ע.א. 9/83 - שמואל יוחאי נגד חנה טוב ואח'
*טענת התובע כי מקרקעין הרשומים ע"ש אחותו שייכים לו(הערעור נדחה) .
א. המשיבה היא אחותו של המערער. על שם המשיבה רשומים מאז 1950 חלקים בחלקת קרקע בגליל ים. ב- 1978 הגיש המערער תובענה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר כי החלקים שייכים לו. עפ"י טענתו רכש את הנכס מכספו בתחילת 1948, אך מאחר ובאותה עת היה מסובך בעניינים כספיים בעדן, וחשש כי נושיו ירדו לנכסיו בישראל עפ"י צווי בתי משפט בעדן, ביקש לרשום את הנכס בשם אחותו המשיבה. בתמיכה לטענתו צירף המערער שני מסמכים חתומים ע"י המשיבה שבהם אישרה כי הנכס שייך לאחיה ונרשם על שמה בנאמנות בלבד. המשיבה הכחישה בתצהיר את טענות המערער וטענה שהנכס נרכש מכספה היא, וכי החתימות במסמכים אינן חתימותיה ולחילופין שהחתימות הושגו במרמה. לאחר שהושמעה חוות דעת גרפולוג הודתה המשיבה שהחתימות הן חתימותיה אך טענה כי לא ידעה מה כתוב במסמכים וכי המערער החתים אותה עליהם במרמה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמון בעדויות הצדדים והחליט לדחות את התביעה כיון שהיא מבוססת על עילה בלתי חוקית, באשר הוראת המערער לרשום את הנכס ע"ש המשיבה ניתנה מתוך כוונה לרמות את נושיו, דבר המהווה עבירה פלילית. ביהמ"ש העליון קיבל בשעתו את ערעור המערער בקבעו כי העובדות בקשר לטענת אי החוקיות לא התבררו די צרכן בביהמ"ש המחוזי ועל כן החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישמע ראיות נוספות בענין אי החוקיות, ולאחר מכן"אם יקבל את טענת אי החוקיות, ידחה את בקשת המערער, ואם ידחה את טענת אי החוקיות יפסוק לטובת המערער".
ב. לאחר שהוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי והוא פתח בשמיעת ראיות לענין אי החוקיות, נפגשו בפאב בלונדון שני בניה של המשיבה עם המערער לשיחה אשר הוקלטה על ידיהם ללא ידיעתו. מתמליל השיחה עולה כי המערער הודה בפניהם כי רימה את אחותו וכי המרמה מתייחסת לחתימה על מסמכים וקשורה למשפט נגדה בנוגע לרכוש. בעקבות הקלטת השיחה פנתה המשיבה לביהמ"ש העליון בבקשה להביא ראיות נוספות להוכחת הטענה כי חתימתה על המסמכים הושגה במרמה, ראיה שלא היתה קיימת בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון נענה לבקשה בציינו כי יש לאפשר לביהמ"ש המחוזי להחליט בבקשה בדבר שמיעת הראיות הנוספות בענין טענת התרמית ואם ישתכנע שהראיות הנוספות הן בעלות חשיבות ויש בהן כדי להשפיע על ההכרעה הסופית, יוכל ביהמ"ש המחוזי להתיר את הגשת הראיות הנוספות. אז יחליט בפסק דין שיתן, לא רק בעילת אי החוקיות אלא גם בטענת המרמה שהועלתה ע"י הנתבעת בשלב הראשון של הדיון.
ג. ביהמ"ש המחוזי החליט בדיון השני לענין אי החוקיות, לאחר ששמע את עדות המערער כי כלל לא היה פושט רגל במובן המשפטי אלא רק הסתבך בחובות, כי עדות זועומדת בניגוד לדברים שאמר בעדותו המקורית, ולא האמין לא לגירסתו החדשה ולא לגירסתו המקורית. הוא הגיע למסקנה כי כל ענין פשיטת הרגל לא היה ולא נברא וכיהמערער העלה אותו רק על מנת לאפשר לו לנסות לתקוף את רשום הבעלות בנכס על שם אחותו. אשר לענין המרמה - שמע ביהמ"ש את העדויות בנושא זה, האזין לסליל שהוגש לו, ורק לאחר שכל זה נעשה עורר ב"כ המערער התנגדות לקבלת דברים אלה כראיה במשפט. ההתנגדות נדחתה וביהמ"ש התיר הגשת הראיות משני נימוקים: האחד שהיתה זאת הוראת ביהמ"ש העליון להתיר הגשתן, והשני - כי גם לגופו של ענין מן הדין להתיר את קבלת הראיות מאמר והן בעלות חשיבות ויש בהן כדי להשפיע על ההכרעה הסופית.
ד. ביהמ"ש טעה כאשר שמע תחילה את הראיות ורק אחר כך החליט אם לקבלן. ביהמ"ש המחוזי צריך היה להחליט תחילה בבקשה בדבר שמיעת הראיות, ורק אם ישתכנע כי מדובר בראיות בעלות חשיבות שיש בהן כדי להשפיע על ההכרעה הסופית כי אז יוכל להתיר את הגשתן. לשם החלטה בבקשה די בטעון, המבוסס על תצהיר המבהיר באילו ראיות מדובר ומה חשיבותן. אין זה מן הראוי שתחילה תישמע הראיה ורק לאחר מכן יוחלט אם היא קבילה או לא. ברם, המערער לא עורר התנגדות לשמיעת הראיות ואינו יכול להלין על שמיעתן לאחר שנשמעו. בדיעבד נתברר כי יש לראיות אלה חשיבות מכרעת לתוצאת המשפט ואם כי ביהמ"ש לא נהג בדרך הדיונית הנכונה הרי החלטתו היתה נכונה לגופה כאשר החליט לקבל את העדויות כראיה.
ה. ביהמ"ש יכול היה להתרשם משמיעת הסליל ומקריאת התמליל כי יש בשיחה הודיה ברורה מפי המערער שרימה את אחותו וכי המרמה מתייחסת לחתימה על מסמכים וקשורה למשפט נגדה בנוגע לרכוש. המערער טוען כי לא נתקיימו לגבי ההקלטה הדרישות המפורטות בע.פ. 639/79 (פד"י ל"ד (3) 561), אך אין בטענה זו ממש לאור הודאתו של המערער כי השיחה אכן התקיימה, כי קולו הוא נשמע בסליל וכי הוא אמר את הדברים שנרשמו בסליל ובתמליל, למעט משפט אחד שאין בו כדי להוסיף או לגרוע. המערער הוסיף כי אמר את דבריו שהוקלטו ללא לחץ או פיתוי. נטען כי בשיחה התייחס המערער לא לאופן שבו רימה את אחותו ולא באופן ספציפי למסמכים הנדונים, ברם, מתוך הקשר הדברים שבתמליל ברור שהודה שרימה אותה, ובכך די, בהעדר הסבר מפיו, כדי לקשור את ההודאה למסמכים אלה ולמשפט שהתנהל אותה עת בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. איתן למערער,עו"ד י. הירש למשיבה. 22.10.84).
ע.א. 348/81 - מנדל פלמן... חברה קבלנית לבנין נגד הנלורה טוול ואח'
*פיצויים עקב הפרת תנאי בחוזה(הערעור נדחה).
