ע.א. 632/81 - אפרים בן יעקב וחברת ומנורה נגד מיכאלי יעקב
*אחריות בנזיקין עקב תאונה בהעמסת מיכל וגובה הפיצוי(הערעור נדחה).
א. המשיב היה צריך להעביר מיכל רב היקף וכבד משקל. הוא שכר את הנתבע, בעל משאית והמיכל היה אמור להיות מועמס על המשאית באמצעות מנוף המותקן על המשאית והמופעל בכח מנועה. המערער קשר את המיכל למנוף לצורך הטענתו על ארגז המשאית, והוא שתימרן את הרמת המיכל והנחתו על ארגז המשאית כשכל האביזרים היו של המערער. בעת תימרון הרמת המיכל והנחתו על ארגז המשאית ניצב התובע (המשיב) בארגז. כדי לאפשר המשך התימרון והשלמת המלאכה הלך המערער לחפש קרש שיתמוך במיכל. אותה עת השתחרר המיכל מאונקל המנוף, נפל ופגע ברגליו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אחראי לתאונה, ועם זאת ייחס למשיב אשם תורם שהתבטא בכך שהסתכן והתקרב למיכל לפני שנסתיימה פעולת התמרון. אי לכך חולקה האחריות %80 למערער ו- %20 למשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע בגין הפסד השתכרות 150,000 שקל. הערעור נדחה.
ב. לענין האחריות טוענים המערערים שאין המערער אחראי לנפילת המיכל והם מסתמכים על כך שהמשיב מסר בכמה הזדמנויות גירסות שונות בקשר לפרטי האירוע. ברם, אי ההתאמה בין הגירסות של המשיב לא נעלמה מעיני ביהמ"ש המחוזי וחזקה שהדברים נלקחו בחשבון כשנשקלו העובדות ומהימנות העדים. ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הדרגה הראשונה המבוססות על חומר ראיות מהימן. מסקנת ביהמ"ש המחוזי אינה נשענת רק על עדות המשיב אלא יש לה ביסוס איתן במכלול הראיות ואף בגירסתו ועדותו של המערער עצמו.
ג. העובדה שביהמ"ש המחוזי קבע את העובדות גם על פי עדות המערער אינה מחייבת לקבל את דבריו במלואם, לרבות סברתו כי המשיב הספיק לגעת במיכל לפני נפילתו. ביהמ"ש המחוזי קבע באופן פוזיטיבי את אשר אירע ורשאי היה בהערכת הראיות לקבל חלק מדבריו של המערער ולהסתייג מדברים אחרים שהשמיע, מה גם שהם בגדר השערה ולא עדות של ממש.
ד. אשר לטענת המערערים שיש להחיל על הדיון את סעיף 54 לפקודת הראיות מכיון שביהמ"ש המחוזי סמך על עדותו היחידה של המשיב מבלי לנמק מה הביא אותו להסתפק בעדות יחידה זו - לא מדובר בעדות יחידה שנפסק על פיה, אלא פסיקה הנסמכת על עדויות שני בעלי הדין שאינן מכחישות זו את זו בשאלות המכריעות. אין לקבל את בקשת המערערים להגדיל את שעור האשם התורם של המשיב. המערערים מסתמכים לצורך כך על עובדות אשר נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. לא נקבע כי המשיב היה בקי בעבודות מסוג זה ומאידך מתוך מהלך האירועים עולה שהמערער ידע על המצאותו של המשיב על ארגז המשאית. גם אין נפקא מינה שהמערער היה רחוק מהמשאית ברגע התאונה, שהרי לא צריכה להיות סימולטניות בין המעשה המהווה הפרת חובת הזהירות לבין רגע קרות הנזק ובלבד שהתקיים הקשר הסיבתי ביניהם.
ה. אשר לגובה הפיצויים - ביהמ"ש קבע סכום גלובלי של 150,000 שקלים בגין אובדן כושר השתכרות ואין לומר שהסכום גבוה מדי. למשיב נקבעה נכות של %20 לצמיתות, הוא נעדר חצי שנה מעבודתו והמשיך לקבל משכורת מלאה ולאחר מכן המשיך לעבוד במקום עבודתו ואח"כ עבר למקום עבודה אחר ואינו מרוויח פחות מאשר הרוויח קודם. אולם, בהתחשב במצבו הגופני של המשיב קיים סיכון כי ביום מן הימיםיפלט ממקום עבודתו ואז עשוייה מגבלתו הפיזית לעלות לו בצמצום מרחב אפשרויות התעסוקה שלפניו. שאלה אחרת היא אם בכל הנסיבות אין הסכום הגלובלי שנפסק גבוה מדי ואולם ביהמ"ש העליון נמנע מלהתערב בשאלות התלויות באומדנו של השופט או בהתרשמויותיו. הסכום שנפסק אינו גבוה בצורה מופרזת וחריגה שתצדיק התערבות.
ו. לענין הוצאות המשפט בביהמ"ש העליון - המשיב הגיש ערעור שכנגד וחזר בו, אך עובדה זו מקהה רק במידת מה את העובדה שהמשיב בחר להגיש ערעור שלא היה בו ממש מלכתחילה והטריח בטענותיו והשגותיו בדברי הסיכום שבכתב הן את בעל דינו והן את ביהמ"ש. עובדה זו צריכה להתבטא בפסיקת ההוצאות ולכן ייפסקו הוצאות חלקיות בלבד.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גילאור למערערים, עו"ד נבותלמשיב. 19.11.84).
ע.א. 827/82 - קצין התגמולים נגד רחל ומסעוד לוי
*מידת ההוכחה שמחלה נגרמה עקב השירות בצה"ל(הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי ולוין נגד דעתו החולקת של השופט ברק) .
השופט בייסקי (דעת הרוב):
א. החיילת המנוחה חנה לוי ז"ל גוייסה לשירות פעיל בצה"ל באוגוסט 1976 בפרופיל 97 ובחודש פברואר 1977 נתגלתה אצלה מחלת לימפומה - שהיא מחלה ממארת התופסת את מערכת הדם, מח העצם ובלוטות הלימפה. היא נותחה ונפטרה תוך מספר חודשים. ההורים תבעו להכיר בכך שמותה של הבת נגרם עקב שירותה בצה"ל, קצין התגמולים וועדת הערעור דחו את תביעתם, התביעה נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי, וערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי וד. לוין, בפסק דין מפי השופט בייסקי, כנגד דעתו החולקת של השופט ברק.
ב. חוק משפחות חיילים שנספו במערכה קובע בסעיף 2ב' כי "לענין חוק זה חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה... שאירעו בתקופת שירותו רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר". בחוות דעת שנכתבה ע"י מומחה לאנקולוגיה נאמר כי "מחלת לימפומה היא מחלה ממארת... ידוע שיש שכיחות גבוהה אצל יוצאי צפון אפריקה... בנוסף המחלה מופיעה במצבים... כתוצאה מטיפולים ציטוסטיים ומנות של הקרנות רנטגן. למרות נסיונות רבים להוכיח שמדובר במחלה עקב וירוסים, עדיין לא הצליחו להוכיח זאת וגם אין עדות שמחלה זו היא מדבקת... לכן אין קשר סיבתי או גורמי בין שירותה בצה"ל והופעת המחלה". בחוות דעת נוספת נאמר כי "תרופות מסויימות... ארוכה יכולות לגרום למחלה זאת אך היא לא קיבלה תרופות כאלה. הקרנות רנטגן... המנוחה לא קיבלה קרינת רנטגן". המערער וועדת הערעורים סברו כי יש בראיות הנ"ל כדי לסתור את ההנחה שקבע המחוקק בסעיף 2ב וכי עלה בידי המערער להוכיח "היפוכו של דבר", היינו שאין קשר בין שירותה הצבאי של המנוחה לבין המחלה ממנה נפטרה. ביהמ"ש המחוזי היה בדעה כי לא די בהוכחה שלילית כי שום גורם סיבתי הקשור בשירות הביא למחלה וכי כדי לשלול את ההנחה שבסעיף 2ב' הנ"ל הכרחי הוא "להוכיח פוזיטיבית קשר ספציפי, להבדיל מקשר סיבתי טיפוסי, בין השירות ובין הפגיעה". מכיון שבמקרה דנא לא הוכח אפילו קשר סיבתי טיפוסי משכנע לסתירת ההנחה של סעיף 2ב' לחוק ולא נשללו כל הגורמים החיצוניים אלא רק אלה הקשורים בשירות, ממילא רואים את המנוחה כמי שמתה עקב השרות, לאמר שהוכח כי מתה ממחלה שאירעה בתקופת השירות.
