תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 11

ע.א. 315/81 - דוד מזרחי ואח' נגד מאיר כהן צדק ואח'

*אחריות בתאונת דרכים וגובה הנזק(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. בנובמבר 1974 בשעות הערב נהג המערער במכונית ופגע במשיב שרכב על אופניים. המערער טען כי אין להטיל עליו אחריות באשר בעת התאונה סונוור ע"י משאית שהתקדמה לעברו במסלול הנגדי ועל כן לא יכול היה להבחין באופניים מבעוד זמן. כן טען כי אפילו לא סונוור, אשם רוכב האופניים משום שהאופניים לא היו מוארים בהתאם לתקנות התעבורה ולכן לא ניתן היה להבחין בהם בזמן מתאים שיאפשר מניעת הפגיעה. המשיב טען כי האופניים היו במצב תקין ומוארים כדרוש וכן טען כי המערער בלבד אחראי לתאונה משום שהמשיך לנהוג במצב של חוסר יכולת להבחין במתרחש עקב סינוור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער התרשל בנהיגתו משום שלא עצר את רכבו לאלתר כאשר סונוור, וכי המשיב אשם ברשלנות מסויימת משום שאופניו לקו באביזרי התאורה. על כן הטיל על המערער %85 אחריות ועל המשיב %15.
ב. המשיב נפגע קשות אושפז 58 יום בבית חולים ונזקק לניתוח ולאחר מכן שוחרר לביתו כשחלק מגופו נתון בגבס. שוב נזקק לאישפוז והפעם לא בשל החבלות אלא בגלל תעוקת לב ובתקופת האישפוז השניה שהיתה ארוכה גם עבר ניתוח הקשור במחלת הלב שלקה בה. עפ"י קביעתו של רופא תעשייתי לא עבד המשיב תקופה ארוכה וגם לאחר מכן לא יכול היה לחזור לעבוד במפעל בו עבד 20 שנה ולא נמצאה לו עבודה מתאימה באותו מפעל ועל כן פוטר. העבודה היחידה שהצליחו להשיג למשיב היא עבודה בחברת המשקם ששכרה זעום. אין מחלוקת כי אין קשר בין מחלת הלב לבין התאונה השאלה היתה מה גרם להפחתת כושר ההשתכרות של המשיב ומה שיעור נכותו הצמיתה. לענין זה נקבע כי הנכות הצמיתה האורטופדית היא בשיעור של %10 והנכות הנירולוגית ונוירופסיכוליגית היא %30 לצמיתות. המומחה קבע כי אפשר שנכות זו מושפעת גם מהחבלות וגם ממחלת הלב ועל כן ייחס לכל אחד משני הגורמים %15 נכות. ביהמ"ש המחוזי קבע שגם אילמלא מחלת הלב לא היה המשיב מסוגל להמשיך בעבודתו בשל החבלות הפיזיות והנפשיות שנחבל בתאונה ולפיכך חייב את המערערים בגין הפסד ההשתכרות בעתיד בהתחשב בהכנסה הנמוכה שיש כיום למשיב. מתוך כלל הסכום ניכה את תשלומי הביטוח הלאומי שמשתלמים ומהסכום הנותר ניכה %15 בגין אשם תורם של המשיב. הערעורים נדחו בעיקרם פרט לכך שנתקבלה טענת המערערים כי תחילה צריך היה לנכות ממלוא הסכום %15 בגין אשם תורם ומהנותר את מלוא הסכום שהמשיב מקבל מהביטוח הלאומי.
ג. אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש בנושא חלוקת האשם בין הצדדים. ביהמ"ש לערעורים אינו מתערב בכגון דא כל עוד אין מגלים על פני פסה"ד שגיאה בולטת. שיקול הדעת מסור במידה רבה לשופט הדן בענין ומתרשם מהראיות שהוגשו לו ומהעדים שהתייצבו בפניו. בענייננו שקל ביהמ"ש את חלקו של כל אחד מהאשמים בתאונה בצורה סבירה והגיונית עיקר האשם הוא במערער שהמשיך לנהוג רכבו ולא עצר על אתר כשסונוור, במידה שלא יכול היה להבחין במתרחש לפניו בדרך, ומאידך אין להתעלם מכך שהמשיב יצר סיכון בדרך, בכך שנהג באופניים שתאורתם היתה לקוייה.
ד. ביהמ"ש קבע כי עודף ההסתברות נוטה לכך שגם אלמלא מחלת הלב ממנה סבל המשיב והניתוח שעבר בגללה, היה נפגם כושרו להשתכר בשיעור ובאופן שנקבע על ידי הרופא התעשייתי. המערערים סבורים כי עצם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי קבע למשיב נכות כללית בשיעור של %75 בשל מחלת הלב מלמדת על כך שכושרו של המשיב לעבוד נפגם בעיקרו עקב מחלת הלב. טענה זו אין לקבל. אכן, מוסכם שאין קשר סיבתי בין מחלת הלב לבין התאונה, אך על המערערים היה להוכיח שמחלת הלב
שימשה גורם אוטונומי לאבדן כושר השתכרותו של התובע, ואת זאת לא הצליחו המערערים להוכיח.
ה. צודקים המערערים בטענתם כי ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר בעריכת חישוב דמי הנזק ניכה תחילה את גימלאות הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים ורק לאחר מכן, מהיתרה שלאחר הניכוי, הפחית את שיעור הנזק בגין אשם תורם של המשיב. סדר הדברים צריך להיות הפוך. תחילה יש לקבוע מהו סכום הפיצויים שהמשיב חייב בתשלומו, לאחר ההפחתה הנובעת משיעור הרשלנות התורמת ורק לאחר מכן יש להפחית את שיעורי הגימלאות המשתלמות לניזוק מאת המוסד לביטוח לאומי.
ו. אשר לטענת המשיב כי ביהמ"ש טעה בכך שניכה מסכום הפיצויים המגיעים לו עבור הפסד השתכרות גם את הגימלאות המשתלמות לו מהמוסד לביטוח לאומי בגין נכות כללית - טענה זו דינה להידחות מטעם פורמלי. ביהמ"ש הפחית את הגמלאות עפ"י הצעת ב"כ המשיב עצמו. בכל משך המשפט לא הועלתה ע"י המשיב הטענה האמורה. מעבר לכך, גם בערעור התייחס המשיב רק לענין תרומת הרשלנות ולא הזכיר את הטענה הנדונה ורק בסיכומים שבכתב הועלתה הטענה ע"י ב"כ המשיב. עפ"י תקנה 380 לסדר הדין האזרחי "המערער לא יטען ולא יקבלו ממנו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות ביהמ"ש והיא לא תינוע אלא אם הראה טעם מספיק לכך". ברורי וגלוי לעין שב"כ המשיב אינו מראה טעם מספיק לתיקון כתב ערעורו בשלב מאוחר זה. לכן דין הערעור שכנגד להידחות

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד מנדלבאום למערערים, עו"דדוד קלקר למשיבים. 25.7.84).

