ע.פ. 725/83 - אלי בירבנאום נגד מדינת ישראל
*קבלת כספים במרמה ושימוש במסמך מזוייף(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער שימש בשנים 1979-1978 כמנהל כללי של החברה "גת" לתיירות ובגין פעילותו בחברה הוגש נגדו כתב אישום שכלל ששה פרטי אישום. בחמשה פרטי אישום כפר וביהמ"ש הרשיעו והטיל עליו שנה וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 14,730 שקל, שהם פי שלושה מטובת ההנאה שקיבל המערער. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה אחת והקנס על 5,000 שקל.
ב. הרשעת המערער מבוססת בעיקרה על האמון שנתן ביהמ"ש בעדי התביעה וחוסר האמון בעדי ההגנה. הוא קבע כי "כל העדים שהעידו... מטעם התביעה לגמרינאמנים עלי... מאידך גיסא היו הנאשם ועדיו לגמרי לא נאמנים עלי...". לדעת הסניגור לא ניתן לחלק את מסכת העדויות כולה בצורה כה ברורה ופשוטה והיה על ביהמ"ש לנתח את כל הראיות, כל ראיה בנפרד, תוך הערכתה והסקת מסקנות ממנה. אין לקבל טענה זו. אכן, לעתים חלוקת "האמון" חוצה את עדי התביעה ועדי ההגנה גם יחד, ואף בעדותו של עד יש ומבחינים בין חלקים שניתן בהם אמון לחלקים שלא ניתן בהם אמון. אך אין לומר כי גישה הנותנת אמון בכל עדי התביעה ואינה נותנת אמון בכל עדי ההגנה מופרכת על פניה.
ג. בנמקו את חוסר האמון במספר עדי הגנה, ציין ביהמ"ש את העובדה שעדותם של אלה היא עדות כבושה. טוען ב"כ המערער כי כללי העדות הכבושה חלים רק לענין עדותם של עדי התביעה ואין לה תחולה לענין עדותם של עדי ההגנה. גם גישה זו אין לקבל. כללי העדות הכבושה הם כללים שבהגיון וההגיון גורס כי עד שכבש את עדותו, בנסיבות בהן ניתן היה לצפות שימהר ויגלה את דעתו, חשוד שמא ממציא הוא דברים מלבו, אלא אם כן הוא נותן הסבר מניח את הדעת על שום מה כבש עדותו. כללים אלה יפים הם הן לענין עדות עדי התביעה והן לענין עדות עדי ההגנה. השאלה בכל מקרה היא, אם ישנו הסבר מתקבל על הדעת למעשה ובענין שלפנינו לא האמין ביהמ"ש להסבר שניתן ועל כן רשאי היה להפחית ממשקל העדות עפ"י כללי העדות הכבושה.
ד. נימוק נוסף של ביהמ"ש לדחיית גרסת ההגנה היה שמספר עדים חשובים, שטבעי היה כי ייקראו להעיד בתמיכה לגירסת ההגנה, לא נקראו ולא העידו. טוען הסניגור כי הטעם לכך שעדים אלה לא נקראו להעיד הוא, כי מבין הקבוצות המתחרות בחברה, הם שייכים לקבוצה העויינת את המערער. אכן, אף ענין זה של עדים שלא העידו ענין שבהגיון הוא. לעתים המנעותו של צד מלקרוא לעד טבעי הוא וברור ואין להסיק מהמנעות זו דבר באשר למשקל גירסתו של אותו צד, ולעתים ההמנעות היא תמוהה ונדרש הסבר מניח את הדעת. בענייננו הסברו של המערער לא נתקבל על דעת ביהמ"ש ובשיקול דעתו אין מקום להתערב. הסניגוריה נטלה סיכון מסויים באי הבאתם של עדים אלה, ואין לה להלין בענין זה אלא על עצמה.
ה. פרט האישום הראשון עניינו סכום של 4200 ל"י שהמערער קיבל מהחברה. אין מחלוקת כי בחודש מרץ 1978, אחד בשם פרגון, מבעלי המניות בחברה, הכין קבלה בערבית, שלפיה קבלן ערבי פלוני ששמו מופיע בתחתית הקבלה, מאשר כי קיבל עבור עבודות בניה וטיח במשרדי החברה 42,700 ל"י. גירסת התביעה היא שפרגון הכין מסמך לבקשת המערער, ומשקיבלו המערער לידיו הציגו לרואה החשבון של החברה (דובינסקי) כקבלה חתומה ע"י הקבלן, בטענה כי הסכום הוצא מכיסו כתשלום לקבלן כשהלה עבד במשרדי החברה, ועל כן הוא מבקש לזכות את חשבונו בחברה בסכום זה וכך היה. לעומת זאת, טוענת הסניגוריה כי הקבלן אכן ביצע עבודות טיח וסיד עבור החברה והמערער שילם לו מכיסו, אך הקבלן לא נתן לו קבלה. על כן ניסח המערער את הקבלה ודובינסקי אמר לו שאין הוא צריך את חתימת הקבלן. ביהמ"ש קבע שאין
הוא מאמין לעדות המערער ונאמנה עליו עדותו של דובינסקי שהמערער טען כי קיבל את הקבלה מהקבלן.
בענין האישום בדבר קבלת דבר במרמה, נטען כי ההרשעה מוטעית היא, שכן לא הוכח כי הקבלן לא ביצע את העבודות עבור החברה, ולא הוכח כי המערער לא שילם מכיסו עבור עבודות אלה. אכן, מחומר הראיות עולה שעבודות השיפוץ נעשו ואין כל ראיה שעבודות אלה לא נעשו ע"י הקבלן וכי המערער לא שילם מכיסו, כשם שאין כל ראיה שהעבודות נעשו וכי המערער שילם עבורן. ברם, גם אם כך הדבר אין בזה כדי לשנות מהרשעת המערער בקבלת דבר במרמה. עדיין יש בהתנהגותו משום קבלת דבר במרמה, שכן החברה זיכתה אותו בתשלום על יסוד האמונה באוטנטיות של הקבלה, שהעידה על זכאותו של המערער לקבל את התשלום. אם הקבלה אינה אמיתית והתשלום נעשה מתוך אמונה באמיתותה, וזאת בין אם מוכחת הזכאות עצמה ובין אם לא. אשר ליסוד הנפשי, הוא בוודאי מיסודות העבירה, עניינו הידיעה בדבר אי נכונות הטענה הנטענת, ויסוד זה קיים בענייננו, שכן המערער ידע שהקבלן לא חתם על הקבלה.
ו. אשר לשאלה אם המערער עשה שימוש ב"מסמך" מזוייף - טוען הסניגור כי הקבלה אינה "מסמך" שכן אין היא חתומה. טענה זו אין לקבל. בענין שלפנינו אין ספק שהקבלה היא בגדר "מסמך" שכן היא מעידה על הסכום של 42,700 ל"י שקיבל הקבלן. בתחתית הקבלה מופיע שמו של אותו קבלן, וכל המעיין במסמך מניח כי זו חתימתו של הקבלן. בנסיבות אלו, עניין לנו בקבלה הנחזית להיות חתומה בידי נותנה, בעוד שנותנה לא חתם עליה, ועל כן היא בגדר מסמך שהוא מזוייף.
