ע.א. 379/82 - נוה עם ברמת גן בע"מ נגד יוסף יעקובסון
*הצעה וקבלה" לצורך יצירת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמרצה 50/82 - הערעור נדחה)
המערערת הקימה ברמת גן בית בסיוע משרד הקליטה שהעניק לה הלוואה למימון הבניה. תחילה החזיק המשיב בדירה כשוכר בתנאי שכירות מיוחדים. בשנת 1981 התיר משרד הקליטה למכור את הדירות לעולים חדשים ובמסגרת זו אושרו לזכאים משכנתאות כדי לאפשר את הרכישה. המו"מ לענין תנאי הרכישה נוהל מטעם המערערת ע"י עו"ד וירניק. מטעם הדיירים הזכאים לרכוש את הדירות היה פעיל בשם מיידלר ואליו שיגר עו"ד וירניק ביום 10.6.81 דוגמת חוזה מוצע בצירוף מכתב לוואי על "אשר הוסכם בינינו בקשר עם מכירת הדירות". במכתב נאמר "אני שומר לעצמי את הזכות לסגת מתנאים אלה באם לא תהיינה 6 דירות לפחות... התנאים בתוקף עד ליום 2.9.81". אשר לתנאי התשלום דרשה המערערת %50 מהתמורה במזומן. כדי לקבל מהבנק כספי משכנתא שבהם ביקשו לממן את התשלום היה על הרוכשים להציג הסכם חתום על רכישת דירה, ואילו המערערת סירבה לחתום על החוזים בטרם קיבלה %50 מהתמורה הנדרשת. נתקיימו ישיבות רבות וחליפת מכתבים עם הדיירים, כשהאחרונים מנסים להשיג את הסכמת המערערת לקבל את החלק במזומנים מתוך כספי המשכנתא לאחר חתימת החוזים. בינתיים התקרב המועד 2.9.81 שנקבע כמועד סופי כאמור. ליום 30.8.81 זימן עו"ד וירניק את כל הרוכשים הפוטנציאליים למשרדו, 10 במספר, ובתוכם המשיב. עוה"ד הודיע כי ברצונו לחתום עם כל אחד מהנוכחים על חוזה באותו מעמד. עם אלה שמצאו פתרון לתשלום %50 במזומנים נחתמו חוזים. המשיב טרם גייס עד אז את מלוא הסכום הנדרש ועפ"י גירסתו בתצהירו "כאשר נשאלתי אם אני מוכן לחתום על החוזה ולשלם את הדרוש בו במקום, השבתי בשלילה ועזבתי את הישיבה מתוך כוונה לנסות לסדר עזרה במימון ... ובידיעה כי ההצעה פתוחה עד ל- 2.9.81". עו"ד וירניק הצהיר בתצהירו כי "כשהגעתי לדר' יעקובסון השיב הוא בשלילה, הודיע כי אין לו כסף וכי הוא מוותר על הרכישה...". עוד בערבו של 30.8.81 הודיע המשיב לעו"ד וירניק כי הוא עושה מאמצים לגייס את הכסף וביום 1.9.81 התייצב במשרדו בכוונה לחתום על החוזה, כשבידו מלוא הסכום הנדרש. עו"ד וירניק הודיעו כי שוב אינו רשאי לחתום על החוזה נוכח התנגדותו של מנהל המערערת, לאחר שההצעה נדחתה קודם לכן. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לקבלת פסק דין הצהרתי כי בינו לבין המערערת נכרת חוזה בדבר רכישת דירה וביהמ"ש נעתר לבקשה. מכאן הערעור.
א. בביהמ"ש המחוזי לא נדרשו המצהירים להחקר על תצהיריהם וביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי "המבקש לא אמר כי הוא דוחה ההצעה אלא פשוט אמר אין לי כסף והלך". ככל שיש חשיבות לממצא אם נאמרו המלים "וכי הוא מוותר על הרכישה", הרי בהעדר חקירות נגדיות על התצהירים, מותר היה להגיע למסקנה הנ"ל של ביהמ"ש, משום שבטעון שהשמיע עו"ד וירניק הוא לא חזר על מלים אלה אלא הסביר כי בהליכת יעקובסון היתה דחיית ההצעה.
ב. אשר לטענת המערערת כי במכתב מיום 18.6.81 אין לראות הצעה כלל שקובלה כביכול אלא סיכום תוך כדי מו"מ שטרם נתגבש כדי הצעה מחייבת, ויתר על כן המכתב לא כוון כלל למשיב אלא אל מיידלר - בצדק נדחתה טענה זו ע"י ביהמ"ש המחוזי. אין בכך כלום כי המכתב נשלח למיידלר אשר בשלב זה פעל בשם ומטעם אותם דיירים שאושרו ע"י משרד הקליטה לרכישת הדירות. ברור שהמכתב מכוון לכל אלה שכן התנתה המערערת זכות לעצמה "לסגת מתנאים אלה באם לא תהיינה 6 דירות לפחות". ניצע לחוזה, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים, גם יחיד וגם קבוצה מוגדרת במשמע. גם עו"ד וירניק אישר כי בהמשך לאותו מכתב ניהל מו"מ עם כולם וכתוצאה מכך נחתמו חוזי הרכישה עם אלה שעמדו בתנאים. אין גם ממש בטענה כי האמור במכתב לא
נתגבש להצעה מחייבת, באשר עולה מתכנו גמירות דעת ליצירת יחסים משפטיים ובתנאים המאפשרים כריתת חוזה באותה עיסקה מסויימת.
ג. העובדה כי המשיב, כמו יתר הרוכשים, ביקש לבחון עם המערערת אפשרות לשלם את החלק שנדרש על ידה במזומנים, מתוך כספי המשכנתא, אינה מהווה שינוי בהצעה בו מדבר סעיף 11 לחוק. עדיין יש כאן הנכונות וההסכמה לתנאי התשלום המוצעים. יתכנו במהלך מו"מ שלאחר התגבשות ההצעה, תגובות, חילופי דברים ותכתובות בין הצדדים שאינם קיבול, אך אינם גם "שינוי אחר" המפקיע את ההצעה. הצעה אחרת או גישוש לשינויים אינם פוגעים לכאורה בכוח הניצע לקבל את ההצעה המקורית. לא שינוי תנאי התשלום הציע המשיב, אלא ביקש לברר אפשרות תיאום עם המערערת כדי לגבור על "המעגל השוטה" שהבנק מתנה מתן כספי משכנתא בהצגת חוזה חתום והמערערת מסרבת לחתום על החוזה עד שיהיו בידה המזומנים הנדרשים. מכאן שעד לישיבה שאליה הוזמן המשיב לעו"ד וירניק כדי לחתום על החוזה עפ"י ההצעה המקורית, היתה ההצעה תקפה ולא שונתה ולא נדחתה ע"י המשיב.
