תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 10

ע.א. 783/83 - שמואל קפלן נגד מרדכי נובוגרוצקי ואח'

*גרימת נזק ע"י ניהול רשלני בקבלת הלוואות עבור מוסד(הערעור נדחה).

א. המשיבה השניה (להלן: מפעל התורה) היתה אגודה עותומנית שעסקה בטיפול בישיבות ובתלמידיהן. המשיב השלישי (להלן: פורוש) היה במשך שנים רבות איש מפתח של מפעל התורה וניהל את הפעילות השוטפת של המוסד. לפני מספר שנים החל גיסו של המערער לגייס כספים בצורת הלוואות לכיסוי הוצאות מפעל התורה והמלווים קיבלו שיקים שנמשכו ע"י מפעל התורה. גיסו של המערער נפטר והמערער עצמו הפך להיות הדמות המרכזית בהשגת ההלוואות. המערער ופורוש גלגלו ביחד את עסקי ההלוואות בטכניקה של פרעון הלוואות קודמות מכספי הלוואות חדשות, כשהמלווים קבלו ריבית גבוהה והכסף היה צמוד לדולר. כך הלך וטפח נפח ההלוואות שלא היה להן כיסוי. בשנת 1977, עם הסרת הפיקוח על מטבע חוץ, מיהרו מלווים רבים לדרוש את פרעון הלוואותיהם ונתברר להם שהכסף איננו עוד. המשיב נמנה בין המלווים. בזמנו קיבל המערער מהמשיב 40,000 ל"י בתנאי הלוואה כאמור ותמורתן מסר לו המערער שיק שנשא את חתימת מפעל התורה, חתימתו של פורוש ושרבוט נוסף של חתימה שפורוש עשה בעצמו. פורוש עשה כן משום שעקב פרשה קודמת שהיה מעורב בה ניטלה ממנו זכות החתימה מטעם מפעל התורה על שיקים ומסמכים דומים, ומאז ניהל את העסק על דעת עצמו וחתימותיו היו ללא סמכות ובעצם מזוייפות הן. בימ"ש השלום פסק כי אין על המערער חובה שטרית כלפי המשיב, אך קבע שהוא ידע כי החתימות על השיקים הנחזות להיות של מפעל התורה כוזבות וחייבו בתשלום על יסוד עילת תרמית. ביהמ"ש המחוזי קבע שעילת תרמית לא הוכחה, והעמיד את אחריותו של המערער על עילת הרשלנות. הערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החיוב על עוולת הרשלנות תוך הפעלת הסמכות המוקנית לו לפי תקנה 423, המסמיכה בימ"ש שלערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתתה, ויכול ביהמ"ש שלערעור להעמיד את פסק הדין על נמוק משפטי השונה מן הנימוק המקורי שעליו השתיתה הערכאה הראשונה את פסה"ד. בימ"ש שלערעור אינו מוגבל בנימוקי הערעור שהועלו לפניו בכתב הערעור אלא יכול לפסוק עפ"י נימוקים שלא הובאו כלל בפניו. זאת כאשר הטעם המשפטי החדש מעוגן בחומך העובדתי והראייתי שהובא בפני הערכאה הראשונה.
ג. השאלה היא אם בחומר הראיות יש בסיס לקביעה של עוולת רשלנות והתשובה לכך היא חיובית. הכלל הוא כי בניהול מו"מ חייבים הצדדים לנהוג בהגינות, בתום לב, ומתוך גילוי הדדי של עובדות שאינן בידיעתו של הצד השני ועשויות להיות חשובות לובבואו לשקול את כדאיותה של העיסקה המוצעת. החובה הכללית לנקוט אמצעים סבירים למניעת נזק מאדם הופכת במהלך ניהולו של מו"מ לחובה קונקרטית ומוגדרת יותר. חובה היא שלא ליתן הודעה רשלנית אשר יש בה כדי להטעות את הצד השני למו"מ. חובה זו של מסירת מידע מדוייק אינה חובתו של איש המקצוע דוקא, אלא היא מוטלת גם על הדיוט, בין במהלכה של עיסקה ובין שלא במהלכה של עיסקה. קל וחומר בענייננו כאשר מדובר במי שעיסוקו בכספים והלוואות. במסגרת ציפיתו הסבירה של איש כספים המארגן הלוואות, יש לכלול גם את הנזק העלול להגרם לצד השני המסתמך על המצג הרשלני אותו יצר הצד האחר למו"מ.
ד. כאשר המערער מסר את השיקים למשיב הוא ידע שהמסמכים הללו הם חסרי ערך בתורת כיסוי להתחייבויות שהתיימרו לכסותן והציג אותם בפני המשיב כבעלי ערך. הסתמכותו של המשיב על המערער בולטת במהלך כל הפרשה. המערער היה המארגן הטכני של עיסקי ההלוואה, מוציא ומעביר ההמחאות והבטחונות והוא גם היה היוזם של חדוש ההלוואה כאשר חלפה תקופת ההלוואה הראשונה. תלותו של המשיב במערער
היתה כמעט גמורה. ניתן לייחס למערער ידיעה בפועל כי השיקים והבטחונות אינם שווים, כפי שסבר בימ"ש השלום, אך מכל מקום, לאור מעורבותו העמוקה בעיסקות הנדונות יש מקום למסקנה כי כאדם סביר היה עליו לדעת כי העיסקה בה כרך את התובע, סיכונים רבים בצידה. חובתו במקרה זה היתה לגלות את אוזנו של התובע (המשיב) לסכנות הכרוכות בעיסקה או לפחות להעמידו על כך כי היציבות והבטחון אותם חשב למצוא בהתחייבות מפעל התורה רחוקים מן המציאות. המערער הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי המשיב ובאשר לשאלה אם צריך היה המערער לצפות את הנזק שהיה עלול להיגרם למשיב הרי התשובה היא חיובית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. אברמוב למערער,עו"ד מ. קימלדורפר למשיב, עו"ד י. ינובסקי למפעל התורה. 1.8.84).

ע.פ. 376/84 - שרה כהן נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי(הערעור נדחה).

