ע.א. 652/82 - מדינת ישראל נגד ע.ש.ד. חיפה בע"מ
*תשלום פיצויים בגין גרימת נזק לציוד(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. בין המשיבה (להלן: החברה) לבין משרד הבטחון (להלן: המשרד) נחתם הסכם לפיו השכירה החברה למשרד ציוד מכני (להלן: הציוד) שבאמצעותו קיבלה על עצמה החברה לבצע עבודות עבור המשרד. סעיף 5 להסכם כלל תניית פטור שלפיה שוחררה המדינה מאחריות לנזק שייגרם לציוד, וסעיף 6 להסכם מחייב את החברה לבטח את הציוד בביטוח מקיף וכנגד סיכוני צד שלישי. במסגרת 4 אירועים נגרמו נזקים לארבע מכונות שנכללו בציוד. החברה הגישה נגד המדינה תביעה לפצותה עבור נזקים שבגינם לא פוצתה ע"י חברת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף הפטור אינו חל על המקרים הנדונים שבהם התרשלה המדינה ובאשר לאירוע אחד קבע ששני הצדדים התרשלו וחייב את המדינה רק ב- %50 מהנזק של אותו אירוע. כן קבע ביהמ"ש שהחברה יצאה ידי חובתה בעשותה ביטוח מקיף ולא צריכה היתה לכלול בביטוח גם נזקים מיוחדים. להלן קבע השופט את פריטי הנזק. ערעורה של המדינה על עצם חיובה והערעורים ההדדיים בגין פריטים שונים של הנזק נדחו.
ב. עקרונית אין מניעה כי צד לחוזה יפטור עצמו בהתנייה בחוזה מחבות הנובעת ממעשה רשלנות שהוא חב בגינו בדין, פרט למקרים שבהם התנאה כזו נוגדת את טובת הצבור. אין זה בלתי הוגן ואין זה מקומם את חוש הצדק אם בחוזה שנקשר בין צדדים מרצון חופשי, שבו האחד מספק ציוד ועבודה והשני מתחייב לשלם עבורם תמורה נאותה, יסכים הראשון לקחת על עצמו את האחריות גם לנזק שנגרם ברשלנותו של השני. כל זאת בתנאי שהוסכם על כך בצורה ברורה שאינה מותירה מקום לספק. הדבר אמנם אינו חייב להאמר מפורשות ודי אם הכוונה לכך עולה במפורש מלשונו של הכתוב והיא ברורה בתכלית, אך בענייננו אין סעיף הפטור רחב דיו כדי שיכלול גם שחרור במקרה של רשלנות.
ג. אשר לחובת הביטוח - החברה ביטחה את הציוד ולפי הפוליסה לא קיבלה את מלוא הנזק שנגרם והיא תובעת מהמדינה את יתרת הנזק שלא כוסה ע"י הביטוח: השתתפות עצמית של המבוטח, ירידת ערך הציוד ונזקים עקיפים כתוצאה מהשבתת הציוד. אין לקבל את טענת המדינה כי עפ"י הוראות סעיף 6 של ההסכם היתה החברה חייבת לבטח את עצמה גם על נזקים אלה. סעיף 6 מחייב את החברה לבטח "ביטוח מקיף" וסיכוני צד שלישי. פוליסת ביטוח הציוד נותנת ביטוח "כל הסיכונים - ציוד כבד" לפינוסח סטנדרטי של חברת הביטוח, המכיל חריגים, אף הם בנוסח סטנדרטי. החוזה איננו מגדיר מהו "ביטוח מקיף" אך זה ביטוי מקובל בעסקי ביטוח. אפילו נכונה טענת המדינה שהביטוי אינו טכני מקצועי ויש לפרשו עפ"י מובנו הרגיל, גם אז אין לקבל אתטענתה כי הביטוח חייב להקיף את כל סוגי הסיכון והנזק האפשריים. על פני הדברים הביטוי "כל הסיכונים" הוא יותר רחב מ"מקיף". המדינה הטוענת שהחברה הפרה את התחייבותה חייבת להוכיח כי פוליסת ביטוח "מקיפה" נותנת כיסוי נרחב יותר מאשר פוליסה "כל הסיכונים", ובמיוחד כי ביטוח מקיף מכסה אותם פריטי נזק הנתבעים ממנה שהפוליסה אינה מכסה. דבר זה לא הוכח.
ד. היו ערעורים באשר לפרטי הנזק השונים שאליהם התייחס ביהמ"ש העליון. אחת הטענות היתה באשר לחיוב המדינה בגין ירידת ערך אחת המכונות שנפגעו. טוענת המדינה כי מאחר והחברה לא מכרה את המכונה אלא המשיכה להחזיק בה ולהשתמש בה זמן ניכר לאחר התאונה, ובינתיים פחת שוויה, לא היה מקום לקבוע את ירידת ערכה עפ"י השווי ביום התאונה. בטענה זו אין ממש. על נזק לנכס מטלטלין מפצים בדרך כלל כדי ההוצאה הדרושה לתקנו על מנת להחזירו למצבו בטרם ניזוק. אין דורשים מבעל הנכס, כתנאי לפיצוי, כי אכן יתקנו. הוא זכאי לפיצוי עקב הנזק שנגרם
גם אם לעולם לא יתקן את המכונה. כאשר לאחר התיקון פחת ערכו של הנכס זכאי בעליו לפיצוי. די בכך שהנכס ירד בערכו כתוצאה מהפגיעה כדי לזכות בפיצוי ואין דורשים מבעל הנכס שיגבש ויממש את הנזק מבחינה כספית.
ה. באשר לאחת המכונות העדיף ביהמ"ש חוות דעתו של שמאי מטעם המדינה בדבר גובה הנזק לעומת הערכתו של השמאי מטעם החברה, וזו טוענת כי השופט לא רשאי היה להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם המדינה, באשר אין בידו תעודה בת תוקף המעידה על רישום בפנקס שמאי הרכב כדרישת צו הפיקוח על מצרכים ושירותים. ברם, התוצאות העונשיות של הפרת צו מעין זה אין בהן כדי למנוע מביהמ"ש לתת משקל לחוות דעתו של שמאי שאינו רשום, אם אמנם התרשם שהוא מומחה לדבר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן שרת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו, הוסיפוהערות קצרות המשנה לנשיא גב' בן שרת והשופט לוין. עו"ד גב' נ. ליבנה למערערת, עו"ד י. נביא למשיבה. 17.12.84).
ע.א. 422/82 - משה ברושי נגד בנק ברקליס בע"מ
*ביטול צו כינוס נכסים עקב אי ציון מעשה פש"ר בבקשה(הערעור נתקבל).
א. ביום 7.12.81 הגיש הבנק בקשה לכינוס נכסים נגד המערער ובבקשה נאמר כי המערער היה לקוח של הבנק וקיבל אשראים, כי חובותיו לבנק בתאריך הבקשה עולים על 260,000 דולר, וכי "החייב הודיע לבנק פעמים רבות כי אינו מסוגל ואינו מתכוון לשלם את חובותיו לבנק". בתצהיר התומך בבקשה הצהיר מנהל סניף הבנק כי "החייב הודיע לי... פעמים רבות כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו". הדיבור "אינו מתכוון" אינו מופיע בתצהיר. ביום 28.3.82 התקיים דיון שבו טען פרקליט המערער כי הבקשה למתן צו כינוס אינה מגלה עילה, מאחר שלא צויין בה שמעשה פשיטת הרגל בוצע בתוך תקופת שלושת החודשים שלפני הגשת הבקשה כאמור בסעיף 7(3) לפקודת פשיטת הרגל. ביום 26.4.82 עתר המשיב לתיקון הבקשה לצו כינוס ולבקשה צורף תצהיר בו אומר מנהל סניף הבנק כי "החייב הודיע לי תוך שלושת החדשים לפני הגשת הבקשה... כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לבנק". הבקשה האמורה לא נדונה. ביום 5.5.82 פסק ביהמ"ש המחוזי על מתן צו כינוס נגד המערער. ביהמ"ש דחה את טענות המערער שאין מגיע ממנו חוב לבנק, התייחס לטענות הפורמליות של המערער ומצא כי אף אם צדק המערער בטענתו שהתצהיר לא גילה דבר ביצוע מעשה פשיטת רגל בתוך שלושת החודשים שקדמו לבקשה, אין טעם שהבקשה תידחה כי מבחינה פרקטית "כל מה שיתרחש יהיה דחיית הבקשה של הבנק, דרישה נוספת של הבנק מאת החייב... סירוב החייב ושוב בקשה... לצו כינוס נכסי החייב". ביהמ"ש סבר כי אין צורך בהליכים הנוספים משום שאפילו בטענותיו לפני ביהמ"ש הודה פרקליט המערער שאין למערער כסף ולכן גם אם קיים חוב לבנק לא יוכל המערער לשלמו. עוד סבר ביהמ"ש כי ניתן להזדקק לתצהיר של בקשת התיקון שממנו יוצא בעליל שמעשה פשיטת הרגל בוצע בתוך התקופה הרלוונטית של שלושת החודשים. הערעור נתקבל.
