ע.פ. 570/83 - חאלד אבו רביע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח(הערעור נדחה).
א. במשך כתשע שנים לפני התאריך הרלבנטי (24.6.82) הועסק המערער אצל משפחת שער והוקצה לו מקום מגורים בביתם שבמושב שער אפרים. בני הזוג שעד היו מסוכסכים והסכסוך ביניהם התבטא לא אחת במעשי אלימות שביצע הבעל כלפי המנוחה. בתאריך הרלבנטי היה הבעל בשירות מילואים והאשה נשארה לבדה עם הילדים בבית. באותו תאריך קבלה המנוחה את דמי המזונות שנפסקו לטובתה ע"י בית הדין ולאחר שהוציאה חלק מהכספים נשארו בארנקה 2100 שקלים. המנוחה נראתה לאחרונה באותו תאריך סמוך לשעה 11 בלילה כשדיברה עם שכנתה. מה שהיה לאחר מכן למד ביהמ"ש מהודעות שונות שמסר המערער למשטרה ושהאמת השלימה את י רעותה. עפ"י הודעות אלה ידע המערער באותו יום כי האשה מקבלת את דמי המזונות, גנב מפתח ונכנס לביתה ותוך כדי חיפוש בארנקה הגיעה האשה והמערער דחף אותה פעמיים והפילה ומכך קבלה מכות בראשה ולאמר ששוב החלה להאבק אתו חנק אותה. ן בביהמ"ש טען המערער שהבעל הרג את אשתו והוא רק עזר לו להעלים את הגופה. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המערער והרשיעו ברצח. הערעור נדחה.
ב. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש באשר לכשרות קבלת ההודעות של המערער והיה "דבר מה" נוסף מספיק להודיות המערער. אלה בין היתר מתבטאים בעובדות שהמערער הוא שהחזיר את הארנק של האשה שנגנב, הוא ידע בדיוק מה סכום הכסף שהיה בארנק שנגנב, שיחזר דברים הקשורים להטמנת הגופה וסיפר כי כרה קבר חדש להעביר אליו את הגופה וכי הופרע בעת החפירה ועובדת ההפרעה אושרה ע"י עד שעבר במקום.
ג. בממצאי הבדיקה שלאחר המוות, נתגלו חבלות בראשה של המנוחה. אלה לא גרמו לבדם למוות ומחמת מצב הגופה לא ניתן היה לקבוע אם היו פגיעות בגין חניקה, אך המערער הדגים בפני המומחה את הצורה שבה החזיק בגרונה של המנוחה והבהיר כיצד לחץ על גרונה והתאור שמסר מתיישב עם מעשה חניקה שביצע המערער על מנת להתגבר על האשה כשתפסה אותו בקלקלתו והחלה להאבק עמו.
ד. המערער הורשע ברצח בניגוד לסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין הקובע כי יואשם ברצח אדם אשר "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצוע עבירה או כדי להקל על ביצועה". בענייננו קיים קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין המוות והשאלה היא אם גרימת המוות היתה בזדון ואם התוצאה נגרמה "תוך ביצוע העבירה". הלכה היא שהזדון הנדרש עפ"י הסעיף הנ"ל טומן בחובו צפיות מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות והתנהגות לא איכפתית מצדו לנוכח תוצאה צפויה זו. נתונים אלה הוכחו בענייננו. המערער הודה שבעקבות הלחץ על גרונה נפחה המנוחה את נשמתה, כוונת המערער היתה להתגבר על התנגדות המנוחה והתוצאה היתה צפוייה ואף טבעית. לתוצאה אפשרית זו התייחס המערער בלא איכפתיות מצדו שהרי לא יתכן שלא ידע מה תהיה תוצאת הלחיצה על גרונה של המנוחה. על כן הוכח "הזדון".
ה. אשר לאלמנט של גרימת המוות תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה וכו' - המערער אמר בנושא דברים שמשמעותם כי ההתכתשות החלה והסתיימה כפי שהסתיימה עקב העובדה שהמנוחה הפתיעה אותו בשעה שעמד לגנוב את הכסף מארנקה. העבירה האחרת חייבת להיות עצמאית ובלתי תלויה בעבירת גרם המוות וכאן העבירה של גניבת הכסף היא עצמאית ובלתי תלויה בעבירת גרם המוות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. לוין למערער, עו"דגב' ד. גורני למשיבה. 27.11.84).
בר"ע 413/84 - אליהו כהן נגד רוסטוקר וילי
*תיקון כתב תביעה ע"י צירוף נתבעות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערער תבע את המשיב בתביעה שעניינה תשלום דמי עמלה ע"י חברת פינית לחברה המשותפת למבקש ולמשיב. לטענת המבקש שילמה החברה פינית למבקש את דמי העמלה והוא לא העביר את הכספים לחברה. התביעה המקורית הוגשה רק נגד המשיב ובשלב מאוחר יותר הוגשה בקשה לתיקונים בשני מישורים: לצרף כנתבעת את החברה המשותפת כדי לתבוע את המשיב בתביעה נגזרת לצרף את החברה הפינית כנתבעת, למקרה שיתברר שדמי העמלה, בניגוד לטענת החברה הפינית, טרם שולמו. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין צורך בתיקונים הללו כדי להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין המקוריים והערעור נתקבל.
ב. כאשר בעל מניות טוען שהנתבע הפר זכות של החברה, עליו להראות את מקור כוחו לתבוע חרף אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. לפחות בחלקה מבוססת תביעת המערער על עילה שכרגיל רק החברה יכולה להתבסס עליה. רק במקרים חריגים יוכל בעל המניות להגיש "תביעה נגזרת" וכזה הוא בין היתר, מקרה, הקרוב אולי לענייננו, בו מעשיו של מנהל אינם ניתנים לאישרור בהחלטה רגילה של האספה הכללית, או כאשר מנהל של חברה פעל שלא בתום לב, אפילו ניתנת הפעולה לאישרור ברוב רגיל, אם לאותו מנהל שליטה על החברה. בענייננו מדובר בענין דיוני ודי לומר כי בהתעלם מהבסיס האישי של התביעה, אין עילתו של המערער, המבוססת על הפרת זכותה של החברה המשותפת, יכולה לעמוד אלא (אם בכלל) כתביעה נגזרת, המחייבת מעצם טיבה וטבעה את צרופה של החברה כנתבעת.
ג. ביהמ"ש לא יתיר, בדרך כלל, הגשת תביעה נגזרת אם בעל המניות התובע קיבל העברת המניות רק לאחר האירוע עליו הוא מבסס את תביעתו, אך אין בעובדה זו לבדה כדי לחסום בעד הגשתה של תביעה נגזרת, וקובעים בכגון דא שיקולים שונים ובראשם תום לבו של התובע והמטרה שלשמה רכש את המניות וכן מאמציו להניע את החברה לממש זכותה. בכל הנסיבות אין למנוע בענייננו מן המערער להגיש תביעה נגזרת. ד. אשר לצרוף החברה הפינית כנתבעת - ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באומרו כי המחלוקת בין בעלי הדין היא אם הנתבע קיבל עמלה מסויימת מהחברה הפינית ואם קיבל האם אמנם מגיע לתובע חלק מתוך סכום זה,בעוד תביעה אפשרית של החברה נגד החברה הפינית היא סכסוך שונה לגמרי. הנמקה זו אין לקבל. אם יתברר, כטענת המשיב, שהחברה הפינית טרם סלקה את המגיע, ברור שיהא מקום לחייבה לעשות כן. פיצול התביעות נגד המשיב ונגד החברה עלולה לפגוע במערער העשוי לצאת קרח מכאן ומכאן. אין גם לקבל את טענת ב"כ המשיב כי התביעה נגד החברה הפינית התיישנה. ראשית, שמורה לחברה הפינית זכותה שלא לעורר טענת התישנות, ושנית, המועד שהעמלה היתה אמורה להשתלם היתה בשנת 1978 ומועד זה טרם התיישן. (בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 23.11.84).