ג. הדעה כי רק ממצא פוזיטיבי על גורם ספציפי אמר, שאינו קשור בשירות, הוא בלבד יש בכוחו לסתור את ההנחה שבסעיף 2ב' לחוק ולהוכיח "היפוכו של דבר", הלכה שנקבעה ע"י מספר שופטים בביהמ"ש העליון, יש להסתייג ממנה כפי שהסתייגו ממנה מספר שופטים בביהמ"ש העליון. גם הוכחה על דרך השלילה או האלימינציה עשוייה במקרים מסויימים להיות מספקת ובלבד שהראיות שהובאו יש בהן כדי לסגור את מעגל האפשרויות הסבירות המוכרות ברפואה ולשכנע כי שום גורם מגורמי השירות, הישירים או הנסיבתיים, לא יכלו להיות גורם המחלה.
ד. החזקה האמורה מעבירה מלכתחילה את נטל השכנוע על קצין התגמולים, והמבחן מתי יוצא האחרון ידי חובתו, נקבע, כמו בכל משפט אזרחי, בתום הדיון עפ"י מאזן ההסתברויות בין אם מדובר בעובדה חיובית ובין אם מדובר בעובדה שלילית. במקום שקיים שוויון באסכולות רפואיות ונוצר תיקו בין כמות הראיות של שני הצדדים, יד התובע על העליונה בניגוד למצב שהיה מתהווה בתביעה אזרחית רגילה, באשר עפ"י מצוות המחוקק נטל השכנוע נותר עד הסוף על קצין התגמולים.
ה. מבחינת כמות הראיות עלה בידי המערער לסתור את החזקה שבחוק ולהוכיח בוודאות הנדרשת כי במקרה הקונקרטי דנא לא נגרמה המחלה ולא הוחמרה עקב שירות המנוחה בצה"ל. חוות הדעת היחידות שבאו בפני ביהמ"ש היו אלה שהובאו ע"י המערער. יחד עם חוסר המידע המדעי בדבר הגורם הוודאי של המחלה, הוזכרו אינדיקציות שיש בהן להצביע על שכיחות גבוהה יותר להופעתה, כגון טיפול תרופתי מסויים ואולי גם הקרנות רנטגן ולגבי אלה הוכח כי המנוחה לא קיבלה כל טיפול תרופתי כזה וגם לא היתה נתונה להקרנות רנטגן. מה שחשוב יותר כי אף שהמדע הרפואי טרם גילה מקורה של המחלה, ידוע כבר מה אינו גורם למחלה ובנידון זה אמר המומחה כי בסוג זה של המחלה כל הגורמים שיכולים להופיע בשירות לא גורמים לסוג זה של המחלה. נמצא פי המערער כיסה, אם כי על דרך השלילה, את כל השטחים מבחינתה של המנוחה.
ו. אכן יש לתת לחוק בו אנו עוסקים פירוש ליברלי לטובת הנפגע ואולם גם פירוש ליברלי כזה אין משמעותו חסימת דרכו של קצין התגמולים להוכיח כי מחלה שגורמיה אינם ידועים עדיין למדע הרפואה בכל זאת לא נגרמה עקב השירות, אלא אם כן הוא יוכיח גורם ספציפי אחר שגרם למחלה. מדברי המומחה ניתן להבין כי הוא מוציא את האפשרות שוירוסים או הדבקה עשויים להיות גורמי המחלה, כיון שנעשו בהקשר זה נסיונות רבים להוכיח קשר כזה והדבר לא הצליח. משמע, גם ביחס לשניים אלה מצוייה הוצאה שלילית לאחר נסיונות וניסויים, הסוגרת את המעגל של אפשרויות סבירות. השימוש במלים ע"י המומחה "עדיין לא הצליחו להוכיח זאת" אינה משנה את התוצאה השלילית של הניסויים הרבים שנעשו וזוהי הוכחה שלילית מספקת בגדר הליך אזרחי כגון זה.
השופט ד. לוין: מסכים.
השופט ברק (דעת מיעוט) :
נטל השכנוע מוטל על קצין התגמולים להראות "היפוכו של דבר". כפי שהראה השופט בייסקי עשוי קצין התגמולים לצאת ידי חובתו גם בלא ראיה פוזיטיבית כי המחלה נגרמה ע"י גורם מסויים אחר, ובלבד שיראה כי מעגל האפשרויות הסבירות נסגר וכי שום גורם מגורמי השירות לא יכלו לגרום למחלה. בענייננו, המומחה לאנקולוגיה העיד כי "למרות נסיונות רבים להוכיח שמדובר במחלה עקב וירוסים, עדיין לא הצליחו להוכיח זאת וגם אין עדות שמחלה זו היא מדבקת". נמצא כי עדיין קיימת אפשרות שהמחלה נגרמת עקב וירוסים והיא מדבקת. מכאן כי "מעגל האפשרויות הסבירות" לא נסגר. על כן אין לומר שקצין תגמולים הוכיח "היפוכו של דבר". נראה איפוא כי לענין מחלת הסרטן שגורמיה אינם ידועים, ואין הוכחה או עדות שהמחלה אינה נגרמת ע"י וירוס ואינה מדבקת, כפות המאזניים מאוזנות וקצין התגמולים לא עמד בנטל המוטל עליו. גם המבחן של מאזן ההסתברות האזרחי לא יסייע בידי קצין התגמולים, שכן כאשר נקבע כי גורמי המחלה אינם ידועים, לא ניתן לקבוע שום ממצא על יסוד שיקולים של הסתברות ושוב פועלת חזקת סעיף 2ב' לחוק כנגד המערער.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ד. לוין. עו"ד גב' נילי ארד למערער, עו"ד אורן למשיבים. 11.11.84).
ע.פ. 627/82 - אמנון עבדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. המערער והמנוח היו ידידים משנים ובשנת 1981 התפתחו יחסי חברות וקרבה בין המנוח לבין אחותו בת ה- 16 של המערער. כתום שמונה חדשי ידידות החליטה האחות לנתק את יחסיה עם המנוח. האחות סיפרה למערער כי המנוח לקח אותה לדירתה, נתן לה "כדורים" כדי שתהיה מעורפלת ואחר כך אנס אותה וכן צילם אותה כשהיא עירומה. גירסת המנוח היתה כי האחות העלילה עליו. המשטרה חקרה בענין והגיעה לכלל מסקנה כי תלונת האחות אינה נכונה. באוקטובר 1981, ביום שבת, רשם המערער בדף מיומנו דברים בקשר לחקירה הנ"ל וסיים בדברים הבאים: "לרגע אני חושב... השוטרים המניאקים חושבים שזה נסגר... לכן אני לוקח את החוק בידים...". את המכתב מסר המערער לאחיו ועזב את ביתו כשהוא אומר לאחיו "תפתח אותו לאחר חצי שעה". המערער הלך לביתו של המנוח ולא מצא אותו, ונטל משם שני רימוני רסס. אותה שעה היה המנוח בדירת אחותו הנשואה, והמערער הגיע לאותו בית וכשנכנס שלף ניצרה של אחד הרימונים ודרש מכל הנוכחים לצאת. כעבור שעה ארוכה נשמע רעש פיצוצים מתוך הדירה. המנוח נהרג במקום והמערער נפצע קשה ולאחר טיפול נשאר בחיים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה והערעור על כך נדחה.