א. המערערת הורשעה עפ"י הודאתה בביצוע שתי עבירות: החזקת סם מסוכן; בריחה ממשמורת חוקית בגין פשע בניגוד לסעיף 257(1) לחוק העונשין. בדיון לענין גזר הדין הסתבר שנגד המערערת תלויים ועומדים שני עונשי מאסר מותנים, האחד של חודש ימים והשני של ששה חדשים. (השני נגזר בעקבות הרשעה בהחזקת סמים מסוכנים). השופט סבר כי מאחר והמערערת הורשעה בשתי עבירות שונות שכל אחת מהן היא בגדר פשע, אין ברירה אלא להפעיל את עונשי המאסר על תנאי. ניכר מגזר הדין כי אילו סבר אחרת היה נוהג עם המערערת לפנים משורת הדין, היה נעתר להמלצות שרות המבחן להעמידה בפיקוחו ומאריך את המאסרים על תנאי. לפיכך הפעיל את עונשי המאסר על תנאי, והטיל על המערערת בגין העבירות החדשות שבעה חודשים מאסר בפועל חופפים את המאסר על תנאי שהופעל ו-13 חדשים מאסר על תנאי. השופט הסכים לדחות את ביצוע עונש המאסר לחמישה חדשים כדי שהמערערת תוכל לבקש חנינה. הערעור נדחה.
ב. אחת הטענות בערעור הינה כי לא היה יסוד להרשיע את המערערת בעבירה לפי סעיף 257 (1) לחוק ועונשין שהיא פשע, אלא בעבירה לפי סעיף 257(2) לחוק שעניינה עוון, ואילו ההרשעה היתה כזו, לא היה השופט מצווה להפעיל את עונשי המאסר על תנאי. טענה זו אין לקבל. המערערת הודתה בעובדות כפי שפורטו בכתב האישום, היינו, כי נעצרה ע"י צו ביהמ"ש בחשד של יבוא סם מסוכן והחזקתו, ורק לאחר מכן ברחה ממשמורת חוקית שהיתה נתונה בה. כתב האישום מתייחס במפורש לסעיף 257(1) לחוק העונשין ובשום שלב לא נטען כי עפ"י העובדות שהמערערת מודה בהן יש מקום להרשיע רק לפי סעיף 257(2).
ג. טענה אחרת בפי המערערת כי העונש של ששה חדשים היה מותנה בעבירה בניגוד לפקודת הסמים ורק עבירה זו מחייבת הפעלת המאסר על תנאי. אם כך הדבר נמצא שלגבי מאסר זה יכול היה השופט להאריכו, כי הרי לא עברה המערערת שתי עבירות בנגוד לפקודת הסמים. גם טענה זו אין בה כדי להואיל למערערת, שאפילו צודקת היא בטענתה, עדיין מצווה היה השופט להפעיל את המאסר המותנה של חודש ימים והפעלת מאסר זה מונעת ממנו להאריך תקופת מאסר מותנית שכן עפ"י הדין לא יוארך מאסר על תנאי כאשר מטילים על אותו נאשם עונש מאסר כלשהו. (בענין זה הסתייג השופט בך והשאיר בצריך עיון את השאלה אם מבחינה פורמלית ניתן היה להאריך לתקופה נוספת אחד המאסרים על תנאי, היינו את המאסר על תנאי שהתייחס לעבירות על פקודת הסמים המסוכנים. הסעיף המחייב הפעלת המאסר על תנאי כשקובעים מאסר בפועל נובע ממנו לכאורה כי אסור להאריך את התנאי רק אם ביהמ"ש מטיל עונש מאסר בפועל בשל עבירה נוספת ואין בסעיף איזכור לסיטואציה שבה נאלץ ביהמ"ש
להפעיל מאסר על תנאי בתיק נוסף ונמנע מלהטיל מאסר בשל העבירה הנוספת עצמה. עם זאת הוסיף כי בנסיבות המקרה לא היה ממליץ ללכת בדרך זו).
ד. ביהמ"ש העליון נעתר אף הוא לבקשת הסניגור לדחות את ביצוע המאסר לחודשים מספר כדי לאפשר למערערת לפנות לנשיא המדינה שיחון אותה. אכן, במקרה רגיל מרגע שהשתכנע ביהמ"ש שהנאשם ביצע עבירה המצדיקה עונש מאסר לריצוי בפועל יש להתחיל בריצוי העונש ללא כל שיהוי, כדי לשמור על ההשפעה המרתיעה שבעונש, כפי שטוענת התביעה במקרה דנא, ברם, המקרה דנא הוא יוצא דופן.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד לב ארי למערערת, עו"דח. לירן למשיבה. 4.9.84).

ע.פ. 325/84 - מאיר אברג'יל נגד מדינת ישראל

*בריחה ממעצר חוקי וגניבה(הערעור נתקבל).

א. המערער הגיע לנתב"ג מנסיעה לחו"ל וכשניגש לביקורת הגבולות מצאה השוטרת כי שמו רשום ב"רשימת ההכללה", היא הרשימה בה נכללים חשודים בעבירות שונות. ההוראה היתה כי בכניסתו יש לעוצרו ולערוך חיפוש אם יש לו סמים. השוטרת הזעיקה את השוטרים, לוי, ראש חוליית צוות בלשים בנמל, וכהן, שוטר ביחידת המודיעין. לאחר שבדקו את "רשימת ההכללה" הודיעו למערער כי הוא עצור. השוטר כהן גם הודיע למערער סיבת מעצרו. על גופו ובכליו של המערער לא נמצא כל דבר חשוד. לאחר החיפוש ביקש המערער ללכת לשירותים ואופן הליכתו עוררה את חשדו של השוטר כהן כי המערער הטמין סמים בפי טבעת והעלה את חשדו לפני לוי. גם הוא הבחין כי התנהגות המערער עצבניות המערער נכבל בידיו באזיקים והועבר לתחנת המשטרה בנתב"ג משם התקשרו לקצין רימון והודיעו לו על האירוע. ניתנו להם הנחיות לבודד את המערער עד לעשיית צרכיו ואם יימצאו סמים יש לעוצרו ואם לאו לשחררו. לאחר שנחתמה אסמכתא לכליאתו הושאר המערער כשהוא כבול בידיו ליד היומנאי כשבלש לידו. כאשר הבחין כי דלת התחנה פתוחה ואיש אינו שם לב אליו, יצא מהמקום והלך הביתה כשהאזיקים על ידיו. בשל בריחתו מתחנת המשטרה כשאזיקים על ידיו הואשם המערער בבריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257(1) לחוק העונשין ובשל כך שברח כשהאזיקים על ידיו הואשם גם בגניבת האזיקים.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המעצר היה חוקי אך מכיון שלא נאמר למערער לפני בריחתו שהוא מואשם בביצוע פשע אין להרשיעו בעבירה עפ"י סעיף 257(1) אלא עפ"י סעיף קטן 257(2). אשר לגניבת האזיקים קבע ביהמ"ש אעפ"י שלא היה למערער מניע להחזיק באזיקים ולא היה נוטל אותם לולא היה כבול, הרי ההגיון מחייב שעציר נמלט אינו מתכוון לחזור למשטרה כדי להחזיר את האזיקים, ולכן מבחינת החוק התכוון הנאשם בעת בריחתו לשלול את האזיקים עולמית מבעליהם. הערעור נתקבל.
ג. צודק המערער בטענתו שמעצרו לא היה כדין. מעדויות עדי התביעה עולה ברורות כי לא הליכתו המחשידה של המערער אחרי החיפוש שנעשה אצלו היא ששימשה לשוטרים עילה למעצרו, אלא היותו רשום ב"רשימת ההכללה". ההוראה שניתנה לעוצרו לא היתה מושתתת על עילת מעצר המנויה בסעיף 3(ד) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) לפיה רשאי שוטר בלא צו מעצר לעצור אדם אם עבר בפניו או זה מקרוב עבירה שדינה מאסר לתקופה העולה על ששה חדשים. לא די שיש יסוד סביר להניח שנעברה עבירה, אלא נדרשת מידת ודאות גבוהה יותר, כזו שאדם סביר היה מתרשם ומסיק שאכן נעברה עבירה. אין זאת אלא כי כי עילת מעצרו של העורר היתה לפי סעיף 3(2) לפקודה, היינו כשיש לשוטר יסוד סביר להניח שאדם ביצע פשע, ולדעת ביהמ"ש המחוזי נתקיים יסוד זה שכן היה לקצין רימון, שהמליץ על הכללת שמו של המערער ב"רשימת ההכללה", מידע שהמערער חשוד בסחר בסמים. דא עקא, כי
אפילו אם דווח או פנייה של שוטר אחד יכולים לשמש "יסוד סביר" להפעלת סמכות מעצר ע"י שוטר אחר, לא יכול היה רישום שמו של המערער ב"רשימת ההכללה" ביום 18.5.82 ובהוראה לעוצרו לשמש "יסוד סביר" בידי השוטרים לעצור את המערער במקרה זה. לא רק שהמידע שהיה בידי הקצין רמון משהביא להכללת שמו של המערער כשנה לפני המעצר היה יפה לשעתו, אלא שהוראה לעצור את המערער שהסתמכה על אותו מידע כבר בוצעה לפני המעצר הנדון, לפחות פעם אחת לאחר שובו של המערער ארצה.
ד. הוראה חד פעמית הניתנת לשוטר לעצור אדם בעת שיחזור ארצה איננה בגדר הוראת קבע שאדם זה יעצר כל אימת שהוא מגיע לארץ. הקצין רימון העיד כי "ברגע שנכנס ארצה הכללתו מתבטלת אלא אם מבקשים אחרת". במקרה הנדון לא הוארכה ההכללה. המסקנה המתבקשת היא שמעצרו של המערער לא היה עפ"י יסוד סביר שביצע פשע ומעצרו לא היה כדין.
ה. לנוכח המסקנה שמעצרו של המערער לא היה כדין והיה רשאי לעזוב את המשטרה, אין לראות את נטילת האזיקים שבהם היה כבול אותה שעה כמלווה בכוונה לשלול אותם עולמית מבעליהם, אלא תולדה שהתחייבה מנסיונו של המערער להשתחרר מהמעצר הבלתי חוקי בו היה נתון, ויש לזכותו, גם מעבירה זו.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג, הוסיף השופט לוין. עו"ד מאירזיו למערער, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 31.8.84).

