תקציר סביר כרך כ"ד חוברת 17

ע.פ. 122/84- משה מנצור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור נדחה).

א. המערער, עובד בנק איגוד לישראל, קיבל מלקוח של הבנק בשם היימן, שעון וקרטון סיגריות, כאשר לדברי המערער עצמו קיבל את הטובין בצורה דיסקרטית כשאף אחד לא ידע ולא ראה זאת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער קיבל את הטובין כשוחד וכן קבע כי עובד בנק הינו "עובד של תאגיד המספק שירות לצבור" אשר לפי סעיף 290(ב) בא בגדר "עובד הצבור" לצורך איסור קבלת שוחד. הערעור נדחה.
ב. לשאלה אם עובד בנק הוא עובד של תאגיד המספק שרות לצבור" הבא בגדר "עובד הצבור" - בתי המשפט נמנעו מלקבוע הגדרה כוללנית של המקרים הבאים בתחומו של סעיף 290(ב) וגם כאן אין לקבוע כללים בנושא זה. יש לבדוק כל מקרה לגופו ואת המאפיינים שלו כדי לקבוע אם הוא בגדר סעיף זה. בענייננו טענה הסניגורית כי הבנק הוא חברה מסחרית להפקת. רווחים ולפיכך אין הוא שונה מכל תאגיד פרטי שאיננו מהווה תאגיד המספק שרות לצבור. אכן, אין להתעלם מהיבט זה ומהעובדה שהבנקים הם גופים מסחריים שעיניהם לרווחים, מאפיין אשר במקרים אחרים נחשב כמוציא תאגיד מגדר תאגידים המספקים שירות לצבור, אך לא כן בכל הנוגע לבנק. כשבודקים את כל האינדיקטורים וכלי העזר כדי לבחון את טיבו, אופיו ומהותו של התאגיד בו מדובר - הבנק, המסקנה היא כי אין הצדקה להוצאת הבנקים מגדר "תאגיד המספק שרות לציבור"
ג. הבנקים הם חלק מהמערכת הפיננסית הלאומית ויש להם תפקיד מרכזי בהרצת המשק הלאומי, האוצר ובנק ישראל משתמשים בבנקים המסחריים כשליחיהם לעניינים שונים והבנקים מהווים חלק אינטגרלי מהמערכת הפועלת לעיצוב המשק והכלכלה, והמחוקק רואה בבנקים מוסדות שיש לפקח עליהם.
ד. חוק הבנקאות מטיל על הבנקים חובה לתת שרותים מסויימים לצבור. לכך מתוסף תפקידו של הבנק בנתינת שירותים בנקאיים לצבור לקוחותיו, כאשר מעורבות הבנקים בחיים הפיננסיים בכל פרט ופרט במדינה היא כה עמוקה ומקפת עד כי לא ניתן גם לתאר אפשרות ניהול ענייניו הפיננסיים של הפרט ללא הבנקים. חלק גדול מהצבור מקבל את שכרו באמצעות הבנקים, משלם באמצעותם חשבונות שונים, הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחות הבנק כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח, בין הבנק והלקוחות מתקיימים יחסי נאמנות. מכל האמור עולה כי הבנק עונה על מרבית המאפיינים שהנחו את בתי המשפט בפסיקתם באשר להיותו של תאגיד כלשהו מסוג התאגידים המספקים שירות לצבור.
ה. נטען כי בדיני עונשין הנטייה היא לפירוש מצמצם - ברם, גם בפירושה של נורמה פלילית עיקר העיקרים הוא הגשמת כוונתו של המחוקק. חוק פלילי כמו כל חוק אחר אין לפרשו לא על דרך הצימצום ולא על דרך ההרחבה, אלא ע"י מתן משמעות הגיונית וטיבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה.
ו. אשר לשאלה אם קיבל המערער את הטובין כדי שיתן ללקוח המסויים שירותים עדיפים - ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן לשם כך ניתנו הטובין. מדברי המערער עצמו ניתן להסיק שלא קיבל את המתנות בתום לב ותוך תמימות. את מסקנותיו קבע ביהמ"שעל יסוד עדותו של נותן השוחד, אחד בשם היימן, לאחר שהזהיר עצמו כי מדובר בקביעת עובדות על פי עדות יחידה של שותף לעבירה. אין פסול בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי.
ז. אשר לטענה כי גם אם קיבל המערער את המתנה לא נתקיים היסוד של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו..." כנאמר בסעיף 290 לחוק, וזאת משום שלא הוכח כי המערער היה מסוגל לתת להיימן שירות עדיף - במשפט שוחד לא יזקק ביהמ"ש
לטענה שהלוקח לא היה מוסמך לעשות את הפעולה או לא היה רשאי לעשותה. החוק מתייחס לעובד הצבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, אף אם פעולה זו איננה בגדר סמכותו, ואף אם איננו רשאי לעשותה. בענייננו נקבע כי היימן נתן למערער את המתנות במסגרת תפקידו כפקיד מחלקת היהלומים בסניף הבנק בו ניהל היימן את עניניו הכספיים כדי לקבל שירות עדיף, ומשום כך אין נפקא מינה אם היה בכוחו של המערער לעשות פעולה של ממש תמורת השוחד שקיבל או אם הפעולות המצופות ממנו לא היו בגדר סמכויותיו. אשר לעונש שהוטל על המערער - אין הוא חמור מדי.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"דאמיר למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 4.11.84).

ד.נ. 2/84 - פרץ רוזנברג ואח' נגד רוחמה רובינשטיין ואח'

*פירוש הסכמים לנצול פטנטים(בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

