תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 12

ע.א. 352/83 - שולמית קיסרי ואח' נגד גיל קיסרי

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערערים הם אשתו ובנו הקטין של המשיב. המשיב חוייב בתשלום 9,000 שקל למזונות הקטין צמוד למדד אפריל 1983, כשלסכום זה מצטרף תשלום של 120 דולר בשקלים עבור מדור לכן ו- 200 דולר בשקלים כמדור לאשה. החיוב בדמי מדור למערערת ולקטין הוא פועל יוצא מן הממצא כי היה למערערת הצדק לעזוב עם הקטין את הדירה המשותפת של בני הזוג. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. לענין סיבת עזיבתן של הילד והאשה מהבית - ביהמ"ש לא ראה את המשיב בלבד כנושא באחריות להפרת השלום והשלווה אלא האשים את שני הצדדים בהתנהגות בה הבעל יורד לחיי אשתו והאשה יורדת לחייו. במצב דברים זה, קבע ביהמ"ש, ברור שאין מדור שליו לאף אחד מהצדדים ולא לילדים ועל כן היתה לאשה סיבה מבוררת לעזוב את הדירה המשותפת במימצא עובדתי זה אין להתערב. אין גם להתערב בממצאו של ביהמ"ש בדבר גובה דמי המדור. צדק גם ביהמ"ש כאשר לא נתן צו האוסר על המשיב להכנס לדירת בני הזוג, שכן צו איסור כניסה וחיוב בדמי מדור הם שני סעדים הבאים להבטיח אותה מטרה, כשהבחירה ביניהם נתונה לשיקול דעהו של ביהמ"ש עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
ג. אשר לערעורה של האשה על אשר לא נפסקו לה מזונות מחוץ לדמי מדור וערעורו הנגדי של המשיב על כי מזונות הקטין הוטלו רק עליו והמערערת לא חוייבה להשתתף בהם - בענין זה ביקש כל אחד מהצדדים להראות כי טעה ביהמ"ש בקביעת הכנסתו של כל אחד מהם. דא עקא שביהמ"ש העליון אינו מתערב בענין קביעת דמי מזונות המסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש היושב בערכאה הראשונה. בענייננו קבע ביהמ"ש כי יש למערערת הכנסות כדי סיפוק מזונותיה מלבד דמי מדורה וכי מאידך הכנסותיו של המשיב כעיתונאי אינן מן הנמוכות ובממצאים אלה אין להתערב. ביהמ"ש קבע כי הכנסות המערערת מספיקות לסיפוק מזונותיה במובנם המצומצם וממילא לא היה מקום לקבוע כי עליה לשאת במזונות הקטין כפי שהמשיב דורש _
ד. אשר לטענת האשה שיש לחייב את הבעל לספק לה רכב פרטי לשימושה - זכותה של האשה להשתמש במכונית מעוגנת בכך ש"עולה עמו ואינה יורדת עמו" היינו, שרמת חייה של האשה בעת משבר בנישואין לא תפחת מרמת החיים שהבעל ממשיך ליהנות ממנה. במקרה זה קבע ביהמ"ש כי אמנם היתה לבני הזוג מכונית, אך זו שימשה את הבעל לצרכי עבודתו. מדי פעם נהגה האשה במכונית אך אין יסוד לקבוע כי השימוש במכונית היה ממרכיבי רמת החיים שהורגלה לה. רק בשני עניינים התקבל ערעור המערערים והם ביטול הגבלת הזמן של העיקולים שהוטלו על נכסי המשיב וגובה שכר הטרחה שנפסק בביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. צפת למערערים, עו"דש. קוגלר למשיב. 25.7.84).

ע.פ. 689/82 - פנחס מאירוב נגד מדינת ישראל

*שיבוש מהלכי משפט ע"י עו"ד(הערעור נדחה).

א. המערער, עו"ד במקצועו, ערך ביום 13.8.74 חוזה עבור לקוחו (להלן: סנדרוב) שלפיו מכר סנדרוב דירה לאשה קשישה בשם תורג'מן. הקונה הפקידה בידי המערער שיק בנקאי על סך 10,000 ל'י על מנת שהשיק או תמורתו ישולמו לסנדרוב במעמד העברת הדירה על שם הקונה. המערער לא הפקיד את השיק בחשבון נפרד בבנק, אלא השתמש בו לצרכיו. חלה השהייה ממושכת בהעברת הדירה על שם תורג'מן, בין היתר בגלל סכסוכים בין סנדרוב לבין מי שממנו רכש את הדירה, וכן סכסוך בין סנדרוב לתורג'מן. בדצמבר 1975 העביר סנדרוב את הטיפול בענין לעו"ד אחר, משום
שהתייאש מהסיכוי לקבל את כספי הפקדון מידי המערער, שדחה אותו בלך ושוב. משחלפו יתר העיכובים וההשהיות קמה מחלוקת בין המערער לסנדרוב כאשר סנדרוב דרש לקבל את הפקדון מהמערער על פי ערכו בעת ההפקדה ובתוספת ריבית. סנדרוב הגיש תלונה ללשכת עוה"ד נגד המערער על שלילת הפקדון ובאוקטובר 1979 הורשע המערער ע"י ביה"ד המשמעתי ודינו נגזר. כעבור יומיים הוגש ערעור נגד ההרשעה. גם אז לא שילם המערער את הפקדון לסנדרוב והלה הגיש קובלנה למשטרה בה האשים את המערער בגניבת הפקדון. המערער הפעיל את תורג'מן כדי שתשפיע על סנדרוב לבטל את התלונה ללשכה. הוא הכין מכתב והציג אותו בפני סנדרוב בכוונה שהלה יחתום עליו, כשהמכתב מכוון אל לשכת עוה"ד ובו מבטל סנדרוב את התלונה הוא הבטיח לסנדרוב שאם יכתוב את המכתב הוא יחזיר לו את כספי הפקדון. סנדרוב סרב לחתום על המסמך. כשנודע למערער שסנדרוב הגיש תלונה למשטרה זומנו למשרדו סנדרוב וגב' תורג'מן. סנדרוב אמר בפגישה שלא הגיש תלונה במשטרה והמערער ניסח מכתב המיועד לעצמו וסנדרוב חתם עליו ובו נאמר שלא הגיש תלונה למשטרה וכי מדובר באי הבנה אזרחית בין סנדרוב לבין תורג'מן. באותו שלב סוכם כיצד יפוצה סנדרוב על כספי הפקדון, חלק ע"י תורג'מן וחלק ע"י המערער. סנדרוב הואשם בביהמ"ש המחוזי באישומים של הדחה בעדות והדחה בחקירה לפי סעיפים 245 ר 246 לחוק העונשין, ביהמ"ש קבע כי המעשים שהוכחו מהווים עבירות של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק ומכח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיף 244 ודן אותו למאסר על תנאי ולתשלום קנס. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. סנדרוב זכה להערכה שלילית ע"י ביהמ"ש המחוזי באשר לעדותו, אך בכל זאת החליט ביהמ"ש לסמוך עליה. אין לקבל את עמדת הסניגור כי עד שזכה להערכה שלילית מבחינת אופיו אחת דינה של העדות להידחות מכל וכל. גם עדים בעלי אופי שלילי אינם פסולים לעדות ואין מניעה לבסס עפ"י דבריהם ממצאים. במקרה כזה מצווה ביהמ"ש על זהירות יתר בהערכת הדברים של אותם עדים וכך נהג ביהמ"ש במקרה דנן. על כן אין מקום לחרוג מהמקובל על ביהמ"ש לערעורים שלא להתערב בהערכת מהימנות עדים.
ג. אין פגם בכך שביהמ"ש עשה שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי והרשיע את המערער בעבירות אחרות מאלה שבהן הואשם. מכח סעיף 184 רשאי ביהמ"ש להרשיע את הנאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מהעובדות שהוכחו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, והתנאי לכך כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן בפני העבירה, וכן כי לא יוטל עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל לפי כתב האישום. בענייננו העונש שהוטל קל בהרבה ממה שניתן היה להטיל ועצם המעיף 244 מהווה עבירה קלה יותר מאשר הסעיפים 245 ו- 246.
ד. יתכן וצדק התובע כי ניתן היה להרשיע את המערער אף בעבירה שבסעיף 246, כיון שאחד המסמכים שהכין המערער לחתימת סנדרוב נועד מלכתחילה לשמש חזרה מעדות שנמסרה בהליך שיפוטי, היינו בביה"ד המשמעתי. העובדה שבאותו זמן נמשך ההליך בפני דרגת הערעור, ושם היה אמור להיות מוגש המסמך לצורך חזרה מעדות, אינה משנה פני הדברים. זה עדיין אותו הליך שיפוטי אשר לפי ההגדרה שבסעיף 2 לחוק כולל כל הליך בפני ביהמ"ש, בית דין ורשות שיפוטית. דרגת ערעור היא בכלל אלה. אולם אין המדינה מבקשת להרשיע לפי סעיף 246 ואילו לצורך הסעיף 244 די בעשיית דבר בכוונה להכשיל הליך שיפוטי ובכלל זה כמובן גם הליך בפני בימ"ש לערעורים.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי.עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י.בן אור למשיבה. 20.8.84).