ב. הסניגור טען כי לא נתקיים יסוד ההכנה שכן הרימונים שנשא המערער על גופו היו שייכים למנוח והמערער נטלם מדירתו של זה. אין בעובדה זו כדי לשנות דבר, שהרי העובדה בעינה עומדת כי בצאתו לחפש את המנוח הצטייד המערער בשני רימוני רסס המהווים נשק קטלני ושבסופו של דבר נעשה שימוש בהם. בכך מתקיים יסוד ההכנה לפי סעיף 301 לחוק העונשין.
ג. טוען הסניגור כי לא הוכח שהמערער ביקש לגרום למותו של המנוח. לטענתו כוונת המערער היתה כי המנוח יתן לו את הפילם וגם כשהפעיל את הרימונים כוונתו היתה לסייע למנוח להתאבד כשהוא מבקש לקפח את חייו יחד עמו. הסניגור ביקש להסתייע בחוות דעת רפואית הקובעת כי אמנם המערער לא היה בעת המעשה חולה במחלה נפשית כלשהי והיה אחראי למעשיו במובן אחריותו הפלילית, אך לדעת הרופא לא התכוון המערער להרוג את המנוח, אלא שהקשר הרגשי שהיה לו עם המנוח ותחושת בוגדנותו במעשה שעשה לאחותו הביאו אותו לכלל רצון כי השניים יתאבדו יחדיו. לטענה זו אין יסוד בחומר הראיות. מומחיותו של הרופא היא בתחום שבו התבקש לחוות דעתו, היינו אם סובל המנוח ממחלת נפש ואם אחראי הוא למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. הקביעה מה היו כוונות המערער בעת המעשה ומה הרקע למעשה, נתונה לסמכותו של ביהמ"ש השומע את הראיות. על כוונתו האמיתית של המערער ניתן לעמוד מדבריו הוא עצמו בעדות שמסר בביהמ"ש ואין ספק כי בא אל המנוח כשבלבו החלטה נחרצת לקבל את הפילם או להמית את המנוח. אין זה כלל משנה מבחינת תוצאה הסופית אם המערער ביקש לגרום למותו של המנוח בלבד או שביקש להתאבד יחד עמו.
ד. הסניגור טוען כי יש לראות קינטור בשניים אלה: בדרך שבה ניהלה המשטרה את חקירתה, יחס הזלזול של קצין המשטרה כלפי המערער ואחותו והאמון שנתן בגירסת המנוח; האדישות של המנוח כשהמערער ביקש ממנו להחזיר לו את הפילם. גם טענה זו אין לקבל. יסוד הקינטור טומן בחובו גם מבחן סובייקטיבי וגם מבחן אובייקטיבי ורק כאשר מתקיימים שניהם במצטבר ניתן לומר כי גרימת המוות לא היתה בכוונה תחילה. ספק רב אם היה במקרה דנן, אפילו נקבל את תאור הדברים כפי שמציג אותם הסניגור, משום קינטור במובן הסובייקטיבי, אולם ודאי שאין בכל אלה כדי להצביע על קיומו של המבחן האובייקטיבי של הקינטור. השאלה היא אם ניתן לצפות לכך, שאדם סביר
אילו היה נתון במצבו של הנאשם הקונקרטי עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית שבה הגיב הנאשם. אין ספק שאדם מן הישוב ולמעשה כל אדם בר דעת לא היה מתנהג בנסיבות המקרה בדרך שבה נהג המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד ל. פיין למערער, עו"ד ח.לירן למשיבה. 11.11.84).
ע.פ. 696/84 - יורם אלבז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד(הערעור נדחה) .
א. המערער סיפר למאיר דהאן ואלברט עבאדה (להלן: "מאיר" ו"אלברט") כי בעל מכולת מסויים (המתלונן) נוהג לבוא מדי בוקר לעיסקו עם תיק המכיל הרבה כסף וכי אפשר בהזדמנות זו לחטוף את התיק. סוכם בין השלושה כי המעשה יבוצע ע"י מאיר ואלברט באשר המתלונן מכיר את המערער. באחד הימים הגיע המתלונן כהרגלו עם התיק ובעת פתיחת הדלת שם אותו על המדרכה. מאיר ואלברט חטפו את התיק תוך שימוש באלימות כלפי המתלונן בסמוך לחטיפה. מאיר הפך לעד מדינה ואילו אלברט הועמד לדין במשפט נפרד, הורשע ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל. המערער הכחיש כל קשר למעשה ומסר גירסאות סותרות במשטרה ובביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדותו של מאיר (עד המדינה) מהימנה עליו. השופט הזהיר את עצמו כי מסוכן להשתית הרשעה על עדותו של עד מדינה אך נחה דעתו כי העד אינו מעליל על המערער, אינו עויין וניתן לסמוך על דבריו.
ב. יחד עם זאת היה השופט ער לצורך בסיוע לעדותו של מאיר ואת הסיוע מצא באימרתו במשטרה של אלברט וזאת עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. אלברט לא העיד בביהמ"ש משום שבארבעה מועדים שנקבע כי הוא יובא להעיד, הצליח לחתוך את ורידיו במידה שמנעה את הבאתו לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי סבר כי נתמלאו התנאים המפורטים בסעיף 10א'(ב) לפקודת הראיות, שלפיהם, כדי לקבל אימרה לפי סעיף 10 צריכים להתקיים התנאים: שהעד סרב להעיד; ש"אמצעי פסול" הוא שהניע אותו מלהעיד. הערעור נדחה.
ג. הסניגור טוען כי שומה היה על המשטרה להשגיח על אלברט ולהביאו גם נגד רצונו לביהמ"ש כדי למסור עדות וכן כי אין ראיה שאמצעי פסול, היינו לחץ או איומים, הוא שהניא את אלברט מלהעיד. אין ספק כי סעיף 10א' לפקודת הראיות הוא חידוש המהווה סטייה חדה מכללי העבר ואל לו לביהמ"ש לעשות שימוש בסעיף זה בנסיבות מפוקפקות וכך אולי להרשיע אדם בעבירה שלא ביצע. ברם, בענין שבפנינו יישם השופט נכונה את סעיף 10א' וההגבלות שבסעיף 10א'(ב). לענין האמצעי הפסול המונע מהעד להופיע אין כל הגבלה לגבי מקור האמצעי או מטרת הפעלתו והשכנוע הנדרש לגבי התנאי בסעיף הנ"ל אינו חייב להתבסס על עדות המושמעת במשפט. די אם נשאב מנסיבות המקרה ומנסיון החיים מהם משתמע שימוש באמצעי פסול על העד שלא יופיע. אין זה רגיל כי אדם יגרום לעצמו פצעים מכאיבים, עד שנזקק לטיפול בבית חולים, אלא אם כן הוא חושש מתוצאה גרועה מזו הקשורה במתן עדות במשפט. על כן בדין סמך ביהמ"ש על ההודעה של אלברט כסיוע לעדותו של מאיר.