א. העותר והמשיבה הם אח ואחות אשר במשך שנים פעלו יחדיו, במסגרת חברה, בהפעלת פטנטים פרי חשיבתו של המבקש. היו ביניהם יחסי אמון וההתקשרוית הראשוניות היו בע"פ. עם השנים התערערו היחסים והגיעו הדברים לכך שהעותר והמשיבה פנו לערכאות וההתדיינויות ביניהם מתמשכות והולכות. אחד ההליכים הינו נשוא פסקי הדין שהוכרעו בביהמ"ש העליון ובגינם מתבקש הדיון הנוסף. המחלוקת היתה בעיקרה למי הבעלות בפטנטים השונים שנרשמו עם השנים עפ"י ההמצאות של העותר. ביהמ"ש העליון קבע את הבעלות בפטנטים לפי דרוג מסויים. בין היתר קבע כי ההסכם שעל פיו העביר העותר למשיבה זכויות בפטנטים בישראל ובחו"ל מעביר למעשה את הזכויות בכל הפטנטים המקבילים אשר נרשמו בחו"ל וכן קבע כי זכות הניצול הבלעדית בכל הפטנטים המשותפים שהיתה נתונה לחברה בפירוק פקעה עם מתן צו הפירוק וכי ניתן היה להעביר את הזכויות בפטנטים בהסכם בע"פ. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. הקביעה שעם פירוקה של החברה פקע מאליו הרשיון לניצול בלעדי של הפטנטים ע"י החברה, היינו שמתן צו לפירוק חברה מפקיע זכויות מעין אלה, אינה מצדיקה דיון נוסף. הקביעה אינה תולדה של מחלוקת עובדתית שהוכרעה או דיון עיוני בהיבט המשפטי הנובע מהמפנה במעמד החברה. הקביעה מתגבשת ונותנת ביטוי להסכמה משתמעת של בעלי הדין כי פקיעת זכות הניצול היא פועל יוצא של צו הפירוק וברור כי קביעתו של ביהמ"ש העליון אינה בגדר הלכה כללית בדבר גורל זכויות קנויות לחברה עם פירוקה וגם אין היא מתיימרת להיות כזו.
ג. הקביעה כי הסכם בע"פ להעברת זכויות בפטנטים בארץ ובחו"ל מעביר את הזכויות בכל הפטנטים המקבילים בחו"ל גם היא אינה בגדר הלכה חדשה. ב"כ המבקש טוען כי ביהמ"ש העליון טעה בקביעת מסקנתו על יסוד היחסים בין הצדדים במנותק מהדין המקומי בכל אחת מהמדינות שבהן נרשמים הפטנטים. ברם, טעות של ביהמ"ש העליון בפסק דינו, כשלעצמה, כל עוד אין בה קביעת הלכה מוטעית בסוגיה חדשנית בת חשיבות עקרונית, אינה עילה לדיון נוסף. אל מסקנתו בנושא זה הגיע ביהמ"ש העליון בעיקר עפ"י הפרשנות שנתן למסמך שבין הצדדים ואפילו טעה ביהמ"ש בפרשנות המסמך גם אז אין בכך עילה לדיון נוסף.
ד. ההשגה הרצינית הראויה להתייחסות היא זו המכוונת כנגד קביעת ביהמ"ש העליון כי ניתן להעביר זכויות בפטנטים בהסכם שבע"פ וכי דרישת הכתב שבסעיף 82 לחוק הפטנטים אינה דרישה מהותית אלא ראייתית. אכן, האבחנה בין דרישה, לכתב שבחיקוק שהיא מהותית לבין דרישה כי שהיא ראייתית מעוררת תמיד סוגיה משפטית בעלת חשיבות הלכתית רבת משמעות. היא נדונה בהקשרים שונים וגם נקבעו הלכות
בנדון, אולם סוגיה זו בהקשר לדרישת הכתב בחוק הפטנטים טרם נדונה. גם כאן ניצבת השאלה אם דרישת הכתב היא מהותית או ראייתית וביהמ"ש קבע כי היא ראייתית. השאלה היא אם הלכה זו מצדיקה דיון נוסף והתשובה היא שלילית. ההלכה כשלעצמה הינה חדשה ויש בה מן החידוש אולם הדיון בשאלה הכללית יותר, הרעיונית באשר לצורך בכתב במקרים מסויימים, ובכתב שמשמעותו היא מהותית על כל הנובע מכך, התקיים לא אחת. עקרונות כלליים התגבשו בנדון וההלכה העקרונית התלבנה. כך שיש לנו ענין בהלכה חדשה וגם חשובה אך מבחינה רעיונית,כללית התבררה והתלבנה בעיית הכתב כמהותית או כראייתית בשטחים אחרים ואין בה קשיות מיוחדת.

בפני: השופט ד.לוין. עוה"ד רובוביץ ועזריאלי למבקש, עוה"ד גבריאלי והברמן למשיבים. 28.10.84) .

בג"צ 724/83 - מדינת ישראל נגד שופט בית משפט השלום בנתניה ואח'

*העברת תיקים פליליים ע"י שופט שלום לבימ"ש מחוזי(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

א. בימ"ש השלום בנתניה, העביר לביהמ"ש המחוזי, תוך הסתמכות על סעיף 185 לחוק סדר הדין הפלילי, את הדיון בכתבי אישום בהם נתגלה לבימ"ש השלום, לפי סברתו, כי העובדות שבפניו מגלות גם עבירה שהיא פשע. המדובר על מקרים בהם - בחרה התביעה במודע להאשים, על יסוד אותן עובדות, בעוון בלבד ולהביא את הענין בפני בימ"ש השלום. פרטי עובדותיהם של שני התיקים שאליהם מתייחסת העתירה אינם מכריעים לצורך השאלה שבפנינו. באחד המקרים מדובר על מעשה שניתן לסווגו כגניבה רגילה לפי סעיף 384, אך -לאור נתוניו העובדתיים ניתן לראותו גם כגניבה ממעביד לפי סעיף 391. הפרקליטות בחרה בהאשמת הנאשם בעוון ולא בפשע ונימוקיה היו שלא להרבות בהגשת אישומים בפשע בפני ביה"מ המחוזי, גם כשמשפטית ניתן להוכיח פשע. פרקליטת המחוז, כפי סמכותה שקלה, לדברי הפרקליטות, שיקולים ציבוריים ענייניים, הן עקרוניים רק לגוף התיק, שהם ענין מובהק לה לענות בהם, ולא לביהמ"ש הדן בפלילים. בעובדות שהובאו באשום לא דובר אלא על גניבה והנאשם הודה בהן והורשע על יסוד הודאתו. רק בשלב הטעון לעונש עלה ענין יחסי העובד והמעביד ואז החליט בימ"ש השלום כי מדובר בפשע כאמור. השאלה היא אם לפי סעיף 185 חייב בימ"ש השלום כשמתגלית עבירה של פשע להעביר את הענין לבימ"ש מחוזי או שהוא יכול להמשיך ולדון בסעיף העוון שבו הואשם הנאשם ע"י התביעה, והאם יש משקל לכך שהתביעה מבקשת עד הסוף כי ביהמ"ש ידון בנושא כבעוון ולא כבפשע .עתירת המדינה התקבלה.
ב. ההוראה שבסעיף 185 היא פועל יוצא מן האמור בסעיף 184, היוצר את הבסיס החוקי להרשעה המעוגנת בעובדות שהוכחו במשפט, אף אם לא נטענו בכתב האישום. המחוקק אימץ את הגישה שלפיה מהווה כל מערכת הראיות שמובאת בפני ביהמ"ש חומר ממנו מגבשים את ההרשעה וביהמ"ש אינו כפוף לנוסחו של כתב האישום.הסייגים בווכוחו של ביהמ"ש להרשיע בעבירה אחרת מנויים בסעיפים 184 ו-185 באשר לעבירה חמורה יותר ובאשר לתחום הסמכות. אין בימ"ש השלום רשאי להרשיע בעבירה שאינה בתחום סמכותו אך אם האישום הראשוני הוא בגדר הסמכות של בימ"ש השלום אין חובה שיעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי והוא יכול להרשיע בעבירה היותר קלה. רק אם לדעתו יש להרשיע בעבירה חמורה ביותר עליו להעביר את העניין לביהמ"ש המחוזי.
ג. כאשר בימ"ש השלום ניצב מול השאלה אם להעביר את העניין אם לאו,הרי עמדתה של התביעה יש לה משקל רב, ובהעדר חשש של חוסר תום לב, וחוסר סבירות קיצונית או משגה מהותי, אין בדרך כלל סיבה לכך שביהמ"ש לא יטה אוזן קשבת לעמדת
התביעה המבקשת לנקוט בדרך פלונית. מבחינה זו אין נפקא מינה אם המדובר בעבירה בה התכוונה התביעה להאשים במודע תוך בחירת החלופה הקלה, לבין עבירה המתגלית במהלך המשפט ,מבלי שהתביעה צפתה זאת מראש אך היא מבקשת להמשיך באישום הראשוני. אין בדרך כלל הצדקה לכך שביהמ"ש יחמיר יותר מן התביעה במשפט אם כי אינו כפות ע"י עמדה זו של התביעה, ודבריה של התביעה אינם יכולים לשמש אמת מידה בלעדית. ביהמ"ש משווה לנגד עיניו את האינטרס הצבורי ואת ההשלכה הצפויה של ההחלטה על פני מראית הצדק. אם מדובר בעבירות בעלות אותה מהות שיש ביניהן רק דירוגי חומרה בהתחשב במרכיבים עובדתיים מצטברים, אין מקום שביהמ"ש ידחה את עמדת התביעה. אולם אם מואשם פלוני בעבירה קלה ומהראיות מתגלית עבירה חמורה בהרבה, כגון אם האשמה היא תקיפה ומתגלית עבירת הריגה או אם האשמה היא גרימת מוות בהתרשלות ומתגלה כי מדובר ברצח, הרי ייפגע חוש הצדק אם ביהמ"ש יצמד לאישום כפי שהוגש מעיקרו. בסיכומו של דבר, ביהמ"ש אינו מחמיר בכגון דא על יסוד אבחנות שהן פורמליות ושאינן יורדות לשורשו של ענין, כפי שאירע כאן כאשר ביהמ"ש העביר בדרך השיגרה כל כתב אישום כאשר נתגלתה ראיה בדבר ביצוע פשע כלשהו אלא יש ליישם מבחנים מהותיים תוך מתן משקל רב לעמדת התביעה. על כן צריך היה בימ"ש השלום במקרה שלפנינו לדון בשאלות לגופן ולא לראות עצמו נטול סמכות.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, בך. החלטה - הנשיא שמגר, עו"ד ר. יאראק לעותרת. 31.10.84).