א. המשיבים רכשו מהמערערת, שהיא חברה קבלנית, דירה בבית שזו בנתה. התנאים נקבעו בחוזה מיום 13.3.72 (להלן: החוזה העיקרי). ביום 2.12.72 חתמו בעלי הדין על תוספת לחוזה שלפיו התחייבה המערערת למכור למשיבים את גג הבנין שמעל לדירתם. נקבע בתוספת כי הגג יוצמד לדירת המשיבים וזכות השימוש הבלעדית בו תהיה למשיבים וכן יהיו להם זכויות הבניה עליו והדברים יובטחו בתקנון הבית המשותף שיירשם. המערערת התחייבה לבנות מדרגות יציאה לגג, מעקה ותא סגור מעל פתח היציאה. התמורה עפ"י התוספת נקבעה בסך 8,000 ל"י. הוסכם כי "סכום זה ישולם למוכר עם מסירת החזקה בדירה לקונה".
ב. המערערת לא קיימה דבר מכל התחייבויותיה, הגג נרשם כחלק מהרכוש המשותף ולאחר מעשה שוב אין לשנות את פני הדברים ללא הסכמת כל בעלי הדירות. כאשר נמסרה למשיבים החזקה בדירה, ביום 16.8.73, לא נמסר להם הגג, המשיבים לא שילמו את הסך 8,000 ל"י והמערערת לא דרשה סכום זה. המשיבים ניהלו התכתבות עם המערערת במשך כל הזמן באשר לגג ובעת שנעשה רישום הדירה ע"ש המשיבים הם חתמו על הרישום תוך מחאה.
ג. לאחר מכן תבעו המשיבים מאת המערערת פיצויים בסך 40,000 ל"י, ובימ"ש השלים דחה את התביעה מהטעם שהמשיבים לא שילמו למערערת את הסך של 8,000 ל"י בעת שקיבלו את החזקה בדירה, כפי שהיו מחוייבים לעשות עפ"י המותנה בתוספת, ובכך שמטו את הבסיס לתביעת הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים. הוא סבר כי אף שהתוספת אינה מציינת במפורש את מועד מסירת הגג הרי מכלל
החוזה משתמע שהמועד זהה למועד מסירת הדירה, באותה עת המערערת לא מילאה דבר מכל אשר התחייבה וממילא לא חלה על המשיבים החובה להציע תשלום בעד דבר שאינו מוצע להמסר להם. ביהמ"ש קבע עפ"י הראיות שהיו לפניו כי הזכויות לגג כפי שהוא שוות 2,500 שקל וסכום זה חוייבה המערערת לשלם למשיבים. הערעור נדחה.
ד. אין ספק שמועד מסירת הגג זהה עם המועד הקבוע בחוזה העיקרי למסירת הדירה. התוספת לחוזה מתייחסת במפורש לחוזה העיקרי וממילא מהווה חלק ממנו ואף שהתוספת מתייחסת לנושא ספציפי של הגג הרי היא הופכת להיות חלק אינטגרלי של החוזה העיקרי. משנקבע בתוספת כי התמורה של 8,000 ל"י תשולם עם מסירת החזקה בדירה לקונים, יש לראות את חיוב המשיבים לענין התשלום שלוב עם חיוב המערערת למסירת החזקה בדירה, הכוללת גם את הגג. כיון שבאותו מועד לא נמסרה החזקה בגג לא קם חיוב המשיבים לענין תשלום התמורה. לפי סעיף 23 לחוק המכר חובת המוכר למסור את הממכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים שיש לקיימם בד בבד, בהעדר כוונה אחרת משתמעת בהסכם בין הצדדים, וכאן כוונה אחרת אינה משתמעת. כאשר המערערת לא היתה מוכנה לקיים חיוביה בענין הגג ממילא נדחה נועד החיוב בתשלום הכספי תמורתו מצד המשיבים.
ה. אין לראות את המשיבים כמי שוויתרו על זכותם לקבל את הגג ע"י ויתור בהתנהגות או ויתור מכללא. המשיבים הגיעו לארץ סמוך למועד מסירת הדירה לחזקתם והיו מעוניינים בראש וראשונה לדירת מגורים. אי הכשרת הגג לייעודו היתה עובדה שבנסיבות אלה לא היה בה כדי להרתיע את המשיבים מלקבל את החזקה, מה עוד שהמערערת לא גילתה שאין בדעתה וגם אין ביכלתה לקיים התחייבותה בהמשך הזמן ולו באיחור. המשיבים שלחו מכתבים אל המערערת בהם דרשו את קיום ההתחייבות, ואת הרישום קיבלו תוך מחאה. מכאן שלא רק שלא היה ויוצר בהתנהגות המשיבים אלא להיפך היתה בה עמידה עקבית על זכותם.
ו. אשר לשיעור הפיצוי - ביהמ"ש המחוזי פסק פיצוי של 2,500 שקל עפ"י הערכת מומחה את הזכויות לגג כמות שהוא, ובכך למעשה הטיב עם המערערת. מבחינה עקרונית נועד הפיצוי להעמיד את הנפגע במצב שהיה עומד אלמלא ההפרה. לפיכך הפיצוי של המשיבים מן הראוי היה לבססו על ערך הגג והזכויות בו, כפי שהיו מקבלים אותו המשיבים, על פי שווים ביום ההפרה, פחות מה שאמורים היו לשלם על פי החוזה. המשיבים הצדיקו את הדין ולא ערערו על כך ובוודאי שאין להתערב בסכום הפיצוי שנפסק להם.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד פוש למערערת, עו"ד הורוביץ למשיבים. 84. 11. 5) .
ע.א. 64/80 - בנק א"י בריטניה בע"מ (בפירוק) נגד משרד השיכון
*פירוש תנאי בהוראה למשרד השיכון לשלם כספי ישירות לבנק(הערעור נדחה) .
א. משרד השיכון(להלן:המשרד) בנה פרוייקטים באמצעות חברת מן שקד שהיתה חברת בניה (להלן:החברה) וזו קיבלה אשראי מבנק א"י בריטניה (להלן:הבנק). ביולי 1972 כתבה החברה, על דעת הבנק, למשרד מכתב האומר "אבקשכם לבצע תשלום כספים המגיעים לי כיום ואשר יגיעך לי בעתיד מכם ע"י העברתם לזכותי בבנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ... אין תשלום הכספים בדרך זו מהווה העברת חוב לצד ג'... נשמרת בכל עת בידכם הזכות לא לבצע הוראה זו כשאינטרס הממשלה מחייב זאת לפי שיקולכם הבלעדי...". העתק מההוראה נשלחה לבנק וכן נשלחה לבנק תשובת המשרד כי "בהתאם לבקשתכם... אנו מסכימים להעביר את הסכומים המגיעים לכם... לבנק
א"י בריטניה". המשרד העביר לבנק את הכספים שהגיעו ממנו לחברה עד שהחלו הליכי הפירוק של הבנק. לאחר מכן שילם המשרד ישירות לחברה כ- 800,000 ל"י, בנימוק שעם הפסקת פעולתו הרגילה של הבנק היה צריך לדאוג שלחברה יהיה מימון שיאפשר לה להמשיך את ביצוע בניית הפרוייקטים עבור המשרד. כאשר נודע הדבר לבנק הוגשה התובענה של הבנק נגד המשרד.
ב. בישיבת "קדם משפט" הסכימו בעלי הדין כי הפלוגתאות השנויות במחלוקת הן: האם הביטוי "אינטרס הממשלה" הוא בעל משמעות אובייקטיבית או סובייקטיבית באיזו מידה יכלה הממשלה על יסוד האמור במכתב הנ"ל לשלם במישרין לחברת מן שקד; האם הבנק מושתק ובאיזו מידה מלטעון את טענותיו לענין זה לנוכח העובדה שהבנק דרש את התשלום מהמדינה באיחור זמן ולא הודיע למשרד על טענותיו כבר לאחר התשלום הראשון לחברה; האם המדינה מושתקת מלעורר את טענותיה היא לענין זה לאור העובדה שהיא לא הודיעה על כוונתה שלא לשלם לבנק והאם חלה על המדינה חובה להודיע על הדבר לבנק. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הביטוי "אינטרס הממשלה" הינו בעל משמעות סובייקטיבית ולפיכך כשסבר המשרד כי מאינטרס הממשלה שהתשלום ישולם ישירות לחברה, יכול היה המשרד שלא להעביר את הכספים לבנק. כן קבע ביהמ"ש שהבנק אינו מושתק מחמת שיהוי ובאשר למשרד פסק כי לא היה חייב להודיע לבנק על כוונתו להעביר את הכסף ישירות למן שקד ואף אם היתה קיימת חובה כזו לא גרם אי קיומה לנזק כלשהוא לבנק כי הבנק לא היה זכאי למנוע את התשלום כפי שנעשה. הערעור נדחה.