ע.פ. 478/83 - מאיר לויה ושמעון עזריה נגד מדינת ישראל

*קשירת קשר להחזקת סמים(ערעורו של לויה נדחה ושל עזריה נתקבל).

א. בנובמבר 1982 קיבל תושב העיר אשדוד, יוסף אביזרטי (להלן: יוסף), הודעה טלפונית מבן אחיו בפאריס כי הוא שולח לו מקרר וביקש מיוסף לשחרר את המקרר ממשרדי המכס בנתב"ג לכשיגיע בדרך האויר. פניה זו היתה תמוהה בעיני יוסף שלא היו לו יחסים קרובים עם בן האח. כשהגיע המקרר לישראל נסע יוסף לנתב"ג, ביום 26.11.82, שילם את דמי המכס והוביל את המקרר לביתו במונית ששכר. הדבר היה כרוך בהוצאה של 70,000 ל"י. עוד באותו לילה התקשר בן האח מפריז והבהיר ליוסף שאת המקרר הוא שלח עבור אמו וכי יבואו לביתו כדי ליטול את המקרר ולהעבירו לאמו. יוסף הגיב כי היו לו הוצאות של 70,000 ל"י ולכן לא ימסור את המקרר אלא למי שיחזיר את הסכום הנ"ל ויציג לפניו תעודת זהות. מאז אותו יום חזר בן האח והתקשר עם יוסף מספר פעמים, דבר שעורר חשדות בלבו שמא משהו אינו כשורה ואולי הוברחו במקרר חמרי חבלה. ביום 30.11.82 בשעות הלילה המוקדמות הופיע בביתו של יוסף מאן דהוא (היה זה המערער עזריה) והודיע לו כי בא לקבל את המקרר. הוא שילם ליוסף 70,000 ל"י אך יוסף סרב למסור את המקרר באשר אותו איש לא הציג תעודת זיהוי. האיש חזר על עקבותיו והשאיר ליוסף את מספרי הטלפון שלו. התפתחות זו הגבירה את חששותיו של יוסף ועוד באותו לילה התקשר עם המשטרה. שוטר בא למקום, פירק את דפנות המקרר ומצא שם כ- 500 גרם הרואין. הסם הוצא והדפנות חוברו מחדש למקרר והמשטרה הציבה תצפית במקום. למחרת לפני הצהריים הופיע עזריה, הציג תעודת זיהוי וקיבל את המקרר לרשותו. עזריה הוא סבל במקצועו והעמיס את המקרר על טנדר שבו נהג. הוא נסע ליפו, עצר את רכבו ברחוב מסויים ואז בא לקראתו אדם פלוני, נטל את המקרר והניחו בתוך בית מלאכה של אחד בשם ברכה. באותו מקום נתגלה המקרר. השוטר שצפה במקום זיהה את המערער הראשון, לויה, כמי שקיבל את המקרר מידי עזריה.
ב. השניים הועמדו לדין וכתב האישום ייחס ללויה קשירת קשר לביצוע פשע של ייבוא סם, ייבוא סם והחזקת סם. עזריה הואשם בהחזקת סם. בתום המשפט הורשע לויה
בעבירות על קשירת קשר לייבוא סם ובנסיון להחזקת סם. עזריה גם הוא לא הורשע בעבירה של החזקת סם, אלא בקשירת קשר להחזקת סם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת התביעה ועדויותיה כי האיש שקיבל את המקרר היה המערער לויה ודן אותו לחמש שנים מאסר בפועל וחמש שנים מאסר על תנאי. עיקר טענותיו של לויה התמקדו בביקורת על הליכי החקירה שהיו פסולים ולדעתו די באלה כדי לחייב את זיכויו מכל אשמה. לחילופין הוא מערער על מידת העונש. ב"כ של עזריה אינו חולק על כך שמרשו קיבל את המקרר אך לטענתו עשה כן במסגרת עבודתו כסבל תמים המבצע עבודות סבלות ערעורו של לויה נדחה ושל עזריה נתקבל.
ג. במהלך החקירה בפרשה הנדונה נעשו ע"י חלק מהחוקרים מעשים ומחדלים פסולים הראויים למלוא הביקורת והגינוי. גם ביהמ"ש המחוזי גינה התנהגות זו אך סבר שאין אלה מעמידים בספק את המסקנה המתחייבת מהעובדות שהוכחו בדבר מעורבותו של לויה במעשים שיוחסו לו בכתב האישום. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. העדות המרכזית היא של עד ראיה, איש משטרה שהעיד מטעם התביעה, ובעדות זו לא נמצא כל פסול. כמו כן גם בעל המלאכה שלתוכה הכניס לויה את המקרר העיד נגדו והיתה עוד עדות המסבכת את לויה בעבירה הנדונה. לפיכך אין לומר כי הפגמים הנ"ל יש בהם כדי לפסול את מסכת הראיות.
ד. אחד הפגמים שעליהם מצביע הסניגור קשור במסדר הזיהוי. ברם, בענין זה לא נתקבלה גירסת הסניגור שהיה פגם. את כתב האישום עמדו להגיש ביום ראשון בשבוע ולפיכך סוכם עם הסניגור כי מסדר הזיהוי יערך ביום שישי. הסניגור ביקש שהמסדר יקבע לשעה 11 או 30:11 לפני הצהרים כי ימצא עד אז מחוץ לעיר. בשעה היעודה לא התייצב הסניגור, אלא טילפן מירושלים וביקש לדחות את עריכת מסדר הזיהוי למועד אחר. המשטרה סרבה באשר התביעה עמדה על כך שיערך לפני הגשת כתב האישום. קיימת מחלוקת בין הסניגור לבין קצין המשטרה בדבר הסיכום באותה שיחה. הסניגור טען כי סוכם שהמסדר יערך לפני כניסת השבת ואילו קצין המשטרה העיד שלא סוכם דבר כזה. משהגיעה השעה 1 בצהריים והסניגור טרם הופיע החליטה המשטרה, על דעת הפרקליטות לקיים מסדר זיהוי ללא נוכחות הסניגור, המערער סירב ואז נערך מסדר זיהוי עפ"י תמונות ובמסדר זה זיהו אנשי המשטרה את לויה כמי שקיבל את המקרר מידי עזריה. אין לקבל את טענת הסניגור נגד מסדר הזיהוי ואת גירסתו שחוקרי המשטרה הוליכוהו שולל. אין זה מקרה שבו חוקרי המשטרה מונעים בעד סניגור להיות נוכח במסדר זיהוי ומעלימים את דבר קיומו מידיעתו. אם הסניגור בושש לבוא למועד שנקבע אין לו להלין אלא על עצמו. הוא ידע שיש לקיים את המסדר באותו יום שישי והיה עליו לנהוג באחריות רבה יותר ולהתייצב בתחנת המשטרה במועד שסוכם עמו. באשר לחילוקי הגירסאות בין קצין המשטרה לבין הסניגור, הרי קצין המשטרה העיד על מה שהיה באותו יום ואילו הסניגור לא העיד. לפיכך עומדת גירסתו של קצין המשטרה לבדה ללא כל עדות סותרת. ביהמ"ש מתח ביקורת על הסניגור אשר לאחר המקרה יזם שיחה טלפונית עם קצין המשטרה ושלא בידיעתו של זה הקליט את תכנה של השיחה. מעשה זה פסול הוא ויש לגנותו.
אשר למידת העונש - אין להתערב בה שהרי מדובר בעבירה חמורה ביותר המצדיקה בהחלט רמת ענישה של חמש שנות מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי.
ה. אשר להרשעתו של עזריה - בענין זה דין הערעור להתקבל. השופט לא מצא יסוד מספיק בחומר הראיות כדי להרשיע על פיו את עזריה בעבירה של החזקת סם בציינו כי "לנאשם הזה מייחסת התביעה... עבירה של החזקת סם מסוכן... כי הנאשם מספר 1 (לויה) הזמינו לנסוע לאשדוד ולהביא משם עבורו את המקרר ... נאשם 1 (לויה) הסביר לו כי עליו להזהר משום שיש סם במקרר. עובדה אחרונה זו לא הוכחה...". משנקבע כך
ובמפורש בפסק הדין אין לראות כיצד ניתן להרשיע את עזריה בקשירת קשר לבצע פשע של החזקת סם. הרי לא היתה בפני ביהמ"ש כל הוכחה שהיא, כי עזריה ידע שהוא יוצא לאשדוד כדי להביא מקרר שיש בו סמים. אפילו אם יש בחומר הראיות כדי להעלות השדות כבדים נגד מערער זה כי ידע שמשהו אינו כשורה, עדיין אין להסיק מכך כי ידע או צריך היה לדעת שמדובר בעשיית פעולה המכוונת לקדם החזקת סם. לעומת התמיהות והמעשים המחשידים את עזריה נמצאות ראיות המקהות את החשד. כאשר בא לביתו של יוסף לא חשש למסור לו את מספרי הטלפון שלו וכן לא היסס להציג את תעודת הזהות שלו, הוא בא ולקח את המקרר לאור היום, בשעות עבודה מקובלות ובטנדר המשמש לעבודתו. אילו ידע שיש כאן ענין של עיסקת סמים לא מתקבל על הדעת שהיה מתנהג כך. לפיכך יש לזכות אותו מאשמה.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד קידר ללויה, עו"ד שפטל לעזריה, עו"ד חן למשיבה. 13.9.84).