ב. הבנק צריך היה לפרש כבר בבקשתו המקורית שבוצע מעשה פשיטת רגל תוך תקופת שלושת החודשים הרלוונטית. לא זו בלבד שיש צורך להקפיד בהליכי פשיטת רגל על הדרישות הפורמליות המפורטות בחוק, שהרי תוצאות חמורות להם גם לחייב וגם לכלל נושיו, אלא שאין זה בטוח כלל שאילו היתה מוגשת בקשה חדשה לא היתה קמה למערער עילה להתנגד למתן צו הכינוס. יתכן שבתקופת בין הזמנים היו מצטברים בידיו נכסים שדי בהם לפרוע את חובו, ויתכן גם שלו הוגשה בקשה חדשה לא יכול היה הבנק להצביע על קיומו של מעשה פשיטת רגל שניתן לבסס עליו את הבקשה.
ג. בעל דין העותר למתן צו כינוס חייב לפרט בבקשה ובתצהיר את העובדות המדוייקות שעליהן הוא סומך. במקרה דנן הדבר לא נעשה. לא צויין מה המועד
המדוייק שבו נאמרו הדברים המיוחסים למערער, לא נתברר מה הנוסח המדוייק של הדברים שנאמרו ע"י המערער, ואם יש בהם כדי להביא את הענין בגדר מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(5) לפקודה.
ד. אפילו אליבא דאלה המבקשים להקל על הנושה, הרי בהעדר נסיבות מיוחדות אין במסירת הודעה על קיום אינסולבנטיות, כשהיא לעצמה, כדי להביא את הענין בגדר סעיף 5(5) ודרוש, לפחות מבחינה אובייקטיבית שניתן יהיה לפרש את דברי החייב כהודעה על כוונה להפסיק את תשלום החובות. במקרה שלפנינו כל מה שניתן להעלות מהתצהיר כי החייב הודיע לבנק שאין ביכולתו לשלם את החוב ובכך לא סגי.
ה. לא מן הנמנע שהבנק יכול היה לעתור לתיקון הבקשה אך בקשת הבנק הוגשה בשלב מאוחר של הדיון מבלי שניתנה הזדמנות למערער להגיב עליה. צודק פרקליט המערער שנמנעה ממנו אפשרות להראות באמצעות חקירת המצהיר כי כלל לא נפגש עם המערער בתקופת שלושת החודשים הרלבנטית.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. ליין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ג. חריש למערער, עו"ד ע.לוינסקי למקרבה. 7.1.85) .
ע.פ. 619/84 - ינקו מויססקו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה, החזקת נשק ובריחה ממשמורת וחומרת העונש (הערעור נדחה).
דירה נפרצה ומתוכה נגנבו פריטים שונים לרבות אקדח. לאחר כחודש נערך חיפוש במכונית שכורה שהיתה בחזקת המערער ונמצא בה האקדח הגנוב. המערער נמלט מהשוטרים שביקשו לעצרו. הוא הואשם במעשי הפריצה והגניבה, בהחזקת נשק שלא כדין ובריחה ממשמורת חוקית, וביהמ"ש זיכה אותו מן האישום בגין פריצה וגניבה והרשיעו בקבלת נכסים שהושגו בפשע ובאישומים האחרים. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. אין מחלוקת שהאקדח נמצא בחזקת המערער ומתוך התנהגותו רשאי היה ביהמ"ש להסיק שהיה מודע לכך. בהעדר הסבר סביר היה גם מקום להרשעתו בקבלת נכסים שהושגו בפשע. אשר לעונש - למערער רשימה ארוכה של עבירות ובכללן עבירות התפרצות וכן נשיאת נשק שלא כדין. העונש שהוטל אינו חמור יתר על המידה ומה גם שהוא עבר את העבירה כאשר היה אסיר משוחרר ברשיון ואף דבר זה יש בו חומרה יתירה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 16.12.84).
ע.פ. 635/84 - ויקטור אבלחק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
נערכה תצפית על מקום אשר לפי מידע שבידי המשטרה שימש תחנה למכירת סמים ובעקבות זאת נעצר המערער והואשם בעבירות סמים. ביהמ"ש נתן אמון בעדויות התביעה ומותר היה לו להשתית את ההרשעה על דבריהם. כמו כן יכול היה ביהמ"ש להתחזק בדעתו שקיים בסיס איתן להרשעה עקב אי הבאתו כעד הגנה של אדם שאצלו נמצא סם. אם אכן אמר הלה למאן דהוא שמקור הסם אינו המערער אלא אדם אחר, ניתן היה לצפות שהמערער יזמינו. אשר לעונש של שנה אחת מאסר בפועל, המצטברת לעונש אחר שאותו ריצה המערער באותו זמן - על רקע עברו הפלילי של המערער העונש אינו מוגזם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מלצר למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 24.12.84).
ע.פ. 732/84 - ויקטור ברנס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות סחיטה בכך שע"י איומים הניע את המתלוננים להפנות אליו עבודות שאילולא איומים אלה לא היו עושים כן. ביהמ"ש גזר למערער שלהם וחצי שנים מאסר שמתוכן שנה מאסר בפועל והערעור על ההרשעה ועל
חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - היו ראיות ברורות וחד משמעיות לאישומים ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. אשר לחומרת העונש - העבירות של סחיטה באיומים הינן מסוג העבירות הפוגעות בצבור ומן הדין לעקור אותן מהשורש. אמנם אין עברו של המערער מכביד במיוחד, אך אין סיבה זו יכולה להיות שקולה כנגד הנזק שנגרם לנפגעים ממעשיו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 17.12.84).
ע.פ. 883/84 - שמואל קרפ ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
הטענה המרכזית המועלית מטעם המבקשים היא כי שופט השלום שגה בכך שדרש נוכחות הנאשמים במשפט ולא היה מוכן לדון בהעדרם. אין ממש בטענה זו. המבקשים לא נקטו באף אחת מן התרופות שפורטו בסעיף 128 לחוק סדר הדין הפלילי וכל שהסניגור העלה מעת לעת, אלו בקשות להעדרו של נאשם זה או אחר מדי פעם. הסניגור סבר בטעות כי שאלת הנוכחות מוכרעת בעיקרה עפ"י רצונו של הנאשם ולא היא. ביהמ"ש הוא שצריך להחליט בכך וכדי שיעשה כן צריכים להתקיים התנאים הקבועים בסעיף 128 על חלופותיו, וככל שמדובר על סעיף 128(ב) סיפא, צריך ביהמ"ש להיות סבור שלא יהיה בשפיטתו של הנאשם שלא בפניו משום עוות דין. לפי סעיף 130 לחוק מותר לדון נאשם שלא בפניו, אך שיקול הדעת הוא של ביהמ"ש ולא של הנאשם ואין יסוד לסברה כי סעיף 130 מבטל חובת הנאשם להתייצב. יתירה מזאת, אין להבין מדוע כרך הסניגור את טענותיו לפי סעיף 146 עם דחיית בקשתם של הנאשמים להיעדר בזמן הדיון. סעיפים 126, 128 ו-130 עניינם סדרי הדיון הפלילי ואם נפל פגם ביישומם יכול ותקום עילת ערעור לגוף הענין, אך אין בכך כדי להצדיק פסילת שופט. אין גם יסוד לטענה בדבר משוא פנים כביכול.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ע. יבור למערערים, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 14.12.84).