ע.פ. 334/84 - יצחק חזן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נהג במוניתו מתל אביב לאילת, הוא נסע במהירות מופרזת והתרברב בפני הנוסעים כי הוא נוהג לשתות עראק תוך כדי נסיעה. ואכן במהלך הנסיעה שתה המערער כמעט בקבוק שלם של עראק, נהג בפראות, עשה פעלולים כגון הרמת 2 רגליו מעל ההגה ולחיצה על דוושת הדלק בעזרת מטאטא, ולאחר מכן החל לנהוג בזיגזגים. הוא איבד את השליטה על ההגה, המכונית התהפכה ואחת הנוסעות נהרגה, נוסע נוסף והמערער עצמו נפצעו. המערער נדון לארבע שנות מאסר שמהן שנה וחצי לרצוי בפועל וכן נפסל לנהיגה לתקופה של 10 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. נטען כי למערער אשה חולה וארבעה ילדים. אין ספק שסבלה של המשפחה הוא רב, אולם לנוכח התנהגותו של המערער שהיא במידה רבה יוצאת דופן אפילו בנוף שלנו של עבריינות התנועה, אין לומר כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה.

(בפני השופטים הנשיא שמגר,בך,שטרסברג-כהן. עו"ד גב' מרים ורשבסקי למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 19.9.84).

ע.פ. 91/84 - סובחי מג'ס נגד מדינת ישראל

*חומדת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ביצע עבירת אינוס בתיירת מנורבגיה שאותה הסיע כטרמפיסטית בטרקטור בו נהג. היה זה מקרה מכוער של ניצול הזדמנות כדי לבצע זממו חרף תחנוניה של התיירת שיניח אותה לנפשה. המעשה בוצע באלימות ובגסות. ביהמ"ש גזר למערער - חמש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. מקרים כאלה פוגעים גם בתדמיתה של המדינה כשוחרת תירות וחמור הוא שאשה כמתלוננת שבאה הנה כמתנדבת צריכה היתה לחוות חוייה טראומטית כזאת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת ,ד.לוין,נתניהו. החלטה- המשנה לנשיא הגב' בן פורת). עו"ד גילת למערער, עו"ד דניה גולדמן למשיבה. 29.10.84).

ע.פ 699/84 - דוד מרום נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

המערער ביקש את פסילת השופט הדן במשפטו וכנימוק לכך העלה שני טעמים: הוא הגיש רשימה של עדים שהוא מבקש להזמין כעדי הגנה וביהמ"ש סרב לבקשה לגבי חלק מעדי ההגנה; פרוטקול הדיון אינו משקף נכונה את ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סרב לפסול את עצמו והערעור על כך נדחה. ענין הזמנתם של עדים נתון לביקורתו ופיקוחו של ביהמ"ש הדן בענין והוא מוסמך שלא להתיר הזמנתו של עד אם הוא סבור שהעדות אינה דרושה לבירור הענין. החלטת השופט נתונה לערעור בשלב הערעור על פסק דינו ולא בדרך של בקשת פסילה וערעור על סרוב פסילה. הוא הדין באשר לרישום הפרוטוקול. ענין זה מוסדר בהוראות מפורטות של חוק סדר הדין הפלילי. על בעל הדין לפנות לביהמ"ש ולבקש את תיקון הפרוטקול וביהמ"ש דן בענין על יסוד שמיעת כל בעלי הדין. החלטת ביהמ"ש היא חלק מהתיק ובמקרה של ערעור ניתן להעלות את כל הטענות בפני ערכאת הערעור. (בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' דבורה ניידק למשיבה. 11.9.84).

ע.פ. 51/84 - ג'ורג' מצלאוי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער נטל חלק בקשר להובלת 600 גרם הרואין לישראל. הרא העביר את ההירואין מתורכיה ליוון כאשר המטרה היא שהסם יועבר משם לישראל ע"י בלדר אחר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער שיתף פעולה עם השלטונות בכל הנוגע לגילוי זהותם של יתר המעורבים בפרשה וכי אלה האחרונים ניצלו אותו לבצע משימה מסוכנת תמורת שכר זעום. ברם, למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות וכבר ריצה תקופת מאסר ארוכה בבית סוהר. הקשר הנדון חמור ביותר, שהרי ברורה הסכנה הטמונה בהספקת 600 גרם הרואין לשוק הסמים הישראלי. נכונותו של המערער לשתף פעולה עם חוקריו היתה מסוייגת ומותנית וכוונתו היתה שיהפכו אותו לעד מדינה. בכך כשלעצמו אין כדי להפחית מחומרת המעשה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גונן למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 23.9.84).

ע.פ. 3/84 - מוחמד חסן ג'ורבאן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע מעשה סדום בקטין בנסיבות מחמירות ובעשיית מעשה מגונה בכפיה כאשר את המעשה ביצע יחד עם נאשם אחר שגם הוא הורשע. המערער נדון ל- 7 שנות מאסר בפועל והשני נדון לשליש שנות מאסר. ערעורו של המערער נדחה. הסניגור קובל כנגד חומרת העונש ולדעתו ביהמ"ש לא נתן דעתו לרקע האישי של המערער וכן כי יש פער גדול בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על הנאשם האחר ולגירסתו אין לומר שהמערער היה היוזם.
המעשה שמדובר בו חמור ביותר, כי הוא בוצע בברוטליות ומתוך התעללות בקטין. ביהמ"ש הביע סלידתו מהמעשה אך לא התעלם גם מנסיבותיו האישיות של המערער. טבעי הדבר שבמקרה כגון דא ההשפעה של הנסיבות האישיות היא משנית מול הצורך להרתיע בענישה הולמת מביצוע מעשים כאלה בעתיד ולהגן על הציבור מפני המערער שהוא מסוכן לצבור. ביהמ"ש קבע כי המערער הוא שהיה היוזם והמוביל בפשע ומכאן הפער בעונשים.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין עו"ד אבו פני למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה 13.9.84).