ע.א. 215/83 - מרדכי רוט נגד בלהה רוט

*מזונות(הערעור נדחה).

א. המשיבה היא ילידת 1910 והמערער הוא יליד 1905. המערער עזב את דירת המגורים השכורה של בני הזוג ועבר לגור בבית אבות. המשיבה תבעה את מזונותיה מהמערער וביהמ"ש המחוזי פסק לה מזונות שקליים שוי ערך ל- 555 מרקים גרמניים עפ"י השער היציג של המרק ביום התשלום. (בהתחשב בפיצויים שהמערער מקבל מגרמניה). ערעורו של המערער על עצם חיובו ועל שיעור המזונות נדחה.
ב. לטענת המערער כי כרך את ענין המזונות בתביעת הגירושין ועל כן הסמכות היא בידי בית הדין - טענה זו בדין נדחתה. המערער הגיש שתי תביעות גירושין בזו אמר זו לביה"ד הרבני ובשתי הפעמים הורה למזכירות ביה"ד שלא להמציא את כתבי בי- דין לאשה. השופט סבר ששתי התביעות הוגשו רק כדי לשמש מחסום אפשרי לתביעת מזונות על האשה וכנות תביעתו של הבעל נשללת מניה וביה לנוכח העובדות שהוכחו. לכך יש להוסיף גם את התרשמותו הבלתי אמצעית השלילית של ביהמ"ש מהמערער, שאת הסבריו לענין עיכוב המצאת כתבי בי- דין למשיבה הוא דחה. באלה אין להתערב.
ג. אשר לנסיבות עזיבת הדירה ע"י המערער - בעלי הדין הביאו ראיות המכחישות זו את זו כשהמערער טוען שהמשיבה מררה את חייו, הרעיבה אותו והתעללה בו כדי שירכוש דירה שתשמש למשיבה למגוריה, ואילו זו טענה שטיפלה בבעלה כיאות ובמסירות וכי הוא עזב את הדירה בגלל חוסר יציבותו הנפשית, מצבו הגופני הירוד והשפעתה החזקה של בתו עליו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי "במקרה דנן לא השכיל הבעל להוכיח כי המניעה מהאשה היא, אלא התרשמותי היא כי המניעה ממנו, או לכל היותר מדובר כאן במניעה אובייקטיבית,שאף היא אין די בה כדי לפטור את הבעל מהחיוב במזונות אשתו". אין לקבל את הערעור על הקביעות העובדתיות והמסקנות המשפטיות של ביהמ"ש המחוזי. טוען פרקליט המערער כי ביהמ"ש שגה בדבר הלכה בסברו כי כאשר נעוצה עזיבת הבית ע"י הבעל בגורמים אובייקטיביים חייב הבעל במזונות אשתו. טענה זו אין בה ממש וההלכה כפי שנפסקה ע"י ביהמ"ש המחוזי היא הלכה המשתקפת מפסקי הדין של ביהמ"ש העליון. חובתו של הבעל לזון את אשתו קמה עם עצם בואם של בני הזוג בברית הנישואין וחובה זו קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין או לא הוכח כי הפירוד שנוצר בדיעבד נעוץ בסירוב האשה לחיות עם בעלה בלי סיבה מוצדקת.
ד. אשר לטענת הבעל כי האשה סרבה ללכת אחריו לבית האבות - לא הוכח שהחיים בבית האבות מתאימים לאשה וכי אין בהן משום ירידה לעומת תנאי המגורים של
האשה כיום. לפיכך לא נתברר אם סרובה של המשיבה לעבור לבית האבות יחד עם המערער היה סביר ואם לאו ולכאורה אין מוציאים את האשה מדירה יפה לדירה רעה. גם ביחס לסכום המזונות אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי המבוססת על הממצאים שהובאו בפניו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ב. שיבר למערער, עו"ד י.ד. גרינץ למשיבה. 84.ג 22).