ע.פ. 241+347/84 - סלאח רוקבה ופאיק סרור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
חמישה אנשים ובכללם שני המערערים הואשמו בביצוע בצוותא של ארבע עבירות התפרצות וגניבה, שבהן נגנבה סחורה בשווי של למעלה מחמישה מליון שקל. משפטם של שני המערערים התנהל בנפרד ממשפטם של שלושת הנאשמים האחרים והוא נתקיים חודש לפני המשפט האחר. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער הראשון שהורשע בשני אישומים ל- 24 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 100,000 שקל, ואילו המערער השני שהורשע בכל ארבעת האישומים נדון ל- 36 חודשים מאסר
בפועל ו- 24 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 200,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהתחשב בעונשים הקלים יותר שהוטלו על הנאשמים האחרים.
שלושת הנאשמים האחרים הורשעו בכל ארבעת האישומים והוטל עליהם עונש קל יותר למרות שמבחינת הנתונים האישיים והנסיבות לא היה שוני בין אותם נאשמים לבין הנאשמים דנא. בהתחשב בכלל של אחידות העונשים יש לקבל את ערעורם של המערערים. לפיכך הועמד המאסר בפועל של המערער הראשון על 20 חודשים והמאסר בפועל של המערער השני על 24 חודשים. אשר לקנסות - על הנאשמים האחרים לא הוטלו קנסות ואעפ"כ לא בוטלו עונשי הקנס שהוטלו על המערערים. שווי הרכוש שנגנב רב והרכוש לא אותר ולא הוחזר לבעליו. הטלת הקנס בנסיבות אלה היא מדיניות ענישה רצויה ואם ביהמ"ש במשפט השני סטה ממדיניות זו אין כלל אחידות הענישה מחייב שגם ביהמ"ש העליון יסטה מאותה מדיניות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד חאלד וגב' א. שקד למערערים, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 11.12.84).
ע.פ. 72/84 - אלברט אביסרור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באוקטובר 1978 נתפסו המערער ואשתו כאשר בדירתם נתגלו כ- 190 גרם חשיש מוסתרים במקומות שונים. בהפתח הדיון כפרו השנים באשמה ובגלל העומס המוטל על ביהמ"ש ומשום שהמערערים לא היו עצורים החל משפטם להתברר רק באוקטובר 1983. אז הודו באשמה ולאחר דיון ממצה לענין העונש החליט ביהמ"ש המחוזי כי לפנים משורת הדין ראוי שלא להטיל עונש מאסר על האשה, שכן בני הזוג מטופלים בילדים בגיל צעיר. עם זאת סבר השופט כי חרף הנסיבות המקילות, לרבות הזמן הרב שעבר מעת ביצוע העבירה, אין לפטור את המערער מעונש מאסר מוחשי בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו של המערער. ביהמ"ש גזר לאשה שלוש וחצי שנים מאסר על תנאי ולמערער שלוש וחצי שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
באשר לנימוק שעבר זמן רב בין ביצוע העבירה לבין גזר הדין - המערער עצמו תרם לכך שהרי הוא נתפס בעת ביצוע המעשה ולא יכלה להשמע מפיו כל טענת הגנה שהיא. לכן סביר ונכון היה, שכפי שהודה בעובדות ביום המשפט, היה מודה בהם ביום בו נפתח הדיון, ואם כך היה עושה הרי שלא היה עומד במצב שעליו להמצא בכלא לאחר תקופת עבודה מסודרת. התמשכות הדיון במקרה זה, איננה, לפיכך, נסיבה כבדת משקל להקלה בדין. המערער העלה גם חשש כי ביהמ"ש הקל בדינה של האשה וכנגד זאת פקד את עוון אשתו עליו והחמיר בדינו מבחינת תקופת המאסר לריצוי בפועל. אין יסוד לחששו זה של המערער, שכן העונש שהוטל עליו הולם את חומרת המעשה ואת עברו של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד לויט למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה.11.12.84).
ע.פ. 657/84 - ישראל כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בבנק ובמשך תקופה של כשנתיים ביצע שורה של עבירות. כתב האישום כלל 22 פרטים וכל פרט מתייחס לפעילות אסורה העומדת ברשות עצמה. בכל אלה נטל לעצמו כספים המסתכמים בכ- 600,000 ל"י. ביהמ"ש דן את המערער לששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הפעיל בחופף מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש כי ביהמ"ש העליון לא יגזור על המערער מאסר בפועל בגין העבירה החדשה ויאריך את המאסר על תנאי התלוי ועומד. בבסיס הבקשה עומדת
התפתחות שאירע מאז המעשים בהם הסתבך המערער. חל שינוי ניכר באורח חייו, המערער ואשתו מכרו דירתם ומימנו את השבת הכספים לבנק, הם עברו לגור ליד יריחו ושם מתפעל המערער יחידה חקלאית ביעילות וחריצות, יחסיו עם אשתו שהיו משובשים תוקנו והמערער נמצא בדרך השיקום וההתאוששות. תסקיר שירות המבחן גורס כי הטלת עונש מאסר יהיה בו כדי לפגוע קשות בתהליך השיקום וכי העונש ההולם הוא שרות לתועלת הציבור. אכן, אילו היה לביהמ"ש שיקול דעת חפשי בענין זה, - היה שוקל ברצינות רבה אפשרות זו. דא עקא, שניתן להאריך את התנאי רק לגבי ההרשעה הראשונה של המערער בשל עבירה נוספת ובענין שלפנינו מצביע כתב האישום על למעלה מעשרים הרשעות כאשר כל הרשעה מגבשת עבירה נפרדת. אילו היה כאן אירוע אחד, המוליד מספר עבירות, ניתן היה להתייחס אל כל העבירות כעבירה נוספת אחת, אך לא זה המקרה. נמצא כי אין מנוס מלהפעיל את המאסר על תנאי. עם זאת הוחלט לדחות את המאסר לשלושה חדשים כדי שהמערער יוכל לפנות בבקשת חנינה לנשיא המדינה.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 84. 12 .20) .