ע.פ. 26/84 - משה מור יוסף נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מעשה סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא בעל רכב מסוג טנדר. באחד הלילות העלה למכוניתו נער ותוך כדי נסיעה נטפל אל הנער, הסיעו למקום כלשהוא, כפה על הנער לעבור לארגז הטנדר ושם ביצע בו מעשה סדום בכפיה. בעת הדיון לענין העונש הוגש תסקיר שירות המבחן המפרט את נסיבותיו האישיות העגומות של המערער ומצבו המשפחתי הקשה ואת חולשותיו. התביעה עמדה על חומרת המעשה ועל הניצול שעשה המערער ברכב כדי לבצע בתוכו מעשה נפשע. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הגורמים לקולא ולחומרא וגזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, דחה את בקשת התביעה לחלט את הרכב אך מאידך פסל את המערער מלנהוג במשך שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. עונש המאסר מתבקש בנסיבות המזעזעות של המקרה ולפיכך יש לאשרו. אשר לפסילת המערער לנהיגה - אדם המנצל את רכבו כדי לפגוע בנוסעים תמימים אין מקומו בכבישי הארץ. בהתחשב בכך שפרנסת המערער על רכבו הגביל ביהמ"ש המחוזי את תקופת הפסילה לשלוש שנים בלבד ובכך כבר גילה התחשבות במערער ובמצבו הכלכלי הקשה.

( בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד נוימן למערער, עו"ד רובינשטיין למשיבה. 13.9.84).

ע.פ. 122/84 - מרדכי שושן נגד מדינת ישראל

*עובד ציבור" לעניין עבירת שוחד (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של התפרצות לדירה מתוך כוונה לגנוב ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בהרשעות הקודמות המרובות של המערער ובעבירות נשוא הערעור שבוצעו כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער לא החמיר ביהמ"ש יתר על המידה עם המערער. טענתו של המערער היתה שנערכה בינו לבין התובע עסקת טיעון שעל פיה הסכים נציג התביעה שעונשו יועמד על תקופה של 18 חדשים לריצוי בפועל והשופט סרב להתייחס לעסקת הטעון. נציגת המשיבה הגיבה על כך שאכן התקיימה שיחה בין התובע לבין המערער אך לא דובר על תקופת מאסר ספציפית מוסכמת, אלא נאמר למערער כי אם יודה בעבירות, תבקש התביעה מאסר לתקופה לא משמעותית בצרוף הפעלה מצטברת של המאסר על תנאי. אין עילה להתערב בגזר הדין. המערער לא טען כי הונע להודות בעבירה שלא עבר וגם אם עונש המאסר שנגזר עולה על ציפיותיו לא היה השופט חייב לקבל את עמדת התביעה.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. המערער לעצמו, עו"ד טפירו למשיבה. 19.9.84).

ע.פ. 527/84 - חביב אפרגן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה) המערער הורשע ב-3 התפרצויות למחסן ולחנויות וגניבה מתוכן ונדון ל- 15 חדשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי, הערעור על חומרת העונש נדחה. אחת ההתפרצויות בוצעה כשהמערער היה משוחרר בערובה בקשר לשתי התפרצויות אחרות אעפ"כ היה ביהמ"ש מוכן לשקול אפשרות של שיקום המערער ודחה את מתן גזר הדין למשך שלושה חדשים. גם הפעם לא ניצל המערער הזדמנות שניתנה לו, הסתבך בעבירות של שימוש בהירואין שבגידרן נדון למאסר על ידי ביה"ד הצבאי כשחלק מהמאסר מצטבר לעונש שהוטל בתיק זה. הערעור על חומרת העונש נדחה. לאחר שהמערער לא ניצל את ההזדמנויות שניתנו לו, לא היה מנוס משליחתו למאסר בפועל ואורך תקופת המאסר אינו מצדיק התערבות ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מ. הכהן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 25.9.84) .

=ע.פ. 402/83 - דיאב מאג'ד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל. המערער הורשע בעבירות על הסעיפים 199(א)(1) 273 ו- 257 לחוק העונשין ונדון ל- 8 חדשי מאסר בגין עבירות זנות וחודש אחד מצטבר בגין העבירות האחרות ול- 9 חדשי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
מאז נגזר הדין חלו שינויים מרחיקי לכת באורח חיי של המערער, הוא עקר מן הכרך וחזר לכפר הולדתו, נשא אשה ונולד לו ילד וכעת מחכה לילד נוסף. הוא עובד עבודה סדירה ומקיים משפחתו מיגיע כפיו. גם התובעת הביעה עמדה כי לנוכח שינויים אלה יש מקום להקל בדין. בהתחשב בעמדה זו ובנסיבות החדשות, וכדי לעודד את המערער להמשיך בדרכו, הוחלט להפחית מתקופת המאסר לריצוי בפועל 3 חדשים שייהפכו אף הם למאסר על תנאי.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. עו"ד ש. בטיטו למערער, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 9.10.84).

ע.פ. 85/84 - בן ציון אלחנן רוזן נגד מדינת ישראל

*חומדת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער השיג במרמה במשרד הפנים תעודת זהות ע"ש אחיו, ובאמצעותה, ותוך כדי התחזות כאחר, קיבל במשרד הרישוי רשיון נהיגה בטענה שרשיון הנהיגה אבד לו. באמצעות תעודת הזהות המזוייפת פתח חשבונות בבנקים וקיבל במרמה פנקסי שיקים וקנה סחורות שונות כשהוא מתחזה להיות אחיו וכאשר לשיקים לא היה כיסוי. כן ביצע עוד שורה של עבירות מרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי. למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות וביהמ"ש המחוזי דן אותו לשלושים חודשים מאסר בפועל ולשלושים חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער אין לומר שביהמ"ש החמיר אתו יתר על המידה. המערער נמצא בתחילתו של הליך שיקומי ויש תקווה כי יתכן שיחול שינוי באורחות חייו, אך עם זאת אין להקל עוד עם המערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה,וייס. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 18.9.84).

ע.פ. 543/84 - מוסא אברהים שויש נגד היועץ המשפטי לממשלה

*הרשעה בפריצה על יסוד ההחזקה התכופה (הערעור נדחה).

המערער הואשם בהתפרצות לבנין וגניבה כאשר עפ"י חומר הראיות הפקיד בבנק ביום ראשון 28.8.83 שיק שנגנב יומיים קודם לכן. הוא הורשע בהתפרצות וגניבה על יסוד ההחזקה התכופה ונדון ל- 14 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר עונש של 8 חדשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. על המערער היה לתת הסבר מניח את הדעת להמצאות השיק בידיו ולא עמד בנטל זה . הוא סיפר כי קיבל את השיק מאדם שאינו מכירו ואין תימה שהסבר זה לא הניח דעתו של ביהמ"ש, ולא היה בו כדי לסתור את החזקה שבהגיון החיים שמי שמחזיק ברכוש גנוב בתכוף למעשה הגניבה והפריצה קשור למעשה הגניבה והפריצה עצמו. בנסיבות אלה אין להתערב במסקנת ההרשעה וגם לא במידת העונש.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין,וייס. המערער לעצמו, עו"ד גב' ת.הקר למשיבה. 22.10.84).

