אולם מטעמי זהירות, למקרה שביהמ"ש יחליט אחרת, הגיש את הבקשה להארכת מועד באשר לפסה"ד החלקי. הבקשה נתקבלה.
הצדדים לא ביקשו להחליט בשאלת מעמדו של "פסה"ד החלקי" וההחלטה בבקשה זו היא בשלב זה עיונית בלבד, למקרה שבעת הדיון בערעור תתעורר השאלה אם מדובר בהחלטה אחרת, וביהמ"ש יחליט ש"פסה"ד החלקי" הינו פס"ד סופי, והחפץ לערער עליו חייב לעשות זאת תוך המועד שנקבע בתקנות. ב"כ המבקשת העלה שני נימוקים כ"טעם מיוחד" להארכת המועד. אהד מהם, בדבר מצבה הכספי של המערערת, לא נתקבל. השני הוא משפטי, היינו כי תלוי ועומד בביהמ"ש ערעור על פסה"ד הסופי באותו ענין, ועובדה זו כשהיא לעצמה משמשת טעם מיוחד. נימוק זה נתקבל. אין ספק כי המבקשת היא בעלת דין בערעור שתלוי ועומד בביהמ"ש העליון, אם לא כמערערת הרי כמשיבה, וזאת מכח תקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי. באשר לשאלה אם פסה"ד הסופי דן גם בנושא שהמבקשת רוצה להעלות בערעורה, גם על שאלה זו יש להשיב בחיוב. המבקשת רשאית להסתמך על ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון שלפיה העובדה שבאותו ענין כבר תלוי ועומד ערעור יכולה, היא עצמה, לשמש טעם מיוחד. על כן הוארך המועד.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד אונגר למבקשים. עו"ד דרור טיטונוביץ למשיב. 22.2.84).

ב.ש. 100/84 - עו"ד חיה אזולאי נגד ניסן חסיד ואח'

*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

המבקשת שימשה כאפוטרופא של המשיב והגישה ערעור על גובה שכרה, כפי שנפסק בביהמ"ש המחוזי. המדובר בהחלטה שניתנה ביולי 1981 ורק בשלב זה התעורר אצל המבקשת הספק שמא הערעור חייב בנטילת רשות ואינו ערעור בזכות. ספק זה הביאה להגיש את הבקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. מדובר כאן בטעות משפטית והרי היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד שעל המאחר להראות כדי להצדיק את איחורו במועד שנקבע בחיקוק.

(בפני: הרשם ברטוב. המבקשת לעצמה, עו"ד ש. עציוני למשיב, עו"ד ז. בונה ליועץ המשפטי לממשלה. 29.2.84).

ב.ש. 189/84 - רב בריח בע"מ ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח' *בקשה לביטול החלטה של בג"צ (הבקשה נדחתה). בשעתו הגישו המבקשים עתירה להורות למשיבים כי יסכימו להמיר בכופר אישומים נגד המבקשים בגין עבירות של אי הגשת דוחו"ת למס ערך מוסף. בג"צ דחה את עתירת המבקשים על הסף ועתה מבקשים הם כי בג"צ יבטל את החלטתו, בנימוק כי בהחלטה הנדונה לא היתה התייחסות לטענתם כי קיימת אפליה פסולה בכך שאין המשיבים נעתרים לבקשתם. הבקשה נדחתה. לאחר שבג"צ נתן את החלטתו הרי הוא סיים את מלאכתו באותה עתירה ואין המבקשים יכולים להניע את בג"צ לפתוח את דיוניו מחדש באמצעות הגשת בקשה דוגמת בקשה זו. אם מתגלות ראיות חדשות או חל שינוי במצב העובדתי, אין מניעה כי המבקשים יגישו עתירה חדשה לבג"צ. גם לגופו של ענין אין ממש בבקשה המחודשת

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. 4.3.84).

