ע.א. 592/83 - תמר פורר נגד מריו פורר
*מזונות (נישואי כהן וגרושה)(הערעור נדחה).
א. הצדדים נישאו ביום 16.4.75 בבית הכנסת של פירנצה שבאיטליה כשהמשיב, שהוא כהן, היה רווק והמערערת גרושה. הוא עשה אז באיטליה כסטודנט והיא הצטרפה אליו. שניהם יהודים אזרחי ישראל ותושביה, כך היו אז וכך הם היום. הנישואין נרשמו גם בפנקסי עיריית פירנצה והצדדים חלוקים בשאלה אם נשואיהם שנערכו בבית הכנסת עפ"י דמו"י מהווים גם נישואין אזרחיים לפי החוק האיטלקי. ביהמ"ש המחוזי שדן בתביעת המערערת למזונות סבר כי רישום הנישואין בעיריה לא בא אלא כתעוד נשואיהם הדתיים המוכרים ע"י החוק האיטלקי, אך אינו מהווה נישואין אזרחיים.
ב. יתכן לומר כי הנישואין הדתיים שנערכו בבית הכנסת הם אכן בעלי תוקף של נישואין אזרחיים לפי החוק האיטלקי, לא כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי. ברם, אפילו היו אלה גם נישואין אזרחיים לא תוכל המערערת להוושע מהם כפי שגם סבר ביהמ"ש המחוזי. תביעת המזונות של המערערת הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 8.1.81, ואז טענה שהצדדים נשואים כדמו"י. בעת הגשת תביעת המזונות לביהמ"ש כבר היו תלויות בפני ביה"ד הרבני תביעה של המערערת לשלום בית ותביעת המשיב לגירושין. ביום 16.9.81 נתן ביה"ד הרבני שתי החלטות. האחת, כי לאחר שהתברר שהבעל הינו כהן, מחייב בית הדין את הצדדים להתגרש ודוחה את תביעת האשה לשלום בית, והחלטה שניה כי לפי דין תורה אין הבעל חייב במזונות אשתו מאחר שהתברר כי הבעל כהן והאשה גרושה. ביה"ד דחה את טענת האשה כי היות ויש לה תביעות כספיות נגד הבעל יש עליו חיוב מזונות. לאחר שניתנו ההחלטות בבית הדין תיקנה המערערת תביעתה לביהמ"ש המחוזי ע"י הוספת טענה כי קיימים בינה לבין בעלה גם נישואין אזרחיים. לאחר מכן החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את תביעת האשה למזונותיה. הערעור נדחה.
ג. אין חולק כי הנישואין הדתיים בין כהן וגרושה אסורים מלכתחילה אך תופסים בדיעבד. בנישואין כאלה מחייבים את הצדדים להתגרש ואין מחייבים את הבעל במזונות. החובה לזון את האשה נפסקת לכל הדעות עם מתן פסה"ד המחייב את הצדדים להתגרש. אם הבעל מעכב את הגט הוא חייב במזונות עד שיגרש. יש הסבורים כי בנישואין כאלה אין לאשה זכות למזונות מלכתחילה גם ללא פסק דין המחייב גירושין. אין טענה שהמשיב מעכב את הגט. להיפך, ברצונו לתתו בהקדם. האשה היא המסרבת לקבלו ולפי מצב זה אין היא זכאית למזונות.
ד. אשר לשאלה אם הנישואין האזרחיים שהמערערת טוענת להם משנים את המצב - גם אם נצא מתוך הנחה שהנישואין שנערכו מוכרים כנישואין אזרחיים לפי החוק האיטלקי וגם אם נצא מתוך הנחה נוספת שבהיותם מוכרים כנישואין אזרחיים לפי החוק האיטלקי מוכרים הם כך גם בישראל, לא יהיה מנוס מדחיית הערעור. זכותה של האשה למזונות מעוגנת בחוק לתקון דיני משפחה (מזונות) ולפי סעיף 2(א) של החוק "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולועל מזונות אלה". זכות המזונות נקבעת, אם כן, לא לפי חוק המזונות אלא לפי הדין האישי שלגבי יהודי אזרח ותושב בישראל הוא דין תורה. להבדיל ממזונות ילדים שאם הדין האישי אינו מחייבם קמה החובה מכח חוק המזונות, אין חוק המזונות מזכה בן זוג במזונות כאשר הדין האישי אינו מכיר בזכות כזו.
ה. אין ממש בטענת ב"כ האשה כי קיימת לאשה זכות "אוניברסלית למזונות, שכן, כאמור, הדין החל כאן הוא דין תורה, ולפי דין זה משחוייבו הצדדים להתגרש, תמה החובה לזון את האשה, אלא אם הבעל מעכב את הגט. ב"כ המערערת מנסה לפצל את מעמדה של המערערת וזכויותיה לשני מסלולים. מסלול הנישואין הדתיים ומסלול הנישואין האזרחיים. לטענתו, גם אם לפי המסלול הדתי אין למערערת זכות למזונות,
הרי לפי המסלול האזרחי קיימת לה זכאות כזו. גישה זו משוללת כל יסוד בחוק. עפ"י הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים גירושיהם של הצדדים שלפנינו יכולים להיעשות רק ע"י ביה"ד הרבני ועל פי דין תורה, ואין נפקא מינה אם מדובר בגירושין של בני זוג שנישאו כדמו"י ואם היו אלה נישואין אזרחיים. הדין החל, לא רק לענין הצורה אלא גם לענין המהות, הוא דין תורה. מכאן כי לגבי נישואי הצדדים שלפנינו, ויהיו אלה דתיים, אזרחיים או שניהם גם יחד, חלה החלטת ביה"ד המוסמך, היינו ביה"ד הרבני, כי הם חייבים להתגרש ועקב כך חדל החיוב במזונות.
ו. טוען ב"כ המערערת כי דין תורה מטיל על כהן הנושא גרושה, ביודעו שהיא גרושה, חיובים ממוניים כדי שלא יהיה חוטא נשכר, וכל עוד לא סלק הבעל את המגיע ממנו, אין האשה חייבת לקבל את הגט, וכל עוד אינה חייבת לקבל גט זכאית למזונות. ביהמ"ש דלמטה דחה את הטענה בנימוק שמוסמך לדון בה רק ביה"ד הרבני בהיותה ענין מובהק של מזונות אגב גירושין. אין צורך להכנס לשאלה אם צדק השופט בנימוקו, או שמא יש לראות את הטענה כענין שבגררה המתעורר בתביעת מזונות רגילה של אשה נשואה שבה מעלה הבעל טענת הגנה של חיוב בגירושין, שכן ביה"ד הרבני קנה סמכות ייחודית לדון בנושא מטעמים אחרים. במסגרת התביעות של הצדדים החליט ביה"ד כי ידון בעניינים הממוניים שבין הצדדים ללא קשר עם ביצוע הגט וכי אין תביעה כספית של האשה נגד בעלה מזכה אותה בקבלת מזונות מבעלה. מנוסח ההחלטות ברור שהמערערת לא זו בלבד שלא כפרה בסמכות ביה"ד לדון בשאלה, אלא שב"כ טען במפורש כי התביעות הממוניות שלה מהוות עילה לקבלת מזונות וביה"ד דחה טענה זו.