ע.פ 199/84 - יעקב טובול נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה וגרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער יחד עם נאשמת אחרת (להלן- הנאשמת) תקפו את המתלוננת, גרמו לה שבר בגולגולת, דימום סביב העין וסריטות בחזה כשמעשה התקיפה היה מלווה גם בהכאת בתה בת השלוש וחצי של המתלוננת. המקרה ארע בשנת 1977 והנאשמת הודתה בשנת 1982 בעובדות שבכתב
האישום. ביהמ"ש ראה בהודאת הנאשמת ובעיקר בשיקומה המלא נסיבות מקילות ודן אותה למאסר על תנאי בלבד. המערער כפר בעובדות ומשפטו נסתיים רק בפברואר 1984. הוא נדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען ע"י הסניגור כי המערער הוא נכה וכן התייחס לכך שהנאשמת נדונה למאסר על תנאי בלבד. אולם אין העונש מופרז לחומרה בהתחשב בנסיבות החבלה החמורה שגרם, ואשר לנאשמת רשאי היה ביהמ"ש לראות בהודאתה ובעיקר בשיקומה המלא נסיבות מקילות. משפטו של המערער אמנם התמשך עת רבה, אך הדבר היה כרוך בעיקר בדחיות שנבעו מאי התייצבותו למשפט. ביהמ"ש המחוזי כבר נתן את מלוא המשקל לנסיבות המקילות שכן אחרת היה גוזר עונש חמור יותר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. עו"ד י. טלמור למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 28.10.84).

ע.פ. 215/84 - חיים אקווה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עדות סותרת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער התלונן במשטרה על מעשיהם של שניים שאיימו לחבול ולפצוע אותו ובעת משפטם של השניים שינה עדותו. הוא הואשם במתן עדות סותרת ולפי הסברו בביהמ"ש המחוזי פחד מן השניים שנגדם היה צריך להעיד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות מרובות בעבירות רכוש ועבירות סמים. אשר לטענתו כי שינה את עדותו מתוך פחד - מול הלחץ של המאיימים אין אמצעי אחר מאשר ענישה של אלו המטעים את המערכות המופקדות על אכיפת החוק. במידת העונש שקבע ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון את כל הנסיבות לקולא.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.9.84).

ע.פ. 71/84 - יצחק בר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה ובריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא עבריין מועד שבמרוצת השנים ביצע עשרות עבירות נגד רכוש, אלימות וסמים. נסיונות שיקום שנעשו לא הצליחו. לאחרונה נגזרה עליו תקופת מאסר של שבע שנים לריצוי בפועל ולאחר שריצה חלק גדול מהעונש וניתנה לו חופשה מהכלא ברח ולא חזר. בתקופת הבריחה ביצע שבעה מעשי פריצה וגניבה. הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו ונדון לשנה מאסר בפועל בגין הבריחה ממשמר חוקי, שלוש וחצי שנים מאסר בפועל בגין עבירות הפריצה וכן שנה וחצי מאסר על תנאי. עונשי מאסר אלה מצטברים והמערער חייב לרצותם לאחר שישלים את ריצוי עונש המאסר הקודם. ערעורו על חומרת העונש נדחה. המערער טוען שיש לתת את הדעת על כל תקופות המאסר המצטברות לזמן רב מאוד ומסביר את כשלונותיו בהתמכרותו לאלכוהול. כל הנימוקים האלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: ד.לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד רובינשטיין לנאשם. 13.9.84).

ע.פ. 175/84 - יצחק זגורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת פריצה וגניבה על יסוד עדותו של אדם אשר שהה בתוך דירה פלונית, שמע רעשים וראה את המערער יחד עם אחר עומדים ליד דירה קרובה. העד ירד לרחוב ושמע את המערער מדבר עם אחר, שהיה בתוך דירה ואומר לו "אעלה אתך" וכד'. העד ניגש למערער ושאל אותו למעשיו ותגובת
המערער היתה כי איננו עושה דבר במקום. העד פנה לביתו והתקשר עם המשטרה וכשחזר ראה שני אנשים בורחים. בתחנת המשטרה זיהה העד את תמונתו של המערער במסדר זיהוי תמונות. התברר כי באותה דירה אכן בוצעה באותה עת פריצה. המערער הכחיש שכלל היה במקום וטענתו היתה כי היה בביתו באותן שעות. ביהמ"ש המחוזי האמין לעד שזיהה את המערער, עמד על כך שבוצעה פריצה במקום ולמד על חלקו של המערער בנוכחותו הבלתי מוסברת במקום והתנהגותו. הוא הרשיעו בעבירת פריצה ודן אותו לתשעה חדשים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שלוש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הסניגורית טוענת כי בדברי העד נתגלו סתירות וכי לא די בשקרי הנאשם כדי לבסס הרשעה בעבירת פריצה. ברם, ההרשעה לא התבססה על ההכחשה שהופרכה, אלא על מערכת הנסיבות הכללית וזו כוללת את עצם הנוכחות במקום ללא הסבר, השיחה עם מי שנמצא בתוך הדירה ונוסח הדברים שנאמרו. המערער לא הסביר את נוכחותו במקום ואת בריחתו ועל רקע עובדות אלה אין פגם בהרשעה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי, אם כי יתכן מאוד שביהמ"ש העליון לא היה מתערב בעונש אילו ביהמ"ש היה גוזר עונש חופף למאסר על תנאי שהופעל.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ס. שלו למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 28.10.84).

ע.פ. 467/84 - אלן דמסקי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס ותקיפה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בביצוע אינוס בפרשה אחת ועבירות של הדחה בחקירה, תקיפה ואיומים בפרשה שניה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי הערעור על ההרשעה נדחה.
לענין עבירת האינוס - המערער הכיר את המתלוננת שהיתה חיילת המשרתת בקיבוץ במסגרת הנח"ל. באחד הערבים הגיע המערער לקיבוץ, שהה עם המתלוננת בחדר האוכל והיא הזמינה אותו לחדרה. המערער סיפר למתלוננת על אהבתו הנכזבת לאחת חנה ממושב תעוז והודיע לה כי הוא הולך למושב כדי להרוג את חנה. המתלוננת ניסתה להניעו מכך. המערער כפת את המתלוננת ואמר לה שהוא עושה כן כדי שהיא לא תפריע לו בתוכניתו לנקום את נקמתך בחנה. לאחר שכפת אותה, תוך איום ב"אקדח" שלאחר מכן התברר שהיה זה צעצוע, הצליח לבעול אותה. לאחר מכן ישן אתה במשך הלילה ובבוקר שוב בעל אותה ולאחר מכן הלכו השניים לחדר האוכל. המערער ביקש לבקר שוב את המתלוננת כדי להמשיך את היחסים ולטענתו הופתע אז לשמוע כי כל שאירע היה בניגוד לרצונה של המתלוננת. לטענת המערער הכפיתה היתה משחק כפי שהסביר גם למתלוננת ולעומת זאת היתה גירסת המתלוננת שפחדה ממנו פחד מוות ולכן הסכימה להבעל על ידו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המתלוננת כי הבעילה היתה בניגוד לרצונה ותחת איום ובנסיבות המקרה אין להתערב בכך. לטענת המערער היו למתלוננת שלוש הזדמנויות כדי לברוח מהמקום אילו רצתה בכך, אך ניתן לקבל את הסברה כי פחדה ממנו וחששה שמא ירדוף אחריה וישיג אותה. המערער העלה עוד טענות שונות נגד קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי אך אין לקבל טענות אלה כשמדובר בקביעות עובדתיות שיש להן יסוד בחומר הראיות.
בפרשה השניה איים המערער על המתלוננת האחרת והתקיפה ובכך הוא מודה, אלא שהוא משיג על ההרשעה בעבירת הדחה בחקירה. גם בענין זה אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד צ. נח למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 30.9.84).