ב.ש. 191/84 - אברהם מרקוביץ נגד חיים סתם

*צו מניעה זמני (בקשה למתן צו מניעה - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי דחה תובענה של המבקש לאכוף זכרון דברים לביצוע עסקת קומבינציה. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה וביקש מתן צו מניעה שיאסור על המשיב פעולה העשויה לסכל את האכיפה אם יזכה המבקש בערעור. אילו היה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מבוסס רק על הטעם שמערכת היחסים שבין הצדדים הגיעה למשבר שאינו מאפשר עוד אכיפת זכרון דברים הדורש יחסי אימון הדדיים, כי אז היה מקום להעתר לבקשה ולתת את צו המניעה. דא עקא, כי ביהמ"ש ביסס את החלטתו על נימוק נוסף והוא שפרטים רבים בהסכם לא סוכמו סופית וסיכומם הושאר על ידי הצדדים למו"מ בעתיד. עיון בזכרון הדברים מלמד כי פרטים חשובים ועיקריים לא סוכמו בו, ודי לציין כי אין בו זכר לשטח של הדירות שאמור המשיב לקבל בעיסקת הקומבינציה וכן אין בו תכנון הדירות ומפרטים טכניים. כשבאים לשקול את סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור הרי המבקש לא שכנע כי ישנם סיכויים סבירים לקבלת הערעור בכל הנוגע לאכיפת ההסכם. עוד יש לציין שהמבקש לא ביקש צו דומה בביהמ"ש המחוזי משך כל מהלך הדיון וגם בכך יש כדי להחליש טענותיו בדבר חיוניות מתן הצו עתה והנזקים שייגרמו לו אם לא יינתן צו כזה.

(בפני השופט גולדברג. עו"ד מסרי למבקש, עו"ד זוכוביצקי למשיב. 9.3.84).

ב.ש. 61/84 - גיורא הכם נגד אלינורה חכם ואח'

*בקשה לתקן "טעות" בהחלטה שניתנה בערעור על תשלום מזונות (הבקשה נדחתה).

בע.א. 484/82 החליט ביהמ"ש העליון לבטל, לבקשת המבקש, את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדבר חיוב המבקש לשלם מזונות
למשיבים והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. עם זאת פסק ביהמ"ש העליון כי המערער ימשיך לשאת בתשלום המזונות כפי שנפסק בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי וזאת עד שביהמ"ש יחליט בענין. טענת המבקש היא כי בכך טעה ביהמ"ש העליון והוא מבקש תיקון טעות שנפלה בפסה"ד. הבקשה נדחתה. טענת המבקש היא שהטעות נובעת מכך שכאשר ביטל ביהמ"ש העליון את פסה"ד בוטלו גם החיובים העולים מתוכו וממילא לא ניתן היה להורות על המשך תשלום המזונות. ברם, בטענה זו אין כל טענת טעות שביהמ"ש יכול להיזקק לה. לו גם היה ממש בגירסת המבקש, והדבר אינו כך, לא היה מדובר על טעות שתקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי חלה עליה, אלא בטעות מהותית בקשר להיקף זכויותיו של המבקש, כך שתקנה 486 לא היה בה כדי להועיל לו ולא היה בבקשה דנן ולא כלום. הבקשה לגופה אין בה מאומה פרט להבעת מורת רוח על תוצאות הדיון, אך באלו אין, לפי הנימוסים המשפטיים המקובלים, כדי להצדיק הפנייתה של בקשה כגון זו לביהמ"ש. ביהמ"ש פעל בגדר סמכותו לפי תקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי ואין בפסה"ד הנ"ל משום סטיה מן האמור בתקנה. לא נכונה גם הטענה שביהמ"ש המחוזי יראה עצמו כפות לסכום שנקבע בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש העליון. בביהמ"ש העליון לא נקבע כל סכום אלא אומצה ההחלטה שניתנה בערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. 2.2.84).