ע.א. 604+605/83 - אשר בן נתן נגד אידית בר נתן

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער והמשיבה נשואים זה כ- 40 שנה. ביום 11.8.77 עזב המערער את אשתו ועבר להתגורר עם אשה אחרת עמה קיים קשרים עוד לפני כן. אצל המשיבה נתגלתה בשנת 1970 מחלה נדירה וקשה המגבילה את יכולתה לנוע, גורמת לה הפרעות בקצב הלב, דלדול שרירים וכיוצא באלה מחלות. המחלה אינה ניתנת לריפוי והאשה נזקקת לטיפול רפואי מתמיד. ביוני 1980 הגישה האשה בביהמ"ש המחוזי תביעה לתשלום מזונות של 50,000 ל"י לחודש וכן 15,000 ל"י לכיסוי הוצאות עזרה וטפול שהיא נזקקת להם עקב מחלתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל במלואה את התביעה לדמי מזונות ובאשר להוצאות טיפול העמיד את הסכום על 3,500 ל"י בלבד. הבעל מערער על תשלום המזונות וסכום המזונות ולאשה יש השגות בענין ההצמדה. הערעורים נדחו פרט לשינוי של חודש בענין תחילת ההצמדה, לפי דרישת הבעל.
ב. רוב השגותיו של הבעל נגד קביעות ביהמ"ש המחוזי הן על ממצאים עובדתיים ובדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בכגון אלה. לפיכך אין להתערב בכל הנוגע לקביעות בדבר יכולת ההשתכרות של הבעל, מקורות השתכרותה, צרכיה של האשה, יכולתה הכספית או שאלת היותה מורדת. לענין הכנסות הבעל יש להדגיש כי שווי השימוש ברכב של המעביד מהווה חלק מהכנסתו של העובד. הוא הדין בפרסים שקיבל הבעל מחברת פניקס עקב הצלחתו בעיסקי הביטוח שלו. דברים אלה יפים גם לגבי הלוואות בתנאים מועדפים שקיבל המערער מחברות שבאמצעותה ניהל עיסקי ביטוח שלו.
ג. אשר לטענה כי המשיבה לא הוכיחה את עילת התביעה - העילה גובשה בכתב התביעה בו נטען שדמי המזונות ששולמו לאשה לפני הגשת התביעה אין בהם כדי לספק את מלוא צרכיה והיא נאלצת להוריד את רמת חייה. עובדות אלה הוכחו בביהמ"ש דלמטה. אין פסול בכך שכאינדיקציה לשחיקת סכום דמי המזונות הישוותה השופטת את דמי המזונות שקיבלה המשיבה סמוך למועד עזיבת הבעל את הבית (אוגוסט 1977) בסך 14,000 ל"י לחודש בתוספת הוצאות וביטוח רפואי, לדמי מזונות שקיבלה בעת הגשת התביעה ביוני 1980 בסך 20,000 ל"י בתוספת הוצאות. צרכיה המוכחים של האשה לא קטנו, אך שוויים של דמי המזונות ששולמו נשחק באופן ששוב אינם עונים כלל על הצרכים.
ד. אשר לתשלום הוצאות טפול ועזרה, אמנם קבע ביהמ"ש כי אין בפניו ראיות כמה אמורה העזרה הצמודה לעלות למערערת, אעפ"כ יכול היה לקבוע חיוב חלקי של 3,500 ל"י לחודש כפי שעשה. משוכנע ביהמ"ש כי האשה זקוקה לעזרה צמודה, רשאי היה, בהעדר ראיות לאמוד עפ"י כלל הראיות את ההוצאה הדרושה לשם כך ומה גם שהסכום שנפסק קטן יחסית בטענה אחת של הבעל יש ממש. האשה הגישה את התביעה למזונות ביום 26.6.80 וביהמ"ש קבע שדמי המזונות יוצמדו למדד שפורסם ביום 15.6.80 ובענין זה יש לקבל את הערעור ולקבוע כי בסיס ההצמדה יהיה 15.7.80.
ה. ואשה מערערת על כך שהסכומים שנפסקו לה עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין לא הוצמדו ועל כך שעדכון ההצמדה נקבע אחת לארבעה
חודשים ובקשתה היא שהעדכון ייעשה אחת לחודש או חודשיים. אין לקבל את הטענה באשר סכום שנפסק עבור העבר, משום שאי הצמדת דמי מזונות אלה לא נעשתה מחוסר תשומת לב כנטען בכתב הערעור, אלא השופטת הפעילה את שיקול הדעת המסור לה וקבעה במפורש בפסק הדין שלא ישולמו הפרשי רטרואקטיביים.
ו. אשר למועדי העדכון - ענין זה ראוי היה להדחות מבלי לבדוק אותו לגופו משום שזכרו לא בא בכתב הערעור. עפ"י תקנה 336 "המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור". אולם נוכח האינפלציה הגואה ראוי בכל זאת שהפרשי ההצמדה יעודכנו אחת לשלושה חדשים.
ז. ב"כ הבעל ביקש לצרף כמוצג לתיק הערעור שהגיש פסק דין הצהרתי שניתן בביהמ"ש המחוזי על איחוד משאבים בין בני הזוג. הרשם דחה את הבקשה ובצדק דחה אותה שכן פסק דין זה לא היה בפני הדרגה הראשונה ולכן אין לצרפו כמוצג. נשאלת השאלה אם יש לתת רשות לצרפו כראיה נוספת. גם בקשה זו יש לדחות. תנאי בל יעבור הוא כי המבקש יראה שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו שאם לא כן שוב אין טעם להתיר הבאתה. בבקשה דנן כל שנאמר הוא כי פסה"ד שמבקשים לצרף כראיה יאפשר לביהמ"ש "לדון ולהכריע בשאלות האמיתיות העומדות לדיון בערעור ובמיוחד ימנע הצורך בקיום התדיינות נוספת בין הצדדים". בדברים כלליים אלה אין די, מה גם שהמבקש לא צירף תצהיר לתמיכת הבקשה, אלא הסתפק בהפנייה כללית לעובדות המצויות בתיק הערעור. על כן יש לדחות את הבקשה.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד קורץ למערער, עו"ד סמוכהלמשיב. 20.9.84).

ב.ש. 766/84 - הסתדרות מדיצינית הדסה נגד דר' פולאקוב, מדינת ישראל וקופ"ח

*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).

התובע, שהוא עתה תושב דרום אפריקה, הגיש תביעת נזיקין נגד בית חולים הדסה, נגד מדינת ישראל ונגד קופ"ח. התביעה בעיקרה היתה נגד הדסה ובסעיף 3 לכתב התביעה טוען המשיב (התובע) כי "לחילופין ובנוסף הנתבעות 2 ו- 3 היו אף הן בכל המועדים הרלוונטיים... המעבידות של חברי הסגל הרפואי שהועסקו בבית החולים...". כיון שנגד המדינה וקופ"ח ניתן היה להגיש את התביעה גם בחיפה הגיש התובע את התביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה. המבקשת טענה בכתב הגנתה כי אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בענין מאחר וצירופן של המדינה וקופ"ח היתה נטולת יסוד מעיקרו, ומאחר ורק צרופן של הללו מקנה סמכות לביהמ"ש המחוזי בחיפה גם נגד המבקשת, ואלה הגישו בקשה למחיקה על הסף, יש למחוק את התביעה גם נגד הדסה. בד בבד הגישה המבקשת בקשה להחלפת מקום הדיון לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה.
הטענה שנטענה בביהמ"ש המחוזי היא טענה מרחיקת לכת שהרי היא יורדת לשורשו של ענין. אם בימ"ש פלוני הוא נעדר סמכות מעיקרו, אין ממילא צורך ומקום לבקש העברת הדיון מכוח הוראות סעיף 36, כי אין מעבירים תביעה שדינה לבטול. ביהמ"ש העליון כבר פסק כך בעבר לא אחת כאשר לא ראה להתייחס לבקשה להעברת הדיון, אחרי שטענת חוסר סמכות הועלתה בפני ביהמ"ש המחוזי בפניו תלויה ועומדת התביעה וטרם נידונה שם. ב"כ בית החולים הסביר כי הגיש בקשתו לפי סעיף 36 מתוך חשש שאם תדחה טענת מוסר סמכות ע"י ביהמ"ש בחיפה ויגיש אז את הבקשה לפי סעיף 36 יאמר לו כי איחר את המועד. כדי לסלק חשש זה החליט נשיא ביהמ"ש העליון כי אם טענה חוסר סמכות תדחה ותוגש תוך זמן סביר בקשה לפי סעיף 36 לביהמ"ש העליון לא תדחה הפנייה בשל שיהוי. הנשיא ציין עוד כי אילו היתה הבקשה נדונה לגופה היתה עולה השאלה שנקבעה כמהותית בהרבה החלטות מהסוג הזה, מי הם עדיה
של המבקשת כי ענין זה שוקל לצורך קביעת מאזן הנוחות.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד מ. חשין וז. ווייל לבית חולים הדסה וקופ"ח, עו"ד גב' פ. קין לתובע, עו"דגב' א. אפעל למדינת ישראל. 6.9.84).

בר"ע 400/84 - מסילתי יהושע נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בחאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בגרימת מוות של ישיש והסניגורית טענה כי מהראיות עולה שהישיש שחצה את הכביש חזר על עקבותיו, היינו, חזר לתוך מסלול נסיעתו של המבקש, ועל כן נותק הקשר הסיבתי בין התנהגות המבקש לבין התאונה שקרתה. לדעתה עובדה זו מצדיקה מתן רשות לערעור נוסף. הבקשה נדחתה. אין צורך לדון כאן בכללים המותוים אימתי תוענק רשות ערעור, כי הטענה על פניה איננה מבוססת. מדובר בהולך רגל זקן אשר לפי העדויות צעד בתוך המסלול באופן מתנודד, בזיג זגים. נהג זהיר היה חייב לצפות תנועה בלתי זהירה מצד ישיש שצעד על הכביש באופן ברור וגלוי בצורה בלתי בטוחה. התמונה היתה כה ברורה למסתכלים מן הצד עד כי עדה אחת העידה כי כאשר ראתה את הזקן צועד בכביש ואת המכונית מתקרבת, כיסתה את עיניה כי הבינה מה הולך לקרות. את מה שהבינה המסתכלת מן הצד צריך היה גם המבקש להבין. אם לא קרה כדבר הזה, הרי ההרשעה במקומה ואין להרשות ערעור נוסף.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. אלטב למבקש, עו"ד א.נחליאלי למשיבה. 15.8.84).