ד. אשר לטענה כי לכל היותר ניתן להרשיע את המערער בעבירת גניבה, להבדיל משוד, שכן כל מה שהמערער אמר למאיר ולאלברט כי בעל המכלת נוהג להעמיד את התיק על המדרכה בשעת פתיחת מנעול הדלת, משמע שניתן לחטוף אותו ללא שימוש באלימות - אמנם מלכתחילה התייחס הקשר לחטיפה גרידא, היינו לעבירת גניבה, אולם משגלש הביצוע בפועל לעבירת שוד עקב המכה שהונחתה על המתלונן בסמוך לחטיפה, נושא המערער באחריות לעבירת השוד. הנחתת המכה במהלך האירועים כפי
שהעיד עליהם המתלונן היוותה מעשה אפשרי ומסתבר במסגרת ביצועו של אותו קשר. כל שותף לקשר אחראי לכל מה שאחד משותפיו עשוי לעשות לקידום המטרה המשותפת ולכל מה שנובע, ולו גם אינצידנטלית, מן הביצוע כאחת האפשרויות הטבעיות.
אשר לעונש - שנתיים מאסר בפועל ושנה על תנאי, אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ברגר למערער, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 22.11.84).
ע.א. 449+492/81 - ברכה מגד נגד בן לב בע"מ
*אחריות בתאונת עבודה וגובה הפיצוי(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נתקבל בעיקרו).
א. המערערת עבדה כפועלת פשוטה בבית חרושת לבורסקאות של המשיבה. אירעה לה תאונת עבודה כאשר עבדה ליד מכונה לגיהוץ עורות. תפקידה היה להכניס גזרי עורות אל משטח מכונת הגיהוץ ולהשגיח שהעורות יהיו פרושים כהלכה ללא קפל או קמט. חברתה לעבודה היתה מפעילה את המכונה וקולטת את העורות המגוהצים. שעה שהמכונה היתה בפעולה הבחינה המערערת בקמט בעור שנפרש וכדי ליישר קמט זה הכניסה ידה מעל למגן המכונה ואז ירד חלק המכונה העליון על ידה הימנית. היא אושפזה למשך חודשיים ונותחה פעמיים. גם לאחר שהחלימה לא חזרה לאיתנה ולכושר עבודה מלא ונקבעה לה נכות צמיתה של %30 ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. בנוסף לאחוז הנכות האורטופדי סובלת המערערת מנכות פסיכיאטרית כששתי הנכויות במשולב מעמידות את הנכות הכללית על %40. ביהמ"ש קבע כי האחריות לתאונה רובצת על המשיבה אשר לא גידרה את המכונה כראוי וגם על המערערת וחילק את האחריות %85 על המשיבה ו- %15 על המערערת. שני הצדדים מערערים הן על חלוקת הרשלנות והן על ענין שיעורי הפיצויים והערעורים נתקבלו בחלקם כאמור.
. לענין האחריות לתאונה - בתאונת עבודה יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד. עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה וענין עפ"י נסיבותיו שמא אשם גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להלקח בחשבון. בענייננו, המכונה לא היתה מגודרת לבטח, ועצם העובדה שניתן היה להכניס יד לתוך המכונה מעיד על כך. המשיבה הפרה את החובה החקוקה ובנוסף לכך מהווה מחדלה זה של המשיבה, בהתקנת מגן בטוח, הפרת חובת זהירות המוטלת לפי פקודת הנזיקין. על כן המשיבה אחראית לנזק והשאלה היא מה מידת הרשלנות התורמת.
ג. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי העובדת הכניסה את ידה למכונה מעל המגן ולא מתחתיו, וכי אדם בוגר צריך היה להבין שהכנסת היד למכונה פועלת מעל למגן היא מעשה מסוכן שיש להמנע ממנו. המערערת עבדה בבית החרושת כארבעה חדשים. בדרך כלל עסקה בעבודה אחרת, אך לא היתה זו הפעם הראשונה שעבדה במכונה זו. היא קיבלה הדרכה כללית עם השתלבותה בעבודת המפעל והדרכה נוספת מאחת העובדות לפני שהחלה לעבוד במכונה. במפעל היו קיימות הוראות בטיחותיות שהעובדים היו מודעים להן ושעל פיהן אסור היה להכניס יד למכונה בעת פעולתה. צורת העבודה לא חייבה הכנסת היד למכונה במרוצת ההפעלה ואם היה צורך ליישר את הקמט בעור היה על העובדים להפסיק פעולת המכונה. בפסיקה הוצבו שני מבחנים עיקריים מבחינת האשם התורם: מבחנו של האדם הסביר אם היה נזהר יותר מן הנפגע; מידת האשמה של כל אחד מהצדדים. בהתחשב בשני מבחנים אלה עולה כי המערערת נהגה ברשלנות חמורה ויש להעמיד את הרשלנות התורמת שלה על %30 במקום %15 שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ד. לענין חישוב הנזק - אין להתערב בקריטריונים לחישוב הנזק שהנחו את ביהמ"ש המחוזי. באשר לחישוב האקטוארי של תשלומי המוסד לביטוח לאומי שיש לנכות
מהנזקים שנפסקו למערערת - ביהמ"ש המחוזי התבסס על דו"ח האקטואר שאינו ברור ויש להחזיר את הדיון בענין זה לביהמ"ש המחוזי שיקבל הבהרות למסמך ויקבע את הסכום הנכון שיש לנכות משעורי הנזק בגין תשלומי המוסד לביטוח לאומי.
ה. באשר להשגות ב"כ המשיבה לענין הקטנת הנזק - על הנפגע לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע. הוא אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד אשר היה יכול למנעו. אין דורשים מן הנפגע "שיצא מכליו" על מנת להיטיב את נזקו ולשפר את מצבו, אלא נדרש ממנו לעשות מאמצים סבירים כדי לשקם עצמו. השאלה היא אם בנסיבות המקרה דנא עשתה המערערת מאמצים סבירים על מנת להפחית את נזקה, והתשובה לכך היא שלילית.
ו. אמצעי ראשוני לשיקום אדם שנפגע הינו שובו לחיי עבודה תקינים. אין זה סביר שאדם יימנע מלשוב לעבודה במשך תקופה ארוכה וינצל את התאונה לצורך המנעות מעבודה והטלת נטל הפיצוי על אחר בין אם הדבר נעשה באופן מודע ומכוון ובין אם לאו. ביהמ"ש דלמטה קבע כממצא עובדתי כי מבחינה פיזית אין מניעה שהמערערת תעבוד. עיקר הקושי שמנע ממנה לשוב לעבודה הינו מצבה הנפשי, אך הנכות הנפשית שנפסקה אינה בשעור כזה המצדיק יציאה מוחלטת ממעגל העבודה. המערערת יכלה לחפש עבודה והעובדה שבמשך שנים רבות נמנעה מלעבוד למרות נסיונות השיקום של פקידת המוסד לביטוח לאומי מהווה הפרת חובתה להקטין את הנזק. משום כך יש להפחית %20 מהסכום שיקבע כשיעור הנזק בגין הפסד השתכרות.
ז. ב"כ המשיבה טען כי המערערת לא מילאה חובתה להפחית את הנזק גם בכך שלא מיצתה את האפשרויות הרפואיות שעמדו בפניה ולא הסכימה לעבור ניתוח שהוצע לה ע"י הרופאים. טענה זו אין לקבל. כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסכון הכרוך בניתוח ואם לאו, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים בשל סירובו לעבור ניתוח.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד חרלפ למערערת, עוה"ד צברי ובן ציון למשיבה. 20.11.84).
ע.א. 823/81 - שמואל רובינשטיין נגד מדינת ישראל
*ערעור על גובה שכ"ט (הערעור נתקבל).