ע.פ. 414/84 - ג'מיל חסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע באינוס תיירת צעירה. ההרשעה מבוססת על עדותה של המתלוננת כי המערער בעל אותה ללא הסכמתה תוך שימוש בכוח, כשלעדות זו נמצא חיזוק במכות שקיבלה המתלוננת ובהופעתה הנרגשת והפרועה עליה נמסרה עדות עצמאית. לעומתה העיד המערער כי קיים יחסי מין עם המתלוננת בהסכמתה. ביהמ"ש קיבל את גירסת התביעה והרשיע את המערער בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ודן אותו לשמונה שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדות המתלוננת והחיזוק לגירסתה ואין לקבל את הטענה כי מערכת העובדות מתיישבת יותר עם גירסת המערער. אשר לעונש - מדובר באונס של נערה צעירה שבאה לארץ כתיירת וזאת תוך שימוש בכח ובאיומים בסכין. אין לו למערער עבר פלילי, הוא צעיר בגילו ולטענת הסניגור פרנסת משפחתו עליו, אך לאור חומרתן היתירה של הנסיבות, אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד דוד אשר למערער, עו"ד גב' יספה טפיירו למשיבה. 16.12.84).
ע.א. 38/82 - אחמד סרסור ואח' נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים
*בקשה לפס"ד הצהרתי בענין מקרקעין לאחר שהחלו הליכי הסדר (הערעור נדחה).
ענייננו של הערעור, בין היתר, בקשת המערערים בהמרצת פתיחה כי ינתן פסק דין הצהרתי שהמנוח מוסטפא סרסור חילק את נכסיו בין יורשיו עוד לפני שנת 1948 וזאת לצורך השאלה עד כמה נכסים מסויימים שייכים לנפקד
שהאפוטרופוס בא במקומו. ביהמ"ש המחוזי דמה את הבקשה בכל הנוגע לחלקות מסויימות באשר כבר הוכרע בהן בהתדיינות קודמת ולגבי החלקות האחרות, שהיו בינתיים בהליכי הסדר ואשר לגביהן טרם הובאו ראיות, ציין ביהמ"ש כי יש לנקוט בהליכים הקבועים לכך בפקודת הסדר זכויות במקרקעין. הערעור נדחה. סעיף 7 לפקודת ההסדר קובע כי משנתפרסמה בישוב הודעה מוקדמת ועד לפרסום לוח זכויות לפי סעיף 57 לא תוגש תובענה לשום בימ"ש בענין זכויות במקרקעין בישוב. בקשה לפסק דין הצהרתי אף היא כמובן בגדר תובענה לענין זה. אם מבקשים המערערים לערער על החלטות שניתנו או לבקש תקונן של החלטות שנפלו כבר הרי אף זאת לא ייעשה בדרך של פס"ד הצהרתי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. ירון למערערים, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 23.12.84).
ע.א. 291/81 - בועז ארמן נגד מנהל המכס והבלו
*חיוב במס קניה (הערעור נדחה).
המערער הוא בעל חנות שבה היה מוכר, בין היתר, ידיות פלסטיק מצופות ניקל המשמשות כפרזול לרהוט. המערער אינו מייצר את הידיות ואינו רוכש אותן מספק כמוצר מוגמר. הידיות יוצרו עבורו בשלבים ע"י מפעל שייצק את הידיות כשהמערער סיפק לו את חומר הגלם ובשלב השני מסר את הידיות היצוקות למפעל אחר שציפה אותן בניקל. המשיב חייב את המערער במס קנייה והמערער הגיש על כך השגה, השגתו נדחתה וביהמ"ש המחוזי אף הוא דחה טענותיו כי אין לחייבו במס. הערעור נדחה. הצדדים היו חלוקים בדעתם אם שני המפעלים שהיו קשורים עם המערער כאמור מהווים "מוכרים" ואם כן, טען המערער, יש לחייב אותם כ"מוכר ראשון" במס קניה. אולם אין כלל צורך להכנס למחלוקת אם המפעלים הם בגדר מוכר ראשון אם לאו, שכן הפירוש הנכון של החוק אינו מונע מהמשיב לגבות את מס הקנייה לא מהמוכר הראשון אלא מהמוכר השני.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ד. פוטשבוצקי למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 5.12.84).
ע.א. 168/83 - גב' ולרי קספר ואח' נגד אריה קספר
*בקשת סעד הצהרתי כאשר ניתן לתבוע את הסעד המהותי (הערעור נדחה).
בין המערערת לבין המשיב נחתם הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד בבית הדין הרבני. בהסכם נקבע כי הוא נעשה גם בשם כל אחד מן הילדים (שני המערערים האחרים). סעיף 13 להסכם הגירושין קבע כי "במידה ותוך תקופה של שנתיים ממועד מתן הגט תרכוש האשה דירה בירושלים ... מתחייב הבעל להשתתף בהוצאות הרכישה... במידה ומחיר הדירה יהיה גבוה מ- 120,000 דולר... ישתתף הבעל... בסכום של 60,000 דולר בלבד". לפני תום התקופה של שנתיים ביקשה המערערת לרכוש דירה וביקשה את השתתפות המשיב בסך 60,000 דולר אך הוא סרב. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו פסק דין הצהרתי כי "חבותו של הנתבע לשלם להם (למערערים) דמי רכישת דירה עד לסכום של 60,000 דולר (מלקו במימון) וזאת למרות שחלפו השנתיים... וכי חובה זו תהא בתוקף עד לרכישת הדירה בפועל". המשיב טען חוסר סמכות ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הטענה. לגופו של ענין דחה את תביעת המערערים על הסף. ביהמ"ש המחוזי ציין כי ההצהרה המבוקשת היא הצהרה ערטילאית בלבד. הערעור נדחה.
החיוב הבסיסי שעליו סבה המחלוקת נוסח כתנייה שדרכי אכיפתה לא פורטו במלואם. אם נטל המשיב על עצמו חיוב ולא קיימו, סתומה הדרך בפני המערערת לתבוע אכיפתו ואם היא סבורה שהזמן לקיומו חלף, אך נגרם לה נזק בשל אי קיומו של החיוב בתוך הזמן בהתאם להסכם, הזכות בידה לתבוע פצויים, ותאורטית אין גם לשלול
אפשרות היווצרותן של נסיבות בהן תהיה זהות בין סכום החיוב וסכום הפיצויים. הענקת הסעד ההצהרתי הוא בגדר שיקול דעת ביהמ"ש המתבקש לתתו וערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בשיקול הדעת האמור. מכל מקום, ביהמ"ש אינו מעניק סעד הצהרתי כאשר בידי התובע אפשרות לתבוע את הסעד המהותי. אין התובע רשאי לטעון שהוא מסתפק בהצהרה, כאשר הוא יכול לתבוע סעד מהותי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב דובר למערערים, עו"ד ז. וייזל למשיב. 26.11.84).
ע.א. 365/81 - מימון אזולאי נגד גור לביא ואח'
*העדפת גירסאות על ידי הערכאה הראשונה* עדות הזמה (הערעור נדחה).