ע.א.664/81 - דוד הווארד נגד יחזקאל ארז

*תקפות זכ"ד למכירת מקרקעין ותשלום פיצויים על הפרתו(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט לוין) .
השופט לוין:
א. בנובמבר 1974 נערך בין הצדדים זכרון דברים שלפיו מכר המשיב למערער "מגרש גוש...חלקה... בגודל דונם מתוך שני דונם לבנייה מידית". בזכרון הדברים צויין כי "המוכר בעל זכויות על המגרש" ונקבעו סדרי התשלומים והחובה של המשיב לתת יפוי כח בלתי חוזר למערער. בסופו של דבר. לא קיים המשיב את התחייבויותיו והמערער הגיש תביעה לביצוע בעין. בינתיים התברר שהמגרש לא היה רשום על שם המשיב וכי זה רימה את המערער ולפיכך הומרה התביעה לביצוע בעין בתביעת פיצויים. נקבעה ישיבה לבירור טענות משפטיות ובכללן הטענה שהיא הבסיס לפסה"ד והערעור "האם זכרון הדברים שעליו מסתמכת התביעה מהווה "מסמך בכתב" עפ"י סעיף 8 לחוק המקרקעין". בהחלטתו קבע השופט כי זכרון הדברים עומד בדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. מאידך קבע כי אין תוקף לעיסקה לנוכח האמור בסעיף 13 לחוק המקרקעין. יחד עם זאת ראה דרך להציל את העיסקה בגדר סעיף 31 לחוק החוזים. ביהמ"ש סבר שאין בפניו ראיה בדבר ערך המגרש ביום ההפרה ועל כן לא חייב את המשיב בפיצויים כפי שנדרשו ע"י התובע, אלא חייב אותו בתשלום 10,000 ל"י כפיצוי מוסכם מראש צמוד.
ב. בערעור טען המערער כי הוכיח את שיעור הפיצויים המגיעים לו כאמור בכתב התביעה, ולעומת זאת טען המשיב שגם אם יש ממש בערעור לענין הוכחת שיעור הפיצויים, דין הערעור להידחות משום שהשופט טעה הן באשר לתקפות העסקה, והן לענין מילוי דרישותיו של סעיף 8 לחוק. המערער התנגד להשמעת טענות המשיב באשר לדעתו אין להשמיען ללא הגשת ערעור שכנגד. אשר לכך שהמשיב רשאי לתמוך את פסק הדין בנימוק השונה מנימוקו של ביהמ"ש שנתן את פסה"ד - טען המערער
שהמשיב אינו תומך בפסק הדין אלא מערער עליו כי אם מקבלים את טענת המשיב מתמוטט פסק הדין כולו.
ג. משיב המבקש לטעון נגד שינוי החלטת ביהמ"ש דלמטה אינו חייב להגיש ערעור שכנגד. גם אם הנימוקים שמעלה המשיב יש בהם כדי לערער כליל את פסה"ד דלמטה, הרי כל עוד אין הוא חולק על המסקנה האופרטיבית של פסה"ד והוא מוכן לבצעה, אין הוא חייב להגיש ערעור שכנגד. (השופט ברק בפסק דינו סבר, לנוכח המסקנה הסופית שאליה הגיע, כי אין צורך לקבוע עובדות בענין זה בפסק הדין דנא).
ד. (דעת מיעוט) זכרון הדברים המתייחס להתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין אינועומד בדרישות סעיף 8 לחוק וצודק המשיב בהשגותיו כנגד פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בסוגיה האמורה. זכרון הדברים הוא בחזקת התקשרות חוזית מחייבת, התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין. היסודות הטעונים כתב בגדר סעיף 8, יסוד חשוב והכרחי הוא מהותה של העיסקה. מסמך שאין להעלות מתוכו אם עניינו דיספנזיציה בזכויות בעלות או זכות חכירה לדורות אינו תופס בגדר סעיף 8, ממש כמו מסמך שאינו מפרט את המחיר או התמורה בצורה מוגדרת וודאית. עובדות אלה אין להשלימן באופן נורמטיבי ע"י הוראות חוק משלימות בענייננו המסמך אינו מפרט מה טיבן של הזכויות. ההגדרות "המוכר" ו"הקונה" לענין זה הן נייטרליות. העדר ציון הזכויות נשוא העיסקה הופך אותה על פניה לבלתי ודאית כיון שכך אין צורך לדון אם חל סעיף 13 במקרה שלפנינו, אך נראה שניתן לפרש את זכרון הדברים כהתחייבות המתייחסת למחצית המגרש, מחצית בלתי מסויימת, ועל כן ספק אם חל בנסיבות המקרה סעיף 13. השופט ברק (דעת הרוב):
א. זכרון הדברים נשוא הערעור עומד בתנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין ואין הוא נפסל בשל הוראות סעיף 13 לחוק המקרקעין. כמו כן טעה ביהמ"ש דלמטה כשקבע כי המערער לא הצליח להוכיח את סכום הפיצויים, היינו הנזק שנגרם לו עקב השוני במחיר החלקה מיום שרכש אותה ועד ליום הפרת ההסכם.
ב. בענין סעיף 8 - אם פרט שהוא חיוני עפ"י הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין חסר מהסכם, אין להשלימו בדרך של הגשת ראיות עובדתיות חיצוניות, וההשלמה היחידה האפשרית היא "ההשלמה הנורמטיבית" בדרך של חזקות שהדין מכיר בהן. לעומת זאת, אם פרט שהוא חיוני עפ"י הוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין מצוי בזכרון הדברים, אך לשם בירורו יש להזקק לראיות עובדתיות חיצוניות, הזדקקות זו מותרת. בענייננו, אין לומר כי זכרון הדברים אינו מפרט טיבן של הזכויות, אם הן זכויות בעלות או זכויות חכירה. יש בו במסמך עיגון מספיק למהות העסקה ואת הדרוש בירור ניתן להבהיר בראיות חיצוניות. הצדדים כינו זה את זה "מוכר" ו"קונה" וחזקה על צדדים שאינם עורכי דין כי לא היו נוקטים בלשון זו אם העסקה לא היתה עסקת מכר.
ג. אשר לסעיף 13 לחוק המקרקעין - ביהמ"ש דלמטה סבר שזכרון הדברים הוא בלתי חוקי לנוכח הוראת סעיף 13 לחוק המקרקעין ובכך טעה. סעיף 13 עניינו "עיסקה במקרקעין" ואילו זכרון הדברים עניינו לעשות עיסקה במקרקעין ועל התחייבות שכזו אין הוראות סעיף 13 חלות.
המוכר הפר איפוא חוזה בר תוקף ועליו לשלם פיצויים כפי שהצליח המערער להוכיח.

(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד א. שמחוני למערער, עו"ד י. קליביצקי למשיב. 16.7.84).

ע.א. 337/81 - שלמה בוסקילה נגד מדינת ישראל ומושב בית שיקמה

*תשלום נזקים שנגרמו עקב התנהגות רשלנית של המשטרה (הערעור נתקבל).