על"ע 10/84 - רון א. שפירא סטודנט נגד לשכת עוה"ד

*התחלת התמחות (הערעור נדחה).

סעיף 26 לחוק לשכת עוה"ד קובע כי רשאים להרשם כמתמחים "מי שקיבל בפקולטה... תעודת בוגר... או אשור שהוא זכאי לעבור לשנת למודיו האחרונה ועמד בכל הבחינות של שנת למודיו הקודמת". המערער סיים שתי שנות לימוד מתוך ארבע שנות לימוד המקובלות בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, כאשר החליט לבחור במסלול הממיר את שנת הלמודים הרביעית בלימודים במשך שני סמסטרים של קיץ. הסמסטר האחד חופף את פגרת הקיץ בין שנת הלמודים השניה והשלישית והסמסטר השני חופף את פגרת הקיץ בין שנת הלימודים השלישית והרביעית. כאשר סיים המערער שתי שנות למוד וסמסטר הקיץ בין השנה השניה והשלישית ביקש כי ירשמוהו כמתמחה, מאחר ולפי דעתו, לגבי דידו שנת הלימודים השלישית היא השנה האחרונה ללימודיו. לשכת עוה"ד דחתה את בקשתו והערעור על כך נדחה.
הלימודים מחולקים לשנות לימוד ומונח זה אינו חופף בהכרח את השנה כמשמעותה לפי חוק הפרשנות היינו לפי הלוח הגרגוריאני או לפי הלוח העברי לפי הענין. פירושו של מונח יכול שישאב מפקודת הפרשנות או מחוק הפרשנות אם אין בהוראותיו של החיקוק או בהקשר כדי לחייב פרוש אחר. ודאי שנכון הדבר כשמדובר על מילה מורכבת אשר רק חלק ממנה מובא בהגדרות שבחיקוקים הנ"ל. הוא שחל כאן לגבי המונח שנת לימודים. מקובל וידוע הוא שהמוסדות להשכלה גבוהה מחלקים את הלימודים עפ"י משכי זמן אקדמאיים הלובשים צורת שנות למודים המתחלקות לטרימסטרים או לסמסטרים.
כאשר המערער סיים שתי שנות לימוד ועשה סמסטר קיץ אחד על חשבון שנת הלימודים הרביעית טרם החל את שנת הלימודים השלישית וטרם סיים את שנת הלימודים הרביעית. הוא לא היה זכאי לעבור לשנת לימודיו האחרונה ועל כן לא ניתן היה לרשום אותו כמתמחה כפי שביקש. הזכאות לעבור לשנת הלימודים האחרונה קמה למערער עם סיום הבחינות של שנת הלימודים השלישית ולא לפני כן. סמסטר הקיץ
השני אחרי תום שנת הלימודים השלישית הוא לגבי המערער בגדר שנת הלימודים הרביעית או לפחות מחצית שנת הלימודים הרביעית כשהחל את הלימודים בשנת הלימודים השלישית ורצה להרשם כמתמחה לא יכול היה להיות ידוע בין היתר: אם יגש לבחינות המסיימות את השנה השלישית ואם יעמוד בהן, אם יוכל להשלים את לימודי סמסטר הקיץ עם תום השנה השלישית או שמא יפנה ללימודים רגילים של שנת הלימודים הרביעית. המערער הוא איש העתודה האקדמאית ואילו היה הצבא מחליט לקראו לקורס או לשרות אחר בפגרת הקיץ שבין השנה השלישית והרביעית, היה על המערער ללמוד את שנת הלימודים הרביעית בדרך הרגילה במקום בדרך המקוצרת, וממילא לא יכול היה להרשם כמתמחה בשנת הלימודים השלישית.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין גב' נתניהו. החלטה- הנשיא שמגר, המערער לעצמו, עו"ד עליאש למשיבה. 7.9.84) .

בג"צ 212/84- אלברט ארז נגד ח"כ דוד מגן

*זכותו של חבר מועצה לעיין במסמכי המועצה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותר הוא חבר מועצת הרשות המקומית קרית גת והוא ביקש לעיין במסמכי הרשות, כאמור בסעיף 140א(א) לפקודת העיריות. לטענת העותר נענה תחילה בחיוב אך לאחר מכן בוטל האישור שניתן לו. תגובת המשיב היתה כי ביטל את האישור בעקבות חילופי מלים חריפות בין העותר לבין אחד מעובדי הרשות שהיתה בהם משום פגיעה בעובדים ואשר בה ראה המשיב אי נכונות להיפגש עם העובד שאליו הופנה העותר. מטעם המשיב צורף תצהיר בענין תוכן השיחה האמורה ולא היתה התייחסות לנושא מטעם העותר. העתירה נתקבלה.
סעיף 140 הנ"ל קובע כי פנקסי העיריה ומסמכיה יהיו פתוחים לעיון לפני כל חבר המועצה לא יאוחר משלושה ימים מיום פנייתו לראש העיר. הוראה זו יש לקיימהכלשונה, שהרי תלויה בה בין היתר יכולתו של חבר המועצה למלא את תפקידו. צורת ההתבטאות של חבר המועצה יכולה להיות ראויה לביקורת, ואף לגרור אחריה הליכים במישור אחר, אך לא יכול להיות בה בדרך כלל כדי להשפיע על זכותו לפי סעיף 140. בג"צ העיר כי רצוי שנבחרי ציבור ימצאו לשון משותפת להידברות גם כשנתגלעה מחלוקת בנושא זה או אחר, מבלי שביהמ"ש ישמש כתובת ראשונה לישוב הסכסוכים. שערי בג"צ צריכים להיות פתוחים בפני כל מי שיש לו מעמד בקשר לפעולתה התקינה של רשות מקומית, אך רצוי שהפנייה אליו תהיה רק אם וכאשר מוצו נסיונות ההידברות ולא הועילו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ז. טריינין לעותר, עו"ד ריכטר למשיב. 2.9.84).

בג"צ 408+483/84 - אלי כהן ואח' נגד ראש עירית נצרת עילית ואח'

*פתיחת חטיבת ביניים בבית ספר בנצרת עילית (העתירה נדחתה).

עניינן של העתירות, פתיחת חטיבת ביניים בבית ספר חדש ונפרד השונה מבית הספר בו למדו ילדי העותרים עד עתה. תחילה הוגשה העתירה בבג"צ 408/84 ונקבע מועד לדיון בפני הרכב של שלושה שופטים. פרקליטם של העותרים ביקש את הקדמת הדיון וביהמ"ש נענה לבקשה. במועד שנקבע לשמיעת העתירה התייצבו חלק מן העותרים ללא פרקליטם. כמסתבר שהה הפרקליט אותה עת בחופשה וביקש את דחיית הדיון למועד אחר. הוא עזב את הארץ עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשתו, ביודעו שבכל מקרה לא יוכל להתייצב בתאריך שנקבע לדיון וזאת מבלי להודיע לביהמ"ש או למשיבים או לפרקליטות המדינה כי ביום שנקבע לדיון הוא לא יתייצב. לנוכח העדרו של הפרקליט ביקשו העותרים לחזור בהם מעתירתם ועל כן נמחקה העתירה. העתירה בבג"צ 483/84 היא בגדר חידוש העתירה אחרי מחיקתה. העתירה נדחתה.