ז. יתירה מזו, את תביעתו לגירושין הגיש המשיב לאחר שהאשה הגישה תביעה לשלום בית ולפני שהגישה תביעתה בביהמ"ש המחוזי. בתביעתו כרך את ענין המזונות וביקש להחליט שלא מגיעים לאשה מזונות וכתובה בשל נישואי כהן גרושה. הלכה היא כי כדי שכריכה זו תקנה את הסמכות הייחודית לביה"ד הרבני צריך שתביעת הגירושין תהיה כנה ושכריכת המזונות אף היא תהיה כנה. בענייננו, באשר לכנות התביעה - נראה כי המשיב חפץ באמת ובתמים בגירושין כי נתן את עינו באשה אחרת ואשר לכנות הכריכה - נפסק כי כשהבעל מבקש בביה"ד להצהיר שהוא פטור ממזונות לא תראה הכריכה ככנה, אלא אם כן נקב בסכום שאותו יהיה מוכן לשלם כמזונות באם טענתו תדחה. אולם אם הראה הבעל בתביעתו, לכאורה, עילה סבירה לפטרו מחובתו לזון את האשה, כי אז אין בעובדה שלא נקב, לחלופין, בסכום שיהיה מוכן לשלם אם ימצא חייב, כדי לעשות את הכריכה לבלתי כנה. עילת גירושין בנשואי כהן וגרושה די בה לכאורה כעילה סבירה לפטור. מכאן שגם ע"י כריכתו של הבעל את ענין המזונות קנה ביה"ד הרבני סמכות יחודית לדון במזונות.
ח. החלטת ביהמ"ש עם הגשת התביעה לחייב במזונות הזמניים אין בכוחה לגרוע מסמכות ביה"ד הרבני ואין מתעוררת כאן השאלה פסיקתו של מי קדמה. לא מתעוררת גם שאלת המשכיות הדיון וכיבוד הדדי של פסקי דין של שתי מערכות משפט. ההחלטה בדבר מזונות זמניים אינה מהווה מעשה בית דין ואין לה כל השלכה לשאלות הנדונות. היא ניתנה מבלי שהובאו לידיעת השופט התביעות שהגשו לביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. קניאל למערערת, עו"דש. ברוידה למשיב 9.9.84.).
ע.א. 391+410/81 - זוהירה בנא ואח' נגד גמיל בנא
*מזונות והחזקת ילדים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. בני הזוג מסוכסכים ולהם שני ילדים, בת ילידת 1966 ובן יליד 1971. לביהמ"ש המחוזי הוגשו שלוש תובענות, והן: תובענה של האשה למזונות עבורה ועבור ילדיה;
תובענה של הבעל כי הילדים הנמצאים עם אמם בבית הוריה יועברו אליו; תובענה של הבעל כי האשה תחזיר חפצים או רהיטים בעלי ערך שהוציאה מהבית וכי ביהמ"ש יצהיר כי חפצים אלה וכן מכונית פיאט הרשומה ע"ש המערערת שייכים למערער בלעדית. ביהמ"ש המחוזי החליט כי הבעל אינו חייב במזונות האשה משום שהיא מורדת חייב אותו בתשלום מזונות לשני הילדים בשיעור של 400 שקל (4,000 ל"י) לחודש ביום פסה"ד (8.5.84) צמוד למדד ומעודכן כל ששה חדשים; דחה את תביעת הבעל כי ההחזקה בילדים תועבר אליו; באשר לחפצים ולמכונית פסק כי אלה שייכים לשני בני הזוג בחלקים שוים. הערעור של המערערים נתקבל בחלקו וערעור המשיב נדחה.
ב. לענין המשמורת על הילדים - ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם האשה ודחה את זו שהוגשה מטעם הבעל ובכך אין להתערב. בחוות הדעת של הפסיכולוג שהוגשה מטעם הבעל בלטה נטיה של חד צדדיות לצד שהזמינו, היינו המשיב. הוא הציע לביהמ"ש שהילדים יוצאו ממשמורתם של שני ההורים ויועברו למוסד למשך שנה והצעה מרחיקה לכת שכזו מתעלמת התעלמות מוחלטת מהעובדה שהילדים חיים היום מבית מסודר כשהאם מעניקה להם הרבה מחום לבה ומאהבתה.
ג. הועלתה טענה שהמערערת לא הגישה כתב הגנה בתובענה למשמורת הילדים, ואין ספק שזה מחדל דיוני חמור. אולם המשיב נהג כאילו מחדל זה לא היה קיים כלל. הוא הביא עדויות להוכיח שטובת הילדים מחייבת הוצאה מידי האם ולא התנגד להוכחות הנגדיות שהביאה האשה. בעשותו כך לא הותיר המשיב ברירה לביהמ"ש אלא לפסוק עפ"י החומר ששני הצדדים הביאו בפניו.
ד. באשר למזונות הילדים - טוען המערער כי אלה מרדו בו ועל כן אינו חייב לזונם. טענה זו אין לקבל. אין במקרה שלפנינו צו של בימ"ש בקשר להחזקת הילדים אשר אלה מפירים אותו, אלא המשיב רואה בעובדה שהילדים נוהים אחרי אמם משום מרידה בו. אכן, בלב הילדים משקע שלילי המנתק את הקשר הנפשי בינם לבין האב, אך הילדים לא נתנו ביטוי לרגשותיהם ע"י מעשים או במילים מעליבות כלפי האב, ואין להעניש ילד אך ורק על מכמני לבו. הילדים הסבירו לפסיכולוגים את יחסם אל האב בהתנהגותו השלילית שהרחיקה אותם מקשר רגשי עמו, ובכלל זה התנהגותו כלפי האם שהתבטאה אף בהרמת ידיים. רכישת לבו של ילד אינה נקנית ע"י צווים של בימ"ש או של כל מוסד אחר.
ה. אשר לגובה דמי המזונות וההצמדה - צודקת האשה בטענתה נגד עדכון ההצמדה אחת לששה חדשים. יש לקבוע את העדכון כל שלושה חדשים, עפ"י ההלכה הרווחת עתה. למעשה יש החושבים שגם תקופה של שלשה חדשים ארוכה מדי. צודקת האשה גם לענין גובה המזונות. ערכו של הסכום שנפסק הגיע ביום שמיעת הערעור לכדי 2,060 שקל ואין ספק כי הסכום נמוך מדי. עקרונית אין הערכאה השניה בודקת מחדש את העובדות כדי להעריך את שיעור המזונות מחדש אלא אם הוכח כי היתה סטייה מהותית בלתי סבירה מהעובדות. כזה המצב בענייננו. הוכח שלמשיב הכנסה מעל לממוצע שאיפשרה למשפחה לחיות משך כל השנים ברמה סבירה ולנהל אורח חיים מודרני ברווחה מירבית. הבעל לא מסר בטופס המתאים את פרטי הכנסתו ועובדה זו מאפשרת לביהמ"ש שיקול דעת נרחב לקבוע את סכום המזונות עפ"י אומדנא. הסכום שפסק ביהמ"ש אינו עונה על צרכי הילדים. משום כך יש להעמיד את המזונות החדשיים על 600 שקלים לפי ערכו של סכום זה ביום מתן פסה"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי כשההצמדה תעודכן כאמור.
ו. אשר למזונות האשה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי האשה מורדת ולכן שלל ממנה את מזונותיה. ביהמ"ש התרשם כי האירועים הקשים של התיחסות הבעל לאשה היו
מבויימים ותאר בצבעים וורודים את חייהם עד לפירוד. בכך סטה ביהמ"ש מחומר הראיות שהיה בפניו. העובדה שהאשה לא עזבה את הבית ביום הריב אלא מספר שבועות לאחר מכן אין בה כדי להוציא את העוקץ מהאירוע של תקיפת האשה ע"י הבעל. האשה חיכתה להזדמנות מתאימה להוציא חפציה מהבית ולא השלימה עם ההתדרדרות ביחסים ועם מה שאירע כאשר הבעל פגע בה. גם הצבע הורוד כפי שתוארו החיים בין בני הזוג ע"י ביהמ"ש לא היה ורוד וכבר מאז שנתיים לפני הפירוד התערערו היחסים עד שהאשה עזבה את הבית. אעפ"כ אין לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי בענין הנדון, וזאת באשר המערערת הצהירה חד משמעית שאין בכוונתה לשוב לביתה ויהא המצב אשר יהא. בהבעת עמדה זו שללה האשה את האפשרות לבחון את כנות הצהרותיו של הבעל שאותן העלה בכל הזדמנות באמרו שהוא מוכן לשכוח את העבר ולהתחיל דף חדש עם המערערת.
