ע.א. 283+293/82 - רן קליר ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם והערעורים הנגדיים נדחו).
א. בתאונת דרכים בה נספתה נהגת המכונית, נפצעו גיסתה של המנוחה רן קליר (המערערת 1), בנה של הגיסה רן חיים (המערער 2), בנה של המנוחה יאיר הינגלי (המערער 3) ושתי אחייניות של המנוחה המערערות בע.א. 293/82 (להלן: שמש). ערעורם של המערערים מופנה כלפי מיעוט הפיצויים שנפסקו ואילו חברת הביטוח טוענת בערעור שכנגד כי הפיצויים גבוהים מדי. הערעורים נתקבלו בחלקם והערעורים הנגדיים נדחו.
ב. המערערת 1 היתה בעת התאונה בת 38, נשואה ואם לילד (המערער 2, שהיה בן שנה וחצי). עד ללידת בנה עבדה כתופרת דברי קונפקציה בבתי חרושת שונים. לאחר הלידה קנתה מכונת תפירה, עבדה בבית, והכנסותיה היו כמעט אפסיות. על מעשיה מאז התאונה לא המציאה המערערת פרטים בעדותה. נקבעה לה נכות אורטופדית של %37, נכות פסיכיאטרית של %12, ונכות פה ולסת בשעור %25 לצורך פיצוי בשל כאב וסבל. מאחר שעם לידת בנה ניתקה עצמה משוק העבודה השכירה לא קבע ביהמ"ש את הפסד שכרה על בסיס שכרה של פועלת תפירה אלא על הכנסתה כעצמאית. לא הובאה בפני ביהמ"ש ראיה בדבר מידת הנכות התיפקודית, אך מחישובי השופט עולה כי הוא העמיד את הפסד הכנסתה של המערערת בשל הנכות האורטופדית והנפשית על %30 בקרוב.
ג. אין לקבל את בסיס חישוביו של השופט לקביעת הפסד השתכרות בעתיד. אכן החליטה המערערת כשנה וחצי לפני התאונה להיות עצמאית, אולם ברור שאין זו החלטה שאין חזרה ממנה. סביר להניח כי אם במשך השנים היתה נכזבת תקוותה להשתכר יותר, כי אז היתה נאלצת לחזור עקב מצבה הכלכלי הדחוק לעבודתה כשכירה. כיון שכך, וכאשר מידת הוודאות הנחוצה אינה לפי הנטייה של מאזן ההסתברות, שכן ענין לנו בהערכת סיכוי ולא בקביעת עובדה, וכאשר קיים גם סיכוי שהמערערת תחזורלעבודה שכירה, יש לחשב את הפסד השתכרותה בעתיד עפ"י הממוצע שבין הכנסת תופרת שכירה מצד אחד והכנסת המערערת כעצמאית מצד שני.
ד. המערערת נפגעה גם בשיניה. התברר כי מחצית שיניה של המערערת היו פגועות קודם התאונה. לפיכך לא ראה השופט לפצותה על מלוא הוצאות הטיפול שיהיה עליה להוציא להחלפת "הגשרים" שהותקנו בפיה, אלא בגין מחצית ההוצאה. בנושא זה אין להתערב. הכלל בדבר החזרת המצב לקדמותו משמעו כי הניזוק זכאי לכך שמצבו יושווהבמידת האפשר למצבו שלפני אירוע הנזק ואילו מתן פיצוי למערערת בשל החלפת כל "הגשרים" בעתיד הינו בגדר התעשרות בלתי סבירה. עם זאת קבע ביהמ"ש מחיר נמוך מן העולה עפ"י הראיות. בהעדר ראיה למחיר ביום פסה"ד יצא ביהמ"ש מן ההנחה שמאז מתן חוות הדעת הרפואית בשנת 1978 ועד ליום פסה"ד ב- 1982 המירו המחירים פי שלושה. אולם, על אף שהאמרת מחיר הטיפול בשיניים אינה מקבילה בהכרח לעליית המדד יש בעליית המדד ללמד על שיעור העליה במחיר. בתקופה הנתונה עלה המדד בכ- %1375 ולא היה מקום להסתפק בהגדלת המחיר ב-%300 בלבד. על כן, במקום סכום של 45,000 שקל שנפסק יש להעמיד את הסכום על 140,000 שקל.
ה. אשר למערער 2 - בעת התאונה היה בן שנה וחצי ונפגע פגיעה קלה יחסית. נקבעה לו נכות אורטופדית של %10 בגין פגם אסתטי למרות שאינו סובל מנכות כירורגית אורטופדית. כן נקבעה לו נכות פסיכיאטרית של %5 בשל הפגמים האסתטיים. ביהמ"ש פסק למערער בנוסף לפיצוי עבור כאב וסבל וטיפול שיניים גם סכום גלובלי של 100,000 שקל עבור הפסד שכר בעתיד וזאת משום "חשש מזערי שמא,
בגלל פגמים אסתטיים, ירתע מעבודה במקומות בהם עלולים להחשף פגמים אלה". אין לקבל את הטענה שהסכום הגלובלי שנפסק נמוך מדי.
ו. אשר למערער 3 - בעת התאונה היה כבן 10 שנים וכשנשמעה עדותו כבר שרת שרות סדיר בצה"ל לאחר שגמר את לימודיו במגמה מקצועית תיכונית. ביהמ"ש העמיד את שיעור נכותו הפסיכיאטרית על %15 שאינה פונקציונלית וכן נכות פה ולסת של %50, ופסק לו סכום גלובלי של 150 אלף שקל עבור הפסד שכר בעתיד מפאת הסיכון כי עקב הופעתו החיצונית יהיה מוגבל בעיסוקים שיחשפוהו לעיני ציבור מסויים, וכן מפאת העובדה כי מצב שיניו עלול לכפות עליו העדרויות מדי פעם ממקום העבודה. בענין זה אין להתערב. באשר לטיפול שיניים בעתיד היו שתי חוות דעת רפואיות. האחת כי המערער יזדקק להחלפת "גשרים" כל 10-8 שנים והשניה כי אין סיכוי ותועלת בטיפול מעין זה כל עיקר. ביהמ"ש העדיף את חוות הדעת הראשונה אך מיעט במספר ההחלפות להן יזקק המערער והעמידן על שלוש פעמיים. בכך יש להתערב. משהועדפה חוות הדעת הראשונה לא היתה הצדקה ל"פשרה" בין שתי הגישות הרפואיות בכל הנוגע למספר ההחלפות. על כן יש להעמיד את מספר ההחלפות על 6 וכן יש להעלות גם את מחיר ההחלפות.
ז. לענין המערערות שמש - הן נפצעו קל ונקבעו להן שיעורי נכות ועל סמך זה נקבעו פיצויים עבור כאב וסבל וכן סכומים גלובליים עבור הפסד השתכרות בעתיד. אין להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי שראה את המערערות והיה ער לפגיעות שנפגעו מבחינה אסטטית וההשפעה שעשויה להיות לפגיעות אלה בעבודת המערערות.