ע.א. 465/80 - ש. סולונץ בע"מ נגד התכוף...בע"מ ואח'

*תשלום נזקים עקב הספקת סחורה שאינה מתאימה למטרתה(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט שיינבוים).

א. משרד הבטחון הזמין מהתכוף 200 מיכליות דלק לשימושו של צה"ל ומיכליות אלה כללו צינורות. יצרן צינורות הגומי כנדרש בארץ הינו המפעל גמיד (להלן: גמיד). התכוף הזמינה צינורות מאת המערערת וזו רכשה את הצינורות מגמיד וסיפקה אותם להתכוף. צינורות אלה הורכבו על המיכליות וכעבור זמן נתקבלו תלונות מהצבא כי הצינורות מתבקעים. התכוף נדרשה ע"י הצבא להחליף את הצינורות ובסופו של דבר רכשה התכוף מגמיד צינורות העמידים לדלק והחליפה את הצנורות הפגומים. כאשר פנו מהצבא להתכוף והודיעו לה כי הצינורות מתבקעים היא לא פנתה למערערת אלא ליצרן (גמיד) כדי שהיצרן יבדוק את הצינורות. לאחר חודשים של בדיקות נקבע כי אכן הצינורות אינם עמידים לדלק. מאז עברו כחודש וחצי עד שהתכוף פנתה למערערת והודיעה לה על אי ההתאמה. התכוף תבעה מהמערערת את הנזקים שנגרמו לה.
ב. בביהמ"ש המחוזי העידו עדים ובכללם מנהלי שתי החברות. מנהל התכוף העיד כי הזמין צינורות מסוג מסויים שהינו עמיד לדלק, ומאידך העיד מנהל המערערת כי הוזמן במפורש צינור "ניאופרן" וזה הצינור אשר סופק. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מחומר הראיות מתברר שהוזמנו צינורות עמידים לדלק ותכונה זו לא היתה לצינורות שסופקו. על כן מצא כי קיימת אי התאמה בין מה שהוזמן לבין מה שסופק, כי המערערת ידעה או שהיתה צריכה לדעת על אי ההתאמה, ועל כן חל כאן סעיף 16 של חוק המכר. סעיף זה קובע שבמקרה כזה זכאי הקונה להסתמך על אי ההתאמה גם אם לא מילא את החובות המוטלות עליו בסעיפים 14 ו- 15 לחוק המכר, היינו, לא ערך בדיקה עם קבלת הממכר ולא הודיע מיד לאחר מועד הבדיקה הקבוע בסעיף 13 למוכר על אי ההתאמה. ברם, גם סעיף 16 דורש מהקונה מתן הודעה למוכר מיד לאחר שהקונה גילה את אי ההתאמה וטענת המערערת היתה שהתכוף לא הודיעה לה על אי ההתאמה מיד כשהדבר נודע לה. בהתחשב בנסיבות העובדתיות סבר שופט ביהמ"ש המחוזי כי ההודעה שניתנה ע"י התכוף למערערת היתה תוך מועד סביר וכי התכוף נקטה בצעדים סבירים כאשר פנתה תחילה ליצרן. לפיכך חייב את המערערת בתשלום פיצויים להתכוף על יסוד סעיף 16 לחוק המכר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם בתוקף סעיף 27 לחוק המכר זכאי הנפגע לתרופות עפ"י חוק החוזים (תרופות על הפרת חוזה) ואלה אינן תלויות בקיום חובתו של הקונה לפי סעיף 16 להודיע למוכר על אי ההתאמה מיד אם היוודע לו על כך. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט חלימה נגד דעתו החולקת של השופט שיינבוים.
ג. קביעת השופט כי גם אלמלא נתמלא התנאי של סעיף 16 היה מקום לחייב את המערערת לפי חוק החוזים אין לקבל. כאשר הקונה אינו מקיים את החובות המוטלות עליו לפי חוק המכר אין הוא יכול להעזר בחוק החוזים. חוק המכר הינו ספציפי ואם כי הוא שומר לצורך התרופות על זכויות חוק החוזים, לא יוכל הקונה להתעלם מהאמור בחוק המכר בבואו לתבוע את תקנתו. הוצאה כזו של שימוש בחוק החוזים כאשר לא קויימו החובות לפי חוק המכר אינה רצויה ואינה מתיישבת עם כוונת המחוקק.
ד. השופט שינבוים (דעת מיעוט): צדק השופט בטעמו הראשון, היינו קביעתו כממצא עובדתי שהפנייה של התכוף לגמיד בנסיבות אלה היתה הגיונית, וכי הזמן שחלף עד שנתבררו הדברים להתכוף ועד שהתכוף פנתה למערערת הינו סביר. על כן נתקיימה ע"י התכוף חובתה לפי סעיף 16 לחוק המכר ואין ענין זה יכול לעמוד לה לרועץ .
ה. המשנה לנשיא גב' בן פורת (דעת הרוב): גם אם נאמר כי הפנייה ליצרן במקום
הפנייה למוכרת (המערערת) היתה סבירה, הרי מן הזמן שנודע סופית דבר אי ההתאמה להתכוף ועד שהיא פנתה למערערת עבר זמן של חודש וחצי וזמן זה אינו סביר ואינו עומד בדרישת סעיף 16 הנ"ל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, שינבוים. עו"ד א. אבנרי למערערת, עו"ד ש. זיו למשיבות. 24.9.84).

