ע.א. 404/80 - בני עטרות.. ואח' נגד מדינת ישראל
*חסיון המדינה נגד תביעה בנזיקין לפי חוקי הטיס והנזיקין(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים הם תושבי מושב בני עטרות ושלשה מחבריו. המושב נמצא בסמוך למסלול טיסה בנתב"ג הידוע כ"המסלול השקט". המערערים ביקשו פסק דין הצהרתי הקובע כי "הפעלת המסלול החדש ו/או השימוש בו יהוו מטרד רעש וזיהום אויר כמשמעות עוולות אלה בפקודת הנזיקין והחוק למניעת מפגעים". בימ"ש השלום נתן פס"ד הצהרתי שלפיו "הפעלת המסלול החדש של נמל התעופה בן גוריון... גורמת ועלולה לגרום (למערערים) מטרדי רעש וזיהום אויר". המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל בעיקרו של דבר על יסוד החסינות המוענקת, לדעת ביהמ"ש המחוזי, למשיבים, לפי סעיף 9 לחוק הטיס ועל יסוד טענת המשיבים שהם הוכיחו קיומה של הגנה לפי סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה). הערעור נתקבל בחלקו.
ב. תביעת המערערים היתה בעילת המטרד והמשיבים טענו כי מבחינה עובדתית אין מטרד. אין סיכוי לכך שביהמ"ש העליון בערעור שני יקבל טענות אלה, הסותרות ממצאי הערכאות שקדמו לו. אעפ"כ בחן ביהמ"ש העליון את חומר הראיות ולא מצא שיש לסטות ממצאי הערכאות דלמטה לגבי עצם קיומם העובדתי של מטרדי רעש. ברם, גם עם דחיית טענות המשפטיות של המשיבים שנתקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי, אין הנחיתות המועטות יחסית מצדיקות סגירת המסלול השקט, אך מצדיקות נקיטת אמצעים להפחתת נזקי המטרד. אך השאלה מה האמצעים הניתנים לביצוע לא נתבררה על יסוד הנתונים שהוכחו.
ג. סעיף 9 לחוק הטיס אינו חל בענייננו. הסעיף מתייחס לאפשרות תביעה נגד בעל המטוס בגין גרימת נזק ע"י הטיסה לבעל המקרקעין, ואילו בענייננו הצו מתבקש לא נגד בעל המטוס אלא נגד מטרד הנגרם ע"י המשיבים במתן הוראות למטוסים כיצד והיכן לנחות ועל כן אין המדינה יכולה להסתמך על סעיף 9 הנ"ל.
ד. אשר לסעיף 3 לחוק אחריות המדינה - סעיף זה אומר "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית... אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערים ואת גישת בימ"ש השלום שאין סעיף 3 האמור מסמיך את המדינה לגרום מטרד ובכך הוא צדק. יתר על כן, נוסח הסעיף מלמד שמדובר בפטור מאחריות ולא בחסינות דיונית בלבד. כן צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שבמקרה דנן הוכח שלא היתה "רשלנות שבמעשה" מצד המשיבים ולכן אין הסיפא של סעיף 3 חלה.
ה. המערערים הסכימו כי למשיבים יש הרשאה חוקית להסדיר נחיתות מטוסים במסלול השקט אך טענו שהרשאה זו מוגבלת ואין היא ניתנת להפעלה אלא מתוך התחשבות בזכויות המערערים לבל יוטרדו ע"י מטרדי רעש וזיהום אויר. לעומת זאת סבר ביהמ"ש המחוזי שמדובר בסעיף 3 בהרשאה חוקית כמשמעותה הטכנית, ודי בהוכחת ההרשאה החוקית, דהיינו הסמכות לעשות את הפעולה עליה קובלים, כדי שהתביעה תדחה. ביהמ"ש המחוזי היה צריך להתמודד עם הלכת בג"צ 195/70 (פד"י כ"ו (1) 589) שגם עניינו היה מטרדי רעש שנגרמים ע"י טיסת מטוסים ובו זכו העותרים בפסק דין מבג"צ המגביל את שעות ההמראות והטיסות של המטוסים. בג"צ קבע שם כי "כל מקום שבו גר אדם, אין לשלול ממנו אפשרות של חיים אנושיים, שלא יהיו מופרעים במידה בלתי סבירה... עקרונות דומים החלים על יחסי שכנות, כוחם יפהבתחום המשפט הציבורי, הפומבי, לא פחות מאשר בתחום המשפט האזרחי הפרטי". ביהמ"ש המחוזי בענין דנא ציין שאינו יודע ליישב דברים אלה עם האמור בסעיף 3 לחוק אחריות המדינה והביע את הסברה כי יש שוני בין דיון בבג"צ לבין תביעה רגילהבבימ"ש האזרחי שעליו לפסוק עפ"י לשון החוק.
ו. פסה"ד בבג"צ 195/70 מלמד כי בהפעילה את סמכויותיה הציבוריות אין הרשות רשאית להתעלם מזכויות הפרט. כאשר אין מנוס מן הפגיעה ומאזן האינטרסים נוטה לטובת השימוש הבלתי מסוייג בהרשאה עשוייה קובלנתו של האזרח להדחות ע"י בג"צ, אולם כאשר הרשות יכולה לעשות שימוש בסמכויותיה הציבוריות מבלי לפגוע באזרח או תוך כדי הקטנת סבלו, יורה בג"צ לרשות לעשות שימוש בסמכויותיה ככל האפשר תוך התחשבות באזרח. כללי המשפט הציבוריים בבג"צ כאמור חלים אף בביהמ"ש האזרחי ואין הם מיוחדים לבג"צ. המשפט הוא אחד ואין הוא ניתן לפיצול מלאכותי בין הסקטור הניתן למשפט הציבורי לבין הסקטור הנתון למשפט הפרטי.
ז. ההרשאה החוקית בה מדובר בסעיף 3 לחוק אחריות המדינה היא הרשאה מהותית ולא טכנית גרידא, ועל המדינה להוכיח שננקטו כל הצעדים שניתן היה לנקוט בנסיבות הענין. כל עוד לא ננקטו הצעדים האמורים לא תזכה הרשות להגנתו של סעיף 3 לחוק אחריות המדינה. בענייננו, במסגרת הדיונים לא הוכחו הנתונים הנדרשים כאמור ולפיכך יש לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ולהצהיר שהמדינה תהיה פטורה מחבות לפי סעיף 3 רק במידה ויוכח כי נקטה בכל הצעדים שניתן היה לנקוט בנסיבות הענין ומתוך התחשבות בנשוא ההרשאה תוך מילוי חובותיה הציבוריות של הרשות בענין זה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עוה"ד א. ברימר ור. כספילמערערים עוה"ד פ. אלבק וד. אשכר למשיבים. 7.11.84).
ע.א. 665/83 - בנק לאומי לישראל נגד אליהו בן עליזה
*מהותו של שטר בטחון וכשלון התמורה(הערעור נדחה).