השופט שיינבוים:
א. בין אם מדובר בהמחאת חוב של החברה לבנק ובין אם מדובר, כטענת הבנק, בחוזה שנקשר בינו לבין המדינה, רשאית היתה המדינה להעביר את הכספים ישירות לחברה באשר התקיימה תניית הפטור, היינו, שאינטרס הממשלה היה להעביר את הכספים לחברה כדי שזו תוכל להמשיך בבניית הדירות עבור המשרד.
ב. אין לקבל את טענת הבנק כי המונח "אינטרס הממשלה" מכוון לאינטרס שלטוני הנעוץ בכללי המשפט הצבורי וכי ההוראה ניתנת לביטול רק אם יתהווה קונפליקט בין קיומה לבין קיום החובות הסטטוטוריות המוטלות על השלטון כריבון. המחלוקת אינה בשטח המשפט המינהלי אלא בשטח המשפט הפרטי כשהממשלה הינה צד רגיל לעיסקה. העובדה שהיה שימוש במלים "אינטרס הממשלה" אינה הופכת עיסקה שבין הממשלה לבין בעל דינה לחלק מהמשפט הציבורי.
ג. התנאי מאפשר למשרד להחליט לפי שיקול דעתו אם קיים ניגוד אינטרסים בין טובת הממשלה לבין החיוב ומכאן שהוא נתון לפירוש סובייקטיבי של המשרד ולא לפירוש אובייקטיבי. ברם, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי אינטרס כזה היה קיים למעשה גם מבחינה אובייקטיבית שכן החברה עמדה להפסיק את העבודות מחוסר מימון. הבנק טוען כי הוא הבין את פירוש המלים "אינטרס הממשלה" כאינטרס שלטוני בלבד ואם יוחלט אחרת אין התנייה משקפת את כוונת הצדדים. לטענה זו אין על מה לסמוך. החוזה - אם הוא נעשה - נערך עם בנק שחזקה עליו שהוא מבין את המסמכים הדנים בכספים ובתשלומים והכתוב משקף את כל כוונות הצדדים וציפיותיהם. כיון שנתקיים התנאי המגביל, פטור היה המשרד מלהעביר את התשלומים לבנק בין אם היה חוזה ביניהם ובין אם הומחה חיובו של המשרד לחברה לטובת הבנק.
ד. לא היתה למשרד חובה להודיע לבנק על הפסקת התשלומים אליו. לא היתה כאן פעולה של המשרד בגדר של ביטול חוזה בגלל הפרתו, שאז צריכים להודיע לצד השני, אלא,פעולה במסגרת החוזה עצמו (אם היה כאן חוזה). המשרד השתמש בברירה שהחוזה נתן לו, ושימוש זה הוא בתוך ד' אמות של קיום החוזה. אשר לטענת הבנק כי
המשרד היה חייב להודיע לו על הפסקת התשלומים מכח חובתו של צד לקיים זכות חוזית בתום לב - אילו היה הבנק ממשיך לפעול והמשרד היה משתמש בברירתו להמשיך להזרים אליו את הכספים, יתכן שאי מתן הודעה היה נחשב לחוסר תום לב, והבנק יכול היה לטעון שאי קבלת ההודעה גרמה לו להמשיך את מימון חברת הבניה. ברם, הבנק כבר הפסיק לפעול והודעה או חוסר הודעה לא יכלו להשפיע על המשך התנהגותו של הבנק כלפי החברה. ההודעה יכלה רק להעמיד את הבנק על הצורך בנקיטת פעולות משפטיות ובכלל זה עיקול הכספים שמשרד השיכון חייב לחברה. אולם אין להטיל על המשרד חובה לעשות פעולה שתאפשר לבנק לזכות בדרך עקיפה, דרך העיקול, דבר אשר ממנו שוחרר המשרד במפורש בדרך הישירה. אין פעולת המשרד לוקה בהעדר תום לב בכך שעשה שימוש בזכותו להעביר ישירות את הכספים לחברה.
המשנה לנשיא גב' בן פורת:
א. אין מדובר כאן בהעברת חוב לצד ג' והדבר ברור מלשון הפניה של החברה למשרד, שאין לראותה כהודעה על קיומה של המחאת חוב אלא להיפך על העדרה. הבנק ביסס את תביעתו על חוזה שנקשר בינו לבין המשרד והמדינה הסכימה בנקודה זו ועל כן יש לצאת מתוך הנחה, אף שזו נראית דחוקה, שכתוצאה מחליפת המכתבים בין משרד השיכון לבין החברה נקשר הסכם בין המשרד לבנק.
ב. ביסודם של חוזים מינהליים מצוי הקונפליקט בין העקרון שחוזים יש לקיים לבין תפקידו של השלטון מטבע ברייתו למלא כהלכה את כל הפונקציות הציבוריות לטובת הכלל באין מפריע ובהתאם לצרכים המשתנים. לעיתים נוצר מצב בו קיום ההתחייבויות החוזיות ע"י המדינה אינו מתיישב עם מילוי תפקידיה השלטוניים ואז צפה ועולה השאלה מה גובר על מה. יש למצוא את האיזון המתאים במקרה העומד לדיון, תוך שימוש בדיני המינהל הציבורי כהשלמה לדיני החוזים. המשפט הציבורי הוא המקור החוקי להכרה בזכות ההשתחררות מחוזה. החוזה דנא מכיל תניית פטור שלפיה שמורה למשרד הזכות שלא לבצע את ההוראה להעביר לבנק את הכספים. בתניית פטור זו יש כדי להקל מבחינה מעשית ועיונית על הסתלקותה של הרשות מהחוזה כאשר מתעורר הצורך בכך מחמת צורכי הצבור.
ג. בבואו לשקול אם זכאית המדינה להשתחרר מחוזה במקרה נתון, לא יעמיד ביהמ"ש שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות, אלא יבדוק את השאלה לפי כללי הביקורת המקובלים בבג"צ, היינו אם פעלה הרשות על סמך דעה שגיבשה בתום לב וללא אי סבירות קיצונית ושצורכי ציבור שמתפקידה לדאוג להם אכן מצדיקים השתחררותה מתנאי החוזה. תניית הפטור עצמה אינה מתירה כל רסן ואינה בגדר היתר למשרד לשחרר עצמו מן החוזה כאשר מסקנתו כאילו אינטרס הממשלה מצדיק זאת מופרכת על פניה. באשר לשאלה אם החלטת המשרד שקיום החוזה אינו מתיישב עם אינטרס הממשלה עומדת בפני הביקורת - התשובה לכך היא בחיוב. היה כאן צורך בשיכון עולים רבים שבאו באותה תקופה לישראל ולהגשמת משימה זו צריך היה לממן את פעולות החברה. מניעת כפל תשלומים היה אינטרס ממשלתי שהרי באותם סכומים נוספים ניתן לממן צרכי ציבור נוספים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, שיינבוים. עוה"ד א. קפלן ומ. ברון למערערת, עו"דגב' מ. רובינשטיין למשיבה. 24.9.84) .