ז. אשר להחלטה בדבר השיתוף ברכוש - גם בכך אין להתערב. מאז נישואיה עם המשיב לא עבדה האשה, כי אם טיפלה בבית ובילדיה שנראו תמיד מטופחים ולבושים יפה ואילו הבעל עבד ופרנס את המשפחה. בין בני הזוג לא היה הסכם מפורש בקשר לשיתוף בנכסים או לשיתוף במשאבים וחוק יחסי ממון בין בני זוג עדיין אינו חל עליהם. (הם נישאו בשנת 1965). השופט הסיק ממערכת היחסים ביניהם הסכם מכללא לשיתוף בנכסים. קיימות גישות שונות בין שופטי ביהמ"ש העליון בענין מידת ההוכחה הדרושה לשם ביסוס הסכם מכללא כזה, ועל כל פנים הדרישה לשלום בית היא דרישה מינימלית להנחת כוונה של הצדדים לקיים שיתוף בנכסים. בתחילת חייהם של בני הזוג שררו ביניהם יחסים נאותים, הם התחתנו ב- 1965 והקרע התחיל להופיע ביניהם ב- 1977. אורך התקופה הראשונה שעברה בשקט יחסי וכן התנהגות הצדדים מאפשרת להגיע למסקנה כי הסכימו ואף התכוונו, לפחות מכללא, שיהיה ביניהם שיתוף בנכסים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גולדברג. החלטת - השופט חלימה. עו"ד נ. ח. אברהים למערער, עו"ד ו. חליליה למשיב. 17.9.84) .
ע.א. 327/81 - אלימלך ברמלי ואח' נגד גאבלי עבדול חפוז ואח'
*אחריות בתאונת דרכים וגובה הפיצוים(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער נפצע בתאונת דרכים ביום 12.4.73 כאשר חצה את רחוב בני אפרים בתל אביב כדי להגיע לאוטובוס שחנה מעבר לרחוב. הוא נפגע ע"י מכונית נהוגה בידי המשיב ותבע מהמשיב ומחברת הביטוח את נזקיו. הכביש הוא דו מסלולי וכל מסלול רחבו 10.50 מטר ומפריד ביניהם אי תנועה ברוחב 5 מטר. המערער חצה מסלול אחד ואת אי התנועה ועוד מטר אחד מהמסלול השני בו אירעה התאונה. לטענת המערער ראה את האוטובוס מגיע ולכן ירד לכביש, אך משראה רכב מתקרב עצר ותוך כדי עמידה נפגע ע"י מכוניתו של המשיב שנסעה בנתיב השמאלי של אותו מסלול, זה הקרוב אל אי התנועה. גירסת המשיב היתה כי האוטובוס נסע תחילה בנתיב השמאלי מבין שלושת הנתיבים והוא נסע בנתיב המרכזי. משסטה האוטובוס לנתיב המרכזי בכוונה להגיע לתחנתו, ובהעדר תנועה מאחור, עבר המשיב לנתיב השמאלי כדי לעקוף את האוטובוס ובעשותו תפנית זו ראה לפתע את המערער קופץ מאי התנועה לכיוון הכביש וכך קרתה ההתנגשות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב שאכן כך אירע. ביהמ"ש מצא את המשיב אחראי לתאונה ואת המערער אחראי ברשלנות תורמת בשעור של %25.
ב. אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי שקיבל את גירסת המשיב. יש לציין כי גם קבלת גירסת המערער אינה עוזרת לו בהרבה, שכן הוא מודה שעצר, עד שכלי רכב יעברו, במרחק מה מאי התנועה על הכביש, ובנסיבות המקרה כאשר הכביש סואן עצם הירידה לכביש היא רשלנית. אשר לטענת המשיב כי אין לייחס לו אחריות כלל באשר
לא היה עליו כל איסור לעבור לנתיב השמאלי כדי לעקוף את האוטובוס - אכן כאשר תנאי הכביש, התנועה, הראות ויתר הגורמים מאפשרים לבצע עקיפה בבטחה אין מניעה לעשות זאת, אולם תנאי לכך שניתן להשלים את העקיפה אגב שמירה על שלומם של המשתמשים בכביש. תשומת לבו של נהג חייבת להיות נתונה לא רק לאלה על הכביש ממש, אלא גם לאלה שבשוליו, על המדרכה או על אי תנועה, כאשר על פי תנועותיהם יש יסוד להניח שהם יורדים אל הכביש ממש. כאשר החליט המשיב לעקוף את האוטובוס לא היה שדה הראיה שלו פנוי. לכך יש להוסיף שהמשיב לא ראה את המערער בכל שלבי תנועותיו והבחין בו לראשונה בעת הפגיעה, וזה עצמו מלמד על העדר תשומת לב.
ג. אשר לחלוקת האחריות בין הצדדים - החלוקה בשעור האחריות בין הצדדים נערכת עפ"י המבחן של מידת האשמה. ביהמ"ש מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית מה מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. הבחינה של מידת האשמה איננה בגדר מלאכה שיסודותיה במדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק לפי מיטב הערכתו ושיקולו של ביהמ"ש, וביהמ"ש שלערעור לא ימהר להתערב בהערכה כאמור. במקרים חריגים וכשהטעות היא בולטת ומהותית יש וביהמ"ש שלערעור מתערב, אך לא כזה המצב בענייננו.
ד. בעת שנפגע היה המערער בן 19 שנה. כשבוע קודם לכן החל להשתתף בקורס לנגרות. לפני כן היה מאושפז במשך 10 חדשים בבית חולים פסיכיאטרי עקב התמוטטות נפשית. הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. התאונה לא החמירה מחלה זו מעבר להפרעות קודם לאירועה. הוא נפגע בחוליה בגבו והאורטופד קבע נכות רפואית בשעור של %20. ביהמ"ש התרשם כי ההפרעה הפונקציונלית, אם היא קיימת כלל, אינה זהה עם שיעור הנכות הרפואית, וקבע את המגבלות הפונקציונליות בשיעור של %10 בלבד. לפי שיעור זה נערך חישוב הפסד שכרו של המערער הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. ביהמ"ש לא קיבל את עמדת המערער כי את חישוב אומדן ההשתכרות יש לבסס עפ"י הכנסתו של נגר מקצועי, אלא הניח כי המערער ישתלב כבעל מלאכה או פועל באחד מענפי התעשייה. אין להתערב בשיקוליו של ביהמ"ש. עד גיל 19 לא הכשיר המערער את עצמו למקצוע ספציפי כלשהו וביום התאונה היה חסר מקצוע. אין לו משיכה למקצוע מסויים ואין לומר כי אילמלא התאונה היה בוחר במקצוע זה או אחר לפי נטייתו. על רקע זה, וכאשר בחר ביהמ"ש שלא לפסוק סכום גלובלי על הפסד שכר בעתיד, ממילא נותרת האפשרות להתבסס על שכר ממוצע במשק כפי שעשה השופט. אין פגם בכך שביהמ"ש ביסס את ההפסדים על בסיס הנכות הפונקציונלית ולא על בסיס הנכות הרפואית הן לגבי העבר והן לגבי העתיד.
ה. לגבי הפסד ההשתכרות בעתיד ערך ביהמ"ש המחוזי את החישובים על בסיס מחצית השכר הממוצע במשק ועל כך קובל המערער. חישוב אבדן השתכרות בעתיד מבוסס במידה רבה על השערות או נתונים סטטיסטיים לא ודאיים, ובעיקר נכון הדבר לגבי צעירים שדרכם בחיים טרם נסללה ואין לדעת עתידם ודרכי התפתחותם בעתיד. לגבי כאלה השכר הממוצע במשק הוא נקודת המוצא. אך לגבי המערער היו בפני ביהמ"ש נתונים מפורטים על דרכו והשתלבותו בחיי עבודה במשך כשמונה שנים מאז התאונה והתברר שאינו מתמיד בשום עבודה וזאת על רקע מחלתו הנפשית וללא קשר עם התאונה. במציאות זו יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המערער לא היה משתכר יותר מאשר מחצית השכר הממוצע במשק.