ז. גם ההרשעה בפרטי האישום האחרים הנוגעים לקבלת כספים בגין קבלות עבור תיקון רכב ונסיעות וכיוצ"ב, כשהנסיעות ותיקון הרכב לא היו עבור החברה, אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. אושרה גם הרשעה בשל קבלת הלואה לשם רכישת דירה כאשר המערער הציג מסמך המתיימר להיות פרוטוקול של ישיבת הנהלת החברה ובו החלטה לערוב להלוואה שיקבל המערער מהבנק כשלמעשה לא היתה החלטה כזו.
ח. טוען הסניגור כי אין להרשיע את המערער באחד הסעיפים על יסוד ההודעה של רואה החשבון שנמסרה במשטרה שכן העד לא חזר על דבריו בביהמ"ש. לדעת הסניגור הודעה זו אין להכשירה באמצעות סעיף 10א' לפקודת הראיות, שנועדה, לטענתו, להכשיר הודעה של עד הפועל מתוך פחד ולא של עד אשר ביהמ"ש האמין כי בתום לב שכח את התרחשויות העבר. טענה זו אין לקבל. אין החוק מגביל את תחולת הסעיף רק למקרים שבהם ה"שכחה" אינה בתום לב. נמצא כי הודעת רואה החשבון היא קבילה בביהמ"ש ובהתקיים התנאים האחרים הקבועים בפקודת הראיות ניתן היה לבסס עליה את הרשעת המערער.
ט. אשר לעונש - טוען הסניגור כי סכומי המרמה הם קטנים, למערער עבר נקי ועברו שש שנים מאז בוצעו העבירות. לעומתו ציינה התובעת, כי המערער ניצל לרעה את מעמדו בחברה ובדרך מתוחכמת ותוך מעילה באמון, ביצע שרשרת של פעולות מרמה למען בצע כסף. אכן, נראה שהעונש אינו חמור באופן המצדיק התערבות בו. בכל זאת הוחלט להקל עם המערער וזאת בגין פרט האישום הראשון. לגביו הניח ביהמ"ש המחוזי כי הקבלן לא ביצע עבודות למען החברה והמערער לא שילם מכיסו דבר, אך כאמור הנחה זו לא הוכחה ודבר זה, אף שאינו משפיע על הרשעת המערער, יש בו כדי להשפיע על חומרת העונש. אי לכך יועמד עונש המאסר בפועל על שנה אחת והקנס על 5,000 שקל.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ר. לוי וא. בלייר למערער, עו"דגב' י. טפיירו למשיבה. 21.6.84).
ע.פ. 512/83 - עומר פדילה נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה ע"י יריות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנשיאת נשק שלא כדין ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בכך שירה במתלונן ופצע אותו, ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - אין לחזור ולבדוק את מהימנות הגרסאות לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע באילוגרסאות הוא נותן אמון ואילו גרסאות הוא דוחה. אשר לטענה שלא הוכחה כוונה לגרום חבלה חמורה - משקבע ביהמ"ש כי המערער ירה באקדח ופצע את המתלונן במספר יריות, ממילא הוכחה הכוונה האמורה.
אשר למידת העונש - מדובר במקרה שיש בו מן הסממנים של השתוללות פרועה בנשק חם, בחינת כל דאלים גבר. המערער התהלך באישון לילה כשהוא מזויין באקדח, ובמהלך הטיול ירה במתלונן ופצע אותו. משאירעה תקלה והאקדח חדל לפעול, אץ למקום מחבוא שם החזיק נשק נוסף, הוציא אקדח אחר והמשיך לירות. נוסף לכך למערער גם הרשעות קודמות. לפיכך אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גולדברג. עו"ד גילדור למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.6.84).
ע.פ. 675/83 - שלמה בן הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בעילת קטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבעילת קטינה.בזמן הרלוונטי היה המערער בן 31 והקטינה היתה בת 15.5 שנים. בין השניים נקשרו יחסי אהבה שבמהלכם קיימו יחסי מין בהסכמה. הקטינה הרתה שלוש פעמים, פעמיים הפילה, ובעת עדותה בביהמ"ש המחוזי היתה בהריונה השלישי והיא הפילה לאחר מתן גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בבעילת קטינה ודן אותו לשבע שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טוען כי העונש חורג מכל מדיניות ענישה סבירה, כי יחסי המין נעשו בהסכמה, על רקע אהבה אמיתית, ללא כל תופעות לוואי של איומים או הדחה לזנות. התובע הסכים כי העונש כבד מדי, אך ציין את פער הגילים שבין המערער למתלוננת ואת העובדה שהקטינה נזקקה למספר הפלות. כן שם את הדגש על עברו הפלילי של המערער הכולל עבירות רבות נגד הרכוש וכן הורשע פעמיים בבעילת קטינה. לדעת התובע יש בכל אלה כדי להצדיק עונש מאסר משמעותי. נראה כי העונש כבד מדי. הרקע לבעילה היה אהבת המערער והקטינה, ולא קיים בנסיבות הענין יסוד של אלימות. עם זאת, אין גם להתעלם מפער הגילים שבין השניים והעבר הפלילי של המערער. בכל הנסיבות יועמד המאסר בפועל על שנתיים וחצי ומאסר על תנאי שנה וחצי.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד גולן למערער, עו"ד לירן למשיבה. 4.6.84).
ע.פ. 664/83 - שמעון יעקבניה וחיים גורביץ נגד מדינת ישראל *כוונה לבצע פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה). ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא עובדתי כי שני המערערים נמצאו על גג בנין תחנת אגד כשברשותם כלי נשק וזאת מתוך מגמה לבצע פריצה, ודן את המערער הראשון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואת המערער השני לעשרה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות אשר לאורם יכול היה ביהמ"ש לקבוע כי שני המערערים שהו על גג התחנה המרכזית במועד הרלוונטי כשברשותם נשק והתנהגו שם בצורה המצביעה על כוונה לבצע פריצה, ואין להתערב בהכרעת הדין באשר להרשעה.
אין גם להתערב בענין מידת העונש. למערער הראשון אין הרשעות קודמות אך
אופייה של העבירה, ובעיקר החזקת הנשק, מצביע על חומרתה. המערער השני הוא בעל הרשעות קודמות רבות והדבר שוקל לחובתו. הסניגורים מצביעים על כך כי האדם השלישי שנתפס על הגג נדון לעונש קל יותר, אך ביהמ"ש רשאי היה לנקוט אמות מידה שונות כאשר דן מחד גיסא במשפטו של השלישי שהודה בכל המעשים המיוחסים לו ומאידך גיסא בעונש הראוי למי שמתכחש לכל אחריות גם כאשר מערכת הראיות דחתה את הטיעון לתחום של הבלתי סביר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. עו"ד אמיתי למערער הראשון, עו"ד קצף למערער השני, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 11.6.84).
ע.פ. 660/83 - מרואן עטיה וגבי סעיד נגד מדינת ישראל
*התפרצות וגניבה וחומרת העונש(ערעורים על חומרת העונש - ערעורו של עטיה נדחה ושל סעיד נתקבל).