למשיב לול בו גידל להקה של כ- 800 אפרוחי תרנגולי הודו, אלו חלו והוא פנה למשיב שהוא וטרינר. המשיב הורה לו לתת לאפרוחים תרופה מסויימת אותה יש למהול במים ולהוסיף סוכר כדי שהאפרוחים ירצו לשתות את המים. לאחר שהוטרינר רשם את התרופה והמערער נתן אותה לעופות מתו עוד כ- 400 עופות. המחלוקת היתה אם נתן המשיב את ההוראה כאמור, או שמא נתן הוראה אחרת לא נכונה. בימ"ש השלום מצא סתירות בין דברי המערער והעד שהעיד מטעמו, קיבל את גירסת המשיב ודחה את גירסת המערער. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בציינו כי המחלוקת היא עובדתית ואין להתערב במסקנת הערכאה הראשונה שקיבל את גירסת המשיב, והערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי התייחס לטענה נוספת שנטענה בפניו. בחקירתו הנגדית בבימ"ש השלום העיד המשיב כי את התרופה היה נותן במשך זמן בקיבוץ ארז וגם שם נתן הוראות כפי שנתן במקרה דנא. ימים אחדים לאחר שמיעת הראיות ולפני שהוגשו סיכומים בכתב שעליהם ציווה ביהמ"ש, עתר המערער להרשות לו לקרוא עד הזמה ממשק ארז כדי להראות כי לפחות בנקודה זו לא העיד הוטרינר אמת והוכחת הדבר עשויה להשפיע על קביעת מהימנותו גם לנושא הדיון. ביהמ"ש דחה את הבקשה, ראשית באשר לדעתו הוגשה באיחור לאור האמור בתקנה 159(א)(2) לתקנות סדר הדין, אך בעיקר משום שעדות ההזמה מכוונת לענין מהימנותו של עד ולא לנושא מהותי שבמחלוקת ולענין המהימנות קיימת התרשמות ביהמ"ש והיא הקובעת. ביהמ"ש המחוזי לא הצדיק את הנימוק הראשון וקבע כי המערער לא איחר בהגשת הבקשה, שכן טרם הוגשו הסיכומים, אך סבר שאין מקום להתערב בהחלטה שהיתה נתונה לשיקול דעתו של השופט השומע את המשפט ושיקוליו לא היו מופרכים. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
אשר להעדפת גירסה אחת על פני רעותה - הממצאים נקבעים ע"י ביהמ"ש בסיומו של הדיון ועפ"י מכלול הראיות והנסיבות כפי שהתבררו כשאלה נבחנים בראיה כוללת ועפ"י ההתרשמות והשתלבות דברי העדים ביתר החומר. בנסיבות שבפנינו מדובר בממצאים עובדתיים ואין להתערב בהם. כמו כן אין זה הכרחי שהשופט בפסק דינו יכתוב דווקא את המלים המפורשות שהוא מאמין לעד זה ואינו מאמין לעד אחר. שופט שופט וסגנונו ואין כל פגם כאשר מניסוח הדברים עולה ברורות מה גירסה אותה מקבל ביהמ"ש כאמינה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ש. רכטמן למערער, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 25.11.84).
בר"ע 432/84 - שמואל בן צור נגד זהר בן צור ואח'
*מחיקת תביעה ב"ישיבת תזכורת" (הבקשה נדחתה).
כאשר תביעתה של המשיבה נגד המבקש למזונות ילדם ולהחזקה בו היתה תלויה ועומדת בפני ביהמ"ש המחוזי, בתאריך שנקבע לתזכורת, הופיעה המתמחה של ב"כ המבקש והודיעה. "מאחר ונסיונות שלום הבית צלחו... מבוקש
בהסכמת ב"כ שתי הצדדים למחוק את התביעה". השופט נענה לבקשה בהחליטו "למחוק כמבוקש". לאחר מכן הגיש המבקש תביעת גירושין לביה"ד הרבני כשהוא כורך את נושא המזונות (והחזקת הילדים כרוכה בה מאליה) ולטענתו נתפס הענין בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני גם בנושאים שביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון בהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת ביהמ"ש על מחיקת התביעה היא חסרת תוקף שכן אין חולק שהמתמחה לא הוסמכה ע"י המשיבה לבוא בבקשה כזו. במסגרת של תזכורת אין לביהמ"ש סמכות להחליט החלטות לגופו של ענין, אלא אם כן כל בעלי הדין מצויים בפניו ומסכימים לכך. לפיכך אין תוקף להחלטה והעובדה שבינתיים נקפו כבר חודשים רבים אין בכוחה להעניק תוקף להחלטה בטלה מדעיקרא. אין זה בטוח כלל שהמשיבה שקטה על שמריה ובכך ויתרה כביכול על ביטול המחיקה, שכן לטענתה הבטיחה לה ב"כ המבקשת לדאוג שהעיוות יתוקן ומותר היה למשיבה לסמוך על דברתה של עורכת דין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד י. לב ארי למבקש, עו"ד א. זינגר למשיבים. 84. 11 .26). ב.ש. 1101/84 - מרים אליהו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה כי באחד הימים בשעה 4 לפנות בוקר פרצה ביחד עם אחר לתוך דירה בה מתגורר בעלה ולאחר מכן עמדה ליד חברה לפשע כאשר זה דקר את בעלה בסכין מספר דקירות וגרם לו חבלות חמורות. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה. השופט החליט על מעצר העוררת למרות שמדובר באשה צעירה וללא עבר פלילי, בעיקר בשל החשש שהיא עלולה להוסיף ולסכן את בריאותו וחייו של בעלה אם תתהלך חופשי. חשש זה התחזק אצל השופט עקב העובדה הנטענת שלאחר האירוע טלפנה העוררת לבעלה והודיעה לו כי כל הנעשה איננו אלא בבחינת מקדמה. כן התחשב השופט בהקשר זה בעובדה כי שותפה לפשע של העוררת נמלט ועדיין מהלך חופשי. אם כי מדובר בעבירות חמורות יתכן כי לנוכח עברה הנקי של העוררת לא היה די בחומרת העבירה כדי להצדיק מעצרה. אולם כאשר לכך מתווסף ההיבט שמא באמת היה מעשה התקיפה רק מקדמה למה שצפוי לבעלה של המתלונן, חשש שאין להגדירו כמופרך עפ"י חומר הראיות אין עילה מספקת להתערבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט בך. עוה"ד מנחם רובינשטיין וגילה רייך לעוררת, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 14.12.84).
ב.ש. 1043/84 - סמי עזקי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים וגרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ששת העוררים הואשמו יחד עם , 1 ארבעה אחרים בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה בשוטרים וגרימת נזק לרכוש משטרתי, איומים ובריחה ממשמורת חוקית. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את ששת העוררים עד תום ההליכים והם הגישו ערר לביהמ"ש העליון. שלושת הראשונים ויתרו על הערר ואילו בייחס לשלושת האחרים ניתנה החלטה הדוחה את עררם.
טוענת הסניגוריה כי גם אם מדובר בעבירות חמורות עומדת לעוררים הגנה טובה ומכיון שיצטרכו לשמוע מספר רב של עדים עשויים העוררים להשאר במעצר תקופה ממושכת עד לתום המשפט. ברם, האירוע שמדובר בו הינו חמור. שוטרים באו לביתו של העורר 1 כדי לבצע צו חיפוש שהוצא ע"י בימ"ש מוסמך ושהו אז בבית כל 10 הנאשמים. השוטרים הספיקו לערוך חיפוש על גופו של העורר 6 ובכיסו התגלה חומר עטוף בנילון החשוד כסם. העורר ניסה לחטוף את החומר מידי המחפשים והנאשמים האחרים הקימו מהומה שבמהלכה הוכו השוטרים. תגבורת של אנשי משטרה הוזעקה
למקום ואף היא הותקפה. אחד הקצינים הופל ארצה ונגרמו לו חבלות חמורות ונעשה נסיון לחטוף אקדח שהיה בידו. מאבנים שהתעופפו לעבר אנשי המשטרה ניזוקו ניידות המשטרה. אין מדובר במעשים שבוצעו בעידנא דריתחא כי אם במעשים חמורים שהיו מכוונים מלכתחילה למנוע מאנשי המשטרה למלא את תפקידם. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד נביל מטר לעוררים, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 17.12.84).
ב.ש. 1096/84 - ג'וברין קאראג'ה נגד מדינת ישראל
*הפקדת ערובה חדשה עקב שחרור ממעצר (הערר נדחה).
העורר נחשד בעבירת סמים ושוחרר בערובה. מאחר שלא הוגש כתב אישום תוך 180 יום הופטרו הוא וערביו מערבותם והערבון הוחזר כאמור בסעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי. לאחר חלוף התקופה האמורה הוגש נגד העורר כתב אישום חדש, וביהמ"ש קיבל את בקשת התביעה לחייב את המשיב במתן ערובה והפקדת דרכונו. הערר נדחה. ניתן לראות את בקשת התביעה כבקשה למעצר העורר לפי סעיף 21 לחוק תוך הסכמה לשחרורו בערובה. אין סעיף 55 מונע הגשת כתב אישום המלווה בבקשה למעצר לפי סעיף 21, ממש כפי שאין שחרורו של נאשם לפי סעיף 51 לחוק מונע מעצרו מחדש לאחר הגשת כתב אישום. לאחר הפטרם של הערבים והחזרת הערובה לפי סעיף 55 והגשת כתב אישום חדש, קנה לעצמו ביהמ"ש מחדש את הסמכות לעצור ולשחרר בערובה את הנאשם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד זיו לעורר, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 17.12.84).