ח. נאמר בפסק הדין "לענין שכ"ט עו"ד, טען עו"ד... כאילו הוסכם על תשלום בשעור %20 עם התובעים. הסכם זה לא הוצג בפני. עם זאת, לא נראה לי שמקרה זה ראוי שיפסק בו שכ"ט לפי התעריף של לשכת עוה"ד, אלא יותר מכך, ואני מחייב את הנתבעת לשלם...". כבר נאמר בביהמ"ש העליון כי בהעדר סיבה מיוחדת שתצדיק אי פסיקת הוצאות או פסיקת הוצאות מופחתות לבעל דין שזכה במשפט, מן הראוי לפסוק לו הוצאות מלאות שלא יגרמו לו חסרון כיס. אם ידועות ההוצאות שעל הזוכה לשלם לב"כ, הרי שפסיקת סכום נמוך הימנו, גורמת בהכרח חסרון כיס לבעל הדין הזוכה. כל עוד אין ביהמ"ש בדעה כי השיעור המוסכם אינו סביר, אין הצדקה שלא לחייב בשיעור זה על פי הצהרת עורך הדין, אשר כמוה כראיה לגבי שכר הטרחה שקיבל עורך הדין או הסכים לקבל, גם אם לא הוגש לביהמ"ש ההסכם גופו. על כן יש לקבל את הערעור גם לענין שכה"ט ולפסוק שכר טרחה בהתאם למוסכם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נ. נוהלמערערים, עו"ד א. מלצר למשיבים. 26.11.84).
ע.א. 675/82 - מרגלית סלמן אסדי נגד צמח כהן ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערערת נפגעה בתאונת דרכים באפריל 1976. על עצם החיוב בפיצויים אין חולק והמחלוקת על גובה הנזק נטושה בכל אחד מראשי הנזק. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש קבע למערערת נכות קלינית של %41 המשלבת בתוכה נכות אורטופדית ונכות נוירולוגית. המשיבים מתנגדים להסתמכות ביהמ"ש המחוזי על חוות הדעת שהוגשה דווקא ע"י המשיבים, וטוענים שחוות דעת של המוסד לביטוח לאומי שהוגשה לביהמ"ש כשלוש שנים אחרי חוות הדעת שלהם היא המשקפת את מצבה הסופי של המערערת בשטח האורטופדי. ביהמ"ש מציין בהחלטתו כי הפרש הזמן לא גרם לשינוי כלשהו בתלונותיה של המערערת וממצאי הבדיקות של הרופאים מטעם המשיבים והרופאים מטעם המוסד לביטוח לאומי נשארו זהים, והוא העדיף את חוות דעת
הרופאים מטעם המשיבים ובכך אין להתערב. יש גם הבדל מהותי בין חוות דעת רפואית רגילה הנמסרת לצורך הצגתה כראייה בביהמ"ש, לבין פרוטוקול רפואי של המוסד לביטוח לאומי הקובע אחוזי נכות לפי מבחני חוק הביטוח הלאומי. אין למבחנים של החוק כח מחייב כאשר מדובר בהערכת נכות פיסית בבימ"ש בתביעת נזיקין.
ג. ביהמ"ש קבע את נכותה התיפקודית של המערערת ב- %50 ועל קביעה זו חולקים הן המערערת והן המשיבים. יש לקבל את ערעור המערערת בענין אחוז הנכות התיפקודית. ביהמ"ש המחוזי קובע במפורש כי המערערת עבדה כעוזרת בית, עבודה המצריכה גמישות הגב וניידות, ו"פגיעה בחוליות המותניים ובשתי הרגליים מהווה הרס של יכולת התיפקוד למעלה מהנכות הקלינית". קביעה זו אינה מתיישבת עם קביעת נכות תיפקודית של 50 אחוז בלבד. עם זאת, אין להוציא לחלוטין מכלל חשבון שהמערערת תוכל לעבוד בעבודות קלות כלשהן, ולפיכך יש לקבוע את הנכות התיפקודית בשיעור של %75. ב"כ המשיבים טוען כי בכתב התביעה נטען שהנכות התיפקודית מגיעה עד כדי %40 ומכאן שביהמ"ש נתן לה מעבר למבוקשה. טענה זו אין לקבל. אכן נאמר בכתב התביעה כי "התובעת תטען כי... נשארה לה נכות תיפקודית של %40 לצמיתות" אולם בהמשך אותו סעיף נאמר "ברם התובעת תטען כי במקרה שלה הנכות הפיסית אינה משקפת את שיעור הפסד ההשתכרות שלה מאחר... ובפועל הפסד ההשתכרות של התובעת... הוא אבסולוטי". נראה שהניסוח הלקוי של כתב התביעה נובע מבלבול בין המונחים "נכות פיסית" ו"נכות תפקודית" ומכאן שלא ניתן למערערת יותר ממבוקשה.
ד. אשר לטענת המשיבים שצריך היה לקבוע הפסד השתכרות באופן גלובלי באשר במקום שלא הובאו נתונים מדוייקים בדבר אובדן ההשתכרות קובעים סכום גלובלי - יש להבחין בין נתונים לא מדוייקים בדבר אובדן כושר ההשתכרות לבין המצב דנא כאשר לא היו נתונים מדוייקים על היקף ההשתכרות. בענין כושר ההשתכרות הובאו במקרה דנא נתונים מדוייקים למדי ומכאן שלא היה הכרח לקבוע סכום גלובלי. אין גם לומר כי נעדרים כאן נתונים בקשר להפסד השתכרות בעתיד.
ה. אין לקבל את תביעת המערערת לדמי חופשה שנתית בנוסף לפיצוי על אובדן השתכרות, שכן היא זכתה לפיצוי כספי מלא כאילו עבדה במשך השנה כולה וכאילו לא קיבלה חופשה כלל. אין היא זכאית גם לשכר מלא עבור תקופת החופשה וגם לדמי חופשה.
ו. אשר לפיצוי עבור כאב וסבל בסך 250,000 שקלים - ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בפסיקת פיצויים בגין כאב וסבל אלא אם כן נמצאה טעות בולטת בפסיקת הערכאה הראשונה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נכנס לתוקפו לאחר שאירע כאן הנזק וביהמ"ש דלמטה נזקק לכללי החישוב שבתקנות ולא חישב את הפיצויים בגין כאב וסבל כפי שהיה מקובל לפני כניסת החוק לתוקף. הזקקות זו של ביהמ"ש לתקנות האמורות היתה מוטעית ולא רק מהטעם הטכני שהחוק והתקנות החדשות נכנסו לתוקף לאחר אירוע התאונה. שיטת החישוב החדשה נובעת במישרין מהנהגת עקרון ה"אין אשם" בחוק הפיצויים החדש, כאשר מצד אחד שוחרר התובע מהצורך להוכיח כי הנתבע גרם לתאונה ע"י מעשה בלתי חוקי או רשלני, ובמקביל נקבעו תעריפי פיצויים סטנדרטיים, שאינם בהכרח מעניקים פיצוי מלא לנפגע. בענייננו נדרשה המערערת להוכיח את אחריות המשיבים ולא היה מקום לסטות מהוראות דיני הנזיקין לעבר ההוראות הסטטוטוריות שתכליתן קביעת פיצויים במקרים של אחריות מוחלטת. לפיכך יש להעמיד את הפיצוי על 300,000 שקל. בענין זה הסתייגה השופטת אבנור ולדעתה ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שהאירוע היה לפני החוק החדש, התייחס לקביעת הסכום לפי שיקולו את הנסיבות ולפי שיקול זה היה סבור שהמבחן הנדון מתאים למקרה שלפניו ועל כן אין להתערב בו.
ז. נפסקו למערערת הוצאות רפואיות מינימליות לגבי העבר לפי קבלות ולגבי העתיד לפי שיקול ביהמ"ש באשר לא הובאו ראיות בענין זה. יש לדחות את הערעור של המשיבים בשאלה זו שכן השופט קבע סכום מזערי עבור הוצאות רפואיות וסכום קטן זה נקבע דווקא משום שלא הובאו ראיות בנדון. לאחר תאונה כה חמורה לא נגמרו הטיפולים הרפואיים וצדק השופט כשזיכה את המערערת בפיצוי, ולו סימלי, עבור הוצאות אלה.