ד. צדק ביהמ"ש בקביעתו כי באותו מעמד לא היתה דחיית ההצעה מצד המשיב. מדובר בהצעה בלתי הדירה שנקבע בה מועד לקיבול. המערערת לא היתה רשאית לחזור בה מההצעה לפני שעבר המועד לקיבולה ופקיעת ההצעה בתוך המועד היא רק בדחייתה ע"י המשיב - הניצע. דחיית הצעה בטרם עבר המועד לקיבולה צריכה להיות מפורשת או אקטיבית. במקרה זה המערערת ועו"ד וירניק היו מודעים מאז מסירת ההצעה, כי המשיב מתחבט בגיוס המזומנים כאמור, אך לא היה ספק כי המשיב משתוקק למצוא פתרון לבעיה. ביום 30.8.81 בטרם עבר מועד קיבול ההצעה, הוא נדרש לחתום על החוזה ובאותו מעמד הוא לא היה מחוייב לעשות כן, ועדיין רשאי היה להמשיך במאמציו עד ה- 2.9.81. הודעתו כי אין לו כסף ואף עזיבת המקום אין לפרש, בנסיבות המקרה, כדחיית ההצעה, אלא כפשוטה, שבאותו מעמד אין עמו כסף ואינו יכול לחתום על החוזה. יתכן כי עו"ד וירניק התרשם מהליכתו של המשיב כי בכך הוא זונח כביכול את ההצעה, אך דחייה אקטיבית לא היתה כאן וביהמ"ש -יכול היה להגיע למסקנה כי דברי עו"ד וירניק בענין הויתור על הרכישה יסודם בהתרשמות מבלי שנאמרו. יתכן והתנהגות דומה בנסיבות אחרות עשויות להוביל למסקנה שונה, אך במקרה דנן מסקנת ביהמ"ש נכונה היא לאחר שהתברר כי מלכתחילה קיבל המשיב את ההצעה כלשונה ורק המכשול של כספי המשכנתא הוא שהקשה עליו לממש את הזכויות של עולה חדש לרכוש את הדירה בעזרת מוסדות הקליטה. משהתגבר המשיב על אותו קושי לפני שפקעה ההצעה, ולא נדחתה על ידו לפני כן, הרי הקיבול ביום 1.9.81 היה בגדר ההצעה וכתוצאה מכך נכרת הסכם מחייב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. מוסקוביץ למערערת, עו"ד מ. אוטיס למשיב. 28.3.84).
ב.ש. 94/84 - פיליפ שמשוילי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה בכח ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שלושת העוררים הואשמו
בביצוע עבירות של סחיטה בכח ובאיומים. עפ"י כתב האישום חשדו העוררים במתלונן כי פרץ לדירתו של אחד מהם וגנב ממנו רכוש רב ערך. כדי לקבל בחזרה את הרכוש נקטו העוררים נגד המתלונן באמצעי כפייה אלימים וגם איימו לפגוע בו ולהרגו וכן איימו על אמו של המתלונן. המדינה ביקשה מעצר העוררים עד גמר ההליכים, והעילה היא חומרת העבירות והרשעותיהם הקודמות של העוררים הכוללות מספר ניכר של עבירות אלימות ועבירות נגד הרכוש. ביהמ"ש לא דחה את הבקשה, אך גם לא נעתר לה אלא ציווה כי שלושת העוררים ייעצרו עד תאריך 1.6.84 ובאותו תאריך ישוחררו בערבות אם לא יסתיים המשפט עד אז. הערר נתקבל.
לטענת הסניגורים לא היה יסוד למתן צו המעצר מכל אחד מהטעמים הבאים: אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה; עפ"י כתב האישום ביצעו העוררים את מעשיהם ביולי 1983, המתלונן הגיש את תלונתו רק באוקטובר אותה שנה ואילו העוררים זומנו לחקירה רק בסוף חודש דצמבר. מכאן ניתן להסיק שגם המתלונן וגם המשטרה לא ראו סכנה בכך שהעוררים מהלכים חופשי; התביעה איננה מייחסת לעוררים ביצוע מעשי עבירה נוספים לאחר חודש ספטמבר 1983 והרי העוררים לא נעצרו אלא בסוף דצמבר 1983; מלשון החלטת ביהמ"ש ניתן להסיק כי המעצר נקצב כמקדמה ע"ח העונש אם יורשעו העוררים בדינם.
אכן, כבר הובעה הסתייגות בביהמ"ש העליון מצו כדוגמת הצו שניתן במקרה דנן. אם המעשה המיוחס לעוררים חמור והם מסוכנים לציבור, למתלונן ולעדים, ואם אמנם יש בידי התביעה ראיות לכאורה, כי אז היתה הצדקה לעצור את העוררים עד גמר ההליכים. אם סבר השופט כי ביום 1.6.84 יש לשחרר את העוררים גם אם לא יסתיים המשפט, כי אז המסקנה היא שהשופט לא ראה חומרה יתירה בענין דנן שיצדיק את המעצר. מתוך ההחלטה משתמע שהשופט עשה שימוש בסנקציות המעצר כדי להחיש את שמיעת משפטם של העוררים וכבר הוחלט לא אחת שעשיית שימוש כזה בצו מעצר אין לו מקום ואין לו הצדקה.
השאלה היא אם אין לקיים את הצו שלא מטעמו של השופט אלא מטעמים אחרים של בטחון הציבור, בטחון המתלונן והעדים והתשובה לכך היא שלילית. הסניגורים צודקים גם בחלק מהשגותיהם. השהוי בחקירה מעלה השערה כי גם המשטרה לא ראתה את המקרה כמחייב טיפול מזורז, אם משום שלא ראתה סיכון מעשי למתלונן או לאחרים על אף המעשים המיוחסים לעוררים, ואם משום שלא היתה בטוחה בעצמת הראיות המצויות בידיה. על פני הדברים גירסת המתלוננים כפי שמשתקפת בחומר הראיות אינה נקיה מספקות ותמיהות. לפיכך יש לשחרר את העוררים בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין. עוה"ד ש. ברגר והבר לעוררים, עו"ד בן טובים למשיבה. 7.2.84).
ב.ש. 247/84 - מדינת ישראל נגד שמעיה ושרה אנג'ל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ביום 10.5.82 ולאחר שהסתיימה השנה להחזקתם במעצר ביקשה התביעה מדי פעם הארכת תקופת המעצר עפ"י הוראות סעיף 54 וביהמ"ש נעתר לבקשה. זוהי כעת הבקשה החמישית מסוג זה לאחר שניתנו הארכות בארבע החלטות קודמות. מסתבר שלמרות הציפיות והתקוות המשפט עדיין לא הסתיים והודע לצדדים כי שופטי ביהמ"ש המחוזי לא יוכלו לתת את פסק דינם במועד. הסיכומים בתיק הסתיימו ביום 1.12.83 ומאז עוסקים השופטים בלימוד החומר ובהכנת פסק הדין. בכל הנסיבות הוחלט להעתר
לבקשת התביעה פעם נוספת באופן מלא באשר למשיב ובאופן חלקי באשר למשיבה.
המשיב הודיע כי אין הוא מתנגד לבקשה שכן הוא עצור ממילא בתיק אחר עד תום ההליכים. מאידך, מתנגדת המשיבה לבקשה. מדובר באישום ברצח ובעבירות מסוג זה אין החוק מאפשר שיחרור הנאשם בערבות. משפט זה היה מסובך ומורכב ביותר מבחינה עובדתית ומשפטית, ופרוטוקול הדיון משתרע על אלפי עמודים. לגבי משפט בסדר גודל כזה, גם מבחינת חומרת העבירות וגם מבחינת היקף הדיונים, מן הדין לתת לבית המשפט כל הזדמנות כדי לשקול את החומר בכובד ראש. עם זאת נראה כי בנסיבות המקרה בקשת המדינה מוגזמת. שמיעת המשפט הסתיימה כאמור בתחילת דצמבר 1983 כך שמלאו ארבעה חודשים לעיסוקו של בית המשפט בהכנת פסק הדין. גם לגבי נאשמים המואשמים בעבירות חמורות ביותר יש ליישם את הוראות הפרוצדורה כלשונן וכרוחן ואין לרוקנן מתוכן. לא ניתן להחזיק את המשיבה במעצר ללא גבול ועל ביהמ"ש לתת זכות קדימה להשלמת פסק הדין במשפט זה, אחרת זכאית המשיבה להשתחרר ממעצרה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר של המשיבה ל- 45 יום בלבד.