בר"ע 213/83 - יצחק אסולין נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה בעבירת תנועה כאשר התמרורים לא הוצבו כדין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בנהיגת רכב בדרך עירונית, בואכה באר- שבע, במהירות העולה על המותר בנגוד לתקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה והרשעה זו אושרה בביהמ"ש המחוזי. שתי הערכאות יצאו מן ההנחה כי בכניסה לדרך בה נסע המערער במהירות של שבעים קמ"ש, הוצב תמרור ב- 24 שמשמעותו "כניסה לתחום דרך עירונית או דרכים עירוניות". כמו כן נקבע כי תמרור כזה היה מוצב בצדו הימני בלבד של הכביש בכיוון נסיעתו של המערער וכי המערער הבחין בתמרור, וכן כי חרף ההנחייה הקבועה בתוספת להודעת התעבורה (קביעת תמרורים) לא היה תמרור זהה מוצב גם מעברו האחר של הכביש ביום המעשה. בתי המשפט דלמטה דחו את טענת המערער כי העדרו של תמרור נוסף מעברה האחר של הדרך פטר אותו מן החובה לציית להוראות התמרור. הערעור נתקבל.
משלא הוצבו שני שלטים כפי שנדרש בתוספת הנ"ל ביחס לתמרור ב- 24 אין לומר כי לפנינו "דרך עירונית" כמשמעותה בהגדרת "דרך עירונית" בתקנות התעבורה. כל דרך היא דרך "בין עירונית" אלא אם הוגדרה אחרת. שינוי מעמדה של הדרך גורר עמו הגבלות שונות וביניהן הגבלת המהירות. כל הגבלה - ועונשה בצידה. שינוי מעין זה צריך שיעשה תוך הקפדת דווקנית על דרישות מחוקק המשנה.
אגב, עבירות על הוראות תקנות התעבורה, הן עבירות של "איסור מוחלט", ובעבירות מסוג זה מסתפק ביהמ"ש בהוכחת היסודות העובדתיים של העבירה ובקיומה של רצייה מצדו של הנאשם ואינו יורד לחקר מצבו הנפשי של הנאשם בעת בצוע העבירה. הטלת אחריות פלילית מבלי שתבדק המחשבה הפלילית יש עמה הכבדה והחמרה עם הנאשם. משום ההחמרה כאמור באשר ליסוד הנפשי, יקפיד ביהמ"ש הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה
ויבחן כראוי אם נתקיימו יסודות אלה. כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי כאמור יהנה ממנו הנאשם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. פרובט למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.2.84).

ע.פ. 401/83 - דיאב אלקייעל ואח' נגד מדינת ישראל

*העמדה לדין של ירדנים שנתפסו עם סמים מחוץ למימי החופים (הערעור נדחה).

שני המערערים נעצרו על ידי כוחות צה"ל בעת שהפליגו בסירתם במפרץ אילת מכיוון ירדן לכיוון החוף המצרי של סיני. בעת שנעצרו היו המערערים בתחום המים הטריטוריאליים של ירדן ובקרבת המים הטרטוריאליים של ישראל. בספינתם של השניים, שהם דייגים, נתגלה חשיש במשקל של כ-600 ק"ג. הם נעצרו והועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירות סמים, ונדונו לארבע שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
הסניגור טען כי אין ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון את המערערים מאחר ועברו את העבירה מחוץ לשטחה היבשתי של ישראל ומחוץ לתחום מימי החופין של ישראל וביצעו את מעשיהם בשטחה של מדינה אחרת. לטענתם, גם אם ניתן להביא לדין בישראל את מי שעבר עבירה מחוץ לשטח המדינה, אין הדברים חלים על מי שכפו עליו את הכניסה לישראל כדי להביאו לדין. אין ממש בטענות אלה. סעיף 4 לחוק העונשין קובע כי בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט את מי שעבר בחוץ לארץ עבירה לפי אחד החוקים המפורטים בסעיף ובין אלה כלולה גם פקודת הסמים. בסעיף 38 לפקודת הסמים נקבע כי מי שאינו תושב ישראל שעבר מחוץ לישראל עבירה של החזקת סם מסוכן לפי סעיף 7 רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל. סעיף 38 מוסיף וקובע כי לא יועמד אדם לדין כאמור אם המעשה נעשה במקום הנתון לשיפוטה של מדינת חוץ, אלא אם המעשה אסור גם ע"פ החוק החל במקום המעשה. מן האמור לעיל נובע כי עבירה על סעיפים 7 ו- 13 לפקודה שנעברה בירדן על ידי מי שאינו אזרח ישראלי דינו לענין ההבאה לדין כדין מי שעבר עבירה בתוך תחום שיפוטה של ישראל, אלא אם החזקת סמים אסורה לפי החוק החל בירדן. מוסכם על הצדדים כי מסחר בסמים הוא עבירה לפי החוק הירדני מבלי צורך בהוכחת ענין זה. סיכומם של דברים, מעשה העבירה של המערערים הוא בר- עונשין בישראל.
הסניגור טוען כי החלת סמכות בתי המשפט בישראל על עבירה לפי הפקודה הנ"ל שנעברה מחוץ לישראל נוגדת את נוסחן ורוחן של האמנות הבינלאומיות בענייני סמים. טענה זו אין לקבל. האמנות הנ"ל יכולות לחול בעניינינו רק במידה ושולבו לתוך המשפט החל בישראל. עיקרו של דבר, שפיטת אנשים כמו במקרה דנן הוא ביטוי נאמן למגמת היסוד שהדריכה את מנסחי האמנות הבינלאומיות בענין סמים. הסניגור גם הלין על כך שהמערערים לא באו לישראל מרצונם אלא הובאו אליה בכוח, אך בכך אין כדי להשפיע על סמכותו של ביהמ"ש הישראלי. גם במידת העונש אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קאופמן למערערים, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 15.2.84).