למערער אירעה תאונה וביהמ"ש המחוזי פסק לו סכומי כסף נגד המדינה. הוגש ערעור וביהמ"ש העליון נתן פסק דין בהסכמה שלפיו נתקבל הערעור והסכום בגין הפסד השכר בעתיד הוגדל ב- %50. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע טענות וראיות של בעלי הדין כדי לקבוע חשבון סופי של הסכום המגיע למערער. בביהמ"ש המחוזי נחלקו בעלי הדין לגבי פרשנות ההסכם שהושג בערעור והיה צורך בטיעון מפורט וכן בהמצאת חוות דעת של האקטוארים. נתקיימו 5 ישיבות של ביהמ"ש ורק בתום ההליכים הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה בדבר הסכום שעל המדינה לשלם. ביהמ"ש פסק למערער שכר טרחה של 5,000 שקלים בלבד בהיותו סבור כי בנסיבות הענין, ולאחר שההליך הנדון "היה רק ספיח" להליך העיקרי שבו נפסקו הוצאות, מן הראוי לפסוק רק את הסכום האמור. הערעור על מיעוט ההוצאות נתקבל. בהתחשב במחלוקת שנפלה בביהמ"ש המחוזי לאחר החזרת הדין אליו, שהצריכה חמש ישיבות תמימות קמץ השופט ידו יתר על המדה בפסיקת שיעור שכר הטרחה, עובדה המצדיקה התערבות ביהמ"ש שלערעור. לפיכך נתקבל הערעור וסכום שכר הטרחה הועמד על 12,000 שקל ליום פסק הדין ועוד 50,000 שקל שכר טרחת עו"ד בערעור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. ענבר למערער, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 84.וו.13).
ב.ש. 797/84 (ע.א. 236/84) - אסיא קלצ'קין ואח' נגד קופת תגמולים עצמה ועזבון המנוחה הלה יפה
*ערעור שכנגד" של משיב אחד נגד משיב אחר שלא ערער (בקשה לסילוקה על הסף של הודעת ערעור שכנגד של המשיבה הראשונה - הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי הוגשה תובענה על ידי המבקשים למתן פסק דין הצהרתי כי המבקשים הינם הנהנים בחשבון המתנהל בקופת תגמולים עצמה (המשיבה הראשונה - להלן המשיבה) ושנפתח ע"י המנוחה יפה הלה שעזבונה הוא המשיב השני (להלן: העזבון). פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי הניח את דעתם של המבקשים שלא הגישו ערעור. מאידך, ערער העזבון על פסק הדין, המשיבה לא הגישה ערעור מטעמה ומתוך כך ניתן היה להבין שהיא מקבלת על עצמה את דין ביהמ"ש המחוזי ומשלימה עם קביעותיו. לאחר שחלף המועד הקבוע להגשת ערעור ומשהתברר למשיבה כי העזבון הגיש ערעור, נקטה גם המשיבה יוזמה והגישה ערעור שכנגד. בערעור שכנגד מערערת המשיבה לא נגד העזבון אלא נגד המבקשים, מצטרפת אל העזבון בתקיפת פסק הדין ומבקשת לבטלו ולשלול מהמבקשים את הסעדים שניתנו לטובתם. לאור מצב דברים זה הגישו המבקשים בקשה לסלק את הודעת הערעור שכנגד על הסף והבקשה נתקבלה.
תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר ערעור אזרחי קובעת כי "היה בדעת המשיב לטעון... שהחלטת ביהמ"ש בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לביהמ"ש בפירוט נימוקים...". תקנה זו עפ"י לשונה יכולה להתפרש לכאורה כבלתי מוגבלת מבחינת יוזם הערעור, וניתן לכאורה לומר כי מרגע שהוגש ערעור על ידי אחד מבעלי הדין, יכול כל בעל דין אחר, בין אם היה הצד הזוכה ובין אם היה הצד המפסיד, בין אם כנגדו הוגש הערעור ובין אם כנגד בעל דין אחר, להגיש את ההודעה בדבר ערעורו שכנגד, ואז יישמע בעת הדיון בערעור עצמו. אולם כשבאים לעמוד על מובנה של הוראה ולפרשה יש ליתן את הדעת למטרה החקיקתית שביסודה, לכוונת המחוקק ולרוח הדברים ואין להסתפק בקריאה סתמית של האמור בהוראת החיקוק ובמשמעות הלשונית גרידא. אין להתעלם מכך כי התקנה הנ"ל נמצאת בפרק שהוכתר בפרק המשנה "ערעור שכנגד". לפיכך ככל שכותרות אלה יכולות לסייע בפרשנות של התקנה, ואמנם יכולות הן לסייע כאשר מובנה של התקנה אינו חד משמעי, אנו למדים מכותרות אלה שמדובר בתקנה זו בערעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסק הדין, כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער, ואין הוא מבקש עוד כנגדו דבר והוא בחזקת משיב בהליך הערעור.
כבר נפסק שערעור שכנגד תופס רק כלפי אותו בעל דין שהגיש את הערעור ולא נגד בעל דין אחר שאינו מערער. הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור שכנגד הוא שבעל דין שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם הצד השני לא השלים עם פסק הדין והביא את הענין בפני דרגת הערעור. עצם האפשרות של ביטול פסק הדין לבקשת משיב שלא ערער, עשויה גם להרתיע בעל דין מלערער ולמעט ריב. על כן, ערעור שכנגד תופס רק כלפי אותו בעל דין שהגיש את הערעור ולא כלפי בעל דין אחר שאינו מערער. המבקשים לא ערערו ומכאן שכנגד פסק הדין שעליו אין הם חולקים יכלו בעלי הדין האחרים להגיש ערעור אך בשום פנים לא ערעור שכנגד.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שרויאר למבקשים, עו"ד דרורי למשיבה, עו"ד רמות לעזבון. 16.11.84).
בר"ע 557/84 - שמחה ניר, עו"ד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בנהיגה במהירות של 98 קמ"ש ונגזר עליו קנס כספי של 4,000 שקלים. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען שיש להעמיד את הקנס על סכום סמלי ולאמץ את גישתו, גישה
החולקת על מדיניות האכיפה של דיני התעבורה הנקוטה בידי המשטרה. לדברי המבקש על המשטרה להתמקד בנושאים אחרים מאלו בהם היא מטפלת ולקבוע דגשים שונים מאלה המקובלים היום, ובעיקר עליה לזנוח את ההאשמה בעבירות של נהיגה מופרזת. ברם, בבקשת רשות ערעור השאלה היא אם המקרה ראוי לדיון נוסף. באשר לכך, אין לקבל את הצעת המבקש שביהמ"ש העליון ידון במדיניות הנכונה בתחום המלחמה בתאונות הדרכים וזאת במסגרת ערעור על חומרת העונש בעניינו של המבקש. ביהמ"ש מעיר את הערותיו במידה והן דרושות לגוף הענין מבלי לנקוט בדרך מלאכותית של הבאת ענין לדיון למרות שאינו ראוי לכך לגופו. קביעת מדיניות המלחמה בתאונות אינה מותנית בסטייה מהמהירות המותרת ואין לערבב מין בשאינו מינו.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבה. 11.84 .13).
ב.ש. 1038/84 - מדינת ישראל נגד חיים אללוף
*שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות אינוס, בעילת קטינה, הדחה בחקירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. ביהמ"ש המחוזי סרב לעצור את המשיב עד תום ההליכים והערר נתקבל. קיים חומר לכאורי מספיק הן לאישום בדבר האינוס והבעילה והן לענין התקיפה ובנסיבות אלה מן הראוי לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופט ברק. 23.11.84).
ב.ש. 1023/84 - סלים מג' יחיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות והוצאת חלקים מהן) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הודה במשטרה בחלק מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, היינו גניבת מכוניות על מנת להציתן לאחר שהוצאו מתוכן חלקים ועוד מספר אישומי לוואי. הסניגור טען כי ההודאה נגבתה מהעורר בעקבות איומים ואף בכח, ולא זו בלבד אלא שיום לפני גביית ההודאה ע"י איש המשטרה הוא הוכה קשות ע"י עבריינים שביצעו את העבירות הנדונות ורק בעקבות אלה הוא מסר לאותם תוקפים פרטים שהם זהים עם ההודאה שנמסרה למשטרה. הערר נתקבל. גם התביעה מסכימה כי ההודאה שהוקלטה ושנמסרה לעבריינים אחרים אינה כשרה, אך לטענתה ההודאה שנמסרה אחר כך למשטרה כשרה היא. נסיבות גביית ההודאה ע"י אנשי המשטרה מעוררות תמיהות מסויימות אך בשלב הנוכחי אין לקבוע את ערכה של ההודאה והשאלה היא אם במצב ראיות הנדון מן הראוי להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים. העבירות כשלעצמן חמורות אך מהחומר לכאורה ניתן להניח שחלקו של העורר לא היה דומיננטי. כיון שכך מן הדין לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד יוסף דן לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 26.11.84).