(בפני: השופט בך. עו"ד בן- אור למבקשת, המשיבים לעצמם. 22.3.84).
ב.ש. 93/84 - אריה אופק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
עפ"י הנטען בכתב האישום שהוגש נגד העורר אסף העורר את המתלוננת במכוניתו ליד תחנת איסוף לטרמפיסטים ולאחר נסיעה קצרה סטה מהכביש לתוך פרדס, מנע נסיונות הטרמפיסטית להימלט, התגבר על התנגדותה באלימות, וביצע בגופה מעשה מגונה. הנאשם השתמש בכוח ברוטאלי על מנת לבצע את זממו, וגם גרם חבלה למתלוננת בעת נסיונה להימלט מהמכונית, ועזב אותה לנפשה בתוך הפרדס לאחר השלמת העבירה. העורר אינו מתכחש לעצם האירוע, אלא טוען כי הבין מהתנהגות המתלוננת שהסכימה להתעלסות עמו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
טענת הסניגור היא שאין חומר הראיות תומך באופן חד משמעי בהודעת המתלוננת וכי יש סכויים סבירים לכך שגירסת העורר תתקבל או שיזוכה מחמת הספק. כמו כן מדגיש הסניגור כי העורר הוא בעל עבר נקי, נשוי ואב לשני ילדים. לפיכך הוא סבור שאין לעצור את העורר עד תום ההליכים, ובמיוחד אין הצדקה לעשות כן כאשר הנימוק היחידי למעצר המוקדם נעוץ בחומרת העבירה המיוחסת לעורר. ברם, חומר הראיות בכללותו לא רק מהווה ראיה לכאורה מספקת לביצוע העבירות המיוחסת לעורר, אלא שיש בראיות משום תמיכה רבת משקל לגירסת המתלוננת שהמעשה נעשה בה שלא בהסכמתה ועל אף התנגדותה
נשאלה רק השאלה אם העבירה מבחינת חומרתה מצדיקה את המעצר. לא ניתן להשיב על שאלה זו על פי מהות העבירה ועל פי סעיף האישום בלבד, שכן לא כל אישום בשל מעשה מגונה בכוח מחייב את מעצר הנאשם לפני שנקבעה אשמתו. אולם, במקרה דנא נעשה המעשה המיוחס לעורר בנסיבות חמורות ומכוערות ביותר. אין גם להתעלם מהעובדה שהמעשה בוצע על גופה של טרמפיסטית שלא הכירה את תוקפה כלל ושנתנה בו את אמונה. בזמן האחרון מתרבים מעשים מסוג זה בצורה מדאיגה ביותר וגם משום כך מחוייבת המערכת המשפטית להתייחס לעבירות כאלה בחומרה מירבית. לפיכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. שפרן למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 2.2.84).
ב.ש. 85/84 - בנימין קראוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה מגונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירה של מעשה מגונה בכפיה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אין העורר מכחיש כי אירע מעשה התעלסות עם המתלוננת אך הוא טוען שהדבר נעשה בהסכמתה. העיון בחומר הראיות מראה כי קיימת הוכחה לכאורה שנכונה גירסת המתלוננת כי נעשה בה מעשה מגונה מכוער שלא בהסכמתה. עם זאת נשאלת השאלה אם מצדיק מקרה זה מעצר העורר עד תום ההליכים והתשובה היא שלילית.
ביהמ"ש קמא ביסס את החלטתו על הנימוקים הבאים: מדובר באדם בעל הרשעות קודמות רבות נגד הרכוש ועבירות אלימות; אם ישוחרר כעת יש חשש שיוכל להשפיע על המתלוננת לשנות את גירסתה; העורר הוכרז כעבריין נמלט בתיק אחר התלוי ועומד נגדו; לכל אלה יש להוסיף את חומרת העבירה בה הואשם. מתעוררים ספיקות רציניים ביחס לשלוש הנקודות הראשונות שעליהן הסתמך השופט. אמנם נרשמו בעבר לחובת העורר עבירות נגד הרכוש, אך אלה נעברו בהיות העורר נער והאחרונה מתוכן נעברה בשנת 1973, היינו לפני יותר מ-10 שנים. אין להסיק מגליון ההרשעות הקודמות שהעורר ביצע עבירות של אלימות. מכאן שאין חשש, כדברי השופט, שאדם כה אלים עלול לנסות ולהשפיע על המתלוננת. מכל מקום, העבירה הנטענת בוצעה ביוני 1983 והעורר נעצר רק אחרי כמחצית השנה. אין ראיה לכך שבמשך ששה חדשים בהם התהלך העורר חופשי הוא ניסה להשפיע על המתלוננת בכל דרך שהיא. באשר לנימוק כי העורר הוכרז כעבריין נמלט בקשר לחקירה פלילית אחרת - מסתבר שהיתה כאן טעות וכי הענין קשור לתביעה אזרחית לתשלום מזונות. נשארת חומרת העבירה. מבלי להמעיט בהערכת חומרתה של העבירה, אין לומר כי בנסיבות המקרה מגיעה החומרה למידה המצדיקה מעצר העורר בשל נימוק זה בלבד.
(בפני: השופט בך. עו"ד רפאל לב לעורר,עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 29.1.84).
ב.ש. 54/84 - גוני נאצר ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הועמדו לדין באשמת שוד, כאשר ארבעת העוררים, על פי תכנון מוקדם מראש, פרצו למשרדיו של מעבידם, כבלו את שומר המשרדים ולאחר מכן פרצו לחדר שבו היתה כספת ונטלו את הכספת עימם. העוררים נתפסו, הודו במעשה וגם שיחזרו אותו והם גם שהביאו את אנשי המשטרה אל מקום הימצא הכספת. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירה האמורה היא חמורה ביותר ודי בעצם חומרתה כדי להצדיק את המעצר לכל הארבעה. ודאי שהמעצר מוצדק כשמוסיפים לכך שהיתה זו חבורה שפעלה בעצה אחת ובמידה רבה של אכזריות מתוך מעילה במעבידם וכאשר לחלק מהם הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אליאן למבקשים, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 22.1.84).
ב.ש. 304/84 - אג'בריה נחום ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(סמים) (הערר נתקבל).
בעסקת סמים בא אחד מיוון עם סם מסוג הרואין או קוקאין. הסם הובא לדירתו של אחד בשם תאופיק ואצלו נשקלו הסמים וחולקו ליחידות קטנות יותר. המאזניים נמצאו כעבור זמן בהחזקתו של העורר. הוא הועמד לדין יחד עם תאופיק כאשר התביעה מייחסת לתאופיק החזקת סמים ולעורר החזקת כלים המשמשים להכנת סמים. אין התביעה יכולה להצביע אף לכאורה על כך שהעורר, כשקיבל את המאזניים, ידע ששימשו לשקילת סמים מסוכנים ובכמות כה גדולה. כל שהתביעה יכולה להצביע לכאורה הוא שכאשר קיבל את המאזניים להחזקתו
ידע שהן משמשות לשקילת סמים מסוכנים. ביהמ"ש הורה על מעצר שני העוררים עד לגמר ההליכים. אין ספק כי היה מקום לעצור את תאופיק עד תום ההליכים ועל כך אין ערר. מאידך נתקבל עררו של העורר.