בר"ע 628/83 - דליה תל אביב בע"מ נגד נתן שפירא -

*תשלום דמי תיווך(בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, מתווך במקצועו, פנה למנהלת ולעובד מלון שבבעלות המערערת והציע להשכיר את המלון לשגרירות קנדה שחיפשה בנין למשרדיה. הוא ציין כי הוא מתווך ואף השאיר כרטיס ביקור בו הוא מתואר כמתווך. המו"מ הראשוני נכשל אחרי זמן מה, אולם התחדש כעבור מספר חודשים כאשר המערערת התקשרה במישרין, וללא הודעה למשיב, עם השגרירות והמלון הושכר לשגרירות כפי שהוצע מעיקרו. מהשגרירות קיבל המשיב את שכרו אך המערערת סרבה לשלם לו דמי תיווך. בימ"ש השלום קבע כי המשיב היה הגורם היעיל להתקשרות בין השגרירות לבין המערערת, למרות שלא היה שותף לחלק השני של המו"מ, וכן כי המנהלת והעובד של המערערת ידעו שהמשיב הוא מתווך. כן קבע כי המשיב לא העלה בשלב הראשוני של המו"מ, דרישה לתשלום דמי תווך מצד המערערת. תביעת המשיב לדמי תיווך מאת המערערת נדחתה ע"י בימ"ש השלום שקבע כי לא די בשיתוף פעולה מן הצד השני על מנת לזכות את המערער בדמי תיווך. דרושה הוכחה לקיומו של רצון מהצד השני, להעזר בשירותיו של המתווך, וביטוי לנכונותו לשלם דמי תיווך. במקרה דנן ידעה המערערת על היות המשיב מתווך, אך לא ביקשה להעזר בשירותיו ולא הביעה נכונות לשלם למשיב תשלום כלשהו.
ב. בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. השאלה שבמחלוקת הוגדרה ע"י ביהמ"ש המחוזי "האם נקשר הסכם בין המערערת לבין המשיב לפיו זכאי המשיב לשכר בגין התיווך שביצע". ברור כי לא המשיבה היא שהזמינה את המשיב למצוא שוכר לנכסיה, ולא היא שיזמה את העיסקה מלכתחילה, אך היה לה ענין כלכלי ואינטרס עיסקי בהשכרת המלין שבבעלותה. המערערת ידעה שהמשיב מקבל שכר מהשגרירות, אך לדעת שופטי הרוב מקובל בארץ שמתווך מקבל את שכרו משני הצדדים. אם שתקה המערערת ולא העלתה את ענין שכרו של המשיב, קיבלה עליה בכך בהסכמה שבשתיקה את המנהג האמור. גם מי שלא הזמין את שירותו של מתווך, אך מקצועו ועיסוקו ידועים לו והוא ממשיך בעיסקה עימו ונהנה מפעולתו המקצועית, לא יכול להישמע בטענה כי סבר שהמתווך אינו אלא ב"כ של הצד האחר. מאידך סבר שופט מיעוט שיש לקבל את עמדתו של בימ"ש השלום. לדבריו, אין לקבל את התיזה שלפיה מתווך המציג עצמו לפני המוכר כשליחו של קונה הופך ממילא גם למתווכו של המוכר, והכל תלוי בנסיבות הענין. זאת ועוד, המשיב לא נהג כאן עפ"י הכללים הקבועים בסעיף 12 לחוק החוזים כי לא גילה למערערת שבדעתו לתבוע ממנה שכר כמתווך. לפיכך קיבל ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות את ערעורו של המשיב. הערעור נתקבל.
ג. היחסים המשפטיים בין מתווך לבין אדם אחר, כאשר בינו לבין צד שלישי מבקש המתווך לקשור עיסקה, צריכים להבחן על פי אמות המידה המשפטיות המקובלות החלות על הענין מכוח דיני החוזים. קשירת הקשר שמטרתה נטילת תפקיד התווך בין פלוני לבין אחר, תחילתה וגיבושה ככל כריתת חוזה ואין בחוק החרות שלנו דבר שיצדיק יישומה של אמת מידה השונה מזו אשר עולה מהוראות חוק החוזים.
ד. הדברים פשוטים כאשר פלוני פונה למשרדו של מתווך, והסכמת המתווך ליטול על עצמו את הטיפול בענין כמבוקש, היא שמעידה על כך שנתקיימו ההצעה והקיבול, גם
אם לא נערך חוזה פורמלי בין המתווך לבין לקוחו. מספיקים לענין זה חילופי מילים או התנהגות שמהם עולה גמירת הדעת לכרות חוזה. קושי רב יותר מתעורר, כאשר המתווך הוא שפונה אל הלקוח אחרי שכבר נטל על עצמו את מלאכת התווך מטעם צד שלישי, כמו המקרה שלפנינו. במקרה כזה, הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.
ה. שאלת גמירת הדעת היא, לא אחת, מסקנה מן הנסיבות. אין לקבל את התיזה שלפיה עצם הדו שיח עם המתווך הפונה אל פלוני בשאלה או בהצעה, יש בו כדי להעיד על כך שבעל השיחה גמר בדעתו להתקשר עם המתווך ולראותו כמי שפועל מטעמו. יתכן מצב בו מתווך פונה בשאלה למוכר או לקונה מיועד, בהציגו עצמו כמתווך הפועל מטעם צד מעונין אחר, ובעל השיחה סבור כי המתווך אכן מייצג מאן דהוא אחר ואין ברצונו שהלה יתווך גם מטעמו. אמנם לפי החוק יכול מתווך לייצג את שני הצדדים אך אין בעובדה זו כדי להוליך למסקנה שהמתווך הופך את כל בעלי השיחה שעמם הוא מקיים בירורים ללקוחות שלו, כל אימת והם אינם מודיעים לו מיוזמתם שהם שוללים את תיווכו מטעמם. אין לומר כי כל תגובה להצעה היא כביכול בגדר קיבול כל עוד לא נשלל הקיבול מפורשות.
ו. פרקליטיו של המשיב מביעים חשש שמא יש בגישה של בימ"ש השלום כדי לאפשר ניצול לרעה של המתווך שהשקיע מאמצים רבים בקשירת עיסקה בין הקונים למוכרים ולבסוף יקופח שכרו. עיקרה של התשובה טמון בהוראות סעיף 12 לחוק החוזים. מי שמבקש לחייב את הצד השני בתשלום כספי הנובע מקשירתם של יחסים חוזיים אינו צריך לשמור כוונתו זו בסתר לבו, כאשר לפי בסיבות הענין לא ברור בעליל אם הוא מתכוון לפעול עבור צד אחד ומטעמו או עבור שני הצדדים ומטעמם. מי שמבקש לייצג שני צדדים צריך לומר זאת מפורשות. אכן, יכולות להיווצר נסיבות בהן תלמד הסכמתו של בעל הדבר השני מהתנהגותו גם אם המתווך לא אמר דבר, אך אין הנחה של הסכמה ומי שמבקש להבטיח זכויותיו אינו יכול להסתיר כוונתו.
ז. כהערה נוספת יש להוסיף כי אין לקבל את עמדת שופט השלום שלפיה דרושה היתה, נוסף על הוכחתו של קשירת הקשר בין המתווך ללקוח, גם הוכחתה של הסכמה על דמי תיווך. לו היה מוכח כי נקשר הקשר החוזי בין המתווך ללקוח, ניתן היה להוכיח את שיעורם של דמי התווך עפ"י הנוהג גם אם לא היתה הסכמה מפורשת על הסכום.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מיכאל שפיגלמן למערערת, עוה"ד י. חגבי וי. קריטנשטיין למשיבה. 20.9.84).

ע.א. 163/83 - ויקטור כהן נגד אושרה כהן ואח'

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ב- 1980 הגישה המשיבה הראשונה (להלן: המשיבה) תובענה בשמה ובשם המשיבים הקטינים 4- 2 לחיובו של המערער במזונותיהם. ביהמ"ש דחה את תביעת המשיבה (אשתו של המערער) באשר היא משתכרת ומרוויחה ממעשי ידיה. אשר לתביעת הקטינים נקבע סכום של 3,300 שקל לחודש עבור שלושה ילדים כסכום הדרוש לצורכיהם, ולאחר ניכוי קצבת הילדים כ- 400 שקל והשתתפות המשיבה במזונותיהם בסך 500 שקל חוייב המערער בסך 2,400 שקל החל ב- 1.10.80 צמוד למדד. הסכום הנ"ל הגיע ביום הגשת התביעה השניה, נשוא הערעור, ל- 7,200 שקל. במרץ 1982 הגישו המשיבים תביעתם נשוא ערעור זה ובה תבעו הגדלת מזונותיהם ל- 16,700 שקל וזאת מאחר שחנות הנעליים בה המשיבה שותפה נסגרה ואין עוד עילה לפטור את המערער ממזונותיה וכן עלו צרכי הקטינים. ביהמ"ש המחוזי לא ראה מקום לשנות מהסכום שנקבע בתיק הקודם כדרוש לצרכי הקטינים ומצד שני הפחית במקצת מהסכום והעמיד אותו על 6,000 שקל בהתחשב בקצבה שהילדים מקבלים ובכך שלילדים יש כספים בסכומים לא מבוטלים משלהם. אשר למזונות
המשיבה קבע ביהמ"ש כי היא זקוקה לכלכלתה וליתר הוצאותיה לסכום של 7,000 שקל אך בהתחשב בכך שיש לה אפשרויות כספיות משלה קבע את הסכום שעל המערער לשלם לה על 6,000 שקל. הערעור נתקבל בחלקו.
בענין מזונות הקטינים - ביהמ"ש לקח בחשבון את כל הנתונים הנדרשים לכך ואין להתערב בסכום שפסק. אשר למזונות האשה - ביהמ"ש לקח בחשבון משכורתו של המערער את הניכויים בגין התחייבויות שלו לקרנות, חסכון בטוח שיניים, ועד עובדים וכו' וכן חסכונות שיש לו, וסבר כי למרות שהוא מקבל סכום של 15,600 שקל נטו לחודש הוא יכול לשלם 12,000 שקל לילדים ולאשה. בענין זה יש לקבל את הערעור. לצורך קביעת הכנסתו הקבועה של המערער לא מן הראוי לחשב את משכורתו נטו ככוללת את הסכומים המנוכים ממשכורתו לקרן השתלמות, ביטוח שיניים, ועד עובדים וכדומה. כן לא היה מקום להוסיף למשכורתו תשלומים המנוכים בשל חובות שהתחייב בהם לפני שהוגשה התביעה, כשאין כל טענה או ראיה כי מקורם של חיובים אלה בהלוואה או בהוצאה שאינן סבירות. מכאן שאם ינוכו 12,000 שקל מתוך סכום של 15,600 שקל שהוא משתכר לא יוותרו בידו למחייה ולמדור סכומים מספיקים. בהתחשב בכך יהיה זה צודק להעמיד את החיוב במזונות המשיבה סך 4000 שקל לחודש. כן יש לקבל את הערעור לענין המועד שבו יוצמדו הסכומים. הבסיס לקביעת צרכי המשיבים היה חודש מרץ 1982, בו הוגשה התביעה ומאז חלים החיובים. לפיכך היה על ביהמ"ש להצמיד את החיובים למדד חודש מרץ ולא למדד שפורסם ביום 15.2.82 דהיינו מדד ינואר 1982.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד פסח קניר למערער, עו"ד בצלאל הוכמן למשיבים. 2.9.84).

