תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 13

ע.א. 147/84 - אורי ליבני נגד שרה ליבני

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. המערער ואשתו נפרדו עפ"י תנאים שנקבעו בהסכם מיום 24.9.81. הוסכם כי המערער יעזוב את דירת בני הזוג למשך תקופת הפירוד, שני ילדיהם הקטינים של בני הזוג ישארו בחזקת האם והמערער ישלם למזונות האשה וילדיה 5,000 שקל לחודש צמוד למדד ומעודכן אחת לשלשה חדשים. לאחר שהמערער עזב את דירת בני הזוג עבר לגור עם אשה אחרת וזו ילדה לו בן. אשת המערער הגישה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי והוא פסק כי מיום הגשת התביעה (10.2.82) ועד לחודש מרץ 1983 ישלםהמערער את הסכום שנקבע למזונות זמניים בסך 13,000 שקל לחודש צמוד למדד מיום 15.5.82, כשהמערער יהיה רשאי לקזז דמי המזונות ששילם מיום הגשת התביעה והקיזוז יעשה לפי ערכו הנומינלי של הכסף ששולם. מחודש אפריל 1983 יפחתו דמי המזונות בשעור של 12.5 אחוז באשר למערער הוצאות עבור ילדו שנולד מהאשה שעמה גר לאחר הפירוד. דמי המזונות הוצמדו למדד שפורסם ביום 15.4.83 מעודכנים אחת לשלושה חדשים. אשר לקצבת הילדים שמקבלת האשה מביטוח לאומי נקבע כי זו תנוכה מסכום המזונות החדשי. הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל בחלקו.
ב. אין מקום להתערבות בכל הנוגע לקביעת ביהמ"ש את הכנסות המערער והוצאותיו וכן צרכי המשיבים. אשר לעבודת האשה - הבעל יכול לזקוף את חובתו למזונות האשה כנגד הכנסתה ממעשי ידיה הנשארת אצלה כשזו מספיקה למחייתה, ובמידה שאינה מספיקה הוא חייב להשלים את הדרוש לצרכיה. במקרה שלפנינו הוכח כי לאשה ישנה הכנסה אך זו אינה גבוהה ואין בה כדי לענות על צרכי מחייתה של האשה. לפיכך בדין קבע ביהמ"ש סכום מזונות שיש בו כדי להשלים את הדרוש לצרכי האשה.
ג. צדק ביהמ"ש כי יש להתחשב בהוצאה של המערער על הבן שנולד לו לאחר הפירוד בקביעת דמי המזונות החלים על המערער. מאידך, אין לחייב את האשה להשתתף במזונות ילדיה. בעוד שבחובה הבסיסית מדין תורה לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הילדים נושא האב לבד, הרי שבחיוב מדין צדקה, ביתרת הצרכים, נושאים הן האב והן האם, ובלבד שלרשות האם האמצעים הדרושים מעבר לנחוץ לצרכיה האישיים. במקרה דנן אין לחייב את האם במזונות מדין צדקה שכן לא הוכח כי עומדים לרשותה אמצעים המאפשרים הטלתו של חיוב כזה.
ד. בהסכם הפירוד, שנערך לתקופה של 6 חדשים, נקבע כי ילדי בני הזוג ישארו בחזקתה וברשותה של האשה. לאחר שעברה תקופת החוזה, עבר אחד הבנים, מרצונו, להתגורר עם המערער ולכן מבקש המערער להפחית את דמי המזונות שבהם חוייב. בכך צודק המערער. אין כל הגיון בהעברת דמי מזונותיו של אותו קטין לידי האם בעוד שהוא מצוי עם אביו. לפיכך יש להפחית מדמי המזונות 2,500 שקל צמוד למדד שפורסם ביום 15.7.83.
ה. המערער שילם כספים מיום הגשת התביעה (10.2.82) ועד ליום 15.6.82 ובהחלטת ביהמ"ש לענין המזונות הזמניים נקבע כי סכומים אלה יקוזזו מדמי המזונות שחוייב בהם המערער בפסק הדין הסופי. השופט קבע כאמור כי אין להצמיד את הסכומים למדד שפורסם ביום 15.6.82 בעוד שאת החיוב במזונות הורה להצמיד. בענין זה יש לקבל את טענת המערער. אם לא יבוצע קיזוז ריאלי, היינו שגם הסכומים שמקזזים יהיו צמודים, תיווצר אנומליה שתגרום נזק למערער. הוא שילם סכומים שהאשה השתמשה בהם למזונותיה לפי ערכם בשעת קבלתם, הוא חוייב בפסה"ד הסופי בתשלום דמי המזונות עבור אותה תקופה בערך ריאלי צמוד, ואילו את כספי הקיזוז ששילם בזמן לא הצמידו. לפיכך יש להצמיד את סכומי הקיזוז.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד בר שלטון למערער,עו"ד הוכמן למשיבה. 17.9.84).

ע.א. 386/84 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ(הערעור נדחה).

א. המערערים הם הוריו של קטין (להלן: הקטין) יליד 17.1.76. לקטין שני אחים, האחד מבוגר יותר והאחר צעיר יותר. האם סובלת מתהליך סכיזופרני כרוני המלווה בהתלקחויות חריפות והיא מאושפזת מפעם לפעם. לפי מסקנת ביהמ"ש המחוזי אין היא מסוגלת לגדל את ילדיה ולחנכם. האב מוגבל בשכלו ואינו מסוגל לטפל בילדיו וגם אינו מעונין בטיפול בילדים אלא בסדור מתאים עבורם. ביהמ"ש המחוזי הכריז על הקטין כבר אימוץ והערעור נדחה.
ב. עוד בשנות השבעים הוצבו הילדים בעזרת שירותי הרווחה במוסדות שונים, אך האם הוציאה אותם מן המוסדות ללא רשות או תיאום. חוות הדעת שהיתה בביהמ"ש המחוזי מצביעה בצורה חד משמעית כי כל עוד נמצא הקטין עם אמו נגרם לו נזק רב. האם התייחסה כלפי ילדיה בצורה אכזרית וכאשר הגיע הקטין למוסד לראשונה הוא נראה אפאטי, מסוגר, לא דיבר ולא חייך. ביום 24.8.82 קבעה פקידת הסעד כי מצב הקטין גרוע והוא מצוי על סף התפוררות רגשית, ועל כן הועבר לבית ילדים בירושלים ולאחר מכן לרשות משפחה המבקשת לאמצו שאצלה הוא נמצא כבר קרוב לשנתיים. הילד נקלט יפה במשפחה החדשה ומתייחס לאיש ולאשה כאל הוריו. ביהמ"ש המחוזי קבע שמבחינת שני ההורים נתקיימו במקרה דנן התנאים המנויים בסעיף 13 פסקאות (4)(5) ו-(7) לחוק אימוץ ילדים. גם אם נכונה טענת המערער שלא נתקיימו התנאים ככל שהדבר נוגע לפסקאות (4) ו- (5) לסעיף 13, היה מקום ליתן את ההצהרה בגדר פסקה (7) של סעיף זה. ב"כ ההורים טוען כי שני אחיו של הקטין מטופלים כראוי ולעניינם לא נתבקשה הצהרה להיותם ברי אימוץ, אך השופט המחוזי התייחס לטענה זו והגיע למסקנה שיש להבחין בין השלושה שכן הקטין הגיע למצב של התפוררות נפשית שחייבה הוצאתו המיידית מבית הוריו.
ג. אשר לאב - ביהמ"ש קבע כעובדה שבמשך תקופה העולה על ששה חדשים לא בא האב לבקר את ילדו במוסד שבו שהה. ב"כ ההורים מערער על ממצא עובדתי זה בציינו כי עפ"י הראיות עולה שהאב לא ביקר אצל הבן אבל אפשר שהבן ביקר את אביו בביתו בתוך תקופת ששת החדשים הנזכרת בסעיף 13(4) לחוק. גם אם נכונים הדברים, ברור שמדובר בביקורים כפויים שלא בוצעו ביוזמת האב ואשר לעניינם לא ניתן לומר על האב שהוא מילא חובתו כלפי הבן במשך תקופה זו. אך גם אם פיסקה (4) אינה חלה בעניינו של האב, הרי חלה פסקה (7).
ד. ילד קטן כמו הקטין שהתייחסותו להוריו אפאטית לחלוטין, כך שאפילו את שמם הפרטי אינו מכיר, והוא נטול כמעט לחלוטין התייחסות רגשית אל הוריו, אין לומר עליו שקיים צידוק להמשיך את הקשר בינו לבין הוריו. הדברים בולטים ביתר שאת לאור העובדה שבינתיים נקלט הילד כראוי במשפחתו החדשה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד ח. קרסו למערערים, עו"ד י. בן אור למשיב. 17.10.84).