ב.ש. 1088/84 - דוד קייזר נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (עבירות נגד המוסר) (ערר על אי שחרור ממעצר - הערר נדחה).
העורר נעצר בשעתו עד תום ההליכים והגיש בקשה לעיון חוזר במעצר ובקשתו נדחתה. הערר נדחה. העורר הואשם בשבעה אישומים של בעילת קטינות, מעשי סדום עם קטינים ומעשים מגונים בקטינים, שידול אותם קטינים לקיים בנוכחותו מגע מיני ביניהם. כל זאת כאשר העורר שימש כמדריך ספורט בבתי ספר ובמועדוני כדורסל והקטינים היו חניכיו. העבירות לא בוצעו תוך תקופה מצומצמת אלא חלקן בשנת 1979 וחלקן ב- 1984. ביהמ"ש המחוזי ציין כי ריבוי המעשים מעיד על המשיב שהוא בעל אישיות הטומנת סכנה לשלומם של קטינים הנתונים להשפעתו ובשל כך החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. לאחר מכן הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל וזאת בעיקר על סמך חוות דעת של פסיכיאטר שבדק אותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו שאין בחוות הדעת כדי לשנות את התמונה בצורה משמעותית. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. העבירות הינן בעלות חומרה מירבית, אין כאן כשלון חד פעמי או כניעה רגעית לחולשת אנוש, אלא השחתה שיטתית של בני נוער הנתונים להשפעתו ולהדרכתו של העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד מנחם רובינשטיין לעורר, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 14.12.84).
ב.ש. 1110/84 - מדינת ישראל נגד דוד דהאן
*הארכת מעצר של חשוד ברצח (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
המשיב נעצר כחשוד בביצוע רצח על רקע של חיסול חשבונות בעולם הפשע ולאחר שהסתיימה תקופה של 90 יום למעצר והחקירה טרם נסתיימה ביקשה המדינה מביהמ"ש העליון להאריך את המעצר לתקופה נוספת ושופט ביהמ"ש נעתר לבקשה והאריך את המעצר ב- 15 יום. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ל- 15 יום נוספים והבקשה נתקבלה.
בקשה מסוג זה מעוררת הרגשה של אי נוחות לכל הצדדים הנוגעים בדבר. המחוקק קבע תחום של 90 יום שבו רשאים מנגנוני החקירה והתביעה לבקש החזקת החשוד
במעצר ללא הגשת כתב אישום וההנחה היא שתקופה זו חייבת להספיק להשלמת החקירה ולקביעת עמדה בדבר העמדת החשוד לדין. מאידך לקח המחוקק בחשבון כי יתכנו מקרים שבהם יש הכרח בהארכת המעצר ועל כן נכלל סעיף 54 בחוק המאפשר הארכת המעצר. אולם ביהמ"ש העליון לא יעתר לבקשה מסוג זה בקלות, ובודאי לא כאשר בקשות כאלה חוזרות ונשנות. בענייננו קיים קושי נוסף שכן החקירה בעיצומה והמשטרה החליטה כי אין לגלות לסניגוריה את כל חומר הראיות שנאסף עד עתה ואין לגלות מהן פעולות החקירה שהמשטרה מתכוונת לבצע במשך תקופת המעצר הנוספת. הסניגור אינו יכול להתמודד ביעילות עם בקשת המדינה באשר אינו רואה את החומר שבתיק ואינו יכול לבחון את סבירות פעילות החוקרים בעבר ותוכניותיהם לעתיד.
ביהמ"ש מצווה בסוגיה זו לשמור במידת האפשר על איזון בין שני אינטרסים ציבוריים בעלי חשיבות רבה. מצד אחד הענין שיש לציבור כולו בכך כי חירותו של אף אדם לא תשלל שלא לצורך ולא לתקופת מעבר למה שחיוני באמת, ומאידך, אינטרס ציבורי לאפשר למשטרה לחקור ביעילות מקרים של פשעים חמורים. על ביהמ"ש לבדוק את חומרת העבירה, נשוא החקירה ויעילות פעולותיה של המשטרה בתקופת המעצר, את רצינות חומר הראיות והסיכוי שחומר ראיות זה עשוי להתחזק במשך ימי המעצר הנוספים. בענייננו חומר הראיות שנאסף עד כה חייב להשאר חסוי בפני הסניגוריה כדי שלא תסוכל החקירה, המשטרה ניהלה את החקירה ביעילות סבירה, הראיות המצויות בתיק החקירה הינן בעלות משקל המצדיקות החזקת המשיב במעצר, פעולות החקירה המתוכננות לימים הקרובים מחוייבות המציאות ולא יכלו להתבצע בשלב מוקדם יותר, העבירה שייכת לסוג העבירות החמורות המחייבת התחשבות מירבית בדרישותיה ובצרכיה של המשטרה. לפיכך יש להאריך את המעצר ב- 15 יום.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' דניאלה גורני למבקשת, עו"ד משה גלעד למשיב. 14.12.84).
ב.ש. 1062/84 - אלכסנדר קוסטין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מרמה ע"י עו"ד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, שהינו עורך דין, הואשם בסדרה של עבירות בעלות חומרה מיוחדת ויוצאת דופן. האשום המרכזי מתייחס לקשירת קשר עם אחד מלקוחותיו של העורר (להלן: הלקוח) להוציא סכומי כסף במרמה מזוג יהודים המתגוררים בהולנד. נטען כי במסגרת הקשר האמור ביצעו העורר והלקוח מעשי הונאה מרובים, מגוונים ומתוחכמים והצליחו להוציא במירמה מקרבנותיהם סכומים בשווי כולל של כ- 300,000 דולר. מעשי העורר כללו תדרוך ללקוח בדבר אופן ביצוע מעשי התרמית והעושק, ניהול שיחות טלפוניות עם המתלוננים בהם אישר את נכונות טיעוניו הכוזבים של שותפו, חיבור מסמכים פיקטיביים לרבות חיבור צוואה שהתיימרה להיות צוואת הלקוח לטובת האשה המתלוננת, והסדרת מפגשים מבויימים של המתלוננים עם אנשים שונים, שעפ"י הדרכה שקיבלו מאת העורר סייעו בידי הקושרים. בין היתר טוענת התביעה כי העורר קיבל עשרות אלפי דולרים מהמתלוננים בטענה כי סכום זה דרוש כדי-לשלם שוחד לשופטי בתי המשפט בישראל בקשר למשפט שהוא מנהל עבור לקוחו. כן הואשם העורר בעבירות זיוף והונאה שביצע עבור וביחד עם אנשים, שהם קרובי משפחתה של האשה המתלוננת, ובקבלת סכומי כסף ניכרים עבור מעשים אלה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ביהמ"ש העליון נענה לבקשת הסניגורים ועיין במסמך שהוצג בפניו ושהוגדר ע"י הסניגורים כ"מסמך חסוי" היינו מסמך שבשלב זה אין הם מוכנים לגלותו לתביעה. לטענתם רשאים הם לשמור לעת עתה בסוד חומר ראיות, שכן החובה לגלות את כל הראיות חלה רק על התביעה ולא על הסניגוריה. זאת ועוד, כשם שנציג התביעה מציג לביהמ"ש לעתים חומר חסוי שאינו מובא לידיעת הסניגור כדי לבסס צו מעצר, כך אין
למנוע מהסניגוריה להגיש לשופט לעיונו בלבד ראיה שהנאשם מבקש לשמור בסוד באותו שלב. ברם, גם מסמך זה אין בו כדי להועיל לעורר. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים ואין לומר שראיות התביעה חלשות חולשה בולטת.