ח. באשר לניכויים של תשלומי המוסד לביטוח לאומי - ביהמ"ש המחוזי הפחית מהפיצויים סכום של 100,000 שקל בגין קיצבאות שהמערערת קיבלה. השופט הסתמך על חישובו של ב"כ המשיבים עפ"י נתונים שניתנו לו ע"י המוסד לביטוח לאומי. ביהמ"ש מינה אקטואר לבצע את החישוב האקטוארי אך הוא נמנע מלהגיש את חישובו. ב"כ המערערת טוען שמדובר בשאלה מקצועית שלגביה דרושה חוות דעת מקצועית ומכיון שחובת ההוכחה על הנתבע הרי שענין זה לא הוכח. טענה זו אין לקבל. הניכוי נעשה רק בגין סכומים ששולמו בעבר ע"י המוסד ועל סמך אישורים מאת המוסד עצמו שהצהיר על התשלומים הנ"ל, ולא היתה חובה להיזקק אך ורק לחוות דעת אקטוארית.
ט. אשר לשכר הטרחה שנפסק הנופל מהשיעור שנקבע בתעריף המינימלי - התעריף שנקבע בכללי לשכת עורכי הדין הינו קו מנחה שעל ביהמ"ש להתחשב בו אך אינו בגדר כלל מחייב. ביהמ"ש לערעורים אינו מתערב בסכום שנפסק כשכר טרחת עוה"ד, אלא במקרים נדירים, כאשר ביהמ"ש דלמטה שגה באופן ברור ומשמעותי. במקרה שלפנינו המשיבים הודו באחריותם לתאונה והדיון נסב על גובה הנזק בלבד. הודאה באחריות מצד הנתבעים עשויה להוות גורם לשם הפחתת שכר טירחה הנפסק לתובעים.
י. לענין ריבית והצמדה - ביהמ"ש פסק ריבית רק על סעיפי הפיצויים של הפסד השתכרות בעבר, הוצאות רפואיות ופיצויי כאב וסבל. על הסכום הסופי לא נפסקה הצמדה עד לתשלום בפועל וביהמ"ש לא פירט את השיקולים שהנחו אותו באי פסיקת הסכומים הנ"ל. באשר לפסיקת ריבית - לא היה מקום לפסוק ריבית על סכום הפיצויים של הפסד השתכרות בעתיד עד ליום מתן פסה"ד, שכן סכום מהוון זה צופה פני העתיד. לא כן לגבי התקופה מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל, שלגביה לא קיים שום הבדל בין סעיפי הפיצויים השונים. מכאן שיש להוסיף ריבית של %3 על הפסד השתכרות בעתיד מיום פסה"ד. אשר לפסיקת הצמדה - נכון שאין חובה מוחלטת לפסוק הפרשי הצמדה, ואולם כאשר ביהמ"ש מחליט שלא לפצות את התובע בגין הירידה התלולה בערך הכסף מן הדין שהדבר ינומק היטב, למשל שיש בכך משום סנקציה נגד צד למשפט שניהל את המשפט באורח רשלני או שאיחר איחור יתר בהגשת המשפט וכד'. בהעדר הסבר כזה יש לפסוק גם הצמדה על מלוא הסכום מיום פסה"ד ועד לתשלום בפועל.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' אבנור. החלטה - השופט בך. עו"ד קונפינו למערערת, עו"ד אהרוני למשיבים. 11.11.84).
ב.ש. 982/84 - שלמה בן עמי נגד מדינת ישראל
*ערר על החלטת מעצר של ביהמ"ש המחוזי בערר (הערר נדחה).
צודקת התובעת כי אין לעורר זכות לערור לביהמ"ש העליון. עניינו נדון לפני בימ"ש השלום, המדינה ערערה על החלטתו לביהמ"ש המחוזי ובית משפט זה ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו בערר אין העורר יכול להשיג לפני ביהמ"ש העליון וזאת לנוכח האמור בסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי.
(בפני: השופט בייסקי. העורר לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 12.11.84).
ע.פ. 137/84 - משה לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער קיבל חופשה ממקום כליאתו למשך 48 שעות ולא חזר בתום החופשה אלא אחרי יומיים, וזאת לאחר שנמסרה התראה למי שהיה ערב לחזרתו. בגין עבירה זו נדון המערער לששה חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש הושפע מן הרשימה הארוכה ביותר של הרשעות קודמות ובהן עבירות רכוש לרוב וכן בריחה ממשמורת. גם המאסר על תנאי שהופעל היה בשל בריחה ממשמורת. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. העורר לעצמו, פרקליט המדינה י. בלטמן למשיבה. 21.10.84).
ע.פ. 540/84 - מסעוד ותד ומוחמד ותד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצתת רכב) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של מסעוד נתקבל ושל מוחמד נדחה).
בגין הצתת רכב אחד נדון מוחמד לששה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגין הצתת שני כלי רכב נדון מסעוד ל- 18 חדשים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. ערעורו של מוחמד על חומרת העונש נדחה וערעורו של מסעוד נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 15 חדשים.
טענתו העיקרית של הסניגור היא כי העד המרכזי, עלי ותד, שהורשע גם הוא בהצתת שתי המכוניות נדון ע"י הרכב אחר לחמישה חודשי מאסר בלבד ולפיכך אין העונש שנגזר על המערערים מתיישב עם הכלל בדבר אחידות הענישה. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהעונש שנגזר על עלי וענין זה גרם לו, בלשונו, לדילמה, ולפיכך לא גזר על המערערים את העונש הראוי לדעתו, מאסר לתקופה ארוכה, אלא את העונשים המפורטים לעיל. בהתחשב בחומרת העבירות אין לומר שהעונש חמור מדי. ברם, בהתחשב בפער הענישה האמור בין עונשו של מסעוד לבין עונשו של עלי יש להקל בעונשו של מסעוד. אכן, שלא כמערערים הודה עלי בביהמ"ש והורשע על פי הודאתו וחלקו אף היה קטן מזה של מסעוד. אעפ"כ אין להתעלם מכך שהעונש שנגזר על מסעוד הוא למעלה מפי שלושה מזה שהושת על עלי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סברי מחסין למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 7.10.84).
ע.פ. 518/84 - שלום מסעוד דדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעת אשתו של הנאשם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נכנס לביתו בבאר שבע וגרם לאשתו חתך בסכין גילוח מן האוזן עד הסנטר. ביהמ"ש גזר למערער שנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שלשה חודשים והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות וביניהן גם עבירות אלימות הוא טען כי עשה את המעשה עקב אי נאמנותה של אשתו שנתגלתה בפניו בעת שנכנס לביתו, אך גם טענה זו יכולה להיות לה רק משקל קטן בנסיבות הענין, כאשר מדובר על מי שגר אותה עת עם חברה במקום אחר. מכל מקום רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לראות בחומרה רבה מעשה אלים של שמוש בסכין גילוח כדי להשחית פניה של אשה ואין לומר שהעונש חורג מן ההולם את חומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד פ. נוימן למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 28.10.84).