ע.א. 544/82 - נסים חממי נגד צאלה חממי

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. המערער ואמה של המשיבה התגרשו עפ"י הסכם גירושין שקבל תוקף של פס"ד בבית הדין הרבני. במסגרת זו הוחלט שהמשיבה תהיה בחזקת האם וכי המערער ישלם למשיבה מזונות בסך 500 שקלים לחודש כשהסכום צמוד לתוספת יוקר המשולמת לשכירים. פסה"ד בבית הדין הרבני ניתן ביום 20.5.81. לאחר כחודשיים וחצי פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי, ומבלי להזכיר את דבר קיומו של פסה"ד בבית הדין הרבני, תבעה מזונות חדשיים של 5,600 שקלים, 10,000 שקלים ששולמו לעו"ד שפעל בשמה,
וכן 50,000 שקלים כדי לרכוש רהיטים וחפצי בית הדרושים לה. ביהמ"ש המחוזי החליט שעל המערער לשלם למשיבה מזונות של 2050 שקלים לחודש צמודים למדד יוקר המחיה והתובענה בקשר ליתר הדרישות נדחתה. ערעורים של המערער ושל המשיבה נדחו.
ב. לטענת המערער ניתן פסה"ד של ביהמ"ש בחוסר סמכות, משום שביה"ד הרבני פסק בענין המזונות וכן לא חל שינוי בנסיבות שחייב תיקון הסכום שנפסק. לחילופיןטוען האב שהסכום שנפסק גבוה מדי. מאידך, בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי ביהמ"ש צריך היה לקבוע תשלום כלשהו עבור הטפול שהאם מטפלת בה וכן היא קובלת על כך שהסכומים של 10,000 שקל ו-50,000 שקל לא נפסקו לה.
ג. אשר לטענת חוסר הסמכות - השאלה המתעוררת בדרך כלל היא אם היה הילד צד להליכים בבית הדין הרבני באופן שחסומה לו הדרך לביהמ"ש עקב מעשה בית דין, או שמא התדיינו ההורים בינם לבין עצמם והילד אינו קשור לפסיקה. גם אם התדיינו ההורים בינם לבין עצמם בענין הנוגע לילד, לפעמים קשור הוא בפסיקה והשאלה היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה ככל עובדה אחרת השנויה במחלוקת. כבר מטעם זה לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף כפי שטוען המערער. אין ללמוד מפסה"ד של ביה"ד הרבני כי עניינה של המשיבה שימש נושא להתדיינות בפניו. התביעה הוגשה לבית הדין בשם האם ובפסק הדין בו אושר הסכם הגירושין אין כל התייחסות מפורשת לעניינה של המשיבה. אכן, הצירוף הפורמלי של הילדים בתביעה שבין בני הזוג בבית הדין אינו תנאי שבלעדיו לא יוכל הנתבע להתגונן בטענת מעשה בית דין, זאת אם על אף העדר צירוף פורמלי נדונה תביעת הקטין בפני ביה"ד וניתנה לגביה החלטה לעיצומה. בענייננו, ביה"ד לא שמע הוכחות בנושא מזונות המשיבה, לא בדק את צרכיה ולא את אפשרויותיו של אב לפני שאישר את הסכם הגירושין. כיון שכך רשאית היתה המשיבה להגיש תביעתה לביהמ"ש המחוזי, לא צריכה היתה להזכיר פסה"ד של ביה"ד הרבני ולא צריכה היתה לטעון לשינוי נסיבות.
ד. אין להתערב בגובה המזונות שנפסקו, שכן ביהמ"ש פסק לפי כל הראיות שהיו לפניו. אין ביהמ"ש העליון נוהג להעריך את שעור המזונות מחדש, אלא אם הוכח כי היתה סטייה מהותית בלתי סבירה מהמתבקש מהעובדות. אשר לדרישה לתשלום שכ"ט של 10,000 שקל לעוה"ד - עובדה מעין זו חייבת הוכחה והיא לא הוכחה. גם התשלום עבור רכישת רהיטים למשיבה בדין לא נפסק. המשיבה לא נכנסה לדירה ריקה כי הרי היא מתגוררת יחד עם אמה בביתם של הסבא והסבתא. המגורים בבית זה היו תנאי מתנאי ההסכם שבין ההורים. מדובר בבית מרווח בן שתי קומות ולא מורגשת בו צפיפות כלשהי. כאשר קבע ביהמ"ש את הסכום המגיע למשיבה עבור מדור הביא בחשבון שאולי היא תצטרך לשלם סכום כלשהו עבור השימוש באביזרים שיש בדירה.

(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. גולני למערער, עו"ד י. אריאב למשיבה. 20.9.84).

ע.א. 126/84 - דוד יצחקי ואח' נגד משה שור ואח'

*פיצויים מוסכמים בהפרת תנאי במכירת מקרקעין(הערעור נתקבל).