בהקשר זה קובל המערער כי ביהמ"ש טעה כאשר השתית את פסקו על שכר ממוצע של 4,500 שקל לחודש כאשר בפועל עמד השכר הממוצע במשק בתאריך 1.4.81, היינו
כשבועיים לפני מתן פסה"ד, על 5,423 שקל. למעשה לא היתה כאן שום טעות או ליקוי,שהרי השכר הממוצע במשק ליום 1.4.81 פורסם רק בתאריך 6.5.81, היינו לאחר מתן פסה"ד. את זאת לא יכול היה ביהמ"ש לדעת בעת שערך את החישובים. כדי שלא ימצא המערער מופסד, ואף שהדבר פורסם רק לאחר מתן פסה"ד, יש לתקן חישוב פריט זה ולהוסיף את ההפרש כאמור.
ו. המערער צודק בשתי השגות נוספות. ביהמ"ש נתן פסק דינו ביום 16.4.81 ושערך את כל הסכומים שנפסקו ליום 14.4.81 והפרשי הצמדה וריבית שיתווספו מיום 15.4.81. נמצא כי לענין ההצמדה מפסיד המערער עליית אינדקס אחד, זה שהתפרסם ביום 15.4.81. כאן מתבקש תיקון במובן זה שהסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.4.81 ועד התשלום בפועל. עוד נקבע בפסק הדין כי אם ישולמו סכומי החיוב תוך חודש יהיו המשיבים פטורים מלשלם הפרשי הצמדה ורבית. גם בהשגתו על החלטה זו צודק המערער. במסגרת פשרות הנערכות בבית המשפט, בעיקר עם חברות ביטוח, ארכה כזאת לתשלום, אגב פטור מהצמדה וריבית היא מקובלת. אולם בתנאי אינפלציה דוהרת בה נתון המשק וכאשר אין מדובר בפשרה אלא בפסיקה לאחר התדיינות ממושכת, ארכה כזו יש בה משום הפחתה של הסכומים שזוכה בדין נמצא ראוי להם והמדובר הוא בסכומים משמעותיים. במקרה של המערער זה יהיה גם אבדן עליית אינדקס שניה כאשר משולם החוב ב-16.5.81. על כן יש לבטל את התנאי ולקבוע כי הסכומים ישאו רבית והצמדה מיום 14.4.81.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. מלמן למערערים, עו"ד א. מזור למשיבים. 25.9.84).
ב.ש. 880/84 - פארם חמיד ואחמד שעבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העוררים הועמדו לדין בגין סחיטה באיומים וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הם הועמדו לדין יחד עם מספר נאשמים נוספים ובעוד האחרים שוחררו נותרו העוררים במעצר. קיים הבדל מסויים בין העוררים מזה לבין שאר הנאשמים מאידך, אך אין בהבדל זה כשלעצמו כדי להצדיק השארתם במעצר.
(בפני: השופט ברק. 16.10.84).
ב.ש. 865/84 - יוסף בן סימון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בייבוא כ- 200 גרם הירואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגורית מכירה בכך שהעבירה היא חמורה, אך לטענתה אין בידי התביעה ראיות אמינות לכאורה לביסוס האשמה. עד התביעה המרכזי הוא שותף למעשה העבירה.שמסר מספר הודעות למשטרה השונות זו מזו, אך בהודעה המרכזית ייחס לעורר את ייבוא הסם. השותף הועמד לדין בנפרד וטען שההודעה המפלילה את העורר הוצאה ממנו שלא כדין. ברם, בענין זה יצטרך להחליט ביהמ"ש שידון במשפטו של העורר ובשלב זה די בכך שאם עדותו של אותו שותף, או הודעתו במשטרה תמצא אמינה בעיני ביהמ"ש, יהיה בה כדי להרשיע את העורר. יודגש כי להודעה של השותף יש חיזוק ניכר בראיות חיצוניות
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד גב' בר לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 8.10.84).
ב.ש. 891/84 - פאוזי חסונה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביבוא שלושה וחצי ק"ג הרואין. ביהמ"ש הורה ביום 29.3.84 על מעצר העורר עד תום ההליכים ועתה הוגש
הערר על ההחלטה. הערר נדחה. מאז שניתן הצו עברה למעלה מחצי שנה והמשפט טרם נסתיים. לטענת הסנגורית עשוי המשפט להימשך מספר חדשים נוספים ובנסיבות אלה היא פונה עתה בערר. יש לדחות את הערר משני טעמים: ראשית, עבר זמן רב מאז ניתן הצו ושוב אין לומר שלפנינו הליך של ערר. יש לראות את הפנייה בבקשה לעיון מחדש המחייבת פנייה מחודשת לערכאה הראשונה. משלא היתה פנייה כזאת אין מקום לפנייה ישירה לביהמ"ש העליון. שנית, מדובר באישום המתייחס לייבוא של שלושה וחצי ק"ג הרואין, שותפיו של העורר מצויים במעצר, ובנסיבות אלה, חרף העדר עבר פלילי, מן הראוי שהעורר יעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' כ. חנוך לעורר, עו"ד הנקין למשיבה.17.10.84).
ב.ש. 832/84 - ויקטור בן לולו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת 0,0278 גרם הרואין תמורת 6,000 שקלים. עפ"י כתב האישום היו מעורבים במעשה שני אנשים - העורר ועוד צעיר שהוא קטין ושנגדו הוגש כתב אישום נפרד. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ואילו הקטין שוחרר בערובה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגד העורר ובהתחשב בחומרת העבירה ועברו הפלילי של העורר חשש שהוא עלול להשפיע על עדי התביעה והורה על המעצר. הערר נתקבל. אין בחומר שבידי התביעה ראיות רציניות, ולו גם לכאורה, שעל פיהן אפשר בלב שלם לקבוע כי לתביעה סיכויים סבירים להוכיח את אשמת העורר מעבר לכל ספק. ישנה עדות איש משטרה שניצב בתצפית וצפה על המתרחש בזירה ולפיה נראה העורר מקבל כספים מידי קונה הסם, אך עדות זו קלושה ואינה נקיה מספקות העדות נסתרה ע"י הקונה והקטין, וגם הכסף עצמו לא נתגלה סמוך לאחר האירוע. קיים ספק מתקבל על הדעת אם די יהיה בחומר הראיות להביא להרשעת העורר גם בהנחה שביהמ"ש יתייחס באמון לעדות השוטר. אין גם יסוד לחשש שמא ינסה העורר להשפיע על עדי התביעה.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד גב' שלו לעורר, עו"ד לירן למשיבה. 16.10.84).