ע.א. 61/83 - אברהם ג'ורג' נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב וקרנית

*חבות מבטח לנזק שנגרם לנוהג ברכב שקנה מבליף שהיה מבוטח (הערעור נדחה).

המערער יעקב עזרא ביטח אופנוע אצל המשיב (להלן: הפול) כשבתעודת הביטוח נרשם שם המבוטח "בעל הפוליסה" היינו "יעקב עזרא". במשבצת שנועדה לציין "בני אדם... הזכאים לנהוג..." נרשם "יעקב עזרא". צויין עוד בפוליסה כי זכאי לנהוג באופנוע "נהג נקוב בשמו בתעודת ביטוח זו בלבד". בהתאם לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים זכה יעקב עזרא בהנחה של 20 אחוז מדמי הביטוח השנתיים לאחר שהפוליסה הוצאה לשימוש "נהג אחד נקוב בשם". יעקב עזרא מכר את האופנוע למערער והלה לא ביטח את עצמו, ולא העביר את הביטוח על שמו, ואירעה תאונה כאשר התנגש ברכב שחנה בצידי הדרך. המערער תבע את נזקי הגוף שנגרמו לו מהפול ולחילופין מקרנית, וביהמ"ש דחה את התובענה. כנגד קרנית נדחתה התביעה משום שאין היא חייבת לפצות נפגע בתאונה עצמית ונגד הפול היא נדחתה משום שהוא לא חב אלא בהתאם לתנאי הפוליסה, שבגדרם אין הביטוח תופס אלא אם כן נהג יעקב עזרא באופנוע.
המערער מבקש לבסס את תביעתו על סעיף 12 לפקודת ביטוח רכב מנועי ולטענתו נקיבת שמו של נהג מסויים בפוליסה, מחייבת אעפ"כ את המבטח כלפי כל נפגע לא לפי הפוליסה אלא מכח סעיף 12. אין יסוד לטענה זו. בה במידה שנפגע בתאונה עצמית שלא ביטח עצמו לנזקי הגוף שלו, לא יוכל לתבוע איש בגין נזקיו, כך לא יוכל נפגע בתאונה עצמית שביטח עצמו לתבוע את המבטח שלו אלא בגדרם של תנאי הפוליסה.
גם סעיף 13 לפקודה לא יוכל להושיע את המערער. סעיף זה קובע כי מבטח שהוציא פוליסה לכיסוי חבות טעונה ביטוח, ואירע מאורע הנותן עילה לחבות כזו אחרי שהמבוטח העביר את הבעלות ברכב לאדם אחר, לא תישמע טענה מצד המבטח שהוא
פטור מכיסוי החבות עקב ההעברה כאמור. ברם, מטרת הסעיף היא להשתיק את המבטח מלטעון שעם העברת הבעלות ברכב המבוטח פג תוקפה של הפוליסה. התיקון יצר יריבות מכח השתק בין הבעלים החדשים של הרכב לבין המבטח, ובתנאי שהאירוע מכוסה בפוליסה במקורה, אך הוא לא הרחיב את חבות המבטח מעבר לתנאי הפוליסה. עפ"י תעודת הביטוח לא חב הפול אלא בנזקי תאונת דרכים שאונתה ליעקב עזרא ומכירת הרכב אינה מרחיבה את הביטוח.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד מ. רימל למערער, עוה"ד וינברג את ויברג למשיבה. 11.9.84).

ע.א. 149/81 - אחמד יוסף סאלח נגד מדינת ישראל

*בקשת הצהרה על החזקה ועיבוד מקרקעין מעבר לתקופת התישנות (הערעור נדחה).

חלקה 39 בגוש פלוני ששטחה למעלה מ- 54 דונם רשומה לאחר פעולות הסדר, על שם מדינת ישראל בשלמות. קודם לכן, מאז 1940, היתה רשומה על שם הנציב העליון. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי בשנת 1977 ועתר להצהרה כי הוא הבעלים החוקי של החלקה וכי החלקה תרשם על שמו. לחילופין עתר להצהרה כי הוא מחזיק ומעבד את החלקה במשך תקופה העולה על 25 שנים, במובן סעיף 78 של חוק הקרקעות העותומני, ולכן לא ניתן לסלק את ידו מהחלקה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי טיב החלקה ומצב העיבוד בה אינם אחידים בכל שטח החלקה ולכן פיצל אותה לקטעים שונים. בסכומו של דבר קבע כי לא היה עיבוד בחלק מהקטעים ובייחס אליהם נדחתה התובענה. בקשר לקטעים אחרים ששטחם כ- 8,6 דונם קבע ביהמ"ש שהמערער הוכיח חזקה ועיבוד למשך תקופה העולה על 25 שנים. אולם כיון שהמערער לא הוכיח לגביהם מקור חזקה חוקי, וכיוון שהוכח שחזקתו היתה תוך הסגת גבול, איפשר ביהמ"ש למערער, בהסתמך על סעיף 78 הנ"ל, לזכות בבעלות בקטעים אלה לאחר תשלום שווי הטבו כאמור בסעיף. הערעור נדחה.
מדובר בקרקע אשר בשנת 1937 הוכרז עליה כשטח שבהסדר. בפני פקיד ההסדר הציגו תביעות לגבי החלקה בשלמותה גם הנציב העליון וגם המערער והפקיד המסדר פסק שהמערער לא הוכיח טענותיו לגבי כל שטחה של החלקה ולכן ציווה על פיצולה לשתי חלקות נפרדות. חלקה אחת ציווה לרשום על שם המערער והחלקה 39 ציווה לרשום על שם הנציב העליון, ורישום זה קיים עד היום הזה כשהרישום על שם הנציב הוסב לשמה של מדינת ישראל. באפריל 1978 פתח המערער בהליך נשוא הערעור הנוכחי וטען כי מאז הרישום בפנקסים החדשים, ולמרות הרישום בהם, הוא המשיך לעבד את החלקה ולגדל עליה גידולים חקלאיים, ובהסתמכו על סעיף 78 טען שהוא הפך לבעליה החוקי של החלקה 39 .
מכתבי הטענות ומהסיכומים שבכתב משתמעת הסכמת הצדדים כי הסכסוך הוא לכאורה עפ"י הוראות סעיף 78 הנ"ל ואין צורך להביע דעה או עמדה במסגרת ערעור זה באשר לשאלה כלום ניתן להחיל את הסעיף 78 על קרקע שעברה הליכי הסדר קרקעות ונרשמה, לאחר התדיינות, על שם המדינה. המערער וגם המשיבה, ובעקבותיהם ביהמ"ש המחוזי, יצאו מתוך הנחה שעל שאלה זו יש להשיב בחיוב וברוח זו נוהל הדיון בערכאה הראשונה. משום כך ילך ביהמ"ש העליון באותו קו שהתוו הצדדים לעצמם ויבדוק אם אמנם הצליח המערער להוכיח חזקה ועיבוד במשך התקופה הקבועה בסעיף 78 הנ"ל.
בפסק הדין סקר השופט חלימה את תחולת סעיף 78, השלכתו של סעיף 22 בחוק ההתישנות על סעיף 78 והיחס ביניהם, ההלכה כי רישום הבעלות בפנקסים החדשים סותרת כל טענה שניתן היה להעלותה בשלבי ההסדר, ההסתמכות על תצלומי אויר לצורך קביעה באשר לשטחים המעובדים, האפשרות להוכיח עילה חדשה שנולדה לאחר
הרישום בפנקסים החדשים מבלי שפסק דינו של הפקיד המסדר יהווה מחסום בפני עילה חדשה כזו, חזקה ועיבוד שעל התובע להוכיח במסגרת תביעה המבוססת על סעיף 78, הנתונים שעל התובע להוכיח כשהוא מבקש מביהמ"ש שטר טאבו על יסוד חזקה ועיבוד לעומת הנתונים שעליו להוכיח כאשר הוא נדרש לפנות מקרקעין והוא מתגונן בטענת חזקה ועיבוד, וכיוצא באלה עניינים הקשורים בעובדות נשוא הערעור דנא. בסופו של דבר החליט ביהמ"ש לדחות את הערעור כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד אשר א. רוט למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 2.9.84).