השיקוים שהנחו את המשיבים בהחלטתם הם בגדר סמכותם עפ"י דין. לפי הנתונים שהובאו בפני בג"צ אין לגלות כי המשיבים הפעילו שיקולים זרים או חרגו מן הסמכויות שהוקנו להם לפי חוק חינוך ממלכתי. לנוכח השתלשלות הטיפול בעתירה והעובדה שעונת הלימודים עמדה להפתח ארבעה ימים לפני הדיון, הוסיף בג"צ כי אילמלא ראה לדחות את העתירה לגוף הענין היה דוחה אותה בשל השהוי הרב ומה גם שבמקרה דנן היה צורך לקיים את הדיון זמן קצר לפני פתיחת שנת הלימודים, בשל המחיקה של העתירה הקודמת. העותרים יכלו להביא את הנושא לדיון משפטי במועד ולא אחרי שננקטו כבר כל הצעדים ע"י המשיבים כדי להכין את בית הספר החדש.
לנוכח האמור ובעקבות השתלשלות הדברים כמצויין לעיל החליט בג"צ לחייב את עורך הדין בהוצאות העתירה 408/84 בסכום של 100,000 שקל ואת העותרים בבג"צ 483/84 בהוצאות של 200,000 שקל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד יהושע רובין לעותרים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 29.8.84).

בג"צ 31+37/83 - חליל אברהים ו- 28 אחרים נגד שר הבטחון ואח'

*פינוי העותרים מקרקע ממשלתית שתפסו ללא רשות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל. העותרים טוענים כי בתאריכים שונים, החל בשנת 1948, השתכנו על קרקע ממשלתית המצויה בקרבת העיר עזה ומבקשים להורות למשיבים לבטל את כל הצווים וההחלטות שבגידרם ניתנה הוראה להרוס את בתיהם או לתפוס בהם חזקה. העתירה נדחתה.
מאז 1972 קיימת במינהל האזרחי בחבל עזה ועדה העוסקת בשיקומם של פליטים בחבל על גבי מקרקעין ממשלתיים. עד עתה שוקמו כתשעת אלפים משפחות המונות קרוב לכ- 50,000 נפש, כשהשיקום כולו נעשה על קרקעות ממשלתיות. עתודות הקרקע הולכות ומצטמצמות והמינהל רואה חשיבות לאתר כל פיסת קרקע ממשלתית שניתן לייעדה למטרות שיכון. בין אלה מצויות גם חלקות הקרקע שעליהן יושבים העותרים לפי טענתם.
העותרים מודים שהקרקעות הן ממשלתיות. אין הם טוענים לא לקיומה של זכות בעלות עליהן ולא לקיומה של כל זכות קניינית אמרת. הם מבססים טענותיהם על השתק ועל המדיניות שהיתה נקוטה בידי השלטונות המצריים לגביהם ערב כניסתו של צה"ל לאזור. טענות אלה אין לקבל. הסמכות השלטונית לבצע את הפינוי מסתמכת על צו המסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי לפנות מסיגי גבול מרכוש ממשלתי וזאת בהתאם להוראות החוק המצרי משנת 1960. עפ"י חוק זה מנועים העותרים להיזקק לכל טענה שמכח חזקתם במקרקעין נשוא העתירה הם רכשו לעצמם זכויות או חסינות מפני נקיטת צעדים על ידי המשיבים לסילוקם מהם. עפ"י החוק המצרי פינוי מסיגי הגבול ניתן להתבצע כשטובת הצבור תחייב זאת, ובענייננו טובת הצבור מחייבת את פינוי העותרים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד פ. לנגר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 84 .9. 5) .

=ע.פ. 614/83 - אברהם סבח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בשתי עבירות של תיווך בעסקות סמים וכן בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין. באשר לעבירות הסמים מדובר במכירת כמות קטנה של הירואין וכמות חשיש לשוטר מוסווה, בסוף שנת 1982. המערער היה מכור לסמים והסתבך גם בעבר בעבירות על רקע זה. לאחר התאריכים בהם בוצעו עבירות הסמים בתיק דנן הורשע המערער בעבירות סמים שונות שבגינן נדון ל- 30 חדשי מאסר בפועל. התובע לא הביא לידיעת ביהמ"ש בתיק האחר את
עובדת העבירות הנוספות שבוצעו ע"י המערער, שכן באותו שלב עדיין הופעל השוטר בתפקידו הסמוי ואסור היה לגלות את זהותו. ביהמ"ש המחוזי הצדיק את עמדת התביעה בענין זה, אך החליט שהשיקולים הטקטיים של התביעה אינם צריכים להיות למערער לרועץ. הוא סבר כי אילו הובאו בחשבון עבירות אלה בתיק השני היה ביהמ"ש מטיל על המערער עונשים חופפים על כל עבירות הסמים. לפיכך דן ביהמ"ש המחוזי את המערער בגין עבירות הסמים ל- 18 חודשי מאסר והורה כי העונש יהיה חופף עם המאסר של 30 חודשים שהוטלו על המערער בתיק השני. מאידך החליט השופט להחמיר בעבירה של החזקת אקדח שאף הוא הוצע למכירה לשוטר הסמוי. הוא דן את המערער בגין עבירה זו לשנתיים וחצי מאסר על תנאי ושנתיים וחצי מאסר בפועל מצטבר לעונש האחר שהמערער מרצה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. צדק השופט בהדגישו את חומרת העבירה של נשיאת נשק שלא כדין, אך לא הוכח שהאקדח שימש בידי המערער או היה מיועד לשמש בידי מישהו לביצוע עבירות או מעשים המסכנים את הציבור. בנסיבות אלה יש להקל בעונשו של המערער ולהעמיד את המאסר בפועל המצטבר על שנה וחצי.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד שעשוע למערער, עו"ד לוי למשיבה. 3.9.84).

ע.פ. 638/83 - מדינת ישראל נגד אישק מיכלאשולי

*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בכך כי דקר את אשתו בבטנה 5 פעמים בשנתה, היא נזקקה לנתוח דחוף ואישפוז. ביהמ"ש המחוזי ציין כי היה זה כמעט רצח וכי בדרך נס לא נפטרה האשה. המקרה אירע זמן קצר לאחר נשואי בני הזוג ובגין סכסוך שנפל ביניהם שבוע קודם לכן. למערער עבר פלילי בעבירת חבלה. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. השיקול היחידי לקולא הוא מצבו הנפשי של המערער. הוא כבר אושפז בעבר בבית חולים פסיכיאטרי ובזמן אשפוזו היו אצלו פעילויות תוקפניות ספונטניות. עובר למשפטו נקבע כי הוא בריא בנפשו. מחוות הדעת עולה כי המערער מהווה סכנה לצבור וביחוד לאשתו. הוא אינו זקוק עתה לאישפוז או לטיפול והעונש אינו עומד בשום יחס לא לחומרת העבירה ולא לשיקולי הענישה, מטרתה או מדיניותה. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על ארבע שנים ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד גב' ת. הקר למערערת, עו"ד סער למשיב. 15.8.84).

ע.פ. 685/83 - אחמד אבו זייד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער תלש שרשרת זהב עם תליון מצווארה של המתלוננת שהלכה בשוק ביפו. תוך כדי כך נפלה המתלוננת ארצה ונגרמו לה כאבים בצווארה. ביהמ"ש דן את המערער לשש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים מצטבר לעונש החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא כבן 30 אשר רשימה ארוכה של מעשי פשע עומדת מאחוריו. את המעשה ביצע תקופה קצרה לאמר ריצוי עונש מאסר בפועל כאשר עונש מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. המערער לא למד לקח מעונשי המאסר שהוטלו עליו בעבר וגם המאסר על תנאי לא הרתיע אותו. המערער העלה נסיבות אישיות וקשיים שבהם נתונה משפחתו שהיא ברוכת ילדים ושהעומד בראשה חולה. אכן, אלה הן נסיבות שביהמ"ש לוקח אותן בחשבון כאשר הוא גוזר עונשו של עבריין, אולם כשמדובר במקרה כה חמור שבוצע בנסיבות האמורות מן הדין לתת עדיפות לטובת הצבור. על כן אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גב' שטרסברג - כהן. המערער לעצמו, עו"ד הלוי למשיבה. 3.9.84).