א. אחד בשם פישר נתן שיק דחוי על סך 150,000 ל"י למשיב והמשיב נתן לפישר שיק על סכום זה. השיקים ניתנו באפריל 1979 למועדים מאוחרים כאשר השיק שניתן ע"י פישר היה אמור להפרע מספר ימים לפני השיק שניתן ע"י המשיב. השיק שניתן ע"י פישר לא כובד ואז הורה המשיב לבנק לא לכבד את השיק שהוא נתן. פישר הסב את השיק מיד לאחר קבלתו על החלק ומסר אותו לבנק וזה רשם אותו בספר רישום הבטחונות של הבנק. בד בבד מילאה פקידת הבנק בתאריך 30.8.79 (הוא התאריך שנרשם בשיק) מסמך שזו לשונו: "הננו מוסרים לכם בזה את השיקים דלקמן, שתמורתם תואילו להעביר לזכות חשבוננו... אם יוחזרו לכם שיקים משוכים על בנקים אחרים תחזירו לנו שיקים כאלה ותחייבו את חשבוננו חזרה... השיקים ייזקפו לזכות החשבון באופן ארעי ואין אנו רשאים למשוך את תמורתם לפני גבייתם...". ב- 30.8.79 העביר הבנק באמצעות המסלקה את השיק הנדון לגוביינא וזיכה מיד את חשבון החח"ד של פישר בסכום השיק. אותו זמן עמד החשבון של פישר ביתרת זכות. משלא כובד השיק ע"י הבנק חוייב חשבון החח"ד של פישר ביום 2.9.79 בסכום השיק בצרוף עמלה ובכך למעשה בוטל הזיכוי הארעי. גם לאחר החיוב עמד חשבון החח"ד של פישר ביתרת זכות. הבנק הגיש תביעה נגד המשיב עפ"י השיק, בימ"ש השלום דחה את התביעה וכן ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, והערעור על כך נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנתו שיש לדחות את הערעור לאחר דיון מקיף בנושאים השונים הקשורים במהותו של השטר, האחיזה בו, התמורה וכשלונה; טענת הבנק שהשיק נמסר כשטר בטחון; מהותו של שטר הבטחון ומסירתו שהיא מסירה על תנאי; זכותו של המחזיק בשטר בטחון לממש אותו כאשר נתמלא התנאי ואימתי נתמלא התנאי; מהותו של המסמך שנתמלא ע"י הבנק ביום 30.8.79 ומשמעותו לגבי התנאים לקבלת השיק והחזקתו; הנכונות מצד הבנק להעניק לפישר אשראי ומשמעותה וניצול הרשות למשיכת יתר ע"י פישר; האבחנה בין העדר תמורה לבין כשלונה כאשר במקרה
דנא מדובר בכשלון תמורה; השוני במצב אם השיק סוחר בעד ערך לפני כשלון התמורה או לאחר כשלון התמורה; ההבדל בין אוחז סתם לבין אוחז כשורה במקרה כזה וכיוצא בכך. לאחר דיון במכלול הנושאים כאמור הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי במקרה הנדון צדק ביהמ"ש בדמותו את תביעת הבנק.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בןפורת, הוסיף הנשיא שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד י. סלומון למשיב. 27.11.84).
ע.א. 487/82 - דוד נדלר נגד זורה שדה ואח'
*גובה הפיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. בדצמבר 1977 נפגע המערער, בהיותו בן 67, בתאונת דרכים. אותה עת היה המערער בעלים של חנות לבדים בדרום תל אביב. שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת וגם אחוז נכות של %46 היה מוסכם על הצדדים. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד סכום גלובאלי של 600,000 שקל ופיצוי על כאב וסבל כ-135,000 שקל. מסכומים אלה הפחית ביהמ"ש את סכומי הגימלאות שמקבל המערער מהביטוח הלאומי בסכום של 540,000 שקל. בעקבות התאונה נעדר המערער מחנותו כארבעה חדשים וביהמ"ש דלמטה דחה את טענת המערער כי מאז התאונה עסק במכירת המלאי בלבד ולא רכש סחורות אחרות עד מועד סגירת החנות ב- 1980. חנותו של המערער היתה ממוקמת במרכז עסקים למכירה סיטונית של בדים אולם במרוצת הזמן חוסלו מרבית חנויות הבדים והמעוט שנותר הוא בבעלותם של קשישים. לדעת ביהמ"ש לא ניתן היה עפ"י הנתונים להגיע לכלל חישוב מדוייק של הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד ולכן נקט בדרך האומדן הגלובאלי תוך קביעה שהמערער הקדים בשנתיים שלוש את חיסול עסקו בשל התאונה. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. עקרונית יש לתת עדיפות לדרך החישוב הקונבנציונאלי והמפורט, אך כאשר אין בפני ביהמ"ש מספיק נתונים אובייקטיביים המאפשרים מישוב כאמור, אזי מציאת הפתרון בדרך האומדן הגלובאלי הינה לגיטימית ואף רצויה. בענייננו לא יכול היה ביהמ"ש לקבוע אלא על דרך ההשערה בכמה שנים הקדים המערער את חיסול עסקו, התחשב בגורמים שונים של סגירת חנויות וכדומה ובכל הנסיבות יכול היה להעדיף את שיטת החישוב הגלובאלי.
ג. אשר לאומדן עצמו - אין בימ"ש לערעורים מתערב על נקלה באומדנה של הערכאה הראשונה בדבר נזקי הנזוק ולא ימיר את הערכת השופט קמא בהערכתו שלו אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר ורחוק מהמציאות. ביהמ"ש לערעורים יבדוק אם השופט הביא בחשבון וציין בפסק דינו את המרכיבים העיקריים הרלוונטיים ותוך יישום כללים אלה אין למצוא פסול בהחלטת ביהמ"ש באשר לגובה הנזק.
ד. את תגמולי המוסד לביטוח לאומי הפחית ביהמ"ש מסך כל הפיצויים שפסק למערער ובענין זה טען המערער כי אין לנכות את סכום הקצבאות מסך כל הפיצויים אלא מהפיצוי עבור הפסד שכר. טענה זו אין לקבל. סך התקבולים המגיעים לניזוק מהמוסד לביטוח לאומי יש לנכות מכל הפיצויים שנפסקו. דרך אגב, הטענה הינה בעלת משמעות מעשית רק כאשר סכום הקיצבאות עולה על סכום הפיצוי בשל הפסד שכר, מה שאין כן כאשר סכום הקצבאות קטן מהסכום שנפסק בשל הפסד שכר. בענייננו סכום הקצבאות קטן מהסך 600,000 שקל שנפסק עבור הפסד השתכרות, כך שלכאורה אין בשיטת ההפחתה כדי להשפיע על הסכום הסופי שנפסק לטובת המערער.
ה. המערער טען כי ביהמ"ש מנע ממנו ממוש זכות שהגיעה לו עפ"י סעיף 150(2)(ג) לחוק הביטוח הלאומי, שלפיו אם הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד
השלישי (המזיק) והודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא זכאי לפחות ל-%25 מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה פגיעה. לפי הפסיקה מזכה סעיף זה את הניזוק ב- %25 נוספים של פיצויים על נזקו. ברם, תנאי לקבלת סכום זה הוא שהניזוק מסר הודעה מפורטת לביטוח הלאומי על התביעה. בענייננו הגיש המערער לביטוח הלאומי תביעות לדמי פגיעה ולגמלת נכות ובטפסים נשאל בין היתר אם הגיש או עומד להגיש תביעת נזיקין בקשר לפגיעה והשיב על כך בחיוב מבלי לציין אם הגיש את התביעה או עומד להגישה. חוק הביטוח הלאומי קובע כי על ההודעה הנדונה להשלח בדואר רשום ותוך זמן סביר שיאפשר למוסד להביא לידי איחוד תביעתו שלו נגד המזיק עם תביעת הניזוק. החוק אינו דורש צורה פורמלית מסויימת שצריכה ההודעה ללבוש, אך שליחת הודעה מפורשת על הגשת התביעה דרושה. על כן אין די במילוי הטופס אלא צריך היה לשלוח הודעה מפורטת וכזו לא נשלחה. בענין אחד נתקבל הערעור כי מן הדין היה לפסוק הצמדה וריבית כחוק על סכום הפיצויים מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד פורז למערער, עו"ד מלצר למשיבים. 11.11.84).
ע.א. 318/82 - שי יעבץ נגד סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ ואח'
*אחריות שולח למעשי השלוח לאמר סיום השליחות(הערעור נתקבל).