ע.פ. 417/83 - דוד מלכה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהחזקת כ- 50 גרם הרואין בתקופות שונות במשך שנה לצריכה עצמית וכן הורשע בעבירות על סעיפים 242 ו- 244 לחוק העונשין בקשר להשתתפותו בנסיון להוציא גופתה של אשה ממקום קבורתה, בנסיון להשמדת ראיה ושבוש הליכי משפט של נאשם אחר. הוא נדון לשלוש שנים מאסר
בשל עבירת הסמים ושנה וחצי מאסר בשל העבירה השניה. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
לענין ההרשעה בעבירה על סעיפים 242 ו- 244 - טוען הסניגור כי לא היה מקום למסקנה שלמערער היתה הכוונה הפלילית הנדרשת, שהרי לא הוכח כי ידע בכלל לאיזו מטרה מבקשים להוציא את הגופה מקברה. אין ממש בטענה זו. המערער הכחיש את השתתפותו בנסיון להוציא את הגופה וביהמ"ש ביסס את ההרשעה במעשה זה על עדויותיהם של עדי מדינה. בנסיבות אלה יש לבחון, על ידי הצגתן של הגירסאות זו מול זו, מהי חזית המחלוקת הראייתית בין בעלי הדין. משטען המערער כי כלל לא היה בבית העלמין וביהמ"ש דחה את הטענה כבלתי אמינה, לא היה מקום לקבל טענה מצד הסניגור, שלא עלתה מדברי המערער או מראיה אחרת כלשהי, כי אמנם היה במקום אך לא ידע את מטרת הפעולה. ההכחשה הטוטלית נושאת עימה לעיתים תוצאות לוואי ראייתיות השוללות העלאתה המאוחרת של טענה חילופית הסותרת את ההתכחשות הכוללנית. אשר לעונש - אין הוא מופרז מדי בהתחשב בחומרת העבירות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 22.2.84).

ע.פ. 524/83 - יעקב זגורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת שוד ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי וערעורו מופנה כנגד ההרשעה וחומרת העונש. הערעור נדחה. לפי עדותו של המתלונן חזיזה, שהוא תושב יבנה, בה התגורר גם המערער, שהה חזיזה בתחנה המרכזית של ראשון לציון וענד אותה שעה שרשרת ומדליון של חברו יעקב מלכה שהיה אותה שעה יחד עמו. במקום חלף המערער וקרא לחזיזה לסור עמו לכיוון צריף נטוש ושם אמר המערער לחזיזה, לפי טענת חזיזה, כי הוא מאניאק ומלשין. הוא שלף אולר והניחו על צוארו של חזיזה ודרש ממנו את השרשרת והמדליון וכן בעט בו וירק בפניו. הוא נטל את השרשרת והמדליון והסתלק. חזיזה חזר לתחנה וסיפר לחברו מלכה על מה שקרה עמו. חזיזה הסס אם להתלונן במשטרה אך מלכה שכנע אותו שיעשה כן. ביהמ"ש המחוזי הדגיש כי הוא נותן דעתו לעובדה כי חזיזה הוא עד יחיד, אך הוא מצא תמיכה לדברי עד זה בעדותו של מלכה ומאידך מצא כי הסברי המערער שהכחיש כל קשר למעשה וטען כי היה אותה עת כלוא בבית הסוהר הם דברי כזב. כן טען המערער שהוא בכלל לא מכיר את חזיזה ומעולם לא ראה אותו וגם דברים אלה לא היו אמינים. הסניגור טוען בערעור כי לא היה בראיות כדי לבסס הרשעה בדין וכי על אירוע השוד העיד חזיזה בלבד וייתכן כי הוא כלל לא נשדד או נשדד ע"י אחר.
העובדה שתיאור פרטי עבירה באים מפי עד יחיד בלבד אין בה כדי לשלול את האפשרות לבסס הרשעה על עדות כזו. תנאי לכך הוא שביהמ"ש יזהיר עצמו שמדובר בעד יחיד ויבחון את דבריו בזהירות הראויה ועיקרו של דבר שיאמין לדברי העד. כאשר מדובר על עד יחיד יש חשיבות רבה לנתונים נוספים שעליהם יכול ביהמ"ש ללמוד מראיות אחרות ויש בהם כדי לגרוע מאמינות דברי המתלונן או כדי להוסיף עליהם. בענייננו אישר העד מלכה את העובדה שמאן דהוא קרא לחזיזה לסור עמו הצדה. מלכה לא זיהה את המערער, אך מערכת הנסיבות הכללית נתאשרה. יתירה מזאת, מלכה גם סיפר כי עם שובו מן המפגש היה חזיזה מבוהל ונרגש וגם אמר על אתר כי המערער, שאת שמו נקב, ביצע את המעשה. טענת הסניגור היא שחזיזה המציא את סיפור השוד, אך התנהגותו מיד לאחר המעשה תומכת בגירסתו, שהרי מראה פניהם של המתלוננים מיד לאחר מעשה גם היא
בגדר ראייה עובדתית שעליה יכלו להעיד אלה שהתרשמו מכך. אשר להיסוסים של חזיזה למסור תלונה למשטרה - עובדה זו אין בה כדי להתמיה שהרי באותו מעמד לא בוצע שוד בלבד, אלא היתה בדברי המערער גם נימת עונשים בשל כך שחזיזה הלשין כביכול על המערער בפני שלטונות בית הסוהר. כאשר הבעת מורת רוח בקשר להלשנה מלווה באיום באולר ובתקיפה, יכול להיות בכך כדי להרתיע את הקרבן מריצה מיידית מחודשת למשטרה. לאור מכלול הנתונים אין להתערב בהחלטת ההרשעה. אשר לעונש - גם במידתו אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. עו"ד הלוי למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 15.2.8).