המערערים הודו בהתפרצות למסעדה וגניבת משקאות חריפים, בדצמבר 1982, בשווי של כ- 200,000 שקל וגניבת תרופות מבית מרקחת, ביולי 1983, בשווי של 31,000 שקל. על כך נדונו ל- 28 חדשי מאסר. הערעור של עטיה נדחה ושל סעיד נתקבל. העונש כשלעצמו איננו חמור ומה גם שעברם של המערערים אינו נקי. ברם, המערער סעיד ביצע את העבירה כשהיה אסיר ברשיון וכתוצאה מכך עליו לרצות עוד כ- 63 חודשי מאסר. שירות המבחן נוקט בעמדה שהוא זקוק לתמיכה מחמת נסיבותיו האישיות הקשות. התובעת ציינה שהמקרה גורם לה התלבטות. העובדה שסעיד צריך לרצות בגלל הפרת תנאי הרישיון תקופת מאסר ארוכה מאד, היא בבחינת חרב פיפיות. מצד אחד יש בעובדת הביצוע של עבירה בתקופת שחרור ברשיון נופך של חומרה, אך מצד שני ראויה לשיקול עמדת שירות המבחן נוכח תקופת המאסר הארוכה. בכל הנתונים הוחלט כי מתוך העונש החדש יהיו 12 חודשים מאסר על תנאי וכן הוצא צו מבחן נגד מערער זה בהסכמתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא. המערערים לעצמם, עו"ד ליבנה למשיבה. 18.6.84).
ע.פ. 731/83 - אריה טיטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד טביעת אצבע (הערעור נדחה).
בחנות תכשיטים בוצע שוד ועל החלק האחורי של אחד המגשים, שעליהם החזיק בעל החנות תכשיטים, נמצאה טביעת אצבעו של המערער. המשטרה יצאה לחפש אותו על סמך טביעת האצבע והתברר כי יצא את הארץ וחזר כעבור כ- 14 חודשים. כשחזר, הכחיש במשטרה שהיה אי פעם בחנות, אך בעדותו בביהמ"ששינה גירסתו וטען כי היה בחנות וכי בעל החנות הוציא מגשים והראה לו תכשיטים ומשלא מצא דבר כלבבו יצא כלעומת שבא. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד טביעת האצבע שנמצאה והערעור נדחה. אין בהסברו של המערער, גם אם נתעלם מן הסתירה בין הודעתו במשטרה לבין העדות, כדי לתרץ את המצאותה של טביעת אצבעו על החלק האחורי של המגש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד הוכמן למערער, עו"ד לבנה למשיבה. 18.6.84).
ע.פ. 727/83 - יצחק מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד אשה זקנה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שוד שהתבטא בהפלת אשה וחטיפת ארנקה שהכיל 10,000 שקל ותכשיטים. למערער עבר פלילי נגד הרכוש והגוף ולא ניצל הזדמנויות שניתנו לו להשתקם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור נדחה. אין לומר כי העונש חמור במידה המצדיקה את התערבות ביהמ"ש שלערעור. יחד עם גזר הדין הופעלו בחופף זה עם זה שני עונשי מאסר על תנאי, האחד לשלושה
חודשים והשני ל- 12 חודשים ושנת מאסר זו הצטברה לשלוש שנות המאסר לריצויבפועל. אפע"כ אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בןפורת. עו"ד י. לויט למערער, עו"ד לבנה למשיבה. 18.6.84).
ע.פ. 86/84 - גרש שטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זיוף מסמכים להברחת עריק מהמדינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קשירת קשר לזייף מסמך על ידי עובד צבור בכוונה לקבל דבר, שבוש הליכי משפט וקבלת שוחד ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 60,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער סייע להברחתו של עריק מגבולות המדינה כאשר את הפעולה יזם קצין צה"ל. נתברר בדיעבד כי העריק היה סוכן מוסווה של המשטרה. הסניגור מצביע על פער העונשים שבין המערער לבין הקצין שנדון בשל פרשיה זו ובשל פרשיות רבות נוספות למאסר של שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי. טוען הסניגור כי בהיות הקצין היוזם של העבירות חייב עונשו של המערער להיות קטן לאין ערוך מזה שהוטל עליו בפועל. ברם, בנוסף לעונש המאסר שהוטל על הקצין הורה ביה"ד הצבאי להורידו לדרגת טוראי וחלק זה של העונש שימש שיקול נכבד בשיקולי הענישה של ביה"ד הצבאי. כמו כן, לקצין היו נסיבות מיוחדות לקולא שאין במקרהו של המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד מקרין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 24.6.84).
ע.פ. 115/84 - שמעון בן חמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער המרצה עונש מאסר ארוך בעקבות הרשעתו בעבירות הריגה ושוד, קיבל חופש ולא שב בתום חופשתו לבית הסוהר. הוא הועמד לדין בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית ונדון ל- 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אם קיבל המערער חופשה תוך כדי מאסרו, חייב היה לכבד את התחומים של הזמן שהותרו לו, כי חופשות כאמור, יכולות להיות מוענקות לאסירים שביצעו עבירות חמורות, רק אם רשויות בתי הסוהר יידעו שהאסיר חוזר לשם ריצוי המשך מאסרו. אם חופשה תהיה כרוכה בהפעלת המשטרה אשר תצטרך לחפש בכל מקרה אחר האסיר בחופשה, לא ניתן יהיה להעניק את החופשות והמפסידים העיקריים יהיו יתר האסירים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 11.6.84).
ע.פ. 125/84 - ציון צנחני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מצא אקדח במהלך שירות מילואים בלבנון ונתגלה בידו כחודש ימים לאחר מכן כאשר אירעה למערער תאונת דרכים והמשטרה מצאה את האקדח בתוך הרכב. המערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין ונדון ל- 9 חודשים מאסר שמתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל וכן נדון לתשלום קנס של 50,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. טענת המערער היתה כי התכוון להחזיר את הנשק וכי השתהה בכך עקב עיסוקו בענייניו הפרטיים. התביעה ציינה שהנשק לא היה מעורב בעבירה כלשהי וכי סיפורו של המערער בדבר נסיבות הענין מקובל על התביעה. המערער גם נפצע בינתיים בתאונת דרכים ומצבו הכספי דחוק. בנסיבות אלה, ומאחר ואין למקרה רקע של כוונה פלילית, הוחלט שכל תשעת חודשי המאסר יהיו על תנאי וכן הקנס הכספי יועמד על 20,000 שקל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 11.6.84).
ד.נ. 8/84 - נעים סופר נגד מרים סופר ואח'
*התנאים לקיום דיון נוסף (הבקשה נדחתה).
בערעור שהתקיים בביהמ"ש העליון עלה הנושא של התגבשות שיתוף בנכסי מקרקעין, בתקופה שבין חוק המקרקעין לבין תחילת חוק יחסי ממון בין בני זוג. ביהמ"ש העליון ציין בפסק דינו בערעור, כי אינו רואה לפסוק בשאלה הנ"ל מאחר ולא נטענה בביהמ"ש דלמטה ולא הועלתה בהודעת הערעור. כיוון שכך ביקש המבקש לקיים דיון נוסף בשאלה אם צריך היה ביהמ"ש לדון בנושא ואם לאו. הבקשה נדחתה.