א. המערער ביקש לרכוש מכונית פיאט ולשם כך פנה בסוף יוני 1980 אל אצתר בע"מ (המשיבה השניה), הזמין מכונית ושילם את מרבית המחיר. המכונית לא סופקה והכספים ששולמו לא הוחזרו. אצתר היא בפירוק ומנהלה הוא פושט רגל. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה באשר לטענתו היא משמשת כשולחת של אצתר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אצתר שימשה כשלוחה של המשיבה עד לפברואר 1980 ובמועד זה באו יחסי השליחות לידי סיום; כאשר המערער התקשר עם אצתר זו כבר לא פעלה כשלוחה של המשיבה; כספי המערער לא הועברו למשיבה; המערער לא ידע על יחסי השליחות שבין שתי החברות וממילא גם לא ידע שיחסי השליחות באו לסיומם. על בסיס ממצאים אלו נדחתה תביעת המערער והערעור על כך נתקבל.
ב. דיני השליחות הקבועים בחוק השליחות עשויים ליצור יריבות במקום שעל פי הדין הכללי אינה קיימת. מכוחם ניתן להכיר בקיומה של התקשרות חוזית ישירה בין המערער לבין המשיבה. תנאי חיוני הוא שמעשה ההתקשרות נעשה ע"י שלוח הפועל בהרשאה, ואם פעל השלוח ללא הרשאה אין פעולתו מחייבת ומזכה את השולח. ברם, כאשר השלוח פועל ללא הרשאה והצד השלישי אינו יודע על כך זכאי הצד השלישי לראות את השליחות כתקפה גם אם השלוח חדל מלהיות בינתיים שלוח.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער לא ידע על סיום השליחות, אך יחד עם זאת אין המערער רשאי לראות את השליחות כנמשכת, כי כלל לא ידע על קיומם של יחסי שליחות בין המשיבה לבין אצתר.
ד. צדק ביהמ"ש המחוזי כי מי שלא ידע על קיום השליחות אינו יכול ליהנות מכך שאינו יודע כי השליחות נסתיימה. ברם, לא צדק ביהמ"ש בכך שקבע כי המערער לא ידע שאצתר פועלת כשלוחה של המשיבה. המערער רכש לפני המכונית הנדונה מספר פעמים מכוניות פיאט אצל אצתר והוא העיד כי בעיניו אצתר היתה הנציג של פיאט, היינו השלוחה של המשיבה. עדות זו לא נסתרה. על כן יש לקבוע כי המערער ידע על דבר השליחות אך לא ידע על סיומה ולפיכך נקשר קשר בין המערער לבין המשיבה.
ה. ב"כ המשיבה טוען כי יש לראות את אצתר כמי שפעלה בתרמית ואין המשיבה אחראית לפעולותיה. לטענתו אחריות השולח עפ"י חוק השליחות היא ל"פעולה משפטית" של השליח כנאמר בחוק, ומעשה תרמית שהינו מעשה בלתי חוקי אינו בגדר
"פעולה משפטית". אכן, המבקש להטיל אחריות על השולח לפעולותיו האסורות של השלוח, חייב לעגן עצמו בפקודת הנזיקין או בחוק הפלילי או במקור משפטי אחר שמחוץ לחוק השליחות. בענייננו, אין המערער מבקש להטיל על המשיבה אחריות בנזיקין או אחריות פלילית, אלא בגין פעולת אצתר "במסגרת הדין". זאת הוא יכול לעשות ובלבד שניתן לייחס לאצתר פעולה שכזו. פעולתו המשפטית של השלוח מחייבת ומזכה את השולח אם היא נעשית בהרשאה. לענין זה יש לבחון את מהותה והיקפה של הרשאת השלוח. לא הרי הרשאה שמקורה בהתנהגות השולח כלפי השלוח, כהרי הרשאה שמקורה בהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. במקרה אחרון זה ייקבע היקף ההרשאה עפ"י חזותה החיצונית כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, וחזות חיצונית זו יכול שתהא רחבה דיה כדי לכלול פעולה משפטית חרף נסיבות אסורות.
ו. בענייננו אחריות השולח מקורה בסעיף 15(ב) לחוק השליחות, שלפיו בהתקיים התנאים הקבועים בו, רשאי הצד השלישי לראות את השליחות כנמשכת. במסגרת סעיף זה היקף ההרשאה של השלוח נקבע בעיקר עפ"י חזות הדברים כפי שהם משתקפים מהתנהגות השולח כלפי הצד השלישי. מנקודת מבטו של המערער פעולתה המשפטית של אצתר היתה במסגרת הרשאתה כפי שזו הוצגה למערער. הוא לא ידע כי אצתר פועלת לעצמה ואינה מתכוונת להעביר את הכסף למשיבה ומנקודת מבטו המשיכה לעשות את שעשתה בעבר.
ז. אשר לתרופה שזכאי לה המערער - בינו לבין המשיבה נכרת חוזה לרכישת מכונית פיאט משנת יצור 1981 וע"ח המחיר שולם סכום של 49,000 שקל. החוזה לא בוטל והוא קושר את הצדדים. עם זאת, המשיבה הפרה את החוזה בכך שלא סיפקה את המכונית כמתחייב. אכיפת החוזה שוב אינה מעשית לנוכח הזמן הרב שעבר. על כן תרופת המערער היא בפיצוי על הנזק שנגרם, ונזק זה הוא כדי ערכו הריאלי של הסכום ששולם ע"י המערער וכן ריבית על השימוש בכסף שנמנע ממנו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד אורי חן למערער, עו"ד א. מאירוביץלמשיבה. 25.11.84).
ע.א. 5/83 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד שטרן מנחם ואח'
*אחריות שולח למעשי השלוח לאחר סיום השליחות(הערעור נדחה).
א. בענין זה כמו בע.א. 318/82 דלעיל נרכשו מכוניות פיאט אצל חברת אצתר, שולמו לה כספים והמכוניות לא סופקו. בניגוד למקרה דלעיל הרי בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים ידעו שאצתר משמשת כשלוח של המערערת וכי לא ידעו על סיום השליחות ועל כן קבע ביהמ"ש כי נוצר קשר חוזי ישיר בין המשיבים לבין המערערת והמשיבים זכאים לפיצויים בגין הנזק שנגרם להם עקב אי הספקת המכוניות. פיצוי זה הוערך כדי השווי הריאלי של הכספים שהמשיבים שילמו ע"ח המכוניות בליווי ריבית וכן פיצוי בגין נזק לא ממוני. הערעור נדחה.
ב. היו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות מספיקות כדי לקבוע שהיו קיימים יחסי שליחות בין המערערת לבין חברת אצתר, כי המשיבים ידעו על יחסי השליחות וכי לא ידעו שיחסים אלה נסתיימו. גם הטענה כי חברת אצתר ביצעה מעשה תרמית ולכן אין המערערת אחראית לכך נדחתה שכן מנקודת מבטם של המשיבים פעלה חברת אצתר במסגרת ההרשאה כפי שהוצגה בפני המשיבים ע"י המערערת ובכך יש כדי לחייב את המערערת גם אם אצתר פעלה מתוך תרמית ולקידום ענייניה הפרטיים. אין צורך לדון בטענת המערערת שלא ניתן היה לחייבה בהשבה שכן המערערת לא חוייבה בהשבת הכספים שקיבלה אלא חוייבה בתשלום פיצויים כדי נזקם של המשיבים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. מאירוביץ למערערת, עו'~ר מ. צ'צ'יק למשיבים. 25.11.84).
ב.ש. 990/84 - עבדול חכים ג'באלי ופואד ג'באלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת מכוניות ופירוקן לחלקים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים בגין שורה של עבירות שיוחסו להם ובכללן גניבת מספר רב של מכוניות, פירוקן ומכירת החלקים שפורקו וכן החזקת נשק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. אלה הן עבירות חמורות שגרמו נזק כספי רב לבעלי המכוניות ומספר העבירות שבוצעו מעיד על אופי פלילי שאי אפשר להתעלם ממנו. נגד העוררים קיימת עדות של אחד בשם סלים האמורה להיות הראיה הראשית נגדם ואמרתו במשטרה מהווה ראיה לכאורית מספקת נגד העוררים. לכך מתווספת העובדה כי חלקים של המכוניות הגנובות נמצאו בבית העסק של העוררים. חומרת העבירות, הנזק החמור שנגרם לרכוש כה רב של אזרחים שלווים בכל חלקי הארץ והשימוש בנשק חם בתוך איזור מגורים מצדיקים מעצר העוררים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד יהודה עצמון לעוררים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 18.11.84).