ע.פ 113/84 - רפי חניה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער מכר בשתי הזדמנויות חשיש לשוטר סמוי כשמדובר בכמויות זעירות וביהמ"ש גזר לו 18 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של ששה חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש כפי שנגזר הוא קל ואולי אף מתמיה. ביהמ"ש התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, בכמויות הזעירות של הסם וברושם שמתקבל כי אין מדובר בסוחר סמים ממש. יחד עם זאת לא העלים ביהמ"ש עין מטיב העבירות ומהעובדה שבעבירות אלה הפר המערער את התנאי בו היה מותנה עונש מאסר כאמור. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דמזור למערער, ע"ד ליבנה למשיבה. 23.9.84).

ע.פ. 719/83 - דאוד אבו סמטה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על מומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ישב בבית קפה ביפו ואירעה קטטה שבמהלכה התקרב המנוח סמי בולוס בריצה אל המערער והניף לעברו ידית של טוריה מתוך כוונה לפגוע בו, תוך כדי כך נפגעה קלות ידו של המערער והמנוח מעד ונפל על גבו. המערער הוציא את הידית מידי המנוח שהיה שרוע על הרצפה, דקר אותו וגרם למותו. בשעתו הורשע המערער ברצח אך ביהמ"ש העליון המיר את ההרשעה מרצח להריגה והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לגזירת העונש. ביהמ"ש הטיל על המערער שבע שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. רוח הלחימה ששררה בין שתי הקבוצות הניצות לא השאירה מקום לספק כי לקטטה שהתחילה בשל דבר לא רציני עלול להיות המשך רציני יותר. יושבי בית הקפה ובכללם המערער ראו מרחוק את הקבוצה היריבה מתקרבת אליהם עם מכשירי תקיפה והמערער יכול היה למנוע את ההתכתשות ולעזוב את המקום. גם כאשר המנוח מעד ונפל לא ניצל המערער את ההזדמנות ולא התרחק מהמקום אלא השתמש בסכין כאמור. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. עו"ד משה אלון למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 6.9.84).

ע.פ. 24/84 - מדינת ישראל נגד אמיר אסעד

*זיכוי מעבירת אינוס (הערעור נדחה).

למתלוננת סדיקה שתי אחיות שהבכירה בהן ג'סון נשואה למשיב. הוא צעיר מסדיקה וגם קטן ממנה באופן פיסי. למשיב נולד בן מאשתו ג'סון. סדיקה נשואה והנישואין שלה לא עלו יפה ואז נקטה בהליכי גירושין. אבי האחיות הוא דודן של המשיב ובארבע השנים לפני המעשה נשוא הערעור גר המשיב בבית דודו ונחשב כבן בית במשפחה. בעת קטיף הדרים של אבי המשפחה יצאו המשיב, דודו, סדיקה וג'סון לעבודת הקטיף. בסוף היום ג'סון הלכה הביתה, המשיב וסדיקה יצאו לכוון אחד והדוד לכוון אחר. באשר לאירועים שארעו כשסדיקה והמשיב הלכו בנפרד חלוקות הגירסאות. סדיקה טוענת כי המשיב קשר אותה ובעל אותה בניגוד לרצונה ואילו המערער הכחיש זאת במשטרה אך לא מסר עדות בביהמ"ש. המנעותו מלמסור עדות נובעת לטענת הסניגור, מכך שהמשיב מצא עצמו במילכוד. אם יתברר שנתקיימו יחסים מרצון הרי לפי מנהגי העדה תרצח סדיקה, ואם יתברר שנתקיימו יחסים מאונס ידרש המשיב להתגרש מאשתו ולשאת את סדיקה. לפיכך החליט המשיב שלא לעלות על דוכן העדים ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. בינתיים החליטו בני המשפחה לחזור בהם מהתלונה במשטרה נגד המשיב. סדיקה הודיעה שאינה חוזרת מגירסתה
העובדתית אך היא סולחת למשיב. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות זיכה את המשיב מאשמת האונס והערעור על כך נדחה.
העובדה שנאשם במשפט פלילי נמנע להביא ראיות אינה מחייבת את ביהמ"ש לקבל כמהימנות את ראיות התביעה. התובעת מסכימה שאילו נקבע בפסק הדין ממצא חד משמעי שאין מאמינים לגירסת סדיקה, ממצא המבוסס על התרשמות, לא היה מקום לערעור. אך במקרה דנן, כך טוענת התובעת, פירט אחד משופטי הרוב את השיקולים שהביאו אותו שלא להאמין למערערת, ובכגון דא רשאי ביהמ"ש לערעורים להעביר את השיקולים תחת שבט ביקורתו. ניתן להניח שהדין עם התובעת, אך שאלה היא אם מסקנותיו של השופט השני משופטי הרוב מבוססות על ממצאי התרשמות, ואפילו אין הדבר כך הרי אין להתערב במסקנות שופטי הרוב ולומר שאינן עומדות במבחן ההגיון, אם כי ניתן היה לחלוק עליהן. ביהמ"ש העליון ניתח אף הוא את העדויות השונות והגיע למסקנה שכל השיקולים יחדיו יש בהם, במשקלם המצטבר, להכריע לצד הזכות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין, הוסיפה המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' ביילין למערערת, עו"ד נ. צהל למשיב. 15.10.84).

בר"ע 530/84 - בלהה שפר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המבקשת הורשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים וביהמ"ש דן אותה לשלושה חדשים מאסר בפועל ושלושה חדשים מאסר על תנאי. כן נפסלה מהחזקת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי ולתשלום קנס של 25,000 שקלים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור נימק את בקשתו בשניים אלה: מידתו של חוסר הזהירות שנתגלתה, לרבות ענין הרשלנות התורמת מצד הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה; אישיותה ופועלה של המבקשת. ביהמ"ש העליון קבע בעבר באלו נסיבות תוענק רשות ערעור אחרי שהענין נדון בשתי ערכאות ואין המקרה דנא בא בגדר המקרים יוצאי הדופן שבהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני הערכאה השלישית.
גם לגוף הבקשה אין נימוק להתערבות ביהמ"ש העליון. בתי המשפט מופקדים על קביעת נורמה עונשית בענין תאונות הדרכים, שיש בה כוח מרתיע. כל מקרה נבחן לאור נסיבותיו ויש ללמוד לצורך מידת העונש מה דעת המחוקק על הנושא. כאן קיים עונש מינימום ואפשר שעונשי המינימום שנקבעו הם ביטוי לחרדה של המחוקק לנוכח התרבותן של התאונות, שהרי אילמלא זאת לא היה נקבע עונש מינימום שאיננו מקובל בדרך כלל בדיני העונשין פרט למקרים ספורים. חרדה זו של המחוקק צריכה להיות אחד השקולים המדריכים את ביהמ"ש בבואו לגזור את העונש. אין אנו דנים בעבירה הכרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות אלא בעבירה שביטוייה באופן החנהגותו של הנוהג ברכב ומבחינה זו לא יכולים עברו או,תכונותיו האישיות של האדם הנוגע בדבר להיות בעלי משקל מכריע. אין ביהמ"ש פטור מן ההתאמה של העונש לכל מקרה אינדיבידואלי, אך עליו לשוות נגד עיניו את אמת המידה העונשית אשר אליה כיוון אותו המחוקק בקבעו את העונש המינימלי. על כן אין להעניק רשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מאיר שכטר למבקשת, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 6.11.84).