עפ"י חוק בתי המשפט ניתן לקיים דין נוסף אם ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון בשבתו בשלושה, עומדת בסתירה להלכה הקודמת, או אם מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לדיון נוסף. ברור כי תנאי מוקדם להחלטה על קיומו של דיון נוסף הוא שתיקבע הלכה על ידי ביהמ"ש העליון ורק בעקבותיה ניתן לבחון את התנאים האחרים. אם לא נפסקה כל הלכה, ממילא אין יסוד לדיון נוסף. הטענה כי ביהמ"ש צריך היה לדון בטענה פלונית ואילו היה דן בה היתה מתגבשת הלכה, אין בה כדי לקיים את מה שנדרש כתנאי מוקדם לשם היענות לבקשה לקיים דיון נוסף.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מ. טורבוביץ וש. פרפורי למבקש, עו"ד א. זינגר למשיבים. 13.5.84).
בר"ע 210/84 - סניור אלברט נגד אברהם ביאליק ואח'
*העברת חומר רפואי למומחה עפ"י החלטת בימ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתוקף סמכותה לפי תקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי, החליטה המשנה לנשיא לדון בבקשה לרשות ערעור כבערעור וקיבלה את הערעור. ביהמ"ש דלמטה החליט שהצדדים יעבירו למומחה שמינה "סיכומי מחלה ותצלומי רנטגן וכל מסמך רפואי דרוש". בהחלטה זו אין פגם שכן היא ניתנה במסגרת הסמכות שמעניקה לביהמ"ש תקנה 143 לתקנות סדר הדין. ברם, מיד לאחר הקטע הנ"ל סויג ביהמ"ש את ההוראה באומרו "להוציא חוות דעת מומחים, כולל ועדת המוסד לבטוח לאומי". על הסייג האמור סב הערעור וצודק המבקש בערעורו. בסייג חרג ביהמ"ש מהסמכות העומדת לו בעת קיום של קדם משפט. לפי תקנה 174 "מומחה רפואי שמינהו ביהמ"ש... רשאי לדרוש מבעל דין... לאפשר לו לשמוע דעתו של רופא שנתן חוות דעת... ולקבל מכל אדם או מוסד, לעיון ולהעתקה, את הרשומות הרפואיות הנוגעות למי שטעון בדיקה...". נוכח הוראות אלה אין למנוע בעד בעל דין להמציא למומחה גם חוות דעת מומחים כולל ועדת המוסד לביטוח לאומי. על כן יש לראות את הסייג של ביהמ"ש המחוזי כמבוטל.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 20.6.84).
בר"ע 258/84 - עמנואל רוזנפלד נגד דבורה רוזנפלד
*מזונות (הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום מזונות לילדיו בסכום של 14,500 שקל כשהם צמודים למדד יולי 1983 בתוספת מחצית הוצאות החזקת הבית. משכורתו בחודש יולי היתה כ- 42,500 שקל נטו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מדובר בהחלטת ביניים כשהתביעה לגופה ממשיכה להתברר. המבקש טוען שפוטר מעבודתו ולא מצא עבודה אחרת שכן מצב בריאותו איננו תקין. לעומת זאת, הוכח כי הוא בעלים של מכונית ולטענתו רכש אותה בכסף שזכה ב"טוטו". עקב צו מניעה האוסר עליו לדור בדירת המשפחה הוא גר במלון. אין הוא טוען שמחמת פיטוריו מכר את מכוניתו או עבר למגורים שלא יצריכו הוצאה כמו הוצאת מגורים בבית מלון. הוא גם אינו טוען כי הוא מקבל דמי אבטלה המגיעים למי שמוכן אך אינו מסוגל למצוא עבודה. בנסיבות אלה אין מקום לתת רשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 21.6.84).
ע.פ. 290+448/83 - אליהו מזרחי ואברהם מאיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחת הרואין וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
א. מאיה מערער על הרשעתו והשנים מערערים על מידת העונש שנגזר להם. אין חולקין עוד כי מאיה העביר מתורכיה לישראל מזוודה ובה הרואין. טענתו של מאיה היא כי לא ידע מה הוא מוביל במזוודה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את טענתו והערעור נדחה.
ב. מדובר במערכת ראיות נסיבתית הכוללת את אמירתו של מאיה במשטרה. אין לשלול את טענת התובע, כי היה מקום ליישם באופן חילופי את הכלל שלפיו עולה הכוונה גם מההתעלמות המכוונת, כאשר מן הנמנע להתעלם ממשמעותם של הנתונים. ברם, ניתן להשאיר ענין זה בצריך עיון שכן יש די ראיות לידיעת המערער את העובדות.
ג. בין היתר יש לציין את המשאבים הכספיים שקמו לו לפתע למערער זה לאחר ביצוע הנסיעה, אופי הנסיעה, מקום המפגש, צורת המפגש, ההוצאה הכספית הכרוכה בנסיעה ונימוקים כיוצא באלה הנותנים ביחד את התמונה השלמה של אשמת המערער. אין גם להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עו"ד שוהם למזרחי, עו"ד יהודה עצמון למאיה, עו"ד א. לנצשטיין למשיבה. 4.7.84).
ע.פ. 431/83 - משה גירון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת 700 שקל ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער, יליד 1940, הוא בעל עבר פלילי עשיר. הוא נכנס לעולם הפשע בשחר נעוריו והמשיך בדרך זו ללא הפסקות משמעותיות. לפני ביצוע עבירה זו ריצה עונש של 4 שנים מאסר וזכה לשחרור בתום 2 שליש מהתקופה על סמך הבטחתו לעלות על דרך הישר. על כן לא היה מקום להתערב במידת העונש.
אולם, ניתנה חוות דעת של מנהל המרכז לבריאות הנפש, כי שהותו של המערער בבית סהר אינה משמשת כגורם מרתיע וכי יש תקוה שאמון שיתן ביהמ"ש במערער יועיל הפעם, אם יומר העונש במאסר על תנאי ממושך. אי לכך, כמחווה יוצאת דופן, הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על שנתיים ולהוסיף 5 שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד דניאל כהן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.8.84).
ע.פ. 545/83 - שאול כץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בבית אבות בגבעתיים ושם ניצל מצבם של הזקנים, הוציא מאחד מהם במרמה 3,150 שקל ומידי אשה 3,600 שקל. בתקופה האמורה קשר קשרי ידידות עם אשה והניע אותה בטענות מרמה להעמיד לרשותו את חשבונה בבנק. מחשבון זה משך 11 שיקים וכן קיבל מידיה 21 אלף שקלים. כן ביצע עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי. בגין כל אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות הנ"ל יש בהן להצביע על אופיו של המערער, אך העובדה העיקרית לחומרה, היא רשימת ההרשעות הקודמות בעבירות מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי. כמו כן עבר המערער את העבירות כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. עו"ד שהרבני למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 11.7.84).