ע.פ. 631/84 - מדינת ישראל נגד צבי קובלנץ
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המשיב היה אחד מתוך חבורה שביצעה עבירות מירמה וזיוף. המשיב הובא לדין בנפרד מיתר הקושרים ומשפטו הסתיים לפני
משפטם של האחרים. הוא נדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי, כאשר ביהמ"ש הביא בחשבון שקוליו את העובדה שהמשיב היה נתון במעצר חודשיים וחצי לפני שנגזר דינו ותקופה זו לא הובאה בחשבון. הערעור על קולת העונש נדחה. התביעה טוענת כי העונש אינו משקף את חומרת העבירה והוא גם קל בהשוואה לעונשים שהוטלו על יתר המעורבים בפרשה. אין ספק שהעונש קל ביותר ולו ישב ביהמ"ש העליון בדין מלכתחילה לא היה גוזר עונש נמוך כאמור גם אם מביאים בחשבון את כל הנסיבות לקולא. אולם עתה השאלה היא אם יש מקום להתערבות ערכאת הערעור כדי להחמיר בעונש, ולאחר התלבטות לא מעטה יש לענות על כך בשלילה. בשל תקלה נקבע משפט זה שלושה חדשים לאחר הגשת הערעור, דהיינו, המשיב עומד לסיים את ריצוי העונש שהוטל עליו. בנסיבות אלה אין לשנות עתה את העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד ד. מקרין למשיב. 19.11.84).
ע.פ. 694/84 - מוסטפא חאג' נימר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער יחד עם אחר דחפו אשה כבת 60 וגנבו מעל צווארה שרשרת זהב עם תליון. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת שוד ודן אותו לתשעה חדשים מאסר בפועל ו- 15 מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התחשב בחומרת המעשה ומאידך בהעדרו של עבר פלילי וכן בגילו של המערער והודאתו באשמה. אכן, העונש שהוטל על המערער אינו חמור וללא המלצת שירות המבחן לא היה מקום להתערב בו. שירות המבחן ציין בתסקירו כי הוכנה תוכנית טיפולית שיש בה כדי לסייע למערער ובנסיבות המיוחדות של המקרה נראה כי יש לתת הזדמנות לאפשרות זו. לפיכך נתקבל הערעור ועונש המאסר בפועל הועמד על ששה חדשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. עו"ד יוסף דן למערער, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 7.11.84).
ע.פ. 668/84 - מיכאל פטישי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות איומים ומעשה מגונה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי פרשיות. האחת של איומים ונשיאת נשק והאחרת של מעשה מגונה. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי בגין העבירה הראשונה וארבעה חודשי מאסר בגין העבירה השניה וכן הופעל מאסר על תנאי של תשעה חודשים כשחלקו מצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. היו ראיות מספיקות לביסוס ההרשעה. אשר לפרשיה השניה אין חולקין כי מאן דהוא נכנס למיטתה של המתלוננת וכי זו לא בדתה מלבה את הארוע, והשאלה שבמחלוקת היא שאלת זיהויו של הנאשם. ביהמ"ש דלמטה קבע כי תווי פניו של המערער הם דיסטינקטיביים בצורה מספקת כדי זיהויו הוודאי ע"י המתלוננת ואין מקום לסתור את הממצא האמור. גם הערעור על מידת העונש יש לדחות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 13.11.84).
ע.פ. 805/84 - אבולטיף וליד ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
הבקשה נסבה על ענין טענת פסלות לפי סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי שהועלתה בפני שופט כאשר דן בבקשה של המשטרה להוצאת צו מעצר. השופט דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אין לומר כי הוראות הסעיפים 146 ו- 147 חלות על שלב הדיון בבקשת מעצר לצרכי חקירה. לפי
מילותיהם של סעיפים אלה והקשרם ליתר הוראות החוק מתייחס האמור בשתי ההוראות להליכים הפליליים המקויימים על יסוד כתב אישום לפני ביהמ"ש הדן בו. מסקנה זו עולה בנוסף לכך גם מהגיונם של דברים. מדובר בהוראה שהיא יוצאת דופן בהליכים פליליים, לפיה מתאפשר ערעור תוך כדי מהלך הדיון והטעם לכך כי יש להכריע בענין הפסלות על אתר, כדי למנוע דיוני סרק שיתבטאו בשמיעת מכלול העדויות ופסילתו של המשפט אחרי סיומו. סיכון זה אינו קיים בהליכי המעצר כי אלו מוגבלים לשאלת המעצר בלבד ומיד לאחר ההכרעה בבקשת צו המעצר עומדת לנעצר הזכות לערור נגד ההחלטה בדרך הקבועה בחוק.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף קבלאן למערערים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 6.11.84).
בג"צ 670/84 - יצחק נוימילר נגד בימ"ש השלום בתל אביב ואח'
*פסילת שופט בהליך אזרחי (העתירה נדחתה).
העתירה הנוכחית אינה אלא בקשה לפסול שופטת שבפניה מתנהל הליך אזרחי שהעותר הוא צד בו. העתירה נדחתה. כוונת העותר היא למנוע בעד השופטת להמשיך לדון באותו הליך. בקשה מסוג זה אינה מהעניינים אשר בג"צ עוסק בהם, ועל העותר לתקוף את ההחלטה על דרך של ערעור ברשות או על דרך ערעור על פסה"ד לכשינתן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. 16.11.84).
בג"צ 764/83 ואח' - עירית נהריה ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*הפסקת תחבורה ציבורית בשבתות ופסיקת הוצאות (התנגדות לצו על תנאי - הצוים בוטלו לאחר שהעותרים באו על סיפוקם).
מדובר ב- 15 עתירות שעניינן הוראת רשויות משרד התחבורה לחברת אגד כי החל ביום 12.5.84 תופסק התחבורה הציבורית בשבתות ובמועדים או תתאחר יציאת האוטובוסים עם צאת השבת ביישובים, במועצות מקומיות ובעיריות. העותרים בתיקים השונים הם גופים ציבוריים ויחידים וטענתם היא כי ההוראה פוגעת בהם ומשנה מצב קיים זה עשרות בשנים. לאחר שהוצאו הצווים על תנאי הודיעו רשויות משרד התחבורה כי ההוראה בוטלה וכל הקוים ימשיכו להתקיים במתכונת ששררה לפי ההוראה האמורה. לפיכך החליטו העותרים, פרט לאחד, לחזור בהם מן העתירה אלא שדרשו הוצאות וביהמ"ש העליון פסק שעל המשיבים לשלם להם הוצאות. במסגרת קביעת ההוצאות התחשב ביהמ"ש העליון בכך שלאור עמדת המשיבים נחסך הצורך לדון בגוף העתירות.
אחד העותרים התייחס בעתירתו גם לקווי תעבורה אחרים שכבר לפני מתן ההוראה האמורה לא נתקיימה בהם תעבורה בשבת ובקשת העותר היתה להורות לרשויות לשנות את המצב הקיים. עתירתו נדחתה. אם לא קויימה תעבורה מימים ימימה בימים מסויימים ובשעות מסויימות, שום זכות של העותר לא נתקפחה. קיום תעבורה במקומות בימים ובשעות מסויימים הוא ענין להסדר בין המשיבים לבין עצמם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. 20.11.84).
בג"צ 582/84 - מרדכי דהן נגד ביה"ד הרבני האזורי צפת ואח'
*צו עיקול של בי"ד רבני (העתירה נדחתה).
העותר מלין על כך שביה"ד הרבני בצפת, הדן בתביעת אשת העותר נגד העותר, נתן במהלך הדיונים צו עקול על כספים של העותר המופקדים בבנקים. העותר אינו חולק על סמכות ביה"ד הרבני, אך לטענתו העיקול מונע כל פעולה מטעמו בחשבונותיו ואינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו לשלם כספים הדרושים לו לצורך מחייתו. העתירה נדחתה. הנושא בו דנה העתירה הוא בתחום סמכות ביה"ד הרבני שנתן את צו העקול או של ערכאת הערעור הדנה בערעורים על החלטות ביה"ד הרבני. אין לגלות ולו לכאורה עילה כלשהי להתערבות בג"צ בהחלטת ביה"ד.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. העותר לעצמו. 11.11.84).