ע.א. 395/81 - ברוק מנחם נגד הסנה חברה לביטוח

*הפסד שכר בתאונת דרכים; ההגבלה של שילוש השכר הממוצע (הערעור נתקבל).

המערער שהוא מהנדס מחשבים, מתגורר במושב ועוסק, יחד עם חברים אחרים במושב, גם הם מהנדסי מחשבים, בתחום המחשבים. חלק ניכר מהכנסות המושב בא משירותים שנתנו המערער וחבריו בתחום מקצועם. ביוני 1977 נפגע המערער, יליד 1948, בתאונת דרכים, כשנהג ברכב שהיה מבוטח ע"י המשיבה ואין חולקין כי המשיבה חייבת לפצותו בשל נזקיו, עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה בתשלום בגין אבות נזק שונים, אולם דחה את התביעה ככל שהיא נוגעת להפסד השתכרותו של המערער בעתיד. על דחיית חלק זה של התובענה וכן על כך שביהמ"ש לא פסק למערער ריבית בנוסף להצמדה על הסכומים שזיכה אותו בהם, נסב הערעור. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו שלא לפסוק למערער פיצוי בגין הפסד השתכרות בכך שהמערער השתכר במקצועו כשכיר שכר התחלתי בשיעור של 14,000 שקל באותו זמן, וסכום זה עולה על שילוש השכר הממוצע במשק באותה תקופה. כך שאפילו יוכח שאלמלא הפגיעה יכול היה התובע להשתכר יותר, אין להביא את העודף בחשבון לאור הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים ומה גם שלא הוכח כדבר הזה. סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי "בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות ובשל אובדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר העולה במשק...". ביהמ"ש המחוזי סבר כי משעולה הכנסתו של ניזוק גם לאחר התאונה על שילוש השכר הממוצע במשק לא יכלל הפסדו בחישוב הפיצויים בשל אובדן כושר השתכרות. מאידך, מפרש ב"כ המערער את הסעיף כך שהוא קובע "תקרה" המגבילה את סכום הפיצוי שניתן לפסוק בגין אובדן השתכרות ואובדן כושר השתכרות, אך אין לפרשו כבא לשלול פיצוי מניזוק המשתכר במומו סכום העולה על שילוש השכר הממוצע במשק. משהוכיח המערער כי כושר השתכרותו בעתיד נפגע, היה על ביהמ"ש לזכותו בגין אב נזק זה כשיעור אחוז הנכות שנקבע לו כשבסיס החישוב הוא שליש השכר הממוצע במשק. פירושו של ב"כ המערער נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון.
טוען ב"כ המשיבה כי מכל מקום לא הניח המערער תשתית עובדתית לפיה קיים סיכוי שיעבוד וישתכר בעתיד פחות ממה שהשתכר לפני התאונה וכן לא הובאה ראיה לגבי השתכרות המערער ערב התאונה. לפיכך אין המערער זכאי, לדעתו, לכל פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות גם אם צודק המערער בפירושו לסעיף 4 הנ"ל. בהקשר זה נטען כי אין המערער ראוי להשמע בטענתו כי יש לפצותו בגין "הפסד בכושר השתכרותו" שעה שבביהמ"ש לא ביקש אלא פיצוי בשל "הפסד השתכרותו" בעתיד. בטענה אחרונה זו אין ממש. אמנם המערער עמד בכתב תביעתו על כך שיש
לפצותו על "הפסד השתכרות לעתיד" אולם בדיון טענו התובעים לירידה בכושר ההשתכרות אפילו צדק ב"כ המשיבה בטענתו הנדונה שהמערער דיבר רק על ירידה בהשתכרות הרי לא היה מקום לדחות את תביעת המערער בשל ענין שבסמנטיקה.
אשר לענין ההשתכרות של המערער לאחר התאונה לא צדק ביהמ"ש כי לא הוכח שהמערער יכול היה להשתכר יותר אלמלא מומו. מעדות המערער שהתקבלה על דעת ביהמ"ש עולה כי הפגיעה מפריעה לו בעבודתו כמנתח מערכות מחשבים, המצריכה ריכוז רב ושלווה נפשית. לכן, כל עוד המערער הוא חבר במושב ועובד בו, מקבל המערער את שכרו ככל חבר אחר, אולם אם תתממש תוכניתו לעזוב את המושב כי אז הכנסתו תיפגע. לא הובאה ראיה לגבי השתכרות המערער ערב התאונה ולאחר התאונה, אך עובדה זו אינה פוטרת את המשיבה מלשלם עבור אובדן כושר השתכרות. פיצוי על הפסד השתכרות בעתיד אינו חייב להיות מבוסס תמיד על השוואת שתי ההכנסות, זו שלפני התאונה וזו שלאחריה, וניתן לקבעו עפ"י הערכה גלובלית לפי הנתונים שנתבררו. לפיכך נפסק למערער פיצוי על אובדן כושר השתכרות וכן הוחלט כי בנוסף להצמדה תשולם למערער גם ריבית.