העורר טוען עוד כי הוא מופלה לרעה לעומת שותפו אשר הורשע בדין ושוחרר בערבות עד שינתן גזר הדין. הלקוח הוחזק במעצר עד למתן הכרעת הדין למרות ששיתף פעולה עם חוקריו והודה במעורבותו בעבירות האמורות. רק אחרי שהורשע בדין הוחלט לשחררו בערובה עד לגזר הדין כדי שיוכל לגייס כספים לפצות את המתלוננים. גם אם יש בהסכמת התביעה לשחרור אותו נאשם בערבות משום התחשבות רבה, לפנים משורת הדין, הרי תופעה זו אינה מפליאה לאור שיתוף הפעולה של הנאשם עם המשטרה ונכונותו להעיד במשפטו של העורר. אין גם לומר כי חלקו של העורר בביצוע העבירות הינו משני או שולי. האימון שהציבור בישראל ומחוצה לה רוחש למקצוע עריכת הדין בישראל, הינו נכס ציבורי חשוב ביותר, וחומרה מיוחדת נודעת לניצול אימון זה לרעה ולכל פגיעה בו. לכך מתווספת העובדה כי על פי הודעות עדי התביעה איים העורר עליהם במטרה שלא יגלו את חלקו בפרשה.
(בפני: השופט בך. עוה"ד גב' נירה לידסקי ונחמן אמיתי לעורר, עו"ד ריקי שפייזר למשיבה. 17.12.84).
ב.ש. 1007/84 - סטורניק יעקב נגד סטורניק עמית ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערער לא הפקיד את הערבון להבטחת הוצאות המשיבים תוך המועד שנקבע לכך וערעורו נרשם לדחייה. אז הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערבון והבקשה נדחתה. בנימוקי המערער אין כל ממש ואין בהם להצדיק את האיחור. הטענה כי המשיבים מחזיקים תחת ידם סכום כסף המגיע למערער אין בה להצדיק את הזנחת החובה להפקיד את הערבון. גם הטענה שאין ביכולתו של המשיב לגייס את סכום הערבון במזומן אלא בערבות בנקאית אין בה להועיל לו. דינה של ערבות בנקאית לענין זה היא כדין הערבון ועמדה לכך לרשות המערער תקופה מספקת. ב"כ המערער אף לא טרח להגיש בקשתו תוך המועד שנקבע להפקדת הערבון אלא לאחר שנודע לו על רישומו של הערעור לדחייה. לפיכך אין להאריך את המועד ויש לדמות את הערעור.
(בפני: הרשם בר טוב. 27.11.84).
ב.ש. 950/84 - בתיה זגורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שימוש בנשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
אין להוציא מכלל אפשרות כי העוררת ביקשה להתאבד באקדח שהחזיקה בידה, אך קיימות ראיות מבוססות לכאורה כי בנוסף לכוונתה לפגוע בעצמה ירתה תחילה לעבר בעלה לאחר ריב אלים בין בני הזוג ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים ועררה נדחה. יש בראיות כדי להביא למסקנה לכאורית כי היריות נורו ע"י העוררת כדי לפגוע בבעלה ועקב חומרת העבירה של נסיון לרצח וכן הרשעותיה הקודמות של העוררת בעבירות אלימות אין מנוס מלצוות על מעצרה עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד בית זאב לעוררת, עו"ד חנקין למשיבה. 8.11.84).
ב.ש. 980/84 - נסים סופר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין יחד עם אחר בגין מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום בקטין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. המעשים בוצעו
לכאורה בקטינה בת שלוש עשרה וחצי והקטינה על אף גילה הנמוך יצא לה שם של בחורה מתירנית וזה אשר הביא את העורר ליצירת קשה עמה. אין העורר מכחיש כי קיים עם הקטינה יחסים, אם כי לטענתו לא יחסי מין מלאים, אך בפיו שתי טענות: כי הדבר נעשה בהסכמתה המלאה של המתלוננת והיא טענה בפניו כי היא בת 18; חוקרת נוער שגבתה את עדותה הביעה ספק לגבי נכונות הכחשתה של המתלוננת על מידת שיתוף הפעולה וכן היא קובעת כי אין המתלוננת תמימה וחסרת נסיון כפי שהציגה עצמה בעדותה. טוען הסניגור כי התרשמות של חוקרת הנוער תומכת בגרסת העורר שהכל נעשה בהסכמת הקטינה ואם כך הדבר, תעמוד לו הגנה של אמונה בתום לב כי היא בגירה לאור הודאתה כי שיקרה לו ביחס לגיל, ואף אם הגנתו לא תתקבל ניטל העוקץ מהאישומים החמורים של אינוס ועשיית מעשים מגונים בכוח. כן מדובר בצעיר שאין לו הרשעות קודמות, שירת שירות מלא בצה"ל, מתפקד ועובד באורח סדיר, ואין צידוק לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בתור מקדמה לעונש שעשוי להיגזר לו בגין העבירה הקלה יותר. מבלי להקל במאומה מחומרת האישום הרי בנסיבות המקרה וכאשר מדובר בנאשם בעל עבר ללא דופי יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט בייסקי. עוה"ד שהרבני וחושן לעורר, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 16.11.84).
בר"ע 411/84 - אברהם הררי נגד ניצה הררי ואח'
*סמכות דיון בענייני מזונות (הבקשה נדחתה).
הבעל הגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני. לאחר מכן ביקש לעכב את התביעה וביה"ד הורה שהתיק יסגר אם לא יתחדשו הדיונים תוך שלושה חדשים. תוך אותם שלושה חדשים הגישה האשה לביה"ד הרבני בתיק נפרד תביעה למזונותיה וכעבור כחודש פנתה האשה בבקשה לחזור בה מתביעתה. ביה"ד החליט כי התיק ישאר פתוח במשך שלושה חדשים. בעוד תביעתה בביה"ד "פתוחה" הגישה האשה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות לעצמה ולילדיה, להחזקת הילדים ולחלוקת הרכוש. לפני הגשת התביעה קיבלה אישור בכתב בביה"ד שתיק הגירושין כבר נסגר. שופט ביהמ"ש המחוזי, השופט סגלסון, החליט לעכב את כל הדיונים בביהמ"ש המחוזי עד לתום הליכי הגירושין בין בני הזוג ואילו השופט פורת שהתיק הגיע אליו לאחר מכן החליט לעכב את הדיון בתביעת המזונות לאשה אך להמשיך את הדיון בהחזקת הילדים, מזונותיהם וחלוקת הרכוש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
צדק השופט פורת כאשר החליט שיש לעכב את הדיון בתביעת האשה למזונות כל עוד תלויה ועומדת בפני ביה"ד תביעתה למזונות ולא לעכב את הדיונים בנושאים האחרים מחמת החייאתו למפרע של תיק הגירושין שנסגר בשעתו. ההחייאה למפרע, ללא הסכמת האשה, לא יכלה ליטול מביהמ"ש את הסמכות לדון בתביעה שכבר היתה תלויה ועומדת בפניו. אין כל מניעה ששופט אחר של אותה ערכאה אליו עובר הדיון ישנה החלטה של שופט שקדם לו, בעיקר כשמדובר בשאלה של סמכות או הצורך לעכב הליך. גם אותו שופט עצמו רשאי לחזור ולעיין בהחלטה קודמת שנתן במהלכו של דיון. המבקש ביקש לערער גם על החלטה כי דמי המזונות יעודכנו מדי חודש ולדעתו צריך העדכון להיות מדי שלושה חדשים, אך ההחלטה בשאלת ההצמדה נראית סבירה ומכל מקום אינה מצדיקה הענקת רשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 26.11.84).
בר"ע 512/84 - נחום בוטקובסקי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של אי תשלום מס הכנסה שניכה ובעבירה דומה בקשר לניכויים אחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טען, בין היתר, כי השכר לא שולם בבת אחת אלא בשיעורים, אך בכך אין להוסיף או לגרוע שכן לפי התקנות אם שולם רק חלקו של
השכר יש להעביר ניכוי אשר הוא חלק יחסי מן הסכום המלא. אשר לטענת הסניגור כי לא המבקש היה עוסק בשכר ובניכויים אלא עובדת שלו אשר תפקידה היה ניהול החשבונות - משהוטלה חובה על מעביד או על אדם אחר, אין הוא יכול להתנער מאחריותו בכך שהוא מעסיק עובד שאיננו אלא זרועו הארוכה, אלא אם כן הוכח מצד העובד מעשה זדון אשר אין לו זיקה למילוי התפקיד במשמעותו השגרתית והמקובלת.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. אברמן למבקש, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 30.10.84).