ע.א. 342/83 - ג'לו גלוזמן נגד אספירה גלוזמן ואח'
*מזונות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבים הם אשתו ושני ילדיו של המערער. למערער חברה שעמה הוא מתרועע מזה מספר שנים. ביום 26.2.81 החליט ביה"ד הרבני האיזורי על השלשת גט ע"י
המערער שעמד לנסוע לחו"ל ועל דיון דחוף בגירושין, אך עד למתן פסה"ד נשוא הערעור לא נתגרשו הצדדים והם ממשיכים לגור באותו בית. האשה עובדת כלבורנטית ובעת הגשת התביעה השתכרה כ- 1,400 שקלים לחודש. המערער הוא מכונאי מטוסים שעבד בתעשיה האוירית קיבל שם פיצויי פיטורין ועבר לעבוד בחברת ארקיע. ביום 26.3.81 נפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי מזונות זמניים חדשיים לילדי בני הזוג בשעור של 900 שקל לכל אחד, והמערער חוייב להמשיך לשלם את הוצאות הבית. באשר לאשה קבע ביהמ"ש כי "לאור הכנסותיה... יש לראות את מעשי ידיה תחת מזונותיה ולכן לא ייקבעו היום מזונות זמניים עבור האשה". בפסק דינו הסופי קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער ישלם למשיבים 3,000 שקלים לחודש החל מיום הגשת התביעה כשהסכום האמור משקף חיוב של 1,000 שקלים לכל משיב והסכום הוצמד למדד. כן חוייב המערער בהשתתפות במחצית ההוצאה על רכישת מכונת כביסה בסכום של 7,850 שקלים והורה כי קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תועבר למשיבה, אך לא קבע אם הקיצבה תנוכה מהמזונות שמשלם המערער. ביהמ"ש דחה את תביעת הבעל להשתתפות האשה בהוצאות הבית ובמזונות הילדים. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. לענין מזונות האשה והגדלת מזונות הילדים בפסק הדין הסופי לעומת פסק הדין למזונות זמניים - הטענה של הבעל בדבר העדר שינוי נסיבות אין בה ממש. שינוי נסיבות אינו מתייחס לזיקה בין מזונות זמניים לבין מזונות קבועים אלא לשינוי בשיעור המזונות, אחרי שהללו נפסקו בעקבות ברור שפוטי מלא שביטויו בפסק דין. המזונות הזמניים אינם אלא אחת מצורותיו של סעד זמני וטבעו של כל סעד זמני שהוא ניתן למי שלפי סברת בית המשפט זקוק לי, עד שיתברר דינו. בדונו במתן סעד זמני אין ביהמ"ש חייב לבדוק את מכלול הראיות, אלא מתחשב באיזון שבין האינטרס של התובע לקבל סעד זמני מיידי ובין הפגיעה האפשרית בנתבע. דמי המזונות הזמניים הם הכספים הדרושים לזכאים לכך, לפי שיקול דעת ביהמ"ש, למחייתם עד לסיום הדיון בתביעה. לכן לא יפסוק ביהמ"ש מזונות זמניים אם מצויים בידי התובעים כספים מספיקים למחייתם עד לבירור המשפט. ביהמ"ש הדן במזונות הסופיים הוא שבודק את זכותה של האשה ואת טענות ההגנה של הבעל עפ"י הראיות שבפניו מכאן גם ברור שצו זמני כזה אינו מהווה מעשה בית דין, שכן אין הוא קובע את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים, ואין שום מניעה שפסק הדין הסופי יסטה ממנו.
ג. אשר לטענת המערער שגם אם ניתן להטיל עליו תשלום מזונות עבור האשה ולהגדיל את המזונות לילדים הרי לא היה מקום להטילם רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה באשר האשה נחשבת כמוחלת בעד העבר - את מחילת האשה על מזונות עבור העבר ניתן לראות כאשר האשה לא תבעה את מזונותיה וגם לא לוותה ולא מכרה מרכושו של הבעל לצורך מזונותיה, אלא צמצמה את צרכיה וסבלה משום שהתביישה לתובעו לדין. נטוש גם ויכוח באשר לחובת הבעל לשלם מזונות האשה למפרע גם בעד התקופה שלפני הגשת התביעה, אך אין ספק שמיום הגשת התביעה ניתן לפסוק מזונות לאשה.
ד. באשר לתשלום עבור מחצית מכונת הכביסה - הויכוח בין הצדדים נסב על השאלה אם הרכישה מצביעה על עודפי כסף שהיו ברשות האשה ואם לאו. הבעל לא יכול היה להתגונן מפני חיוב כאמור שכן הסכום לא נתבע בכתב התביעה. לפיכך יש לבטל את החיוב של הבעל בתשלום מחצית מחיר המכונה. כן יש לקבל את גישת הבעל שאת קיצבת הביטוח הלאומי יש לקזז מהסכום שהוא חייב לשלם עבור מזונות.
ה. אשר לטענת המערער כי האשה היא מורדת מאחר ואינה ממלאת את חובותיה כאשה, היינו אינה מכבסת את בגדיו ואינה דואגת לצרכיו, ואי לכך אין הוא חייב במזונותיה - ביהמ"ש המחוזי תיאר את מערכת היחסים בין בני הזוג וקבע שאין לבוא
בטרוניה עם האשה שאינה מכבסת בגדי בעלה ואין מקום להתערב במסקנותיו בענין זה.
ו. אשר לטענת המערער כי הסכמת האשה לגירושין בביה"ד הרבני דינה כאילו תבעה גירושין ולכן אינה זכאית למזונות למרות שהגירושין טרם בוצעו - ההסכמה האמורה בבית הדין הרבני אין בה מאומה כל עוד לא מומשה, וכל עוד בני הזוג נשואים זה לזה חייב הבעל במזונותיה של האשה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד שרם למערער, עו"ד יעקב גסר למשיבים. 1.11.84).
ע.פ. 372/84 - משה יפרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת זקיף בבית סוהר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה אסיר בכלא ותקף זקיף. הוא הורשע בתקיפת עובד ציבור ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. זו עבירה חמורה ויש בה כדי להראות כי הנדון טרם חזר מסורו על אף עונש קודם שנגזר לו. המסגרת של בית הכלא חייבת להיות משוחררת מלחצים מסוג זה שעלולים לבצע אסירים. למערער הרשעות קודמות ובכללן עבירות של אלימות ואין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. המערער לעצמו, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 10.84 .9).
ע.פ. 364/84 - חסן אדריס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה מנהל עבודה בחברה קבלנית ותוך ניצול מעמדו זייף כרטיסי עבודה בחדשים מרץ- נובמבר 1980 ובדרך זו גבה במרמה כ- 130,000 ל"י. כתב האישום הוגש כשלוש שנים אחרי ביצוע העבירות, המערער הודה בשלב מוקדם ואף החזיר את כל שלקח. ביהמ"ש המחוזי התחשב בהודאת המערער וכן בזמן הרב שעבר מאז ביצוע וגילוי העבירות ועד שהועמד לדין ולפיכך הקל בעונשו והטיל עליו שלושה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס כספי של 75,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. באשר להודאה באשמה ולזמן הרב שעבר הרי אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש ואלמלא נסיבות אלה היה מטיל על המערער עונש חמור בהרבה. לפיכך אין להתערב במידת העונש. עם זאת, יש לציין כי קשה להסכים לכך שהשהייה כגון זו נגרמה רק בשל קשיים מינהליים או קשיים שביטויים בהעדר כוח אדם בפרקליטות. מובן שלא הפרקליטות ולא בתי המשפט מסוגלים להשתלט על כל התיקים בעת ובעונה אחת, אולם חייב להיות מיון ראשוני כלשהו אשר לפיו מאבחנים בין תיק בו צפוייה על פניה הודאה על אתר, לבין תיק המחייב דיון לגופו. בענייננו ניתן היה לטפל בענין תוך מתן זכות קדימה שהיתה מונעת את ההשהייה שכן המערער גילה מיד את דבר העבירה והחזיר את כל הכסף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, וייס. עו"ד ז. כמאר למערער, פרקליט המדינה י. בלטמן למשיבה. 21.10.84).