ע.א. 219/83-יוסף טייב נגד גניה טייב ואח'

*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

שלוש שאלות התעוררו בערעור והן: האם מדובר במקרה דנן על תביעה להגדלת מזונות עקב שנוי בנסיבות האם הסכומים שנקבעו על ידי ביהמ"ש המחוזי סבירים הם; מה דין המזונות של אחת משלושת הקטינים שהגיעה בינתיים לגיל 18.
אשר לשינוי הנסיבות - ההתדיינות הקודמת בין אמם של המשיבים לבין המערער נסתיימה בהסכם גירושין בו נכללה תניה בקשר למזונות המשיבים. אין בכך כשלעצמו כדי לחסום דרכם של הקטינים בבואם לתבוע מזונותיהם מאביהם. על כן יכולים הם להגיש תביעתם מבלי להוכיח כי חל שינוי מהותי בנסיבות מאז תום ההתדיינות הקודמת אשר לקביעת שיעור המזונות - ביהמ"ש בחן את כל הנתונים ואין ערכאת הערעור מתערבת באשר לממצאים הנוגעים לאמצעים ולצרכים של בעלי הדין והסכום שנקבע כמזונות. אשר לבת שהגיעה לגיל 18 - הסכום שנפסק עבור שלושת המשיבים בביהמ"ש המחוזי מיועד, בהעדר קביעה אחרת, לשלושת המשיבים בחלקים שוים, היינו, משתמה החובה כלפי אחד מהמשיבים פוחת גם שליש מסכום המזונות. מובן הוא שביהמ"ש יצא מתוך הנחה מקובלת כי החובה לשלם מזונות חלה עד שיגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18, ובהעדר ראיות מיוחדות אין החובה לשלם מזונות משתרעת אל מעבר לתקופה האמורה ולענין זה אין צורך בפסק דין נוסף.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש.לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. כסיף למערער, עו"ד א. טירר למשיבים. 24.9.84).

בג"צ 556/84 - מנחם ליבני ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*תעודת חסיון במשפט פלילי באשר לשיטת העבודה של השב"כ (העתירה בוטלה).

העתירה מתייחסת לחומר חקירה בקשר לתיק פלילי שהוגש נגד העותרים. ניתנה תעודה בחתימת שר הבטחון, מכוח סמכותו לפי סעיף 44 לפקודת הראיות,כי מסירת ראיות בנושאים שהם שיטות עבודה של שרות בטחון כללי (שב"כ) ואמצעים שבשימושו, המידע ודרכי השגתו על ידי השב"כ לגבי הנאשמים קודם למעצרם, .שמותיהם ופרטיהם האישיים של עובדי השב"כ שנטלו חלק בחשיפת ובחקירת הנאשמים, עלולה לפגוע בבטחון המדינה. הסניגורים טענו בבג"צ כי התעודות שניתנו על ידי שר הבטחון משמשות אמצעי להענקת חסיון שאינו מוצדק לגוף הענין וכן טענו כי התעודות ניתנו שלא בתום לב, ומטעמים שאינם קשורים לבטחון המדינה דוקא. טענה שניה בפי הסניגורים כי יש חומר חקירה שתעודות החסיון אינן חלות עליו ואף אינן מתיימרות לחול עליו, אך למרות זאת לא נמסר לידיהם החומר. העתירה בוטלה.
דרכי הדיון בעקבות הגשת תעודת חסיון נקבעו בסעיפים 44 ו- 46 לפקודת הראיות ואין לסטות מדרכי הדיון שהותוו כאמור. גם הסניגורים הסכימו בסופו של דבר כי מן הנכון שהדיון יקויים על פי האמור בסעיף 44. אכן העותרים צפו התפתחות זו במידה מסויימת כי במקביל הגישו בקשה לפי סעיף 44 הנ"ל. על כן יש להורות כי הדיון יקויים לפני השופט אשר לו נמסר הטיפול בבקשה הנוספת שהוגשה.
עם זאת ראה בג"צ להתוות קווים לאור הטענות שהועלו בפניו וזאת כדי להקל על מלאכתו של השופט שידון בבקשה ומבלי לכבול ידיו. צריך כי בפני השופט יובא כל החומר אשר לגביו טוען הגורם המוסמך לכך כי תעודת החסיון מתייחסת אליו, וכן אישור מתאים שלפיו אין חומר בלעדיו, אשר תוכנו אינו נמסר לידי העותרים מטעמי חסיון. בפני השופט יובא מעין תוכן עניינים המפרט את המסמכים על פי מהותם הכללית והשופט יתבקש להחליט אם לאור תעודת החסיון יש אפשרות למסור לידי הסניגורים מהם סוגי הנושאים או מה אופי סוג הפעולות שאותם מייצגים המסמכים המסויים לסוגיהם. הביטוי מסמך כולל גם הקלטות. השופט שידון בחומר יוכל לתת לשאלה אם החלטת אי הגילוי נבעה מחוסר תום לב או אם היא מחוסרת סבירות. אשר לטענה כי חומר חקירה שאין לגביו תעודת חסיון לא נמסר לסניגורים - נציגת התביעה הודיעה כי לפי מיטב ידיעתה אין חומר נוסף כאמור, אך היא תבדוק את הדבר עם הגורמים שמקרו בנושא. אם יתברר שיש חומר חקירה ותעודת החסיון אינה חלה עליו, מחובת התביעה לטפל בו על פי הוראות חוק סדר הדין הפלילי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד אבי יצחק, דוד רותם, יעקב רובין ושמואל צאנג לעותרים, עו"ד גב' ד. בייניש למשיבים. 26.9.84).

בג"צ 561/84 - חכמון צור ואח' נגד מפקד מחוז המרכז משטרת ישראל

*בקשת החלטה מבג"צ באשר לאירוע שזמנו עבר (העתירה נדחתה).

העותרים פנו אל המשיב כי יתיר להם לקיים אסיפה בנושא "חופש ודמוקרטיה" בערבי שישי שבת. מטרת האסיפה להגביר את המודעות בקרב הציבור. את האסיפה ביקשו לקיים ביום 21.9.84 החל משעה 8 ועד לשעה 11 בלילה. בבקשה מיום 13.9.84 פרטו את סדרי האסיפה והתהלוכה שתקדים אותה. ביום 20.9.84 אישר המשיב את קיום האסיפה אך היתנה את אישורו בקיום תנאים מיוחדים שאינם לרוחם של העותרים. כיון שכך הגישו העותרים ביום 21.9.84 עתירה, שהגיעה לדיון בפני בג"צ ביום 23.9.84, היינו לאחר המועד המבוקש לקיום האסיפה. העותרים אומרים בעתירתם, כי הואיל והם עומדים לקיים אירועים דומים בעתיד, הם מבקשים שבג"צ ידון בנושא ויתן החלטה עקרונית. העתירה נדחתה.
ככל שמדובר באסיפה מיום 21.9.84, הרי שעבר זמנה ואין עוד מקום להתייחס לעתירה בגינה. ככל שמדובר "באירועים דומים בעתיד" - אין יסוד להעתר לעתירה. כל אירוע הוא ענין בפני עצמו ותלוי בנסיבותיו המיוחדות ובתנאים המתקיימים במועד המוצע לקיומו. אין בג"צ דן ונותן צוים למקרים היפוטטיים או למקרים אשר אפשר ויתקיימו בעתיד. אם ירצו העותרים לקיים אסיפה בעתיד, יגישו בקשתם בזמן, כדי שאם תדחה יוכלו לפנות לבג"צ במועד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד.לוין, גב' נתניהו, עו"ד אברהם אורן לעותרים. 23.9.84).