ב.ש. 866/84 - אשר אלחרר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר באשמת התפרצות לדירת מגורים וגניבה מתוכה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר זוהה ע"י אמה של המתלוננת שבעלותה לדירת בתה ראתה אדם יורד מאותו כיוון וחפצים בידו. האם פנתה אליו בשאלה, התשובה לא הניחה את דעתה, והיא עקבה אחריו עד אשר ראתה אותו נכנס למכונית הסניגור טוען כי אין לסמוך על זיהוי שהרי את האדם האחר שישב במכונית ונהג בא לא הצליחה האשה לזהות אין ממש בטענה זו. לא הרי יכולתה של האשה לזהות את העורר כהרי יכולתה לזהות את הנהג, שכן את העורר ראתה יורד במדרגות ואף דיברה איתו והמשיכה לעקוב אחריו עד כניסתו למכונית. אשר לטענה כי האשה זיהתה את המכונית כמכונית פיג'ו אשר שתיים מספרותיה הן 55 וזיהתה רק שתי ספרות - עפ"י הראיות שבידי התביעה עמדה מכונית כזו לרשות העורר ביום בו בוצעה העבירה ואם כי האשה זיהתה רק שתים מתוך הספרות יש בכך תוספת משקל לזהויו של האיש. אשר לטענה כי האשה זיהתה את העורר במסדר זיהוי תמונות ולא נערך מסדר זיהוי חי למרות פניית הסניגור - גם עובדה זו אין בה כדי לקעקע את הראיות לכאורה שבידי התביעה. הנאשם הרחיק עצמו כליל ממקום המקרה וכך הרחיב את יריעת המחלוקת.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ש. דרך לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 7.10.84) .
ב.ש. 873/84 - אשר מימון נגד מדינת ישראל
*ערר על המשך מעצר לאחר פסה"ד ולפני גזה"ד (ערר על מעצר לאחר פסה"ד - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בגין קבלת נכסים שהושגו בדרך של פשע וסחיטה והבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נדחתה בשעתו. עתה הורשע העורר בדינו וביהמ"ש הורה על הגשת תסקיר קצין מבחן ובמקביל הורה על מעצרו של העורר. הערר נתקבל. בנסיבות הענין, ומשנתבקש תצהיר וטרם נשמעו טעונים לעונש, צריך שיהיו נסיבות מיוחדות המצדיקות מעצר. נסיבות כאלה אינן מצויות. לעורר אין עבר פלילי ואין כל טענה שלא יתייצב למשפטו. אמת הדבר, חזקת החפות אינה עומדת עוד לעורר, אך בנסיבות הענין אין בכך כדי להצדיק מעצר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד ליבנה למשיבה. 9.10.84).
ב.ש. 882/84 - אבו שרב עודה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מכירת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות הקשורות במכירתם של רובה ואקדח שהחזיק שלא כדין. עפ"י הראיות שבידי התביעה נרכשו כלי הנשק על ידי גורמים עויינים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העבירה חמורה ובנסיבות הענין יש צידוק למעצר העורר.
(בפני: השופט ברק. עו"ד אברהם אורן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה.10.10.84).
ב.ש. 901/84 - עלי חלאילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בגין החזקת נשק שלא כדין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. צו המעצר ניתן ביום 13.7.84 והערר על המעצר נדחה כשעיקר ההנמקה העובדה שהנשק שמדובר בו לא הוחזר למשטרה. בינתיים הוחזר הנשק. מאז עברו מספר חודשים וסיום המשפט אינו קרוב ביותר. בנסיבות אלה אין עוד צידוק למעצר העורר ויש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד שלהוב לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 21.10.84).
ב.ש. 923/84 - מחמוד תאופיק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בגין החזקת סם בכמות מסחרית וביהמ"ש הורה ביום 25.3.84 על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. מאז המעצר עברה למעלה מחצי שנה וסוף המשפט לא נראה באופק. בפרשה כולה חלקו של העורר משני. כשהובא הסם לישראל הוא הוחבא לזמן מה בבית העורר ואין טענה שהעורר היה שותף לייבוא עצמו כמו כן אין לו עבירות קודמות משמעותיות. בנסיבות אלה, ובהתחשב בתקופה הארוכה בה שהה העורר במעצר, יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה 21.10.84).
ב.ש. 874/84 - מדינת ישראל נגד יעקב אלקובי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
ביום 4.7.84 הוארך מעצרו של המשיב ב- 3 חודשים, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הצו ניתן למרות שהדיח בתיק החל רק 10 חדשים לאחר שנעצר המשיב. בינתיים נסתיימה פרשת התביעה והמשך המשפט נקבע לארבעה ימים בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר. דא עקא, שעפ"י הודעת הסניגור הוא עומד להשמיע חמישה עדי הגנה לפחות ובנוסף לכך תחל פרשת ההגנה של נאשם אחר בתיק, המשוחרר בערבות ומספר עדיו אינו ידוע לביהמ"ש. כן יהא על ביהמ"ש להקציב מספר ישיבות לשמיעת סיכומים וגם יעבור זמן עד לכתיבת פסק הדין. המסקנה מכך היא שגם אם יוארך המעצר פעם נוספת לתקופה
של שלושה חדשים ספק אם בפרק זמן זה תינתן הכרעת הדין. על כן אין להאריך את המעצר. בהתחשב בחומרת המעשים המיוחסים למשיב, עברו הפלילי העשיר והמאסר על תנאי התלוי ועומד נגדו, היה מקום להעתר לבקשה אילו היה קיים סיכוי של ממש להגיע תוך תקופת ההארכה למתן הכרעת הדין, אלא שכאמור אין סיכויים לכך.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד אסתר נחליאלי למבקשת, עו"ד מלך למשיב. 8.10.84).
ב.ש. 904/84 - מדינת ישראל נגד יעקב היינמן
*מתן חופשה לעציר (ערר על מתן חופשה לעציר - הערר נתקבל).
המשיב ואחרים הואשמו בעבירות לפי הפקודה למניעת טירור וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. בהתקרב חג הסוכות עתר המשיב לביהמ"ש המחוזי לשחרור בערובה כדי לחוג עם משפחתו את היום הראשון של החג. את הבקשה סמך המשיב בטעמים הקשורים בלחץ נפשי בו נתונים בנותיו ובנו עקב ניתוקם ממנו. ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות להעתר לבקשה ולהורות על שחרור המשיב החל מערב חג הסוכות ועד למחרת היום הראשון של החג. הערר נתקבל.
סבל הניתוק אינו נחלתם של ילדי המשיב בלבד, אלא של כל ילדיהם של העצירים והאסירים, כשאל כל מקרה מתלוות מטבע הדברים הנסיבות המיוחדות לו. בבוא ביהמ"ש לשקול בכגון דא, עליו ליתן דעתו לשאלה אם חורגות הנסיבות במקרה הנדון מכל יתר המקרים במידה כזאת שיצדיקו אפליית המבקש לטובה על פני נאשמים אחרים שגורלם כגורלו. עפ"י אמת מידה זו אין למצוא במקרהו של המשיב נסיבות יוצאות דופן שיש בהן כדי לזכות אותו בחופשת חג בה לא יזכו יתר הנאשמים באותו תיק עצמו ונאשמים אחרים שבבתי המעצר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' בייניש לעוררת, עוה"ד מ. כספי ודנציגר למשיב. 10.10.84).
ב.ש. 876/84 - זהבה ברזל נגד יוסף יוסף
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשת מבקשת לעכב ביצוע פס"ד שניתן נגדה לטובת המשיב. לטענתה יהא עליה לממש נכסים דלא ניידי כדי לפרוע את חובה, ואם תזכה בערעור לא תוכל לרכוש נכסים אלו שנית והנזק שיגרם לה לא יהיה בר השבה. הבקשה נדחתה. סביר להניח שבמצב כאמור ייגרם נזק למבקשת, אך אין לומר כי מימוש רכוש לתשלום חוב מהווה סיבה מוצדקת לעיכוב התשלום.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ערן למבקשת, עו"ד עוזר למשיב 17.10.84).