(בפני השופטים: ש. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. אלבינצר למערער, עוה"ד א. גולדנברג וי. מרש למשיבה. 5.3.84).

ע.פ. 423/83 - קולנוע אולימפיה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערערת ושני מנהליה הורשעו בביצוע עבירות מס בשנים 1978 עד 1980 כשהסכום שהושמט מהדו"ח הגיע בערכים ריאליים ביום גזר הדין, ביולי 1983, לסכום של כמליון שקל. ביהמ"ש המחוזי התחשב במצב בריאותו של אחד המנהלים ולא הטיל עליו עונש מאסר ואילו על המנהל השני הטיל מאסר בפועל של 4 חדשים וכן חייב את כל אחד משני המנהלים בתשלום קנס של 200 אלף שקלים ועל החברה הטיל קנס של 500 אלף שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות אישיות כנימוק להקלה בעונש ואולם ביהמ"ש המחוזי כבר הקל עם המערערים בהתחשב בחומרת העבירות. מדובר בהעלמה שיטתית של הכנסות במשך 3 שנים וגם סכומי ההכנסות שהושמטו הם גבוהים כאמור. ממילא משקל הנסיבות האישיות של המערערים בעבירות מס הוא מוגבל.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ברעוז למערערים, עו"ד בן אור למשיבה. 20.2.84) .

ע.פ. 157/83 - יצחק זוהר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע ביבוא למעלה מ - 73 גרם הרואין ובהחזקת 1,8 גרם הרואין בבית המעצר. הוא נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי את הסם בחדר המעצר החזיק המערער לצריכה עצמית, ואולם ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער בטענה זו, ומבחינת הכמות חזקה שבחוק היא כי כמות העולה על 0,3 גרם אינה לצריכה עצמית כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. המערער העלה את מידת הענשים שהוטלו על נאשמים אחרים באותה עיסקה ואולם ההיקש אינו היקש וביהמ"ש שקל היטב את העונש שהטיל על כל אחד מבני החבורה. מדובר בעבירות סחר ויבוא של סוג סם שהוא מן המסוכנים והקשים ביותר ובכמות גדולה מאד. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.