א. אביו של המערער, דוד בוסקילה, (להלן: האב) הינו חבר במושב בית שקמה ועפ"י התקנות המחייבות את החברים חייב הוא לשווק את תנובת החלקה מס' 72 המוקצית לו באמצעות המושב בלבד. בשנת 1976 התגלעו סכסוכים בין המושב לבין האב על אי שיווק תוצרתו באמצעות המושב. בשנת 1977 גידל האב על חלקתו עגבניות ולבקשת המושב ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי ביום 8.7.77 צו מניעה זמני נגד האב האומר "אני אוסר על (האב) ו/או על בני משפחתו... לשווק ו/או למכור את התוצרת החקלאית של משק 72 ו/או כל תוצרת חקלאית שהיא של מושב המבקשת כי אם באמצעות המבקשת". בשנת 1977 חכר המערער מאת חבר אחר במושב משק מספר 15 (להלן: חלקת המערער) וגידל שם עגבניות. המערער אינו חבר במושב ועל כן אינו כפוף לתקנות ולהתחייבויות החברים, וממילא היה רשאי לשווק את תנובתו שלא באמצעות המושב. את הצו שהוצא כאמור ביקש המושב להפעיל גם על חלקת המערער בגרסו כי האב שותף ליבול בחלקה זו. ביזמת האב נתן ביהמ"ש ביום 21.7.77 צו הבהרה בו נאמר כיהצו חל... עליו ועל בני משפחתו או שולחיו, אולם כל זאת כשליחים שלו או מטעמו, אך אם הדבר נעשה ע"י בני המשפחה באופן עצמאי, הרי שהצו אינו חל". ב. עוד לפני שניתן צו ההבהרה נשלחו, ביזמת המושב, שוטרים אל חלקתו של המשיב להזהירו לבל יקטוף עגבניות. ביום 21.7.77 הגיש מזכיר המושב תלונה רשמית למשטרה כי המערער הפר את צו ביהמ"ש. המערער הוזמן לחקירה במשטרה ליום 27.7.77, אך כבר ב- 26.7.77 נשלחו שני שוטרים לעצור את המערער ואביו. מיום 8.7.77 הוטרד המערער ע"י המשטרה פעמים חוזרות בביקורים בשטח ואזהרות לבל יקטוף עגבניות אף מחלקה 15 ובאיומים שאם יעשה כן יעצר. מפקח תחנת המשטרה התרה במערער ולא עזרו דבריו והסבריו של המערער כי הוא מעבד את חלקתו באורח עצמאי וכי הצו אינו חל עליו. המערער ביקש להבהיר למפקח את מהות הצוים אך המפקח ענה כי אינו רוצה כלל להתייחס למסמכים.
ג. המערער הגיש תביעה נגד המשטרה ונגד המושב לתשלום נזקיו עקב הפסקת קטיף העגבניות. בימ"ש השלום קבע כי היה לחץ מצד המשטרה על התובע להפסיק את הקטיף וכן כי המשטרה כלל לא בדקה ולא ניסתה לחקור מהות הצוים וגירסת המושב, ששום בסיס לא היה לה, כי האב שותף לחלקתו של המערער. מכאן הסיק בימ"ש השלום כי משטרת אשקלון, בקבלה את תלונת המשיב, פעלה מתוך מניעים של נטייה לטובת המושב, או לפחות מתוך אי איכפתיות ורשלנות, בלי לבדוק בכלל אם הצו חל על התובע ומתוך חריגה. כיון שכך חייב בימ"ש השלום את המדינה לשלם למערער נזקיו בסכום של כ- 72,000 ל"י. בימ"ש השלום קבע כי המשיב אחראי כדי %90 לגרימת הנזק ומשטרת ישראל נושאת באחריות של %10 הנותרים.
ד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעוריהם של המשיבים ודחה את התביעה. לדעתו אין בראיות כדי להסיק שהמשטרה החליטה באורח מגמתי לכפות את ביצוע צו המניעה על המערער. לדעתו, משהוגשה תלונה ע"י המושב, פעלה המשטרה במסגרת סמכותה מכח סעיף 3 לפקודת המשטרה וסעיף 287 לחוק העונשין ואין לייחס לה מגמתיות. משניטל הבסיס לקביעה של יחס מגמתי נפתח שוב הפתח לטעון כי פעולת המשטרה נעשתה בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית הליכי המשטרה היו פועל יוצא מהתלונה והמעשים שנעשו נראים כמעשים הנעשים כרגיל ע"י המשטרה במסגרת תפקידיה. הערעור על כך נתקבל.
ה. עילתו של המערער מושתתת על רשלנות מצד המשטרה. בימ"ש השלום לא קבע כי הרשלנות בוצעה בעצם פתיחת החקירה על יסוד תלונת המשיב. הרשלנות התבטאה
בכך שלמרות זעקותיהם של המערער ואביו כי צו המניעה לא חל כלל על חלקת המערער, הרי לא רק שהמשטרה לא שעתה לטענות אלה ולא טרחה לבדוק אותן, אלא נאמר למערער ע"י מפקח המשטרה כי זה כלל אינו מעניין אותו. יתר על כן, עוד בטרם הגיע היום שהמערער הוזמן לחקירה, וכבר נתבקש ביהמ"ש להוציא צו מעצר נגדה זה כבר חורג מרשלנות ומלמד על להיטות מסויימת לאכוף את הצו. המחלוקת לא היתה כלל אם בוצעה עבירה ואם לאו, דבר שאין להכריע בו בלי חקירה, אלא טענת המערער היתה כי הצו כלל אינו חל עליו ועל חלקתו. לכן היתה חובה ראשונית לבחון את לשון הצו המקורי וצו ההבהרה ואין הדבר כרוך בשום טרחת יתר. יצויין, אגב, שהצו התייחס רק לאיסור שיווק שלא באמצעות המושב ועיקר פעולת המשטרה היתה למנוע את קטיף העגבניות דבר שהביא לנזק שהמערער טוען לו. גם אם סברה המשטרה כי היתה הפרה בעבר של הצו הרי בענין מניעת הפרה בעתיד, מן הראוי היה להפנות את הענין להליך עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש שהוא ההליך המתאים בכגון דא.
ו. לגבי המדינה הושתתה התביעה על רשלנות, הן ישירה והן שילוחית, כאחראית למעשי שוטרי תחנת אשקלון. סעיף 7 לפקודת הנזיקין המגן על עובד ציבור שביצע עוולה מוציא את ההגנה ממעשה שנעשה ברשלנות. סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים המקנה חסינות למדינה בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית, משאיר את האחריות על המדינה בגין רשלנות שבמעשה. המדינה אחראית אם היתה התנהגות עובד המדינה רשלנית ותהא העילה המשמשת עילת תביעה נגדו אשר תהא. גם פעולה בתחום הסמכות יכולה להיות ברשלנות ומכאן כי במצב כזה קמה אחריות המדינה.
ז. בהפעלת המשטרה היה המושב הכח המניע. זה עצמו אינו מטיל אחריות על המושב, גם אם המשטרה פעלה ברשלנות בצורת אכיפת הצו של ביהמ"ש, ואולם המושב לא הסתפק בהגשת תלונה או בקשת חקירה או אכיפה. אנשי המושב מסרו למשטרה שגם חלקה 15 מעובדת ע"י האב ואנשי המושב הובילו את המשטרה לחלקת המערער ויצרו את הרושם כי הצו מלכתחילה חל על חלקת המערער. התנהגות זו היתה פזיזה ולא שקולה וקרובה לגבול ההטעייה. סעיף 36 לפקודת הנזיקין מטיל על כל אדם וכלפי כל נכס החובה לנקוט באמצעי זהירות, כל אימת שאדם סביר צריך לצפות שבנסיבות המקרה עלול להיגרם נזק ממעשה או מחדל. מעשיו של המשיב מצויים בתחום סעיף 12 לפקודת הנזיקין הקובע כי "לענין פקודה זו, המשתף עצמו... מייעץ או מפתה למעשה או מחדל... יהא חב עליהם". המשדל עשוי להיות אחראי בגין מצג שוא של עובדה שנעשה ע"י המשדל, למרות שהמשודל עצמו אינו אחראי. במקרה דנן מוצדק הוא לייחס למשדל (המושב) את העוולה של המשודל (המשטרה) משום שהמושב לא רק צפה לנזק שנגרם בפועל אלא אותו נזק ממש ביקש לגרום.
ח. אשר לחלוקת האחריות .- נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון. בעוד בימ"ש השלום קבע כי יש להטיל על המשטרה %10 מהאחריות ועל המושב %90, סברה השופטת נתניהו בדעה מיעוט כי יש להטיל על המושב רק %25 מן האחריות ועל המשטרה %75 ואילו השופטים בייסקי ולוין סברו כ" יש לחלק את האחריות חלוקה שווה בין המושב לבין המדינה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד ע. אסנת וי. זהבילמערער, עו"ד גב' נילי ארד ובירם למשיבים. 24.7.84).

ע.פ. 217/84 - שמואל מנצורה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(ערעור על חומרת העונש - הערער נתקבל).

בגין עבירות שביצע יחד עם אחרים ועבירות נוספות נידון המערער ל-18 חודשים מאסר בפועל וביהמ"ש העליון החליט
להפחית מעונשו ולהעמיד את המאסר בפועל על תקופה של שנה, מאסר על תנאי לחצי שנה ומבחן לתקופה של שנתיים בהסכמת המערער. שני טעמים להקלה בעונש: האחד הוא הפער הגדול בין העונש שהוטל על המערער לבין זה שהוטל על שותפיו לעבירות, ובמיוחד העונש שהוטל על אחד השותפים שעבר עבירות דומות הקשורות באותה פרשה. שותף זה לא נדון כלל למאסר בפועל. אמנם, למרות זאת מן הראוי להטיל על המערער מאסר בפועל, בעיקר בגין עבירות חמורות נוספות שעבר, והן גניבת תיק משטרה ושיבוש הליכי משפט, אך יש מקום להקטין את תקופת המאסר במידה מסויימת כאמור לעיל. טעם נוסף להקלה הוא תסקיר שרות המבחן ממנו עולה שמדובר באדם שיש לגביו סיכוי סביר לשיקום בדרך טיפולית, אין בו דפוסי התנהגות עבריינית ועברו נקי. העבירות בוצעו במשך תקופה קצרה של כשבועיים, כך שיש מקום לראות בעבירות בהן הורשע כשלון חולף בהשפעת חברה לא נאותה.