ע.פ. 717/84 - יורם אליעז נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה אך הומלץ שהשופט יעביר את התיק לשופט אחר).
הערעור מושתת על הוראותיו של סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי והמערער מעלה טענות משני סוגים: טענות שעניינן השגות דיוניו; טענות שעניינן חשש מפני משוא פנים או דעה קדומה. סעיף 147 עניינו רק בטענות מן הסוג השני ואילו טענות מהסוג הראשון עניינן בערעור על הכרעת הדין אם יוגש. אשר לטענות בדבר משוא פנים בטויין לפי הטענה באלו: כי השופט הציע למערער בשתי הזדמנויות שיודה באשמה כדי לסיים את ההליכים ותמורת זאת עונשו יהיה מתון; כי השופט יצא
למקום האירוע, שהוא בית מעצר משטרתי, בו ערך בקור לפי בקשת המערער, כאשר הוא נוסע ברכב משטרתי, ועיקרו של דבר, לאחר מכן ניהל בנוכחות המערער שיחה עם אנשי משטרה שחלקם גם מעידים כעדים במשפטו ומשנסתיים החלק הרשמי של הביקור נשאר השופט במתקן המשטרתי לאחר שהמערער עצמו עזב את המקום. המערער מציין כי חששו הוא שהשופט שוחח עם אנשי המשטרה על משפטו. טענות אלה הועלו בפני בימ"ש השלום והלה דחה את הבקשה לפסילה בציינו כי לא הציע למערער להודות באשמה וכי הנסיעה למקום האירוע בוצעה כאשר ברכב המשטרתי היו גם המערער והתובע ולא רק השופט. הערעור על סירוב הפסילה נדחה אך הומלץ ע"י נשיא ביהמ"ש העליון כי התיק יועבר לשופט אחר.
ההשגות של המערער אין בהן מאומה פרט לחשדנות גרידא. ברם, ניתן ללמוד ממקרה כגון זה עד כמה רצויה הזהירות לפני נקיטת כל מהלך אשר משמעותו עלולה להתפרש לכאן או לכאן ולהשפיע על מראיתו. רצוי שביהמ"ש ירחיק עצמו ממצבים בהם השופט נוסע ברכב משטרתי, אף אם הנאשם או פרקליטו נוכחים. אם ביקש המערער ביקור במקום האירוע וביהמ"ש נענה לכך, היתה מזכירות ביהמ"ש צריכה לספק את סידורי ההסעה.
חזקה על שופט שלא ינהל שיחה על נושא הנתון לטפול, ובודאי שלא יעשה כן עם גורמי משטרה ולמעשה גם המערער לא טען כי אירע אחרת. הוא חשש מן המשמעות העקיפה של תוכן השיחה ומשיחה אשר יתכן ויכולה היתה להתקיים אחרי שעזב את המקום. כל אלו הן השערות וניחושים. אין חולק כי שופט אינו צריך להציע הודאה בעובדות תמורת עונש קל ובוודאי שאין מקום לנסיון לשכנע את הנאשם בכך. אולם השופט הכחיש את הדבר ועל כן אין מקום להתערבות של ערכאת הערעור. אין להגרר אחר תחושותיו הסובייקטיביות של הנאשם. אולם במקרה דנן, בשל התמשכותו היתירה של המשפט והחלטת המערער לנהל משפטו בעצמו, יתכן ונוצרו אי הבנות מעבר לתחושות גם בכך אין עילה לפסילת שופט, אך בנסיבות המיוחדות של הענין ואחרי שהצטבר מטען של חשדנות אמיתית או מעושה, מוצע לשופט כי יעביר את המשך הדיון בתיק לשופט אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 24.10.84).
ע.פ. 28/84 - חסאם סנדוקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות סמים ובכללן מכירת חשיש וכן בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. הוא נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, כן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים כששמונה חדשים מצטברים ועוד נדון ל- 20 ימי מעצר מצטברים בגין הבריחה. בנוסף לכך נקנס בסכום של 100,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות רבות ובכללן עבירות סמים ואת העבירות הנוכחיות ביצע כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירת סמים וכאשר היה משוחרר ברשיון בגדר מאסר קודם. הסניגור טען כי המערער שייך לחוג חברתי שבו טרם חדרה התודעה של חומרת עבירות הסחר בחשיש, אך טענה כזו לא תוכל לעמוד לזכותו של המערער, גם מן הטעם שהגיעה השעה שבחוג שעליו נמנה המערער יתייחסו בחומרה לענין זה, וגם מן הטעם שהעבירות בוצעו כשמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגד המערער.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. עו"ד ממו למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 18.9.84).
ע.פ. 24/83 - מדינת ישראל נגד שמעון גורמן
*מידת העונש (מרמה, עושק, תצהירי שקר וכו') (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו פרט לכך שהמשיב חוייב בתשלום הוצאות משפט).
המשיב הורשע בביצוע מספר רב של מעשי עבירה חמורים.
מדובר בגניבה בידי מורשה בשש הזדמנויות שונות ששה מקרים של מעשי מרמה בנסיבות מחמירות, מסירת תצהירי שקר בשני מקרים, החזקת מטבע זר ללא היתר ועשיית עסקות במטבע חוץ ללא היתר, גניבה ע"י מנהל ועבירת עושק. הדיון היה ארוך ומייגע ונמשך כמעט ברציפות קרוב לשנה ובסיכומו נמצא המערער אשם בכל העבירות שיוחסו לו. מתברר שהמערער הוליך שולל אנשים אומללים ותמימי דרך, שנזקקו למימון, ניצל את מצוקתם, קיבל מידיהם בטחונות בעלי ערך רב, ובמספר מקרים בעלי ערך רגשי לבעליהם, שלח ידו בבטחונות אלה והתנכר למתלוננים אשר סבלו לא רק נזק כספי כבד אלא גם סבלו נפשי ועוגמת נפש מרובה. במסגרת הגנתו הטריד המערער ללא צורך עדים, הרבה בחקירות סרק וגרם לכך שהמשפט התמשך הרבה מעבר לנדרש והמתחייב. ביהמ"ש המחוזי גזר לנאשם עונשים שונים על כל אחד מהמעשים, וקבע חלק מעונשי המאסר כמצטברים וחלק כחופפים, חלק הושת על תנאי והתוצאה הסופית היא שעל המערער לרצות 7 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש נתן דעתו לכך כי ניהול המשפט היה כרוך בהוצאות רבות, שעלו על מליון לירות ישראליות דאז, וכן היה מודע לכך שמעשיו של המערער היו לשם בצע כסף, אך לא ראה לנכון להטיל על המערער בנוסף לעונשי המאסר קנס כספי וגם לא חייב את המערער בתשלום הוצאות משפט. ערעור המשיב על חומרת העונש וערעור המדינה על קולת העונש נדחו, פרט לכך שנתקבל ערעור המדינה לענין חיוב המערער בתשלום הוצאות משפט והוא חוייב בתשלום 000 ,400 שקל הוצאות.