א. בחוזה מאפריל 1978 התחייבו המערערים (להלן: המוכרים) למכור למשיבים (להלן: הקונים) דירתם ולהעביר על שמם את הזכויות בדירה וכן למסור להם את החזקה עד ליום 1.4.79. הזכויות בדירה הועברו למשיבים כמותנה ואילו החזקה לא נמסרה במועד. הוסכם על הארכה לחודש נוסף אך גם במועד זה לא עמדו המוכרים. רק לאחר שהמשיבים הגישו תביעה לאכיפת ההסכם ולפצויים על הפרתו נמסרה הדירה, באחור של כחדשיים וחצי, לקונים. סעיף 13 בהסכם, הוא סעיף הפיצויים, קבע כי "כל
צד אשר יפר הסכם זה או כל תנאי עיקרי ממנו ישלם למשנהו פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש בסך של 100,000 ל"י..". סכום זה היווה בערך כשליש ממחיר הדירה. בימ"ש השלום עשה שימוש בהוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) והפחית את סכום הפיצויים ל-2,000 שקל בלבד. בימ"ש השלום ראה במועד מסירת החזקה תנאי עיקרי לחוזה במובן הוראת סעיף 13 בחוזה. בערעור לביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. דעת הרוב היתה כי מועד מסירת החזקה הינו תנאי עיקרי וכי הופר הפרה יסודית ואין להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים. דעת המיעוט היתה כי האיחור במסירה אינו הפרת תנאי עיקרי ולחילופין הפיצוי המוסכם אינו עומד בשום יחס לנזק שהצדדים עשויים היו לצפות מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מההפרה. מטעם זה קיבל את עמדת בימ"ש השלום. הערעור נתקבל ופסק דין בימ"ש השלום הוחזר על כנו.
ב. סעיף 13 לחוזה מדבר בהפרת תנאי עיקרי ולא בהפרה יסודית של תנאי מתנאי החוזה. בחוזה לא הגדירו הצדדים מה נראה בעיניהם כתנאי עיקרי ואין ספק שההתחייבות למסור את החזקה היא תנאי עיקרי. השאלה היא אם גם המועד המסויים הוא תנאי עיקרי. התשובה לכך היא חיובית. הדירה נרכשה ע"י הקונים לצרכי מגורים. בעת חתימת החוזה גרו בדירה שכורה קטנה בת שני חדרים, המוכר והקונה הם קרובי משפחה והמוכר ידע על דברים אלה, ובנסיבות אלה המסקנה המתבקשת היא שמועד המסירה היה מעיקרו של החוזה וזה גם אומד דעתם של הצדדים שעל פיו יש לפרש את החוזה.
ג. הטענה כי סעיף 13 הינו סעיף "גורף" אין בה, אם תתקבל, כדי לפסול אותו. אין לנו כאן ענין בהוראת סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) המורה כי "תניה גורפת בחוזה ... אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה". הוראה זו אינה חלה על תניה גורפת בנוגע לפיצויים מוסכמים. אעפ"כ יש חשיבות לשאלה זו. התניה שבסעיף 13 איננה מבחינה בין הפרה טוטאלית של ההסכם לבין הפרת תנאי מתנאיו העיקריים, אינה מבחינה בין הפרה קלה להפרה חמורה, והיא מטילה את החיוב בפיצוי המוסכם על כל הפרה ומבחינה זו היא תניה גורפת. חשיבותה של הטענה בכך שהיא מצדיקה את הבחינה שמא הפיצויים המוסכמים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, שאז רשאי ביהמ"ש להפחית מסכום הפיצויים המוסכם.
ד. הטענה שיש להפחית את הפיצוי הועלתה כבר בתצהיר של המוכרים בבקשתם רשות להתגונן. נפסק לא אחת כי על המבקש להפחית את הפצוי לטעון ולשכנע את ביהמ"ש בראיות כי אכן כך יש לעשות. בענייננו לא הושמעו במהלך המשפט עדויות להנחת היסוד העובדתי לטענה כי אין יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק שניתן היה לצפותו, אך בכך אין כדי לפסול את הטענה. ביהמ"ש התבקש להסיק את המסקנה שיש להפחית את הפיצויים מהוראות החוזה עצמו ובעיקר מהיות תניית הפיצויים המוסכמים תנייה גורפת.
ה. המבחן להתערבות ביהמ"ש הוא אם הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו, וההפרה אינה אלא אותה הפרה שבגינה נתבע פיצוי. בסעיף 13 מדובר על הפרת תנאי עיקרי להבדיל מהפרה יסודית. בענייננו היתה הפרה של תנאי עיקרי ולא הפרה יסודית. איחור במסירה אפילו של יום אחד בלבד הוא הפרה של תנאי עיקרי גם אם אין לראותו כהפרה יסודית וגורר אחריו, לפי סעיף 13, תשלום הפיצוי המוסכם. ברם, הפיצוי של 100,000 ל"י לא נקבע תוך שמירת יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו בשל הפרה העשויה גם להתבטא באיחור של יום אחד. המבחן אינו נעשה עפ"י הנזק שנגרם בפועל ובדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה או מוריד אם בפועל לא בגרם כל

נזק שהוא או נגרם נזק ששעורו עולה על שעור הפיצוי המוסכם. העובדה כי הצדדים התעלמו כליל מהייחס שבין הסכום שנקבע לבין הנזק הצפוי מההפרה שבגינו נקבע, עולה מנוסח הכתוב עצמו ואינה זקוקה לראיה ישירה או מפורשת. די בכך כדי להצדיק את שיקולו של בימ"ש השלום להפחית את סכום הפיצוי.
ו. אשר לגובה הפיצוי - צדק בימ"ש השלום כי בהעדר ראיה אחרת תיעשה ההפחתה של הפיצוי המוסכם עד כדי שיעור הנזק שניתן היה לצפותו כסביר וכאן השיעור הוא שכר הדירה שיש לשלם עבור חודשיים וכן נזק כללי של סבל ואי נוחות. שיקולים אלה שקל בימ"ש השלום ולפיכך הסכום שקבע כפיצוי יש לאשרו.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מאיר סומך למערערים, עו"ד יוסף פרידמן למשיבים. 4.10.84).

ע.א. 26/83 - עזבון המנוח יעקב ארדיטי ז"ל נגד דורה ארדיטי ואח'

*השמעת ראיות בע"פ נגד מסמך בכתב(הערעור נדחה) .
א. יעקב ארדיטי ושמואל ארדיטי היו אחים. ב- 1962 נכונה שותפות בין שני האחים למכירת הלבשה וקונפקציה. לצורך ניהול ענייני השותפות שכרו השותפים נכס בתל אביב. ב- 1964 עבר יעקב לעבוד בעסק אחר ובשנת 1972 חזר לעבוד בעסק ההלבשה ולטענתו חזר לעבוד כשותף. בנובמבר 1977 נפטר שמואל ארדיטי ואלמנתו הדירה את יעקב מעסק השותפות ואז נקט בהליכים נגד המשיבים. יעקב ארדיטי הגיש תביעה לפירוק השותפות ואילו טענת המשיבים היתה כי עזב את השותפות ב- 1964 וכשחזר עבד כשכיר. תחילה הגיש יעקב את תביעתו בהמרצת פתיחה אך משקבע ביהמ"ש שהתובענה אינה ראויה להתברר בדרך המרצה הוגשה התובענה נשוא הערעור. יצויין כי בהמרצת הפתיחה ובכתב התביעה גולל שתי מערכות עובדתיות השונות מהותית זו מזו בענין היותו שותף ועזיבתו את השותפות.
ב. בכתב ההגנה סמכו המשיבים את טענותיהם בין היתר על כך כי ביום 15.2.64 נערך הסכם פירוק השותפות שעל פיו עזב יעקב את השותפות. הם הגישו את ההסכם וכן הודעה על עזיבת יעקב את השותפות שנמסרה לרשם השותפויות ופורסמה ברשומות, ומכתב ממאי 1978 לפקיד השומה שעליו חתום יעקב ובו הוא מאשר כי הוא עובד בחנות כשכיר. במהלך המשפט התנגדו המשיבים לכל עדות בעל פה שבאה להראות שבניגוד למסמכים האמורים נתקיימה השותפות גם לאחר יום 15.2.64. פרקליט המערער טען כי המסמכים שבכתב שעליהם סומכים המשיבים נחתמו למראית עין בלבד. הוא הוסיף כי לא היה חייב לטעון בכתב התביעה שהיה חוזה למראית עין ואם היה חייב לטעון אז יבקש תיקון כתב התביעה לאחר שנודע לו מכתב ההגנה כי קיימים המסמכים הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אמנם לא צריך היה באופן פורמלי לטעון בכתב התביעה כי המסמכים נערכו למראית עין בלבד, אך מכל מקום, לאור האמור בכתב ההגנה, צריך היה להעלות את הטענה כי המסמכים נחתמו למראית עין בלבד בכתב תשובה.
ג. באשר לבקשה לתיקון כתב התביעה, נתן ביהמ"ש רשות לתובע להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר לתיקון כתב התביעה, וקבע כי לכשתוגש הבקשה ידון בה במעמד הצדדים. המועד האחרון להגשת הבקשה לתיקון היה 25.11.82 ובקשת התיקון לא הוגשה עד המועד האמור. ביום 2.12.82 הגיש פרקליט המערער מסמך שכותרתו "בקשת דחייה" ללא תצהיר ובו ביקש "לדחות את המועד הקבוע להגשת בקשה לתיקון כתב תביעה עד ליום 2.12.82". הוא נתן לכך נימוקים שונים ובו במעמד הוגשה גם בקשה לתיקון כתב התביעה שאליה צורף תצהירה של אשת יעקב. ביהמ"ש המחוזי
החליט לדחות את הבקשה להארכת המועד וממילא לא תוקן כתב התביעה. משנמנע פרקליט המערער להביא ראיות נוספות נדחתה התובענה.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערער צריך היה להגיש כתב תשובה כדי לטעון שהמסמכים שעליהם סומכים המשיבים בכתב ההגנה נחתמו למראית עין. בהעדר כתב תשובה יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות ושנויות במחלוקת. הכחשה סתם של החוזה ע"י בעל דין שכנגד, היא בלבד, פירושה הכחשת קיומו של חוזה מפורש, אך אין פירושה הכחשת חוקיותו של החוזה או דיותו מבחינה חוקית. משלא העמיד המערער על הפרק את הטענה שהמסמכים הרלבנטיים נערכו למראית עין צדקו המשיבים כשהתנגדו להשמעת ראיות בענין זה. בנסיבות אלה אין צורך לחוות דעה בשאלה אם ניתן היה להביא ראיות בע"פ כנגד מסמכים בכתב, לו עלתה על הפרק כהלכתה הפלוגתא האמורה. אין להתערב גם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך את המועד להגשת בקשת התיקון. הענין נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בבקשה וביהמ"ש המחוזי עשה שימוש נאות בשיקול דעתו. לא זו בלבד שלא צורף תצהיר ל"בקשת הדחייה" גם אם יש לראות בה בבקשה להארכת מועד, אלא שגם הטעמים המפורטים בה הם סתמיים ולא הצדיקו העתרות לבקשה.
ה. הלכה פסוקה היא שבעל דין המבקש לתקן את כתב טענותיו שומה עליו לפרט בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשתו את הנסיבות העובדתיות שיש בהן כדי לשכנע את ביהמ"ש שהתיקון דרוש לבירור השאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת התיקון דנא אין אפילו אימות עובדתי של הטענה שהמסמכים הרלבנטיים נחתמו למראית עין, ולא הוסבר מה הטעם שבעטיו הונע יעקב לשים את חתימתו על המסמכים שלא שיקפו את המציאות. לפיכך לא היתה לפני ביהמ"ש המחוזי כל ראיה המצדיקה העתרות לבקשת התיקון לגופה ודין הערעור להדחות.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש.לוין. עו"ד אילן דסאו למערער, עו"ד אהרן פאפו למשיבים. 24.9.84) .