ע.פ. 145/84 - מקס דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של סיוע לסחר ב- 100 גרם קוקאין כשקיבל בשכרו כ- 7.5 גרם קוקאין וכן הורשע בעבירת איומים ובהחזקת כמות קטנה של חשיש. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי לא נשמר העקרון של אחידות העונשים, כי נסיבותיו האישיות של המערער לא הצדיקו את העונש האמור וכי המערער הוא אסיר למופת ומצבו הכלכלי מתדרדר. טענות אלה אין בהן כדי להביא להקלת העונש. העקרון של אחידות העונשים אינו אלא אחד השיקולים במכלול השיקולים לענין מידת העונש, ובמקרה דנן, נוכח הרשעתו של המערער בעבירה הנוספת של איומים, שנעברה אף היא על רקע עיסקת הסמים, אין לומר שהעקרון הופר. נטען כי המערער אינו עבריין סמים מטבעו, אך לא היה מנוס מהטלת העונש האמור שכן בעבירות מן הסוג הנדון, משקל הנסיבות האישיות של הנאשם אינו שקול כנגד עניינו של הציבור בהענשת עברייני סמים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד אלוני למערער, עו"ד לירן למשיבה. 13.6.84).
ע.פ. 16/82 - דן ניר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערער נהג ברכבו בשעת לילה בכביש החוף במקום בו מחולק הכביש לשני מסלולים כאשר אי הפרדה ברוחב של 9 מ' מפריד ביניהם. בסמוך לצומת מכמורת, נמצא מעבר חציה אשר האי מחלקו לשניים. לפני הצומת, במרחק כ- 80 מ' ממנו, מוצבים תמרורים המזהירים על הצומת ועל מעבר החציה ומגבילים את מהירות הנסיעה ל- 80 קמ"ש. המערער האיט את מהירותו ל- 80 קמ"ש. כשהתקרב כדי 100 מ' ממעבר החציה, הבחין בזוג אנשים מבוגרים, כשהם עומדים על אי ההפרדה ופניהם לחציית המסלול שבו נסע. הוא הקטין את מהירותו עד כדי 76 קמ"ש. כיוון שראה אותם עומדים ופניהם אל מסלול התקדמותו, הניח שלא יחצו והמשיך בנסיעה. בהגיעו למרחק של 40 מ' מהם, פרץ המנוח לתוך המעבר והחל חוצה אותו בריצה. המערער בלם מיד אך לא הצליח למנוע את הפגיעה במנוח שגרמה למותו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות בקבעו כי התקרב לצומת במהירות הקרובה למהירות המירבית כאשר באי ההפרדה היו אנשים שפניהם לחצייה וצריך היה להאיט את מהירותו בצורה משמעותית. על פי חשובי ביהמ"ש אילו האיט המערער את מהירותו עד ל- 65 קמ"ש היה מצליח למנוע את הפגיעה. כן ראה בימ"ש השלום את רשלנותו בכך כי בהמשך הנסיעה לא צפר כדי לסמן לנפגע על כוונתו להמשיך בדרכו ולחצות את המעבר. ביהמ"ש המחוזי דחה, ברוב דעות, את הערעור והערעור נתקבל.
אי תנועה אינו מעבר חציה שכן המנוח לא היה בתהליך חצית מעבר החציה כאשר הבחין בו המערער. הוא עמד על אי תנועה וחובתו של המערער כלפיו היתה כאל הולך רגל העומד על שולי הכביש או על המדרכה. נהג חייב לצפות באפשרות שהולך רגל זה ירד לכביש ויחצה אותו ולו גם ברשלנות, אך במה דברים אמורים - כאשר בנסיבות הענין יש יסוד לחשש שיחצה. לא כן כאשר הולך הרגל אינו נותן כל סימן לכוונה כזו וכשאין בנסיבות הענין מאומה שיכול להעמיד את הנהג על כוונה כזו. המערער לא היה חייב לצפות התנהגות המנוח ולקדם את פני הרע, הוא לא היה חייב להאט יותר משהאט ולא היה חייב לצפור על מנת להזהיר את המנוח, כאשר המנוח לא הראה כל סימן שבכוונתו לרדת לכביש וכשהיה ברור בנסיבות הענין שהמנוח ער לסכנה. העובדה כי אילו נהג המערער במהירות של 65 קמ"ש היתה התאונה נמנעת, אינה משליכה על אשם מצדו, כאשר לא חייב היה לצפות את התנהגותו של המנוח.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ת. ילון למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 3.7.84).
ע.פ. 626+672/83 - כהן, דהן וגואטה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים וחומרת העונש (הערעורים של דהן ושל גואטה נדחו ושל כהן נתקבל).
המערערים הורשעו בעבירות של סחר בחשיש וביהמ"ש הרשיע את השלושה. דהן נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, גואטה נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, וכהן נדון למאסר שנתיים וחצי בפועל ושנתיים על תנאי. כהן ודהן ערערו על הרשעתם והשלושה ערערו גם על חומרת העונש. ערעורו של כהן נתקבל והוא זוכה ואילו הערעורים של דהן וגואטה נדחו.
ההרשעה סבה בעיקרה על עדותו של צרכן סמים בשם אמיר מויאל וביהמ"ש סמך על עדותו אך לא היה מוכן להרשיע על יסוד העדות של מויאל בלבד מבלי שזו נסתייעה בראיות סיוע נוספות. לענין הרשעת דהן היו חיזוקים וסיועים מספיקים לעדותו של מויאל. אין לקבל את טענת הסניגור שלא הוכח ע"י בדיקה מעבדתית כי מה שמויאל קנה מדהן היה חשיש. כמו בכל ענין אחר כך בסחר סמים יכול וקיומה של עובדה יוכח ע"י עדויות ישירות או נסיבתיות. רשאי היה השופט לסמוך על מיומנותו של מויאל כצרכן סמים כדי לבסס על עדותו ממצא שנשוא העסקאות היה חשיש. אשר לעונש שהוטל על דהן - בהתחשב בהרשעותיו הקודמות אין העונש חמור מדי. הוא הדין באשר לערעורו של גואטה על חומרת העונש שאין הוא חמור בנסיבות הענין.
אשר לערעורו של כהן - עדותו של מויאל נגדו לקתה בסתירות שונות ואי התאמות ולא נמצא חיזוק לעדות זו ועל כן יש לזכות את כהן מחמת הספק.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ביתן לכהן, עו"ד זכריה לדהן, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 16.7.84).
ע.פ. 722/83 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בעבירה של קבלת דבר במרמה, בכך שהתיימר למכור הרואין וקיבל תמורה בעוד שהחומר לא היה הרואין, ובגין עבירה זו נדון לששה חודשים מאסר בפועל וקנס של 50,000 שקל. כן הורשע בכך שמכר לשוטר מוסווה קוקאין, ובגין עבירה זו נדון לשנתיים מאסר בפועל, לשנתיים מאסר על תנאי וקנס של 75,000 שקל. הערעור על חומרת העונש בכל הנוגע למאסר נדחה ובאשר לקנס נתקבל והקנס בוטל.
הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער, אשר לדעתו מצדיקות להפחית מעט מן העונש שנגזר והצביע על מקרים אחרים של סחר בסמים שהעונשים היו קלים יותר. אכן, ניתן להצביע על עונשים קלים יותר שהוטלו על עברייני סמים ומאידך קיימים גם גזרי דין חמורים בהרבה. כל מקרה נדון לפי נסיבותיו. גם אם העבירה הראשונה שהמערער התיימר בה למכור הרואין אין להגדירה כעבירת סמים, הרי היא מלמדת על עיסוקו של המערער כאשר צרכנים פונים דווקא אליו בענין עסקאות סמים. מאידך, המערער לא הספיק לחסוך כספים לתשלום הקנסות שהוטלו עליו, ואלה תפחו עקב האינפלציה ואם לא יוכל לשלם את הקנסות יצטרך לרצות מאסר שהוטל תמורתם. לפיכך יש לבטל את תשלומי הקנסות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד רוני בראון למערער, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 17.7.84).
ע.פ. 735/83 - שלמה מנדלסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער ביקר במנזר ליד יריחו ולמד את מבואיו ומוצאיו. שנה לאחר מכן השתתף בפריצה יחד עם אחרים למנזר והפורצים גנבו תמונות יקרות ערך, פמוטים ותשמישי קדושה בשווי כולל של
700,000 דולר. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו.
עבירה שנעברה בסדר גודל כזה במנזר אין ערוך לחומרתה, לא רק במה שנוגע לטיבה, אלא גם במה שנוגע לנזק העשוי להגרם לשמה של המדינה ביחסי החוץ שלה. לאחר ביצוע העבירה נערך זכרון דברים בין התביעה לבין המערער שעל פיו הסכימה התביעה, לאחר שהמערער גרם להשבת הרכוש שנגנב, להביא עובדות אלה בטיעונה לעונש כשיקול מכריע בגזירת דינו של המערער ולקולת העונש, אף כי המערער היה העבריין העיקרי. טוען הסניגור שביהמ"ש לא נתן משקל מכריע לתכנו של זכרון הדברים ועל כן יש להפחית מן המאסר בפועל. ברם, לא רק שביהמ"ש המחוזי לא היה קשור לתכנו של זכרון הדברים, אלא שהוא ייחס משקל רב לאמור בו, שאלמלא כן היה זה מן הראוי להטיל על המערער עונש כבד הרבה יותר. ברם, שירות המבחן מציע להעמיד את המערער במבחן לאחר שחרורו ממאסר, והתביעה הסכימה לשם כך בלבד להפחתה סמלית של העונש. רק משום כך הועמד העונש על 33 חודשים והמערער יעמוד בפיקוח שירות המבחן למשך שנה לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ש. טננבלט למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 27.6.84).
ע.פ. 83+64/84/788 - מחמוד אפספוס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כגנן ובמקרה הנדון הרים לפתע מגרפה שבידו והכה בה נער בן 17. הוא פגע בו קשות והמעשה עלול היה להסתיים בצורה הרבה יותר חמורה מכפי שאירעה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שהמעשה חמור מאד ומבחינה זו מאסר בפועל של שלוש שנים אינו חמור כל עיקר. ברם, העובדות המלאות בענין לא הובהרו כדבעי בביהמ"ש דלמטה. מדובר באדם בן 50 שמעולם לא הסתבך בפלילים, ועבודתו כגנן אף היא רחוקה מכגון אלה. הסניגור אומר כי בטרם הכה המערער בנער העליב הנער קשות את המערער בקללות וכן ברמזים לא הגונים. אין רמז לכך בכתובים, אך הדעת נותנת שמשהו מעין זה אירע, שהרי אחרת אין כל הסבר למעשהו של המערער. יש להוסיף כי אשתו של המערער נפטרה עליו, ויש לו עשרה ילדים ואב זקן. גם התובעת הסכימה שמאסר של שלוש שנים חמור יתר על המידה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנה וחצי ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, חלימה. עו"ד עוויסאת למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 16.7.84).
ע.פ. 133/84 - עידנאן זבידאת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע במעשה שוד ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. לאור אופיה של העבירה אין לראות את העונש כמופרז לחומרה, וזאת גם אם מביאים בחשבון כי השותף לעבירה נדון לתקופת מאסר קצרה יותר. המערער היה היוזם והפעיל יותר במעשה ובמקרים כגון אלה אין לשלול את קביעתה של אבחנה באשר למידת העונש של המעורבים השונים במעשה העבירה. ברם, שירות המבחן מצביע על כך כי יש חשיבות בקיומו של פיקוח מטעם השירות לאחר ריצוי עונש המאסר על כן הופחת חודש אחד מהמאסר ונקבע כי יחול פיקוח שירות המבחן על המערער, בהסכמתו, לתקופה של שנתיים מסיום מאסרו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עו"ד ע. בן חיים למערער, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 19.7.84).
ע.פ. 75/84 - יחיא בוריס סחרוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהפצת דולרים מזוייפים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בעבירות של רכישת למעלה מ-2000 דולרים מזוייפים והחזקתם. בעת שנתבקש להשיב לכתב האישום הודיע הסניגור כי הוא מכחיש את הדברים הכלולים באישומים, פרט לכך שהחזיק 200 דולר מבלי שידע שהם מזוייפים, לאחר חודשיים ניתן צו לעצור את המערער עד תום ההליכים, וביהמ"ש זימן את הצדדים לקבוע מועד לדיון במשפט. בשלב זה הודיע הסניגור כי יש ברצון המערער לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום. השופט לא היה מוכן לבסס הרשעה על הודעת הסניגור ועל כן הסביר השופט לנאשם בשנית את תוכן האישומים ולאחר ההסבר שאל את הנאשם אם הוא מבין את תוכן האישומים ואם הוא מאשר את הצהרת הסניגור. המערער השיב בחיוב. רק אז הרשיע ביהמ"ש את המערער ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
המערער טוען עתה כי הוא חף מפשע וכי הודאתו לא היתה רצונית. לטענתו, הסניגור השפיע עליו שיודה בעובדות, בנימוק שאם יודה, יסתפק ביהמ"ש בגזר הדין במאסר לתקופה החופפת את התקופה שכבר הוחזק במעצר. על כן הוא מבקש לבטל את הכרעת הדין ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש לשמיעתו לגופו. לחילופין, הוא מבקש להקל בעונש בהתחשב בנסיבותיו האישיות.
אשר להרשעה - ברור מהפרוטוקול כי המערער ידע והבין את תוכנו של כתב האישום והודה בעובדות שיוחסו לו. בנסיבות אלה אין לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו, כדי לא לפתוח פתח לנאשמים לנסות מזלם ע"י הודאה בדרגה ראשונה וחזרה מההודאה כאשר העונש אינו מניח את דעתו של הנאשם המודה.