בר"ע 454/84 - חיים קם נגד עופר קם ואח'
*פקיעת סמכות בי"ד רבני כאשר פס"ד ניתן ע"י 2 דיינים (הבקשה נדחתה).
עפ"י סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, דיון והחלטה של בית דין רבני בהרכב חסר הם בטלים עקב חריגה מסמכות. במקרה דנא הבטלות ניכרת על פני הפסק של ביה"ד הרבני שכן הוא נושא שתי חתימות במקום שלוש. למקרה כגון זה הולמים דברי השופט אלון בבד"מ 1/81 כי "אפשרות התקיפה העקיפה של ערכאה שיפוטית אחת על רעותה... מן הראוי שתתקיים רק כאשר ברור על פני הדברים כי ביה"ד הדתי חרג מסמכותו העניינית...". במקרה נשוא הבקשה אמנם הוקנתה הסמכות לביה"ד הרבני, אך עם מתן פסק הדין הבטל מעיקרו ממילא נסגר התיק מבלי שזכה לדיון תקף ובכך נפרצה הדרך לפניית האשה לביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 15.11.84).
בר"ע 542/84 - יואל זהבי ואח' נגד סחייק יחזקאל ואח'
*זכותו של בעל דין לחקור עדי יריבו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בהסכמת המשיבים).
דין הערעור להתקבל שכן לבעל דין זכות לחקור את עדי יריבו או את היריב עצמו, גם אם בעלי דין אחרים באותו צד של המיתרס חקרו אותו. המשיבים לא התנגדו שהערעור יתקבל והחלטת ביהמ"ש המחוזי מתבטלת בענין החקירה הנדונה. בנסיבות הענין, כאשר היוזמה למתן ההחלטה היתה של השופט עצמו, אין לתת צו להוצאות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 18.11.84).
בר"ע 551/84 - אברהם אחלקצ'ישווילי נגד מדינת ישראל
*צו הריסה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש העירוני בתל אביב הרשיע את המערער בבניית סככה ללא רשיון אך לא הורה על הריסת הסככה משני נימוקים: כי לפני כן הרסה העיריה על יסוד צו הריסה מינהלי למעלה מהתחום שהותווה לה בצו ההריסה ובעקבות זאת חזר המבקש ובנה מחדש את הסככה והנימוק השני כי המבקש לא יוכל לקבל רשיון להקמת הסככה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והורה על ההריסה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מדובר בנקיטת אמצעי עונשי המתלווה תדיר להכרעתו של בימ"ש הקובע כי בנייה פלונית בוצעה שלא כדין ולפי מהותו של הענין אין מדובר אלא בערעור על חומרת העונש ובתחום זה אין נוהגים להעניק רשות ערעור. העובדה שהעיריה חרגה מסמכותה בבצעה צו הריסה מעבר לצו מינהלי אינה יכולה להביא להתרת השארתו של מבנה בלתי חוקי שנבנה לאחר מכן ע"י המבקש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' דבורה שלום למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 13.11.84).
בר"ע 461/84 - אשר גיתי נגד עמידר ואח'
*נטישת מושכר (הבקשה נדחתה).
המערער והמשיבה השניה שהיא אשתו עשו ביוני 1971 חוזה עם עמידר לשכירת דירה בירושלים. בני הזוג נמצאים עתה בהליכי גירושין. בעת עשיית החוזה שהו בחו"ל והחוזה נחתם ע"י מורשה. כאשר בני הזוג חזרו מחו"ל התגוררו במקומות אחרים ולבסוף עברו למושב מגדים ליד חיפה וביתם שם הפך למרכז חייהם. המערער ביקש לשפץ את הדירה כדי להכשירה למגורים אך רשויות התכנון סירבו לאשר תכניותיו וממילא לא הוענק לו רשיון. בחוזה השכירות נאמר כי הדירה הושכרה לצרכי מגורים. עמידר ראתה בנסיבות הנ"ל נטישת המושכר ע"י המבקש והגישה תביעה לפינויו. בערכאות דלמטה קיבלו את טענת הנטישה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש טוען כי החזקת המושכר על ידו בתדירות הנוכחית אינה מהווה "נטישה" שכן הוא לן בדירה מספר פעמים בחודש כאשר הוא בא לירושלים לצרכי עבודתו
והנכס כשיר למגורי אדם. כן הוא טוען שלא חל באופן השימוש במושכר שינוי המצדיק מסקנה של נטישה והעובדה שאין בכוונתו של המבקש להתגורר בנכס כמקום מגורים בלעדי היתה ידועה למשכיר בעת כריתת החוזה המקורי ויש כאן למעשה ויתור מצד המשיבה על טענת הנטישה. המבקש סבור כי הגנת החוק יכול שתשתרע על נכס המשמש כ"בית שני". לחילופין הוא מבקש סעד מן הצדק.
בדחותו את הבקשה לרשות ערעור ציין ביהמ"ש העליון כי ההגנה שמעניק חוק הגנת הדייר טמונה ברצון למנוע פינויו של דייר ממושכר, כאשר פירושו של דבר במציאות הכלכלית, כי הדייר לא יוכל להמיר את מקום מגוריו באחר וכן הרצון להגן על גובה דמי השכירות. מכאן כי כאשר פלוני נוטש את המושכר נעלמת גם ההצדקה להושטתה של ההגנה. במשך הזמן התפתחו דגשים מסוגים השונים זה מזה במידת מה, אך במקרה שלפנינו אין מקום להחלת ההגנה על המבקש לפי כל הגישות שבוטאו בפסיקה, שכן מדובר כאן בשהייה ארעית בלתי רצופה ולעתים נדירות וזאת במושכר שטרם הוכשר למגורים. אין גם לקבל את הטענה כי השימוש בנכס תואם את הסכמת הצדדים מעיקרה כאשר מטרת ההשכרה צויינה במפורש כהשכרה לצורכי מגורים. אין גם להסיק מחומר הראיות שעמידר ויתרה על זכויותיה כטענת המבקש, ואגב יצויין כי החוזה המקורי קבע ברורות שאיחור בשימוש בזכות הפינוי אינה מהווה הסכמה מכללא להפרת החוזה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. תוסייה כהן למבקש, עו"ד א. פוני למשיבים. 20.11.84).
בר"ע 425/84 - סביחה קרנץ ואח' נגד זאב ווסקובויניק ואח'
*זכויות הגנת הדייר של בת בדירה שכורה של ההורים שנפטרו (הבקשה נדחתה).
אבי המבקשת שכר בשנת 1947 דירה מאת אביהם של המשיבים. לאחר חתימת חוזה השכירות נכנסו לגור בדירה השוכר ואשתו וכן ילדי בני הזוג. במרוצת הזמן החלו הילדים לעזוב את הבית. בסוף 1960 יצאה המערערת לארה"ב ונישאה שם לאזרח ארה"ב. האב נפטר ב- 1956 ובשנת 1972 נפטרה גם האם. במשך כל השנים גרו המערערת ובעלה במלון דירות בארה"ב ובשנת 1981 נפטר הבעל. המערערת היתה באה מדי פעם ארצה ואז התגוררה עם אמה. בימ"ש השלום קבע כי אין למערערת זכויות בדירה, כי מקום מגוריה הקבוע היה בארה"ב ושם היה מרכז החיים שלה ושל בעלה והיא לא הוכיחה כי נתקיימו התנאים הקבועים בהוראת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. ביהמ"ש לא קיבל את טענת המערערת כי היא ששילמה את דמי המפתח וכי מסיבות שונות נערך החוזה בשם אביה. מסקנת ביהמ"ש היתה כי מעשיה של המבקשת לא הקימו יחסי דייר בינה ובין בעל הבית וכי הדייר היה אביה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כל הטענות שמועלות בבקשה לרשות ערעור כבר נטענו והבקשה אינה עונה על הכללים המאפשרים ערעור שני ברשות. גם לגוף הענין אין בנימוקים שהועלו מאומה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה חיים כהן למבקשים, עו"ד י.ל. צוקר למשיבים. 5.11.84).