ב.ש. 1019/84 - מדינת ישראל נגד יעיש אוחיון ועבדאללה אבו דולה
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר בשלשה חודשים לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
בהזדמנות קודמת שהענין בא לפני ביהמ"ש העליון העיר ביהמ"ש שיש לקדם ולזרז את סיומו של המשפט. אעפ"כ דבר לא נעשה וגם הפעם לא קויימו הוראות המחוקק והמשפט לא נשמע באופן רצוף מיום ליום אלא נתקיימו ארבע ישיבות בחודש ספטמבר, ארבע ישיבות בחודש אוקטובר ושש בחודש נובמבר. גם אותן ישיבות התחילו בשעה מאוחרת לגבי ענין זה וכך הגענו עד הלום, כי בתום השנה למעצר המשיבים טרם הסתיים בירור המשפט. עם כל העומס המוטל על ביהמ"ש, הכרח הוא לקדם סיום משפטים של עצירים הנמצאים זמן רב במעצר ולא כל שכן כאשר תקופת השנה
מסתיימת כאשר אין ביהמ"ש הדן בענין עושה כן, ספק אם ניתן למצוא צידוק להארכת מעצר מעבר לתקופת השנה. מסתבר שפרשת הראיות תיתם תוך ימים ספורים ומיד לאחר מכן נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. אין להאריך את המועד בשלושה חדשים כבקשת המדינה, אך בהתחשב בחומרת העבירה ובשלב בו מצוי הענין יוארך המעצר מיום 25.11.84 ועד 15.1.85 על מנת שעד לאותה עת תנתן הכרעת הדין.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' ד. גורני למבקשת, עו"ד גב' נשר למשיבים. 22.11.84).
ע.פ. 740/84 - נסים אלפרון נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
נשיאת ביהמ"ש המחוזי שתדון במשפטו של המערער היא שהוציאה בשעתו היתר לפי חוק האזנת סתר לשם האזנה לקו הטלפון של המערער. לפיכך ביקש המערער כי הנשיאה תפסול עצמה מלדון במשפטו. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. לפי האמור בהחלטת השופטת היא לא בחנה בשעתו חומר ראיות כלשהו. הענין שבפנינו צריך להיות מוכרע לפי אותן אמות מידה שמפעילים כשעולה השאלה אם שופט שהוציא בשעתו פקודת מעצר לגבי הנאשם יכול לאמר מכן לשבת במשפטו. כפי שכבר צויין אין פסול שבדין בכגון דא.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. כץ למערער, עו"ד גב' פ. דבורין למשיבה. 23.10.84).
ע.פ. 52/84 - מרדכי סיביאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בעסקי יהלומים וגנב מלקוחותיו כשני מליון דולר, כאשר נטל מידי היהלומנים כמויות שונות של יהלומים שנועדו למכירה בתנאי קומיסיון ונתן תמורתם שיקים דחויים אשר לא נפרעו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של גניבה בידי מורשה, בעבירות מרמה ובמשיכת שיקים ללא כיסוי ודן אותו לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הודה באשמה בעקבות עיסקת טעון עם התביעה, ובעת הדיון לעונש נתגלעה מחלוקת באשר לנוסח המדוייק של עסקת הטעון. התביעה גרסה כי סוכם שתבקש מביהמ"ש הטלת שלוש שנים מאסר "נטו" לריצוי בפועל, היינו לאחר ניכוי השליש ובלי חישוב תקופת המעצר לפני המשפט והסניגוריה טענה כי היה מדובר בשלוש שנים כפשוטם, היינו שלוש שנים "ברוטו". יהיה הדבר אשר יהיה - אין דעת ביהמ"ש נוחה מהנוהג החדש של התביעה הכללית לנקוב בתקופת מאסר קצובה המוצעת על ידה. ביהמ"ש המחוזי לא ראה עצמו כבול ע"י עסקת הטעון וציין שביהמ"ש חופשי לפסוק עונש לפי מיטב שקולו וכי הוא נותן הזדמנות למערער שלא לקבל את העסקה אלא לטעון כרצונו. המערער השיב כי הוא הבין את ההסברים וכי עמדתו נשארת ללא שינוי. בסופו של דבר נגזר עונש כאמור. השאלה המרכזית היא אם יש מקום להתערבות ביהמ"ש העליון במידת העונש. בהתחשב בהיקף הגניבה הרי ביהמ"ש המחוזי נהג עם המערער במידת הרחמים ואין מקום להתערבות נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 84. 5.11) .
ע.פ. 576+614/84+526 - האשם אבו סנינה, חלאד אגראבי וחסן אשתיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש פעילות בארגון טרוריסטי (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
שלושת המערערים פעלו במסגרתו של ארגון טרוריסטי שמטרתו ביצוע פיגועים חבלניים. כל השלושה הורשעו בחברות בארגון טרוריסטי. חאלד הורשע גם בהצתת קולנוע במזרח ירושלים, התפרצות וגניבה בבי"ס, נסיון להצית חנות במזרח ירושלים ושורה של התפרצויות, הצתת מועדון ואימון
בהפעלת עוזי והכנת מטעני חבלה. מערער זה נדון לשבע שנות מאסר. המערער האשם הורשע גם בזריקת בקבוק מולוטוב לתוך בית באבו טור, התפרצויות והצתת מועדון ונדון לשלוש שנות מאסר. חסן הורשע גם בהתפרצויות וגניבות והצתת חנות ונדון לארבע שנות מאסר. הערעורים על חומרת העונש נדחו. הסניגורים טענו כי המערערים נגררו עקב התארגנותם למעשים נפשעים שאחרת לא היו מסתבכים בהם מאחר ואינם עבריינים. ברם, המדובר לא רק בהתארגנות שסכנה ממשית בצדה, אלא בשורה ארוכה של מעשי עבירה שהיו צריכים לשקול בעיני ביהמ"ש גם לאור כמותם המצטברת וגם לאור אופיים. המחוקק ראה חומרה יתירה בעבירת ההצתה מאחר וכרוכה בה סכנת חיים מוחשית ומיידית ואין להתערב במידת העונש, פרט לכך שיש למנות את העונש מעת המעצר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ג. בולוס וא. אבו-ויש למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 4.11.84).
בג"צ 358/84 - שמחה ניר נגד רשות הרישוי משרד התחבורה
*משך הזמן שבו ניתן להחיל הוראת מעבר בחוק (העתירה נדחתה).