=ד.נ. 14/84 - מרדכי עמר נגד דוד קדוש
*הפרת חוזה מכר מקרקעין (העתירה נדחתה). עניינה של העתירה פסק דינו של ביהמ"ש העליון באשר לחוזה של מכר דירה שנערך בין המבקש כמוכר לבין המשיבים כקונים. השאלה שבמחלוקת היתה אם חייב היה המבקש להופיע במשרד רשם המקרקעין ולהעביר את הדירה ע"ש המשיבים בד בבד עם קבלת יתרת התמורה, או שהמשיבים היו צריכים לשלם קודם לכן את יתרת התמורה ולאחר מכן תתבצע ההעברה. נקבע כי המבקש ידע שהמשיבים צריכים לקבל הלואה מהבנק שתובטח במשכנתא ועל כן יכלו לקבל את הכסף רק בעת ההעברה. כמו כן נתן ביהמ"ש העליון בפסק דינו פירושים לכוונת הצדדים בהסכם. העתירה לדיון נוסף נדחתה. טענת העותר היא שפסק הדין של ביהמ"ש העליון קובע הלכה חדשה שחשיבותה וקשיותה והחידוש שבה מצדיקים דיון נוסף. אולם, קריאה נכונה של פסה"ד מצביעה בעליל על כך שלא נקבעה כל הלכה חדשה. מה שעשה ביהמ"ש הוא מתן פירוש להסכמים שבכתב שבין בעלי הדין. הסכמים אלה חייבו פרשנות, שכן לא ברור מהם חד משמעית מה המועד המדוייק שבו צריכים היו המשיבים לשלם את יתרת המחיר ואם החיובים צריכים להתבצע באופן משולב. בין אם נכון הפירוש שנתן ביהמ"ש העליון לכוונת הצדדים ובין אם לאו אין בו כדי לעורר בעיה הילכתית הראויה לדיון נוסף.

(בפני: השופט ד. לוין. 23.10.84).

ע.א. 441/81 - משה בטאט נגד קופ"ח הכללית

*תביעת נזיקין עקב תאונה במוסד (הערעור נדחה).

המערער הוא אדם חולה בשלבי התקדמות מסויימת. בעת שהותו במוסד לוינשטיין נפל תוך נסיון לעלית על מיטתו וכתוצאה מזה הורע מצבו לאין ערוך. הוא תבע את המשיבה בגין נזקיו, ערעורו נדחה והערעור על כך נדחה. אין לתלות כל אשם בצווארו של המוסד או מי מעובדיו. אדרבה, נהגו במערער במוסד כשורה, כאשר מצד אחד הניחו לו, לאור ההתקדמות שהושגה, לטייל בכוחות עצמו בפרוזדור הנמצא בקרבת חדר האחיות ומצד שני יכלו בכל רגע לאוץ לעזרתו אם תידרש. אין מדובר במקרה בו ביקש עזרה לעלות למטה וזו לא באה. להיפך, הוא ניסה משום מה לעשות כן בכוחות עצמו ואלה לא עמדו לו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ב. רווה למערער, עו"ד פ. שרון למשיבה. 21.10.84).

ע.א. 193/83 - מנשה פטל נגד נסים חביב

*תשלום דמי תיווך (הערעור נדחה).

המשיב ביקש למכור דירה ופרסם מודעה בעתון. המערער שהוא מתווך התקשר עמו טלפונית והמשיב הבהיר לו כי לא יהיה מוכן לשלם דמי תיווך. ביהמ"ש דלמטה קבע כממצא כי הוסכם בין בעלי הדין שהמשיב ישלם דמי תיווך רק אם יתקיימו שני תנאים מצטברים: הדירה תמכר לקונה שיישלח ע"י המערער; הקונה ישלם מחיר העולה על זה שננקב ע"י המשיב. שתי הערכאות דלמטה קבעו כי לאור נוסחו של ההסכם, שהועלה מתוך הקלטה של שיחה טלפונית בין בעלי הדין, אותה הקליט המערער ללא ידיעת המשיב, אין המשיב חייב בדמי תיווך, מאמר והדירה נמכרה תמורת סכום שהוא פחות מן השיערוך לפי המדד של הסכום עליו דובר בין בעלי הדין. הערעור נדחה.
במחלוקת העובדתית מה הוסכם בין בעלי הדין אין מקום לשוב ולדון לאחר ששתי הערכאות הקודמות קבעו את אשר קבעו. גם ביתר התחומים אין עילה להתערבות. החובה לשלם דמי תיווך אינה קמה אלא מקום בו נכרת חוזה בין המתווך לבין המוכר או הקונה, לפיו מסכים הקונה או המוכר לפעולת התיווך. לצורך קשירת הקשר אין הכרח שיכרת הסכם פורמלי דווקא או כי ההסכם יהיה בכתובים. מספיקים חלופי מלים שמהם עולה גמירת דעת להעזר במתווך. החובה לשלם דמי תיווך נובעת מבצוע עיסקה בעקבות התיווך בה היתה פעולתו של המתווך הגורם היעיל להתקשרות ואף בקשר לכך אין חולק. במקרה דנן אכן נכרת הסכם בין המערער למשיב, אך המערער אינו יכול לדרוש אלא מה שהוסכם ולא מעבר לכך. הוסכם מפורשות שדמי התיווך ישולמו רק במקרה של קבלת תמורה מעל למינימום מוסכם ומשלא אירע כך אין המתווך זכאי לדמי תיווך.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. קנטי למערער, עו"ד עמי י. נחום למשיב. 1.11.84).

ע.א. 613/81 - ישיבת פורת יוסף נגד שמואל צארום

*כשרות צוואה (הערעור נדחה).