(בפני השופטים: בך, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד דרורי למערער, עו"ד לוי למשיבה. 3.9.84).

ע.פ. 238/84 - עלי זבידאת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרעות ב"עם האדמה") (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ועמו צעירים נוספים ביקשו להביע מחאתם באשר לאירועים הקשורים ב"עם האדמה". הם יצאו לכביש הראשי המוביל לכפר סכנין, ביקשו לנתק את חוטי החשמל ולגרום לחשיכה, ומשלא הצליחו בכך הציבו חסימה בכביש כדי לתקוף בידוי אבנים את אנשי משמר הגבול המופקדים על הסדר. הם הפכו ג'יפ של מפעל בלוקים שבקרבת מקום, לרוחב הכביש, והציתו אותו. ביהמ"ש גזר למערער שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 100,000 שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה. זכותו של כל אזרח להביע את דעותיו ולהעלות את מחאתו בקשר לתופעות הקיימות בחברה, אך זאת תוך הקפדה על החוק ועל הסדר. מי שמפר את הסדר ופוגע בשלטון החוק דינו מאסר לתקופה משמעותית. העונשים שנגזרו אינם חמורים בנסיבות המקרה. טוען הסניגור כי לשם מיצוי הכלל של אחידות העונשים לא היה זה מן היאות לגזור למערער שנה מאסר שכן במקרים דומים ובקשר לאירועים הקשורים לאותו יום נדונו נאשמים אחרים לששה, שבעה או שמונה חודשי מאסר בפועל. השופט נתן כבר דעתו לסוגיה זו והבחין בין מקרה זה למקרים אחרים, בהדגישו כי למערער הרשעות קודמות על אותו רקע.
(בפנל השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד נעמנה למערער, עו"ד לירן למשיבה. 4.9.84) .

ע.פ. 386/84 _ בנימין חמו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הדחה בעדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המתלונן, שומר באתר בניה, מסר עדות כלפי שניים שפרצו וגנבו מחנות מכולת שבנתניה. שני החשודים הואשמו בהתפרצות ונעצרו עד תום ההליכים והמתלונן הוזמן להעיד כעד תביעה. המערער הוא אחיו של אחד החשודים ובאחד הימים הגיעו המערער ונאשם אחר לאתר הבניה ואיימו על המתלונן שלא יעיד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הדחה בעדות ודן אותו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירה חמורה באופיה ובנסיבותיה ויש בה כדי לפגוע בסדרי השלטון ובאושיות המשפט. למערער גם הרשעות קודמות מרובות בעבירות שונות הכוללות תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידיו וכדומה. עפ"י התסקירים של שירות המבחן אפשר לסייע למערער ולהעלותו על דרך הישר אך אעפ"כ אין עילה להפחית מעונש המאסר שנגזר למערער, בהתחשב במהות העבירה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לויןעו"ד וייג למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 27.8.84).

ע.פ. 461/84 - יוסף בוזגלו נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).

שלושה בני אדם, וביניהם המערער, נסעו ברכב בחוצות טבעון כאשר נהג הרכב איבד את השליטה ברכבו ונכנס לתוך חלון ראווה. עם התרחשות התאונה נמלט הנהג מהמקום משום שבינתיים הגיע רכב משטרתי. בהתקרב השוטרים הבחין אחד מהם כיצד נזרקת מתוך הרכב חבילה. זו נתגלתה בסמוך למקום התאונה והתברר כי היא מכילה חשיש. השוטר אמר בעדותו כי המערער הוא שישב במושב האחורי שברכב והוא שזרק את החבילה מתוך הרכב. השופט האמין לעדות השוטר וראה אפשרות לבסס על פיה את ההרשעה, מה גם שהמערער נתבקש ע"י חוקרי המשטרה למסור טבילת ידיים כדי לערוך בדיקה מעבדתית אם למערער היה מגע עם סם והמערער סרב לכך. כיון שכך הרי בדין הורשע המערער. ביהמ"ש הטיל על המערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. העונש מתאים לנסיבות המקרה ואין להתערב בו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד נוימן למערער, עו"ד לירן למשיבה. 4.9.84) .

ע.פ. 578/84 - אריה הלפרין נגד מדינת ישראל

*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירה של קבלת דבר במרמה עפ"י סעיף 415 לחוק העונשין ובזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר על פי סעיף 418 לחוק. בפירוט העובדות שבכתב האישום צויין, בין היתר, כי לנאשם הרעועות קודמות בגין קבלת דבר במרמה ובגין זיוף. בחלק של כתב האישום בו מובאות הוראות החיקוק הוזכר לצד סעיפים 415 ו- 418 גם סעיף 436 לחוק העונשין. סעיף 436 קובע בין היתר כי העובר עבירה לפי סעיפים 415 ו- 418, לאחר שהורשע קודם לכן בעבירה לפיהם, דינו מאסר שבע שנים. מכאן כי העובדה שנאשם עבר קודם עבירות דומות הופכת לחמורה יותר את העבירות שנעברו והעונש חמור יותר. לגבי עבירה לפי סעיף 415 העובדה של הרשעה קודמת גם משנה את הסמכות מבימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי כי יימחקו האיזכורים של ההרשעות הקודמות וכן כי השופטת שעמדה לדון בתיק תפסול עצמה מאחר וכבר קראה את כתב האישום והיתה בשל כך ערה לעובדה שהמערער הוא בעל הרשעות קודמות. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה.
סעיף 36 (כמו עוד מספר סעיפים בחוק העונשין) מהווה חריג לכלל המקובל על פי שיטת המשפט שלנו שלפיו אין מביאים לידיעת ביהמ"ש בשלב ההוכחות את עברו הפלילי של הנאשם. עפ"י הכלל המשפטי אין מוכיחים הרשעות קודמות של נאשם, אלא אם הורשע בדינו ואחרי שהורשע, אולם כלל זה איננו חל מקום בו קבע המחוקק מפורשות כי ההרשעה הקודמת היא חלק מהותי מהעבירה וממילא מהאישום. במקרה כזה יש לציין את העבירה הקודמת בכתב האישום ואף יש להוכיח אותה במהלך הבאת הראיות בטרם הרשעה. כיון שכך אין ממש בטענת המערער כי נפל פגם בניסוחו של כתב האישום ואין יסוד לבקשה כי ביהמ"ש יפסול את עצמו.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד היכל למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 29.8.84).

ב.ש. 732/84 - יעקב לוי... בע"מ נגד אסי דיין ואח'

*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).

המבקשת איחרה את המועד להפקדת ערבון להבטחת הוצאות המשיבים בערעור כאשר הפקדון הופקד באיחור של כחודשיים. משום מה קובל הערבון, כנראה בטעות שנגרמה ע"י המזכירות. לאחר מכן הגיש המבקש בקשתו להארכת המועד להפקדת הערבון. הבקשה נתקבלה.
נימוקי הבקשה מבוססים בעיקר על הטענה כי המבקשת נקלעה למצב כספי קשה ולא מצאה דרך לגייס את סכום הערבון אלא באיחור. קשיים כספיים אינם בדרך כלל הסבר
לאיחור ולו גם במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש. בענייננו הופקד כבר הערבון וקובל ע"י המזכירות והגזברות, ומאחר שהמבקשת לא הסתפקה בבקשה סתמית אלא הסבירה בפרוט את סיבת האחור נראה שאין זה המקרה הראוי להחמרה. לפיכך הוארך המועד באופן שהערבון שכבר הופקד יקובל כדין.