העותר טוען בעתירתו כי בשנת 1968 הגיש למשיבה בקשה בכתב לקבלת היתר לניהול מקצועי של בית ספר לנהיגה. במשך כשלוש שנים נדחה העותר בלך ושוב בלי כל נימוקים ולאחר מכן, כך הוא טוען, בגלל עומס לימודיו האקדמאיים וטרדות אחרות חדל "לנדנד" למשיבה בענין זה אך לא ביטל את בקשתו. ב- 1970 שונו התקנות ונקבעו תנאים חדשים לקבלת הרשיון המבוקש. ביום 1.11.83 ביקש העותר להמשיך בהליכים לקבלת היתר ולטענתו יש להחיל עליו את התקנות לפני שתוקנו וזאת עפ"י הוראת המעבר האומרת כי "מי שהגיש לרשות בקשה לקבלת רשיון הוראה או היתר לניהול מקצועי עד יום פרסומן של תקנות אלה וטרם נבחן... יהיה זכאי להמשיך ולהיבחן על מנת לסיים את המבחנים...". המשיבה טענה כי אין למצוא בתיק האישי של העותר בקשה בכתב לקבלת היתר לניהול מקצועי לא בשנת 1868 ולא במועד אחר, אך גם אם יצליח העותר להראות כי הגיש בקשה כאמור דין עתירתו להדחות לדעת המשיבה על אף שבהוראת המעבר בתקנות המתקנות לא נקבע מועד לסיום תחולתה, ברור הוא כי הוראה כזו מיועדת מעצם טיבה לתקופת ביניים שתולדתה בשינוי הסדרים חוקיים ולא ניתן למתוח תוקפה של הוראה כזו לזמן בלתי מוגבל.
במחלוקת העובדתית שבין הצדדים לענין עצם הגשת הבקשה יש לצאת מן ההנחה כי אכן הוגשה בקשה כזו כטענת העותר בתצהירו. מובן כי מטרתה של הוראת המעבר, שלא להחיל את ההסדר שנקבע בתקנות המתקנות אלא על מי שיגיש את בקשתו מכאן ואילך, ואילו על מי שהגיש בקשתו קודם לכן יחול ההסדר הקודם על אף שהסדר זה שונה בינתיים. בהעדר הגבלת זמן לתחולת הוראת המעבר, אין לפרשה כשוללת את זכותו של חי שהגיש בקשתו לפני שתוקנו התקנות המתקנות ליהנות מההסדר הקודם רק מן הטעם שחלף פרק זמן מאז שתוקנו תקנות אלה. מאידך מטרת הוראת המעבר אינה להנציח קיומם של שני הסדרים, חדש וישן, במקביל, אלא לקבוע כללים לחסולן של "בקשות תלויות" ועומדות ולפתוח דף חדש להחלת ההסדר החדש לבדו. כדי לומר על בקשה שהיא עדיין "תלויה ועומדת" צריך כי מבקש שבקשתו לא נדונה עד להתקנת הוראת המעבר ובזמן סביר לאחריה לא ימתין עוד אלא יעשה מעשה כדי לקדם את ההכרעה בבקשה. שאם לא תאמר כן תעמוד למבקש הזכות לעולמי עד לבקש להפעיל את הוראת המעבר ככל שיראה לו. פירוש כזה להוראת המעבר אינו סביר ואינו מתיישב עם מטרת התקנתה. העותר לא עשה כל מעשה לפחות משנת 1971 ובכך זנח את בקשתו.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. העותר לעצמו, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 7.11.84).
ע.א. 485/83 - יצחק גרין נגד קרן גרין ואח'
*מזופת (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם למזונות שני ילדיו הקטינים 4,000 שקלים לחודש החל מיום 26.3.82. טענת הערעור המרכזית היא שביהמ"ש נמנע מקביעת היקף צורכי הקטינים וכי שיעור המזונות מופרז לאור שיעור השתכרות של המערער ובהתחשב בכך שנישא בינתיים בשנית. הערעור נדחה.
לענין צרכי הקטינים התבסס ביהמ"ש על דברי עדותה של האם שתיארה באופן כללי את הוצאותיה והעידה כי הסכום של 4,000 שקלים שנפסק למזונות זמניים הוא הסכום שבו תוכל להסתפק. ביהמ"ש ציין כי הסכום שנפסק כאמור בתוספת קצבת הילדים הוא סכום צנוע לשני הילדים ועל כן קיבל את עמדת האם שלא נסתרה. המערער טען בעדותו כי לדעתו מספיק לילדים מחצית הסכום הנ"ל אך המערער הודה כי לא חישב את ההוצאות אלא התייחס להערכה כללית בלבד. מכאן כי מול עדות האם בדבר הוצאותיה הממשיות לא הובאה גירסה בדוקה אחרת. על כן אין להתערב בשעור המזונות.
בכתב התביעה ביקשה האם כי יוצהר שהקטינים יהיו במשמורתה עד הגיעם לגיל 18 ובכתב ההגנה הגיב המערער באמרו כי אין לאם זכות להחזקת הקטינים, כי לא הסכים שישארו בידי האם וכי הוא שוקל לדרוש את מסירת ההחזקה בקטינים לידיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא שמע מפי המערער טענה נגד החזקת הילדים ע"י האם כפי שהוסכם בהסכם הגרושין שביניהם. לפיכך קבע שהחזקת הילדים תהיה בידי האם, אך לא קבע שהילדים יהיו בידי האם עד גיל 18, שכן אין לדעת מה ילד יום. המערער טוען כי ביהמ"ש המחוזי היה נטול סמכות בענין המשמורת, אך טענה בדבר העדר סמכות צריך היה להעלות בפני ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש יכול היה ללמוד מנוסח תגובתו של המערער שאינו חולק על סמכות ביהמ"ש אלא מביא לידיעתו של ביהמ"ש כי הוא שוקל לפנות מיוזמתו לערכאות כדי לדרוש את המשמורת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. עו"ד קליין למערער, עו"דזילברמן למשיבים. 22.10.84).
ע.א. 225/83 - סיב פלקס בע"מ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ
*מחיקה על הסף של הודעת צד ג' (הערעור נתקבל).
חברה פלונית הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המערערת בגין נזק שנגרם להן בעטיה של אש שפרצה במפעל המערערת. זו שלחה הודעת צד שלישי למבטחת, שהמשיבה באה בנעליה, על יסוד "פוליסה לביטוח אחריות כלפי צד שלישי" שמספרה נקוב בהודעה לצד שלישי. ביהמ"ש המחוזי מחק את ההודעה לצד שלישי על הסף, באשר המשיבה שילמה למערערת סכום כסף לפי שתי פוליסות לביטוח אש והמערערת חתמה קבלה על גבי טופס שנוסחו גורף, ואישרה שקיבלה מן המשיבה את התשלום "לפי הפוליסה לביטוח אש כנ"ל כסילוק מלא של כל תביעותי מכל סוג שהוא". על יסוד נוסח זה סבר ביהמ"ש דלמטה שחסומה הדרך בעד המערערת להגיש תובענה נוספת בגין אותה שריפה. הערעור נתקבל.
ה"פוליסה לביטוח אש כנ"ל" בה מדובר בקבלה מתייחסת לשתי פוליסות שמספריהן מופיעים בגוף הקבלה והם שונים ממספר הפוליסה נשוא ההודעה לצד שלישי שהיא "פוליסה לביטוח אחריות" ולא "פוליסה לביטוח אש". יכולה המערערת להישמע בטענה שהקבלה מתייחסת לסילוק כל התביעות "מכל סוג שהוא" על יסוד שתי הפוליסות האמורות, להבדיל מהפוליסה נשוא התביעה. על כל פנים אין להכריע בענין זה ללא שמיעת ראיות ועל כן יש לבטל את המחיקה על הסף ולהחזיר את ההודעה לצד שלישי לדיון בגוף הענין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד יעקב גנץ למערערת, עו"ד משה קפלנסקי למשיבה. 22.11.84).
ע.א. 212/84 - יונה שרעבי ואח' נגד משה שרעבי
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערערת ושני ילדיה הקטינים הגישו תביעת מזונות נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המשיב חייב במזונות אשתו וחייב אותו במזונות שני ילדיו. האשה מערערת על כך שתביעתה למזונות נדחתה והילדים על מיעוט שיעור המזונות ובמיוחד על שלא זכו ב"דמי טיפול" בשל טיפולה של המערערת בהם. ערעורה של האשה נתקבל ושל הילדים נתקבל בחלקו.