ע.פ. 796/84 - מדינת ישראל נגד דוד קבסה
*קולת העונש (תקיפת שוטרים, התפרצות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בביצוע שלושה מעשי עבירה בהזדמנויות שונות: תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות כאשר היה בתוך תחנת משטרה לשם בא בענין מסויים, נדרש לעזוב ותקף בברוטליות שלושה אנשי משטרה; נסיון להתפרץ לקיוסק בכוונה לגנוב; כאשר היה עצור בתחנת משטרה קרע שמיכה שהיא רכוש המשטרה. בגין כל אלה נדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר בעבריין מועד שחרף גילו הצעיר יחסית ביצע כבר 125 עבירות, רובן כנגד הרכוש. הוא הורשע 13 פעם ונשפט למאסר, זכה להתחשבות חוזרת ונשנית ע"י ביהמ"ש. בענייננו התחשב ביהמ"ש בילדותו הקשה של המשיב, אולם ילדות זו כבר זכתה להתחשבות ביהמ"ש במקרים קודמים ואין להשתמש באותו נימוק שוב ושוב כאשר המשיב נדרש לתת את הדין על פשעים שביצע נגד החברה. נוכח הנסיבות העונש הראוי הוא עונש כבד פי כמה מזה שהושת. רק משום שאין דרכו של ביהמ"ש בדרגת הערעור למצות את הדין עם הנאשם אין ביהמ"ש גוזר על המשיב את העונש המירבי הקבוע בחוק. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על שלוש שנים ובנוסף לכך מאסר על תנאי כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, המשיב לעצמו. 11.12.84).
ע.פ. 511+522/83- עזר רוימי ומאיר אלון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ויריות על שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים ביצעו התפרצות להיפר שוק בעכו בשעות הלילה, וכל אחד מהם נשא עמו אקדח. למקום הגיעו שני שוטרים. אחד מהם נתקל במערער אלון שהיה במרחק חצי מטר ממנו ואז ירה אלון לעברו של השוטר ופגע ברגלו. המערערים הצליחו לצאת מהבנין וכאשר הבחין בהם השוטר השני כיוון אלון את האקדח כלפי השוטר ולחץ מספר פעמים על ההדק אך בשל מעצור באקדח לא התהוותה יריה. ביהמ"ש המחוזי גזר לרוימי ארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולאלון שבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
חומרתו הרבה של המעשה בכך ששני המערערים נטלו עמם אקדחים כאשר יצאו לבצע התפרצות, ומי שנושא עמו אקדח טעון יוצר במו ידיו את הסיכון שיעשה שמוש
באקדח. נוסף על נטילת האקדח קיים ענין השימוש באקדח ומבחינה זו קיים שוני בין שני המערערים. ביהמ"ש נותן כמובן משקל לנסיבות האישיות, אך ככל שגדלה חומרת העבירה גם קטן המשקל שאותו ניתן לייחס לשקולים האישיים. אשר לרוימי - גם הוא יצא למקום עם אקדח ומבחינה משפטית נופלת עליו אחריות על הדברים שביצע חברו. אחריות זו היא לא רק משפטית אלא גם מוסרית ויש לה השפעה ישירה על יכולתו של ביהמ"ש לנהוג עם הנאשם במידת הרחמים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. עוה"ד ר. נחמן ומ. לוקסמבורג למערערים, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 19.12.84).
ע.פ. 638/84 - מדינת ישראל נגד שמעון ועמרם איסן
*קולת העונש (סמים ובריחה משוטרים) (ערעור על קולת העונש - העונש הוחמר במקצת).
שני המשיבים שהם אחים נסעו במכונית בשעת ערב מוקדמת ועצרו ליד רמזור בתוך טור מכוניות. ג'יפ משטרתי עצר אחריהם והשוטרים יצאו מתוכו ופנו לעבר הרכב. אז סטה הרכב, בו נהג עמרם, מטור המכוניות עלה על המדרכה ונסע עד שהגיע לעמוד חשמל ושם נעצר. השניים נעצרו ובחיפוש נמצא על קרקעית הרכב, מתחת למושב עליו ישב שמעון, הרואין במשקל כ- 9 גרם וכן נמצא בכיסו של שמעון מזרק ובו שרידי סמים. ביהמ"ש המחוזי השית על שמעון מאסר בפועל של שנה ושתיים מאסר על תנאי ועל עמרם שלושה חדשים מאסר בפועל וחמשה חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על קולת העונש במובן זה שהעמיד את המאסר על תנאי של שמעון על שלוש שנים במקום שנתיים ושל עמרם על שנתיים ותשעה חדשים. שמעון נדון גם לתשלום קנס של 100,000 שקל.
עמרם ערער גם על הרשעתו בטענה כי לא ידע שיש סם ברכב וכל שידע הוא שאחיו נרקומן. ברם, הרכב היה בשליטתו של עמרם והנחה שבעובדה היא כי ידע על המצאות הסם ברכב. הוא לא הצליח לקעקע הנחה זו, וגרסותיו, בהן מתגלות סתירות, לא היו מהימנות על השופט ולא היה בכוחן לעורר ספק באשר להנחה שלחובתו. הוא לא גילה את יעד הנסיעה וכן עצם ,הבריחה מהשוטרים אין להסבירה אלא בכך שהוא ידע שנמצא סם בתוך הרכב.
אשר לעונש - צודקת ב"כ המדינה כי העונשים קלים יחסית אך ביהמ"ש שלערעור אינו שוקל מה העונש שהיה הוא גוזר אילו ישב בערכאה הראשונה, אלא האם סטיית ביהמ"ש לקולא היא כה חריגה עד כדי הצדקת התערבות. בענייננו יש להתערב ולהחמיר בעונשים אך מבלי להגדיל את תקופות המאסר בפועל. ביהמ"ש ער לנגע הסמים והצורך בענשים חמורים ומרתיעים, אך יחד עם זאת על ביהמ"ש לשקול כל מקרה לגופו ולהתייחס למכלול נסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של העבריין. אשר לשמעון - הוא היה מכור לסמים בתקופה בה ביצע את העבירות ובעברו הרחוק מספר הרשעות קודמות שאחת מהן מ- 1970 קשורה בסמים. בתקופת מאסרו עבר תהליך גמילה עצמית, הוא מגלה רצון ויכולת לשנות את אורח חייו ולהגמל מסמים ולהנתק מעולם העבריינות. במקרה חריג זה יש לתת משקל מיוחד לסיכויי שקומו, אך כדי להדגיש את אלמנט ההרתעה יש להגדיל את המאסר על תנאי. כן יוטל עליו קנס של 1,000,000 שקל. אשר לעמרם - תקופת המאסר של שלושה חדשים היא אמנם קצרה, אך הוא שוחרר כבר מהמאסר והצליח להתארגן בעבודה מסודרת והוא תומך באמו שאתה הוא מתגורר. עברו אינו מצביע על דרך חיים עבריינית. לאור האמור יש להגדיל גם אצלו את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג -כהן. עו"ד דניאלי ארני למערערת, עו"ד י. רבינוביץ למשיבים. 18.12.84).
ע.פ. 379/83 - יוסף אלמליח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת נסיון לאינוס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לאינוס בנסיבות מחמירות ונדון לשש שנים מאסר בפועל מצטבר לכל עונש אחר שהמערער מרצה. הערעור נדחה.