(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד יאיר גרין למבקשת, עו"ד ש. בן שוהם למשיבים. 12.9.84).

ב.ש. 276/84 - עין טל (1983) בע"מ נגד רוחמה רובינשטיין ואח'

*הצטרפות כצד לבקשה לד"נ (בקשה להצטרף כצד לבקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

המשיבים התדיינו בינם לבין עצמם בביהמ"ש המחוזי בענין זכויות הניצול של פטנטים שהבעלות עליהם היתה שנויה במחלוקת. המשיבה השניה שעסקה בייצור לפי הפטנטים שבמחלוקת נכנסה להליכי פירוק, והמבקשת עתרה כבר קודם לכן בביהמ"ש העליון להצטרף כצד בערעור שהוגש על החלטת ביהמ"ש המחוזי, בטענה כי לאחר שניתן פסה"ד בדרגה הראשונה ולפני שנשמעו הערעורים רכשה היא בהליכי הפירוק של המשיבה השניה את זכויות הניצול הייחודיות בפטנטים. המשיבה התנגדה לצירוף המערערת כצד, יתר המשיבים הסכימו וביהמ"ש לא החליט החלטה פורמלית ודן בערעורים לגופם וכמשתמע מפסק הדין לא ראה להיזקק לבקשת הצירוף ולהענות לה. עתה הגישה המבקשת בקשה להצטרף לדיון הנוסף בנושא, ושוב המשיבה מתנגדת ויתר המשיבים אינם מתנגדים. בעת הדיון בבקשה הובהר למבקשת כי מכיון שלא היתה צד לאף אחד מההליכים האמורים, עדיין פתוחה הדרך לפניה לתבוע את זכויותיה לניצול ייחודי של הפטנטים, אם אמנם יש לה זכויות כאלה, בפני ביהמ"ש המחוזי. כיון שכך הסכימה המבקשת לוותר על בקשתה, אך מאחר שמלכתחילה לא בחרה את ההליך המתאים כדי להתמודד על זכויותיה, ובקשתה היתה חסרת סיכוי, חוייבה בתשלום הוצאות למשיבה.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד עזריאלי למבקשת, עו"ד גבריאלי למשיבה. 16.9.84).

ב.ש. 709/84 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מסירת ידיעות לאויב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם במסירת ידיעות לאוייב ומגע עם סוכן חוץ. הוא נעצר לצורכי חקירה ביום 15.1.84 וביום 31.1.84 הוגש נגדו כתב אישום. באותו תאריך הובא העורר בפני ביהמ"ש המחוזי לפני דן יחיד להארכת מעצרו ולפי בקשת סניגורו דאז נדחה הדיון ליום 6.2.84. בתאריך זה נתברר שהעורר שחרר את סניגורו וביהמ"ש דחה את הדיון ליום 22.2.84 ומינה לו סניגור. הסניגור החדש ביקש דחייה כדי ללמוד את חומר הראיות והדיון נדחה ליום 4.3.84. בתאריך 4.3.84 ביקש הסניגור, בהסכמת התביעה, לצוות שהעורר יבדק בדיקה פסיכיאטרית וביהמ"ש, בהרכב של דן יחיד, נענה לבקשה ועם זאת הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביום 3.4.84, היינו למעלה מששים יום לאחר שנעצר, הובא העורר לפני הרכב וכפר בעובדות המיוחסות לו. עקב חילופי הסניגורים עדיין לא נתקיים משפטו של העורר אך מסתבר שנקבעו כבר תאריכים למשפט וניתן לסיימו תוך זמן קצר. עקב החלפת סניגורים הוגש הערר הנוכחי באיחור רב וההליכים נמשכו זמן נוסף עקב הצורך למנות לעורר פרקליט לצורך ההופעה בערר.
שלוש הן הטענות שעורר הסניגור: ראשית, משפטו של העורר התחיל לאחר שכבר חלפו ששים ימים מהגשת כתב האישום ולכן מן הדין היה לשחררו כמצוות סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי; שנית, חומר הראיות שבידי התביעה אינו מצדיק מעצר בגדר סעיף 111 סיפא לחוק הקובע עונש מירבי של מאסר עולם ולפיכך יש לביהמ"ש שיקול דעת אם לעצור את העורר ואין הוראותיו של סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי חלות; שלישית נוכח נסיבות העבירות המיוחסות לעורר וטעמים אישיים הכרוכים במצב בריאותו מן הדין לשחררו בערובה.

אין חולקין שכתב האישום הוגש ביום 31.1.84 והקראת כתב האישום נתקיימה רק ביום 3.4.84. אם אמנם יש לראות בהקראת כתב האישום תחילת המשפט לענין סעיף 52 לחוק סדר הדין, כפי שהדבר משתמע לכאורה מסעיף 143 לחוק סדר הדין, מן הדין היה לשחרר את העורר ממעצרו ימים ספורים לפני הקראת כתב האישום. העורר היה צריך לפנות בנסיבות אלה לביהמ"ש המחוזי שישחררו, אך הדבר לא נעשה והשאלה היא אם המעצר תקף ואם לאו. התובעת טענה כי חרף הוראות 143 לחוק סדר הדין לא פקע צו המעצר לאמר שחלפו 60 יום מיום הגשת כתב האישום, גם משום שהדחייה בהקראת כתב האישום נגרמה בשל בקשות דחיה שהוגשו על ידי העורר ועל כן אינו יכול להשמע בטענה שהיה איחור בהקראה, וגם משום שמשפטו התחיל ביום 4.3.84 עם מתן ההחלטה שהעורר יבדק בדיקה פסיכיאטרית טענות אלה יש לדחות.
מטרתו של סעיף 52 היא להבטיח שמשפטו של נאשם יתחיל להתברר תוך ששים יום מעת הגשת כתב האישום ושום התנהגות או השתק מצדו של הנאשם אינם יכולים לעמוד נוכח הוראותיו המפורשות של החוק. אם בקשות הנאשם גרמו לדחיית הקראת כתב האישום מוסמך שופט ביהמ"ש העליון, לפי סעיף 54, לצוות על הארכת המעצר ובנסיבות כאלה לא יהיה קושי לקבל צו הארכה בגדר הסעיף האמור. אין גם לראות את המשפט כמתחיל עם מתן החלטת ביהמ"ש על בדיקת העורר בדיקה פסיכיאטרית. התובעת מסתמכת על פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים לפיהם יש לראות במתן צו כזה התחלת משפטו של נאשם. אין צורך להחליט אם ההלכות האמורות בדין יסודן אם לאו, משום שגם אם בדין יסודן ברור שהצו שניתן כאן והמהווה לפי הטענה את תחילת המשפט, צריך היה להינתן ע"י ההרכב המוסמך לברר את משפטו של הנאשם, היינו הרכב של שלושה שופטים. בנסיבות אלו אין לראות בצו הבדיקה שניתן ע"ישופט יחיד משום תחילת משפטו של העורר.
לחילופין ביקשה התובעת שביהמ"ש העליון יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי יורה על מעצרו מחדש של העורר לתקופה של שלושה חודשים על יסוד בקשה בכתב שהוגשה. עקרונית הבקשה למעצר מחדש מוצדקת. הלכה פסוקה היא שאם התחיל המשפט לאחר שכבר עברו ס6 יום מיום הגשת האישום קמה מחדש סמכותו של ביהמ"ש לעצור את הנאשם עד גמר ההליכים. לפיכך אין מניעה שהתביעה תעתור לביהמ"ש המחוזי לעצור מחדש את העורר ואין צורך שביהמ"ש העליון ידון בבקשת המעצר. כדי לאפשר לתביעה לפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשת מעצר הוחלט להאריך ב- 15 יום את תקופת המעצר.

(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ש. מור יוסף לעורר, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 5.9.84).