האשמה היא החזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן ואין ראיות לכאורה כי העורר היה מעורב בעיסקת הסמים. לפיכך אין החומרה כבדה עד כדי כך שתצדיק החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים. לעורר הרשעות קודמות ובכללן עבירה של החזקת סמים, אך עבירה זו לא היתה כנראה חמורה בנסיבותיה ועל כך ניתן ללמוד מהעונש הקל שהוטל עליו, ואין היא צריכה להשפיע על התוצאה בענייננו. לפיכך יש לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אבו חוסין לעוררים, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 8.4.84).
ב.ש. 288/84 - מוחמד מהאג'נה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת עובד ציבור) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נלקח לבדיקה בטחונית בנמל התעופה בן גוריון והוא התפרע, העליב עובד ציבור, תקף אותו וגרם נזק לרכוש. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. בדיקה בטחונית היא לכאורה מעשה פעוט אשר לא צריך היה להביא לתוצאות של תקיפת הבודק הבטחוני והתנהגות אלימה של העורר. טוען הסניגור כי מדובר בהתפרצות רגעית שאינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. אילו רק בכך מדובר היה יתכן והצדק היה עם הסניגור, ואולם לעורר הרשעות קודמות ובכללן שתי הרשעות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ועבירות הקשורות באלימות. העורר גם איים על עובדי הצבור לערוך עמם חשבון ולאור עברו האלים של העורר אין להתייחס לכך כלאיום סרק בלבד. אין להשלים עם מצב שעובד צבור הממלא תפקידו יהיה נתון לאלימות ולאיומים והעורר בהתנהגותו, בעבר וגם במקרה הנוכחי, הוכיח שהוא מהווה סכנה לצבור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אגבריה לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 29.3.84).
ב.ש. 267/84 - יצחק סוגאוקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפת נערה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בחטיפת נערה והסעתה באיומי סכין לבית קרוביו בדימונה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור גורס כי אין מדובר במעשה חטיפה אלא שהמתלוננת הסכימה מרצונה לנסוע לדימונה בעקבות פרשת אהבים בין השניים. הא ראיה, כי כאשר נחקרה ע"י משטרת דימונה אישרה שהתלוותה לעורר בהסכמתה ורק כשנחקרה במשטרת לוד העלתה גירסת החטיפה. השופט היה ער לסתירה מהותית זו, אך השתכנע מדברי ההסבר של המתלוננת שבהיותה בדימונה חששה להעיד נגד העורר. היו ראיות נוספות לכך כי המתלוננת סרבה להכנס למכונית וכי בכוח ובאיומים הוכנסה לתוכה ע"י העורר. מצויות איפוא ראיות לכאורה מספיקות, ולאור חומרת העבירה והחשש של הטרדת המתלוננת העורר, ושיבוש הליכי משפט, בדין נעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד חמדאן לעורר, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 25.3.84).
ב.ש. 284/84 - סעיד אגאבאבא ודוד גוהרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (הערר נדחה).
העוררים הואשמו בכך שהתנפלו על קרובת משפחה העוסקת בזנות, היכו בה וגרמו לה חבלה של ממש וכן איימו עליה. הם נעצרו עד תום ההליכים ועררם נדחה בשעתו. עתה פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו לעיין מחדש בהחלטת המעצר ונימוקם כי ההחלטה הקודמת היתה מושתתת במידה מכרעת על
החשש שהם עשויים להשפיע על המתלוננת ועל עדה נוספת שעמדו להעיד, אך בינתיים אלה העידו ועל כן הוסר הנימוק העיקרי שמנע את שחרורם בערובה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוק שסכנת ההשפעה היתה רק אחד השיקולים שהניעו את ביהמ"ש לצוות על מעצר העוררים ויתר השיקולים לא פג תוקפם. הערר נדחה.
בנסיבות הענין אין הצדקה למעצר העוררים עד תום ההליכים רק בשל חומרת העבירות המיוחסות להם. אמנם מדובר במעשי אלימות, ונכון כי מידת המוסריות של המתלוננת אינה משנה לגבי חומרת המעשים כהוא זה, אך אין להתעלם מכך שהרקע למעשים הוא טרגדיה משפחתית מכאיבה. חומרת העבירה אינה מגיעה איפוא בנסיבות אלה למידה שתצדיק, בשל נימוק זה בלבד, את המעצר עד תום ההליכים. כמו כן אין ספק כי ביהמ"ש בדונו לראשונה במעצר ייחס חשיבות רבה לשיקול של מניעת השפעה אפשרית על עדויות התביעה. אף על פי כן אין לקבל את הערר מן השיקולים הבאים: החשש של השפעה על העדות לא היווה נימוק בלעדי בהחלטת בית המשפט והנימוק הדומיננטי היה חשש של התנכלויות כלפי המתלוננת הממשיכה בעיסוקה בזנות; החשש מתחזק עקב העובדה ששני העוררים הם בעלי עבר פלילי, כולל עבירות של אלימות, ולאחרונה נדונו לתקופות מאסר ממושכות ובעת ביצוע המעשה הנוכחי היו משוחררים ממאסר ברשיון להלך חופשי ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדם; עובדה אחרונה זו, היינו החשש של העוררים כי יופעל נגדם מאסר על תנאי, מהווה נימוק נוסף שלא לשחררם בערובה. אין גם חשש מעינוי דין ממושך שכן פרשת התביעה נסתיימה כבר ומועדי המשך המשפט קרובים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' סוזי שלו למבקשים, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 29.3.84).
ב.ש. 256/84 - ראובן אורי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (עבירות תנועה) (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר הורשע בנהיגת רכב בקלות ראש ובמהירות מעל המותרת תחת השפעת משקאות משכרים וכן באי ציות להוראות שוטרים ופגיעה באדם כתוצאה מהנהיגה האמורה. הוא נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, לתשלום קנס של 20,000 שקל ולשלילת רשיון לתקופה של 6 שנים. העורר החל בריצוי עונשו משום שביה"מ המחוזי סירב לדחות את תחילת ריצוי העונש עד לערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי ומכאן הערר לביהמ"ש העליון. הסניגור מדגיש את העובדה שהעורר אינו עבריין ואין לו הרשעות קודמות מלבד הרשעות בענייני תעבורה ולדעתו העונש שהוטל על העורר בולט בחומרתו עד שקיים סיכוי סביר כי הערעור בענין זה יתקבל. הערר נדחה.
כידוע הכלל הוא שתחילת ריצוי העונש הוא עם מתן גזר הדין, מלבד במקרים מיוחדים, כאשר נסיבות חורגות מצדיקות דחיית הביצוע. אחד השיקולים הוא הסיכוי לזכות בערעור. במקרה הנוכחי אם כי מדובר בעבירות תעבורה שהציבור משום מה נוהג להקל ראש בהן, הרי הנסיבות חמורות למדי. בלי להביע דעה אם יש סיכוי כי בערעור יבוטל המאסר בפועל, כפי שמאמין הסניגור, אין העונש חמור עד כדי כך שניתן כבר בשלב הנוכחי לומר שאמנם כך יהיה במסגרת הדיון בערעור. העורר החל כבר לרצות את העונש וזה חודש ימים שהוא כלוא בבית הסוהר ושמיעת הערעור קרובה. בנסיבות אלה אין זה מן הראוי לסטות מן הכלל כי תחילת ריצוי העונש הוא עם מתן גזר הדין, מה עוד והדבר יגרום כעת להפסקת המאסר ולמקרה וידחה הערעור או יתקבל רק בחלקו יהא צריך להחזיר את העורר להשלמת ריצוי העונש.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד פלדמן למבקש, עו"ד בלטמן למשיבה. 21.3.84).