הסניגור סבור כי העונשים שהושתו על המערער חמורים יתר על המידה ומאידך טוענת המדינה כי העונש מופרז לקולא. ככל שמדובר בעונש המאסר בפועל- נהג ביהמ"ש דלמטה במידה רבה של חסד עם המערער וגילה התחשבות מירבית בו. על כן אין לדבר כאן על עונש חמור מדי. מאידך גם אין לומר שהעונש מופרז לקולא שיצדיק התערבות בו. אשר לעונשים הכספיים - דרך ניהול המשפט אכן היתה טורדנית במידה המצדיקה הטלת הוצאות על המשיב ולכן יש לחייבו בתשלום 400,000 שקל. אשר לקנס כספי - אכן, מי שגוזל את כספי זולתו מן הראוי להשית עליו עונש שיכלול גם קנס כספי הולם. אך בענייננו אין להטיל קנס כספי שאי תשלומו כרוך במאסר שהרי בכך תוגדל תקופת המאסר וכאמור אין להגדיל את עונש המאסר. מאידך, אם ייקבע שהקנס יחשב כחוב אזרחי כי אז גם כאשר ימומשו נכסי המערער לא יהא בהם כדי לסלק, ולו גם במידה מתקבלת על הדעת, את החוב הכספי שהמשיב חייב לנושיו, מהם אנשים אומללים שאבדו כל שיש להם, והוספת המדינה כנושה על נושיו תמעיט עוד יותר את סיכוייהם של הנושים להפרע מהמערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסף שוהם למערערת, ועו"ד שפירא וצחורי למשיב. 20.9.84).
ע.פ. 286/84- מדינת ישראל נגד מאיר גוזלן
*הרשעה בעבירת סחיטה וקולת העונש (הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ועל קולת העונש נדחה).
המתלונן שהיה קבלן לעבודות מסגרות, העסיק את המשיב כשומר באתר העבודות והמשיב האמין כי המתלונן חייב לו סכומי כסף בנוסף לסכום ששילם לו כמקדמה. משלא קיבל את הכסף איים המשיב על המתלונן כי ימנע ממנו להמשיך בעבודה, ואמנם מימש המשיב את איומו ומנע מהמתלונן ומפועליו להמשיך בעבודה. המשיב הועמד לדין בעבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, אך ביהמ"ש המחוזי סבר שאין עבירת סחיטה כאשר הסוחט תובע ומשיג את מה שמגיע לו, או מאמין בתום לב שהוא תובע את מה שמגיע לו. לפיכך השתמש השופט בסמכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי והרשיע את המשיב בעבירות של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין ושל הסגת
גבול לפי סעיף 447 לחוק ודן אותו לחמישה חדשים מאסר בפועל החופפים שני מאסרים על תנאי שהופעלו, כך שהעונש המקסימלי שעל המשיב לרצות הוא חמישה חדשים מאסר. הערעור על סעיף ההרשעה נתקבל ואילו הערעור על קולת העונש נדחה בהתתשב בכך שהמשיב כבר סיים לרצות את עונשו ואין זה מן הדין להחזירו לכלא.
סעיף 428 לחוק דן באיומים שמטרתם "להניע את האדם לעשות מעשה או להמנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו". עפ"י לשונו של הסעיף העבירה היא בכל הנוגע להנעת אדם ע"י איומים למחדל ממעשה שהוא רשאי לעשותו והנעת אדם באיומים לעשות מעשה, בין שהוא מחוייב לעשותו ובין שאין הוא מחוייב לעשותו. מכאן כי העושה דין לעצמו להניע אדם באיומים לעשות מעשה יבוא על עונשו בפלילים, ואפילו היה המאויים חייב לעשות אותו מעשה. רק אם הדין מתיר למאיים להשתמש באיומים יהא האיום מוצדק ולא יראו אותו כעבירה פלילית. למשיב גם לא תעמוד ההגנה של תביעת זכות בתום לב עפ"י סעיף 14 לחוק העונשין.
אשר לעונש - צודק התובע כי אפילו אם נכונה המסקנה המשפטית של ביהמ"ש המחוזי שלא להרשיע את המשיב בעבירת הסחיטה באיומים, לא היה מקום בנסיבות המקרה, לנוכח עברו הפלילי העשיר של המשיב, לגזור עליו 5 חודשי מאסר בלבד, שכולם חופפים מאסרים על תנאי שהופעלו. על אחת כמה וכמה שהעונש שנגזר אינו הולם עוד את הרשעתו של המשיב בעבירה שבה הורשע ע"י ביהמ"ש העליון. ברם, המשיב ריצה את עונשו וחזר לחיק משפחתו ועל כן אין זה מן הראוי להחזירו לכלא.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד ר. הבר למשיב. 20.9.84).
ע.פ. 646/83 - מדינת ישראל נגד פלוני
*מידת העונש (סמים) (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המשיב הורשע בשורה של עבירות סמים ובכללן סחר בסמים, כאשר לפי אחד האישומים החזיק בחדרו של מי שהיה עמו בקשר כמות של 50 גרם הרואין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כשמחציתו חופפת ומחציתו מצטברת. הן המדינה והן המשיב ערעורו על מידת העונש והערעורים נדחו. יתכן ואילו ביהמ"ש העליון היה יושב כערכאה ראשונה היה מורה על הצטברות כל תקופת המאסר על תנאי ולא מקצתה, אך אין ערכאת ערעור ממצה את הדין ולנוכח מכלול הנסיבות לא יהיה זה נכון להחמיר בשלב זה עם המשיב. כמו כן אין גם להקל עמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, לוין, שטרסברג-כהן. עו"ד גב' רות רבין למערערת, עו"ד יאיר גולן למשיב. 19.9.84).
ע.פ. 563/84 - שלמה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הגיע לביתו של המתלונן ותוך כדי חילופי דברים בין השניים כיבה המערער סיגריה בוערת בפניו של המתלונן וגרם לו חבלה. אחיו של המתלונן ביקש לברר מה קרה ואז שלף המערער סכין ודקר אותו בגבו וגרם לו חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 חודשים מאסר בפועל ו- 27 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון לזכותו של המערער כי הודה בעבירות וכן כי כתב האישום הוגש כמעט שנתיים מאז בוצעה העבירה. המערער טוען כי זה לו מאסרו הראשון וכבר הספיק ללמוד לקח בתקופה שהוא מרצה בבית הסוהר וכן הוא טוען כי בינתיים נשא אשה ודרכו כעת לא תהא בשולי החברה. יתכן ועבור המערער, כמאסר בפועל ראשון, התקופה שנגזרה לו היא ממושכת, אך בהתחשב במהות העבירה ובנסיבותיה בודאי שביהמ"ש לא החמיר
עם המערער. כדברי ביהמ"ש המחוזי היה המערער ראוי למאסר בפועל ממושך יותר ורק משום הגורמים שצויינו זכה המערער להתחשבות ולעונש קל יחסית.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה,גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ד.גולדמן למשיבה. 14.10.84).
ע.פ. 106/84 - סלח בדיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע שמירה על כבוד המשפחה ומפאת סברתו של המערער כי אחותו יצאה לתרבות רעה היכה בפטיש בראשה וגרם למותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש חייב לנסות ולהשריש בלבם של אלה אשר סבורים כי ניתן לקפח חיי אדם בשל כבוד המשפחה, שמעשה כאמור ייענש על פי אופיו ומהותו. נסיבות העבירה היו חמורות ואם כי המערער הואשם בעבירה עפ"י סעיף 298 לחוק העונשין, הרי לפי הנסיבות מדובר על הסוג החמור של עבירה ממין זה. ביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות לקולא ואין להקל עוד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גור למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 23.9.84).