המנוחה נעמי צארום נפטרה ביום 15.2.80 וזמן קצר לפני כן, ביום 14.1.80, ערכה צוואה בפני שופט שלפיה השאירה כל רכושה לשני אחיה שמואל ושלום. בצוואה מינתה את עו"ד אהרון פרלשטיין כמנהל עזבונה. מספר שנים לפני כן ערכה צוואה שלפיה הושאר כל רכושה למערערת. זו התנגדה לקיום הצוואה השניה לטובת שני אחיה של המנוחה, התנגדותה נדחתה והערעור על כך נדחה.
המערערת טוענת כי בעת עריכת הצוואה השניה לא היתה המורישה כשירה מבחינה נפשית לעשיית צוואה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בהסתמכו על עדויות של אם בית, רופא ובעלים של בית האבות בו התגוררה המנוחה. כל אלה היו עמה בקשר יום יומי

והעידו על תפקודה הטוב מבחינה נפשית ועל כך שבכל התקופה היתה צלולה בדעתה. לעומת זאת הביאה המערערת חוות דעת רפואית של רופא שלא הכיר את המנוחה, אלא התייחס לתעודות רפואיות שתיארו את אישפוזי המנוחה עד יום מותה. רופא זה ציין כי סבירה המסקנה שבעת עריכת הצוואה לא היתה למצווה שליטה מספיקה בתפקודה הנפשי הדרוש לעריכת צוואה תקפה. הוא הוסיף עם זאת כי לא הכיר את המנוחה ואינו יכול לומר בוודאות מה היה מצבה הנפשי. בדין העדיף ביהמ"ש המחוזי את העדויות של אלה שהכירו את המנוחה בקבעו כי מבחינה נפשית יכלה לערוך את הצוואה.
אשר לטענה כי הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לעריכת צוואתה השניה - לא הובא שמץ של ראיה לטענה זו. בשלב הערעור העלה פרקליטה של המערערת טענה כי יש לפסול את הצוואה על יסוד סעיף 35 לחוק הירושה סעיף זה קובע כי "הוראת צוואה... המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה... והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה". טוענת המערערת כי עורך הדין שטיפל בעריכת הצוואה הוא שותפו של עו"ד צארום שהוא בנו של אחד האחים, ועל כן יש לפסול את הצוואה. טענה זו אין לקבל. הסעיף הנ"ל אינו דן בקרובים סתם אלא בבן זוג של הנהנה ועל כן אין כל קשר לכאורה בין סעיף 35 לבין העובדות של מקרה זה. לא ברור גם במה תועיל טענה זו למערערת, שהרי היו שני אחים שנהנו מן הצוואה. המערערת אינה יכולה להכנס בנעלי האח לגביו נטענה טענת פסלות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערערת, עו"ד א. פרלשטיין למשיב. 5.11.84).

ע.א. 527/80 - שטורך... בע"מ נגד מדינת ישראל

*תביעת הפרשי הצמדה לאחר שהחוב שולם (הערעור נדחה).

ביום 2.10.79 ניתן פסק בוררות שעל פיו חוייבה המדינה לשלם למערערת סכום פלוני. הסכום לא נפרע מיד וכעבור כחדשיים הגישה המערערת בקשה לאישור הפסק. ביום 1.1.80 אושר הפסק וכעבור ימים מספר נפרע החוב. עתה הגישה המערערת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שנפסק ע"י הבורר, וזאת מיום פסיקתו ועד לתשלום בפועל. ביהמ"ש מחק על הסף את התביעה והערעור על כך נדחה. ב"כ המערערת העלה נימוקים משפטיים שונים כדי לבסס מבחינת המשפט המהותי עילת תביעה אשר מכוחה עשוייה המדינה להתחייב בתשלום הריבית וההצמדה כתשלום עצמאי שאינו מצטרף לתביעה על תשלום הקרן. אין צורך לדון בטענה זו שכן המערערת שוב אינה יכולה להעלותה בשלב זה של ההליכים. בפני המערערת עמדה האפשרות לדרוש הפרשי הצמדה וריבית אם כחלק מפסק דינו של הבורר עצמו, אם במסגרת פניה לתיקון פסק הבורר, ואם במסגרת הבקשה לאישור הפסק. משלא ניצלה הזדמנויות אלה שעמדו לרשותה מנועה היא עתה מלעורר שאלה זו מחדש, בין בדרך של תביעה עפ"י הפסק ובין בדרך של תביעה על פי העילה המקורית .
פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והשופטת אבנור התייחסה לנושא מנקודת ראותן של תקנות סדר הדין האזרחי וכן לפי מבחן מעשה בית דין. היא ציינה כי חוק פסיקת רבית והצמדה לא חוקק עילת תביעה חדשה, אלא מסמיך רשות שפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף לפסוק ריבית על אותו סכום, או הפרשי הצמדה, או הפרשי הצמדה וריבית. חוק זה העניק, איפוא, לביהמ"ש סמכות נלוית לחיוב הכספי שביהמ"ש מחייב בעילה שנפסקה ולא כעילה בפני עצמה.
אשר לטענת המערער כי יש לו עילה חדשה, היינו כי הסכום לא שולם מיד לאחר פסק הדין ואי תשלומו היא עילה לפי הדין - כאן מעלה המערער שלוש עילות אפשריות: עילת נזיקין לפי סעיף 49 לחוק הנזיקין, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 ועשיית עושר ולא במשפט. ברם, סעיף 49 מדבר על עיכוב שלא כדין של מטלטלין ואי

תשלום כסף המגיע לפי פסק דין אינו מונע את ההחזקה בכסף אלא אין הוא מעביר את הבעלות; סעיף 63 מתייחס להפרת חובה חקוקה ופסק דין אינו חיקוק; חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כי מי שקיבל נכס שלא עפ"י זכות שבדין חייב להשיב את הזכיה אך לא נראה כי מי שמסרב לשלם חוב הוא בגדר "מי שקיבל" נכס שלא כדין.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' אבנור. עו"ד הלבן למערערת, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 1.11.84).

בג"צ 430/84 - ד"ר גבריאל כנען נגד שר הבריאות ואח'

*מינוי מנהל לבית חולים (העתירה נדחתה).

פורסם מכרז למשרת מנהל בית החולים זיו בצפת והגישו את מועמדותם שלושה רופאים ובכללם העותר והמשיב השלישי. המועמדים התייצבו לפני ועדת בוחנים וזו החליטה למנות למשרה את המשיב השלישי (להלן: המשיב). העותר ביקש בעתירתו לבטל את המכרז בכללו ולחילופין לבטל את בחירתו של המשיב. העתירה נדחתה. לענין פסילת המכרז כולו - לאחר שהעותר נטל חלק במכרז אין הוא יכול להשמע עוד בטענה שלא היה מקום לעורכו.
טענת העותר היא כי ועדת הבחינות שקלה שיקולים שאינם רלוונטיים. מן השאלות שהציגו חברי הועדה מבקש העותר ללמוד כי השיקול המרכזי בדחיית מועמדותו נעוץ בעמדה שנקט בעבר כי יש לאחד את בית החולים בצפת עם בית החולים פוריה, עמדה שקמה לה לאחרונה התנגדות. אין לקבל את טענת העותר. לועדת בוחנים מסור שיקול דעת נרחב והוא כולל מגוון רחב של נימוקים, שבגדרם רשאית הועדה לקבוע מי המועמד המתאים למכרז נתון. העובדה ששאלות מסויימות הופנו למועמדים למשרה, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להצביע על כך שחברי ועדת הבוחנים גיבשו לעצמם מראש עמדה לגבי כשירותו של המועמד לקבל את המשרה. בג"צ חזר והדגיש כי לא יטה להתערב בהחלטת ועדת בוחנים מהסוג הנדון אלא במקרים שבהם ברור בעליל שהועדה נתפסה לשיקולים זרים. מטבעה של ועדת בוחנים שיוקנה לה שיקול דעת רחב ביותר כדי לבחון את התאמתם למשרה הרלוונטית של המועמדים השונים, ופתיחת פתח לפני מי שאיננו מרוצה מדחיית מועמדותו, להסיק מסקנות אלה או אחרות משאלות שהוצגו ע"י חברי הועדה, לא תשרת שום מטרה מועילה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד עמי אסנת לעותר, עוה"ד אלי זהר ופוגלמן למשיבים. 11.9.84).

בג"צ 496/84 - פ.א.כ. בע"מ נגד ראש עירית ת"א ואח'

*צו סגירה למאפיה שפעלה ללא רשיון (העתירה נדחתה).

המאפיה נשוא הדיון התנהלה ע"י העותרת מדצמבר 1980 ללא רשיון עסק. בשנת 1982 נפתח הליך פלילי נגד העותרת וניתן צו סגירה, אך בהליכים נוספים קבלה העותרת מדי פעם ארכות לביצוע צו הסגירה, זמן שהיא גם יכלה לנצל לנסיונות לקבל את הרשיון הדרוש. דא עקא שמהנדס מחוז ת"א בדק ומצא שהפעלת המאפיה כרוכה במיטרדים סביבתיים. המשיבים נהגו בעותרת באורך רוח ולבסוף הגיעו לכלל מסקנה שאין להרשות עוד את הפעלת המאפיה. העתירה נדחתה. כבר מחמת ניהול המאפיה מדצמבר 1980 ללא רשות, דין העתירה להדחות והעובדה שלאחר הוצאת צו הסגירה קיבלה העותרת ארכות לביצוע הצו אינה מרפאה את הפגם. גם לעצם הענין אין סיבה להתערב בשקוליו הענייניים של מהנדס מחוז תל אביב.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג - כהן. עוה"ד ז. טריינין וט. טריינין לעותרת, עוה"ד ע. באן וא. בן טובים למשיבים. 12.9.84).

בג"צ 505/84 - דניאל וחנר נגד רבקה וחנר

*הפורום המתאים לדיון בחזקת ילדים ש"הוברחו" מהולנד (העתירה נדחתה).

בעתירה זו ניתן צו על תנאי נגד המשיבה בענין החזרתם להולנד של שני הילדים הקטינים של בני הזוג. העותר ביקש גם צו על תנאי נגד ביהמ"ש

המחוזי בתל אביב לביטול ההליכים, לרבות צוי ביניים, בתיק אזרחי שבו נקטה המשיבה בהליכים, אך ברור שאין יסוד למתן צו על תנאי לענין חלק זה של העתירה. גם את הצו על תנאי שניתן נגד המשיבה יש לבטל ולדחות את העתירה.
המשיבה היא ילידת הארץ ואף העותר, שהוא יליד הולנד, התגורר שנים רבות בישראל ויש לו זיקה עיסקית לארץ כשם שיש לו זיקה עיסקית להולנד. לפני שנים אחדות יצאו בני הזוג להתגורר בהולנד וקיימת מחלוקת עובדתית אם כוונתם היתה לצאת לצמיתות או לתקופה מוגבלת. בהולנד נתעוררו בין בעלי הדין סכסוכים ובימ"ש בהולנד נתן צו זמני שהילדים יהיו בידי האם עם זכות ביקורים לאב. נרשמה בפרוטוקל הסכמה שאף אחד מההורים לא יוציא את הילדים מגבולות הולנד אלא בהסכמת משנהו. יש מחלוקת בין בעלי הדין לגבי נסיבות הוצאת הילדים ע"י האם מהולנד והבאתם ארצה. לאחר הוצאת הילדים עתר האב לביהמ"ש בהולנד למתן צו נגד האשה בהליכי בזיון ביהמ"ש, והבקשה נדחתה הן על יסוד ההליכים שהחלו להתנהל בישראל והן על יסוד סברתו של ביהמ"ש בהולנד שיתכן וחל שינוי בנסיבות מאז ניתן הצו הזמני. עם הבאת הילדים ארצה נקטה המשיבה בהליכים בביהמ"ש המחוזי לענין המשמורת על הילדים ולמעלה מחודשיים לאחר שננקטו ההליכים פנה העותר לבג"צ.
השאלה המקדמית היא אם קיים חומר המצדיק את התערבות בג"צ בענין, או שמא ביהמ"ש המחוזי בת"א הוא הפורום המתאים להחליט אם דינה של התובענה להתברר בישראל או בהולנד. לא הובא בפני בג"צ חומר מספיק המצדיק את התערבותו וביהמ"ש המחוזי הוא המצוייד בכלים טובים יותר מבג"צ כדי להכריע בשאלה האמורה. זאת מחמת הטעמים המצטברים דלהלן: יש מחלוקת עובדתית בין בעלי הדין לגבי טיבה של ההסכמה להתגורר בחו"ל וזיקת הילדים והוריהם להולנד ולישראל; המשיבה קבלהצווים זמניים בביהמ"ש המחוזי והעותר לא נקט עד כה צעדים לביטולם; הצו שניתן בהולנד היה זמני בלבד, לפני שנתלבנו כל העובדות וביהמ"ש ההולנדי סרב לאכפו גם משום שסבר שאפשר והנסיבות נשתנו; יש ראיות המכחישות זו את זו לגבי טובת הקטינים. לפיכך יש להפנות את בעלי הדין לביהמ"ש המוסמך על מנת שהוא יכריע בשאלת הפורום המתאים.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. אבני לעותר, עו"ד זינגרלמשיבה. 17.9.84).

ב.ש. 842/84 - בנק המזרחי בע"מ ואח' נגד יוסף אורן בטוח בע"מ ואח'

*החלפת מקום דיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).

נכון הוא שהזיקה של התביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים היא פורמלית גרידא, אך מאידך ניתן לשקול במסגרת בקשה כגון זו מה המשמעויות מבחינת תעסוקתם של בתי המשפט להעברת תביעה שכבר הוגשה. נוסף לכך יש לבחון את מאזן הנוחות גם לאור המרחקים בהם מדובר, היינו לאור העובדה שבמקרה דנן מדובר על החלופות של ירושלים או ת"א. לפיכך יש לדחות את הבקשה להעברת הדיון מירושלים לתל אביב.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד הרטמן למבקשים, עו"ד מ. גלוסקא למשיבים. 25.9.84).

ב.ש. 636/84 - דוד אלדורי נגד רשות השידור

*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).

המבקש איחר בהגשת ערעור כאשר מסר את הערעור ביום האחרון למשלוח בדאר רשום. הבקשה להארכת המועד נתקבלה. את בקשתו סומך המבקש על שני נימוקים: הנטל הכספי הכבד הכרוך בתשלום שכר טרחת עו"ד שהוא מעבר ליכולתו; סברתו כי במסירת הערעור למשלוח בדאר הרשום ביום האחרון של התקופה שנועדה להגשת הערעור יצא ידי חובה. ב"כ המשיב מתנגד לבקשה מהטעם שאין בה פירוט של נימוקי הערעור ואין היא משכנעת

שלמבקש סיכוי כלשהוא להצליח בערעורו. ברם, המבקש הארכת מועד שהוחמץ אינו חייב לשכנע את ביהמ"ש שיש לו סיכוי להצליח בערעורו. עליו להראות טעם מיוחד להגשת האיחור ולבקשה זו אכן מצוי הטעם המיוחד שעל המבקש להראות הוא לא זנח את ערעורו ועשה מאמצים להשיג עורך דין שייצגו בערעור בתנאי יכולתו. כאשר נמנע ממנו לשכור עורך דין שיגר ביום האחרון את הודעת הערעור בדואר רשום. בנסיבות אלה אין להחמיר עם המבקש.

(בפני: הרשם בר טוב. 14.9.84).

ב.ש. 694/84 - רפאל אזולאי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע נענה לבקשת המשיבות המבוססת על סעיף 8 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור) וצווה על המבקשים לאפשר למשיבות לקנות חזקה במקרקעין שבייחס אליה פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 של הפקודה הנ"ל. המבקשים ערערו על פסה"ד ובקשתם לעכוב בצוע פסה"ד עד לערעור נדחתה.
הקניית החזקה במקרקעין למשיבות בהתאם לפסק הדין, על מנת שייעשה בם שמוש לצורך תכנית המתאר שלשמה הופקעו, תביא לשינוי במצב הקיים שאין חזרה ממנו. לפיכך יש לברר מה סיכוי המבקשים לזכות בערעור שאם טובים הם, מן הראוי להענות לבקשתם. בנסיבות הענין אין למבקשים סיכוי טוב לזכות בערעור. טענותיהם מתייחסות למעשה להבטחה של יו"ר המועצה המקומית בענין הפיצויים המגיעים להם ושטרם שולמו. נימוקים אלה אינם רלוונטיים לשאלה נשוא פסה"ד שבערעור. ענין הפיצוי אין מקומו בהליך זה ואם המבקשים לא יצליחו להגיע להסדר בגינם יהא עליהם לנקוט בצעדים הקבועים בחוק כדי לקבל את המגיע להם.

(בפני: השופטת נתניהו. רפאל אזולאי למבקשים, עו"ד בוכרוב עמירם למשיבים. 24.9.84) .

ב.ש. 819/84 - דוד עמר נגד מדינת ישראל

*שחרור זמני ממעצר כדי להשתתף בחתונת אח (בקשה לשחרור זמני ממעצר - הבקשה נדחתה).

אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שדחה את בקשת העורר לאפשר לו להיות נוכח בחתונת אחיו, בליווי משטרתי. המקרה שנדון בב"ש 873/82 (סביר כ' 237) אינו דומה למקרה הנדון. שם היה מדובר בחתונתו של העציר עצמו שללא נוכחותו לא יכלה, כמובן, להתקיים, ואף לא היה חשש של ממש שבליל נישואיו יצא המבקש לבצע פריצות. שונה המצב כאן. מדובר בנישואי האח ונוכחות בחתונה אפילו בליווי משטרתי עדיין פותחת פתח להעברת סמים מיד ליד.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ר. בר חיים למבקש, עו"ד ע. ראובני למשיבה. 19.9.84).

ב.ש. 836/84 - ג'מאל חסאן ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חבלה ע"י יריה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העוררים הואשמו בגרימת חבלה חמורה ע"י יריה, במהלך קטטה בינם לבין קבוצת אנשים שבהם היה המתלונן. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נתקבל. העילה היחידה למעצר העוררים היתה חומרת המעשים המיוחסים להם. כאשר זו העילה היחידה ואין מתלווים אליה שיקולים נוספים, כגון חשש של המלטות מאימת הדין או של השפעה על מהלך המשפט, כי אז צריכות הראיות לכאורה להיות איתנות. במקרה זה הראיות לכאורה אינן עונות על מבחן זה. גירסתו של המתלונן איננה אחידה וכך גם גרסותיהם של עדי התביעה האחרים, וכן קיימות סתירות של ממש בין עדי התביעה לבין עצמם. לפיכך יש לשחרר את העוררים בערבות.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד הבר לעוררים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 26.9.84).

ב.ש. 845/84 - מדינת ישראל נגד יפת בסיל

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).

המשיב עצור מיום 23.9.83 ומשפטו טרם נסתיים. נקבעה ישיבה לסיכומים ליום 30.9.84. המדינה ביקשה הארכת מעצר המשיב לשלושה חדשים החל ביום 23.9.84 והבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך עד ליום 15.10.84. מתברר שמשך כל השנה נתקיימו ארבעה ימי דיונים בלבד. גם אם נכון שנקבעו ישיבות נוספות לדיון ואלה נדחו, אם משום שהמשיב נשלח להסתכלות ואם משום שהחליף סניגורים, עדיין אין בכך כדי לתרץ את העובדה שכלפי אדם המוחזק במעצר עד גמר ההליכים לא מצא ביהמ"ש לנכון להועיד מספר מספיק של ימי דיון כדי שהמשפט יסתיים תוך מגבלת הזמן שנקבעה בחוק. הארכה כמעט אוטומטית של תקופת המעצר במקרים מעין אלה, ע"י ביהמ"ש העליון, תעשה פלסתר את כוונת המחוקק. לפיכך היה מקום לשחרר לאלתר את המשיב אלמלא שלוש עובדות: בתוך מספר ימים יסתיים הדיון עם שמיעת הסיכומים וניתן יהיה להשלימו במתן פסק דין סופי עד מחצית אוקטובר; מדובר באדם היורד לחיי גרושתו, איים עליה בנשק וניסה לחבול בה חבלות חמורות וקיים לכאורה חשש שאם ישוחרר לפני הכרעת הדין יחזור על מעשיו; חוות הדעת הרפואית מורה כי אמנם לא מדובר באדם שהוא חולה נפש אבל מדובר באדם שהוא סובל מהפרעות נפשיות באישיותו בנסיבות אלה ההיבט הציבורי גובר, ומצדיק הארכה מוגבלת של תקופת המעצר כאמור. (בפני: השופט ד. לוין. עו"ד טפיירו למבקשת, עו"ד גנון למשיב. 25.9.84).

ב.ש. 846/84 - מדינת ישראל נגד מאיר ודני אוחיון

*שחרור בערובה (חבלה, החזקת נשק והדחה בחקירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

אחיהם של המשיבים הואשם בעבירה של חבלה חמורה, החזקת נשק ונשיאת נשק והמשיבים ניסו להדיח את העדים באיומים שלא יעידו נגד האח. המדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים בגין הדחה בחקירה ואיומים. ביהמ"ש שדן בבקשה קבע כי יש חומר ראיות לכאורה נגד המשיבים וחומרת העבירה מוטיבה יש בה כדי להצדיק בדרך כלל את המעצר, אך החליט לשחרר את המשיבים בערובה, משום שאחיהם כבר הודה באשמה וממילא אין טעם במעצר המשיבים שאין להם עבר פלילי. הערר נתקבל. השופט נתפס לטעות ראשית, האח לא הודה אלא הודאה חלקית, ושנית, בין שהודה ובין שלא הודה, המשיבים מואשמים בעבירה של הדחה ועבירה כזאת כשלעצמה מעלה את החשש של נסיון הדחה נוסף בקשר לאישום שהוגש נגד המשיבים עצמם. מסתבר כי חשש כזה עולה לא רק מטיב העבירה עצמה אלא מדברים שכבר קרו. לאור זאת מוצדק מעצר המשיבים עד הדם ההליכים אף אם עברם נקי.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד רומנוב למבקשת, עו"ד ס. סולימאן למשיבים. 26.9.84)

ב.ש. 863/84 - אברהם ויזל נגד מדינת ישראל

*שחרור ממעצר לראש השנה (ערר על החלטה שלא להעניק חופשה ממעצר - הערר נדחה).

העורר ביקש חופשה לימי חג ראש השנה ובקשתו נדחתה. הערר נדחה. ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים ניתנה משיקולים שהדבר דרוש להגנה על הציבור. מאחר וכך, נכונה ההחלטה לגבי ימי החג כפי שהיא נכונה לגבי ימי חול. הסניגור מצביע על אפליה בין אסירים הנהנים מחופשות לעצירים שאינם נהנים מחופשות. אכן, שונה מצבה של הקבוצה הראשונה מהקבוצה השניה, אך אין לדבר כאן על אפליה באשר אין טיבה של האחת דומה לשניה. ענין חופשות לאסירים מוסדר בחקיקה. מאידך, עציר אינו יושב במעצר ללא שיקול של היותו סיכון לחברה.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מיכאל לב לעורר, עו"ד גב' חנה ברוכי למשיבה. 26.9.84).