ב.ש. 992/84 - מרדכי זוהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסרסרות למעשי זנות ותקיפה כאשר האובייקט למעשים אלה היא אשתו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. טענת הסניגור היא כי ביהמ"ש סבר שהמעצר מתחייב לאור חומרת העבירה דבר שלא נטען כאשר ביקשה הפרקליטות את המעצר. אין ממש בטענה זו, כי הרי כתב האישום ונימוקי הבקשה למעצר היו מונחים לפני ביהמ"ש ומהות העבירה פורטה בהם ומכך בלבד נובעת חומרת העבירות והנסיבות בהן בוצעו. אשר לטענה כי אין כעת בפני ביהמ"ש ראיות לכאורה שכן המתלוננת, אשת העורר, חזרה בה מתלונותיה - גם אם נכון שהמתלוננת חזרה בה מתלונתה, חופשי ביהמ"ש לעשות שימוש בהודעותיה מכח סעיף 10א' של פקודת הראיות. בנוסף לכך יש ראיות אחרות. לעורר הרשעות קודמות מרובות, ובכללן הרשעות הקשורות באלימות ויש להגן על המתלוננת מפניו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד הגר לעורר, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 18.11.84).
בר"ע 40/84 - אדוארד סילורה ואח' נגד האפוטרופוס הכללי
*סדרי ערעור על החלטות רשם בענייני חוק הירושה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המנוח בן ציון סילורה ערך צוואה בה מינה את המבקשים כמנהלי עזבונו. משנפטר פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי למתן צו לקיום צוואה וצו למינוי מנהל עזבון. בבקשתם ציינו כי הם מתגוררים בארה"ב ולפיכך הם מבקשים למנות עורך דין פלוני כמנהל עזבון. בדיון הודיעה נציגת היועץ המשפטי כי היא מבקשת למנות "עו"ד ניטרלי" כמנהל עזבון. רשם ביהמ"ש המחוזי קיים את הצוואה, אך לא מינה את עורך הדין המוצע ע"י המבקשים אלא מנהל עזבון אחר. על החלטה אחרונה זו הגישו המבקשים ערעור לשופט ביהמ"ש המחוזי. השופט סבר כי לגופו של ענין יש מקום להתערב בהחלטת הרשם אך דחה את הערעור באשר לדעתו גם ערעור על החלטת הרשם צריך להיות מופנה אל ביהמ"ש העליון, ממנו יש לבקש רשות בענין זה, הכל כמצוות סעיף 152 לחוק הירושה. בקשה לרשות ערעור על החלטה זו הוגשה לביהמ"ש העליון ונדונה כערעור והערעור נתקבל.
סעיף 152 לחוק הירושה קובע עניינים שבהם פס"ד ביהמ"ש המחוזי ניתן לערעור בזכות לביהמ"ש העליון וכל נושא אחר ניתן לערעור ברשות. ענין מינוי מנהל עזבון אינו נמנה על הנושאים שבהם יש זכות ערעור לביהמ"ש העליון. עפ"י חוק בתי המשפט פס"ד של רשם דינו לענין ערעור כדין פס"ד של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם, ואילו "החלטה אחרת" של רשם ניתנת לערעור בפני ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לענין חוק הירושה קובעים הכללים שבחוק הירושה ולכן
כל החלטה של רשם שאינה נמנית על הנושאים שבהם יש זכות ערעור לפי חוק הירושה, חלה עליה הסיפא של סעיף 152, היינו שצריך רשות ערעור משופט ביהמ"ש העליון. גישה זו של ביהמ"ש המחוזי לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון שקבע כי כשמדובר בפסק דין של הרשם אז מתחלקים הנושאים לפי סעיף 152 לחוק הירושה, ואילו כשמדובר ב"החלטה אחרת" חל הסעיף בחוק בתי המשפט שלפיו על החלטה אחרת של רשם יש זכות ערעור לשופט ביהמ"ש שבו מכהן הרשם. כיוון שכך צדקו המערערים כאשר פנו בערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת הרשם בענין מינוי מנהל עזבון. החלטה בענין מינוי מנהל עזבון היא החלטה אחרת שכן אין היא מסיימת את הדיון וסוגרת את תיק ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטות - הנשיא שמגר והשופט ברק. עו"ד א. הכט למערערים, עו"ד ז. בונה למשיב. 25.11.84).
בר"ע 486/84 - מנחם אלבו ואח' נגד רבינטקס תעשיות בע"מ ואח'
*דיותו של תצהיר כתמיכה בבקשה לעקול זמני (בקשת לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים ביקשו להטיל עיקול זמני על נכסי המשיבים כדי להפרע מהם במידה שתתקבל תביעה שהגישו נגד המשיבים. בתמיכה לבקשה הוגש תצהיר המאמת את העובדות המהוות את עילת התביעה. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיקול זמני, על סמך השיקול הבלעדי שכרגיל אין די בתצהיר תומך כדי לבסס בקשה לעיקול לפי תקנה 360(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ניתן לדעתו להסתפק בתצהיר רק אם הוא מכיל בחובו גם את "חומר הראיות מהותן והכוונה כיצד להביאן בפני ביהמ"ש". שופט ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מאותם נימוקים והבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הנטיה של ביהמ"ש העליון היא להסתפק בתצהיר למילוי הדרישה של "ראיות מהימנות" במובן תקנה 360(א) הנ"ל. נכון שביהמ"ש העליון טרם קבע כחלק מהרציו שדי בתצהיר כדי לקיים את הדרישה דלעיל, אך לגבי דיון בערכאות האחרות די בנטיה הכללית של ביהמ"ש העליון ובאמרות אגב כדי לנהוג בהתאם. בד בבד אין מניעה שהשופט או הרשם היושב לדין יביע את השקפתו בנושא. לכאורה יש להקל עם תובע המבקש הטלת עיקול, מבחינת סיפוק הדרישה של "ראיות מהימנות" במובן תקנה 360(א) הנ"ל. יחד עם זאת ישקול השופט שיקולים נוספים לעיצומו של ענין בטרם יחליט להענות לבקשה, שהרי התקנה נוקטת לשון "רשאי" ואין לפרשה כ"חייב". על כן הוחזר התיק לרשם כדי שישקול את שאר השיקולים לפני שימליט אם להענות לבקשת העיקול או למאן.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יוסף פריצקי למבקשים, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 3.12.84).
בר"ע 494/84 - שמואל פלאטו שרון ואח' נגד קומפני...
*השארת צוי ביניים עד לערעור למניעת הברחת רכוש הנתבע (הבקשה נדחתה).
במסגרת תובענה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי יצאו בזמנו צוי ביניים עד לתום הדיון בתובענה גופא. בינתיים החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את טענת המבקשים (הנתבעים שם) שתביעת המשיבים (התובעים שם) דינה להימחק על הסף מחמת חוסר יריבות. המשיבים ביקשו התליית הצוים הזמניים מכוח תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי ובקשתם נענתה בחלקה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, השארת החלטת ביניים במקרה כגון זה מותנית בטעמים מיוחדים שירשמו, אך אין פירוש הדבר שהשופט חייב להדגיש את הטעמים המיוחדים. די בכך אם הטעמים עולים ברורות מן הכתוב וכזה המקרה דנא. טענת המשיבים היתה שקיים חשש שהרכוש יוברח ואז תסוכל המטרה ביסוד ערעורה על מחיקת התובענה על הסף, טענה זו התקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי ובכך גילה טעמו המיוחד להשאיר חלק מהצוים הזמניים על כנם.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד יצחק לאלו למבקשים, עו"ד ב. גרוס למשיבה. 2.12.84).