ב.ש. 997/84 - סידר מוסטפא מחמד ואח' נגד ריחון גומעה
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד - הבקשה נתקבלה).
המערערים איחרו את המועד להפקדת ערבון בערעור כאשר האיחור נגרם לדבריהם עקב קשיי תקשורת בין עורך דינם בתל אביב לבינם בעזה וכן טעות בחישוב המועד להפקדת הערבון ע"י עוה"ד. חל איחור של ארבעה ימים בהמצאת הערבות ומשנדחתה קבלת הערבות בשל האיחור הוגשה בקשה להארכת המועד. הבקשה נתקבלה. מדובר כאן במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש ושלהארכתו יכול המאחר להראות הסבר מתקבל על הדעת ואינו חייב בטעם מיוחד כנדרש במועד שנקבע בחיקוק. ההסברים שהובאו ע"י המערערים מצדיקים את הארכת המועד.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד מ. גוטסמן למבקשים, עו"ד ל. ליאור למשיבים. 12.12.84).
ב.ש. 1020/84 - ישראל בניטו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר כשברשותו אקדח גנוב ובעת שנעצר השמיע דברי איום על השוטרים והיו גם עדויות שמשמעותן שהעורר כיוון את האקדח לעבר השוטרים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. החזקת נשק הינה עבירה חמורה בפני עצמה ומכל שכן כאשר מושמעים איומים כלפי אנשי המשטרה. נסיבות אלה מצדיקות השארת העורר במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד מ. רובינשטיין לעורר, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 19.11.84).
ב.ש. 942/84 - מחמוד רשיד ח'טב נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון לארבע שנות מאסר בעקבות עיסקת טעון שערכה הסניגוריה עם התביעה ובעת מתן גזר הדין הוסבר למבקש כי המועד להגשת הערעור הוא 45 יום. המבקש לא הגיש את ערעורו תוך המועד שנקבע לכך ולאחר תום המועד הגיש בקשה להארכת המועד, באשר לדבריו נותק הקשר בינו לבין עורך דינו ובני משפחתו התרשלו בטפול בהגשת הערעור. הבקשה נדחתה. הסברו של המבקש ונימוקי בקשתו אינם מצדיקים הארכת המועד. הוא ידע כי המועד להגשת הערעור מוגבל ולא היתה כל מניעה להגשת הודעת הערעור מתוך כתלי בית הסוהר ללא עורך דין. גם התרשלות בני המשפחה אינה יכולה להצדיק את הארכת המועד. גם לגוף הענין אין למבקש על מה לסמוך בערעורו שכן מדובר בעיסקת טעון וביהמ"ש לא מיצה עם המבקש את חומרת הדין והתחשב בכל הנסיבות המקילות.
(בפני: הרשם בר טוב. המבקש לעצמו, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 8.11.84).
ב.ש. 985/84 - מדינת ישראל נגד יעקב בן יוסף מוסא
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
זוהי בקשה להאריך מעצרו של המשיב בשלשה חדשים נוספים באשר תקופת השנה מיום מעצרו עד תום ההליכים עומדת להסתיים. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך בחודשיים. מדובר בעבירות חמורות שהמשיב מואשם בהן וכן למשיב הרשעות קודמות ובכללן נשיאת נשק. חומרת העבירה בפני עצמה אין מובנה שהדיון חייב להתמשך אל מעבר לתקופה הסבירה המתבקשת מהנסיבות. במקרה הנוכחי היו דחיות מיותרות ובחלקן אינן מוסברות במידה משכנעת. יש להתייחס באהדה לטענת הסניגור כי דחיות אלה עשויות לגרום סבל למשיב. חרף זאת, כאשר הדיון בביהמ"ש הגיע כמעט לסיומו, נראה שיש לאפשר את סיום הדיון תוך השארת המשיב במעצר לתקופה נוספת. לנוכח הנסיבות כאמור אין הצדקה להארכה המבוקשת אלא לתקופה קצרה יותר ולפיכך יוארך המעצר לתקופה של חדשיים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' עשירה ראובני למבקשת, עו"ד א. ברק למשיב. 13.11.84).
ב.ש. 1010/84 - אריה הלפרין נגד מדינת ישראל
*גובה הערובה לשחרור ממעצר (ערר על גובה הערובה לשחרור ממעצר - הערר נדחה).
העורר הואשם בהברחת מספר רב של מכוניות לארץ ומכירתן תוך העלמת מכס ומסים בסכומים המגיעים לרבבות שקלים. ביהמ"ש קבע ערובה בסכום גבוה לצורך שחרור העורר ממעצר ועררו על גובה הסכום נדחה. העורר מחזיק בששה דרכונים של ארצות שונות ולפעמים גם נושאים שמות שונים. עובדה זו נושאת בחובה את האפשרות שמא יצליח להערים על השלטונות ויעזוב את הארץ בעזרת אחד הדרכונים ומה גם שאין בטחון כי הוא אינו מחזיק דרכונים נוספים. אכן מדובר בהמצאת ערובה בסכומים לא מקובלים אך הדבר
לא נעשה ללא סיבה. מספר המכוניות שיובאו בדרך לא חוקית הוא גדול וסכומי המכס שהועלמו גדולים וקיים חשש כי העורר ינסה לחמוק מידי אנשי החוק תוך ויתור על סכום הערובה אם יהיה מדובר בערובה בסכום קטן. השופט גם הסכים לאשר ערובה ע"י הטלת עיקול על רכוש דלא ניידי אם תוצע ערובה כזו ובכך יש כבר התחשבות בעורר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד א. שניידר לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 18.11.84).
ב.ש. 988/84 - רפי פחימה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל עד לערעור - הבקשה נדחתה).
העורר שרת בצה"ל בדרגת רס"ר כאחראי ביחידת סדנא בחיל החימוש והורשע כי קשר קשר עם חיילים אחרים על מנת לגרום בזדון נזק למנועי טנקים. הוא נדון למאסר ובקשתו מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע המאסר עד לערעור נדחתה. הערר נדחה. מסקנות ביהמ"ש דלמטה מבוססות על עדויות עדים שמהם התרשם ביהמ"ש וטענות הסניגור מתייחסות בעיקר למהימנות העדים. דא עקא, היתרון במקרה זה הוא לערכאה ששמעה את העדים ובמסגרת הבקשה הנוכחית לא ניתן לשנות דבר בנושא זה, אם בכלל.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד רוזנצוויג למבקש, עו"ד רומנוב למשיבה. 11.11.84).