ב.ש. 850/84 - גדעון מקלף ואח' נגד שרה זילברמן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקשים חוייבו לשלם למשיבים פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב תאונת דרכים ובקשת המבקשים הינה לעכב את ביצועו של פסה"ד. הבקשה מנומקת בכך שפסק הדין לוקה בשגיאות ברורות ובולטות לעין ואין ספק לסברת המבקשים שהחיוב יופחת בשעור רב ביותר. כראיה לכך הם מביאים את העובדה שביהמ"ש המחוזי כבר ראה לנכון לתקן טעות שבפסק הדין שכתוצאתו הופחת החיוב בכ- 100,000,000 (מאה מליון) שקלים והועמד על המחצית בערך מכפי שנקבע מלכתחילה. המבקשים טוענים גם שהמשיבים הם חסרי אמצעים ועל כן גם אם יזכו בערעורם לא יוכלו להפרע ולזכות להחזר כספם. הבקשה נתקבלה בחלקה. בהתחשב בכל המרכיבים של המקרה הנדון הוחלט לעכב את ביצוע פסק הדין עד כדי %50 מהחיוב לאחר התיקון. מחצית מהחיוב המתוקן תשולם ללא כל תנאי והמחצית השניה תשולם אם תובטח ע"י ערבות בנקאית צמודה להבטחת החזרת התשלום אם יתקבל ערעורם של המבקשים.
(בפני: השופט ד' לוין. 17.10.84).
ב.ש. 484/84 - חמוד סאג'ור נגד דליה ג'נו ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביוני 1981 נערך הסכם בין המבקש למשיבים שלפיו התחייב המבקש למכור ולהעביר למשיבים מספר חלקות קרקע תמורת 200,000 שקלים. בהסכם נקבע תשלום של פיצויים מוסכמים בגובה של 100,000 שקלים אם המבקש לא יעמוד בהתחייבויותיו. לטענת המשיבים לא קיים המבקש את התחייבויותיו והחוזה בוטל בנובמבר 1981 תוך הבנה בין הצדדים שיש להשיב למשיבים את הכספים שניתנו למבקש תמורת החלקות. המבקש לא החזיר להם את הכספים והמשיבים הגישו תביעה בסדר דין מקוצר להשבת כספיהם ולתשלום הפיצויים המתחייבים מן ההסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן וקבע כי אין למבקש הגנה של ממש. על כן חייב אותו בתשלום 300,000 שקלים. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד ובקשתו היא כי ביצוע פסה"ד יעוכב עד להכרעה בערעור. המבקש ציין בערעורו כי יש לו סיכויים טובים להצליח בערעורו וכי ביצוע פסה"ד יגרום לו נזקים שאינם ניתנים לתיקון. המשיבים טוענים מאידך שהמבקש לא הצביע על עילה שתצדיק סטייה מהכלל שהגשת ערעור אינה מונעת ביצוע פסק הדין וגם חולקים על כך שלמבקש סיכויים טובים לזכות בערעור. כן טוענים המשיבים כי מכיון שמדובר על פס"ד של תשלום כסף בלבד הרי ביטולו בערעור יאפשר החזרת הכסף מבלי שיגרם נזק למבקש. הבקשה לעיכוב נדחתה.
נקודת המוצא צריכה להיות כי עיכוב ביצוע פסה"ד הוא היוצא מן הכלל, שהרי העקרון הכללי הוא שהגשת ערעור אינה מונעת את ביצוע פסה"ד, ונטל השכנוע בשאלת עיכוב הביצוע מוטל על הצד המבקש זאת. בשקילת מאזן הסיכונים והנזקים העלולים להגרם לשני הצדדים מהחלטה בכוון זה או אחר בבקשה זו, עולה כי אין הצדקה להעדיף את עניינו של המבקש על פני האינטרסים של המשיבים. סיכויי המבקש לזכות בערעור אינם נראים לכאורה טובים, ומאידך אין סיבה משכנעת שבגללה יש למנוע מהמשיבים לקבל כספם בחזרה. המצב היה שונה, לו היה ביכולתו של המבקש להצביע על חשש מבוסס, שאם ישלם את הסכום של פסה"ד ואם יזכה בערעור יקשה על המשיבים להחזיר לו את הכסף, אך המבקש לא העלה חשש כזה.
(בפני: השופט בך. המבקש לעצמו, עו"ד גרובר למשיבים. 10.10.84).
ב.ש. 861/84 - דן קרול נגד זיוה קרול ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש בתשלום מזונות לאשתו וילדיו לאחר שברר את צרכיהם והגיע למסקנה כי יש ביכלתו של המבקש לשלם את הסכום שפסק, בין מהכנסה ובין מרכוש. המבקש מבקש לעכב את בצוע פסה"ד עד למתן פסק דין בערעור. הבקשה נדחתה. לטענתו לא היה מקום לחייב אותו במזונות האשה לאחר שביה"ד הרבני חייב אותה לקבל גט. ענין זה נטען כבר בביהמ"ש המחוזי שחייב אותו בתשלום מזונות לאשה באשר הוא לא נתן את הגט ולא השליש אותו ועד שיעשה כן זכאית האשה למזונות לענין שעור המזונות הטענה היא שהסכום שנפסק גבוה מעבר ליכולתו של המבקש. כלל הוא שאין מעכבים ביצוע פס"ד המכיל חיוב כספי אלא אם בנסיבות המקרה מתברר שהזכאי לא יוכל להחזיר את מה ששולם לו אם יצטרך להחזיר עפ"י פסה"ד בערעור. לענין מזונות הדרושים לאשה ולילדים למחייתם אין מחמירים ויש שמחייבים גם כשקיים חשש שמא לא יוכלו להחזיר את אשר שולם. במקרה שלפנינו ברר ביהמ"ש המחוזי את יכלתו של המבקש ולכאורה לא נראה שנפלה בהחלטתו טעות המצדיקה. עיכוב תשלום המזונות. האשה התחייבה בערבות להחזיר את מה שישולם לה מעבר למה שיקבע בערעור, יש לה חלק ברכוש המשותף ואין חשש שמא לא יהיה בידה להחזיר תשלומים שלא הגיעו לה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אברהם אורן למבקש, עו"ד ראובן רוזינסקי למשיבים. 8.10.84).
ע.ל.ע. 6/84 - עו"ד יגאל שנו נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*עריכת חוזה למראית עין (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב בביצוע מעשה שפוגע במקצוע עריכת הדין ושאינו הולם מקצוע זה. המערער נתבקש על ידי שני צדדים לערוך חוזה למכירת דירה ממוכר לקונה. לבקשת אחד הצדדים, ערך המערער שני חוזים, האחד המשקף בצורה אמיתית את תנאי ההתקשרות, והשני חוזה למראית עין אשר נוקב במחיר שונה מהמחיר האמיתי שהוסכם עליו. המערער הודה בעובדה זו והבהיר כי המסמכים נערכו בצורה כזו על מנת לאפשר לאחת מהצדדים לחוזה להציג תמונה לא אמיתית בפני ילדיו ויורשיו של בעלה המנוח מנישואין קודמים. בביה"ד המחוזי הציע התובע להטיל עונש של נזיפה, שהיה מקובל גם על המערער, ובנוסף לכך חוייב המערער בתשלום 5,000 שקלים כהוצאות, וכן ניתנה הוראה לפרסם את פסה"ד ללא ציון שם המערער. הועד המחוזי ערער לביה"ד המשמעתי הארצי, ובו הוחלט כי במקום עונש הנזיפה יבוא עונש של השעייה לחודש, החיוב בהוצאות נשאר בעינו, ופסה"ד יפורסם עם ציון שמו של המערער. הערעור נדחה.