ע.א. 437/81 - אחים שורצמן בע"מ נגד פארוק אברהים יוסף
*פיצויים בגין הספקת מלגזה שונה מזו שהוזמנה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערים התחייבו לספק למשיב מלגזה משנת ייצור 1974, במחיר מוסכם של 255,000 ל"י, שישולם ע"י מסירת מלגזה ישנה של המשיב שהוערכה בסך 135,000 ל"י, סכום נוסף של 20,000 ל"י שולם במזומן ועל היתרה בסך 100,000 ל"י מסר המשיב שיקים דחויים למערערים. במקום לספק מלגזה משנת ייצור 1974 כמוסכם סופקה למשיב מלגזה משנת ייצור 1972 שהשינוי העיקרי בה נעוץ בתיבת הילוכים שאיננה הידראולית וכח המשא שלה שונה גם הוא. משעמד המשיב על השוני דרש לבטל את העסקה, אך בינתיים נמכרה המלגזה הישנה ועל כן לא ניתן היה לבטל את העיסקה. המשיב עשה שימוש במלגזה שסופקה לו, אם כי לטענתו לא סיפקה את הייעוד, והגיש תביעה כי יוחזרו לו השיקים על סך 100,000 ל"י שטרם כובדו וכן הסך של 20,000 ל"י ששולם, וזאת בטענה כי המלגזה שסופקה אין ערכה עולה על הישנה שמסר כחלק מהתמורה. כן תבע המשיב לפצותו בסך 790,000 ל"י על ימי העבודה מאז סופקה המלגזה ועד הגשת התביעה, לפי שעור של 2000 ל"י ליום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההפרש בשווי בין המלגזה שהוזמנה לבין זו שסופקה מסתכם בסך 100,000 ל"י לפחות ועל כן אין המשיב חייב בתשלום שלושת השיקים. מאידך נדחתה תביעת המשיב לדמי פיצוי באשר לדעת ביהמ"ש לא נגרם שום נזק בפועל למשיב שהשתמש במלגזה שסופקה לו. הערעורים נדחו.
אין להתערב בקביעת שיעור ההפרש בשווי המלגזה בסך 100,000 ל"י כי לא מדובר רק בהחלפת תיבת ההילוכים, אשר לטענת המערערים ניתן היה להוסיפה במחיר של 40,000 ל"י, אלא גם בשינויים אחרים בשתי המלגזות ובכלי משנת ייצור המוקדמת בשנתיים. על כן יש לדחות את ערעור המערערים. גם בערעור הנגדי אין ממש שכן המשיב עשה שימוש במלגזה לצרכיו היום יומיים ולא נגרם לו נזק ממשי. שני הצדדים חוייבו לשלם לאוצר המדינה כל אחד הוצאות בסך 200,000 שקל.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וייס. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. שילה למערערים, עו"ד פראג' סלמאן למשיב. 6.11.84).
ע.א. 666/81 - לבנה טל נגד תשלובת מפעלי טמפו בע"מ
*גובה הפיצויים עקב נזק שנגרם ע"י התפוצצות בקבוק (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת נפגעה כתוצאה מהתפוצצות בקבוק זכוכית מתוצרתה של הנתבעת ופסק הדין מתייחס לנזקים ולשיעורם באשר בשלב מסויים של המשפט הודתה הנתבעת באחריותה. התובעת נפגעה בעינה וכן סבלה מפגיעה נוירולוגית. אשר לפגיעה בעין - פגיעה זו לא גרמה לתובעת נכות ואילו לגבי הנושא הנוירולוגי אימץ ביהמ"ש את קביעת המומחה שקבע לתובעת %10 נכות לצמיתות. התובעת ניהלה מסעדה באופן עצמאי קודם לתאונה, הפסיקה לנהלה כשלוש שנים לאחר התאונה, ועברה לעבוד בעבודה חלקית של ארבע שעות ליום כמלצרית שכירה במסעדה אחרת. לטענת ב"כ המערערת נבע הדבר ממצבה לאחר התאונה, וביהמ"ש המחוזי לא קיבל טענה זו וקבע כי לא היה קשר סיבתי בין הפסקת ניהול המסעדה כעצמאית וצימצום העבודה לעבודה חלקית כשכירה ובין התאונה שאירעה. על כן ביסס השופט את חישוב הפסדי השכר בעתיד על נכות נוירולוגית של %10 בתוספת %50 והעמיד את חישובו על שיעור של %15 מהשכר הממוצע במשק. דרך חישובו זו של השופט מעוגנת בראיות ואין מקום להתערב בקביעותיו. ביהמ"ש לא התייחס לפגיעה בעין כגורם שיפגע בכושר השתכרות המערערת ובחומר הראיות אכן אין למצוא ראיה לכך שהפגיעה בעין גרמה לנכות כלשהי או פגעה בכושר ההשתכרות. טענה נוספת בפי ב"כ המערערת כי שגה ביהמ"ש בכך שהתעלם מפרק הזמן שחלף בין מועד הגשת הסיכומים ב- 9 ביוני 1981 שבהם פורט השכר הממוצע במשק לבין מועד פסה"ד ב- 9 לספטמבר 1981. לכאורה יש ממש בטענה זו אך ההפסד של המערערת
בענין זה מתקזז כנגד טעות אחרת של השופט. כאמור הגדיל השופט ב- %50 את הפיצוי וקבע את ההפסד לפי %15 מהשכר הממוצע במשק, בהתחשב בכך שהתובעת ניהלה עסק עצמאי בעת שקרתה התאונה. תוספת זו וסיבתה עומדות בסתירה לקביעתו הקודמת של השופט שאין קשר סיבתי בין מצבה של המערערת כתוצאה מן התאונה לבין הפסקת עיסוקה כעצמאית. כך שתוספת זו מתקזזת כנגד הפרשי המדד שלכאורה צריכים היו להלקח בחשבון כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות. אשר לערעור שכנגד - אין לקבל את הטענות של המשיבה בדבר העדר קשר סיבתי בין התאונה ובין המצב הנירולוגי וכיוצא באלה טענות.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד לוי למערערת, עו"ד רון למשיבה. 30.10.84).
ע.א. 328/84 - דנה ושושנה צארום נגד נועם צארום
*הסכם בין הורים למזונות הילדים ותביעה חדשה של הילדים (הערעור נתקבל).
המערערות הן קטינות אשר הוריהן התגרשו ביוני 1983. בינואר 1980 הגישה האם תביעה למזונות ולמדור עבורה ועבור ילדיה וניתנה החלטה לתשלום מזונות זמניים. ביום 27.4.83, ביום הדיון בביהמ"ש, ערכו ההורים הסכם גירושין, וההסכם אושר ע"י ביהמ"ש. עפ"י ההסכם חוייב האב בתשלום 8,000 שקל לחודש למזונות שתי הבנות. מספר חדשים לאחר מכן הגישו המערערות תביעה חדשה למזונותיהן, על דרך עתירה מקורית ללא טענה של שינוי נסיבות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התביעה בתיק הראשון היתה תביעתן של הקטינות למזונותיהן, ואם הן מבקשות לשנות את שעור המזונות הן יכולות לעשות כן רק על יסוד "שינוי נסיבות מהותי". על כן חייב ביהמ"ש את בעלי הדין לתקן כתבי הטענות על מנת שתהיינה תואמות לתביעת מזונות שעניינה שינוי שיעור מזונות מחמת שינוי מהותי שחל בנסיבות. הערעור נתקבל.