בג"צ 198/84 - אלי וענונו נגד שרות בתי הסוהר

*הפעלת מאסר על תנאי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

בת.פ. 79/40 הוטל על העותר מאסר על תנאי. הוא הפר את התנאי ובת.פ. 552/82 לא נענה ביהמ"ש לבקשה להפעיל את התנאי משום שסבר כי תקופת התנאי כבר הסתיימה. סברה זו היתה מבוססת על טעות משפטית כי מרוץ תקופת התנאי החל עם מתן גזר הדין שבו הוטל התנאי ולא מיום שחרורו של העותר מהמאסר בפועל שנגזר עליו באותו גזר דין. אין מחלוקת כי בכך נפלה טעות משפטית, לאור פסק הדין (שהיה קיים כבר אז) בע.א. 229/80 (סביר י"ז 318). המדינה לא ערערה על ההחלטה בת.פ. 552/82. בינתיים עבר העותר עבירה נוספת והועמד לדין בת.פ. 21/83, והפעם הופעל המאסר על תנאי שהוטל בת.פ.40/79. העותר לא ערער על כך. עתה טוען ב"כ העותר כי ההפעלה של המאסר על תנאי
נעשתה מחוסר סמכות שהרי כבר נקבע בת.פ. 552/82 כי תקופת התנאי כבר הסתיימה. לטענתו זו קביעה עובדתית היוצרת השתק פלוגתא גם במשפט הפלילי, ועל כן ההחלטה להפעיל את המאסר על תנאי היתה ללא סמכות. העתירה נדחתה.
מבלי לחוות דעה אם נכונה הטענה המשפטית בדבר השתק עובדתי בהליך פלילי, לא מדובר כאן בממצא עובדתי. לא היה קושי עובדתי לברר אם עברה תקופה מסויימת מתאריך מסויים ואם לאו, זה ענין לבדיקה לפי לוח השנה בלבד. השאלה שביסוד ההחלטה היתה משפטית, מאימתי יש למנות את התקופה, ובשאלה משפטית מסכים הסניגור כי לא נוצר השתק פלוגתא. לא היתה מניעה שביהמ"ש יפעיל את התנאי בת.פ. 21/83 כפי שאכן עשה ובעשותו כן לא חרג מסמכותו.

(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, וייס. עו"ד מ.סרגובי לעותר, עו"ד פוגלמן למשיב. 23.9.84).

בג"צ 147/84 - ניצב משנה אסף חפץ נגד מפכ"ל המשטרה

*השעיית קצין משטרה בגין שיחות עם עתונאים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

עניינה של העתירה השעייתו של העותר מתפקידו כמפקד היחידה המרכזית של מחוז תל אביב במשטרת ישראל, בעקבות חשדות שהועלו נגדו בענין שיחות עם עיתונאים. טענת העותר היתה כי עפ"י הוראות פקודות הקבע בטלה ההוראה בדבר השעייתו אמרי שהוגש נגדו כתב אישום לביה"ד המשמעתי של המשטרה. לפי האמור בהוראה של פקודת הקבע, איש משטרה שהושעה ממשרתו ונתקבלה החלטה שלא להעמידו לדין או שנתקבלה החלטה להעמידו לדין בגין חלק מן האשמות והחשדות, תבוטל השעייתו ויוחזר לשירות אלא אם הוחלט לפטרו. לטענתו לא ניתנה במקרה דנן החלטה לפטרו והואיל וכתב האישום שהוגש אינו חופף מבחינת תוכנו, אלא חלק מהאישומים והחשדות שהועלו נגדו בראשית החקירה, יש לבטל את השעייתו. העתירה נדחתה.
השעיית העותר באה בעקבות שיחות שקיים עם ארבעה עיתונאים ולנוכח העובדה שהדין המשמעתי עדיין תלוי ועומד אין להתייחס כרגע לתוכנן של השיחות האמורות ומשמעותן. די לצורך החלטה בעתירה לציין כי מפכ"ל המשטרה, המופקד על מערכת הבנויה על אדני המשמעת, רשאי היה לאור תוכן ההקלטות להחליט על ההשעייה כפי שהחליט. אין לפרט את השקולים בפסק דין זה בשל העובדה שהמשפט המשמעתי טרם הסתיים.
על ההשעיה חל סעיף 74 לפקודת המשטרה וההסדרים הנוהליים אשר בפקודת הקבע אינם יכולים, ואינם מתכוונים, לשנות מן הסמכויות שהוענקו על פי החוק. הם יכולים להדריך, לכתן ולהתוות דרכי בצוע, אך אין הם יכולים לתחום למפכ"ל תחומים באופן שיהיה בהם שלילת סמכות שהוקנתה לו ע"י המחוקק ומה גם שהוא בעצמו המקור המשפטי של פקודות הקבע.
הסניגור טען כי תמלילי השיחות בין העותר לבין ארבעת העיתונאים צורפו שלא כדין לתצהירו של המשיב, מאחר ולדעתו אינם קבילים כראיה לפי סעיף 13 לחוק האזנת סתר. אין ממש בטענה זו. מדובר אמנם בשיחות שתכנן נתגלה עקב ציתות, אולם האזנת הסתר בוצעה עפ"י הרשאה שניתנה ע"י נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתוקף סמכותו לפי סעיף 6 לחוק הנ"ל. אין גם לקבל את הטענה כי יש לראות בהחלטת המשיב החלטה שהיא מחוץ למתחם הסבירות. אין לומר כי זו החלטה שבעל סמכות סביר לא היה מקבל בנסיבות הענין.
עוד טען הסניגור כי קיימת הפליה לרעה של העותר מאחר והמשיב לא נהג בדרך דומה כלפי קצינים בכירים אחרים שנגדם הועלו חשדות דומים. המשיב טען כנגד זה כי איננו מכיר עוד מקרה שאירע בתקופת כהונתו, בו היה חומר ראיות כזה על עבירה מן הסוג דנא ובנסיבות כאלה. טענה כגון זו אין לקבל. כאשר הופרה הוראה ואין
ננקטים הצעדים המתחייבים, לא יכול בג"צ להיות הגורם ההופך את הדרך החריגה לדרך המלך והמאשר אי עשיה במקום בו מתחייבת עשיה. אם היו מקרים בהם לא ננקטו צעדים למרות שאלה התחייבו להינקט ניתן להצטער על כך ולבדוק מה אירע. אולם לא יכול להיות בכך כדי לכבול ידיה של הרשות המוסמכת להפעיל סמכויות עפ"י החוק וכדי לשלול ממנה מעתה ואילך את האפשרות לתקן דרכה ולמלא תפקידה כדין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. כהן לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 4.9.84) .

ע.א. 776/80 - בנק ישראל- בריטניה (בפירוק) נגד עזבון ויליאמס ז"ל

*תחילת ההתיישנות בחוב בר פרעון עם דרישה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים המשנה לנשיא גב' בן פורת וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט לוין).