המערער כפה כניסתו לבית המתלוננת ע"י איומים, דרש ממנה כי תשכב עמו, הפיל אותה בכח על המיטה ובינתיים, הוזעקה למקום המשטרה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המעשים אינם רק בגדר הכנה אלא יש לראות בהם נסיון לפי סעיף 33 לחוק העונשין ובכך אין להתערב. לפי סעיף זה רואים אדם כמנסה לעבור עבירה אם הוא מתחיל להוציא את כוונתו אל תפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמתה של העבירה. בענייננו מדובר באיומים ובמעשים אלימים ממש שהופנו כלפי הקרבן בלווית דרישה לקיים רצונו של המערער ובכל אלה ניתן לראות מעשה גלוי לעין ואמצעים המתאימים להגשמת המטרה. קיומה של הכוונה לבצע את העבירה נלמדת בדרך כלל מתוך נסיבות הענין ובמקרה שבפנינו העידו על הכוונה לא רק המעשים של המערער אלא גם דבריו המפורשים.
בשולי הדברים יש להעיר כי בפנינו שוב מקרה, שאיננו הראשון, בו מבוצעת עבירת מין חמורה על ידי אסיר בחופשה המרצה עונש מאסר קודם על אותה עבירה ממש. המערער היה בחופשה שהוענקה לו בבית הסוהר, בו ריצה עונש של 15 שנה מאסר בשל אונס אכזרי. על הרשויות לשוב ולשקול את המדיניות הנקוטה לענין מתן חופשות לאסירים שביצעו עבירות המסכנות את שלום הצבור.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גדעון פנר למערער, עו"ד גב'נאוה בן אור למשיבה. 12.84.ב).
ע.פ. 255/83 - יהודה אשכנזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת, התפרצות ותקיפת שוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ברח ממשמורת חוקית, ובאותה עת עבר עבירות של פריצה, גניבה ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. הוא נדון לחמש שנות מאסר במצטבר למאסר 4 שנים שריצה אותה שעה, כך שבסה"כ יהיה עליו לרצות תשע שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל והוחלט כי מתוך המאסר החדש יהיו שנה וחצי חופפות את המאסר הקודם. העונש שהוטל. על המערער איננו חמור בהתחשב בחומרת העבירות שביצע וכן הבטחותיו בעבר להטיב דרכו הוכחו כהבטחות שוא. על כן ניתן להבין את שיקול המדינה שביקשה לנהוג עם המערער ביד יותר תקיפה כדי להגן על הצבור. אולם, מדובר באדם שהוא כיום בן 26 ושירות המבחן מדווח על התפתחות חיובית אצלו בכלא. תקופת המאסר ארוכה ונראית הצעת שירות המבחן לקצר את התקופה כהזדמנות אחרונה למערער לשנות כיוון ולהפוך לאדם ישר דרך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. לויט למערער, עו"ד ד. גולדבן למשיבה. 29.10.84).
ע.פ. 302/84 - שמעון אלול נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירת סמים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה נדחה ונגד חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה טען הסניגור כי הראיות בדבר זיהוי המערער כמי שהיה מעורב בעבירה לא היו חד משמעיות והותירו מקום לספק. זאת באשר הזיהוי ע"י שוטר מוסווה נערך במסדר תמונות כששה חדשים לאחר האירוע ולא מיד לאמר המעשה. אכן, הדחייה של ששה חדשים, אם כי היו לה סיבות מובנות, היא רבה, ומוטב היה לא לדחות את הזיהוי לזמן כה ממושך. הזיהוי מושתת על זכרונו של האדם ומאחר ולא מעטים האנשים הדומים זה לזה יש להסיר ככל האפשר חשש מפני טעות או שיכחה, ואחת הדרכים לכך היא שהזיהוי יערך קרוב למועד הארוע. ברם,.
בענייננו לא היה מקום להטיל ספק בזיהוי של המערער על פי חזותו וכינויו, וכאשר המסקנה היא שאין להטיל ספק בזיהוי ממילא נשארת על כנה ההרשעה.
אשר לעונש - לאחר גזר הדין הורה ביהמ"ש העליון על שחרור המערער בערובה עד תום שמיעת הערעור והוגש תסקיר שירות המבחן המדבר לטובת המערער וכן מתברר כי המערער אושפז בשל בעיות בריאות. שירות המבחן המליץ לא לשלוח את המערער למאסר בפועל וביהמ"ש התלבט אם אכן זה הפתרון הנכון במקרה הנדון. לזכות המערער יש לומר כי הוא איש עובד וכן יש לתת משקל בשלב הנוכחי להרעה המסויימת במצב בריאותו. לא בלי היסוס הוחלט לבטל את המאסר בפועל ולהעמיד את המאסר על תנאי על 30 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד עזריאל בכר למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 29.11.84)
ע.פ. 328/84 - עומר לאפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע בשנת 1982 סדרה של מעשי מרמה שכללו גניבת פנקס שיקים מאת מעביד, זיוף שיקים ועשיית שימוש בהם, ובעוד נחקרים אותם מעשים עבר המערער ב- 1983 עבירה נוספת שעניינה קבלת דבר במרמה ובגין אותו מעשה הורשע ונדון לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כתב האישום בגין המעשים שבוצעו בשנת 1982 הוגש כשהמערער כבר היה במאסר. כאשר שוחרר המערער מהמאסר, חזר וביצע התפרצות למגורי כהן דת וגניבת רכוש רב ערך מתוך הדירה. בגין עבירות המרמה הראשונות והעבירות האחרונות נדון המערער לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעל המאסר על תנאי במצטבר. הערעור נדחה. מדובר בעבירות חמורות כשאת ההתפרצות לבית כהן הדת ביצע המערער כחודש לאחר שחרורו. אכן, אין להתעלם ממשך תקופת המאסר אך אין לו למערער אלא להלין על עצמו שכן כאשר עונש מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו ביצע עבירות חמורות. העונש של שלוש שנות מאסר בפועל בגין העבירות נשוא המשפט אינו חמור ואשר למאסר על תנאי - הרי יש להפעילו בדרך כלל באופן מצטבר ואין כל סיבה לסטות מהכלל האמור כאשר המערער הפר את התנאי חודש לאחר שנכנס לתוקפו. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד אלימלך קריסטל למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 11.12.84).
ע.פ. 433/84 - שלום תורג'מן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות הצתה וסחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הצתה וסחיטה בכוח ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בעבירת הסחיטה היתה עדותו של המתלונן כי נכפה עליו ע"י המערער תשלום כפול של חוב 2,000 דולר וביהמ"ש האמין למתלונן ובכך אין להתערב. לענין ההצתה הסתמך ביהמ"ש על דברים של העד אבוחצירה ואשתו באימרותיהם במשטרה. העד לא חזר על פרטי הדברים בביהמ"ש והוחלט להסתמך על הדברים הכלולים באימרה מכח סעיף 10א'. הסניגור טען כי האמור באחת האימרות לא היה קביל כלל לפי סעיף 10א' כי האימרה לא נחתמה לאחר רישומה. ברם, האמור "מתן אימרה בכתב" כולל דברים הנרשמים במסגרת חקירה משטרתית מפיו של האדם המוסר את ההודעה לחוקר משטרתי, ואין בחוק דרישה של חתימה ע"י מוסר האימרה. החוק נועד לאפשר שימוש כראיה בהודעות הנמסרות למשטרה ואלו כידוע לעתים אינם נחתמות ע"י מוסריהן. על כן אין להתערב במסקנת ההרשעה ובהתחשב בחומרת העבירות אין גם להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד ישראל הייק וי. גילת למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 13.12.84).