אשר לעונש - כל הטענות לקולא כבר נטענו בביהמ"ש המחוזי. השופט נתן דעתו לדברים אלה, אך מאידך נתן את הדעת גם לחומרה שבעבירות וכן לעברו הפלילי החמור של המערער. יש להוסיף כי לאחר פסק הדין בענין דנא, הורשע המערער בעבירה סמים שבוצעה לפני שנגזר דינו כאן. ביהמ"ש שגזר את הדין בעבירת הסמים התחשב בכך שעל המערער לרצות שתי שנות מאסר לפי העונש דנן. לפיכך קבע השופט שמתוך שנה שהוא גוזר על המערער בעבירת הסמים, רק שלושה חודשים יצטברו ותשעה חודשים יחפפו ובכך כבר נעשתה הקלה ניכרת בעונש המאסר נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, גולדברג. עו"ד נוימן למערער, עו"ד לבנה למשיבה. 25.7.84).
ע.פ. 142+272/84 - יוסף זיקרי ויהודה כתב נגד מדינת ישראל
*בקשה לבטל עונש מאסר לאחר שלא נתקבלה בקשה לעבודות חוץ (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
הטענה היחידה שיש מקום להעיר לגביה היא טענת עו"ד לידסקי שכאשר ביהמ"ש המחוזי השית מאסר של שלושה חדשים וחדשיים על המערער הראשון והשני נעשה הדבר מתוך הנחה שתקופה זו תומר בעבודות חוץ וכעת מתברר שהרשויות סירבו להיענות לבקשה לעבודות חוץ בגלל חומרת העבירה ונסיבותיה. גם טענה זו אין בה כדי להביא לשינוי העונש. ההחלטה בדבר המרת המאסר בעבודות חוץ, מסורה לגורמים המוסכמים לכך, וגזר הדין שקובע תקופה שמתאימה להמרה זו, היינו עד שלושה חדשי מאסר בפועל, אינו בא לומר אלא שניתנת האפשרות לגורמים המוסכמים לשקול אם להמיר את התקופה בעבודות חוץ אם לאו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. עו"ד ערד למערער הראשון, עו"ד לידסקי למערער השני, עו"ד טפיירו למשיבה. 18.7.84).
ע.פ. 419/84 - מדינת ישראל נגד אנואר אלעוקבי
*קולת העונש (זיוף פוליסות ביטוח וגניבת כספי ביטוח) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב שימש סוכן ביטוח, קיבל פרמיות מלקוחות ולא העבירן לחברת הביטוח. בדרך זו גנב מחברת הביטוח למעלה מ- 3,600,000 שקלים. לשם ביצוע הגניבה זייף פוליסות ביטוח ומסר אותן לידי המבוטחים. מעשיו של המערער שנמשכו חודשים מספר נתגלו ואז הודה המשיב והחזיר לחברת הביטוח את הכספים שגנב בתוספת ריבית והצמדה. ביהמ"ש דן את המערער לתשעה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 900,000 שקלים. הערעור על קולת העונש נדחה.
ביהמ"ש העליון ציין כי לא היה מהסס לקבל את הערעור ולהוסיף תקופת מאסר נוספת וארוכה, שכן במעשים מעין אלה אין ביהמ"ש יכול לפטור את העבריין בעונש מאסר כזה. אולם בינתיים ריצה המשיב את העונש ושוחרר לאחר שריצה שני שליש מתקופת המאסר. ביהמ"ש העליון הביע בהזדמנויות רבות את השקפתו כי בדרך כלל מששוחרר אדם מכלאו לאחר ריצוי המאסר שהושת עליו, אין זה מן הראוי להחזירו לכלא לריצוי תקופת מאסר נוספת. השאלה היא אם יש לסטות במקרה זה מהגישה הנ"ל ולאחר היסוסים הוחלט כי בנסיבות שהתהוו דין יעשה אם העונש ישאר בעינו. המשיב חזר לבית משפחתו, אל אשתו ושלושה עשר ילדיו, הזקוקים לעזרתו בגלל מצבם הקשה. תהיה זו פגיעה קשה מדי לבני משפחתו ולמשיב אם ביהמ"ש ינהג אחרת.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד ליבנה למערערת, עו"ד פלדמן למשיב. 25.7.84).
ע.פ. 427/84 - עבדולרחים מוחמד כבאה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השמטת הכנסות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהשמטת הכנסות בשנות המס 1977, 1980 ו- 1981. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר בפועל של 16 חדשים ושנתיים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס כספי של מליון שקל לתשלום ב- 10 תשלומים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי מדובר בעבירה טכנית בלבד ושהמעשים בוצעו מתוך אי ידיעת החוק, דא עקא שטיעון זה אינו מתיישב עם הודאות המערער בעבירות של השמטת הכנסות במזיד ומתוך כוונה להתחמק ממס. בהתחשב בנסיבות העבירה ובסכומי ההכנסה שהושמטו אין לומר שהעונש חמור מדי. עם זאת נענה ביהמ"ש העליון לבקשה כי 7 תשלומים חדשיים שטרם שולמו יידחו עד לאחר שישוחרר המערער מהמאסר ואז יתחיל לשלם את התשלומים מדי חודש בחודשו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. עו"ד גנאים למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 31.7.84).
ע.פ. 533/84 - עו"ד שמעון ראש נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער נשפט בהעדרו בשל עבירת תנועה ועל פי בקשתו בוטלו ההליכים שקויימו וביהמ"ש החל בשמיעת המשפט מראשיתו. ביהמ"ש שמע ראיות ואף יצא לביקור במקום האירוע. טענת המערער היא כי בשלב כלשהו של הדיונים הביע ביהמ"ש מעין מורת רוח על התמשכות הדיונים, והוסיף, לטענת המערער, כי אם המערער יורשע יהיה עונשו גדול. לפיכך ביקש שביהמ"ש יפסול את עצמו ומשסרב הוגש הערעור והוא נדחה. המערער לא העלה את טענת הפסלות בישיבה בה נאמרו, כביכול, הדברים הנ"ל, אלא בסוף הישיבה שלאחריה, בה יצא ביהמ"ש למקום האירוע, ובכך כשלעצמו לא קיים המערער את מה שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי. עיקרו של דבר, דינה של הטענה להדחות לגופה. לא כל הערה או גערה של שופט מביאה לפסלותו מהמשך הדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 24.7.84).
ע.פ. 307/84 - חליל נהאר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת 91 דולרים וביהמ"ש גזר לו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. התביעה התבססה על אמרתו של המערער והלה טוען כי האמרה ובה הודאתו בעובדות הוצאה ממנו ע"י מעשה מרמה, מאחר ונאמר לו כי הוא חותם על הבטחה להתייצב במשטרה בעוד שהוחתם על הודאה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והסתמך על העדות של מי שגבה את האמרה ובכך אין להתערב. האמרה נמסרה בנוכחות שני אנשי משטרה ונוסחה, ובעיקרורכה, אינם תומכים בגירסת המערער ש. אשר למידת העונש - טוען הסניגור, כי בנוסף לשנתיים וחצי מאסר בפועל בוטל רשיון שהוענק למערער להתהלך חופשי בתיק אחר, כך שתקופת המאסר הכוללת לריצוי בפועל היא ארוכה. ברם, תקופת מאסר ככל עונש אחר צריכה להבחן לאור הנתונים האישיים של הנאשם ומהותה של העבירה. למערער גליון הרשעות ארוך ביותר, המשתרע על פני עמודים רבים, בעבירות רכוש ואלימות לא מועטות. העובדה שביצע את העבירה דנא בתקופה בה היה משוחרר ברשיון יש בה גם כן כדי לשקול לחובתו של המערער. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. עו"ד סולימן למערער, עו"ד לירן למשיבה. 29.7.84).