הסכם הנעשה ע"י הורים והמתיימר להסדיר את מזונות ילדיהם, גם אם הוא מקבל תוקף של פס"ד, אינו יכול לחייב את הילדים שאינם צד לו. טובת הילד מחייבת שעניינו ידון לגופו ובאופן נפרד מתביעת ההורים. גם אם אין צורך להפריד את הדיון בתביעתו של הקטין מהדיון בהסכם הגירושין, עדיין נדרשת התייחסות נפרדת לעניינו, שאם לא כן לא יוכל הדיון לחייב את הקטין. אין ההורים יוצאים ידי חובתם בכך שהם מציינים במפורש שהם עורכים את ההסכם מכח היותם אפוטרופסים טבעיים של הקטין וצירוף הקטין כצד להליך אין בו כשלעצמו לקשור את הקטין. יש צורך בבדיקה עניינית של תביעת הקטין או של ההסכם בין ההורים באספקלריה של טובת הילד. במקרה שלפנינו הקטינות היו צד לתביעה בתיק הראשון שהסתיים בפשרה, אך הסכם הפשרה היה בין ההורים לבין עצמם ונעשה בלי שקויים דיון נפרד בעניינן של הקטינות כנדרש. לפיכך על ביהמ"ש המחוזי לקיים את הדיון עפ"י כתבי הטענות המקוריים ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד אורי צפת למערערות, עו"ד א. היימןלמשיב. 19.11.84).
ע.א. 239/84 - עדה ברגר נגד יגאל גניס ואח'
*טענה נגד תקפו של הסכם פשרה מהתדיינות קודמת בין הצדדים (הערעור נדחה).
המערערת היא אחותם של המשיבים והמחלוקת הינה באשר לתקפו של הסכם פשרה שנערך ונחתם בביהמ"ש וניתן לו תוקף של פסק דין. המערערת ביקשה לבטל את פסק הדין באשר לטענתה חתמה על הסכם הפשרה מתוך לחץ והשפעת בני המשפחה, מבלי שידעה על מה היא חותמת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש המחוזי הציג לעצמו את השאלות הבאות: האם היתה המערערת בעת חתימתה על הפשרה במתח נפשי שהגיע לכדי שלילת רצונה החופשי עד כי יש לפסול את הפעולה המשפטית אשר נעשתה על ידה; האם הופעלה על המערערת השפעה לחתום על ההסכם; האם ידעה המערערת את תוכן הפשרה בשעה שחתמה עליה. ביהמ"ש המחוזי בדק את כל הנסיבות של עריכת ההסכם וחתימתו והגיע למסקנה כי התשובה לשתי השאלות הראשונות היא שלילית ולשאלה השלישית היא חיובית. לפי הערכת ביהמ"ש המחוזי התנהגה המערערת כמי שהבינה הכל ויצרה את הרושם הברור שהכל כשורה מבחינתה וכי חתימתה באה לסיים את הסכסוך בין הצדדים. בנסיבות הענין אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. המערערת טוענת גם נגד החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לקבל ראיות נוספות מטעמה, בעיקר, תעודת רפואית שביקשה להגיש, אך גם בכך אין להתערב. בישיבה הקודמת לזו שבה רצתה להגיש את הראיות הנוספות הצהירה המערערת שאין לה עוד עדים, התעודה הרפואית שביקשה להגיש לא היתה ערוכה כחוק ותוכנה לא היה בו כדי לאמת את הטעמים שהיא טוענת להם בקשר למצבה הנפשי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, וייס. עו"ד ד. ארנסט למערערת, עו"ד ד. אחיעזר למשיבים. 6.11.84).
בג"צ 514/84 - עאטף אסעד ואח' נגד השר לענייני דתות ואח'
*מינוי קאדי לבי"ד דרוזי (העתירה נדחתה).
בעקבות הודעה על מינוי קאדים לבתי הדין הדתיים הדרוזיים הגישו תשעה את מועמדותם וביניהם העותרים והמשיב השלישי. כל התשעה זומנו לראיון בפני ועדת המינויים לקאדים דרוזיים ובאותה ישיבה הציעו חברי ועדת המינויים את המשיב השלישי (להלן: המשיב) כמועמד לתפקיד קאדי. בהצבעה זכה המשיב בתמיכת 7 מתוך 8 חברי הועדה, כשהחבר השמיני, שייך אמין טריף, הראש הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, נמנע מההצבעה. העותרים פנו לבג"צ כי יצהיר שהחלטת הועדה בטלה. שני נימוקים בפי העותרים: כי המשיב אינו ממלא אחרי דרישות סעיף 9 לחוק, משום שאינו בעל הכשרה מתאימה בדין הדרוזי כנדרש עפ"י החוק; כי מאז הוקמו בתי הדין הדתיים הדרוזיים נהגו שרי הדתות, ששימשו יושבי ראש ועדת המינויים, להיוועץ עם הראש הרוחני של העדה הדרוזית, שייך אמין טריף, בענין כשירותם של אלה שהציעו עצמם לתפקיד קאדי, ואילו הפעם לא נהג השר על פי המקובל. העתירה נדחתה.
אין צורך להתייחס לטענה כי לעותרים אין זכות עמידה בעתירה, שכן יש לדחות את העתירה לגופו של ענין. אין לקבל את טרונייתם של העותרים על כך שלא קויימה התייעצות מוקדמת בין שר הדתות לבין שייך אמין טריף. גם אם התנהגו כך בעבר, הרי אין כל חובה בחוק להתייעצות כזו. אשר לטענה כי אין המשיב כשיר להתמנות לקאדי - עפ"י סעיף 9 לחוק, כשיר להתמנות לקאדי כל דרוזי שהוא בעל הכשרה מתאימה בדין הדרוזי. נטען ע"י העותרים כי לפי עיקרי הדין הדתי הדרוזי הסודי, נחשב בעל הכשרה מתאימה מי שמנהל אורח חיים דתי דרוזי במשך 7 שנים לפחות, ואילו המשיב ניהל אורח חיים דתי רק שנה וחדשיים. מחמת היות עיקרי הדת הדרוזיים סודיים, ובהיעדר הפנייה למקורות מתאימים, ממילא אין לבג"צ אפשרות לעמוד על משמעות הדברים. המשיב הוצע כמועמד ע"י חברי ועדה דרוזיים וביניהם הקאדי בבית הדין הדרוזי לערעורים וקאדי בית הדין הדתי. חזקה על מציעי המועמד, כל עוד לא הוכח ההיפך, כי הם יודעים כישוריו של מי שהם מציעים לכהונת קאדי וחזקה על כל חברי ועדת המינויים אשר ראיינו את המועמדים ולמדו כישוריהם, כי לא נמצא פגם או פסול במועמד שהוצע. גם השייך אמין טריף נמנע מלהצביע מבלי להעיר הערה כלשהי לענין הכשירות. משקבע המחוקק סמכות לגוף סטטוטורי לבחון, לדון, להציע מועמד
לכהונה ולהמליץ עליו, ולא נתגלה פגם בשיקולי הוועדה לגופו של ענין ולכשירותו של המועמד, אין להעלות לאחר מעשה ספקות ביחס לכשירות המועמד. ודאי ייתכנו מקרים בהם תחזור הוועדה לדון בענין ולשנות הצעתה כאשר מתברר כי המועמד ניסה להשיג מינויו שלא כדין אך לא זה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: בייסקי, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. איסל לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 30.10.84).
ע.פ. 154/84 - עטייה אבד אל גואר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות סמים ועבירות אחרות שצורפו לאישום זה וביהמ"ש דן אותו ל- 15 חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים על תנאי וכן הופעלה תקופה של שנתיים וחצי מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה טען המערער כי היה בירדן בעת ביצוע העבירות אך התברר כי אין דבר זה נכון ועל כן אין להתערב בפסק הדין. אשר לעונש - יש להניח כי אלמלא הופעל המאסר על תנאי במצטבר היה ביהמ"ש מטיל עונש חמור יותר ועל כן אין מקום להקל בענשו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד פ. נויימן למערער. 23.9.84).
על"ע 9/84 - עו"ד פלוני נגד לשכת עורכי הדין
*עיכוב שיק של מס רכוש שהגיע לעו"ד עבור לקוח (הערעור נדחה).