ע.פ. 453/84 - אבי גריל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בגניבת סחורה ממפעל המעביד בשווי של ששה מליון שקל. תחילה כפר באשמה אך כאשר תוקן כתב האישום המקורי והסכום הועמד על 600,000 שקל הודה המערער. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי הוא מרשיע את המערער על יסוד חומר הראיות שבפניו, בגניבת סחורה ששוויה ששה מליון שקל, ודן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להרשיע את המערער בגניבת סחורה שערכה עולה על זה שבהודאה, היינו שווי של 600,000 שקל. כיון שחל שינוי בערך הגניבה יש גם לשנות את העונש שכן לא הרי גניבה שערכה 600,000 שקל כהרי גניבה בערך של ששה מליון שקל. חברו של המערער שפעל בצוותא יחד עמו והודה בגניבת רכוש בשווי ששה מליון שקל נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מבחינת גובה הסכום שנגנב נראה על כן שיש להטיל על המערער עונש נמוך אף מזה. מאידך, חלקו של המערער היה עיקרי והיה זה הוא ששיכפל את מפתחות המחסן ובכך איפשר את הגניבה. בנסיבות אלה נראה כי יהיה זה מן הנכון להעמיד גם את עונשו של המערער על 18 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי כאמור.
(בפני השופטים:ברק, בך,חלימה. עו"ד ש. סף למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 26.11.84).
ע.פ. 640/84 - מדינת ישראל נגד סולומון קורדובה
*הרשעה בעבירות סמים וקולת העונש (ערעור בענין סעיפי ההרשעה נדחה ועל קולת העונש נתקבל).
המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בכך שבאחד הימים החזיק ברחוב יפת הרואין בכמות לא ידועה, ולפי כתב האישום מכר באותו יום לאנשים שונים הרואין. בין השאר מכר המשיב לאחד עמוס הרוש הרואין ואחרי שמיעת הראיות הורשע בעבירה לגבי ההירואין שמכר לעמוס הרוש בלבד. ביהמ"ש גזר למשיב קנס של 10,000 שקלים והחליט להאריך תקופת מאסר על תנאי של שנה אחת שהיתה תלויה ועומדת נגד המשיב. המדינה מערערת נגד הרשעת המשיב בעיסקת סמים אחת בלבד וזיכויו ממכירת סם לאנשים נוספים וכן היא מערערת על קולת העונש. הערעור לענין ההרשעה נדחה ולענין מידת העונש נתקבל.
כתב האישום מתייחס למכירת סמים לאנשים שונים אך רק הרוש הוזכר באופן מפורש. עם פתיחת הדיון ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום כדי להוסיף שמות של עדים שלא צויינו בכתב האישום המקורי וביהמ"ש קיבל את התנגדות הסניגור לכך. כוונת התביעה היתה להוכיח באמצעות העדים עיסקאות מעבר לזו שנעשתה עם הרוש. לא מובן מדוע נתבקש תיקון רשימת העדים ולא נתבקש תיקון כתב האישום. ברם, גם גישת ביהמ"ש אינה מקובלת מה גם שהבקשה להוספת עדים הועלתה מיד עם פתיחת המשפט. קשה לקבל את ההנמקה שתוספת שמות של עדים היתה פוגעת בהגנת המשיב. תיק החקירה שנמסר למשיב כלל את הודעות העדים הנוספים, ובכל מקרה יכול היה המשיב לבקש זמן נוסף להכנת הגנתו אילו ראה צורך בכך. מכל מקום אין להצדיק התערבות בהכרעת הדין כי בשל אי השמעת העדים שהוספתם נתבקשה, לא נתחוור מה היה פשרם של המעשים הנוספים שהחשד בקשר לביצועם עלה מעדויות אלה ולא יהיה זה סביר להחזיר עתה את הדיון לביהמ"ש המחוזי להשלים את שמיעת הראיות.
אשר למידת העונש - המשיב הוא עבריין מועד ככל שהדבר מתייחס לעבירות סמים ורשומות לחובתו לא פחות משש הרשעות קודמות בעבירות סמים. בתי המשפט נהגו עמו במידת החסד ולנוכח ההרשעות הקודמות ונסיבות העבירה, העונש אינו עומד בשום יחס לחומרת העבירה. כמקובל על ביהמ"ש שלערעור אין הוא ממצה את הדין כשהוא מקבל את הערעור על מידת העונש, ועל כן הוחלט כי על המשיב יוטל עונש
מאסר של שנה אחת וכן יופעל המאסר על תנאי של שנה כאשר מחצית השנה חופפת והמחצית מצטברת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד י. מוסקונה למשיב. 6.12.84).
ע.פ. 698/84 - ישראל כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 11 עבירות של מכירת חשיש וכן בהחזקת סמים. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל בחופף שלושה חדשים מאסר על תנאי. הערעור הופנה נגד חומרת העונש ולמעשה נסב על חישובן של תקופות המעצר לפני ההרשעה. כפי שמסתבר שוחרר המערער בערבות ביום 4.6.84 אך הוגבל בתנועותיו במסגרת התנאים שקבע ביהמ"ש, והסניגור טוען שיש להפחית מהמאסר גם את התקופה שבה הוגבל המערער לביתו. אין ממש בטענה זו. המדובר בתקופה שלאחר השחרור בערבות, בה היה המערער בביתו והעובדה שהטילו הגבלות על קשריו עם אחרים אין בה כדי להצדיק הבאה בחשבון של התקופה האמורה לצורך ריצוי עונש המאסר. הערעור נדחה ובהתאם להוראות סעיף 79 לחוק העונשין הוחלט להטיל על המערער הוצאות הערעור בסכום של 60,000 שקל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד משה אלמליח למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 3.12.84).
ע.פ. 749+785/84 - ליביו אלברט קלייט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפציעה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הגיע במכונית לתחנת דלק כדי לתדלק את רכבו, ותוך כדי דין ודברים עם עובד התחנה הוא דקר את העובד בזרועו וגרם לו פצע. ביהמ"ש הרשיע את המערער בפציעה בנסיבות מחמירות ודן אותו לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חוייב לפצות את המתלונן בסך 70,000 שקל. הערעור נדחה. לענין עצם החבלה - ביהמ"ש נתן אמון בעדות המתלונן ובכך אין להתערב. המערער טען כי סניגורו הוגבל ע"י השופט בחקירות וכן לא איפשר לו להזמין בתור עד אחד מאנשי המשטרה. מסתבר כי לנושא בו הוגבל הסניגור בחקירה לא היתה משמעות לנושא הדיון, ואשר לאי הזמנת השוטר הרי הוצאו הזמנות ובסופו של דבר הוגשה הודעת השוטר בתור מוצג מטעם ההגנה ולא נגרם כל עוות דין למערער.