לענין מזונות האשה הוברר כי זו עזבה את דירת בני הזוג יחד עם הילדים וביהמ"ש המחוזי סבר כי לא היתה לה סיבה מבוררת לעשות כן. אכן, המערערת היא שהחליטה כי אין סיכוי לאחות את הקרע והיא זו שרוצה בגירושין ואינה מוכנה לגור עם המשיב, אך יש ראיה מספקת כדי לקבוע שהמערערת לא הפסידה את מזונותיה. בין היתר לא מצא ביטוי בפסק הדין תסקיר עובדת סוציאלית שהבעל מתייחס בזלזול, חוסר כבוד וחוסר התחשבות באשתו וכן אירוע רב חשיבות שמן הדין היה לתת את הדעת אליו. באחד הלילות הצליח המשיב להביא לאשפוזה של המערערת במחלקה סגורה של בית החולים לחולי נפש שבבאר יעקב, לאחר שטען כי היא תוקפנית כלפי ילדיה וכלפי עצמה במידה מסוכנת אך שוחררה למחרת היום כאשר הרופאים קבעו שלא היה כלל צורך לאשפזה. אם טפל המשיב על המערערת כי היא חולת נפש והביא בדרך מכוערת כזו לאשפוזה למשך לילה אחד, מבלי שתהיה חולת נפש, הרי יש בכך כדי להצדיק את עזיבת הבית; ואילו אם אכן חולת נפש היא כטענת המשיב ומכאן התפרצויותיה ומניעיה לנטוש את המשיב, כי אז בשל המחלה בה היא לוקה לא קיפחה את זכויותיה למזונות. לפיכך יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שידון בצרכי האשה למזונותיה. לענין שיעור המזונות לקטינים - אין להתערב בו, אך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיתייחס לענין דמי הטיפול שתבעו הילדים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. טאוסיג למערערים, עו"ד א. דמארי למשיב. 7.11.84).
ע.א. 128/84 - רן בן כהן נגד אייל בן כהן ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בביהמ"ש המחוזי בתשלום מזונותיהם של שלושת ילדיו בסכום של 3020 שקל לחודש מיום 5.8.80 כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה וקצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם להם. ביהמ"ש בחן את הסכומים שנתבעו ע"י האם עבור הקטינים והגיע למסקנה שהם מופרזים וקבע את התשלום עפ"י נסיונו בתיקי מזונות וכאדם שבתוך עמו הוא חי. כן קבע את אפשרויותיו של האב ובהתחשב בסכום הזעום שמרוויחה האם לא חייב אותה להשתתף במזונות הקטינים. הערעור נדחה.
טענות הערעור מופנות כלפי כל הממצאים של ביהמ"ש המחוזי. לו היה מדובר על פרט עובדתי זה או אחר ניתן היה ללבנו על ידי שמיעת ראיות נוספות, אולם מרכז הכובד היא בנקודה אם צדק ביהמ"ש כי המערער משתכר כדבעי כדי לשאת בסכום המזונות שהוטל עליו. עיסוקו של המערער בהפעלת ציוד הנדסי כבד ואין לומר כי ביהמ"ש סטה מן הסביר במידה כה מכרעת שיהיה מקום להתערבות. אין ביהמ"ש שלערעור בוחן ומודד מה היה הוא קובע כשעור המזונות, אלא אם מה שנקבע סוטה במידה מהותית מהמקובל. אין גם הצדקה לכך שביהמ"ש המחוזי ישוב וידון בנתונים העובדתיים. משפסק ביהמ"ש מה שפסק אין לאפשר עתה למערער מעין החזרת הגלגל אחורה כדי שיוכל למלא עתה את אשר החסיר אז.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. גליק למערער, עו"דש. בן מנחם למשיבים. 5.11.84).
ע.א. 14/84 - ליאון שגב נגד עדנה שגב ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות שני ילדיו הקטינים בסכום של 14,250 שקל לחודש החל מיום 16.11.83. סכום זה הוצמד למדד וכן חוייב המערער בתשלום הוצאות קופ"ח והשתתפות בשכר דירה בסכום של 85 דולר לחודש. ביהמ"ש קבע את שעור המזונות לאחר שבעלי הדין הגיעו לידי הסכמה לפיה ויתרו על חקירות הדדיות והבאת ראיות והסתפקו בהשמעת סיכומים. הסכמת בעלי הדין היתה גם שביהמ"ש יתן פסק דינו בו במעמד, יקבע גובה המזונות וללא הנמקה. על הסדר זה חתמו שני באי כח בעלי הדין והוא מהווה חלק מהפרוטוקול. הערעור נדחה.
הערעור מופנה נגד שעור המזונות ודי היה לאור ההסדר המוסכם כנ"ל שלא להתערב בשעור המזונות שנקבע. פרקליטו של המערער טען שלא ניתנה הסכמה למתן פסק דין ללא הנמקה. מי שטוען שהפרוטוקול אינו משקף את מהלך הדברים רשאי לבקש מביהמ"ש שערך את הפרוטוקול כי יתקן אותו. כל עוד לא תוקן הפרוטוקול יש בו לגבי ערכאת הערעור, כדי לשקף את מהלך הדיון בביהמ"ש קמא. טענותיו של המערער לגוף הענין משמעותן בקשה שערכאת הערעור תבנה על יסוד הנתונים שבפניה הערכה מחדש של צרכי הקטינים ויכולת ההשתכרות של כל אחד מן ההורים ודרך זו אינה מקובלת על ערכאת הערעור. ודאי שאין מקום לכך כשפסק הדין ניתן על יסוד הסכמה מראש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וייס. עו"ד דן קרמזין למערער, עו"ד אשר שלקוביץ למשיבים. 11.11.84).
ע.א. 517/83 - פלונית קטינה נגד פלוני
*מתן סעד הצהרתי כי ילד שנולד לאשה אינו ילדו של הבעל (הערעור נתקבל).
לא היה מקום להפעיל שיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי וליתן למשיב את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידו וזאת משני טעמים: ראשית, המשיב לא הצביע על נימוק לגיטימי להקדים דיון בתביעה לסעד הצהרתי לפני תביעת מזונות אופרטיבית של הקטינה; שנית, אחד מנדבכי התביעה הוא שהקטינה לא נולדה כבת חלצים של המשיב והלכה פסוקה היא שאין ליתן סעד העשוי לפגוע בלגיטימיות של קטין אלא אם כן יכול התובע להצביע על קיום "צורך של ממש" המחייב לתתו, וכל עוד לא הגישה הקטינה תביעה למזונות לא התעורר צורך כזה. אם תוגש תביעת מזונות ע"י הקטינה המיוצגת ע"י אמה, יהיה על ביהמ"ש המחוזי לשקול מינוי אפוטרופוס על הילדה, (שאינו האם), לצורך יצוג נאות של האינטרסים של הקטינה. לפיכך יש לדחות את תביעת המשיב לסעד ההצהרתי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. עו"ד רודולף בוכמן למערערות, עו"ד מתתיהו קניאל למשיב. 26.11.84).
ע.פ. 171/84 - קאסם עדאל אשווה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דקירת אשתו של המערער) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער דקר את אשתו 10 דקירות במקומות מסוכנים בגוף ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער נגרר למעשה ללא כוונה במהלך ויכוח עם אשתו שסרבה לחזור לביתה אחרי שברחה למקלט לנשים מוכות. לדבריו, המפגש בין המערער לאשתו לא נבע מנסיעתו של המערער למקום שהותה של אשתו, אלא מדובר במפגש באקראי כאשר האשה באה להחזיר את אחד מילדיה שהיה בביקור אצלה. ברם, השימוש בסכין וכמות הדקירות מצביעים על החומרה המפליגה של המעשה, אשר רק בנס לא נסתיים באסון גדול יותר, ואין לומר שהעונש חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 28.10.84).