ע.פ. 369/84 - פאול יוסף שטרן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש במשיכת שיקים ללא כיסוי (הערעור נדחה).
המערער הואשם במשיכת שיקים ללא כיסוי בתקופה של כשנה בסכום כולל של כ- 40,000 דולר. הוא הודה בעובדות ולנוכח עבירותיו הקודמות מאותו סוג דן אותו ביהמ"ש המחוזי לשנתיים מאסר והורה כי ששה חדשים מתוך תקופה זו יחפפו מאסר אחר שהוטל על המערער בבית משפט השלום, ו- 18 חדשים יהיו מצטברים. המערער טוען כי הודה בעובדות מתוך הסתמכות על דברי התובעת שייגזרו לו שלושה חודשי מאסר בלבד ואילו ידע כי ייגזר לו עונש מאסר ארוך יותר, לא היה מסכים להודות בעובדות הערעור נדחה.
טענה דומה הועלתה גם בביהמ"ש המחוזי והתובעת הכחישה הבטחה כלשהי. יתירה מזו, ביהמ"ש המחוזי החליט מפורשות שאם המערער מבקש לחזור בו מהודאתו כדי שישמעו ראיות, הרי שביהמ"ש מוכן לכך. אז שינה המערער את טעמו וביקש שלא לקיים את המשפט לגופו. על כן אין לקבל את הטענה הנדונה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בחומרת המעשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד לירן למשיבה. 29.7.84).
ע.פ. 565/84 - שמואל קרפ ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים מבקשים כי השופט שדן בעניינם יפסול עצמו מאחר וטרם נענה לבקשתם להזמין שורה של עדים ודחה את ההחלטה לשלב דיוני מאוחר יותר. ביהמ"ש סרב לפסול את עצמו והערעור נדחה. ההחלטה אם להזמין עדים היא החלטה הנוגעת לסדרי הדין ומי שחולק על החלטת השופט יכול לעורר נושא זה אם וכאשר יוגש ערעור על ההרשעה. אין לראות בהחלטה כאמור עילה לפסילה שהרי לא מדובר כלל בענין שבגישתו האישית של השופט, אלא בענין הנתון לשקול דעתו השיפוטי. טענה נוספת בפי הסניגור התייחסה לכך שהשופט נתן פס"ד בתיק אחר שהנאמר בו אינו לטעמו והמצביע לטענתו על דעה קדומה נגד אנשים דתיים. אין כל שחר לטענה זו. פסה"ד האחר אינו מגלה דבר שיש בו כדי לבסס טענתו של הסניגור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד עמינדב יבור למערער, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 1.8.84).
ע.פ. 188/84 - משה מאיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בכך כי תיווך במכירת למעלה מחמישה ק"ג חשיש והסיע את הסם במכוניתו כדי להעבירו לקונה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שליש וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגורית טענה כי העונש חמור בהשוואה לעונשים שנגזרו לנאשמים אחרים שהיו מעורבים באותה עבירה. מסתבר כי אדם בשם שרעבי שמכר את הסם, הגיע לידי עיסקת טעון עם התביעה, הורשע עפ"י הודאתו בסחר בסמים, החזקת סמים והדחת קטינים לסמים מסוכנים, ולפני גזירת הדין אמרה התובעת כי העבירות חמורות שכן מדובר בכמות רבה ביותר של סם מסוכן. עם זאת הודיעה התובעת באותו מקרה לשופט כי "יש עסקת טעון שהנאשם יקבל עונש מאסר בפועל של שנתיים ימים... תוך ציון העובדה שהיו כאן נסיבות מיוחדות לגזור העונש הזה ואין המקרה מהווה תקדים למקרים אחרים". גזה"ד של שרעבי ניתן שלושה חודשים אחרי שנגזר דינו של המערער וביהמ"ש דן את שרעבי לשנתיים מאסר בפועל. השופט שדן בעניינו של שרעבי היה שופט אחר מזה שדן בענין דנא ולא הובא לידיעתו ע"י התביעה כי למערער דנא הושת מאסר של שלוש וחצי שנים. נאשם אחר מאותה חבורה הועמד לדין בפני שופט שלישי וגם הוא נדון לשנתיים מאסר ואילו אדם רביעי שהיה מעורב והסכים לשמש עד תביעה בעניינו של המערער, נדון ל- 9 חודשי מאסר בלבד.
כמות הסם שמדובר בה היא ניכרת ולמערער הרשעות קודמות ובנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב במידת העונש. אולם עיסקת הטיעון עם שרעבי, אשר היה הגורם המרכזי בפרשה, ואשר גם לו הרשעות קודמות, יצרה מערכת נסיבות בה אין יחס סביר בין חלקו בעיסקה הבלתי חוקית של כל אחד מן המעורבים בפרשה לבין העונש שנגזר לו. כשהתביעה שוקלת לערוך עיסקת טעון, עליה להביא בחשבון מה מקומו של העבריין במסכת הפלילית ואם הוא העבריין העיקרי או בעל מימד משני בלבד. הספקת ידיעות למשטרה אינה יכולה להיות חזות הכל, כי יכולות להיווצר נסיבות בהן לא ירשה חוש הצדק שעבריין עיקרי בעבירה רצינית יצא בעונש קל בהרבה מן העונש שנגזר על מי שחלקו משני. פערים מהותים בין עבריין עיקרי לבין מי ששימש בתפקיד משני יש בהם כדי לחייב בחינה חוזרת של העונש גם כשמידת העונש כשלעצמה הולמת את נסיבות הענין. זאת ועוד, המינימום שניתן היה לדרוש מן התביעה הוא שתזכיר את פסה"ד דנא במשפט של שרעבי. לו היה הדבר נעשה, יכול היה ביהמ"ש לדון בענין תוך ידיעת כל הרקע והבנתו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער על שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
כהערת אגב הוסיף ביהמ"ש כי ספק אם נכונה השיטה שנוקטת התביעה לאחרונה כאשר היא נוקבת בתקופת העונש המדוייקת שסיכמה עם הנאשם. כאשר נערכת עיסקת טעון, אין בכך אמנם כדי לגרוע מכוחו וסמכותו של ביהמ"ש לקבוע את העונש, אך התביעה אינה צריכה להיות שותפה ליצירת מצג לכאורי, כאילו יש בכוחה להשפיע על התקופה הקצובה אותה יקבע ביהמ"ש. על כן נכון יהיה אם תביא התביעה לידיעת ביהמ"ש את העובדה שנערכה עיסקה והיא יכולה להציע הקלה בעונש או לציין כי היא משאירה את הענין לשיקול דעת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. עוה"ד גב' נ. לידסקי ולויט למערער, עו"ד גב' ר. רביןלמשיבה. 26.7.84).