אשר לעונש - טוען המערער כי המקרה ארע בשנת 1981 וגזר הדין ניתן רק ביום 1.4.84 ואין צידוק שיישלח לריצוי עונש מאסר משמעותי וארוך יחסית כעבור זמן כה רב. מתברר כי מאז החל הבירור המשפטי נעתר ביהמ"ש ל- 10 דחיות ש- 8 מהן היו בגין המערער וכולל המקרה האחרון כאשר ביום הקראת הכרעת הדין הסתלק המערער מביהמ"ש ללא רשות ורק כעבור חדשים אחדים נתאפשר מתן גזר הדין. אין למערער להלין אלא על עצמו לענין הזמן שחלף מאז הוגש כתב האשום ועד לגזירת הדין. למערער הרשעות קודמות מרובות חלקן הגדול בעבירות הקשורות באלימות, הוא מהווה סיכון לחברה ואין להשלים עם כך שבגין סכסוך פעוט יעשה שימוש בסכין, (בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד חיים לירן למשיבה. 3.12.84).
ע.פ. 22/84 - ריימונד אזולאי נגד מדינת ישראל
*קבלת דבר שהושג בפשע וחומרת העונש (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקבלת כמות ניכרת של ניירות ערך בידיעה שהושגו בפשע, שיבוש מהלכי משפט בכך שניסה לשדל עד שלא יזהה אותו במיסדר זיהוי, והפרת הוראה חוקית בכך שהפר תנאי שחרורו בערובה. הוא נדון למאסר בפועל
של שלוש שנים ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה - המערער הסכים לבטל את ערעורו בתנאי שסעיף ההרשעה בשל קבלת רכוש גנוב יוחלף מסעיף 411 לסעיף 412, היינו לעבירה של קבלת רכוש שהושג בדרך של עוון. התביעה הסכימה לכך ועם החלפת סעיף ההרשעה יש להקל בעונשו של המערער. התובעת טוענת שמדובר בעבירה חמורה שאינה מצדיקה הטלת עונש שלא יכלול עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית. אכן, קבלת רכוש גנוב היא עבירה חמורה שבלעדיה אין העבריינים המקוריים מסוגלים לבצע זממם, ומה גם כשמדובר ברכוש בעל ערך רב, כ- 86,000 שקל עפ"י שוויים ב- 1980. עם זאת יש לייחס משקל מיוחד לעובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים, בגיל 50, ושהוא סובל ממצב בריאות מאד בלתי תקין. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל יועמד על שלושה חדשים, המאסר על תנאי ישאר שנתיים ובנוסף לכך ישלם המערער קנס של מליון שקל או חצי שנה מאסר תמורתו.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד תמר הקר למשיבה. 28.11.84).
ע.פ. 53/84 - חיים מלול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ לדירתו של חייל וגנב רובה, לאחר מכן פרץ לבתים נוספים ותוך איום בנשק נטל רכבו של בעל דירה וכאשר נהג ברכב הגנוב וניידת משטרה ביקשה לעכבו ירה לעבר הניידת בכוונה לפגוע בגלגליה, המשיך בנסיעתו ולמחרת היום שדד סכום כסף גדול מבנק הדאר באשקלון תוך שימוש בנשק. ביהמ"ש גזר למערער בגין עבירת השוד המזויין עשר שנים מאסר בפועל ובגין העבירות אמרות חמש שנים מאסר כשהעונשים חופפים וכן הפעיל תקופות שונות של מאסר על תנאי החופפות ביניהן לתקופה של שנה וחצי כשתקופה זו מצטברת לעשר שנות המאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש איננו קל, אך למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות חמורות, ביניהן שוד, התפרצויות, בריחה ממשמורת, סחיטה באיומים ועוד עבירות בעלות סממן של אלימות. לפיכך יש להגן על הצבור מפני המערער ומכאן העונש שנמדד עפ"י חומרת העבירות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד שלמה דודו למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 3.12.84).
ע.פ. 527/83 - פייסל ספורי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע כי ביחד עם שניים אחרים. ביצע שוד מזויין וכן הורשע בנשיאת נשק שלא כדין, שימוש ברכב ללא רשות הבעלים וגניבה. כן נמצא אשם בסעיף אישום אחר ביריות באיזור מגורים בזדון, ובעבירה של הדחה בחקירה. ביהמ"ש גזר למערער עשר שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שלוש שנים מאסר על תנאי שהוטלו על המערער בעבירת שוד. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי דן בהרחבה בכל טענה שהועלתה ויש לסמוך על ממצאיו ומסקנותיו. ההרשעות מבוססות בין היתר, ובנוסף לעדות ישירה שנמצאה מהימנה, על הודעות שניתנו במהלך החקירה על ידי שני שותפיו לעבירות של המערער. בהודעות אלה אישרו השותפים כי האדם השלישי שהשתתף בשוד הבנק ובהכנות שקדמו לו היה המערער. בעדותם בביהמ"ש לא הכחישו השתתפותו של אדם שלישי, אך סרבו לנקוב בשמו של אותו אדם באומרם שאין זה המערער. מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות העדיף ביהמ"ש את ההודעה במשטרה על פני העדות בביהמ"ש ובכך אין
להתערב. הסניגור טוען כי שלא כדין צורפו לאישומים בענין השוד שני אישומים נוספים אשר מן הראוי היה שיתבררו בנפרד. לדעתו צרפה התביעה במכוון שני אישומים אלה כדי להציג את המערער באור שלילי וכאדם אלים. התובעת השיבה כי הצירוף נעשה משום שהאישומים מבוססים על סדרת מעשים הקשורים זה לזה ואותם עדים הלכה למעשה העידו על כל הפרשיות לא נגרם כל עוות דין למערער מצירוף האישומים ואין לקבל טענתו לענין זה. אשר לטענה כי לא נבדק האליבי שהעלה המערער בעת חקירתו - טענה זו אינה מדוייקת שכן החוקרים התייחסו לטענת האליבי והמערער לא הצליח להוכיחו.
אשר לעונש - טוען המערער כי השותפים למעשה נדונו אף הם לעשר שנים מאסר, בו בזמן שהם צרפו לענין גזר הדין חצי תריסר עבירות נוספות. ברם, המערער היה היוזם והרוח הפעילה במעשים ובנוסף לכך הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה שהם לא הורשעו. יתר על כן, בין ההרשעות הקודמות של המערער גם הרשעה בשוד מזויין ואת העבירות דנא ביצע סמוך מאוד לאחר שריצה מאסר בפועל בגין אותו שוד וכאשר עונש מאסר על תנאי של שלוש שנים תלוי נגדו. מלין הסניגור על כך שהמאסר על תנאי הופעל במצטבר. באין נסיבות מיוחדות, עונש שנגזר בנסיבות שיש חובה להפעיל מאסר על תנאי, יהיו העונשים מצטברים וכאן מתחייב הדבר כאשר על אף ריצוי עונש קודם בגין עבירה דומה ביצע המערער את העבירות סמוך לשחרורו מהכלא.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עו"ד גב' פנינה גיא למשיבה.18.11.84).