בג"ץ 306/84 - קולט וילפרוינד נגד אלכסנדר וילפרוינד

*החזרת קטין שהוברח ע"י האב מצרפת (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי) העותרת והמשיב נישאו בנישואין דתיים ואזרחיים בצרפת ונולד להם בן בשנת 1980 (להלן: הקטין).

הנישואין לא עלו
יפה והעותרת פתחה בהליכי גירושין בבית משפט בצרפת ובהליכים אלה נכחו המשיב ופרקליטו. ביהמ"ש הורה ב- 1983 על גירושי בני הזוג והעניק לאם את המשמורת על הקטין תוך הענקת זכויות ביקור לאב. כן הורה ביהמ"ש כי אסור על אחד ההורים להוציא את הקטין מצרפת ללא הסכמתו המפורשת של ההורה האחר. על החלטה זו ערער המשיב בצרפת והערעור תלוי ועומד. בפברואר 1984 נטל המשיב את הקטין והביאו לישראל. לטענתו הסכימה העותרת כי הקטין יתלווה אליו לישראל לביקור משפחתי ולטענתה לא הסכימה. כך או כך, המשיב לא החזיר את הקטין לצרפת אלא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי לצוות על השארת הקטין בחזקתו וניתן במעמד צד אחד צו המורה על שמירת המצב הקיים. העותרת הגישה כתב הגנה לביהמ"ש המחוזי ובמקביל פנתה לבג"ץ כי האב ישיב לה את הקטין. העתירה נתקבלה.
חרף המחלוקת העובדתית באשר לנסיבות נטילתו של הקטין לישראל, אין ספק כי לפנינו מקרה מובהק של חטיפה ולו בשל העובדה כי המשיב לא חזר עם בנו בגמר החופשה לצרפת. כיון שמדובר בנטילת קטין שלא כדין מוסמך בג"ץ לדון בעתירה. בהפעילו את שיקול דעתו יוצא בג"ץ מתוך נקודת המוצא כי על החוטף להשיב את החטוף לזכאי להחזיק בו, ורק במקרים יוצאי דופן שבהם עצם העברת הקטין כשלעצמה עשויה לגרום לקטין נזק של ממש, יהא זה מן המוצדק להשאיר את הקטין בידי חוטפו תוך ששאלת המשך החזקתו תדון בבית משפט ישראלי. במצב דברים רגיל יועבר הקטין מידי חוטפו ויוחזר למקום מושבו תוך שביהמ"ש הזר יכול ליתן דעתו לשאלת ההחזקה במסגרת ההליכים שיתנהלו בפניו. בענייננו אין חשש מפני החזרת הילד לאמו.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. עו"ד ד. חסן לעותרת, עו"ד ג. היכל למשיב. 6.10.84) .

ע.א 192/83 - אל על בע"מ נגד משה ושפרה נעמת ורשות שדות התעופה

*אחריות חברת תעופה לנזק שנגרם למטען (הערעורים נתקבלו).

המשיבים משה ושפרה נעמת (להלן: נעמת) עלו לארץ מאפגניסטן בשנת 1978 ובדרכם, במטוס של אל על, נעלמה חבילה שהכילה שטיח יקר ערך. מטענם שכלל 10 חבילות, הוטען בטהרן ורק 9 תגיעו ליעדם במסוף המטענים בנתב"ג (להלן ממ"ן). בשל אבדן השטיח תבעו המשיבים את אל על, את רשות שדות התעופה (להלן: הרשות) ואת ממ"ן. על הנושא חל חוק התובלה האווירית והאמנה הבינ"ל בדבר הובלה אווירית. עפ"י סעיף 22 לאמנה קיימת הגבלה של סכום לחיוב המוביל באשר לאובדן מטען, ולפי סעיף 25 לא תחול ההגבלה אם נעשתה הצהרת ערך מיוחדת ושולם תשלום מיוחד עבור ההובלה, סויג שלא התקיים במקרה דנן, או אם הוכח כי "הנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המוביל... שנעשו... מתוך לא איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים...". בפני בימ"ש השלום באו ראיות בדבר נוהלי העבודה בנתב"ג מרגע נחיתת המטוס ועד שהטובין מגיעים למחסני ממ"ן. מתברר כי מעת הורדת המטען מהמטוס ועד שהוא מגיע לממ"ן אחראים להובלה עובדי הרשות. בימ"ש השלום קבע כי הנוהלים של הובלת המטען לא היו תקינים, בהתחשב במכת הגניבות ששררה בנתב"ג וכן הניח ביהמ"ש כי המטען החסר הגיע לנתב"ג וכי טופל בו בהתאם לנהלים ואלה כאמור לקו ברשלנות. על יסוד כל הממצאים חייב ביהמ"ש את אל על במלוא הנזק, בקבעו שהסייג בדבר תשלום מוגבל אינו חל באשר הטיפול היה "מתוך לא איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים...". את התביעה נגד הרשות דחה ביהמ"ש בציינו כי לא הוכח שהמטען נמסר לרשות.
אל על ערערה הן על כך שחוייבה במלוא התשלום ללא ההגבלה לפי סעיף 22, היינו על כך שנקבע שחל הסייג של סעיף 25, והן על כך שהרשות לא חוייבה יחד
עמה. טענתה היתה כי אם הניח ביהמ"ש שהמטען טופל בהתאם לנהלים הרי בהתאם לנהלים אלה מועבר המטען מהמטוס לממ"ן ע"י עובדי הרשות. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור במובן זה שקבע כי אין לומר שאל על התנהגה "מתוך לא איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים..." ועל כן אין לחייבה אלא בסכום המוגבל לפי סעיף 22 לאמנה, ויחד עם זאת קבע כי עובדי הרשות הם שטיפלו במטען, ובהתחשב בכך שהרשות לא נקטה אמצעי זהירות מתאימים למרות מכת הגניבות ששררה בנמל התעופה יש לחייב את הרשות לשלם למשיבים את יתרת מלוא הנזק. (בפני השופטים: ד. לוין בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין, הוסיפו השופטים בך וגולדברג. עו"ד יעל שפר לאל על עו"ד ד' גיורא לנעמת, עו"ד גב' לאה מרגלית לרשות שדות התעופה. 9.11.84).

ע.א. 765/83 - אליקשווילי אברהם נגד מפעל הפיס וגרגלי גיאורג

*תביעה לזכייה בלוטו בטענה כי הטופס שזכה נגנב מהתובע (הערעור נדחה).