ב.ש. 944/84 - מדינת ישראל נגד משה פינטו
*שחרור בערובה (נסיון לרצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בנסיון לרצח כאשר יחד עם אחד בשם לוי ירה צרור יריות לעבר המתלונן, הלה נפגע אך נשאר בחיים. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה. הערר נתקבל. הרוח החיה במעשה היה לוי אשר ביקש מהמתלונן לעזור לו. בערב המקרה שבר המשיב פנס רחוב הנמצא סמוך לביתו של המתלונן וזאת לבקשת לוי. מאוחר יותר המתין לוי למתלונן כדי לירות בו ולפני שהמתלונן הגיע הביתה בא למקום גם המשיב ולאחר שחיכו 10 דקות הגיע גם המתלונן ואז דרך לוי את הנשק וירה צרור יריות ולוי נפגע. כל סיפור המעשה הנ"ל סיפר המשיב למשטרה לאחר מעצרו. ביהמ"ש המחוזי סבר עפ"י הראיות שלפניו כי המשיב היה שותף לעבירה אם כי מעורבותו היתה פחותה מזו של לוי. השיקול שהנחה את ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו היה כי ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את השחרור, והן שהמשיב הוא רק בן 21 שנה, אין לו הרשעות קודמות והיה שותף זוטר למעשה ונגרר אחרי שותפו. כמו כן מטפל המשיב באמו העיוורת. הערר בדין יסודו. הנסיבות שפורטו אין בהן כדי להביא לשחרור המשיב כשמדובר בעבירה כה חמורה שרק בדרך נס לא הסתיימה ברציחת המתלונן. אשר לטענת הסניגור כי כתב האישום הוגש רק נגד המשיב ואילו לוי אינו עצור ומתהלך חפשי - הטעם לכך הוא כי לדעת התביעה אין בידה כל ראיה נוספת נגד לוי מלבד גירסת המשיב המסבכת את לוי ומכאן שאין בשחרורו של לוי כדי לסייע למשיב בטיעוניו נגד מעצרו. אי לכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה לוי למבקשת, עו"ד בר חיים למשיב. 30.10.84).
ב.ש. 1053/84 - יוסף בנבנישתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות, מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בשתי עבירות התפרצות, קבלת דבר במירמה, שימוש ברכב ללא רשות ועבירות נוספות. מדובר ברכוש בעל שווי רב אשר נמצא בחצרים סמוך לביתו של העורר כשהוא נראה מטפל באותו רכוש. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, והסניגור טוען שלא די בחומרת העבירות כשלעצמה כדי לעצור עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין צורך לפרט כאן מחדש את הניואנסים הקיימים בבימ"ש העליון בהתייחסות לחומרת עבירות כנימוק יחידי למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, שכן גם בעבירות חמורות לא תמיד יצווה ביהמ"ש על מעצר עד תום ההליכים ויש לשקול שיקולים נוספים ובעיקר את האספקט של הצורך להגן על הציבור. בהקשר זה יש משמעות מסויימת גם לעברו של הנאשם ואם קיים חשש כי בעת שיתהלך חופשי ימשיך לבצע עבירות וכדומה שיקולים. בענייננו אין לעורר כל עבר פלילי, הוא שרת שרות מלא בצה"ל ומנהל עסק. אף שנעצר ביום 1.10.84 וכתב האישום כבר הוקרא לפניו, נקבעה תחילת הדיון ליום 1.4.85 והוקצו לדיון ארבעה ימים בלבד, אשר כנראה לא יספיקו לשמיעת 40 עדים מטעם התביעה. ידועים הקשיים והלחץ בפניהם עומדים בתי המשפט בקביעת מועדים מוקדמים, אף לשמיעת משפטים של אנשים הנתונים במעצר, שהם קשיים אובייקטיביים, וסיבה זו כשלעצמה אינה מספקת לצוות על שחרור בערובה של נאשמים בעבירות חמורות המסכנות את שלום הציבור. מאידך, במקרים מסויימים, כאשר לפחות מבחינת עברו של הנאשם לא נראה כי עיסוקו בעבריינות, עשויה השהיית הדיון להוות שיקול להיעתר לבקשת שחרור בערובה. בכל הנתונים יש מקום להעתר לבקשה ולצוות על שחרור העורר בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לידסקי לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 4.12.84).
ע.א. 320/84 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ופלוני
*אימוץ (הערעור נדחה).
הערעור דנא נוגע לאימוץ קטינה. ביהמ"ש המחוזי הצהיר על הקטינה כברת אימוץ בקבלו את הטענה כי הוריה של הקטינה הם מפגרים בדרגות שונות וכי נתקיימו התנאים הקבועים בחוק אימוץ ילדים באשר להכרות הקטינה כברת אימוץ. רשויות משרד הרווחה מסרו את הקטינה למשפחה אומנת כשלוש שנים לפני תחילת ההליכים בביהמ"ש ואחד השיקולים בדבר השארת הקטינה לאימוץ אצל המשפחה האומנת היתה העובדה כי ניתוק הקטינה, שהיא כיום בת 8, מהמשפחה האומנת תגרום נזק לקטינה. השאלה שנותרה לדיון בביהמ"ש המחוזי, לאחר שהוברר שההורים אינם מסוגלים לטפל בקטינה, היתה אם להשאיר את הילדה אצל המשפחה האומנת או להעבירה לאימוץ אצל משפחת הדוד של הקטינה. באשר לכך נתבקשה ע"י ביהמ"ש המחוזי חוות דעת של מומחה והלה המליץ למסור את הקטינה לאימוץ בחיק המשפחה האומנת. הערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון עמד על השיקולים השונים העומדים בפני ביהמ"ש בדרך כלל בדיון באימוץ, וההתייחסות בכל מקרה ומקרה לנושא האינדיבידואלי העומד בפני ביהמ"ש, ואף הוא הגיע למסקנה כי באשר לטובת הקטין אין עתה לנתקו מהמשפחה האומנת. ביהמ"ש העליון מתח ביקורת על רשויות הסעד אשר תחילה עושות מעשה ומוסרות את הקטין למשפחה אומנת ולאחר מכן נטען כי טובת הילד שלא לנתקו מהמשפחה ובכך מעמידים את ביהמ"ש בפני עובדות מוגמרות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיפה השופטת נתניהו. עו"ד פיליפ מרכוס למערערת, עו"ד גב' אילנה ראב למשיב. 29.11.84).
ע.א. 180/83 - חיים יצחק ררדימינסקי נגד חיה נחמה ררדימינסקי
*מזונות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
הבעל היה בן 84 בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי והאשה בת 69 כאשר השניים מצויים בריב אישות חריף שהניב הרבה הליכים. הבעל התנהג כלפי אשתו באלימות עד שניסה לשוחטה וניתן נגדו צו איסור כניסה לדירה. על צו זה אין הבעל מערער. ביהמ"ש גם חייב את הבעל לשלם לאשה מזונות של 5,000 שקל ממרץ 1983 כשהסכום צמוד למדד. ערעור וערעור נגדי על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחו. הבעל טוען כי האשה היא מורדת ועל כן הוא פטור ממזונותיה
אך ביהמ"ש מצא שאין היא מורדת ואין להתערב בהחלטתו. באשר לסכום המזונות - ביהמ"ש לא האמין לאף אחד מבעלי הדין, הכיר בזכותה של האשה למזונות ואמד את צרכיה לפי מכלול הראיות ונסיונו השיפוטי ואין דופי בפסיקתו. בערעור שכנגד טוענת האשה כי צריך היה לקבוע כי על סכומי המזונות החדשיים שבפיגור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית - ההחלטה אם להצמיד למדד פיגורים בתשלום דמי המזונות מסורה לשיקול דעתו של השופט הדן בענין והוא יפעילנו בהתחשב בנסיבות הענין כפי שהתבררו בפניו. אין לראות במקרה דנן יסוד להתערבות בשיקול דעת זה. האשה בתביעתה לא העלתה כלל דרישה כזו ואל לו לביהמ"ש לפסוק לבעל דין את אשר לא תבע הוא עצמו.