בר"ע 515/84 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*מידת העונש בגרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכב בשעות הערב וליד מעבר חציה עקף מצד שמאל רכב שעצר לפני מעבר החציה ודרס למוות ילדה בת תשע בתוך מעבר החציה. בעת התאונה היתה תנועה רבה של הולכי רגל במקום. המבקש הורשע בגרימת מוות ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
העונש המקסימלי הקבוע בחוק לעבירה הנדונה הוא שלוש שנות מאסר. זה עונש מקסימום ואין נוהגים לגזור את המקסימום אלא במקרים חמורים במיוחד, אך אין לומר כי מידה המיושמת מעת לעת הופכת למידה שאין בלעדיה וכי יש בכך כאילו כדי לכבול ידיו של ביהמ"ש הבוחן את הענין לפי אמת המידה האינדיבידואלית הנוהגת אצלנו. המקרה דנא איננו מקרה קל כטענת הסניגור. המקום המה אדם, והולכי רגל רשאים היו להניח כי מכונית שתתקרב תשים לב לכך שיש עוברים במעבר חציה. מכוניות אחרות אכן עצרו ועצם העקיפה של מכונית שעצרה מבטאת חוסר זהירות ברורה וגלויה. לא מעטים המקרים בהם נגזרים עונשים קלים מאלו שנגזרו כאן אך אין בכך כדי לבטא את מה שמתחייב לאור מהותו של הנושא. הקולא בה נוהגים בתי המשפט לא אחת בענישה בגין גרימת מוות אינה הולמת מידת חוסר הזהירות והלא איכפתיות המתגלית חדשות לבקרים בכבישים והיא מחלישה את הכוח המרתיע של הענישה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. תמיר למבקש, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 24.10.84).
בר"ע 504/84 - דוד צח ואח' נגד רישתמיר חברה לבנין...בע"מ ואח'
*תקפותו של הסכם (הבקשה נדחתה).
עפ"י חוזה שבין המבקשים למשיבים רכשו המבקשים דירה שאותה התחייבו המשיבים לבנות. מחיר הדירה נקבע ל- 160,000 ל"י ביום 7.9.73. בתוך מספר חודשים שילמו המבקשים ע"ח התחייבותם 93,000 ל"י אך המשיבים לא בנו את הדירה. היו קשיים כספיים בחברות המשיבות ואלה החלו במו"מ עם רוכשי
הדירות כדי לבטל את חוזי הרכישה. במשך השנים 75- 1974 נחתמו הסכמי ביטול עם עשרה מתוך שנים עשר רוכשי הדירות. המבקשים לא הסכימו לבטל את ההסכם. פרקליטם ניהל מו"מ עם פרקליטם של המשיבים ובמסגרת המו"מ דרש פרקליטם של המבקשים כי המשיבים ישלמו 180,000 ל"י אך אלה הסכימו לשלם 100,000 ל"י. עם תום המגעים נחתם בדצמבר 1976 הסכם על פיו שולמו למבקשים 120,000 ל"י והם אישרו שאין להם יותר תביעות כלפי המשיבים. לאחר חתימת ההסכם הודיעו המבקשים באמצעות פרקליטם כי אינם רואים עצמם קשורים לויתור בהסכם ומכאן ההתדיינות שהגיעה לביהמ"ש. בימ"ש השלום דחה את התביעה בשל ויתורם של המבקשים וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים ברוב דעות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
פרקליטם של המבקשים טוען כי החתימה היא תולדה של עושק כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי). בסעיף 18 הנ"ל נקבע כי הזכות לבטל את החוזה קמה כאשר מי שמתקשר בחוזה עשה זאת תוך ניצול שניצל הצד השני את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בענייננו הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים הוא תולדה של מו"מ בין פרקליטים ולא נתגלו הסממנים המאפיינים כפייה או עושק. הסכום שעליו הוסכם לבסוף אומנם איננו זה שנדרש לראשונה אך תוצאה כזו היא שגרתית ומקובלת בכל מו"מ. חרטה על הכדאיות של עיסקה בשל כך שלא הושג הסכום שביקש בעל הדין מלכתחילה אינה מהווה כפייה או עושק. המבקשים סברו כי מגיע להם סכום גדול יותר, אך החליטו כי כדאי לקבל סכום קטן יותר באופן מיידי במקום להתדיין. זוהי בדרך כלל גישה מציאותית ואופייה של פשרה הוא שכל אחד מוותר במשהו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד דיאמנט למבקשים, עו"ד א. בהט למשיבים. 10.84 .30) .
בר"ע 526/84 - יצחק מדאורי נגד הועדה המקומית לתכנון ולבנייה
*טענת התיישנות בחיוב מס השבחה (הבקשה נדחתה).
המבקש נדרש לשלם מס השבחה כשהדרישה נובעת מתיקון תוכנית בנין עיר, בימ"ש השלום קיבל טענת התיישנות של המבקשת, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע שהתביעה לא התיישנה ועל כן החזיר את התיק לבימ"ש השלום שידון לגופו של ענין בדבר חובת תשלום המס, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה המרכזית שהוצגה כעילה למתן רשות ערעור היא מאימתי תחילתה של תכנית לצורך התיישנות באשר לדרישת דמי השבחה. המונח "תוכנית" הוא בעל משמעויות רבות. בענייננו מדובר ב"אישור שינוי תוכנית מפורטת" ויש לבחון מה הדין החל על תחילת תוקפו של שינוי לתוכנית מפורטת. בענין זה סבר בימ"ש השלום כי תחילתה של תוכנית היא לעולם תאריך ההחלטה של הועדה ואם כך הדבר התביעה התיישנה, ואולם כאן נתפס ביהמ"ש לכלל טעות. כאשר מדובר בשינוי תוכנית מפורטת אין השינוי נכנס לתוקפו אלא באישור שר הפנים וכיוון שכך מתחיל המועד לענין התיישנות מעת קבלת אישור שר הפנים. באשר למועד זה טרם עברה תקופת ההתיישנות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. מקוב למבקש, עו"ד גב'נילי ברעם למשיבה. 21.11.84).
ע.פ. 144/84 - משה חייבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס (הערעור נתקבל).
המערער הורשע באינוס המתלוננת וביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער. בין המערער למתלוננת היתה היכרות קודמת לאירוע נשוא הערעור ופעם אחת, כשלושה שבועות לפני האירוע, הם קיימו יחסי מין מרצון באותה סביבה בה אירע האירוע הנדון. יש יסוד לטענת המערער שקיימו יחסים מלאים גם בהזדמנויות קודמות. המתלוננת מסרה גירסות סותרות למשטרה ולפי אחת
הגירסאות אף פעם לא קיימה יחסים כדי להשאר בתולה כאשר בגירסה יותר מאוחרת הודתה בחלק משקריה. גירסת המערער היא ביסודה סבירה וניתן למצוא בה סימני אמת ודי בכך שלפי אחת הגירסאות הסותרות של המתלוננת היא אמרה לשוטרים כי המערער לא אנס אותה וכי אלמלא הופיעו השוטרים היתה ידידתם נמשכת. בכל הנסיבות יש לזכות את המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת.עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד ד. גולדמן למשיבה. 29.10.84).
ע.פ. 733+738/83 - יחזקאל בבאי, דני אביגזר ולוי אביגזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים של יתזקאל ולוי נדחו ושל דני נתקבל בחלקו).