ב.ש. 794/84 - ריימינד פארג' נגד מדינת ישראל

*בקשה לשחרור ממעצר (סחיטה וגניבה) (בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נדחתה).

נגד העורר מתנהל משפט בביהמ"ש המחוזי בחיפה בגין עבירות שביצע כנגד המתלוננת. זו ידועה כיצאנית, והעורר, עפ"י הנטען, גנב ממנה תכשיטי זהב ובגדים, הוציא ממנה במעשי סחיטה סכומי כסף ניכרים שהגיעו לידיה כאתנן ובנסיבות המקרה טוענת התביעה שהעורר חי על רווחיה של היצאנית לאחר הגשת כתב האישום ציווה ביהמ"ש על מעצר העורר עד לגמר ההליכים, גם בגלל חומרת העבירות וגם עקב עברו הפלילי. בינתיים העידה המתלוננת נחקרה והשלימה עדותה, ולאחר מכן הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בשאלת מעצרובנימוק שעדותה של המתלוננת רצופה סתירות כה משמעותיות שאין לסמוך עליה כלל ועיקר ולא ניתן יהיה להשתית עליה הרשעה. שופט ביהמ"ש המחוזי שדן בבקשה, התרשם שהסתירות אינן כה מהותיות והחקירה לא הפריכה את דברי המתלוננת. הערר נדחה.

השופט בדרגה הראשונה לא יכול היה בעיון חוזר לומר יותר מכך ויתכן שאפילו אמר יותר מדי, שהרי השופט השומע את המשפט, הוא ולא אחר, יצטרך לקבוע עד כמה המתלוננת מהימנה היא ועד כמה ניתן לסמוך על דבריה. כל התערבות של שופט אחר, אם באותה דרגה, ואם בדרגה גבוהה יותר בהערכת טיבה של העדות ומהימנותה של העדה, היא התערבות לא רצויה ומזיקה בניהול התקין של ההליך המשפטי. בנסיבות אלה אין לשנות החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לשחרר את העורר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אולמן לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 12.9.84).

ב.ש. 784/84 - מדינת ישראל נגד באסם שייך ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

למשיבים מיוחסות 20 עבירות חשיש בתקופה של 5 שנים כשהכמות הכוללת מגיעה ל- 7 טון. הדיון מתמשך בממדים בלתי רגילים, הן מסיבות אובייקטיביות, אותן מדגיש הסניגור והן מסיבות סובייקטיביות מצד ההגנה שאותן מדגיש ב"כ התביעה ועליהן עמד השופט השומע את התיק. בין סיבות אלה, התמשכות החקירה ללא צורך, אי הענות לתאריכים שהוצעו, בקשה לפסילת שופט ואף אי הופעה. הסניגור טוען כי ניתן היה לעשות יותר כדי לזרז את שמיעת התיק בתחילתו וכי ארכו החדשים עד שהגיע תורו לשמיעה. אך כבר לאחר כל זאת ניתנה החלטה להאריך את המועד בשלושה חדשים ועתה מבקשת התביעה הארכה נוספת מאז ההחלטה הקודמת נתקיימו 14 ישיבות בפגרה והיה זה בודאי מאמץ ראוי לקדם את שמיעת התיק. נראה שדרוש עוד זמן לא מבוטל עד שניתן יהיה לסיים את המשפט גם כאשר כל הצדדים יעשו הכל כדי לקדם את השמיעה. במצב זה יש לשקול את האינטרס הפרטי של המשיבים לעומת האינטרס הצבורי. לנוכח החומרה המפליגה של העבירות, אורך הזמן בו בוצעו והכמות העצומה של הסם, הרי האינטרס הצבורי חייב לקבל כאן את זכות הקדימה. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בעוד שלושה חדשים.

(בפני: השופטת גב' נתניהו. עו"ד רומנוב למבקשת, עו"ד זיו למשיבים. 4.9.84) .

ב.ש. 800/84 - שמעון אלפסי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

אדם בשם שמעון נטל ללא רשות את רכבו של המתלונן והלה הגיש תלונה למשטרה ובעקבותיה הועמד שמעון לדין ונדון לשמונה חדשי מאסר. באוגוסט 1984 בא העורר לבית המתלונן ודרש ממנו במפגיע שיוע לו כספים על מנת לקנות סמים עבור שמעון הנמצא בחופשה מהכלא. הוא איים עליו כי שישתחרר שמעון מהכלא "לא יהיה לך טוב". כעבור יומיים חזר העורר יחד עם אדם אחר למתלונן וחזרו תוך איומים על דרישתם לתת להם 100 דולר כדי לקנות הירואין, איימו באולר שהחזיק הנאשם האחר, ובסופו של דבר נכנע המתלונן ונתן להם 10,000 שקלים. לאחר שקיבלו את הכסף דרשו ממנו שיכין להם למחרת היום עוד 100 דולר. נגד השניים הוגש כתב אישום וביהמ"ש הורה לעצרם עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה. הסניגור סבור שאין זה מקרה שחומרת העבירה מצדיקה את המעצר ומה גם שעברו של העורר נקי. לדעתו גם אין ראיות מספיקות שעל פיהן מוצדק ליתן את הצו.
מבין העבירות החמורות המצדיקות כשלעצמן, במקרה מתאים, מעצר עד תום ההליכים, עבירת הסחיטה באיומים היא מהאופייניות והבולטות ביותר. בנסיבות כפי שתוארו, אפילו עברו של העורר נקי, קיימת הצדקה למתן הצו. קיימות גם בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אלוני לעורר, עו"ד ליבנה למשיבה. 14.9.84).

ב.ש. 803/84 - מדינת ישראל נגד שמואל לוי

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בעבירה של סחר בהירואין, ניתנה בשעתו החלטה לעצרו עד תום ההליכים וערר בביהמ"ש העליון נדחה, לאחר שנחה דעתו של השופט כי קיימות ראיות לכאורה דיין ומאחר ומדובר בסחר בהירואין. באותו כתב אישום, הואשם עוד נאשם בשם אביטן, אף הוא נעצר עד תום ההליכים ואף עררו לביהמ"ש העליון נדחה. בינתיים שוחרר אביטן בערבות ואז ביקש המשיב עיון מחדש במעצרו בטענה כי נוצרה אפליה בין שווים. טענה זו נתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי שהחליט לשחרר את המשיב בערובה והערר על כך נתקבל.
הסיבה שהביאה לשחרורו של אביטן נעוצה בנסיבות אישיות מיוחדות. יש לו ילד רך החולה במחלת האפילפסיה. עובדה זו היתה ידועה בעת שהוחלט על מעצרו אך נוכח מומרת העבירות הוחלט שלא להתחשב בכך. בינתיים חל שינוי בנסיבות, אביו של אביטן שטיפל בילד נפטר והילד נשאר עזוב לנפשו. ביהמ"ש שדן בבקשה לעיון חוזר נוכח שינוי זה צריך היה לאזן בין האינטרס הציבורי ובין טובתו של הילד שלא יהיה מופקר, ותוך שקילת מאזן זה החליט לשחרר את אביטן. אין כל דמיון בין נסיבותיו האישיות של המשיב לאלה של אביטן. הסניגור טוען כי לצורך השאלה אם קיימת אפליה יש לבדוק רק את הנסיבות הרלוונטיות למעצר ולא את הנסיבות הרלוונטיות לשחרור. אין ממש בטענה זו. הנסיבות הרלוונטיות הן לא רק אלה המדברות בעד המעצר אלא גם המדברות בעד השחרור. המשקל של מכלול הנסיבות הוא הקובע אם לעצור ואם לאו.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רומנוב לעוררת, עו"ד קישלר למשיב. 7.9.84).