אין להעלות על הדעת כי עורך דין, העורך במודע חוזה למראית העין לצד החוזה האמיתי המבטא את העסקה שבין הלקוחות, יצא פטור בעונש מתון כנזיפה. אין זה משנה אם עורך הדין עשה זאת לשם בצע כסף או כדי לאפשר ללקוחו להונות את הצד האחר לעסקה, או את מוסדות המדינה, או שמא החוזה למראית עין לא שימש למען הפקת תועלת חומרית על ידי מאן דהוא. הכוונה והמניע שמאחורי המעשה ישפיעו על משך תקופת ההשעיה, אבל כעקרון, התנהגות נפסדת שכזו, הפוגעת פגיעה קשה בתדמית עורכי הדין ובאמינות שהצבור רוכש למי שהורשה לעסוק במקצוע זה, ראוי לה שתגונה ותמצא את ביטויה המוחשי בעונש השעיה. במקרה דנן השעיה של חודש הוא עונש מתון וזאת בגלל נסיבות לקולא המתקיימות בענייננו, לרבות שיתוף הפעולה בחשיפת הפרשה. על אחת וכמה וכמה שמסקנה זו מתחייבת כשמדובר בעורך דין שהושעה כבר פעמיים בעבירות על כללי האתיקה המקצועית.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד בוכהלטר למערער, עו"ד צימרינג למשיב. 25.9.84)
בג"צ 373/84 - בדעאן סימון נגד המועצה המקומית מגדל ואח'
*פסילת הצעה של קבלן שאינו רשום בפנקס הקבלנים (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז להקמת מגרש ספורט, כשהמגרש סלול באספלט. מבין המציעים זכה העותר שהצעתו היתה הזולה ביותר. לאחר מכן התברר למשיבה כי לפי הרישום אצל רשם הקבלנים אין לעותר כשירות לבצע עבודות אספלט. לפיכך הודיעו לו על ביטול זכייתו ועתירתו נדחתה.
העותר רשום לפי סיווג ענף בניה ואינו רשום בענף כבישים וכד'. ממילא אינו רשאי לבצע עבודות אספלט, כאשר עבודת האספלט היא העבודה הדומיננטית בהזמנה. ממילא אין צורך להביע כאן דעה מה הדין כאשר מדובר על עבודה שהיא טפלה לעיקר. המשיבה ציינה במכרז כי דרוש רישום בפנקס הקבלנים, ומשהתברר לה לאחר שהודיעה לעותר על זכייתו, כי הוא נטול כשירות כאמור, רשאית היתה לבטל הודעתה. העותר גילה ליקוי גם אצל המשיב השני שקיבל את העבודה, אך בג"צ אינו שומע טענה של ליקוי אצל אחר מפי מי שאינו כשיר בעצמו על פי המכרז. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד ס.ש. וואנו לעותר, עו"ד גולפריד למועצה, עו"ד אבי גולדהמר למשיב השני. 26.9.84).
מ"ח 6/84 - רפאל מאמא נגד מדינת ישראל
*עבודה חדשה" במשפט פלילי לצורך משפט חוזר (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בכך כי התחבר אל קוי טלפון של שניים משכניו וניהל שיחות טלפון עם אחותו בקהיר כשבחשבונות חוייבו השכנים. ההרשעה התבססה על עדות השכנים כי הם לא התקשרו לקהיר, על כך שבאחד המקרים הזדהה המשוחח בשם רפי, על עדות האחות, המבקש והודאת במשטרה כי ביצע את המעשה. נדחו טענותיו שההודאה נגבתה ממנו באמצעים פסולים, ונתקבלה אימרתה של אחותו במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות כי המבקש התוודה לפניה שטלפן אליה למצרים על חשבון מנויי טלפון אחרים. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
העילה לבקשה הינה טענת האחות כי למעשה התקשרו עמה השכנים עצמם אך היות והיא היתה אז בהליכי גירושין הסכים אחיה לחפות עליה ולקחת על עצמו את החיוב בשיחות. ברם, תנאי לקיומו של משפט חוזר הינן כי נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון ובשעת ברור משפטו לא יכולות היו להיות בידי הנדון או להיות ידועות לו. ע"י נקיטת לשון "עובדה חדשה" או "ראיה חדשה" לא נתכוון המחוקק לכל טענה אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא לעובדה או לראיה אשר יש בה אמינות לכאורית. אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בענין מעלה תיזה עובדתית חדשה. בענייננו, לא די שהאחות מתייצבת עתה וטוענת שהשכנים שוחחו עימה ותו לו, אלא טענה זו צריכה להיות אמינה וסבירה לאור יתר הראיות. עפ"י נסיבות הענין אין טענת האחות נראית מהימנה ועל כן אין להורות על עריכת משפט חוזר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ל. סמוב למבקש, היועץ המשפטי לממשלה י. זמיר למשיבה. 9.10.84).
בג"צ 350/84 - אלקו בע"מ ואח' נגד איגוד ערים אזור דן ואח'
*החלטה למסור ביצוע עבודה למי שהצעתו יקרה יותר (העתירה נדחתה).
המכרז נשוא העתירה הנו לתכנון ולהתקנה של מערכת פקוד ובקרה לציוד ולתהליכים במפעל המיועד לטהר את שפכי גוש דן. מדובר במפעל חדיש וחדשני שכמותו טרם הוקם בארץ והיקפו הכספי של המפעל הוא כ- 80 מליון דולר. המכרז הנדון עוסק בפרט מהותי וחשוב מתוך כלל הפרוייקט - שלדברי המשיב הוא לב לבו ומוחו של המפעל. זו מערכת מסובכת ומתוחכמת. בנושא זה טרם נרכש נסיון בארץ והמשיב היתנה את ההצעות בנסיון קודם של חמש שנים לפחות בתחום ובהיקף הנדרש במכרז, ובקיומה של התקשרות עם חברה זרה בחו"ל (להלן: חברת הגבוי) בכל הקשור להצעה ובצועה. גם מחברת הגבוי נדרש נסיון של חמש שנים לפחות בפרוייקטים של ביוב הדומים לפרוייקט נשוא המכרז.
בין המציעים שהגישו הצעותיהם היו העותרות והמשיבה השניה (להלן: המשיבה). הצעת העותרות זולה יותר מבין ההצעות, ולטענת העותרות הצעתן נמוכה בכ- 850,000 דולר מהצעת המשיבה. המשיבים טוענים כי ההפרש נמוך מן הסכום שטוענות לו העותרות, אך בג"צ יצא מהנחה שאכן מדובר בהפרש כאמור ואעפ"כ החליט לדחות את העתירה.
המומחים של המשיב שבחנו את ההצעות שהוגשו והישוו ביניהן, מצאו כי הצעת המשיבה, על אף שיקרה היא באופן ניכר, עדיפה על הצעת העותרות. הדגש הושם על הנסיון בבקורת תהליכים תעשייתיים, אמינות הציוד המוצע וטיבה של התכנה המוצעת, וכן על כשוריה של חברת הגבוי הזרה. העותרות חולקות על חוות דעת המומחים של המשיב והביאו חוות דעת של מומחים מטעמן כי גם העותרות וחברת הגבוי שלהן טובות והצעתן טובה ומועילה. דא עקא, שבג"צ לא יוכל לשים עצמו כפוסק בין המומחים השונים. מדובר בפרויקט גדול ומסובך מבחינה מקצועית טכנית כשלרשות אין הידע הדרוש והיא נאלצת להעזר בחוות דעת מומחים האמינים עליה ולהסתמך עליהן. בג"צ לא ישים שיקול דעתו במקום שקול דעת המשיב ויו"ר ועדת המכרזים שהוא המוסמך
לקבל החלטות בנושא המכרז. כשנושא המכרז הוא "לב לבו" של הפרוייקט העצום כולו, אתו יוזם ואתו יפול, אין זה בלתי סביר עד כדי להצדיק התערבות בג"צ, כאשר הרשות מכלכלת את צעדיה בזהירות וסומכת החלטתה על דעת מומחיה, שגם מבחינת הנסיון של המציע וחברת הגבוי שלו וגם מבחינת איכות הצעתו ואמינותה, עדיפה המשיבה על העותרות
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד שנהב לעותרות, עוה"ד זילבר, סתת והרציג למשיבים. 9.10.84).