המערער קיבל באוגוסט 1978 מאגף מס הכנסה שיק עבור המתלוננת והחזיק אותו בתיקו עד מרץ 1979. בדיון בעניינו אמר כי "כשקבלתי את השיק.. מכיון שבאותו זמן הנחתי שהנה תוך זמן קצר נבצע את ההעברה ומאחר ונוכחתי כי משפחת בכר קשים בתשלום והם לא שלמו את המגיע בעת התחלת העבודה, חשבתי לנכון לשמור את השיק עד ליום ההעברה שאם יטענו שאין להם כסף יהיה השיק מקור לסלוק כל שכרי ושמתיו במעטפה בתיק שלי". אין ספק שמעשה זה הוא בגדר מעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין ולפיכך ההרשעה בדין יסודה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד ב. קיסלר למשיבה. 23.10.84).
על"ע 16/84 - הועד המחוזי של לשכת עוה"ד נגד עו"ד פלוני
*השעיה זמנית של עו"ד (הערעור נדחה).
צדק ביה"ד המשמעתי הארצי כאשר נתן משקל מירבי לזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירות המיוחסות למשיב ואפילו מאז הגשת כתב האישום במרץ 1983. משך כל אותו זמן המשיך המשיב בעיסוקו כעורך דין. בנסיבות אלה מטרת ההשעיה סוכלה מעשית, שכן כל כולה נועדה בעיקר כדי שיובהר לציבור שאדם הנחשד על סמך ראיות לכאורה בעבירה שיש עמה קלון שוב לא יראה בשוק ככל אדם אחר כאילו לא אירע דבר. כיון ששיקול זה של ביה"ד הארצי נכון אין לדון בשאר הטענות שהועלו ע"י הועד המחוזי וודאי שאין מקום לדון בטענה טרומית שהתכוון המשיב להעלות בדבר פירושו של סעיף 78(ד) לחוק לשכת עוה"ד. שאלה מקדמית זו היא אם יש לועד המחוזי של הלשכה זכות ערעור על אי השעיה, להבדיל מזכותו של עורך הדין לערער על השעייתו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ויצמן למערער, עו"ד י. לויט למשיב. 15.11.84).
ער"מ 4/84 - דבש עבד אל עזיז נגד ביה"ד המשמעתי של עובדי עיריית ירושלים
*העדרות מעבודה, שימוש ברכב לצרכים פרטיים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה עובד המחלקה לשרותי הנדסה של העיריה והורשע בשל שני סוגי מעשים: נטילת רכב העירייה ללא רשות ובנגוד להוראות לשם נסיעה למטרות פרטיות; היעדר מן העבודה במשך ימים רבים בין ספטמבר 1983 ועד למאי
1984 (כמאה ימים). המערער טען כי קיבל הודעה דחופה על החרפת מצב בריאותו של אביו החולה, שבינתיים נפטר, ועל כן לקח את רכב המנוף ששימש אותו בעבודתו ויצא לבית אביו. אשר להעדרויות הרבות - טען המערער כי היו נסיבות אישיות קשות שבעטיין נאלץ להעדר מדי פעם. ביה"ד למשמעת גזר למערער פיטורין מידיים ופסילה לצמיתות לעבודה בעירייה ושלילת פיצויי הפיטורין. ביה"ד הביע ביקורת על העדר תגובה נאותה ומיידית בעקבות ההעדרויות החוזרות ונשנות של המערער. הערעור נדחה.
הנסיבות האישיות לא יכלו להצדיק העדרות במשך ימים כה רבים, דבר שפגע הן ביעילות פעולתה של המחלקה בה המערער עבד והן במשמעת. טוען הסניגור כי העובדה שלא היתה תגובה להעדרות המערער מהעבודה יש בה כדי להקל, כי סבר שמקבלים את הסבריו בדבר הנסיבות האישיות. אכן מתקבלת תמונה שלילית מן הנוהגים במחלקה, אך בכך אין כדי להקל בדין. שלילת פיצויי פיטורין היא אכן עונש שאינו קל, אך גם בנושא זה אין להתערב כאשר מדובר על העדרות ללא רשות מהעבודה במשך עשרות רבות של ימים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. שטיין למערער, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 18.11.84).
עש"מ 4/84 - פרץ בן ארי נגד נציב שרות המדינה
*גניבת כסף ע"י זיוף מסמכים (הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד תביעות בכיר במוסד לביטוח לאומי ובין השנים 1982-1976 ערך שורה של זיופים שהביאו לידי העברת עשרות אלפי שקלים לחשבונו ולחשבון בני משפחתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש וחצי שנים מאסר, מחציתן בפועל, ולנוכח הוראות חוק שירות המדינה הובא המערער בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בו נדון לפיטורין מידיים, שלילת פיצויי פיטורין, שלילת זכויות לגימלה, פסילה לצמיתות בשירות המדינה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העבירות של ניצול המעמד בשירות המדינה כדי לשלוח יד בכספי הצבור, אינן מתיישבות עם המשך עבודה בשירות בתפקיד כלשהו. שירות המדינה ואלה המשרתים בו עושים זאת בשליחותו של הכלל וחייבים ליהנות מאמון הצבור. המסקנה המתחייבת מהרשעתו של המערער היא - כי נשלל האמון בו וממילא אין עוד אפשרות שימשיך בתפקיד כלשהו במערכת אשר בתדמיתה פגע. אין גם פגם בשלילת הזכות לפיצויי פיטורין. זה אמצעי קשה אך משמעותי ביצירת האפקט המרתיע החיוני בכל מערכת משמעתית החייבת להשען על סנקציות אפקטיביות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. זילביגר למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 30.10.84).
עש"מ 5/84 - משה קסטל נגד מדינת ישראל
*ביצוע פריצה ע"י עובד מדינה (הערעור נדחה).
המערער שהיה עובד מדינה נטל חלק בפריצת חנות תכשיטים בה נגנב רכוש ששוויו כ- 400,000 דולר. בעקבות ההרשעה בביהמ"ש המחוזי וגזירת מאסר ממושך הועמד המערער לדין בבית דין משמעתי ושם נגזר לו אמצעי משמעתי של פטורין תוך תשלום %70 מפצויי הפטורין. ביה"ד הוסיף ואמר כי הנאשם שולב בבית הכלא בפרוייקט הקשור עם חברת הבזק. אי לכך המליץ ביה"ד כי לכשישוחרר הנאשם מהכלא ויבקש להתקבל לעבודה במסגרת הפרוייקט ישקלו את בקשתו כאילו היתה בקשה של מי שטרם שירת בשירות המדינה. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביה"ד לא שגה בגזרו פטורין מן העבודה שהרי אין להעלות על הדעת שאדם שהורשע בעבירה כמתואר ומרצה שלוש שנות מאסר ימשיך לשרת אותה שעה בשירות המדינה. אם פסקו לו %70 מפיצויי הפטורין הרי נהגו עמו במידה רבה של חסד, מעבר למקובל במקרים כגון אלה ואין להתערב במידת העונש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ז. אפיק למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 27.11.84).
ב.ש. 977/84 - כצמן שלמה נגד בנק הפועלים בע"מ
*עיכוב הליכי הוצל"פ (בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ - הבקשה נדחתה).
פסק דין שניתן ע"י בימ"ש, חזקה עליו שניתן כדין ויש לבצעו כלשונו. רק במקרים מסויימים, כגון כאשר מתגלית טעות על פני הפסק, או כאשר מועלה נימוק היורד לשורש הפסק ויש בו לכאורה להשפיע על התוצאה, יתכן וביהמ"ש יטה לעכב את ביצועו של פסה"ד. לא כן כאשר הסימנים הנלמדים מעיון בפסק הדין מראים שהסיכוי שהערעור יתקבל הוא קלוש. לפיכך אין מקום לקבל את בקשת המבקש לעכב הליכי הוצל"פ בפסק הדין של המשיבה נגד המבקש. לא למותר לציין שהצד הזוכה במקרה דנא הוא בנק והסיכון שלא ישלם את המגיע ממנו במקרה שיפסיד בערעור כמעט ואינו קיים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ברגרמן למבקש, עו"ד טרינצ'ר למשיבה. 11.11.84).