בר"ע 458/84 - חברת פל בטון בע"מ נגד דורון ליכנטנשטיין ואח'
*דחיית משפט כדי להביא חוות דעת מומחה (הבקשה נדחתה).
במשפט בין הצדדים בבימ"ש השלום הגישו המשיבים חוות דעת של מומחה והמבקשת ביקשה לדחות את הדיון על מנת לאפשר גם לה להגיש חוות דעת מומחה. בימ"ש השלום סרב לדחות את הדיון ופסק לגופו של ענין וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. כאשר מוגשת חוות דעת של מומחה מטעם בעל דין אחד, אין סוגרים שעריו של ביהמ"ש בפני בעל הדין שכנגד להגיש חוות דעת מומחה מטעמו. אולם תנאי להגשת חוות דעת הוא שהבקשה תוגש על פי סדרי הדין ובמסגרת המועדים שנקבעו לכך. גם בענייננו לא היתה המבקשת מנועה מהגשת חוות דעת לו עשתה כן במועד. דא עקא, שביהמ"ש סבר כי אין הצדקה לכך שתנתן דחייה נוספת לשם הגשת חוות הדעת, כאשר זו יכלה להיות מוגשת בעוד מועד עפ"י סדרי הדין הרגילים. אכן, סדרי הדין אינם בגדר מטת סדום, אך מאידך גיסא אין ביהמ"ש יכול להתיר פריצת כל תחומי הזמן ולתת ידו לטיפול בלתי יעיל מצד בעל דין, שהרי יפגע בכך בבעל הדין שכנגד וביתר האנשים הנזקקים לעזרת ביהמ"ש הממתינים לתורם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד פינקלשטיין למבקשת, עו"ד מ. סגל למשיבים. 9.10.84).
בר"ע 496/84 - נאות עולים בע"מ נגד מדינת ישראל
*מימוש ערבות (הבקשה נדחתה).
המבקשת לא עמדה בהתחייבותה כלפי המשיבה וזו מימשה ערבות וגבתה כספים ע"י מימוש זה. מימוש הערבות היה כדין בעת שבוצע. החיוב אשר את קיומו ביקשה הערבות להבטיח לא בוצע במועדו אלא לאחר מספר שנים ומשקיימה המבקשת את התחייבותה ביקשה השבת סכום הערבות שמומש. המדינה הסכימה, לפנים משורת הדין, להשיב את הסכום הנומינלי ותביעת המבקשת נגד המשיבה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדחתה. לא קמה למבקשת זכות השבה, היא לא עמדה בהתחייבותה וקיימה את המוטל עליה רק אחרי שנים רבות ובקיום אחרי שנים לא היה כדי לבטל את מימוש הערבות שהיה כדין בעת שבוצע או כדי להחיות זכות כלשהי של המבקשת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. אורנשטיין למבקשת, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 19.10.84).
בר"ע 581/84 - יהושע בוגוסלבסקי נגד בן ציון גולן
*פינוי דייר עקב אי תשלום שכ"ד (הבקשה נדחתה).
המבקש לא שילם במשך 10 חדשים שכר דירה עבור בית עסק השייך למשיבים ושבו הוא מחזיק כדייר מוגן. טענתו היא כי בנסיבות הענין צריך היה להושיט לו סעד מן הצדק וכי ביהמ"ש שגה בהמנעו מעשות כן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם לפי אמות המידה המקלות אין לומר כי קיימת הצדקה לקיים דיון בפני ערכאת ערעור נוספת עפ"י רשות שתינתן עתה. בשנים בהן התגבשו העילות להתדיינות זו 1981-1980 שהה המבקש בחו"ל. חלק מן הכספים שהגיעו כדמי שכירות אמנם הוחזרו פעם אחת בטעות, אך לאחר מכן נעשה תשלום לקופת ביהמ"ש רק אחרי שהחלו ההליכים המשפטיים. מדובר על בית עסק ובקשר לכך נוקטים באמת מידה מחמירה יותר .
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ריינפלד למבקש, עו"ד פנקס למשיבים. 5.12.84).
ב.ש. 1084/84 - מדינת ישראל נגד יגאל ויורם אזולאי
*שחרור בערובה (תקיפת תיירת וגרימת חבלת) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
באחד הערבים, שעה שתיירת הלכה ברחוב שלומציון בירושלים, תקפו המשיבים ועוד נאשם שהוא נכה, את התיירת במכות, גרמו לה לכוויות באמצעות סיגריה בוערת וגנבו תרמילה שהכיל טובין שונים. התביעה הסכימה לשחרורו של הנכה אך ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר שקיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים אך החליט לשחרר את המשיבים בערובה כדי לא להפלות ביניהם לבין הנאשם הנוסף. הערר נתקבל.
קיימת אבחנה בין הנאשם הנוסף לבין המשיבים. הלה אין לו הרשעות קודמות פרט להרשעה אחת של גניבת רכב ואילו למשיבים הרשעות קודמות לא מועטות ונגד המשיב 1 תלוי ועומד מאסר על תנאי. כמו כן יש להבחין בין הנאשם האחר שהוא נכה לבין המשיבים. יש לציין שעיקרון "אחידות העונשים" (ולענייננו עקרון האחידות בשיקולי המעצר) הוא רק אחד מהשיקולים שביהמ"ש צריך לשקול בגדר שיקוליו בהחלטת המעצר. מדובר כאן במעשה של ואנדאליזם חמור כנגד תיירת ואין ספק שחומרת המעשה ביחד עם עברם של המשיבים מצדיקים את המעצר גם אם שותפם שוחרר בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ר. רבין לעוררת, עו"ד ש. דרעי למשיבים. 9.12.84).
ב.ש. 1085/84 - מדינת ישראל נגד אילנה בן דוד
*הארכת מעצר (סיוע לרצח) (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
המשיבה מוחזקת במעצר כבר תקופה של 105 יום כחשודה בסיוע לרצח. בתום 90 ימים למעצרה ביקשה המדינה להאריך את המעצר ב- 15 יום והשופט שדן בבקשה בפעם הקודמת נעתר לבקשה אך הוסיף כי ביהמ"ש לא ימשיך ויתן צווי מעצר עד אין סוף וכי על העוסקים בחקירה להביא אותה לסיום בהקדם האפשרי. אעפ"כ לא נסתיימה החקירה ושוב הוגשה בקשה להארכת המעצר ל- 15 ימים. הבקשה נתקבלה תוך ציון מפורש כי אין לצפות לכך שביהמ"ש העליון יענה לבקשה נוספת להארכת מעצר נגד המשיבה, אלא אם כן תתרחש התפתחות בלתי צפויה לחלוטין בחקירה.
חייב להיות גבול להארכת מעצרים של חשודים בטרם תחליט התביעה אם להגיש כתב אישום ואם לאו. יש משמעות מיוחדת לעקרון זה במקרה דנא בו מדובר באשה מטופלת בילדים אשר גם בעלה עצור בקשר לאותה חקירה. ברם, מדובר בפרשה של רצח ובמקרה כזה יש לאפשר למשטרה במידת האפשר להשלים את חקירתה בתנאים אופטימליים, ומה גם שבענייננו יש הוכחות לכאורה נגד המשיבה המצדיקות את החזקתה במעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' נאווה בן אור למבקשת, עו"ד י. זילברמן למשיבה. 18.12.84).