בג"צ 499/84 - עזרא שוורץ... בע"מ נגד עירית רמת גן ואח'
*תיקון טעות בהצעה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
במאי 1984 פרסמה המשיבה הצעת מכרז להתקנת רשת מים עירונית. בהתאם לתנאי המכרז צריך היה לצרף להצעות ערבות בנקאית בשיעור %5 מגובה ההצעה. העותרת והמשיבה השלישית (להלן: המשיבה) הגישו את הצעותיהן. אלה נפתחו ביום 24.6.84 ע"י ועדת המכרזים ונתברר שהן בהצעת העותרת והן בהצעת המשיבה נפלו טעויות חשבוניות. הטעויות תוקנו וביום 30.7.84 שבה ועדת המכרזים ודנה בהצעות השונות והחליטה למסור את העבודה למשיבה שהצעתה המתוקנת הסתכמה בכ- 97 מליון שקל ולא לעותרת אשר הצעתה היתה גבוהה מסכום זה במקצת. עתירת העותרת נדחתה.
הטעות שנפלה בהצעת המשיבה, הינה זו שפריט מסויים בכתב הכמויות הוא 29,024,700 שקל ולעומת זאת בהעברתו לדף הסיכום הסופי מופיע פריט זה עצמו בסכום של 2,902,470 שקל. סיבת הטעות היא בהשמטת "אפס", וועדת המכרזים הגיע למסקנה שמקורה בשיבוש חשבונאי גרידא ואין מאחוריה כוונת זדון. מסתבר כי בשל פגעי האינפלציה מתרחשות לאחרונה טעויות רבות במכרזים, בעיקר מהסוג שנפל בהצעת המשיבה. גם בהצעת העותרת נפלו טעויות חשבוניות שאף הן תוקנו על ידי ועדת המכרזים. אכן, קיים חשש כי במסווה של תיקון חשבונאי ינסה צד להכניס שינוי בהצעתו תוך פגיעה בכללי המכרז, ושיקולים אלה חייבים שיעמדו לנגד עיניה של ועדת המכרזים הצריכה לבחון את מהותה של הטעות ואת סימני תום הלב שבה. בענייננו אין יסוד להתערבות בהחלטת ועדת המכרזים שהטעות היא טעות בתום לב.
טוענת העותרת כי גם אם תיקון הטעות בדין יסודו עדיין יש לפסול את הצעת המשיבה משום שאין היא עומדת בתנאי כי סכום הערבות יהא %5 מההצעה, שכן לאחר התיקון סכום ההצעה גדול יותר וסכום הערבות פחות מ- %5. גם טענה זו אין לקבל. השלב בו נבחנת תוקפה של ערבות הוא שלב פתיחת ההצעות, היינו השלב שבו נבדקות ההצעות המקוריות של המשתתפים במכרז. אם בשלב זה הערבות אינה מספיקה דין ההצעה להפסל. מאידך, אם נתקיים תנאי הערבות בשלב זה, העובדה שההצעה העוברת בדיקות ותיקונים גדלה, אין לפסול אותה כאשר הערבות הבנקאית היסודית פחותה לעומת הסכום הסופי לאחר תיקון החשבון.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד מ. חיון לעותרת, עוה"ד ר. ישדאלי וש. הרציג למשיבים 3.10.84).
בג"צ 370/84 - וליד זקוט נגד מפקד כוחות צה"ל באיזור עזה
*הגבלת תנועת העותר ע"י מפקד איזור עזה (העתירה נדחתה).
המשיב הגביל את תנועותיו של העותר הן לרצועת עזה בלבד והן לביתו בשעות מסויימות של הערב ולטענתו אינו יכול ללמוד באוניברסיטת ביר-זית עקב ההגבלות. העתירה נדחתה. לפי הנתונים שנמסרו לבג"צ ואשר אמינותם לא נסתרה ולא הופרכה הצטרף העותר בשנת 1980 לארגון המחבלים החזית הדמוקרטית ומאז שובו מבקוריו בארצות ערב הוא מנהל פעילות מטעם הארגון. פעילותו החתרנית של העותר התמקדה, לפי טענת המשיב, באוניברסיטת ביר זית ומשום כך הוחלט
להרחיקו באמצעות הצו מזירת פעילות זו. בנסיבות המקרה לא שוכנע בג"צ שיש להתערב בשיקול דעת הרשות המינהלית הצבאית המוסמכת. היא רשאית היתה לפעול על פי המידע שבידיה, ואין גם לומר שהאמצעים שננקטו חרגו מבחינת טיבם ממה שהיה יכול להתחייב בנסיבות כגון אלה.
בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צמל לעותר, עו"ד אלי בן טובים למשיב. 14.10.84).
ב.ש. 838/84 - מנחם ליבני ואח' נגד מדינת ישראל
*גילוי ראית חסוית
(עתירה לגילוי ראיות לפי סעיף 44(א) ו- 46 לפקודת הראיות - העתירה נדחתה).
המבקשים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בפרטי אישום שונים שעניינם פעילות בארגון טרור, רצח ונסיון לרצח וכן עבירות נוספות. עם תחילת הדיונים הוגשה לביהמ"ש תעודה בדבר ראיות חסויות חתומה בידי שר הבטחון. נאמר בה כי מסירת ראיות בנושאים של שיטות עבודה של שרות בטחון כללי (שב"כ), המידע ודרכי השגתו ע"י השב"כ וכן שמותיהם ופרטיהם האישיים של עובדי השב"כ עלולה לפגוע בבטחון המדינה. המבקשים פנו לבג"צ ובמקביל פנו לשופט ביהמ"ש העליון בעתירה לפי סעיפים 44 ו-46 הנ"ל. בג"צ קבע כי אכן בחינת תעודת החסיון מן הראוי שתעשה במסגרת ההליך לפי סעיף 44. במסגרת בדיקה זו החליט שופט ביהמ"ש העליון שאין לקבל את עתירת המבקשים.
בהליך לפי סעיף 44 (א) לפקודת הראיות על ביהמ"ש לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מחד גיסא האינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי והוא גילוי האמת, כדי שהחף מפשע יזוכה והאשם יחוייב בדינו. לשם כך יש לחשוף את כל חומר החקירה לנאשם ולביהמ"ש. על יסוד חומר זה כולו יוכל הנאשם להוכיח את חפותו ותובטח אמינותה של מערכת המשפט הפלילי ואמון הצבור בה. מאידך עומד השיקול כי טובת הצבור דורשת לעתים אי חשיפתו של חומר חקירה אשר חשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה. שני אינטרסים אלה - של משפט הוגן ושל בטחון המדינה - נלחמים על הבכורה ויש להכריע ביניהם. ההכרעה בטענת החסיון נתונה לרשות השופטת, והכרעתו של ביהמ"ש אם להכיר בחסיון או להורות על גילוי הראיה, נקבעת על פי המבחן אם הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק עדיף מהענין שלא לגלותה. משקבע ביהמ"ש שיש לגלות את הראיה עומדת בפני התביעה ברירה להמשיך בהליך הפלילי ולגלות את הראיה או להפסיק את ההליך הפלילי ולבטל את המשפט נגד הנאשם.
המבחן הראוי להחלטה אם להורות על גילוי הראיה או לא הינו בכל מקרה המשפט הספציפי העומד בפני ביהמ"ש. השאלה המוצגת אינה מופשטת - צדק נגד בטחון - אלא קונקרטית, על כן אם חומר החקירה חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. עדיף זיכויו של נאשם שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס בטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה. לענין זה אין חשיבות לסוג העבירה בה מואשם הנאשם ולעונש הצפוי לו.
לעתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא בעלת משמעות מסויימת. היא עשויה להשפיע בצורה מסויימת, ובמצב דברים זה יש לבחון חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הבטחוני של הראיה וחשיפתה. אם המשקל הראשון עולה על השני יש לצוות על גילוי הראיה. לאחר בדיקת החומר שמדובר בו עולה כי אין בחומר החסוי ראיה שהצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד דן אבי יצחק לעותרים,עו"ד גב' דורית ביינש למשיבה. 21.10.84).