ב.ש. 165/84 - סאלח עמשה נגד מדינת ישראל
*צו מעצר (סמים) (הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי סיכם עם שוטר מוסווה למכור לו חתיכת חשיש. הוא יצא מביתו להביא את הסם לאחר שקיבל את הכסף, ומשחזר אמר לשוטר כי ברשותו רק חתיכות חשיש שמחירן גבוה יותר. השוטר לא הסכים והעיסקה לא יצאה לפועל. ביהמ"ש המחוזי סירב לעצור את העורר עד תום ההליכים וקבע כי "בנסיבות הענין, נראה לי שמן הראוי לעצור לתקופה קצובה בלבד ולא עד תום ההליכים ... הנני עוצר את הנאשם עד ליום 1.8.84". הערר נדחה.
לעורר שהוא כבן 20 אין הרשעות קודמות כלשהן ומאידך הראיות שבתיק מצביעות לכאורה על אשמת העורר. ביהמ"ש העליון כבר הביע את הסתייגותו מהחלטה מעין זו של ביהמ"ש המחוזי על מעצר קצוב בבקשת התביעה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים. שכן, אם שוכנע ביהמ"ש כי הנסיבות מצדיקות את המעצר ואין לשחרר את הנאשם בערבות, כי אז יש ליתן החלטה בדבר מעצר עד תום ההליכים, ואם לא כן יש לשחררו בערובה. מתן החלטה שיש בה מעין פשרה בין שתי האפשרויות אינה מתפרשת אלא כמקדמה על חשבון העונש. ברם, השאלה הניצבת כאן היא אם יש בנסיבות המקרה כדי להביא לקבלת הערר ולשחרורו של העורר בערבות והתשובה היא שלילית. אכן לעורר עבר נקי ובסופו של דבר לא יצאה עיסקת הסמים אל הפועל, אך חומרת העבירה מצדיקה את המעצר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד מנעאללה למבקש, עו"ד גב' לבנה למשיבה. 23.2.84).
ב.ש. 176/84 - מיכאל פטישי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק ומעשה מגונה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום המאשימו בנסיון לגרום חבלה חמורה, החזקת נשק ומעשה מגונה בקטינה. במקביל נתבקש מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש הורה על שחרורו של המבקש בערובה ובלבד שיתגורר בבית הוריו בקרית עקרון ולא יצא משם בשעות הלילה. על החלטה זו הוגש בשעתו ערר לביהמ"ש העליון והוא הורה כי העורר יהיה רשאי להימצא בעכו ובת"א בתאריכים מסויימים כדי להשתתף בצילומים שנעשו. העורר הפר את הצו פעמיים ובא לביתו בהוד השרון. המתלוננים מתגוררים בקרבת מקום לבית מגוריו. בגין כך נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נתן צו כמבוקש. הערר נדחה. העורר הפר בגלוי, וללא כל סיבה מתקבלת על הדעת, את צו השחרור בערובה. נוכחותו בביתו יש לה השלכות שליליות על המתלוננים, ולאחר שמעל באימון שניתן בו, שוב אין צידוק ליתן בו אימון נוסף. לגוף הענין העבירות הן חמורות ובכל הנסיבות יש צידוק למעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גורן למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 27.2.84). ב.ש. 181/84 - יוסף סוריה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת טובין והשתמטות ממס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהברחת טובין לארץ, מסירת הצהרות שקר לפקיד המכס, השתמטות מתשלום מכס, מס קניה ומס ערך מוסף, הברחת מטבע זר בנסיבות מחמירות מישראל לחו"ל, נשיאת נשק ללא רשות, איומים וגניבה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. אילו מדובר היה בעבירות פיסקליות גרידא היה מקום לשקול שחרור העורר בתנאים שיבטיחו הופעתו בדין, חרף העובדה כי היקף ההברחות רב ביותר. שכן, על אף התוצאות הקשות שיש למעשים שכאלה על כלכלת המדינה, יש מקום לטענה שהעורר טרם הורשע בדינו ואת עונשו יקבל אם יורשע בדין. ברם, אין להזקק בנסיבות המקרה לשאלה אם חומרת העבירות הפיסקליות כשלעצמה מצדיקה את המעצר. מדובר כאן במי
שמואשם כי עמד בראשה של רשת מבריחים אשר פעלה תקופה ממושכת בשיטה מתוחכמת של הברחות באמצעות מטוסים קלים מקפריסין לישראל. רשת זו לא ביקשה רק להתעשר בקלות ממעשיה, אלא שלא בחלה גם באמצעי אלימות כנגד כנופית מבריחים מתחרה כדי לחסלה ולשמור על המונופול שבידיה. יתירה מזו עפ"י האישום ניסה העורר לשלוח ידו גם בהחדרת כלי יריה ארצה. בחלק גדול מן העובדות יש ראיות לכאורה ועולה החשש כי העורר עלול לשבש הליכי משפט. העובדה כי מבריחים אחרים המעורבים בפרשה שוחררו בערבות אינה מצדיקה התערבות בעניינו של העורר, שכן החשש של שיבוש הליכי משפט אינו קיים לגביהם כשחלקם הודה בעבירות ובחלקם ישמשו עדי מדינה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד רסלר למבקש, עו"ד ביילין למשיבה. 28.2.84).
ב.ש. 243/84 - תיאודור למברג נגד בתיה למברג, קטינה ע"י אמה
*עיכוב ביצוע פס"ק ופסיקת הוצאות (הסכמה לעיכוב ביצוע פסק דין ופסיקת הוצאות).
המבקש חוייב בתשלום מזונות למשיבה והבקשה היתה לעכב ארבעה תשלומים של הפרשי מזונות שנפסקו לטובת המשיבה. בעת פגישה בין ב"כ בעלי הדין הסכים ב"כ המשיבה כי יעוכבו שניים מתוך ארבעת התשלומים והמבקש יוותר על עיכוב השניים האחרים. ב"כ המשיבה סבר כי לאור הסכמתו הנ"ל לא יהיה צורך בהופעתו בישיבה של ביהמ"ש העליון שנועדה לדון בבקשת העיכוב. אעפ"כ נאלץ לבוא לירושלים שכן ב"כ המבקש הודיע לו כי לא יסתפק במתן הצו לעיכוב חלקי של ביצוע פסק הדין, אלא ידרוש גם פסיקת הוצאות בקשר לבקשה זו. ב"כ המשיב לא הסכים לכך והתוצאה היא שהופיע בביהמ"ש העליון והוא דורש עתה פסיקת הוצאות, בשל העובדה שנאלץ להופיע בדיון ללא כל הצדקה. ב"כ המבקש מנסה להצדיק את תביעת ההוצאות מצדו בכך שב"כ המשיבה התנגד לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בעת שזו התבררה בביהמ"ש המחוזי, ועל כן הוא נאלץ לפנות לערכאת הערעור. עתה כבר הסכים לוותר על ההוצאות. ביהמ"ש העליון קבע כי בנסיבות הענין היה ויתור מצד המשיבה בהסכמה לבקשה באופן חלקי, שכן אין ביהמ"ש העליון נוהג בדרך כלל להורות על עיכוב ביצוע פסקי דין מן הסוג הנדון. כיוון שכך לא היתה הצדקה לדרישת ההוצאות מצד ב"כ המבקש_ מאחר שבעקבות דרישה בלתי מוצדקת זו נאלץ ב"כ המשיבה להופיע בדיון זה, ללא כל צורך, חויב המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט_
(בפני: השופט בך. עו"ד צ. מזור למבקש, עו"ד א. קרמריס למשיבה. 23.3.84).