המערערת חברה רשומה באנגליה, היא חברת בת של בנק א"י בריטניה בע"מ. ביום 25.1.79 הגישה תובענה בסדר דין מקוצר בביהמ"ש בתל אביב נגד עזבון המנוח ויליאמס. בכתב התביעה נטען כי עד למותו ביום 31..10.79, היה המנוח יו"ר מועצת המנהלים של המערערת והיו לו אצלה 5 חשבונות בנק, שניים מהם ביתרת חובה השלושה ביתרת זכות כשיתרת החובה לאחר קיזוז יתרת הזכות מגיעה לסכום של 393,000 לירות שטרלינג. את הסכום היא תבעה מהעזבון. עילת התביעה מבוססת על משיכות יתר שנעשו ע"י המנוח לפני פטירתו כשהמשיכה האחרונה היתה לכל המאוחר ביום 31.10.71 יום פטירתו של המנוח. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענת התיישנות שהעלה העזבון מאחר שעברו יותר משבע שנים מיום המשיכה האחרונה ועד ליום הגשת התביעה ב- 25.1.79. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בחשבונות בנק הפרעון של הלקוח לבנק הוא עם דרישה, ובהעדר הסכמה מפורשת אמרת בין הבנק לבין הלקוח, קמה לבנק הזכות לתבוע את כספו עם הווצר יתרת החובה ומאותו זמן נוצרת עילת התביעה ומתחיל מירוץ ההתיישנות של יתרת החובה. לפיכך דין התובענה להידחות. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא גב' בן פורת וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט לוין.
גדר המחלוקת, אימתי מתגבשת עילת התביעה בחוב העומד לפרעון עם דרישה. שופט המיעוט הלך בעקבות ההלכה האנגלית המקובלת כי בהעדר הסכם לסתור נוצרת עילת התביעה מיד עם קבלת ההלוואה ע"י הלווה. פרט לחריג של מקרה בו הלקוח בבנק עומד ביתרת זכות שעילת התביעה שלו מתגבשת עם דרישה מהבנק, כל חוב בר פרעון עם דרישה תקופת ההתיישנות שלו מתחילה מיום היווצרות החוב, הן כשמדובר בחוב בין פרטים והן כשמדובר ביתרת חובה של לקוח בבנק.
שופטי הרוב, סברו שאין לאמץ את ההלכה הנ"ל בישראל וכי בחוב העומד לפרעון עם דרישה נוצרת העילה בעת הדרישה, ובענייננו הדרישה לתשלום היתה בתוך תקופת ההתישנות, עם הגשת התביעה כאמור, ולפיכך התביעה לא התיישנה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין גב' נתניהו. עו"ד א. שביט למערערת, עו"ד י. מירון למשיב. 24.9.84).

ע.א. 560/82 - רחל קוקה נגד יחזקאל קוקה

*מזונות (הערעור נתקבל).

המערערת תבעה את המשיב למזונותיה וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתה משני טעמים: הבעל והאשה הלכו כל אחד לדרכו מתוך הכרה שחייהם בצוותא בלתי נסבלים, היינו מבלי שהאשה מרדה או מבלי שהאיש נטש אותה; המערערת מסוגלת להתקיים בכבוד ולפי רמת החיים שזכתה לה כשהיו יחדיו, מההכנסה שהיא מפיקה מעבודתה. הערעור נתקבל.
לענין הפירוד בין בני הזוג - ספק גדול אם פירוד כשלעצמו כרוך בויתור האשה על זכותה לדמי מזונות וכנראה שהתשובה לכך היא בשלילה. אדרבה, מכח הנישואין קמה
לאשה הזכות למזונות ואין היא מקפחת אותה אלא אם לא קיימה את חובותיה כאשה כגון שאינה עמו והמניעה באה ממנה. ברם, גם אם קיימת פלוגתא בענין זה, אין צורך להכריע בכך בענייננו, מהטעם שהמערערת כלל לא נטשה את בעלה בגלל אי יכולתו, הזמנית או הקבועה, להוליד ילדים וגם לא משום שרצתה בפירוד. היא עזבה את הדירה לאחר שחוזה השכירות בדירה תם באשמת הבעל והלה עבר לגור בבית הוריו ודרש כי אשתו תבוא לגור עמו. לנוכח היחסים המתוחים ולנוכח ההטרדות מצד בני משפחת הבעל לא היתה האשה צריכה להסכים לכך. כלל הוא שמותר לאשה לדרוש שהורי בעלה לא יגורו בביתם, ואם עזבה בשל כך, היא זכאית למזונותיה במקום מגוריה הנפרד. מכל מקום, אפילו עזבה האשה את בית בעלה - ומשאינה עימו שוב אינה זכאית לכאורה למזונותיה - די בכך שנתנה טעם מבורר, ולו גם במשקל נוצה, שהמניעה באה ממנו, כדי שזכותה למזונות תשאר בידה. במקרה שלפנינו הראתה המערערת הרבה מעבר לטעם כמשקל נוצה כי המניעה באה מהבעל. על כן לא הפסידה מזונותיה.
אשר לנימוק השני של ביהמ"ש - האשה הרוויחה בתקופה הנדונה 8,300 שקל לחודש והבעל 9,000 שקל לחודש, הוא עבר לגור בבית הוריו ואילו האשה נאלצה לשכור לעצמה דירה. מרוהטת שהרי אביזרים וחפצים חיוניים נלקחו ע"י המשיב. השכירות עולה לה כ- 120 דולר לחודש. בנסיבות אלה יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בסכום המזונות המגיע למערערת מאת המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. ארדינסט למערערת, עו"ד ששון צדקיהו למשיב. 17.9.84).

ע.א. 733/80 - שרה רומי נגד מדינת ישראל

*הריסת דירה שנבנתה ללא רשיון ונמכרה לאחר צו ההריסה (הערעור נדחה).

מי שהיה הבעלים הרשום של הדירה נשוא הדיון, הועמד בזמנו לדין פלילי על בניית הדירה ללא רשיון, הוא הורשע וניתן צו הריסה. מסיבה כלשהי לא כתב השופט באותו הליך שיש לרשום את הצו בלשכת רישום המקרקעין. בינתיים נמכרה הדירה למערערת וזו טוענת כי הסתמכה בתום לב על הרישום בספרי המקרקעין כשרכשה נכס זה בתמורה מלאה. לפיכך, נתקיים בה, לטענתה, הנאמר בסעיף 10 לחוק המקרקעין ויש לראותה כבעלים של הקניין כשהוא נקי מן הפגם, עד שינקטו הליכים (אם ינקטו) לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. סעיף זה קובע כי אם נעברה עבירה בבנין ואילו הורשע עליה אדם היה ביהמ"ש רשאי לצוות על ההריסה, רשאי הוא לצוות כך אף ללא הרשעה אם מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד. ב"כ המערערת עמד על כך שביהמ"ש רק "רשאי" להורות על הריסה אך אינו חייב לעשות כן וכי בענין שבפנינו הנסיבות הן כה מיוחדות עד שיש סיכוי שהצו שוב לא ינתן. אשר לצו שכבר ניתן, טענתו היא שאין להפריד בין הצו שניתן לבין אי מתן ההוראה לרשום והא בהא תליא. הערעור נדחה.
כאשר קוראים את הסעיפים 205 ו- 212 לחוק התכנון והבניה עולה כוונה ברורה שלא יהא כפל תביעה. די איפוא בהליך הקודם, כאשר הבעלים הרשום עמד לדין, כדי לייתר את השימוש בסעיף 212, ואולי אף אין אפשרות להשתמש בנאמר בו. סעיף 10 לחוק המקרקעין אינו לענייננו, שכן גם אם נמכר נכס שנבנה, כולו או מקצתו, ללא רשיון, צפוי הוא להריסה ואין בכך כדי לקבוע עמדה אם רשאי או חייב ביהמ"ש להורות כך. מבנה ללא רשיון הוא מטרד ויש לראותו כבעיה נפרדת משאלת הקנין.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יצחקי למערערת, עו"ד אורנשטיין למשיבה. 1.10.84).

בר"ע 438/84 - משה אלוני נגד רחביה מוסיוף

*פינוי (הבקשה נדחתה).

עניינו של המבקש נדון בבימ"ש השלום שבחן את כל הטענות הרלבנטיות בתביעת הפינוי שהוגשה נגדו על ידי הבעלים של המושכר בה התגורר, בימ"ש השלום קיבל את תביעת בעל הבית וציווה על פינוי הדירה שבהחזקת המבקש בשל נטישה ואי תשלום דמי שכירות ואף דחה את בקשתו לסעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והצדיק גם את החלטת בימ"ש השלום שלא להתיר את תקון כתב ההגנה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הטענות שהועלו בבקשה אינן אלא חזרה על כל מה שנטען בשתי הערכאות הקודמות כאשר ההשגה אינה לובשת לבוש של טענה משפטית אלא טיעון המעוגן בעובדות ובבקורת על מסקנות שתי הערכאות הקודמות ואינה מתבססת על נימוקים המצדיקים התערבותו של ביהמ"ש העליון. כדי להניח את היסוד לבקשת רשות ערעור צריך היה להצביע על כך כי פסקי הדין של שתי הערכאות דלמטה נגדו, לפחות לכאורה, את פסיקתו של ביהמ"ש העליון בנושאים שעליהם סבו פסקי הדין האמורים. כזאת לא נעשה ועל כן אין להעניק רשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' שלו משיב. 19.9.84).