שלושת המערערים הורשעו בעבירה של סחר בסמים, כאשר האשמה מתייחסת לכמות של 1,4 גרם הירואין ואילו יחזקאל לבדו הורשע גם בעבירה של החזקת הירואין. ביהמ"ש המחוזי גזר ללוי שבע שנים מאסר שמתוכן שלוש וחצי שנים בפועל, לדני שש שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים בפועל ויחזקאל נדון לשמונה שנים מאסר שמתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל וכן הופעלו נגדו שני מאסרים על תנאי של שנתיים וחצי, ששה חדשים מצטברים ושנתיים חופפות. הערעורים של לוי ויחזקאל נדחו ושל דני נתקבל ומאסרו הועמד על ממש שנים שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. מסתבר כי דני הוא חולני וראייתו מטשטשת והוא עשוי להתעוור בעתיד הלא רחוק. כמו כן הוא לוקה בגופו מבחינות נוספות ואחרים מנצלים לרעה את חולשותיו. בהתחשב בנסיבותיו האישיות הוחלט להקל עמו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט לוין. בבאי לעצמו, עו"ד אוריאלי עינב לאביגזר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 22.11.84).
ע.פ. 584/84 - מדינת ישראל נגד בוריס אוצ'רי
*קולת העונש (קיום יחסי מין עם קטינה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שהוא בן 30 שנה, נשוי ואב לשני ילדים, קיים יחסי מין עם נערה בת 14 וחצי וכתוצאה מכך הרתה והריונה הופסק ע"י הפלה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירה של בעילת קטינה ודן אותו לשלושה חדשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 50,000 שקל. הערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין כי נסיבות העבירה חמורות ויצא מתוך הנחה שהיתה משיכה הדדית בין המשיב למתלוננת וכי לולא שיתוף הפעולה שלה לא היו הדברים מגיעים לאן שהגיעו. אעפ"כ לא מצא השופט גורם לקולא של ממש בכך למשיב במעמדו ובאחריותו שלו לעומת המתלוננת הקטינה, וכן נסיבות העבירה ותוצאותיה היתה להם השלכה קשה וטראומטית על הקטינה. מאידך התחשב השופט בעברו הנקי של המשיב שהוא מדריך ספורט בקיבוצים, מצבו המשפחתי והעובדה שאשתו הביעה נכונות לסלוח לו ולשקם את חיי המשפחה וכן הבעת הצער והחרטה מצד המשיב. חרף כל השקולים לקולא הערעור בדין יסודו. העונש המירבי לעבירה זו הוא 14 שנות מאסר. גם באוירה המתירנית דהיום יש אינטרס צבורי ממשי להרתיע אנשים מבוגרים, דוגמת המשיב, מקיום יחסי מין עם נערה ילדה. בכל הנסיבות יש להעמיד את תקופת המאסר של המשיב על ששה חודשים וגם זה עונש קל כי נלקחה בחשבון העובדה שהמשיב עמד לסיים את המאסר שהוטל עליו וכן העובדה שהמשפחות השלימו ביניהן וחרטתו של המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופט וייס. עו"ד גב' נעמי ליבנה למערערת, עו"ד דוד סגל למשיב. 31.10.84).
ע.פ. 84/84 - דניאל משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי גניבות ממעביד ובגניבת תיק שהכיל מסמכים, כסף ונשק ונדון למאסרים חופפים של שלוש וחצי שנים בפועל וכן לשנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. טענת הסניגור היא בעיקרה כי לא נשמר כלל אחידות העונשים שכן היה למערער שותף לעבירה אחת של גניבה ממעביד והוא נדון רק למאסר על תנאי. אין לטענה זו על מה שתסמוך. קיימים הבדלים מהותיים בין השניים. לא זו בלבד שהשני הורשע בעבירה אחת מתוך השלוש אלא שעברו של השני היה נקי והתנהגותו - העלמת עין ממעשיו של המערער - מוסברת בגזר הדין בפחדו מפני המערער. מדובר בגניבת טובין בשווי של 90,000 שקל בספטמבר 1983 בדרך מתוחכמת וכן גניבת טובין בשווי של 450,000 שקל כאשר המערער נתפס בכף ע"י אנשי משטרה שארבו לו. בנסיבות אלה אין כל ערך להודיה לה טען הסניגור כנסיבה מקלה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חורי עזרא למערער, עו"ד גב' נ. ליבבה למשיבה. 31.10.84).
ע.פ. 678/84 - יהודה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חברות בקשר לפוצץ את מסגד כפת הסלע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהצטרפות לקשר שמטרתו לפוצץ את מסגד כפת הסלע בהר הבית ובמסגרת פעולותיו ביצע שלוש תצפיות לעבר הר הבית ביחד עם אחר כדי לעמוד על סדרי השמירה במקום. ביהמ"ש דן את המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
לטענת הסניגור החמיר השופט עם המערער יתר על המידה וביהמ"ש הושפע מהליכים בביהמ"ש המחוזי נגד קבוצת נאשמים אשר לא הוכח וגם לא קיים כל קשר בין המערער לבינם. כן טען הסניגור כי ביהמ"ש לא התחשב בכך שהמערער ניתק את עצמו מהקשר כבר לאחר שלוש תצפיות וסמוך להצטרפותו ואפילו משך תקופה זו היסס והתלבט אם להצטרף. אין יסוד לביקורת של הסניגור. קל לשער את ההשלכות הרות האסון שיכלו לנבוע מפגיעה בעמודים עליהם נשענת כיפת הסלע, מטרה שהוסברה באימרתו של המערער, או אפילו בנסיון בכיוון האמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. עו"ד אבשלום לוי למערער, עו"ר ד. בייניש למשיבה. 7.11.84).
ב.ש. 42/85 - אברהם ספיאשבילי נגד חיים חובאשבילי
*הארכת מועד להפקדת ערבון
(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביום 31.7.83 הומצאה לב"כ המבקש (המערער) הודעה על קביעת ערבון ומועד הפקדתו. הערבון לא הופקד במועד והערעור נרשם לדחייה ליום 16.1.85. לאחר שהודע לב"כ המערער על רישום הערעור לדחייה ביום 13.12.84, שיגר המערער ערבות בנקאית ללא בקשה להארכת המועד אך זו לא קובלה בשל האיחור. יומיים לפני הדיון בדחיית הערעור הוגשה בקשה להארכת המועד והבקשה נדחתה.
הנימוק העיקרי של המערער הוא כי במערכת הבחירות לכנסת ה- 11 השתתף כראש רשימה עצמאית וחדשה. עיסוקיו במערכת הבחירות, שאגב נסתיימה לפני זמן רב, אינה יכולה לשמש הסבר מתקבל על הדעת לאיחור הרב בהפקדת הערבון. בעל דין אינו רשאי לזלזל במועדים שנקבעו ע"י ביהמ"ש לפעולה במסגרת ההליכים ובמקרה דנא היו זלזול והתעלמות מהודעות ביהמ"ש. ב"כ המבקש טען כי לצד שכנגד לא יגרם נזק אם יופקד הערבון ולו גם בשלב זה אך אין טעון זה נכון. בעל דין שבידו פסק דין רשאי לצפות במועדים מסויימים לסיום ההליכים המשפטיים ולנתק את עצמו מההליך.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ברלב למבקש, עו"ד קרונפלד למשיב. 16.1.85).