ב.ש. 1087/84 - משה אלזמי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (השתתפות בקטטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
קיימת תשתית ראייתית המעידה לא רק על מעורבותו של העורר בקטטה בה הוא מואשם אלא גם שבקטטה האמורה היה מעורב אקדח שהוחזק ע"י העורר או ע"י שותפו לכתב האישום או ע"י שניהם. למרות קיומן של ראיות לכאורה, ומבלי לזלזל בחומרת העבירה של שימוש בנשק בעיבורה של עיר, הרי הנסיבות האישיות של העורר אינן מצדיקות את המעצר. מדובר בחייל בן 18 שנה ששרותו בצבא הוא ללא דופי ואין לו עבר פלילי. הסכסוך נשוא כתב האישום היה על רקע רומנטי ושותפו של העורר שוחרר בערובה לאחר שעררו נתקבל. בנסיבות אלה יש לקבל את הערר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד מירוז לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 13.12.84).
ב.ש. 1145/84 - מדינת ישראל נגד משה רובין ואח'
*שחרור בערובה (איומים, סחיטה וסמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבים הואשמו בעבירות של איומים, סחיטה בכח, חבלה בכוונה מחמירה ונסיון לסחר בסם וכן בהחזקת נשק. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים והורה על שחרורם בערובה תוך הגבלות המחייבות אותם להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה, לא לצאת מהבית בשעות הלילה וכדומה. החלטת ביהמ"ש ניתנה ביום ששי 21.12.84 והשחרור בערובה עוכב עד ליום 23.12.84 בשעה 10 והוארך עד ליום 24.12.84 בשעה 10. רק ביום 24.12 בשעה 30:9 הגישה המדינה את הערר על השחרור בערובה אך לא ניתן היה להחליט בו על אתר כי לא ניתנה עליו הודעה מוקדמת לסניגורים. בקשת התביעה לדיון במעמד צד אחד נדחתה בהעדר סמכות, כך שהמשיבים שוחררו והדיון בערר נקבע ליום ששי 28.12 וההחלטה נדחתה ליום 30.12, כאשר המשיבים משוחררים כבר ששה ימים. הערר נדחה.
קיימת תשתית ראייתית מספקת לעיקרי העובדות שבכתב האישום וכן מדובר בעבירות חמורות, מעשי בריונות אכזריים על רקע של סמים כאשר המשיבים פגעו במתלונן וגרמו לו חבלות קשות. המתלונן עצמו הואשם גם הוא בעבירות סמים ונמצא במעצר. ביהמ"ש המחוזי החליט על השחרור בערובה כאשר ניתן לייחס החלטתו לסיבה שהמתלונן הוא עבריין. גישה זו אין לקבל, שכן דמו של עבריין אינו הפקר והמערכת השיפוטית לא צריכה להסס לגביו יותר מאשר לגבי אחרים כשהוא נפגע. כמו כן לא צדק השופט שהמעצר לא יכול לשרת מטרה משפטית או עובדתית, שכן יש לראות את המשיבים כאנשים מסוכנים לצבור וכאשר יש ראיות לכאורה הרי חומרת עבירה כגון זו מחייבת מעצר עד תום ההליכים. גם העובדה שהמשפט עשוי להמשך זמן רב אינה מצדיקה שחרור במקרה דנא. דא עקא שבגלל מחדלה של התביעה שוחררו כבר המשיבים בערובה ומטעם זה בלבד, אם כי בהיסוס רב, המסקנה היא כי אין צידוק מספיק להחזירם לכלא, ואילו השיקול של היות המשיבים מסוכנים לצבור מתאזן במידת מה ע"י התנאים המחמירים שהשופט הטיל על חופשת תנועתם.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רומנוב לעוררת, עו"ד גב' ורשבסקי למשיבים. 30.12.84).
ע.א. 81+463/82/766 - דב אלדד ואח' נגד כמוס חיון ואח'
*סכסוכים הנובעים מהסכם בנייה (הערעורים נדחו).
שני הערעורים מתייחסים לתביעת המערערים נגד חברת אלמירז' הנובעת מהסכם בניה על חלקת המערערים ע"י החברה. ביהמ"ש דלמטה דחה את תביעות המערערים והערעורים נדחו. הסכסוך נמשך שנים רבות והשתרע על פני חזיתות שונות, כולל בוררויות ומשפטים, והמשפט עצמו כלל דפי פרוטוקול מרובים, עשרות המרצות ועשרות מוצגים. אין לבוא בטרוניה לשופט כאשר נוכח החומר העצום שנצטבר לא מצא לנכון להתייחס לכל הראיות והטיעונים בפסק דינו. אין חובה על שופט להתייחס בפסק דין לכל ראיה וראיה, או לכל טעון וטעון שמובאים לפניו, אם אין הוא מוצא צורך בכך. אחד הסכסוכים התייחס לחנות שעל פי ההסכם היו המערערים צריכים לקבל בבנין שנבנה, וביהמ"ש קבע כי המערערים חילטו לעצמם סכום ערבות שניתן לקיום התחייבויות המשיבה בענין זה, וזאת ללא כל הצדקה, ואין הם יכולים לדרוש לעצמם גם את החנות וגם את הכספים. נכונה מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות בהתנהגות המערערים שחילטו את הכספים כויתור על הזכות לחנות או זניחתה. הועלו טענות נוספות של המערערים נגד פסק הדין אך כל הטענות נדחו ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: לוין, חלימה, וייס. המערערים לעצמם, עוה"ד מ. מאנדל וצ. רפפורט למשיבים 2.12.84).
ב ת ו כ ן
*ע.א. 652/82 - תשלום פיצויים בגין גרימת נזק לציוד..........................338 ─*ע.א. 422/82 - ביטול צו כינוס נכסים עקב אי ציון מעשה פש"ר בבקשה............339 ─*ע.פ. 619/84 - הרשעה בפריצה, החזקת נשק ובריחה ממשמורת וחומרת העונש.........340 ─*ע.פ. 635/84 - הרשעה בעבירת סמים.......................................... 340 ─*ע.פ. 732/84 - הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש........................... 340 ─*ע.פ. 883/84 - סרוב פסילה................................................. 341 ─*ע.פ. 414/84 - הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש.............................341 ─*ע.א. 38/82 - בקשה לפס"ד הצהרתי בענין מקרקעין לאחר שהחלו הליכי הסדר.......341 ─*ע.א. 291/81 - חיוב במס קניה.............................................. 342 ─*ע.א. 168/83 - בקשת סעד הצהרתי כאשר ניתן לתבוע את הסעד המהותי..............342 ─*ע.א. 365/81 - העדפת גירסאות על ידי הערכאה הראשונה* עדות הזמה..............343 ─*בר"ע 432/84 - מחיקת תביעה ב"ישיבת תזכורת".................................343 ─*ב.ש. 1101/84 - מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה)...........................344 ─*ב.ש. 1043/84 - מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים וגרימת חבלה).............344 ─*ב.ש. 1096/84 - הפקדת ערובה חדשה עקב שחרור ממעצר...........................345 ─*ב.ש. 1088/84 - עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (עבירות נגד המוסר)..........345 ─*ב.ש. 1110/84 - הארכת מעצר של חשוד ברצח....................................345 ─*ב.ש. 1062/84 - מעצר עד תום ההליכים (עבירות מרמה ע"י עו"ד).................346 ─*ב.ש. 1007/84 - הארכת מועד להפקדת ערבון....................................347 ─*ב.ש. 950/84 - מעצר עד תום ההליכים (שימוש בנשק)............................347 ─*ב.ש. 980/84 - מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים)..........................347─*בר"ע 411/84 - סמכות דיון בענייני מזונות...................................348 ─*בר"ע 512/84 - הרשעה בעבירות מס............................................348 ─*בר"ע 458/84 - דחיית משפט כדי להביא חוות דעת מומחה.........................349 ─*בר"ע 496/84 - מימוש ערבות.................................................349 ─*בר"ע 581/84 - פינוי דייר עקב אי תשלום שכ"ד................................349 ─*ב.ש. 1084/84 - שחרור בערובה (תקיפת תיירת וגרימת חבלת).....................350 ─*ב.ש. 1085/84 - הארכת מעצר (סיוע לרצח).....................................350 ─*ב.ש. 1087/84 - מעצר עד תום ההליכים (השתתפות בקטטה)........................350 ─*ב.ש. 1145/84 - שחרור בערובה (איומים, סחיטה וסמים).........................351─*ע.א. 81+463/82/766 - סכסוכים הנובעים מהסכם בנייה..........................351─