ע.פ. 361/84 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשים מגונים בבת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשים מגונים בבתו ונדון ל- 15 חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בביהמ"ש המחוזי הודה המערער בעובדות ואילו בביהמ"ש העליון התכחש לביצוע המעשים. ברם, לאור דבריו בפני ביהמ"ש המחוזי ונימוקיו בהודעת הערעור אין מקום לחזור ולדון בעבירות לגופן. אשר לעונש - מדובר במעשים שבוצעו ע"י אב כלפי בתו והם מזעזעים באופיים. אין לומר כי העונש חמור יתר על המידה וגם ביהמ"ש המחוזי ציין שהוא חס על משפחתו של המערער ומביא בחשבון את הודאתו ועל כן אינו מטיל עונש מאסר שהמערער ראוי לו באמת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 21.10.84).
ע.פ. 121/84 - דוד קינן נגד מדינת ישראל
*הרשעת שוטר בהדחה בחקירה (הערעור נדחה).
המערער משרת כשוטר במשטרת קרית מלאכי. אחד בשם דרעי שנעצר ביחד עם אחד בשם קקו נחשד בגניבה והשניים הובאו לתחנת המשטרה. דרעי הגיש תלונת נגד המערער כי הכה אותו והתיז עליו גז מדמיע. המערער הודה כי התיז גז מדמיע מפני שדרעי השתולל אך הכחיש שהכה אותו. עפ"י טענת התביעה ניסה המערער להניע את קקו שלא ימסור עדות נגדו בחקירה שנפתחה בעקבות תלונתו של דרעי. לטענת התביעה איים המערער על קקו והפחיד אותו במישרין באמצעות אחותו של קקו אורה. גירסת התביעה מתבססת על עדויות קקו ואורה. המערער הודה בעדותו כי פעמיים ביקר בביתו של קקו כדי לזמן אותו לתחנת המשטרה שימסור הודעה בקשר לתלונתו של דרעי נגד המערער. הוא הכחיש שניסה להניא את קקו ממסירת הודעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת התביעה בציינו כי אילו היתה עומדת עדותו של קקו בלבד יתכן ולא היה סומך עליה, אך לפקפק באמיתות דבריה של העדה אורה ומשעדות זאת מצטרפת לעדותו של קקו כי אז יש כבר ראיה מספקת להרשיע את המערער. הערעור נדחה.
זה מקרה מובהק של קביעה עובדתית כתוצאה מהתרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הראשונה מהעדים שהופיעו והעידו. בית המשפט נזהר בקביעת העובדות ולא היה מוכן להסתמך על עדות קקו לבדה, אך לעדותה של אורה האמין ללא סייג. עובדה
היא שהמערער ביקר פעמיים בביתו של קקו וכי דיבר עם אורה ועל פי הודעתו אף אמר לה "אחיך עד במקרה של תקיפה שהגיש נגדי דרעי חבר שלו". מוזר הדבר שדווקא המערער יצא לזמן את קקו למשטרה למתן עדות. מן הראוי היה שהממונה על הנושא בתחנת המשטרה יקפיד שלא לערב את השוטר שנגדו הוגשה תלונה בכל ענין הקשור עם התלונה. על המערער היה להימנע מלהיכנס בשיחה בנושא החקירה עם אחותו של עד העומד להעיד נגדו. עולה מכאן החשד כי המערער שקיבל על עצמו את התפקיד לזמן את קקו לתחנת המשטרה, דבר שמן הדין היה שיימנע מלעשותו, היה מעונין ליצור קשר עמו כדי לנסות להשפיע עליו שלא יעיד נגדו. יתירה מזאת, המערער העיד כי בכל אחד משני הביקורים נלווה אליו שוטר נוסף אך שוטר זה או שוטרים אלה לא הובאו להעיד כדי לסתור את עדותה של אורה. הנאשם אמר כי אינו יכול לזכור מי היו השוטרים ותשובה זו תמוהה היא, כשמדובר במקרה הנוגע לו אישית ובתחנה קטנה בעיירה קטנה שמספר השוטרים בה הוא קטן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד סלומון למערער, עו"ד גב' אפעל למשיבה.21.10.84).
ע.פ. 79+102/84 - שלמה בן נון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה)(ערעורים על מידת העונש - הערעור של המדינה נתקבל).
המתלוננת והמערער קיימו בשנת 1980 באילת יחסי קירבה למרות היותם נשואים כל אחד לבן ובת זוג אחרים. פרשת אהבים זו ארכה כשנה ואז החליט המערער לשקם את חיי הנישואין שלו ולשם כך עברו הוא ואשתו לגור בירושלים. בתחילת 1983 עברה המתלוננת לגור בירושלים, סמוך למקום מגוריו של המערער. ביום 1.5.83 נודע למערער שהמתלוננת גרה בקירבת ביתו ואז התעוררו בלבו רגשות של מרירות, זעם ותסכול, בירר את מקום מגוריה של המתלוננת, ולמחרת היום נטל מביתו אקדח שהחזיק שלא כדין טען אותו בכדורים חיים וארב למתלוננת ליד ביתה. כאשר יצאה המתלוננת בשעה 8 בערב מביתה, מלווה על ידי שתי בנותיה בנות שבע ושמונה שנים, עקב המערער אחריה מהלך של 500 מטר, התקרב אליה וירה בה שלושה כדורים שפגעו בחזה, במותן ובירך והסבו לה פצעים קשים וחמורים. רק בנס לא קופחו חייה של המתלוננת. לאחר ביצוע היריות ברח המערער והשאיר את המתלוננת מבוססת בדמה כאשר בנותיה הקטינות זועקות בבהלה לעזרה. שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי החליטו לגזור למערער 6 שנים מאסר שמתוכן שליש וחצי שנים בפועל והיתרה על תנאי ואילו שופט המיעוט היה בדעה שיש להטיל על המערער מאסר בפועל של 5 שנים. שופטי הרוב לא התעלמו מחומרת המעשה אך התחשבו בחרטה שהביע המערער וכן בעובדה שהעבירה בוצעה עקב החוויה הטראומטית של הופעתה הפתאומית של המתלוננת שממנה הצליח המערער להינתק תוך מאמצים רבים ורצונו העז להימנע מהרס חיי משפחתו מחדש. גם בערעור טען המערער כי היה במעשה המתלוננת קינטור גלוי לעין. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה על קולת העונש וערעורה של המדינה נתקבל.
בוצע כאן מעשה אלים, אכזרי וברוטלי, וזאת לא באופן ספונטאני, אלא תוך הכנה מדוקדקת ותכנון במשך שעות רבות. המערער ירה במתלוננת, כאשר שתי בנותיה הקטינות עמדו לידה, וברח מהמקום בהשאירו את המתלוננת הפצועה שוכבת על המדרכה והבנות זועקות לעזרה. היתה זאת עבור הבנות חוויה איומה וטראומה קשה, אשר זכרן ילווה אותן כל ימי חייהן, ומחריד לחשוב שדבר צפוי זה לא הרתיע את המערער מלבצע את זממו. כמו כן מקוממת הטענה של 'קינטור' מצד המתלוננת. פרשת האהבים היתה מעשה וולנטארי בין שני אנשים מבוגרים, ואין המערער זכאי לראות את עצמו כקרבן של יחסים אלה. אפילו הניח המערער כי קיימת סכנה שהמתלוננת
תרצה לחדש את היחסים ביניהם, אין בכך 'קינטור' ובמיוחד כשלא עשתה המתלוננת דבר היכול להתפרש כנסיון להטריד את המערער או להציק לו. שופטי הרוב הקלו בעונש במידה מופרזת ואין בעונש שהוטל כדי להרתיע ולתת בטוי הולם לחומרת העבירות והנסיבות בהן בוצעו. עם זאת, כאשר בית המשפט העליון מקבל את ערעור המדינה על קולת העונש אין הוא ממצה את הדין עם הנאשם ולפיכך יתקבל הערעור באופן שהמערער ירצה ממש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר יהיו על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 1.0.84.1).