ב.ש. 833/84 - יוסף ועקנין נגד מדינת ישראל

*בקשת עציר לחופשה בחגים (הבקשה נדחתה).

המבקש מוחזק במעצר למעלה משנה בקשר לאישום של סחר בהירואין. בשעתו הורה ביהמ"ש העליון על הארכת מעצרו לשלושה חדשים נוספים עד ליום 29.8.84. הנימוק היה חומרת העבירה והנסיבות לעיכובים שהיו בהשלמת הדיון המשפטי. בבקשה דנן עתירת המבקש היא שביהמ"ש העליון שציווה על המעצר האחרון יעשה מחווה הומניטרית למבקש ויאשר % לקבל חופשה מיוחדת לאחד מימי הימים הנוראים, וזאת בכפוף לכל ערובה שתדרש ע"י ביהמ"ש. הבקשה נדחתה.
ביהמ"ש העליון שוקל את צדקת מעצרו של אדם עפ"י שיקולים ענייניים הקשורים בעבירה ובנסיבותיה והסכנה שהעציר מהווה לחברה. אם לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את המעצר כי אז ראוי העציר שישחררו אותו עד שיוכרע דינו. אם מתקיימות נסיבות המחייבות את המעצר כי אז אין לשחררו, גם לפרק זמן מוגבל. בקשה להפגנת מחווה הומניטרית קוסמת ומדברת ללבו של כל שופט ואולם היענות לבקשה מטעמים הומניטריים יוצרת מצב לא רצוי ומסוכן משני טעמים עיקרים: יווצר תקדים שיביא בעקבותיו גל של בקשות דומות מאת עצורים אחרים וביהמ"ש לא יוכל להפלות בין עציר אחד למשנהו ואז יקנה ביהמ"ש לעצמו סמכות שאיש לא ביקש להעניק לו; כיון שהאדם מוחזק במעצר עד גמר ההליכים כשהוא מהווה סיכון לחברה הרי שחרורו יצריך בקרה וליווי של אנשי משטרה או סוהרים. ע"י כך ביהמ"ש יכביד על מנגנון אכיפת החוק שלא לצורך. אין להוציא מכלל אפשרות מחווה כזו בהתרחש אירוע מאד חריג במשפחתו של העציר, שאז ישתמש ביהמ"ש בסמכות טבעית להעניק חופשה של שעות או פרק זמן קצר אחר, אך אין זה המקרה בענייננו.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רווה למערער, עו"ד לירן למשיבה. 84 .24.9) .

ב.ש. 853/84 - יהודה כהן נגד מדינת ישראל

*שחרור בערובה עד לערעור (בקשה לשחרור בערובה עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי והוא הגיש ערעור. בקשתו היא כי ישוחרר עד לשמיעת הערעור. הבקשה נדחתה. כלל הוא שאין הגשת ערעור מצדיקה עיכוב ביצוע פסה"ד אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות לכך. טוען הסניגור כי ביהמ"ש דלמטה נתפס לשיקולים מוטעים בגזרו את הדין שכן חלקו של המבקש בקשר לפוצץ את מסגד כיפת הסלע בהר הבית הוא מזערי, ומכאן שגזר הדין לוקה בטעות בולטת על פניו וסיכויי המבקש לזכות בערעורו עד כדי ביטול עונש המאסר הוא טוב.
אין צורך לחוות דעה אם השיקולים שביטא השופט בגזר הדין נכונים הם וראויים ואם לאו. שאלה זו תעמוד בפני ביהמ"ש שישמע את הערעור. השאלה עתה היא אם בקביעת העונש טעה ביהמ"ש טעות כה בולטת עד כדי סיכוי שתקופת המאסר שיספיק המבקש לרצות עד לשמיעת הערעור תחרוג מעבר לתקופת המאסר שיוחלט עליה בערעור. אין לומר שבנסיבות המקרה כך הדבר ולפיכך אין להענות לבקשת העכוב. אשר לבקשה החילופית להורות על שחרורו של המבקש לתקופת החגים - אין זו אלא בקשה למתן חופשה לאסיר, ובקשה כזו יש להפנות לרשויות בתי הסוהר ואם תיענה בסירוב - לביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת נתניהו.עו"ד א. לוי למבקש, עו"ד ע. חסין למשיבה. 26.9.84).

ב.ש. 835+843/84 - מדינת ישראל נגד אברהם ניסימוב

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים)

(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נדחתה).
ביום 12.10.83 הוגש נגד המשיב ואחיו כתב אישום המייחס להם החזקת כלים המשמשים לעישון וכן הכנת סמים מסוכנים. עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה לצוות על מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש נתן צו כמבוקש. ערר על כך ובקשות לעיון חוזר נדחו ע"י הערכאות המתאימות למרות שאחיו של המשיב שוחרר. כאשר משפטו של המשיב היה אמור להתברר ביקש המשיב כי השופט יפסול עצמו, באשר אותו שופט פסק בעניינו של נאשם אחר באותה פרשה ובדיון לגזר הדין היתה התייחסות להרשעות הקודמות של המשיב. הובהר למשיב כי שינוי ההרכב ישהה את הדיון והמשיב הצהיר כי הוא מודע לכך ולכל הסכונים הנובעים מכך. הצהרה דומה נשמעה מפיו גם בהמשכו של הדיון בהקשר אחר. השופט פסל עצמו והמשפט הועבר לשמיעה לשופט אחר. הוא שמע ראיות התביעה בימים 11.7.84 ו- 15.7.84. ואילו את המשך הדיון דחה ליום 14.10.84, כאשר היה בדור כי שנת המעצר שבסיומה זכאי הנאשם להשתחרר אמורה להסתיים ביום 11.10.84. המשיב הגיש בקשה לעיון מחדש במעצרו ובקשהו נדחתה וגם הערר על כך לביהמ"ש העליון נדחה בתיק זה. מאידך פנתה המדינה בבקשה להאריך את המעצר בחדשיים לאחר שתסתיים תקופת השנה באשר המשפט טרם הושלם. ההנמקה היא שהשיהוי בשמיעת המשפט נובע מפניות המשיב ומדחיות שנגרמו בעטיו. זאת ועוד, המשיב הצהיר חזור והצהר כי הוא מודע לכך שבגלל עמדתו יתמשך הדיון והוא נוטל עליו את הסיכונים לכך. הבקשה נדחתה.
גם אם גרם המשיב לדחיות ולהשהיות בקיום הדיון, ואפילו היה מודע לסיכונים הנובעים מכך, עדיין אין בכל אלה כדי להצדיק מצב בלתי נסבל, הראוי לבקורת, שבמשך שנה בה היה המשיב מוחזק במעצר ראה ביהמ"ש לקבוע רק שתי ישיבות לשמיעת הדיון במשפט. אכן, ביהמ"ש המחוזי בתל אביב נתון לעומס רב, דבר המונע ממנו את שמיעת המשפטים של נאשמים המוחזקים במעצר במהירות הראויה, אולם מכאן ועד לגישה היכולה להתפרש כהתעלמות מהמגבלות שהציב המחוקק באשר לתקופת מעצרו של אדם בטרם משפט רב המרחק. לא יתכן שביהמ"ש שצריך היה להיות מודע לכך ששנת המעצר מסתיימת ביום 11.10.84, יקבע את המשך הדיון, כאילו להכעיס, דווקא ליום 14.10.84. אין מדובר בכתב אישום המחייב שמיעת עשרות עדים ואשר הסוגיות המתעוררות בו הן קשות ומורכבות, אלא בכתב אישום פשוט מבחינת העובדות והבעיות המשפטיות, כשהדיון אינו מצריך שמיעה של יותר משלושה ימים. אין להבין כיצד קרה שהמשפט טרם הסתיים. לפיכך, למרות חומרת העבירה המיוחסת למשיב, ולמרות שלכאורה החזקתו במעצר עד גמר ההליך נגדו היא מוצדקת, אין להאריך את המעצר מעבר לתקופת השנה. ראוי הוא המשיב שתשמרנה זכויותיו ושביהמ"ש יקפיד שלא תשלל חירותו כאשר הנסיבות אינן מחייבות זאת.