בערעור וגם בערעור שכנגד לא היה טעם מלכתחילה ועל כן חוייב כל אחד משני הצדדים לשלם לאוצר המדינה הוצאות של 100,000 שקל.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. אסטרייכר למערער, עו"ד י. מילנוב למשיבה. 27.11.84).
ע.א. 319/83 - יצחק נער נגד מיקי לדרמן ואח'
*תשלום דמי תיווך במכירת דירה (הערעור נתקבל).
המערער פירסם מודעה בעתון על מכירת דירתו ובעקבותיה התקשר אליו המשיב והביא קונה מבלי להתנות תחילה שיקבל שכר כמתווך. בימ"ש השלום קבע כי המשיב הינו מתווך מקצועי, כי הוא היה הגורם להתקשרות הצדדים במכר הדירה והוא זכאי לשכר משני הצדדים למרות שמלכתחילה לא הציג בפני המוכר את עצמו כמתווך. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את הערעור והערעור על כך נתקבל. ברור מן הממצאים כי המתווך לא הציג עצמו בתור שכזה וכי גם בשלב מאוחר של המו"מ לא העלה אף פעם את העובדה כי הוא רואה עצמו כמי שפועל מטעם המערער או כי הוא מבקש שכר מידי המערער. לפיכך יש לבטל את חיובו של המערער בדמי תיווך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דניאל גרוס למערער, עו"ד מרדכי רוזנברג למשיבים. 9.12.84).
ע.א. 39/83 - עזבון המנוח אלראי ע"י מנהל העזבון נגד שמעון ליברמן ואח'
*הצורך בר"ע של ערכאת הערעור על החלטה לא לבטל פס"ד (הערעור נדחה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה בדרך המרצה בה ביקש כי יוכרז עליו כבעל זכות חכירה לדורות בדירה פלונית. המשיבים לאותה בקשה היו בין היתר עזבון המנוח אלראי אשר מכירת הדירה היתה רשומה על שמו. התקיים דיון בביהמ"ש המחוזי בו נתברר כי מנהל העזבון לא הוזמן כדין. הוחלט למסור לו הזמנה אישית וההזמנה הודבקה על דלת ביתו, אך גם בישיבה הנוספת לא הופיע. ביהמ"ש קבע כי ההזמנה נמסרה כדין וכי לגוף הענין הדין עם המשיב. ניתנה, איפוא, הצהרה כמבוקש. משנודע למנהל העזבון על פסה"ד, הוא פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש את ביטולו שכן פסה"ד ניתן בהעדרו. ביהמ"ש סרב לכך, הן משום שהמסירה היתה כדין והן משום שלגוף הענין אין למנהל העזבון הגנה טובה. ביהמ"ש המחוזי נתן למערער רשות ערעור כנגד החלטתו זו, הערעור הוגש ונשיא ביהמ"ש העליון הורה על סיכומים בכתב. בסיכומיו העלה ב"כ המשיב בין שאר טענותיו את הטענה כי לערעור דרושה רשותו של ביהמ"ש העליון ורשות זו לא נתבקשה וממילא לא ניתנה. טענה זו נתקבלה והערעור נדחה.
ההחלטה של הערכאה הראשונה ניתנה אחרי תום הדיון, ועניינה המשך קיומו של פסה"ד. הכרעה מסוג זה היא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות הערכאה אליה מערערים. ב"כ המערער מבקש כי ביהמ"ש יסטה מהלכה זו אך אין סיבה ראויה לכך. טוען ב"כ המערער כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו ניתנה
רשות ערעור ע"י ביהמ"ש המחוזי וניתנה הוראה לסיכומים בכתב ע"י נשיא ביהמ"ש העליון יש להכיר בערעור. טענה זו אין לקבלה. רשותה של הערכאה הראשונה אינה תחליף לרשותה של ערכאת הערעור והחלטת נשיא ביהמ"ש העליון בענין סיכומים בכתב אינה שקולה כנגד רשות ערעור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. פרפורי למערער, עו"ד חיים מנדלבאום למשיב. 2.12.84).
ע.א. 6/82 - עזבון המנוחה ויקטוריה קרסו נגד יוסף קרסו
*בעלות על רכוש של בני הזוג (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו הגדול והערעור הנגדי נדחה).
צדק ביהמ"ש כאשר קבע כי דירת המגורים שנרכשה בעיקר מכסף הפדיון של מגרש אשתו המנוחה של המשיב וגם נרשמה על שמה היה רכושה הבלעדי ובענין זה אין לקבל את ערעור המשיב. לעומת זאת נתפס השופט לטעות בהלך מחשבתו כאשר סבר שעקב מותה של האשה עומדת למשיב ההוראה של סעיף 33(ד) לחוק הגנת הדייר כך שהמשיב הופך לדייר מוגן של היורשים. המשיב לא היה מעולם בעלים או אחד מהבעלים של דירה זו כדרישת הרישא של הסעיף האמור. יחד עם זאת רשאי הוא להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייו כנאמר בצוואה. כמו כן צודק ב"כ המערער בטענתו כי התכשיטים שהמנוחה קבלה במתנה מבן זוגה הם של המנוחה בלבד והוא הדין בחשבונות שהתנהלו אך ורק על שמה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חנוך קליין למערער, עו"ד קרסו למשיב. 27.11.84).
ע.א. 793/80 - פלוני נגד פלוני קטין ע"י אמו
*ביטול הכרזת אבהות כאשר האשה מתנגדת לבדיקת רקמות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד עדותם של בעלי הדין שגירסת האשה מקובלת עליו יותר ועל כן קיבל את תביעתה של האשה בשם הקטין וקבע כי המערער הוא אביו של הקטין. הערעור נתקבל. לאחר מתן פסה"ד נקבע בהלכה הפסוקה כי ע"י בדיקת רקמות ניתן להגיע להוצאה נכונה בדרגת הסתברות גבוהה הגובלת בוודאות. המערער מוכן לעבור בדיקה זו וגם לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בדבר ואילו המשיבה מתנגדת לכך. בישיבה הקודמת נקבע שתערך בדיקת רקמה והאם התחמקה מכך ובישיבה האחרונה של ביהמ"ש שוב הוצע לאשה כי המערער יעבור את הבדיקה אך היא הודיעה מפורשות שאינה מוכנה לכך, ולדבריה היא רוצה שההכרעה תיפול בבטחון של מאה אחוז ולא רק ב- %99. הובהר למשיבה שפסק הדין שניתן על יסוד שקילת גירסה מול גירסה אינו בגדר מאה אחוז וכי תוצאות הבדיקה הן בסיס הרבה יותר אירע להשתית עליו את המסקנה בדבר אבהות אך היא סרבה. בנסיבות אלה הוחלט לקבל את הערעור ולהכריז שאין הוכחה שהמערער הוא אביו של הקטין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד להב למערער, המשיבה לעצמה. 27.11.84).
ב.ש. 1030/84 - יוסף אטיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעיסקת סמים בה מכר 600 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בעבירות מסוג זה המדיניות היא שלא לאפשר לעוסקים בכך להלך חופשי. הטענה שעבר זמן רב מאז בוצעה העבירה ועד שנעצר העורר אין לה משמעות שהרי כשנתגלה הסוחר הסמוי עזב העורר את הארץ ושהה בניכר שנתיים וחצי ונעצר עם שובו. נגד העורר תלוי מאסר על תנאי של שנתיים וחצי בגין עבירה דומה והיה מוצדק לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד י. גולן לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 26.11.84).