ב.ש. 806/84 - סמיר סעדו נגד מדינת ישראל

*שחרור ממעצר (סמים) (בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם יחד עם,שלושה אחרים בקשירת קשר ליבא שלושה וחצי ק"ג הירואין. עם כתב אישום הורה ביהמ"ש לעצור את הנאשמים עד גמר ההליכים. היה זה במרץ 1984. הנימוק למעצרו של העורר היה גם חומרת העבירה וגם עברו הפלילי שכן יש לו הרשעות קודמות בעבירות סמים ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. הראיות במשפט החלו להשמע ביום 4.9.84 ואז הסתבר כי שלושת הנאשמים האחרים, שאחד מהם הוא עד התביעה המרכזי נגד המבקש, טוענים נגד קבילות ההודאות שמסרו ולפיכך מספר ימי דיון הוקדשו למשפט זוטא. מספר דיונים שנקבעו לנובמבר ייוחדו בעיקר להשלמת משפט הזוטא. לפיכך עתר המבקש לשחררו ממעצר שהרי משפטו שלו טרם החל וספק אם יתחיל להשמע לגופו בחודש נובמבר ואז יהיה נתון במעצר כבר 9 חודשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערך על כך נדחה.
אין לומר שביהמ"ש ישב באפס מעשה ולא התייחס למשפט. השלמת משפט הזוטא עשויה לחרוץ במידה רבה את גורל כל הנאשמים ועתידה לקרב עד למאד את גמר המשפט גם נגד העורר. לכן קיים סיכוי סביר שמשפטו של העורר יסתיים עוד לפני שתחלוף שנה. אילו היה מדובר בעבירה שאיננה כה חמורה בנסיבותיה ובנאשם שאינו נגוע בעבר פלילי כה כבד, אפשר ששיהוי רב במיוחד בתחילת שמיעת הראיות במשפטו היה מצדיק את שחרורו בערובה. אולם כאן מדובר בעבירת סמים שהיא מן החמורות שנדונו בבתי המשפט בישראל ובנאשם שהוא עבריין מועד גם בעבירות סמים. במקרה כזה גובר ההיבט הציבורי על השיקול האישי.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קדרי לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 12.9.84).

ב.ש. 816/84 - אהוד אור נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר פנה לסניף בנק דיסקונט בכפר סבא וביקש שיפדו עבורו תעודות מניות השייכות למתלונן ואשר נשלחו אליו מארה"ב. שווי התעודות היה כ- 32,000 דולר. את התעודות הציג העורר לבנק כשהוא מתחזה להיות המתלונן, וכאשר הוא עושה שימוש בדרכון מזוייף. פקידי הבנק פדו את המניות והעבירו את תמורתן לידי העורר. התביעה האשימה את העורר בסדרת עבירות מרמה וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסיבה המרכזית שהניעה את השופט לצוות על המעצר הם שלושת נסיונות שנעשו להתערב אצל העדים המרכזיים במשפט, המתלונן ושלושה מעובדי הבנק, שלא ישתפו פעולה עם חוקי המשטרה, שלא ישמיעו דברים העשויים להפליל את העורר, ולא יצביעו עליו במסדר זיהוי. הערר נדחה.
המעשים שמדובר בהם חמורים, אך יתכן כי עבירות המרמה כשלעצמן לא היה די בהן להצדיק את המעצר, אולם אי אפשר להתעלם מהמעשים החמורים שנעשו במטרה לשבש את הליכי החקירה. במיוחד אמור הדבר במכתב שנשלח כביכול ע"י ההנהלה הראשית של בנק דיסקונט למנהל מחלקת ניירות הערך שבסניף הבנק, שעפ"י תוכנו נועד להניא את פקידי הבנק, מתוך פחד, לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה. באשר נסיונות מעין אלה כבר נעשו בעבר קיים עדיין החשש שעלולים הם לחזור על עצמם. בנסיבות אלה אין להתערב בהחלטת המעצר. .

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קמר לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 16.9.84).

ב.ש. 820/84 - פאוזי נאסר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בהחזקת ששה רימוני רסס מתוצרת תעש שרכש תמורת 30,000 שקלים, החזקת אקדחים ומכירת אקדח לאדם אחר. את הנשק החזיק העורר במקומות סתר מחוץ לביתו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור טוען כי אם מקבלים את דברי העורר כאמינים, ואם מניחים שהודאתו שנגבתה ע"י חוקריו קבילה, יש לקבל את הדברים במלואם לרבות ההסבר להחזקת הנשק, היינו כי העורר היה עד תביעה עיקרי במשפט שבו הורשע אדם במעשה רצח, ולכן ריכז בידיו כלי נשק להגנה עצמית. ברם, ההסבר של העורר אינו מתיישב עם מסכת העובדות ועם הדרך שבה רכש את הנשק והטמין אותו במקומות שונים. ברכישת רימוני רסס ובאחזקתם במקומות מסתור ישנה חומרה יתירה במיוחד על רקע המציאות שבה אנו חיים. די היה בעובדה זו בלבד כדי להצדיק את החלטת המעצר ועל אחת כמה כשמתווספת לכך החזקת האקדחים וגם סחר בנשק. לכן אין להתערב בהחלטת המעצר.
לפני שנדונה הבקשה למעצר עד גמר ההליכים, כאשר העורר היה מוחזק במעצר לצרכי החקירה, הגיש הסניגור בקשה לשחרר את העורר לשלושה ימים מטעמים הומאניטריים ודתיים, ערב החג המקודש על בני העדה המוסלמית, השופט ביקש את תגובת הפרקליטות וללא דיון במעמד בעלי הדין החליט לדחות את הבקשה. עתה הבקשה אינה אקטואלית עוד, והערר כנגד החלטה זו הוא אקדמי בלבד. הסניגור טוען כי בבקשה מעין זו לא יכול היה השופט להחליט ללא שמיעת בעלי הדין ולדעתו שמיעה כזו נדרשת עפ"י החוק. אין צורך להביע דעה נחרצת אם היה צורך בשמיעה כזו, גם כאשר מדובר לא בדיון בענין מעצרו או שחרורו של העורר באופן מוחלט אלא בבקשה לשחרור מוגבל ולמטרה מיוחדת אולם ככלל, חשוב שכל דיון בענין מעצרו של אדם, יישמע במעמד באי כוח בעלי הדין. על אחת כמה וכמה שהדבר רצוי והכרחי כשהשופט הדן בבקשה איננו השופט שהחליט על המעצר הראשון ושכבר שמע את בעלי הדין.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 17.9.84).

ד.נ. 24/84 - מעוף נתיבי אויר בע"מ ואח' נגד שר התחבורה ואח'

*קביעת 'נתיב' לצורך הגבלת טיסות שכר (העתירה נדחתה).

העותרות ביקשו לקיים דיון נוסף בענין שנדון בבג"צ 508/83. השאלה שביקשו העותרות להעלות בדיון הנוסף הינה השאלה אם קביעת "נתיב" לצורך ההגבלות באשר לטיסות שכר הינה בת פועל תחיקתי הדורשת פרסום בתקנות. נפסק כי אין מדובר בתקנה בת פועל תחיקתי הטעונה פירסום והבקשה לדיון נוסף נדחתה. הגדרת "נתיב" בו טס מוביל נקוב של ישראל אינה כוללת הוראה מפורשת בענין פרסום הנתיבים בדרך כלשהי ואין לומר כי מדובר בקביעה בת פועל תחיקתית. השאלה היכן טסים בקו סדיר היא בגדר הסתמכות על נתון עובדתי גרידא. מדובר באמת מידה עובדתית אשר על יסוד ידיעתה לומדים וממנה מסיקים מה אופיה של טיסת השכר, היינו האם היא בגדר טיסת שכר בנתיב או לאו. אין לומר כי ההחלטה בענין דנא סותרת החלטות קודמות של ביהמ"ש העליון באופן שתצדיק דיון נוסף.

(בפני: הנשיא שמגר. 4.9.84).

בג"צ 734/83 - יעקב שיין והאגודה לזכויות האזרח נגד שר הבטחון והרמטכ"ל

*קריאות חוזרות למילואים שלסרבן שרות בלבנון (העתירה נדחתה).