ב.ש. 1037/84 - קסטן דוד נגד מוריס חמו
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב לשלם למשיב 91,000 שקל כשהם צמודים. המבקש מבקש לעכב את ביצוע פסה"ד ונימוקיו שניים: הסיכוי, לטענתו, לזכות בערעור וכן חוסר אמצעים לשלם את החוב מלבד מכירת הדירה בה גר המבקש. הבקשה נדחתה. אין צורך להביע עמדה לגבי סיכויי הערעור, משום שאף בהנחה כי יש למבקש סיכוי לזכות בערעור אין בכך בלבד כדי להצדיק לעכב ביצוע פסה"ד. המדובר בחיוב כספי בלבד והלכה היא כי מלבד מקרים נדירים אין לעכב ביצועו של פס"ד על חיוב כספי, והמקרה דנא אינו מקרה נדיר. הטענה כי אין למבקש אמצעים לסלק את החיוב עניינה לראש ההוצאה לפועל שמתפקידו לבחון אפשרויותיו של החייב וקיומו של רכוש ממנו ניתן לממש את פסה"ד.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שפצירר למבקש, עו"ד לשצ'ינסקי למשיב. 30.11.84).
ב.ש. 971/84 - מדינת ישראל נגד אברהם בוארון
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיב הואשם בנשיאת נשק והנחת חומר נפץ בכוונה לגרום חבלה חמורה וביהמ"ש המחוזי הורה באוגוסט 1983 על מעצרו עד תום ההליכים. בתום השנה לא נסתיים המשפט והפרקליטות ביקשה להאריך את המעצר בעוד שלושה חדשים והמעצר הוארך עד ליום 7.11.84. בהחלטה בה הוארך המעצר היתה פנייה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב לעשות הכל כדי לזרז את הדיונים ולסיים את המשפט בתוך שלושת החדשים. שוב לא נסתיים המשפט והמדינה מבקשת הארכת המעצר. הפעם הוארך המעצר בכחודש ושבוע בלבד.
ביהמ"ש העליון ער לעומס הרב המוטל על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב וקיימות אולי סיבות אובייקטיביות המקשות על קיום הוראת המחוקק לענין שמיעה רצופה של משפט פלילי, אולם כשמדובר במשפט שהנאשם כבר נמצא במעצר שנה ושלושה חדשים וכבר ניתנה פעם ארכה מעבר לתקופת השנה ניתן היה לצפות כי לפחות בתקופה המוארכת ייעשה הכל על מנת שהמשפט יסתיים וביהמ"ש ישמע את המשפט ברציפות. הישיבה הבאה של ביהמ"ש נקבעה ליום 28.11.84 ובשלב הנוכחי סיימה הקטיגוריה את השמעת ראיותיה והסניגוריה הודיעה כי רק שניים או שלושה עדים יעידו במשפט. יש איפוא להניח כי לסיומו של המשפט כולל סיכומי ב"כ בעלי הדין יידרשו ימים ספורים בלבד. בהתחשב במצב זה של המשפט הוחלט להיעתר לבקשת המדינה להאריך את המעצר עד ליום 15.12.84 אגב הפניית משאלה לביהמ"ש המחוזי כי בהתחדש הדיון יימשך ללא כל הפסקות עד לסיומו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד נחליאלי למבקשת, עו"ד ורון למשיב. 7.11.84).
ב.ש. 966/84 - משה שבו נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע עונש מאסר עד לערעור (בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעלה שנת מאסר על תנאי כאשר מחציתה חופפת ומחציתה מצטברת. המבקש ביקש מביהמ"ש המחוזי לדחות את תחילת ריצוי העונש עד למתן פס"ד בערעור וביהמ"ש הסכים לדחייה עד ליום 1.11.84. הוא התייצב באותו יום לריצוי העונש, ולאחר שהתחיל לרצות עונשו הגיש את הבקשה לדחות את תחילת ריצוי העונש עד למתן פסק דין בערעור. הנימוקים כרגיל הם כי יש סיכוי טוב לקבלת הערעור ואם לא לגבי ההרשעה אז לפחות לגבי שיעור העונש וכן יש להתחשב בגילו הצעיר של המבקש וכי אין זה רצוי כי יימצא כבר מעתה בבית הסוהר מחמת ההשפעה הרעה שם וההפרעה לשיקומו של המבקש. הבקשה נדחתה. אין כל סיבה לנהוג במקרה הנוכחי כיוצא מן הכלל בדבר תחילת ריצוי העונש מיום גזר הדין. לכאורה הכרעת הדין מבוססת כהלכה. על אף גילו הצעיר של המבקש, יש לו מעל לעשרים הרשעות קודמות ובכללן ארבע עבירות של בריחה ממשמורת חוקית. גם כותלי בית הכלא אינם זרים למבקש שהרי ריצה כבר עונשי מאסר. בנסיבות אלה אין צידוק לחרוג מהשורה המחייבת כי ריצוי העונש יתחיל עם מתן גזר הדין, פרט למקרים יוצאים מן הכלל.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מ. הכהן למבקש, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 7.11.84).
ב.ש. 1025/84 - עמנואל הקייני נגד אליהו כהן
*מתן ארכה להפקדת ערבון (בקשה למתן ארכה - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש ערבות בנקאית להבטחת הוצאות המשיב בתוך המועד שנקבע לכך אלא שהערבות היתה מכוונת כלפי ביהמ"ש ולא כלפי המשיב ועל כן הוחזרה למערער. עד שהגיש ערבות מתוקנת חלף המועד ומכאן הבקשה להארכת מועד. הבקשה נתקבלה. המערער הסביר את האיחור בצורה מתקבלת על הדעת והוא ראוי שהמועד שהוחמץ יוארך לו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד פלק למבקש, המשיב לעצמו. 21.11.84).
ע.א. 65/84 - כור מתכת בע"מ נגד אחים שמואלי מפעל למתכת
*הספקת גיליוטינה לחיתוך פח השונה מזו שהוזמנה (הערעור נדחה).
המערערת התחייבה לספק למשיב גליוטינה לחיתוך פח שכלל חלקים שונים ובכללם זרוע בת 3 מטר. האספקה בוצעה ב- 1975 והזרוע שסופקה היתה בת מטר אחד ורק ב- 1980 סופקה הזרוע בת שלושה מטר. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בגין הנזקים שנגרמו לו וביהמ"ש המחוזי קבע פיצוי של 100,000 שקל מוערך ליום הגשת התביעה. לטענת המערערת הסכום אינו משקף את נזקו של המשיב ומשלא הוכיח זה את נזקו מן הראוי לדחות את התביעה. הערעור נדחה.
חומר הראיות העיקרי כלל את עדות המשיב לפיה זרוע בת מטר אחד מכבידה על העבודה, מחייבת עוזר נוסף וגורמת לחוסר דיוק בחיתוך וכן עדותו של עד שהעריך את שיעור הפסד שכר העבודה והפסדים אחרים ב- 100,000 שקל. על בסיס מערכת ראיות זו היה לביהמ"ש המחוזי יסוד לפסוק את הפיצוי שנפסק. נכון כי הנטל להוכיח נתונים המשמשים בסיס לפסיקת הפיצויים מוטל על התובע הניזוק, אך היקפו של נטל זה ומשקלו משתנים על פי הנסיבות. לא הרי מקום שהנתונים מצויים והניזוק נמנע מלהביאם, כהרי מקום שהנתונים עצמם קשים הם להשגה ולדיוק. במצב אחרון זה אין לדרוש מהניזוק מעבר לאפשרי ולסביר ובדרישה זו עמד המשיב. אשר לטענת המערערת כי ערכה של המכונה כולה אינו עולה בהרבה על הפיצוי שנפסק - טענה זו אין בה ולא כלום שכן הפיצוי נקבע עפ"י שיעור הנזק שנגרם למשיב במשך תקופה ארוכה ולא עפ"י ערכה של המכונה.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, וייס. עו"ד אבנר בנימין למערערת, עו"ד אנושי דניאל למשיב. 25.11.84).