ע.פ. 605/84 - אריה אופק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בבת וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה על סעיף 354(א) לחוק העונשין ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה התבססה על דברי עדותה של המתלוננת אשר היו אמינים בעיני ביהמ"ש. המתלוננת טענה על קיום מעשה בכפייה בו בזמן שהמערער העלה גירסה כי כל שאירע היה פועל יוצא של הסכמה. ביהמ"ש לא הסתפק בכך שביכר את אחת משתי הגירסאות אלא גם נפנה לבחינתם של סימני האמת האחרים שעלו מחומר הראיות, בין אנו אלו לובשים צורת ראיות נוספות ובין אם אלו נלמדים מתוך העיון בעדויות ומניתוחן עפ"י אמת מידה של הגיון ונסיון חיים. ביהמ"ש איזכר בין היתר ראיה בדבר התנהגותה וצורת הופעתה של המתלוננת כשפגשוה עדים אובייקטיביים רגעים מספר אחרי האירוע, וכן מצא תמיכה וחיזוק בתוצאותיה של בדיקת מעבדה. בעת השוואתן של ראיות והצבתן זו לצד זו כדי לבחון אם הן מתיישבות אחת עם רעותה, לא מספיק להצביע על כך שנתון פלוני המועלה בעדות של מתלונן אינו עולה באופן ברור ופוזיטיבי גם מנתונים נוספים. אם עדות של מומחה היא בלתי קונקלוזיבית אין פירושו של דבר כי היא סותרת את התיזה אשר אותה צריך לבחון לאור עדות המומחה. במקרה שלפנינו, למשל, העיד גשש שחקר בשטח האירוע והיו נתונים שהגשש לא יכול היה לאמת נתונים בגירסת המתלוננת באופן פוזיטיבי עפ"י הנתונים שבשטח. בנסיבות כאלה צריך להביא בחשבון כי יתכנו מצבים בהם אירוע פלוני אינו מותיר סימנים בשטח. מאידך היו חלקים חשובים בעדות המתלוננת שמצאו אימות בדברי הגשש נתונים אלה לא יכלו להתיישב עם התמונה השלווה שביקש המערער לתאר בהודעותיו אך תאמו את דברי המתלוננת.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר זיו למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 25.10.84).
ע.פ. 360/84 - אברהם ניסן אברהם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד וגרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שוטט בשכונת התקווה, ניגש לרוכל ודרש ממנו 2,000 ל"י לחצי שעה וכאשר סרב חטף המערער מקופתו 1000 ל"י. המתלונן במקרה דנן הבחין במעשה וביקש מאת המערער להחזיר את הכסף שנטל מהרוכל. המערער שלף שני סכינים, תקף את המתלונן ואיים עליו ותחת השפעת איומים דרש ממנו למסור תליון מזהב שהמתלונן ענד. הלה סרב ואז דקר המתלונן את המערער ופצעו וגנב את התליון והשרשרת ששווים כ- 45,000 שקלים. ביהמ"ש דן את המערער ל- 24 חדשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 10 חדשים כשמחציתו חופף ומחציתו מצטבר. הערעור על חומרת והעונש נדחה. לאור חומרת המעשה הרי העונש שנגזר למערער הוא עונש מתון.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 13.9.84).
ע.פ. 710/84 - סמיח גנאמה נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
לפני הגשת כתב האישום בתיקו של המערער, ראו שופטי המותב הדנים עתה במשפטו של המערער, באחד מעיתוני חיפה, כתבה בדבר חקירה שהתנהלה בקשר לפרשת הרצח, בו מואשם עתה המערער. נוסח הכתבה הצביע על חקירה נוקשה וביהמ"ש או אחד משופטיו העיר אז לפרקליטה שנכחה במקום כי יש לדברים האמורים בכתבה "משמעות משפטית חמורה". הסניגור ראה בדברים האמורים מעין הבעת דעה מוקדמת הפוסלת את המותב מהמשך הדיון. בקשתו כי המותב יפסול את עצמו נדחתה והערעור על כך נדחה. מדובר באירוע שארע לפני הגשת כתב האישום נגד המערער ומבלי שהמותב יכול היה לקשור את הענין מבחינת הזהות או מבחינה שמית למערער דווקא. עיקרו של דבר, אין בדברים הנ"ל הבעת דעה כלפי אשמתו של המערער או דעה קדומה כלפיו, אלא הערת תמיהה על צורת חקירה לגבי מישהו אשר לא היה מוכר אז כלל לביהמ"ש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 25.9.84).
ע.פ. 695/84 - סולטנה שלמה ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בעת ההליכים בבימ"ש השלום טען סניגורם דאז של המערערים כי הוא מורשה להודות בשמם ואכן הודה בשמם ובערכאת הערעור טען כי לא היתה לו הרשאה כאמור. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לערכאה ראשונה כדי שענין היצוג בשלב ההודאה יבדק מחדש. ביהמ"ש לא ראה סיבה להחזרת הדיון לשופט אחר והחלטתו היא אכן סבירה, כי בנושא כגון זה הנוגע לטענות שהושמעו ע"י הסניגור, מוטב היה שהענין יוחזר לאותו שופט שדן בענין מעיקרו. ממילא לא היה מקום לכך שהשופט שעליו הוחזר התיק יפסול עצמו כבקשת המערערים. כן לא היה בכל יתר הטענות שנטענו טעם המצדיק את הפסילה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. שחם למערערים, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 19.9.84).
ע.א. 556/84 - קומפני פרישיין ... נגד שמואל פלאטו שרון ואח' *השגה על גובה האגרה בערעור
(השגה על האגרה שנגבתה - ההשגה נתקבלה).
המערערת הגישה ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לפיה נמחקה תביעת המערערים. היא חוייבה בתשלום אגרת ערעור על פי שווי הסעד בעת הגשת הערעור, דהיינו השווי בהליך העיקרי בצרוף הצמדה וריבית. ההשגה על כך נתקבלה.
ב"כ המערער העלה שתי טענות: מדובר בערעור שאין בו ביטוי בכסף ועפ"י הוראת תקנה 4(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות) חישוב האגרה בו צריך להיות לפי שוויו בהליך העיקרי, כלומר כפי ערכו השקלי ביום הגשת ההליך העיקרי; במועד הגשת הערעור היה על המערערת לשלם מחצית מאגרת הערעור וזאת מכח האמור בתקנה 12 לתקנות בדבר פיצול האגרה לשני תשלומים שווים.
הטענה השניה של המערערת אין לה על מה לסמוך. תקנה 12 לתקנות האגרות קובעת הסדר פיצול התשלום ל"אגרה המשתלמת לפי התוספת הראשונה, חלק א' וחלק ב' א(2)" ואילו במקרה שלפנינו האגרה משתלמת לפי חלק ד' ודין הפיצול לא חל עליה.
ברם, צודקת המערער בטענתה הראשונה. תקנה 4(ב) מתייחסת לשווי בהליך העיקרי ולכן אין להוסיף לסכום השקלי המקורי הפרשי הצמדה או הפרשי מטבע זר. הדיבור בתקנה "שווי הסעד בערעור כשוויו בהליך העיקרי" מובנו שווי הסעד המבוטא בערך שקלי שהוא ההלך החוקי במדינה, וללא הוראה מפורשת אמרת אין להצמידו לערכים אחרים. יתכן ויש מקום נוכח האינפלציה לתקן את תקנות האגרות ולהורות על תוספת הצמדה וריבית אבל ללא תיקון מפורש יש לפרש את הכתוב כפשוטו.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד ב. גרוס למערערת. 12.11.84).