העותר נקרא לשרות מילואים בלבנון לתקופה של חודש ימים. הוא סרב לשרת בלבנון משום "השקפתו המצפונית כי שהיית צה"ל בלבנון אינה חוקית...", הועמד לדין משמעתי ונדון ל- 35 ימי מחבוש. בעודו נתון במעצר קיבל צו קריאה נוסף לשירות מילואים מיום 20.11.83 ועד 20.12.83. ביום 21.11.83 התייצב ביחידתו ושוב סרב לצאת לשירות בלבנון, נשפט ונדון ל- 28 ימי מחבוש. בעת ישיבתו בכלא קיבל צו לשרות מילואים לתקופה של 20 ימים נוספים. עתירתו של העותר היא כי יבוטל צו המילואים האחרון. טענותיו הן כי צו הקריאה לא הוצא כדי לשרת צורך צבאי אלא כדי להתנקם בו ולהעניש אותו על סרובו לשרת בלבנון, וכן כי הצו בטל משום שלא קדמה לו תקופה התרעה של 42 יום, הקבועה ליוצאי שירות מילואים שנתי, וכן משום שימי המאסר לא הובאו במשבון שירות המילואים למרות שעפ"י הוראות צה"ל הן באות בחשבון כימי שירות מילואים. העתירה נדחתה.
אין לומר כי קריאת העותר למילואים החדשים אינה כדי לשרת צורך צבאי. לענין תקופת ההתרעה של 42 יום וחישוב ימי הכלא כימי מילואים - עפ"י החוק אין שום הגבלה באשר למרווח זמן שבין הקריאה למילואים לבין היציאה למילואים וכן אין הגבלה של מרווח זמן בין שתי תקופות שירות מילואים פעיל שנתי. קיימות הוראות הקובעות מועד התרעה של 42 ומרווח בין שתי תקופות שירות מילואים, אך לנוכח התרבות מקרי הסרבנות לשרת בלבנון סוייגו ההוראות, ונקבע כי חייל המסרב לשרת במילואים במקום שנקבע לו יקבל מיד עם כליאתו צו לשירות מילואים ללא התרעה, וכי ההוראה שאין להאריך תקופת שירות מילואים באשר חייל היה במאסר, במחבוש או במעצר תוך תקופת השירות לא תחול על מקרה שבו נכלא חייל בשל סרוב לשרת במילואים במקום שנקבע לו. אין לומר כי תיקון הוראות אלה פסול.
אשר לטענה שהמאסר היה שלא כדין משום שזכות היא בידי העותר להתנגד לשירות בלבנון מטעמים של מצפון - הנושא של סרבנות גיוס מטעמי מצפון נדון רבות ע"י משפטנים ופילוסופים ועבר התפתחויות רבות בצבאות העולם. המחוקק הישראלי הכיר בטעמים שבמצפון כנימוק לפטור מגיוס של אשה, ואין כל זכות לפטור מטעמים שבמצפון לגבר. ברם, נראה שטעמים שבמצפון יכול וישמשו כאחד הנימוקים המאפשרים לגורמים המוסמכים להתחשב בהם לפי שיקול דעתם לפטור מחובת השירות הצבאי, סמכות שהוענקה לשר הבטחון בחוק. המצב שונה במדינות לא מעטות וביניהן אנגליה וארה"ב שבהן קיימת זכות שבדין לפטור מחובת שירות צבאי מטעמים שבמצפון, אך זאת רק כאשר ההתנגדות המצפונית היא לשירות צבאי בתור שכזה, מתוך
שהמתנגד דוגל באי אלימות באופן כללי. כאשר הסרבנות היא סלקטיבית, ונובעת מנימוקים אידיאולוגיים פוליטיים שלא לפעול נגד קבוצות מסויימות או במקומות מסויימים, היא לא זכתה להכרה. סרבנותו של העותר דנן היא סרבנות סלקטיבית מובהקת והיא פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה וגורמת לאפליה בתחום הגיוס הצבאי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - השופט אלון, עו"ד פלדמן לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 26.8.84).

ע.א. 539/81 - שלמה גולדמן ואח' נגד מנהל מס עזבון

*הפקדות בקופות גמל לצורך פטור ממס עזבון

(הערעור נדחה).

ביום 16.3.80, כאשר חוק מס עזבון עדיין היה בתקפו, נפטרה המנוחה דבורה גולדמן והיא בת 80 שנה. שווי נכסי עזבונה ביום הפטירה היה כ- 11 מליון לירות ובין נכסים אלה היו 3,3 מליון לירות שהשתלמו עם פטירתה ליורשיה ע"י שתי קופות גמל מוכרות. כספים אלה מקורם בשתי הפקדות שוות בסך 5,000 שקלים בכל אחת מהקופות בחודש ינואר 1973 ושתי הפקדות שוות בסך 4,000 שקלים בכל אחת מהקופות בחודש מרץ 1974. מקור ההפקדות בתמורת נכסי ירושה שהגיעו לידי המנוחה. בשנת המס 1972 היו הכנסות המנוחה כ- 600 שקלים ובשנת המס 1973 כ- 650 שקלים. שוויון הכולל של ההפקדות היה כשליש מנכסי המנוחה בזמן ההפקדות. המשיב כלל את הסכומים הנ"ל בין נכסי העזבון, ערעורם של המערערים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ביהמ"ש המחוזי סבר שלפי סעיף 3(א)(4) לחוק מס עזבון אין לכלול בגדר "סכום המתקבל על הדעת בנסיבות המקרה" סכומים העולים על הסכומים הניתנים לניכוי לפי סעיף 47 לפקודת מס הכנסה, אך לאחר פסק הדין נפסק ע"י ביהמ"ש העליון כי בקביעת פטור בתשלום מס עזבון מסכומים המשתלמים עפ"י חברות בקופת תגמולים אין להתחשב בהוראות הפטור לגבי הפרשות לקופת גמל לפי פקודת מס הכנסה. עוד נקבע ע"י ביהמ"ש העליון שמן הראוי היה לקבוע את גבולות הסכום המתקבל על הדעת בשים לב בעיקר למטרות, שלהן כרגיל משמשת קופת גמל. המערערים מסכימים שבמקרה שלפנינו אין יחס סביר בין סכומי ההפקדות בקופות הגמל לבין הכנסותיה השוטפות של המנוחה, אולם טענתם היא כי כשאין מדובר בשכיר, ניתן להביא בגדר ההפקדות הראויות לפטור גם תמורתם של נכסים שנמכרו ע"י הנישום, ואת סבירות הסכום שהופקד יש ללמוד לפי היחס בין סכומי ההפקדה לבין שווי כלל נכסי הנישום, ואין נפקא מינה שמדובר בהפקדות חד פעמיות אכן, נראה שאף הפקדה חד פעמית בקופת גמל עשויה לבוא בגדר סכומי הפטור, אך זאת בתנאי שיש יחס סביר בין סכום ההפקדה לבין סכומי ההכנסה השוטפת של המנוח. אין ללמוד את סבירות ההפקדה לפי היחס שבין סכומה לבין שווי כלל נכסי המנוח אפילו כשאינו שכיר. זאת משני טעמים: ראשית, פלוני המוכר את נכסיו ומשקיע תמורתם בקופת גמל רק משנה את אפיקי השקעתו. אלמלא ההפקדה היו נכסיו כלולים בנכסי העזבון ואין טעם לפטור את היורשים מהמס רק בשל כך שהנכסים פשטו צורה ולבשו צורה; שנית, סעיף 3(א)(4) לחוק שולל את תחולת הפטור מדמי תמורה ששלמו ושעלו על סכום המתקבל על הדעת בנסיבות המקרה. לו צדקו המערערים שהמנוחה, שלא היו לה הכנסות שוטפות כמעט, היתה רשאית למכור את נכסיה ולהשקיע את התמורה בקופת גמל תוך קבלת פטור, לא היה בנמצא שום קנה מידה כדי לקבוע את סבירות הסכום שהופקד. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור.