תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 14

ע.א. 516/83 - צבי גולדפרב נגד אילן גולדפרב ואח'

*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).

א. המשיבים, אשתו ובנו הקטין של המערער, תבעו מזונותיהם בביהמ"ש והמערער ביקש לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות, באשר לטענתו דן בנושא ביה"ד הרבני. בתביעה לביה"ד הרבני מסוף 1979, מופיעה האשה כתובעת, ובדיון בביה"ד אמרה כי היא עובדת ומשתכרת 8,000 ל"י לחודש והיא תובעת מזונות גם בשם הילדים. ב"כ המערער עמד על מצבו הכספי של הבעל ואמר "אנו מסכימים להמשיך לשלם 2,500 ל"י לחודש בעבור הבן הקטן". על כך הגיבה האשה שהסכום לא מספיק וביקשה לחייב אותו לשלם את הוצאות החזקת הבית והוצאות אחרות כולל שכר דירה. תשובת ב"כ הבעל היתה שהוא מסכים לשלם מחצית שכר הדירה וכל הוצאות החזקת הבית. לאמר מכן נתן ביה"ד את פסק דינו האומר כי על הבעל "לשלם לאשתו... סך 2,500 ל"י לחודש למזונות... מלבד זה עליו לשלם שכר דירה והוצאות החזקת הבית...". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות. הערעור נדחה באשר למזונות הילד ונתקבל באשר למזונות האשה.
ב. ככל שהדבר נוגע לתביעתו של הילד אין ספק שהוא לא היה צד להתדיינות בביה"ד הרבני, לא מהצד הפורמלי ולא מהצד המהותי. תביעה המוגשת ע"י אם למזונות ילד, הינה תביעתה של האם להשבת המזונות אשר היא מוציאה על הילד, ותביעת הילד למזונותיו מאופיינת בכך, שהילד מופיע כתובע והאם כאפוטרופוס שלו. בענייננו לא הופיע הילד כתובע בתביעה בביה"ד הרבני. אכן, האם הודיעה כי היא תובעת גם בשם הילדים, אך אין בהודעה זו בלבד כדי לקבוע שהילד היה צד מהותי להליך. השאלה היא שאלה שבעובדה אם התקיים בפועל דיון כהילכתו בתביעת הקטין למזונות וניתנה החלטה, אז ניתן לראות בכך הליכים שבהם הקטין היה צד. בענייננו סמך ביה"ד את ידו על הסכום שהציע המערער עצמו (2,500 ל"י) כשנוסף לכך חייב את המערער בתשלום מלוא הוצאות הבית ושכר הדירה. ביה"ד גם ציין בפסק דינו כי הצדדים המתדיינים הם הבעל והאשה וכי זו תביעתה שלה. בנסיבות כאלה אין לומר שתביעת הילד היתה נושא שנדון באופן נפרד וכי פסק הדין ניתן לאחר שנשקלו צרכיו של הילד כעומדים בפני עצמם. לפיכך היתה לביהמ"ש המחוזי סמכות ככל שהיא נוגעת לתביעתו של הילד, וצדק בראותו בחיוב של 2500 ל"י שחוייב המערער בביה"ד הרבני השבת מזונות שהוציאה האם עבור הילד.
ג. באשר לתביעת האשה, פירש ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד של ביה"ד הרבני כך שהוא מחייב את הבעל לשלם לאשה את הסכום שנפסק כהשבת מזונות שהוציאה עבור הילד, וכי לאשה עצמה לא נפסקו מזונות ומאחר שדחיית בקשת האשה למזונותיה לא יצרה מעשה בית דין לגביה, שכן בפסק הדין לא נקבעו למעשה כל ממצאים עובדתיים שעל פיהם אין האשה זכאית למזונות, רשאי ומוסמך היה ביהמ"ש לדון בתביעתה. במסקנתו האמורה הגיע ביהמ"ש לכלל טעות. אמנם לאשה עצמה לא נפסקו דמי מזונות לכלכלתה באשר היא משתכרת, אך אין לומר שביה"ד דחה את תביעתה למזונות שהרי חייב את המערער לשאת בכל הוצאות המדור וחיוב זה אף הוא בגדר מזונות האשה. משבחרה האשה להגיש תביעה למזונות בביה"ד הרבני וניתן פס"ד הולך ומתמשך לבצוע בעתיד של תשלום הוצאות המדור, הרי ששינויו של הפסק עקב שינוי נסיבות הוא בגדר סמכותה של אותה ערכאה ממנה יצא הפסק, היינו ביה"ד הרבני. אשר לשיעור חיובו של המערער במזונות הילד - משנשאר על כנו פסק הדין של ביה"ד הרבני המחייב את המערער לשלם לאשה את הוצאות המדור ובכללם שכר הדירה, אין עוד מקום לחייב את המערער בתשלום נוסף לילד עבור הוצאות הבית.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. נמרוד למערער, עו"דצ. ששון למשיבים. 15.10.84).

ע.א. 67/84 - מרים בכר נגד חביב בכר

*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).

א. האשה הגישה תביעת מזונות נגד הבעל וכן ביקשה לאסור את כניסתו לדירת בני הזוג. לענין תביעת המזונות מצא ביהמ"ש כי היתה לאשה סיבה מבוררת לעזוב את הדירה ולפיכך חייב את הבעל במזונותיה, וקבע תשלום של 4,250 שקל לחודש מיום 1.4.82 כשהסכום צמוד למדד ומעודכן אחת לשלושה חדשים. בנוסף לחיוב הנ"ל קבע ביהמ"ש "על מנת שלא יהיה צורך בהליכים נוספים לענין המדור - וכיום לא ידוע לביהמ"ש על גובה סכום המדור, אם בכלל התובעת משלמת - הרי אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת %60 מגובה דמי השכירות שתשלם...". את הבקשה לאסור כניסת הבעל לדירה דחה ביהמ"ש. האשה מערערת על אי מתן צו איסור כניסה והבעל מערער על סכומי המזונות וכן הוא טוען חוסר סמכות של ביהמ"ש לדון בענין. ערעורה של האשה נדחה וערעור הבעל נתקבל בחלקו.
ב. העובדה שביהמ"ש קבע כי היתה אמתלה מבוררת לאשה לעזוב את הדירה, עדיין אין בה משום קביעה בדבר מעשי אלימות מצד הבעל בדרגה המצדיקה איסור כניסתו לדירה. לא הונחה התשתית העובדתית בדבר אלימות פיזית או רוחנית בדרגה המצדיקה מתן צו כזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מניעי האשה בבקשה לצו איסור כניסה הם להשיג יתרונות בהתדיינות הרכושית עם הבעל וקביעה זו נובעת מהתרשמותו של ביהמ"ש ואין להתערב במסקנתו.
ג. הסעד של צו איסור כניסת בן זוג לדירת מגוריו אינו מהווה תחליף לצו הפרדה ואין להשתמש בו לשם פתרון הקשיים שבמערכת היחסים בין בני הזוג שמעבר להגנה על זכות המדור של האשה. לא כל ריב, חיכוך או תגרה בין בני הזוג, מצדיקים מתן סעד כה מרחיק לכת, שמשמעותו הרחקת אדם מביתו ומניעת קורת גג ממנו. גם במצב של אלימות חמורה יהיה זה נכון ליתן צו כנ"ל בדרך כלל לתקופת זמן מוגבלת.
ד. לטענת הבעל כי קיימות תביעות בבית הדין הרבני השוללות סמכות ביהמ"ש לדון בתביעת מזונותיה של האשה - אכן, טענת חוסר סמכות עניינית ניתן לטעון בכל שלב משלבי המשפט, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר סרב להתייחס לטענת חוסר הסמכות שהושמעה לראשונה בכתב הסיכומים שהוגש מטעם הבעל. זאת משום שמדובר כאן בדיני סמכות מיוחדים ולא בהעדר סמכות עניינית רגילה. ענייני מזונות של בני הזוג מסורים לסמכותם המקבילה של בתי דין רבניים ושל בתי משפט מחוזיים ולכל אחד מאלה קמה הסמכות לדון בנושא עם הגשת התביעה בפניו בענין המזונות, אם בן הזוג השני טרם פנה באותו ענין לערכאה המקבילה. במקרה כזה מוקנית לערכאת השיפוט הראשונה סמכות ייחודית. אין מדובר כאן בכלל של חוסר סמכות, אלא בכלל של אי התערבות ערכאה אחת בענין העומד לדין בפני הערכאה האחרת. הסכמתם המפורשת או המשתמעת של הצדדים כי סכסוכם בדבר מזונות האשה יידון בפני הערכאה האחרת טובה היא כדי להקנות סמכות לערכאה זו.
ה. בענייננו יש לראות את שתיקתו של הבעל עד לשלב הגשת הסכומים, כהסכמה לשיפוטו של ביהמ"ש המחוזי. אמנם הבעל לא היה מיוצג בתחילת המשפט ועל כן אין אולי לראות בשתיקתו באותו שלב משום הסכמה, אך משמונה לו עו"ד נוהל המשפט ללא השמעת טענת חוסר סמכות, ועל כן לא יישמע הבעל בטענה זו בשלב הסיכומים.
ו. לענין גובה המזונות - ביהמ"ש המחוזי שקל את כל השיקולים הנוגעים לענין ואין לומר שהסכום מוגזם כפי שטוען הבעל. עם זאת לא היה מקום ליוזמת ביהמ"ש המחוזי לחייב את הבעל בהוצאות מדורה של האשה בשיעור של %60 מגובה שכר הדירה, שכן קביעה זו ניתנה מבלי להזקק לכתבי טענות לראיות ולסיכומי בעלי הדין. לפעמים יעניק ביהמ"ש אף בשלב של ערעור סעד שאותו לא ביקש בעל דין, אם הסעד נובע
באופן ישיר מהסעד העיקרי אשר נתבקש בכתב התביעה, אך לא כן המצב בענייננו. החיוב של תשלום מדור הוא מרכיב חשוב בדמי המזונות, ולכן על ביהמ"ש לשמוע ראיות באשר למגורי האשה, גודלה של הדירה, שיעור שכר הדירה וכיו"ב. רק לאחר מכן יקבע ביהמ"ש, הוא ולא פקיד ההוצל"פ, מה החיוב המוטל על הבעל. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות בנושא זה בלבד ויחליט החלטתו.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד צ'רטוק למערערת, עו"ד נתןשפטלוביץ למשיב. 30.10.84).

ע.א. 244/81 - מאיר פתאל נגד קופ"ח כללית

*התיישנות בתביעת נזיקין(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בך).

השופט בך:
א. בשנת 1962 התלונן המערער על אטימות באזניו והופנה למרפאת קופ"ח בקרית שמונה. במרפאה זו הוזרקו לו 24 זריקות במשך שבוע ימים, אך מצבו לא רק שלא הוטב אלא שחלה התדרדרות הדרגתית במצבו שנמשכה שנים. בשנת 1970 עזב המערער את הארץ ובלונדון נבדק בשל אותם מיחושים ע"י רופא מומחה שקבע, בנובמבר 1977, כי קיימת אפשרות שהליקויים הם תולדה של הזריקות שניתנו לו 15 שנים קודם לכן. שאפריל 1980 תבע המערער בביהמ"ש את המשיבה בגין רשלנות וביקש פיצויים על נזקיו. המשיבה ביקשה לדחות את התובענה על הסף וביהמ"ש המחוזי דחה אותה מחמת התיישנות.
ב. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע מקרים שבהם "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין למנות את תקופת ההתיישנות מהיום שבו נודע למערער מפי המומחה האנגלי כי קיימת אפשרות שנזקו נגרם או הוחרף עקב הזריקות, שכן קיימים שני תנאים להפעלת סעיף 8, היינו, שהעובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מידיעת התובע מסיבות שלא היו תלויות בו וכן שגם בזהירות סבירה לא יכול היה להמנע מאי ידיעתו זו. ביהמ"ש קבע כי שני תנאים אלה אינם מתקיימים כאן. כן דחה ביהמ"ש את נסיונו של המערער להבנות מהוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע כי "לענין תקופת ההתיישנות היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום ארוע הנזק". ביהמ"ש סבר כי סעיף זה אינו חל על הענין.
ג. צדק ביהמ"ש כי אין המערער יכול להבנות מהוראות סעיף 89 לפקודה. סעיף משנה 1 אינו חל בענייננו שכן כאן מדובר על עוולת רשלנות שבה הנזק הוא יסוד מיסודותיה ולא המעשה או המחדל. גם סעיף 89(2) אינו יכול להביא תועלת למערער, קודם כל משום שאין לומר שהנזק "נתגלה" למערער רק ב- 1977 כנדרש בסעיף זה. הבזק נתגלה למערער מיד עם ארועו אלא שהסיבה לא נתגלתה עד 1977. ברם, גם אם היינו מגיעים למסקנה שהנזק "נתגלה" למערער בשלב מאוחר יותר, עדיין צדק ביהמ"ש המחוזי כי העילה מתיישנת כעבור 10 שנים לאמר ארוע הנזק לפי סעיף 89(2).
ד. אשר לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא אם ניתן להזקק לסעיף זה בייחס לתובענה בענין עוולת הרשלנות למרות ההוראה המיוחדת בענין הארכת תקופת ההתיישנות הכלולה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין
ושלפיה 10 שנים לאחר הנזק מתיישנת התביעה בכל מקרה. נראה כי אין בהוראת סעיף 89(2) לפקודה כדי למנוע החלת סעיף 8 לחוק על תובענות אשר נושאן עוולת הרשלנות.
ה. שאלה אחרת בקשר לחלותו של סעיף 8 הינה האם הדיבור "העובדות המהוות את עילת התובענה", כמובנו באותו סעיף, מתייחס גם לקשר הסיבתי בין מעשהו של הנתבע ובין קרות הנזק של התובע. התשובה לכך היא חיובית. כל עובדה חיונית כדי לבסס את עילת התביעה, ושמבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא ניתן להצליח בה, נכללת בין "העובדות המהוות את עילת התובענה". משנעלמו מהתובע עובדות על קשר סיבתי כלשהו בין הטיפול שקיבל ובין החמרת מחלתו, הרי שלא היה בידו המידע הבסיסי שאיפשר לו הגשת תובענה.
ו. דעת מיעוט: הבעיה האחרונה, שבה החמיר השופט עם המערער, היא בכך שלא הראה כי אי ידיעתו נבעה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...". לדעת השופט גילה המערער אדישות שהגיעה לדרגת רשלנות ולכן אין הוא זכאי להעזר בהוראות סעיף 8 לחוק. דעה זו אין לקבל. אדם הסובל ממחלה ומקבל מאת רופאו תרופות מסויימות לריפויו ומרגיש אחרי הטיפול שמצבו לא השתפר ואף החמיר אינו חייב חשוד שמחלתו החמירה בשל תרופות שקיבל. אם אינו עורך חקירות ובדיקות כדי לבחון את כשרות טיפולו של הרופא אין לומר שהוא רשלן. המצב היה שונה אילו מיד אחרי קבלת טיפול מסויים מידי רופא היה החולה חש בתופעות חולניות מהן לא סבל קודם כלל. המסקנה היא על כן שהמערער לא יכול היה בזהירות סבירה לעמוד על הקשר שבין הזריקות שקיבל לבין ההתדרדרות בשמיעתו ומכאן שמילא אחר הדרישות של סעיף 8 לחוק ואין לומר שתביעתו התיישנה.
השופט גולדברג (דעת הרוב) :
לאחר קבלת הזריקות הלך מצבו של המערער והחמיר והוא לא פנה לרופא כדי שיעמוד על סיבות ההתדרדרות, לא ייחס חשיבות לענין והיה משוכנע, כדבריו, כי מצב בריאותו ישתפר בעתיד. עפ"י כתב התביעה נאלץ להפסיק עבודתו במקומות רבים עקב הליקוי. אילו פנה בשעתו לרופא ולא העדיף להעלים עין ממצבו חרף ההתדרדרות, כי אז סביר להניח שהיה עומד על הקשר שבין הזריקות שקיבל והחרפת המצב אם אכן קיים קשר כזה. משלא עשה כן הרי לא נהג כאדם סביר. אפילו לא היה עליו לחשוד שהזריקות החמירו את מחלתו, הרי שאדם סביר היה פונה בזמן סביר לרופא כדי לברר מה הביא להחמרה במצב אחרי קבלת הזריקות ולמרות קבלתן. בנסיבות כאלה לא ניתן לומר שהעובדות נעלמו מהמערער מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
השופט ברק:
מצטרף לדעתו של השופט גולדברג. אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל בענייננו, וזאת לאור הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. עו"ד אברמן למערער, עו"ד בן נר למשיבה. 21.10.84).

ע.א. 654/81 - גאולה בנימין נגד אריה לסמן ואח'

*אחריות בתאונת דרכים וגובה הנזק (הערעור נדחה בעיקרו).

בהתנגשות שארעה בצומת המסגר - יצחק שדה בתל אביב בין מכונית מסחרית שהיתה נהוגה בידי המערער לבין מונית שהיתה נהוגה בידי המשיב נפגע המערער בצורה קשה. המשיב לבדו הועמד לדין פלילי והורשע. המערער תבע נזקיו עפ"י פקודת הנזיקין החלה על המקרה וביהמ"ש קיבל ביסודה את תביעת המערער אך ייחס לו רשלנות תורמת של 20 אחוז. שני בעלי הדין ערערו וביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את ערעור המשיבים ודחה את ערעור המערער פרט לענין הריבית.

לענין שיעור האשם התורם - המערער נסע ברחוב המסגר והמונית ברחוב יצחק שדה כשפני שניהם היו מועדות אל אותו צומת רחוב המסגר נמצא לימין רחוב יצחק שדה ועל כן היתה למערער זכות קדימה להיכנס לצומת. יחד עם זאת לא הוצב ברחוב יצחק שדה תמרור עצור. השעה היתה חמש לפנות בוקר וברמזור הבהב בכל הכיוונים אור צהוב המחייב האטת המהירות ונקיטת זהירות אין לקבל את טענת המערער כי הוא נכנס ראשון לתוך הצומת לפי כל הנסיבות יש לקבל את גירסת המשיב כי הוא נכנס ראשון לצומת, אם כי לא נתן זכות קדימה למערער שהיה הרכב שהופיע מימין. יש להתייחס בחומרה לאי כיבוד זכות קדימה, אפילו בהעדרו של תמרור עצור, אולם המערער לא שם לב למתרחש בצומת ובניגוד למונית שהגיבה ובלמה בלימת מרום, לא הראה המערער בהתנהגותו כל אות וסימן של תגובה. נסיעתו של המערער היתה נסיעה עיוורת ומסוכנת, אפילו בשעת בוקר מוקדמת כאשר תנועת כלי רכב בדרכים עודנה דלה. לפיכך יש להעמיד את האשם התורם של המערער על %40.
אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש המחוזי בדק את כל הנתונים לענין הפסד התשתכרות עד לפסק הדין והפסד ההשתכרות בעתיד ולפי נתונים אלה קבע את הפיצויים בראש נזיקין של הפסד השתכרות ובכך אין להתערב. גם בפיצוי עבור כאב וסבל אין עילה להתערב. הטענה היחידה הראויה להתקבל היא, שביהמ"ש צריך היה לחייב את המשיבים בריבית למן תאריך התאונה ולא רק מיום הגשת התביעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. מצא למערער, עו"ד י. יהב למשיבים. 21.10.84).

ע.א. 20/83+בר"ע 371/83 - דדון סלומון ואח' נגד אייר פרנס ואייר פרנס נגד טייכנר ואח'

*בר"ע 371/83 - התיישנות תביעת נזיקין עקב תאונה בכלי טייס (הערעור של דדון נדחה ושל אייר פרנס נתקבל).

ב- 27.6.76 נחטף מטוס של אייר פרנס שהמריא מנתב"ג והיה בדרכו לפריס. בדרך אולץ לסטות מנתיב נסיעתו ונחת בסופו של דבר באנטבה שבאוגנדה. עם הנוסעים בטיסה זו נמנו המערערים דדון והמשיבים טייכנר. לאחר מספר שנים, ב- 1982, הגיעו הנוסעים תביעות נגד אייר פרנס על הנזק הנפשי שנגרם להם והסבל שבאותו אירוע. דדון הגיש את התביעה בירושלים וטייכנר בתל אביב. בשתי התובענות ביקשה אייר פרנס לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קבל את הבקשה ודחה את התביעה על הסף ועל כך ערערו דדון, וביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את הבקשה לדחייה על הסף ועל כך הגישה אייר פרנס בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור. הערעור של אייר פרנס נתקבל ושל דדון נדחה.
השאלות המתעוררות הן משפטיות, היינו מהם כללי ההתיישנות והדינים החלים על תביעות הנוסעים. אם חלים דיני ההתיישנות הרגילים כי אז לא חלה התיישנות, ואילו אם חלים כללי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק התובלה האוירית (1972) והאמנה לאיחוד כללים בדבר תובלה בין לאומית באויר שנחתמה בוורשה ב- 1929, כי אז התיישנה התביעה, שהרי לפי אותם דינים ההתיישנות היא לאחר שנתיים. בפסק דין נרחב סוקר השופט לוין את הדינים החלים בענייננו, משמעות המושג "תאונה" ו"חבלה גופנית" באמנה; המשמעות של "ארוע בתוך כלי טייס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו"; האם חטיפה היא בגדר תאונה והאם נזק נפשי הוא בגדר חבלה גופנית אחרת; דרך הפרשנות של ההגדרות באמנה והשפה שאליה יש לפנות וכיוצא באלה נושאים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו, החלטה - השופט לוין. עו"ד שינברג לדדון, עוה"ד גולדריךוהולצמן לאייר פרנס. 22.10.84).

ע.א. 223/84 - שושנה מרום נגד אוניברסיטת תל אביב

*מחסום" נגד הגשת תביעה כאשר תביעה קודמת נמחקה על הסף (הערעור נדחה).

על סמך העובדות שתוארו בהליך קודם ע"י המערערת בתצהירה, החליט ביהמ"ש העליון, בשבתו לערעור על מחיקת תביעתה של המערערת על הסף בביהמ"ש המחוזי, שכלל לא נקשר הסכם מחייב בין האוניברסיטה ובין המערערת ולא ניתנה הבטחה מחייבת מטעם האוניברסיטה, ועל כן אין לה עילת תביעה ובדין נמחקה תביעתה. לאחר מכן הגישה המערערת תביעה חדשה באותה עילה, הסומכת שוב על אותה הבטחה, וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הערעור נדחה. לנוכח ההחלטה הקודמת למחוק את תביעתה של המערערת מחוסר עילה, שוב אין הדרך פתוחה בפניה להגיש תובענה זהה הסומכת שוב על אותה "הבטחה". קיים מחסום בפני הגשת אותה תובענה שנית אעפ"י שבפסק הדין הקודם רק נמחקה התביעה ולא נדחתה. אין מדובר בשינוי ההלכה לאחר אותו פסק דין, שאילו כך קרה אפשר היה להגיש שנית אותה תביעה ממש. אין גם שום עובדה חדשה בתובענה החדשה לעומת הקודמת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת המערערת לעצמה, עו"ד מ. קדר למשיבה. 24.9.84).

ע.א. 726/81 - דוד חליווה נגד אריה רוגל ואח'

*אחריות מדריך לתאונה של נערים מטיילים (הערעור נדחה).

המערער, נער כבן 16, נסע לטיול והמשיב השלישי (להלן: המשיב) היה המדריך שלו. לבית הספר שבו התאכסנו המטיילים נכנסו מספר נערים זרים ואלה סולקו ע"י המשיב אל מחוץ לבית הספר. אחד הנערים הזרים ידה אבן מעבר לגדר אל תוך החצר, פגע במערער וגרם לעוורונו בעין אחת. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער נגד המשיבים והערעור נדחה. לא הונח יסוד לטענה שהמשיב יכול היה, לפי קנה המידה של האדם הסביר, לחזות מראש את הסכנה שאחד הנערים הזרים יידה אבן לתוך חצר בית הספר ויגרום לפגיעה. נקבע גם כי המשיב ביקש מהתלמידים להסתלק מהמקום ולהכנס לתוך הבנין וגם ביקש שיבוא מורה נוסף כדי לעזור לו ולא ביקש בשום שלב עזרה מתלמידיו. לא הוכח, ולו גם בדוחק, שהמשיב נהג כלפי התלמידים אחרת מהורה סביר וזהיר כלפי ילדיו. ככל שהסכנה מוחשית יותר כן אמצעי הזהירות מוכרחים להיות מוחשיים יותר וכאן מדובר בתלמידים בגיל 16 ולא בילדים קטנים העלולים לעשות מעשים יוצאי דופן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. נגר למערער, עו"ד י. מנדה למשיבים. 19.9.84).

ע.א. 730/81 - יוסף בן נעים ואח' נגד אלברטו מנדלסון

*תביעת מקרקעין בטענה כי נמכרו לתובע לפני עשרות שנים (הערעור נדחה).

המערערים הגישו לביהמ"ש בירושלים תביעה להצהרה כי הם בעלים של בית מסויים מכוח רכישה שרכש מורישם בשנת 1930 או 1936. לחילופין ביקשו הצהרה כי יפוי כח שנתן הבעלים הרשום של הנכס בשנת 1936 הוא בר תוקף ועל פיו זכאים הם להירשם כבעלים של הנכס בתור יורשים של מי שרכש אותו מכוח אותו יפוי כח. במהלך הראיות הגיעו המערערים קבלה על סך 155 לירות משנת 1936 בה נאמר כי הסכום שולם על חשבון רכישת הבית. הוגש גם עותק של יפוי כוח שנמסר ע"י הבעלים של הבית ב- 1937 לפיו הוא מייפה את כוחו של מורישם של המערערים למכור את הבית למי שימצא לנכון וכולל לבנו.
המשיב מתגורר באורוגוואי ומסירת פרשת התביעה בוצעה מחוץ לתחום. בתגובה לכך שלח מכתב לביהמ"ש ובו הכחיש את מכירת הבית. הוא הודה כי הסך 155 לירות שולם ע"ח מחיר הבית, אך לטענתו העיסקה לא נסתיימה ויתרת התמורה לא שולמה. ביהמ"ש המחוזי השתמש בסמכותו לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי והורה על
שמיעת ראיות להוכחת התביעה. במהלך הבירור העיד המערער וכל שהיה בפיו לומר הוא שאביו התכוון בזמנו לרכוש את הבית, התחיל במו"מ עם המשיב ועל חשבון אותה עיסקה שילם את הסכום הנ"ל. העד הוסיף כי עפ"י הרישומים בספרי אביו מחיר הבית המוסכם היה 240 לירות ואת ההפרש סילק אביו בדרך התחשבנות בקשר להוצאות שעשה על הבית אותו ניהל. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע מהעדות ולא מצא כי ברישומים יש כדי הוכחה שהמנוח רכש את הבית ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
לא הובא כל חומר הוכחתי כי בסמוך לשנת 1936 נסתיימה העיסקה של המכר כנטען. אף בהנחה שהתשלום של 155 ל"י שולם על חשבון עסקה שהצדדים התכוונו להתקשר בה סופית, הרי שהתמורה במלואה לא שולמה ואין לראות ברישומים של מורישם של המערערים הוכחה כי סכומי ההוצאות הרשומות נעשו על חשבון המחיר המוסכם של הבית. לפיכך בדין נדחתה התביעה.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד ש. שמיר למערער. 4.10.84).

ע.א. 734/81 - דן גוב ארי נגד משה מוסברג

*דיותן של ראיות שהמשיב שילם למערער כסף מזומן ללא קבלות (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו שהמשיב הוכיח כי הוא שילם למערער סכום של 500,000 מרקים גרמניים, ובכך הכריע ביהמ"ש בשאלה כפי שהוגדרה בקדם המשפט שקויים בתביעה בסדר דין מקוצר על סך 5 מליון לירות שהוגשה ע"י המערער. הערעור נדחה. מסקנות ביהמ"ש היו מעוגנות בהערכותיו בדבר מידת האמון שיש לתת בדברי העדים. לא היו קבלות בדבר העברת סכומי כסף מיד ליד אך ביהמ"ש נשען על אופיין של העדויות והגיונם של דברים. הוא ראה, בצדק, חיזוק משמעותי לגירסת המשיב בכך שעדה פלונית נכחה בעת העברת סכום מזומן של 50,000 מרק מידי המשיב למערער. הסכום שהועבר לא חפף את מלוא השיעור שעליו סבה המחלוקת, אך האירוע כמתואר ונסיבותיו, לרבות צורת העברת הכסף, פרצו פירצה בחומת ההכחשה של המערער ויצרו מעין דגם שחיזק הגיונה של הגירסה של המשיב. לפנינו מסקנות המעוגנות באמון והנתמכות בהגיון הכללי ואין להתערב במסקנתו של מי שחקר ודרש בענין ושמע את העדים.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ז. ולנר למערער, עו"ד מ. לם למשיב. 15.10.84).

ע.א. 687/82 - אורה כהן ומאיר כהן נגד יעקב כהן

*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערים מזונותיהם בסכום של 6,000 שקלים לחודש צמודים למדד של יולי 1982. כן חוייב המשיב בתשלום 3,500 שקלים כהחזר הלוואה והוצאות של 7,500 שקלים לכיסוי חלק משכר טרחת עורך דין של המערערים. המשיב הגיש ערעור שכנגד בו חלק על חובתו לשלם מזונות לאשתו וביקש להפחית את סכום המזונות אשר אותו הוא משלם לבנו הקטין. הערעורים נדחו.
האשה עזבה את המשיב וביהמ"ש המחוזי קבע כי היה לה טעם מבורר לכך מאחר והמשיב חולה במניה דפרסיה ונהג כלפיה באלימות ובגסות. הערעור של המערערים מופנה כל כולו נגד ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי לענין יכולתו הכלכלית של המשיב, צרכיו של הקטין ומזונות המערערת. מאידך טוען המשיב נגד מסקנות ביהמ"ש המחוזי והאמון שנתן בעדים. הוא הגיש תצהירים ובהם טענות עובדתיות על דברים שאירעו לאחר פסק הדין, אך מאלה יש להתעלם שכן לא נתקבלו בדרך הקבועה לכך בתקנות סדר הדין. ענין שיכול להיות בו יסוד של ממש הוא נושא ההצמדה הנטען ע"י המערערים. ההצמדה היא אחת לשלושה חודשים ויתכן שהיא מכבידה לנוכח קצב
האינפלציה הנוכחי. ברם נושא זה דורש בדיקה והנמקה משמעותיים יותר מאלה שנכללו בסיכומים, ומתחייבת פעולה חקיקתית בענין ולא פעולה שיפוטית בכל תיק ותיק.
מאחר ובטיעונים לגוף הענין לא היה כל ממש פרט לחזרה על טיעונים שהושמעו כבר בערכאה הראשונה, יש לחייב את כל אחד מהצדדים בתשלום של 100,000 שקל לטובת אוצר המדינה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. דרורי למערערים, עו"ד מ. סוירי למשיב. 1.11.84).

ע.א. 52/84 - אלון בילו ואח' נגד יצחק בילו

*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).

ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב לשלם למערערים הראשון והשני, ילדיו הקטינים, מזונות של 2,000 שקלים לחודש צמודים למדד יוקר המחיה כפי שפורסם ביום 15.3.81. באשר לאשה, קבע ביהמ"ש כי אינה זכאית למזונות בשל קשריה עם אחרים. הערעור מופנה הן נגד שלילת המזונות מהאשה והן נגד שעור המזונות שנפסק לילדים. הערעור נדחה באשר לאשה ונתקבל באשר לילדים.
לענין זכותה של האשה למזונותיה - הנושא נדון על יסוד מערכת עובדתית מפורטת ואין לומר כי המסקנות שהסיק ביהמ"ש המחוזי משוללות בסיס בראיות. אשר לשעור המזונות - ביהמ"ש המחוזי קימץ ידו באופן משמעותי כאשר פסק את הסכום הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי אמנם ציין כי קשה לו להסיק מסקנות בדבר צרכיהם המדוייקים של הקטינים בשל הפרזותיה של האם בעדותה, אולם גם אם היו אי פה אי שם הפרזות, אין בכך כדי להצדיק פסיקתו של סכום נמוך לילדים, סכום שאינו עומד ביחס לצרכים סבירים. לפיכך יש לקבל את הערעור ולחייב את האב לשלם 2,000 שקלים לכל ילד - כשהסכום צמוד כאמור בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דורון רפואה למערערים, עו"ד טינונוביץ למשיב. 21.10.84).

ע.א. 658/81 - רבקה דוד נגד כונס הנכסים הרשמי

*ביטול צו כינוס נכסים ופשיטת רגל (הערעור נדחה).

במשך השנים 79- 1977 עסקה המערערת במסחר במוצרי חשמל, קיבלה סכומי כסף בתמורה להתחייבות לספק מכשירי חשמל שונים וכך הצליחה לקבל מ- 52 לקוחות סכום עתק של 770,000 שקל מבלי שסיפקה ללקוחות דבר. על הוצאת כספים אלה במרמה נדונה בשנת 1980 לשלוש שנות מאסר ותוך כדי ריצוי עונש זה הוכרזה לפי בקשתו פושטת רגל. כמחצית השנה לאחר ההכרזה החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את צו הכינוס ופשיטת הרגל והערעור על כך נדחה.
ניתן להניח בערעור זה לשאלה באיזו מידה רשאי ביהמ"ש, גם לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 18 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), להכריז על פלוני פושט רגל כשאין בידיו כל רכוש להפרע מתוכו. די לקבוע כי בנסיבות המקרה דנא רשאי היה השופט שלא להשאיר את צו פשיטת הרגל על כנו. השיקול כי פשיטת הרגל, בהעדר נכסים בידי החייב, לא תביא תועלת לנושים, הוא כבד משקל ואולי אף מכריע לצורך ההחלטה הנדונה. מסקנה זו מתבקשת מעצם שיקול הדעת, במסגרת סעיף 18 לפקודה, אם הליכי פשיטת הרגל הם הדרך הנאותה. כמו כן אין זה מקרה בו היה למערערת סיכוי כלשהו לקבל הפטר, לפי סעיף 61 לפקודה הנ"ל, אילו הושארה ההכרזה בעינה. לכאורה אין סיבה מדוע לא תדאג המערערת למציאת עבודה מכניסה ולהחזר הדרגוני של לפחות מקצת הכספים שהוצאו מאותם לקוחות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י.שפטל למערער, עו"ד מ. קליבץ למשיבה. 16.9.84).

ע.א. 63/83 - סיגלית וערן וקסברג נגד מאיר וקסבג

*מזונות (הערעור נדחה).

אמם של שני המערערים הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות נגד המשיב, אביהם של המערערים ובעלה של האם. משהוגשה התביעה ביקש הבעל למחקה על הסף מחוסר סמכות, באשר הסמכות נתונה לביה"ד הרבני שכבר דן בענין מזונותיהם של המערערים ופסק להם ולאשה מזונות עפ"י תביעות יזומות של האשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער וקבע שהסמכות לדון בתביעת המזונות של המערערים היא לביה"ד הרבני והערעור על כך נדחה.
כתבי הטענות בבית הדין הרבני הוגשו ע"י האשה ולא נאמר במבוא לכתבי התביעה, והיו מספר תביעות, כי הן מוגשות בשם האם ובשם בניה הקטינים (המערערים), אולם מעיון בחומר הרב שהצטבר בתיק בית הדין הרבני, בכתבי הטענות, במכתבים המופנים לביה"ד ושנחתמו ע"י האשה, בפרוטקולים מישיבות ביה"ד ובפסקי הדין שניתנו במרוצת השנים, עולה בבירור כי ביה"ד דן והחליט לא רק בצרכיה ומזונותיה של האשה אלא גם בצרכיהם של הילדים. היו פסקי דין שבהם צויין החיוב במזונות הילדים במפורש והיו כאלה שבהם החיוב הוא במשתמע. על יסוד החומר הנ"ל יכול היה ביהמ"ש לקבוע שביה"ד הרבני קנה סמכות בלעדית לדון במזונות המערערים. העובדה שהילדים לא צויינו כבעלי דין בכותרת כתב הטענות אינה מכרעת. החשוב הוא שבדיונים עצמם היתה התייחסות מפורשת וברורה לענין מזונות הילדים וניכר מכלל הדברים שהאשה כאפוטרופסית על הילדים ייצגה בפני ביה"ד לא רק את האינטרס שלה אלא גם את האינטרס של הילדים. כלל ההמשכיות מצדיק שהליכים שהתחילו בביה"ד הרבני יתקיימו שם ולא ייפתח מסלול דיונים חדש באותו ענין עצמו.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. אם המערערים למערערים, עו"ד דברת למשיב. 17.10.84).

ע.א. 755/81 - מאיר איטה נגד מכתשים... בע"מ

*תביעת נזיקין בתאונת עבודה (הערעור נדחה).

גם אם נצא מתוך הנחה שהיה על המשיבה להדריך את עובדיה, כולל המערער, שאין לעלות על סולם נייד הנשען על המיכל מבלי שאדם נוסף אוחז בו, אין זה משנה דבר לענייננו. המערער מודה שהבין היטב כי אסור היה לו לעלות לשלב האחרון של הסולם מבלי שעובד אחר יחזיק בו. לטענתו ביקש מאחד העובדים, בשם ז'אן, לאחוז בסולם, אלא שהלה, ללא ידיעתו של המערער, לא מילא את תפקידו. מכאן שלא חוסר ההדרכה מצד המעבידה גרמה לתאונה אלא רשלנותו של העובד ז'אן. אם כך הדבר, נושאת המשיבה באחריות שילוחית לרשלנות אותו עובד. דא עקא, שכתב התביעה מייחס למשיבה אך ורק אחריות ישירה ובשום שלב לא נתבקש תיקון כתב הטענות על ידי הוספת עובדות המהוות טענה של רשלנות שילוחית לפיכך בדין נדחתה התביעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד סלומון למערער, עו"ד א. ירון למשיבים. 24.9.84).

ע.א. 13/83 - מוחמד עלי דיאב זידאן נגד רשות הפיתוח ואח'

*תביעת בעלות על מקרקעין לאחר רישומם בהסדר (הערעור נדחה).

מחציתה של חלקת קרקע בכפר מנדה נרשמה לפי הסדר המקרקעין על שם אחד מוראד ומחציתה השניה של שם אחד אסעד. מוראד הוא בגדר נפקד לפי חוק נכסי נפקדים ועל כן עבר חלקו במקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והוא העביר אותה לרשות הפיתוח. המערער טען כי רכש את חלקו של מוראד ביום 15.5.47 ומאז הוא מחזיק בחלקה ומעבד אותה. כאשר פנה בראשית שנות השמונים ללשכת מרשם המקרקעין לרשום זכותו נסתבר לו כי החלקה רשומה על שם רשות
הפיתוח. המערער עתר לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי הוא בעל זכות הבעלות על מחצית החלקה, התביעה נדחתה והערעור נדחה. העיסקה בין המערער לבין מוראד ובה התחייבות להעביר את המקרקעין נערכה ביום 15.5.47. אחרי מועד זה, ביולי 1947, פורסם לוח הזכויות והקרקע נרשמה באופן סופי על שם מוראד בפנקס רישום המקרקעין. התביעה נשוא ערעור זה הוגשה ביום 4.3.82. די באמור לעיל כדי לדחות את התביעה. שהרי העילה נולדה בשנת 1947 ועד להגשת התביעה במרץ 1982 עברה תקופת ההתיישנות
זאת ועוד, לנוכח הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, ובהעדר יסוד לטענה כי לא מדובר בזכות סותרת, אין עוד אפשרות לתקוף את הרישום במרשם המקרקעין.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד ליבנה למשיבים. 24.9.84).

ע.א. 689/81 - מאיר שרון ואח' נגד שושנה כהן

*פירוש "הסכם קומבינציה" במכירת מקרקעין (הערעור נתקבל בחלקו).

המשיבה שהיתה בעלת מגרש חתמה על "הסכם קומבינציה" עם המערערים שלפיו מכרה להם שלושה רבעים מהמגרש ובתמורה לכך התחייבו לשלם לה סכום כסף ולהעביר לה דירה אחת בבנין שייבנה על המגרש. על פי ההסכם "השטח המקסימלי של הדירה שתקבל המוכרת יהיה 52 מ"ר ברוטו". שטח הדירה היה מצויין קודם 50 מ"ר אך תוקן ל- 52 מטר. עוד נאמר בחוזה כי מס השבח יחול על המשיבה וישולם על ידה. לאחר שנבנה הבנין סרבה המשיבה לשלם את מס השבח ובכך נמנע מהמערערים לבצע רישום הבעלות בשלשה רבעים של החלקה על שמם. הם הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בה עתרו לחייב את המשיבה להעביר את החלקים בנכס שהתחייבה להעבירם ולשלם את מס השבח כנדרש. המשיבה העלתה בהגנתה שתי טענות: כי שטח הדירה שיועד לה אינו תואם את השטח שנקבע בהסכם; כי המערערים הוציאו מכלל הרכוש המשותף חדר לעגלות ילדים שנבנה בשטח העמודים והמערער תפס לעצמו את החזקה באותו חדר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שטחה של הדירה ברוטו הוא 50.52 מטר בעוד שאמור היה להיות 52 מטר ולפיכך חייב את המערערים לפצות את המשיבה בשוויו של מטר וחצי ועל כך הוסיף עוד %50 בשל החסר בפונקציונליות של הדירה, ובסך הכל חייב את המערערים בתשלום של כ- 187,000 ל"י. אשר לחדר לעגלות הילדים קבע ביהמ"ש כי קבלן המבקש לצמצם היקפו של הרכוש המשותף חייב להבהיר זאת בחוזים עם רוכשי הדירות בלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים ודבר זה לא נעשה כאן. לפיכך חייב את המערערים להעמיד חדר זה לרשות כל דיירי הבית ובכללם המשיבה. כן חייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הערעור נתקבל בחלקו.
אין לקבל את טענת המערערים כי הם לא היו חייבים לבנות את הדירה בשטח של 52 מטר וכי שטח זה היה רק השטח המקסימלי של הדירה שעל המשיבה לקבל. מובן כי על ביהמ"ש לפרש את ההסכם כלשונו אלא אם כן יש בפירוש המילולי להביא לידי אבסורד. על פי הפירוש המילולי של הסעיף במחלוקת מסור למערערים בלבד שיקול הדעת בכל הנוגע לשטח הדירה ופירוש זה אינו מתקבל על הדעת. יתירה מזו, ההסכם תוקן ובמקום 50 מ"ר נכתב בו 52 מ"ר ומשמעות הדבר כי בשעת חתימת ההסכם ייחסו הצדדים חשיבות לתיקון האמור, שהיה חסר תכלית אם בידי המערערים לקבוע את השטח המקסימלי ממילא. כן יש נתונים נוספים המצביעים כי הכוונה היתה לדירה של 52 מטר. מאידך צודקים המערערים כי גם אם העיד אחד השמאים על חסר בפונקציונליות של הדירה בעקבות הקטנת השטח, לא הובאה ראיה בדבר מידת הפגיעה ותירגומה לכסף, ולא היתה אחיזה לתוספת של %50 בנדון.

אשר לחדר עגלות ילדים - ההסכם קבע כי הקונים יהיו רשאים להצמיד בנוסף לגג כל חלק אחר מהבית או מהרכוש המשותף ובכללם מקום חניה אחד לכל יחידה שימצאו לנכון למעט חדר מדרגות, חדר אשפה, מקלט ואותו חלק מחצר הבית שלא ישמש לחניה. החדר נבנה בשטח העמודים שאין לראותו אלא כחצר הבית וברור הוא שאם לא היה נבנה החדר היה השטח שנסגר נכלל בגדר החצר. כיוון שכך הוצא שטח זה במפורש מגדר השטחים שהמערערים היו רשאים להצמיד לאחת היחידות. גם בתכנית שהוגשה לשם קבלת היתר בניה נכתב כי החדר ישמש חדר לעגלות ילדים של דיירי הבית.
דין הערעור להתקבל ככל שהוא נוגע לחיוב המערערים בתשלום עבור חוסר פונקציונליות כאמור וכן יש לבטל את חיוב המערערים בהוצאות בביהמ"ש המחוזי שכן בסופו של דבר נעתר ביהמ"ש לבקשת המערערים אם כי סייג את מתן הסעד בסייגים.

(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד צימר למערערים, עו"ד אלטלף למשיבה. 16.9.84).

ע.א. 163/84 - מדינת ישראל נגד חברת העובדים.. בע"מ ואח'

*מימוש אופציה לרכישת מניות צים (הערעור נתקבל).

ביום 9.4.68 נערך הסכם שהצדדים לו היו ממשלת ישראל, קרן היסוד, חברת העובדים וחברת צים. תכליתו של ההסכם היתה הסדרת שינויים בהון המניות של צים שיקנו לממשלה %80 מכח ההצבעה בצים, בתמורה לנכונות הממשלה להשקיע סכומי כסף בחברה. שלושת הצדדים הראשונים להסכם הינם בעלי המניות העיקריים בצים. סעיף 13 להסכם קבע כי "בידי חברת העובדים תהיה הברירה לרכוש מהממשלה, תוך תקופה של שש שנים... מספר מניות רגילות... אשר ביחד עם המניות הרגילות... שבידי חברת העובדים... תצטרפנה לכדי 26 אחוז מהמספר הכולל של מניות רגילות... הודיעה חברת העובדים לממשלה... על רצונה להשתמש בזכות הברירה... תהיה הממשלה חייבת למכור לחברת העובדים את המניות...". ביום 24.4.69 נחתם הסכם נוסף המתקן את סעיף 13 הנ"ל וקובע כי האופציה שניתנה לחברת העובדים תהיה בתנאים הבאים: "...במשך תקופת האופציה תהיה חברת העובדים זכאית לדרוש מהממשלה... מניות רגילות... במספר שתקבע מחברת העובדים, ובלבד... שלא יעלה על %26 מהמספר הכולל של המניות המצביעות..". מכאן שבעוד סעיף 13 המקורי קבע את הזכות לצים לרכוש מניות אשר ביחד עם אלה שבידיה יצטרפו לכדי %26, קובע סעיף 13 המתוקן כי חברת העובדים זכאית לרכוש מניות כפי שתחליט, אך המספר לא יעלה על %26 כאמור.
לפני תום מועד האופציה נשלח ע"י חברת העובדים אל שר האוצר מכתב האומר "הננו מודיעים לכם בזה כי חברת העובדים החליטה לממש את האופציה להגדלת חלקה בהון המניות של צים... כפי שניתנה לה בהסכם מיום 9.4.68... כפי שתוקן בתוספת מיום 24.4.69 ...". המכתב לא נענה בחיוב ע"י הממשלה וחברת העובדים הגישה תובענה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה פסק דין הצהרתי הקובע כי חברת העובדים זכאית למניות נשוא הודעת המימוש. הממשלה ביקשה למחוק על הסף את התביעה באשר המרצת הפתיחה על פניה אינה מגלה עילת תביעה. לטענתה ההודעה על מימוש האופציה אינה תופסת כי לפי סעיף 13 המתוקן חברת העובדים זכאית לדרוש מהממשלה מניות במספר שתקבע .חברת העובדים והיא לא קבעה מהו מספר המניות שהיא מבקשת לרכוש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למחיקת התובענה על הסף והערעור על כך נתקבל.
הפעלתה של האופציה ושכלולה לדרגת חוזה מחייב חייבת להעשות ע"י מילוי קפדני של תנאי האופציה והדרך שנקבעה להפעלתה. ביהמ"ש רשאי לצוות על מחיקת כתב
תביעה על הסף אם לדעתו אין הוא מראה עילת תביעה. העדר עילת תביעה הוא פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב ביהמ"ש להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה. סעיף 13 המתוקן שינה את מהות האופציה במובן זה שזכאות חברת העובדים אינה מתייחסת למספר קבוע של מניות שהיא יכולה לרכוש אלא נקבעה תקרה של עד %26. חברת העובדים רשאית היתה לדרוש מניות מצביעות במספר נמוך מזה. על חברת העובדים היה לקבוע בהודעת המימוש את מספר המניות שלגביהן היא מממשת את האופציה. לפיכך אין לראות במכתב שנשלח מימוש כדין של האופציה ועל כן צדקה המערערת שהיה מקום למחוק את התביעה על הסף.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ארנון למערערת, עו"ד ברזל לחברת העובדים. 15.10.84).

ע.א. 12/83 - לוי עמרם נגד דוד עמרם ואח'

*דחיית תובענה על הסף (הערעור נתקבל).

המערער הוא אחיהם של שני המשיבים ושלושתם הם ילדיו של המנוח מאיר הלוי שנפטר בשנת 1964. ביום 25.11.63 חתם המנוח על מסמך (להלן: מסמך המתנה) שלפיו הוא מעביר למערער במתנה מבנים שבנה המערער על מגרש שהיה בבעלות המנוח וכן את חלק המגרש שעליו מצויים המבנים. המערער טוען כי לאחר מות המנוח הוסכם בכתב בינו ובין אחיו לחלק את העזבון, ובעיקר את המגרש שהוא נכס העזבון העיקרי, בחלקים שווים שהוגדרו במסמך. על אף הוסכם האמור, טען המערער, הוצא בשנת 1973 צו ירושה ביוזמת המשיב, ועל פיו חלקו של המערער בעזבון הוא שישית בלבד. לטענת המערער מגיע לו שליש במגרש מכח מסמך המתנה או בתוקף ההסכם האמור.
ביהמ"ש דחה את התובענה באשר לדעתו קיים מעשה בית דין שהרי צו הירושה קבע את חלקי היורשים בעזבון ופסק הדין ההצהרתי שמבקש המערער מטרתו תיקון צו הירושה. נימוקים נוספים לדחיית התובענה הם כי מסמך המתנה אינו מקנה למבקש בעלות במקרקעין והוא מהווה לכל היותר התחייבות לתת במתנה מקרקעין והמבקש לא עשה דבר על מנת לזכות באותה מתנה. אין לקבל את נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי. לענין מעשה בית דין - אין צו הירושה בגדר מעשה בית דין לענין התובענה הנדונה. העולה אינה נוגעת כלל לחלקו של המערער כיורש של המנוח, אלא לחלק המגיע לו במגרש עפ"י מסמך המתנה או ההסכם שחתם עם אחיו. צו הירושה קובע רק מי הם יורשי הנפטר ושיעור חלקו של כל יורש בעזבון בהתאם לחוק הירושה, אך אין ביהמ"ש קובע בהליך של צו ירושה את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם. מכאן ששאלת תוקפם של מסמך המתנה או של ההסכם לא עמד כלל לדיון ולא יכול היה לעמוד לדיון בהליך של הוצאת צו הירושה, לא הונחה תשתית עובדתית כי המערער לא זכה במתנה וכן לא ניתנה למערער הזדמנות להוכיח כי נעשה הסכם, משמעותו של ההסכם ותוקפו. לאור כל הנ"ל לא היה מקום לדחות את התובענה על הסף ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בתובענה לגופה.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד בנימין ברנר למערער, עו"ד בן ציון צנעני למשיבים. 20.9.84).

ע.פ. 610+641/84 - בנימין פוליטי וחיים ברוך נגד מדינת ישראל

*מידת העונש (סמים) (ערעורים וערעור נגדי - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל).

מספר אנשים קשרו קשר לייבא קילוגרם הירואין מתורכיה. פוליטי הורשע בקשירת קשר ויבוא הסם ואילו ברוך הורשע בעבירה בקשר לכמות של 50 גרם הירואין שנתפסה בחזקתו. הכמות שנתפסה אצל ברוך היתה חלק מהכמות הכוללת שיובאה מתורכיה ע"י חמותו של פוליטי
עפ"י יוזמתם של הקושרים. יתרת הכמות נתפסה בידי אדם אחר שעניינו נדון בנפרד. פוליטי מערער על הרשעתו וברוך על חומרת ענשו ושני ערעורים אלו נדחו. מאידך ערערה המדינה על קולת העונש שהוטל על פוליטי והערעור נתקבל.
אין ממש בערעורו של פוליטי נגד הרשעתו בדין. בית המשפט דחה את גירסתו כי לא ידע את מהותו של החומר שהוברח מתורכיה לישראל ולפי הראיות לא ניתן היה לקבל את טענתו של פוליטי שהוא סבר כי הוא מטפל בהברחת אבקת יהלומים. פוליטי נבחר כנראה כשותף לקשר בשל כך שהיה נטול הרשעות קודמות והוא וחמותו לא היו מעוררים חשד בלב המשטרה, אולם משהצטרף לקשר היה אחד מן החבורה.
יש יסוד לטענת המדינה כי העונש שהוטל על פוליטי מופרז לקולא. יבוא של הירואין יש בו סכנת חיים ממש לאלה שנזקקים לו. מי שאינו עומד בפיתוי ורוצה להתעשר על חשבון בריאותם ואולי אף חייהם של אחרים, אינו יכול לצפות לכך כי יתייחסו אל עבירתו בסלחנות. לפוליטי אין הרשעות קודמות ושוקל לזכותו הכלל כי אין בית המשפט שלערעור ממצה את העונש כשהוא מקבל ערעור על קולתו. על כן הוחלט להעמיד את ענשו של פוליטי על שלוש שנות מאסר מיום מעצרו. אשר לערעורו של ברוך נגד חומרת העונש - הוא נדון לחמש שנים מאסר וסניגורו ביקש להקל בדינו תוך השוואת עונשו עם עונשים שנגזרו לנאשמים אחרים המעורבים בפרשה. ברם, מדובר על סם שנועד לאחרים על כל הכרוך בכך ומ- 50 גרם ניתן להכין כמות רבה של מנות הירואין. זאת ועוד, למערער הרשעות קודמות וגם עובדה זו אין להתעלם ממנה, שהרי שונה עניינו של מי שנכשל לראשונה מעניינו של מי שחוזר ועובר עבירות כשמספרן רב).

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. עו"ד ש. גז לפוליטי, עו"ד מ. מרוז לברוך, עו"ד ח. לירן למשיבה. 7.10.84).

ב.ש. 951/84 - סהר יגאל נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר (אינוס) (ערר על המשך מעצר - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירת אינוס וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. עתה פנה הסניגור בבקשה לעיין מחדש בהוראת המעצר ועילתה כי מאז נעצר העורר, ביולי 1984, עברו למעלה מארבעה חודשים, בינתיים נשמעה כבר עדות המתלוננת ונסתיימה פרשת התביעה. לדעת הסניגור אין חשש להשפעה על עדים ומכיון שסיומו של המשפט אינו נראה באופק ביקש לשחרר את העורר. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה והערר נדחה. העבירה המיוחסת לעורר היא עבירת אלימות חמורה וקיים חשש לשלום הציבור בשחרורו. ביהמ"ש שדן בעניינו ומכיר את התשתית הראייתית נתן דעתו לשאלת השחרור, ומשסירב לבקשה אין להתערב בהחלטתו.

(בפני: השופט ברק. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד הנקין למשיבה. 2.11.84).

ב.ש. 954/84 - יוסף בירנברג נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוחד מיני) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בקבלת שוחד מיני, הפרת אמונים וקבלת דבר במרמה וכן בשיבוש הליכי משפט וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי אין חשש של ההשפעה על עדים ואין להאריך את המעצר, בעיקר בהתחשב במצבו הבריאותי, הפיזי והנפשי הלקוי של העורר. לעומתו הדגישה התובעת את חומרתה היתירה של העבירה והחשש של שיבוש הליכי משפט. צויין כי העורר מקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו ואם יסתבר שמצבו מחמיר ניתן יהיה לדון בשחרורו בבוא הזמן. ביהמ"ש המחוזי עמד בהרחבה על השיקולים השונים למעצר העורר ואין להתערב בשיקול דעתו. קיים חומר ראיות לכאורה ולנוכח מעמדו הציבורי של העורר קיים חשש לשיבוש הליכי משפט אם יתהלך
חופשי. עובדה זו עשויה להתבטא בין השאר בהשפעה אפשרית על עדותן. של המתלוננות שזהותן לא נתגלתה והחוששות מרה מפני גילוי זהותן.

(בפני: השופט ברק. עו"ד שוויג לעורר, עו"ד גב' ברוכי למשיבה. 2.11.84).

ב.ש. 939/84 - רביע שלמה נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר (סחיטה) (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם האחרים בעבירה של סחיטה באיומים וביהמ"ש הצרה בשעתו על מעצרו עד תום ההליכים. עררו לביהמ"ש העליון נדחה מפי השופט אלון, שפסק כי לכאורה קיים חומר ראיות שיש בו כדי להצדיק מעצר העורר. עם זאת ציין השופט אלון כי מקובלת עליו טענתו של הסניגור כי בגלל שני האישומים הנוספים שבכתב האישום שאינם נוגעים לעורר אלא לנאשמים אחרים, סביר להניח שהבירור המשפטי ימשך זמן רב והעורר ייעצר עקב קיום דיון שכלל אינו נוגע לו. על כן, הבהיר השופט אלון, רצוי להפריד את הדיון של העורר מהדיון של השניים האחרים, ואם המשך הבירור המשפטי ימשך מעבר לזמן הסביר יהיה מקום לעיון חוזר במעצר. ההחלטה ניתנה ביום 31.7.84 ומאז לא נסתיים משפטו של העורר, ואף לא הופרד ממשפטם של האחרים. הוא הגיש בקשה לביהמ"ש לעיון חוזר, המדינה השיבה בכתב על הבקשה וביהמ"ש דחה את הבקשה מבלי שהעורר הופיע בפניו. הערר נתקבל.
סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי הדיון בעיון חוזר יהיה בפני העצור או סניגורו ובפני התובע. משמעותה של ההוראה כי על העצור להופיע בפני השופט ואין להסתפק בבקשתו בכתב. מטעם זה בלבד דין הבקשה להתקבל. עם זאת, ביקש הסניגור לדון גם בבקשה לגופה ואכן גם לגוף הענין הדין עם העורר. הוא נתון במעצר למעלה משלשה חדשים, סיום משפטו אינו נראה באופק ועניינו לא הופרד מיתר הנאשמים. חלקו בפרשה כולה קטן ואין לו עבר פלילי. בנסיבות אלה יש לשחררו בערובה.

(בפני: השופט ברק. עו"ד גז לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 29.10.84).

ע.א. 221/81 - יוסף בורלא ואח' נגד גורעם...בע"מ ואח'

*תקפו של זכרון דברים למכירת מקרקעין (הערעור נדחה).

באוגוסט 1975 נחתם זכרון דברים בין המערערים למשיבים לרכישת דירה ע"י המערערים ונאמר בו בין היתר כי ביום 10 לאותו חודש יחתם חוזה. אין חולק שהמוכרת חזרה בה מרצונה לבצע את העיסקה וכי דמי הקדימה הוחזרו על ידה למערערים. אלה רכשו דירה אחרת ועשו שימוש גם בסכום שהוחזר להם ע"י המוכרת. ביהמ"ש המחוזי סבר כי זכרון הדברים אינו מעיד על גמירת דעת להתקשר בעסקה לפני שייחתם חוזה וכן סבר שלא נתקיימו תנאיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. הערעור נדחה.
לגבי זכרון דברים מתעוררות שתי שאלות נפרדות: אם גמרו הצדדים אומר להתקשר כבר אז בעיסקה מחייבת; אם התשובה היא בחיוב - כלום נתקיימו בזכרון הדברים תנאיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. באשר לשאלה השניה ספק אם צדק השופט במסקנתו. לפי הנאמר בכתב התביעה, ואף בכתב ההגנה היו בפני הצדדים תסריט ומפרט טכני שיכלו להשלים את תאור הדירה ואין הדבר נקי מספק. ברם, מכל מקום אין להתערב בפסק הדין שכן התנהגות המערערים מחזקת את המסקנה כי הצדדים לא הגיעו לגמירת דעת להתקשר בעיסקה לפני שיחתם חוזה, שהרי המערערים רכשו דירה אחרת בהשתמשם גם בדמי הקדימה. אגב, ב- 1977 נמכרה הדירה הנדונה לאחרים והיא כבר רשומה על שמם. קשה להאמין שהמערערים לא יכלו למצוא דרך למנוע עיסקה זו וביצועה אילו נקטו בצעדים המתבקשים.