המערער טען כי טופס לוטו שעלה בגורל היה שלו, נחטף ממנו והגיע למשיב השני (להלן: המשיב) ולפיכך הזכיה שייכת לו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל כמהימנה את גירסת המערער והערעור נדחה.
ביום הרלבנטי בדק המערער יחד עם בן דודו ובעזרת צעיר אלמוני אם זכה בלוטו וכאשר בידיו היו אחד עשר שוברים ושלושה מהם נמסרו לצעיר האלמוני. הלה בישר למערער כי אחד מהם הוא בין הזוכים ואז נעלם האלמוני עם התלוש הזוכה. המערער פנה מיד למספר דוכנים למכירת פיס בחיפה ואחר כך למשטרה ונערכו חפושים אחר הצעיר אך הוא לא נתגלה. תחילה גרס המערער כי רכש כרטיסי לוטו רק בחיפה ובטירת הכרמל, אך כעבור יום ואחרי שקרא בעיתון כי הכרטיס הזוכה נרכש בנהריה "נזכר" לדבריו בעקבות שיחה עם אשתו, כי רכש עוד שלושה כרטיסים בנהריה. אשת המערער לא העידה במשפט. ביהמ"ש קבע כי המערער לא הוכיח שרכש את טפסי הלוטו בנהריה, לא הוכיח מספרו של השובר שנגנב לטענתו ומנין נרכש, ומאידך קיבל את העדות מטעם המשיב בענין דרך הגעתו של השובר לידיו. בערעור ביקש המערער שיורשה לו לפתוח מחדש את פרשה הראיות אך אין מקום להחזיר את העניינים לראשיתם ולהורות על גביית עדויות חדשות שאין בהן לפי מהותם כדי לנגוע במישרין בעיקר והוא ההוכחה מהו התלוש שנגנב כביכול מידי המערער. לגוף הענין, משהוכח כי המשיב מחזיק בתלוש של הכרטיס הזוכה, רבץ הנטל על המערער להוכיח כי התלוש היה בידיו, כי נגנב וכי התלוש שבידי המשיב הוא התלוש הנגנב. את אלה לא הוכיח.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. ברגר למשיב. 25.9.84) .

ע.א. 654/83 - זאב מושקוביץ ואח' נגד משה אברבנאל ואח'

*חקירת מומחה על תצהירו (הערעור נדחה).

המשיבים רכשו מהמערערים דירה וביוני 1979 הגישו תובענה נגד המערערים על סכום של 845,000 ל"י עבור תיקון פגמים שנתגלו בדירה. במשך השנים נעשו נסיונות ע"י הצדדים להגיע להסדר ונתקיימו מדי פעם ישיבות תזכורת. במהלך התזכורות מינה השופט מומחה שיקבע את הוצאות התיקונים בדירה וגם הוא גרם לדחיות. כשהחל סוף סוף המשפט וכשהשאלה שנותרה להכרעה הצטמצמה לירידת ערכה של הדירה, הגיש ב"כ המשיבים לביהמ"ש חוות דעת של שמאי מקרקעין בה העריך את ירידת שווי הדירה. חוות הדעת נמסרה לעו"ד שייצג אז את המערערים, שבעה חדשים לפני מועד הדיון, וב"כ המשיבים פנה לב"כ המערערים דאז כשבוע ימים לפני הדיון וביקש לדעת אם ברצונו לחקור את המומחה ואם עליו להזמינו לביהמ"ש. תשובתו היתה שאין הוא מתכונן לחקור את המומחה ואין צורך להזמינו. כאשר החל הדיון בביהמ"ש אמר ב"כ המערערים "אין אני יכול להתנגד
לחוות דעתו של... ומבקש לחקור אותו". לפיכך ביקש לדחות את הדיון אך ב"כ המשיב התנגד. כן ביקש ב"כ המערערים לדחות את הדיון כי לא היה לו מספיק זמן לשוחח עם מרשו בשל פטירת אשתו של עוה"ד חודש וחצי לפני הישיבה. ביהמ"ש דחה את בקשת ב"כ המערערים לדחות את הדיון כדי לזמן את השמאי לחקירה או כדי לאפשר הופעת המערער שהיה אמור להיות עד ההגנה היחיד מטעם המערערים. ביהמ"ש נתן פסק דינו בו חוייבו המערערים בתשלום הסכום שקבע השמאי עבור ירידת ערך הדירה וכן הסכום שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש עבור התיקונים בדירה.
בערעור תוקף ב"כ המערערים את החלטת ביהמ"ש שלא להעתר לבקשת הדחייה. לטענתו לא היה ביהמ"ש רשאי, עפ"י לשונו של סעיף 26(א) לפקודת הראיות, שלא להעתר לבקשה לחקור את השמאי, שכן הזכות לחקור מומחה הינה מוחלטת ואין לביהמ"ש כל שיקול דעת באשר למניעת החקירה. אמנם לא הזמין ב"כ המערערים את השמאי לחקירה, אולם לא היתה עליו חובה להזמינו או להודיע מבעוד מועד על כוונה לחוקרו, ודי בכך כי ביקש בקשתו ביום הדיון. אכן, הזכות לחקור את המומחה כאמור היא מוחלטת, אך מי שמבקש לעשות שימוש בזכות זו, צריך להודיע בעוד מועד לבעל הדין שכנגד על רצונו לחקור את המצהיר או את נותן חוות הדעת ולבקש התייצבותו בשעת הדיון, שאם לא עשה כן ייראה כמי שוויתר על החקירה. על אחת כמה וכמה אם הודיע כי אין ברצונו לחקור את המומחה כפי שהיה בענייננו.
ב"כ המשיבים אמר בסיכום טענותיו כי "לא יתכן שתוך תקופה של חודש וחצי לא התאושש חברי המלומד מההלם" בשל פטירת אשתו, וה"תירוץ הנ"ל אינו מתקבל על הדעת" ו"אינו אמת". ביהמ"ש העליון ציין כי טעון אשר כזה חרג מן הטעם הטוב ומקומו לא יכירנו ביחסים המקובלים בין עורכי דין בהופעותיהם בבתי המשפט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. אלטר למערערים עו"ד א. טויסטר למשיבים. 18.11.84).

ב.ש. 965/84 - סארי נבי עלי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם אחרים בשלושה מקרים של אספקת סמים וכן הדחת קטין לסמים מסוכנים ונסיון לשדל להוביל נשק ללא רשות. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור אינו חולק על כך שבידי התביעה ראיות לכאורה, אך הוא סבור כי יעלה בידו לסתור אותן. כן סבור הסניגור כי כשמדובר בעבירות אספקת סם, להבדיל ממסחרבסם, אין הצדקה לנהוג עפ"י המקובל לענין מעצר העוסקים בסמים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכל אשר נטען ע"י הסניגור. החומרה של עיסוק בסמים בהזדמנויות שונות גוברת על ידי כך כי העבירות בוצעו כאשר העורר היה אסיר ברשיון ובעבר כבר הורשע בעבירת סחר בסמים. מכאן כי העורר מסוכן ואם יורשה להלך חופשי עשוי הוא להמשיך בעיסוקו.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אבו-גוש למערער, עו"ד גב' ב. ליבבה למשיבה. 7.11.84).

ב.ש. 938/84 - גבאי רואי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום תהליכים (סחיטה)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר הואשם בעבירות של סחיטה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. יחד עם המבקש הואשמו שבעה נאשמים אחרים וכל אלה שוחררו בערובה. עררו של המערער נתקבל. חלקו של העורר עפ"י האמור בכתב האישום אינו חמור במידה ניכרת, משל האחרים, ועל כן יש בכך, בצרוף העדר עבר פלילי משמעותי ומצב בריאותי לקוי, כדי להצדיק את שחרורו.