ע.פ. 61/84 - רוזנברג זאב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי מכירות של חשיש והחזקה בביתו של 377 גרם חשיש וביהמ"ש דן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש דלמטה שקל את כל השיקולים לחומרא ולקולא והעונש שהושת אינו חמור במידה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור, בעיקר על רקע עברו של המערער הכולל עבירות נגד הרכוש ועבירות סמים. אין יסוד לטענת הסניגור כאילו היה על התביעה להעמיד לדין את המערער כבר לאחר העבירה הראשונה. משטרת ישראל מנצלת שוטרים סמויים למשך תקופה ארוכה ואין היא יכולה להרשות לעצמה להעמיד מיד לדין כל אדם שנתפס ע"י שוטר כזה בקלקלתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד י. דינס למערער, עו"ד ד. גולדמןלמשיבה. 29.10.84).

ע.פ. 8/84 - דני יצחייק נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער עבד בחברת ביטוח במשך 28 שנה והורשע בכך כי יחד עם אחרים עשה נגד אותה חברה מעשה תרמית כאשר הגיש תביעה כוזבת בגין נזק שנגרם לרכבו, שהיה מבוטח אצלה, ביודעו שהנזק שנגרם היה קטן מסכום התביעה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ודן אותו ל- 10 חדשים מאסר בפועל ותשלום קנס של 35,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדמה. בנושא ההרשעה נטען כי היה מקום להטיל על המערער פיקוח קצין מבחן ללא הרשעה. ביהמ"ש המחוזי ביקש דו"ח קצין מבחן לפני שהרשיע את המערער כדי להחליט אם לקבל את הבקשה והדו"ח שהגיע היה חיובי והומלץ בו על העמדת המערער במבחן ללא הרשעה. ביהמ"ש לא שעה להמלצת הדו"ח, הרשיע את המערער והטיל עליו את העונש האמור. הערעור נדחה.
לנגד עיני ביהמ"ש עמדה העובדה שמעשהו של המערער היווה למעשה מעילה באמון החברה שבה עבד ואשר נתנה בו את אמונה. השופט ראה בעבירה מעשה חמור השקול נגד הנימוקים שהושמעו לטובת המערער ולכן החליט להרשיעו. אין לומר כי ביהמ"ש טעה בשיקוליו במידה המחייבת התערבות ביהמ"ש שלערעור. אמנם עברו של המערער היה ללא דופי משך 24 שנות עבודה באותה חברה, אך מעילה באמונו של מעביד הינו מעשה חמור וביהמ"ש רשאי היה להעדיף את הנימוק המצביע על חומרת המעשה ולא לקבל את ההמלצה. אשר לעונש - אין להתערב במידתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. מועלם למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 1.11.84).

ע.פ. 575/84 - יוסף ודוד שאבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

שני המערערים נכנסו בשעות הבוקר לדירה ברמות השבים, האחד היה רעול פנים והשני החזיק אקדח צעצוע, ובאיימם על בעלת הבית ועוזרת שהיתה במקום כבלו את שתי הנשים, סתמו את פיותיהן, גנבו סכום מזומן וניסו לפרוץ כספת. משלא הצליחו דרשו מבעלת הבית תוך איומים כי תתן להם את המפתחות. השניים הורשעו בעבירת שוד בצוותא וביהמ"ש גזר להם שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להקל בעונש בהתחשב בכך שלמערערים אין הרשעות קודמות וכי יש סיכוי טוב שלא ישובו לסורם. ברם, מדובר בעבירה על סעיף 402(ב) לחוק העונשין שלגביה קבע המחוקק עונש מקסימום של 20 שנות מאסר. העונש המקסימלי מופעל רק במקרים קיצוניים ביותר, אך ביהמ"ש הבוחן את כל נסיבות המקרה והנתונים
האישיים של הנאשם, איננו יכול להתעלם מהמקסימום שנקבע ע"י המחוקק, שהרי יש בכך ביטוי לחומרה שבה הציבור רואה את המעשה. לא מדובר על הסתבכות מקרית בעבירה, אלא על מעשה מתוכנן מראש תוך בחינה מכוונת של היעד. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. שרעבי למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 4.11.84).

ע.פ. 104+185/84 - מאירי מרדכי נגד מדינת ישראל

*חיוב הוצאות משפט פלילי במסגרת הערעור (הערעור נדחה).

המערער הורשע בבית משפט השלום בניהול עסק ללא רשיון והוא ערער לביהמ"ש המחוזי. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי הערעור חסר כל יסוד וחסר טעם וכי כך היתה הגנתו של המערער בבימ"ש השלום שהטריח את הרשויות ובזבז את זמנו של ביהמ"ש לריק. ביהמ"ש ציין כי הערעור מהווה חריג גם במסגרת התיקים המתנהלים ללא הצדקה, כי לא היה בערעור אלא נסיון לגזול זמנו של ביהמ"ש ועל כן חוייב המערער בהוצאות המשפט בסך 30,000 שקל. הערעור נדחה. המערער הגיש בקשת רשות ערעור בטענה כי ביהמ"ש המחוזי, כערכאת ערעור, לא היה מוסמך להטיל עליו הוצאות לפי סעיף 79 לחוק העונשין. ביהמ"ש העליון קבע שאין צורך בבקשת רשות ערעור, כי מי שהוטלו עליו הוצאות לפי סעיף 79 מוקנית לו מכח החוק זכות ערעור כאילו הטיל עליו ביהמ"ש עונש של קנס. משבא הענין בפני ביהמ"ש העליון כערעור בזכות, שב המערער והעלה טענת חוסר הסמכות. סעיף 79 לחוק העונשין קובע כי "הורשע אדם, רשאי ביהמ"ש לחייבו בתשלום הוצאות המשפט..". לטענת הסניגור יש ללמוד מנוסחו של הסעיף ומהקשר הדברים כי בסעיף 79 מדובר רק בערכאה ראשונה אשר מרשיעה בדין ואילו ערכאה הדנה בערעור בלבד אין לה סמכות כאמור. טענה זו אין לקבל.
הצעת החוק ציינה במפורש כי ביהמ"ש יהיה רשאי להטיל הוצאות משפט הן כאשר הוא מרשיע אדם בשל עבירה והן כאשר הוא דוחה ערעור על ההרשעה, אך הוראה זו לא נכללה לאחר מכן בנוסחו של החוק כפי שנתקבל בכנסת. ברם, בנסיבות הענין אין ללמוד משינוי הנוסח בין ההצעה לבין החוק כפי שהתקבל כי יש לנקוט פירוש מצמצם וכי ניתן להטיל הוצאות רק בערכאה המרשיעה. מבחינת הגיונם של דברים אין לאבחן בין ערכאה ראשונה לבין ערכאת ערעור. לגופו של ענין בדין הוטלו הוצאות בביהמ"ש המחוזי ולאור אופי הענין גם היתה הצדקה מלאה להטלת ההוצאות, ואלמלא נתעוררה בביהמ"ש העליון השאלה המשפטית העקרונית, והיתה מועלית רק השאלה של קיום ההצדק הענייני להטלת ההוצאות היה מקום להטיל הוצאות גם בביהמ"ש העליון. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אלבינצר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 15.10.84).

ע.פ. 506/84 - זבולון קוקואשוילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (החזקת ספרי תורה גנובים)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בקבלת נכסים שהושגו בפשע, לאחר שהחזיק ברשותו תשעה ספרי תורה ששוויים 80,000 דולר, שנגנבו מבתי כנסת שונים. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי נהג במידת הרחמים כאשר גזר את עונשו של המערער. הפגיעות במקומות תפילה לסוגיהם התרבו ומן הראוי לנקוט באמצעים עונשיים מרתיעים כדי שתאוות הבצע לא תגבר על יחס הכבוד בו יש לנהוג לגבי מקומות תפילה.