ע.פ. 718/83 - משה אלגרישי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער היה שפוט ל- 12 שנות מאסר בשל עבירת שוד מזויין כאשר ביצע נסיון נועז להימלטות ממאסרו תוך שימוש בנשק חם והפעלתו, תקיפת שוטרים ונסיון השתלטות על כלי רכב פרטיים. בגלל תקלה באקדח בו השתמש המערער, לא עלה בידו אלא לנסות לירות יריה אחת מתוכו, ולמזלו הסתיימה התקרית מבלי שגרמה לתוצאות קטלניות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בנסיון חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, החזקת נשק שלא כדין, סחיטה באיומים ובריחה ודן אותו לתקופות מאסר שונות בגין כל אחת מהעבירות הנדונות כשהעונשים חופפים אלה את אלה, כך שהעובש המירבי הגיע לשבע שנות מאסר. עונש זה הוטל על המערער מצטבר לכל עונש אחר שהוא נשא אותה עת. הערעור על חומרת העונש נדחה. כאשר אסיר השפוט לתקופת מאסר ממושכת מנסה לברוח ממאסרו וזאת תוך ביצוע עבירות נוספות חמורות כאמור, רק עונש חמור במיוחד יוכל להוות תגובה מתאימה מצד המערכת המשפטית ויוכל להרתיע עבריינים בכוח מלנסות ללכת בדרך זו. לכך יש להוסיף שלמערער הרשעות קודמות מרובות, ביניהן עבירות של שוד, התפרצות, גניבה וגרימת נזק וכן עבירות סמים.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. ע"ד סולומון למערער, עו"ד הלוי למשיבה. 3.9.84).

ע.פ. 2/84 - תימורי קזרוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא יליד 1953 ועלה ארצה ב- 1976. הערעור מתייחס לפריצה שנעשתה במינזר היווני ליד יריחו ע"י ארבעה אנשים, שהמערער אחד מהם, כשבפריצה נגנבו תשמישי קדושה שערכם כ- 700,000 דולר. אחד מן העבריינים הפך לעד מדינה, השני נעצר, הודה והחזיר את הרכוש ונדון ל- 3 שנות מאסר, השלישי נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי מחציתו חופפת ומחציתו מצטברת, ואילו המערער נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן נדון ל- 18 חודשים מאסר מצטבר בגין נסיון לברוח מהארץ אחרי שנתגלתה עבירת הפריצה, תוך זיוף תעודת זהות שבעזרתה קיבל דרכון על שם אחר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי הופר עקרון אחידות העונשים שכן אחד מן המעורבים בענין נדון ל- 3 שנות מאסר בלבד והשני זכה לכך שהמאסר על תנאי הופעל בחלקו באופן חופף ואילו אצל המערער מצטבר העונש השני לעונש הראשון. אין לקבל את הטענה האמורה. העבירה שמדובר בה חמורה ביותר כי יש בה לא רק פגיעה ברכוש של אחרים, אלא פגיעה במדינה כפשוטה. אשר להשוואת העונשים - מכלול הנסיבות שונה במידת מה בכל אחד מהמקרים. האחד שנדון לשלוש שנים מאסר הודה מיד והחזיר את כל הרכוש ובכך ניתן היה לתקן, ולו במקצת את הנזק שנגרם. המערער מאידך המשיך לעשות כל שביכולתו כדי להתחמק מן המעצר ולטשטש זהותו כדי לברוח מהארץ. היה מקום לאבחן בין צורת הריצוי של מאסר על תנאי שהופעל לבין העונש שהוטל בשל עבירות נוטפות שבוצעו אחרי העבירה העיקרית. נושאים אלה נתונים לשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה וקשה להמיר את שיקול דעתו של ביהמ"ש בשיקול דעתה של ערכאת הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וייס. עו"ד ריכטמן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 5.9.84).

ע.פ. 5/84 - מצליח עיישה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

באחד הימים באה עמירה פימנטל
(להלן: עמירה), שהיתה אף היא נאשמת בביהמ"ש דלמטה, לדירת המנוח יהושע רסין לרכוש סמים מסוכנים. בדירה היו אותו זמן המנוח, חוה קטלן (להלן: חוה) ועוד כמה אנשים. חוה הבחינה במערער שהמתין לעמירה למטה והזהירה את עמירה לבל יוריד אותה לזנות. למערער נודע הדבר והוא עלה לדירה כדי לברר מה נאמר נגדו. משראה שיש שם אנשים חזר על עקבותיו. כעבור כמחצית השעה שב המערער לדירה עם עמירה ואחיו. תחילה נכנס המערער לבדו לדירה, ולא הוכח שהיה עמו נשק או מכשיר מסוכן כלשהו. אח"כ נכנסו גם עמירה ואחיו. בתשובה לשאלתו שהופנתה לחוה מה אמרה נגדו, החלה זו מקללת אותו ואז זרק המערער עליה כסא. בשלב זה דקר המנוח את המערער בסכין טפטים בפניו ואז תפס המערער סכין שהיתה מונחת בדירה, ודקר בה 3 פעמים את המנוח בחזהו, בעוד המנוח ממשיך לתוקפו בסכין הטפטים. שתיים מבין דקירות המערער גרמו למותו של המנוח. המערער הואשם בעבירה של רצח, אך בעקבות עיסקת טעון גובשו העובדות בין התביעה לסניגוריה בנוסח מוסכם כמצויין לעיל, ועל יסוד כך הורשע המערער בהריגת המנוח ונדון לשבע שנות מאסר. כן הופעלו 2 שנות מאסר על תנאי בחופף. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שיש לעקור מהשורש את "תרבות הסכין" וכי התנהגות המערער היתה חמורה. אולם נראה שלאור נסיבות המקרה העונש חמור מדי. המערער, אחיו ועמירה לא היו מצויידים במכשיר המעיד על כוונה זדונית נגד המנוח או חוה, ולאור העובדה הנוספת שהמנוח היה הראשון שהשתמש בסכין, ובעיקר שהדקירות בחזהו של המנוח בוצעו בעוד המנוח ממשיך לתקוף את המערער בסכין הטפטים, יש למתן את העונש, כך שמתוך המאסר יהיו חמש שנים בפועל ושנתיים על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד שמחה זיו ודוד יפתח למערער, עו"ד נעמי ליבנה למשיבה. 6.9.84) .

ע.פ. 23/84 - ריטבה סולי נגד מדינת ישראל

*הברחת הרואין (הערעור נדחה).

המערערת נעצרה עם בואה לנתב"ג בטיסה מאמסטרדם ובמזוודתה נתגלו שני קרטונים של סיגריות ובתוכם כ- 450 גרם הרואין. המערערת טענה כי קבלה את שני הקרטונים מידיו של אדם אשר הכירה בבית קפה באמסטרדם שנתן לה את השי מאחר והוא עצמו הפסיק לעשן, ולא ידעה על הסמים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הספור מופרך, הרשיע את המערערת בהבאת הסמים ודן אותה לשש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
מי שמסר לידי המערערת למעלה כ- 450 גרם הירואין שערכם הכספי רב, לא היה שם את רכושו על קרן הצבי בלי להבטיח בצורה כלשהי שהחומר ימסר למאן דהו בבואה ארצה, או לפחות על ידי מתן הסבר למערערת שלא תזרוק את החומר אם תגלה אותו באקראי תוך כדי פתיחת הקרטונים שנמסרו כביכול לשימושה האישי. הסתרת הנסיבות האמיתיות תוך העלאת טענות מופרכות בשילוב עם טענות עובדתיות סותרות, בדין הביאו את ביהמ"ש המחוזי למסקנה שהחזקת הסם בידי המערערת והבאתו ארצה נתלוו במחשבה פלילית הנדרשת לפי הפקודה. מסקנה זו היא היחידה המתבקשת מנסיבות הענין. אשר לעונש - מדובר באשה צעירה שהסתבכה, אך על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו גם את המשמעות של יבוא סם קטלני מסוג הרואין. הכמות שמדובר בה היא גדולה ויכלה לגרום נזק ותוצאות חמורות לרבים אחרים. מי שנוטל על עצמו שליחות של בלדרות לשם הבאת הרואין לארץ, צריך לדעת כי הוא צפוי לעונש ממשי וחמור אם יתפס.