ב.ש. 213/84 - משה גלעד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה וזיוף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר היה סגן מנהל מלוות המדינה בבנק ישראל והוא הצליח להוציא מאנשים שונים כספים תוך הבטחה למכור להם אגרות מלווה בתנאים מועדפים ואף נתן שם לאגרות אלה. המדובר היה באגרות שכלל לא הונפקו ולא עמדו להנפיקם. הוא הוציא מידי אנשים שונים כ- 60 מליון שקל בדרך זו, וכאשר היו כאלה שבקשו את האגרות אמר להם כי המחשב צריך להנפיק את האגרות ובינתיים עליהם להסתפק באישור בכתב מבנק ישראל. אישורים כאלה זייף העורר על נייר מכתבים רשמי של בנק ישראל ונאמר בהם כי נותן הכסף רכש בתמורה אגרות מלווה "גליל מוסדי" ואלה יימסרו לרוכש עד תאריך מסויים. הוא הועמד לדין בגין עבירות מרמה, זיוף והפרת אימונים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש דחה את הטענה כי אין לראות במעשים חומרה יתירה מעבר לעבירה של מתן שיקים ללא כיסוי, וכן לא קיבל את הטענה כי היתה זו מעידתו החד פעמית של העורר, שכן המעשים
נמשכו לאורך חודשים. כן נקבע כי במקרה הנדון חומרת העבירה כשלעצמה מצדיקה את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. 14.3.84).
ב.ש. 203/84 - יוסף תורגמן נגד חגית אברגיל
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש להאריך את המועד להגשת ערעור ונימוקיו לאיחור כי התנהל מו"מ בינו לבין העובדת הסוציאלית לענין ויתורה של המשיבה על המזונות תמורת ויתורו של המבקש על תביעות כספיות נגד המשיבה. לדברי המבקש לא עמדה המשיבה בהסדר שכביכול הושג. בטענה זו אין למצוא את הטעם המיוחד שעל המבקש להראות כדי לזכות בהארכת המועד המבוקשת. מו"מ לפשרה בין צדדים להליך משפטי איננה סיבה להצדקת איחור בהגשת ערעור. יתר על כן, גם לאחר שהוגש הערעור אין להצדיק איחור כלשהו בפעולה משפטית על ידי מו"מ בין בעלי הדין. מאחר שהמבקש לא הראה טעם מיוחד נדחתה הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שרה בר- סלע למשיבה. 21.3.84).
ב.ש. 155/84 - סלימה שמש ואח' נגד אירית ירושלמי ואח'
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 6.3.84. ההחלטה היא החלטת ביניים וביום 21.4.83 ניתן פס"ד בערעור לגופו של ענין במעמד בעלי הדין לרבות באי- כחו של המבקש. מאחר שהמבקש הופיע בבקשה דנא ללא עו"ד, ראה הרשם את בקשתו כאילו התייחסה גם לפסה"ד שניתן ביום 21.4.83 וניסה לבחון שמא קיים טעם כלשהו להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין האמור. הבקשה נדחתה. המבקש מסביר את האיחור של חודשים רבים בעובדה שבחר בדרך דיונית לא נכונה, דהיינו פניות לשר המשפטים ולכנסת וכשלא מצא את מבוקשו שם החליט לפנות לביהמ"ש העליון. בהסברים אלה של המבקש אין למצוא הצדקה לאיחור הרב ובוודאי שאין לראות בהם טעם מיוחד כנדרש.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקשים לעצמם. עו"ד מ. לב למשיבים. 21.3.84).
ב.ש. 114/84 - ארנון דגני ואח' נגד מדינת ישראל
*החלפת מקור דיון (בקשה להחלפת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
אין ספק שביהמ"ש המחוזי בתל- אביב יכול לדון ללא משוא פנים באישומים נגד המבקשים, יהיו העדים אשר יופיעו בפניו אשר יהיו. אך למען הבטחת מראית פני הדברים, ולפנים משורת הדין, ניתנת הוראה שתסיר כל הרגשת אי-נוחות מלב המבקשים. לא היה מקום לעשות כן אלמלא היה מדובר על עבירה הכרוכה בטענה של תרמית כלפי ביהמ"ש, היינו משולבת בענין זה הן פגיעה בביהמ"ש המחוזי בת"א והן פגיעה במתלוננת שהיא פרקליטה בכירה. בנסיבות אלה יועבר הדיון לביהמ"ש המחוזי בירושלים.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקשים לעצמם, עו"ד גב' רבין למשיבה. 8.3.84).
בג"צ 24/84 - יצחק גולדשמיט נגד בית הדין הרבני האיזורי ואח'
*סמכות בי"ד רבני בענין מזונות (העתירה נדחתה).
העותר ביקש כי ינתן צו על תנאי נגד המשיבים כשהעילות לפניה לבג"צ מתחלקות לשבי חלקים עיקריים: טענות נגד החלטות של בית הדין האזורי בחיפה ובית הדין הרבני הגדול המתייחסות לחיובים שונים שהוטלו על העותר במסגרת חובתו לזון את ילדיו הקטינים; טענות שיש בהן כדי להצביע, לטענתו, על העדר סמכות של בית הדין האזורי לדון בעניינו ועל ליקויים דיוניים שיש בהם כדי להצביע על פגיעה בכללי הצדק הטבעי. העתירה נדחתה.
ככל שהדבר מתייחס לחיובים שבהם חוייב העותר, יכול היה העותר לערער לבית הדין הרבני הגדול ובחלק מן המקרים אף עשה כן. אין מקום לכך שבג"צ ידון כאילו בתור ערכאת ערעור נוספת בשאלות כגון חובתו של העותר לשלם הוצאות חגיגת הבר-מצווה של בנו. בית הדין אימץ לענין זה אמות מידה השאובות מן הדין האישי החל על העותר ועל ילדיו והשגות בכגון דא מקומן לפני בית הדין הרבני הגדול אשר הוא שיבחון אם הדין המהותי, ובמקרה דנן הדין האישי, יושם בצורה נכונה. אשר לטענת הסמכות - העותר מתייחס לישיבה אחת של בית הדין שהתקיימה לפני כשנה בהרכב חסר. העותר לא עורר טענה של הרכב חסר בעת ההיא ולא בערעור בפני בית הדין הרבני הגדול. יש יסוד להניח שהעותר החליט לחכות לתוצאותיו של הערעור לפני שהחליט אם להתייחס לענין ההרכב החסר. בנסיבות אלה אין לראות בטענה זו עילה להתערבות בג"צ.
אשר לטענה כי בית הדין סרב לשמוע עד מטעם העותר ובכך פגיעה בכללי היסוד של קיום דיון הוגן - העותר הודיע לביה"ד שהוא מבקש שיורשה לו להכניס לאולם עד בענין צו מניעה ועל כך באה תגובה ביה"ד כי נושא זה לא נדון כלל באותו יום וביה"ד החליט כי על העותר להגיש בקשה בנושא האמור ואז היא תידון. בכך נסתיים ענין הזמנתו של העד ואין לגלות בנושא זה עילה להבאת הענין בפני בג"צ. העתירה נדחתה ובהתאם לתקנות סדר הדין בבג"צ חוייב העותר בתשלום 75,000 שקלים לאוצר המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו. 5.3.84).
בג"צ 739/83 - סמ"ר פילפסבורג יצחק ואח' נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*החלטת ביה"ד לעבודה כשהוענקה דרגת יצוג ללא העלאה שכר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
אנשי משמר הכנסת קבלו על קיפוח, וכדי להרגיע את הרוחות שתססו, הביא קצין הכנסת בפני יו"ר הכנסת הצעה לתקן את הדרגה הייצוגית של חלק מאנשי המשמר, כדי לתת להם הרגשת ספוק ויוקרה, מבלי שהדבר יתבטא בהוצאה כספית. יו"ר הכנסת הסכים לכך ואז שלח קצין הכנסת הודעות ל- 18 אנשי המשמר, העותרים דנא, בנוסח הבא: "הנני להודיעך כי תעלה לדרגה...דרגה זו אינה מקנה העלאה במשכורתן". יותר משנתיים לאחר מכן, הגישו העותרים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד המדינה לתשלום שכר מולן בגין ההפרש של השכר שבין הדרגות. טענתם היתה כי ההעלאה בדרגה היא תקפה ואילו הסייג שבו הותנתה, שלא תקנה העלאה בשכר, הנו חסר תוקף נוכח הוראות חוק משכן הכנסת. טענתם התקבלה ע"י ביה"ד האיזורי לעבודה. ביה"ד הארצי קבל את ערעור המדינה וביטל את החיוב בתשלום הפרשים. העתירה נדחתה.
נטען שביה"ד הארצי טעה בישמו את כללי המשפט המינהלי לסוגיה הנדונה בנגוד להלכות שנקבעו בבג"צ. הטענה מכוונת לגבי סעיף בפסק הדין של ביה"ד הארצי באשר לשאלה אם פסילת הסייג מבטלת את כל ההודעה או שהסייג ניתן לביטול כשהעלאה בדרגה נותרת בעינה. ביחס לסעיף זה שבפסה"ד קבע בג"צ שאין זה ברור אם יש לפרשו כטענת העותרים או כדרך שהמשיבה מבקשת לפרשו שכן גם לבג"צ קשה להגיע למסקנה מי משני הצדדים צודק בפירושו את הסעיף הנ"ל. הצדדים חלוקים גם בשאלה אם אותו סעיף היה צריך להכרעת הדין או נאמר אגב אורחא. כך או אחרת, אין זה המקרה בו זכאים העותרים שבג"צ יושיט להם את הסעד המבוקש על ידם. מלכתחילה היה ידוע לעותרים כי הדרגות המוענקות להם הן דרגות יצוגיות בלבד, ללא כוונה שתנתן תוספת שכר בצדן. לא
היתה כל כוונה לתת להם העלאות של ממש במשמעות הרגילה של הדברים וביה"ד הארצי אישר וסמך ידו על כך כי מדובר במתן דרגה ייצוגית גרידא. הנסיון לנצל את הדרגות היצוגיות האלה ולתבוע הפרשי שכר בא כרעיון לאחר מעשה ולא זה המקרה שבו יתערב בג"צ. החשש שמא, אם תדחה העתירה, תונצח כאן טעות משפטית, אינו קיים במקרה דנא, שכן כאמור לא ברור מהי כוונת אותו סעיף בפסה"ד.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. עו"ד י. עוזיאל לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים.4.84. 2) .
בג"צ 628/82 - יונתן דוידוביץ נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*הלוואה לנכה לרכישת רכב (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה דרישת העותר לקבל הלוואה לרכישת רכב לפי המתכונת הנוהגת לגבי הלוואות לנכים וזאת עוד בטרם קיבל רשיון נהיגה. עפ"י המדיניות של המשיבים אין מעניקים הטבות לרכישת רכב לנכים כל עוד אין הנכה בעל רשיון נהיגה. העתירה נדחתה.
המשיבים הודיעו כי הם עומדים לרכוש מכונית אשר תותאם כרכב לימוד נהיגה לנכים שמצבם כמצבו של העותר. ממילא יוכל העותר ללמוד נהיגה בטרם ירכוש את הרכב שהוא זקוק לו, ולא תעמוד עוד טענתו כי הוא נמצא "במעגל שוטה" שמצד אחד אין הוא יכול ללמוד נהיגה מבלי שיהיה לו הרכב המתאים לו במצב נכותו ומאידך אין הוא יכול לרכוש את הרכב מבלי שיש לו רשיון נהיגה. העותר טוען טענת אפלייה לעומת אחרים, אך בכל המקרים שהביא אין אף מקרה שבו הוקנו זכויות למי שלא היה בעל רשיון נהיגה. על כן אין לקבל את טענתו כי ההסדרים המוצעים ע"י המשיבים הם בלתי סבירים.
אין בג"צ בוחן את פעולותיה של הרשות על פי אמת המידה מה היה עושה בג"צ אילו הוסמך להחליט בענין במקומה של הרשות. אין בג"צ ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו הוא, אלא בג"צ בוחן אם ההחלטה של הרשות היא החלטה הנכנסת למיתחם החלופות הסבירות האפשריות והוא מתערב לביטול החלטה רק אם זו חורגת מכל שניתן לכנות סביר. בענייננו אין לומר כי המדיניות של המשיבים אינה סבירה או בלתי הגיונית. העותר מלין על כך שיחלוף זמן רב נוסף עד שיגיע למטרה הנכספת וניתן להבין את הצורך החיוני המדריך אותו בפניותיו. קשה לצפות לכך שהעותר יגלה אורך רוח וסבלנות בענין שהוא כה חיוני עבורו, אך אמת המידה שאותה חייב ביהמ"ש לאמץ היא שונה, והיא בנויה על ראיה כוללת ועל בחינה של אופי פעולות הרשויות ובדיקתן לפי מבחני הסבירות. לאור כל אלה אין להתערב במדיניות המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. העותר לעצמו, עוה"ד גב' ת. הקר, א. מאיר, גב' ע. אלטשולר למשיבים. 28.3.84).
בג"צ 609/82 - פנטומס אוברסיז בע"מ נגד מרכז ההשקעות ואח'
*הכרה במפעל תעשייתי מאושר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת היא חברה רשומה בישראל. בעלי מניותיה ומנהליה הם גם בעלי מניות ומנהלים של חברת פנטומס ישראל. בשתי החברות נעשית אותה פעילות - עריכת מפות פוטוגרמטריות מצילומי אוויר אך מטעמים של שיקולים עסקיים הוקמו שתי החברות בנפרד. העותרת פנתה למרכז ההשקעות בבקשה לאישור תכנית השקעה לצורך הכרה בה כמפעל מאושר לפי חוק עדוד השקעות הון. המרכז הכיר בעותרת כמפעל מאושר אך לא כמפעל מאושר תעשייתי הזכאי למענק השקעה. עתירת העותרת שיכירו בה כמפעל מאושר תעשייתי נתקבלה.
ביהמ"ש העליון ניתח את ההגדרות בחוקים השונים הנוגעים ל"תעשיה" ו"ייצור" והגיע למסקנה שיש לראות במפעל המפות מפעל תעשייתי. ביהמ"ש ציין כי וועדת ערר כבר דנה בשאלה אם החברה האחרת פנטומס ישראל היא חברה תעשייתית לצורך הנחות במס הכנסה ובאותו דיון הוחלט כי היא מהווה מפעל תעשייתי. הוא הדין בחברה העותרת שעוסקת באותה פעילות כמו החברה פנטומס ישראל.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופט אלון. עו"ד ארגוב לעותרת, עו"דא. בן טובים למשיבים. 3.4.84) .
ע.פ. 744/83 - חברת מלונות לייף בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
בימ"ש השלום נתן צו הפסקה שפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה נגד המערערים, ולצורך הדיון במתן הצו שמע השופט עדויות וטענות מלאות בכל הנוגע לנושא אשר עליו מתנהל עתה משפט פלילי נגד המערערים. בהליכים הפליליים יצטרך השופט לשוב ולדון, לפחות באופן חלקי, באותן ראיות ובאותן טענות אשר שימשו לו בהכריעו בצו ההפסקה השיפוטי. הסניגור ביקש כי השופט יפסול עצמו אחרי שכבר הביע את דעתו בפרוטרוט בנושא הנדון, השופט סירב והערעור על כך נתקבל.
הבעת הדעה המפורטת והמנומקת כפי שהדבר התחייב על פי אופיו של הענין, יש בה כדי להכביד על השופט הכבדה רבה, מבחינה מהותית ומבחינת מראית פני הדברים, אשר אין להטילה עליו. הנושאים הם בהכרח זהים וחופפים, לפחות בחלקם הגדול, וטיעון בקשר לנושא שעליו הביע השופט את דעתו, יש בו יסוד סביר לחשש שהוא בגדר ברכה לבטלה. אין ליצור תחושה כמתואר אצל נאשם בהליך פלילי ועל כן יש להורות כי הדיון בתביעות הפליליות יועבר לשופט אחר.
(בפני הנשיא שמגר. עו"ד עציון רן למערערים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 20.3.84) . ע.פ. 189/83 - אברהם היזקוף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מס הכנסה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהשמטת הכנסה לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה ונדון לקנס של 75,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענתו העיקרית של הסניגור הינה כי שגה ביהמ"ש בכך שהתחשב בסכום ההכנסה של כ- 2,5 מליון ל"י שאותו לא כלל המערער בדו"ח שהגיש לפקיד השומה, מבלי לנכות ממנו את ההוצאות שהוציא המערער בייצור אותה הכנסה, כך שלא היו לו למעשה רווחים מן העסק שאת הכנסותיו השמיט ואף היו לו הפסדים. לדעת הסניגור ה"הכנסה" בהוראה העונשית שבסעיף 217 הנ"ל, שלפיה רשאי ביהמ"ש להטיל קנס כ"סכום החסר בהכנסה שנקבעה ...", היא ההכנסה בניכוי ההוצאות. טענה זו אין לקבל. "ההכנסה" לענין סעיף 217 אינה ההכנסה הנותרת לאחר ניכוי ההוצאות, אלא הכנסה "ברוטו". טענה אחרת בפי הסניגור כי לאור הנסיבות הנ"ל העונש חמור מדי ואולם ביהמ"ש הביא בחשבון כראוי את כל הטעמים לקולא ולא החמיר יתר על המידה בהטילו רק קנס כספי לא גבוה.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד י. אליעז למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 25.1.83).
ע.פ. 109/83 - יוסף זרח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער והמנוח ביצעו התפרצות, המנוח נתפס ונאסר אך המערער לא נתגלה. לאחר שהמנוח גמר את ריצוי עונשו
החל להתאנות למערער בדרשו ממנו "פיצוי" ולדברי המערער אף אנס את חברתו. המערער החליט "לסדר עמו את החשבון", יצא לחפשו בחוצות אשדוד וכשנקרה בדרכו ירה בו שלש יריות מטווח קרוב והרגו. המערער הואשם בעבירת רצח, אך ביהמ"ש קבע שלא מן הנמנע שלא התכוון להרוג את המנוח והרשיעו בהריגה. עוד קבע ביהמ"ש כי המערער נמלט מהמקום מבלי להתעניין בתוצאות מעשהו, מבלי לברר מה אירע ובחוסר איכפתיות לשאלה אם המנוח נפטר אם לאו. בכל הנסיבות דן ביהמ"ש את המערער ל- 15 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. אם כי העונש כבד הוא וחרף הנסיבות המקילות שהועלו אין להתערב בגזר הדין. אך כפשע היה בין המערער לבין הרשעה ברצח. נסיבות המקרה הן חמורות. בחוגים מסויימים השתררה כנראה הדעה שיש להסדיר מערכת יחסים שביניהם באמצעות האקדח וצדק ביהמ"ש בהטילו עונש מרתיע.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד גב' לידסקי למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 24.1.84).
ע.פ. 89+221/83 - אורי מזרחי וג'מיל סולטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים ריצו מאסר רב שנים והם ביצעו, יחד עם אחרים, בריחה נועזת מבית הסוהר. הבריחה בוצעה באמצעים אלימים והמערערים ירו בנשק שברשותם לעבר שוטרים שבאו לעצרם. ביהמ"ש גזר למזרחי 8 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים יחפפו את המאסר שהוא מרצה ו-4 יצטברו, ואילו סולטון נדון ל-5 שנים מאסר שמתוכן 2.5 שנים יחפפו את המאסר האחר ו- 2.5 יצטברו. הערעור על חומרת העונש נדחה. בריחה נועזת ובדרכים כפי שבוצעה מחייבת עונש מאסר בפועל הרבה מעבר לעונש שגזר ביהמ"ש המחוזי, אלא שבית המשפט התחשב, ובצדק, לא רק בעונש רב השנים שהמערער מרצה ממילא, אלא גם בעובדה שבמזרחי חל מפנה חיובי לטובה וביהמ"ש בא לעודדו ע"י הקלת העונש כפי שגזר. גם באשר לסולטון קולת העונש בולטת על פניה, בעיקר כשמביאים בחשבון את העובדה שהיו תלויות נגדו 3 שנות מאסר על תנאי בנות הפעלה, משמע שבמצטבר למאסר שהוא מרצה הוספה לו תקופה הנופלת אפילו מהמאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. עו"ד סגל למזרחי, עו"ד עידה לסולטון, עו"דגב' ר. רבין למשיבה. 19.1.84).
ע.פ. 532/83 - שאול בוזגלו נגד מדינת ישראל
*תחילת ריצוי עונש מאסר מעת המעצר
(הערעור נתקבל).
המערער נדון למאסר של שנה אחת וכן הופעל מאסר על תנאי של שלוש שנים וביהמ"ש הורה על חפיפה. לא נאמר דבר לענין תחילת ריצוי העונש ועל כן חל האמור בסעיף 43 לחוק העונשין, אשר לפיו, מי שנידון למאסר תחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין אם לא הורה ביהמ"ש הוראה אחרת. הסניגור טוען כי המערער היה במעצר לפני משפטו במשך תקופה של שמונה חודשים ומן הראוי היה כי תקופה זו תמנה כמקובל לצורך ריצוי עונש מאסר. הערעור נתקבל. בגזר הדין אין התייחסות שיכולה להבהיר מדוע יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה, שלא כמקובל, כי המעצר לא ייחשב בתוך תקופת המאסר. אין הצדקה לכך שתקופת המעצר לא תימנה במסגרת המאסר. לכן יש לתקן את פסק הדין באופן שתקופת המעצר שלפני המשפט תימנה לצורך חישוב תקופת המאסר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' בן פורת, גב' נתניהו. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.3.84).