ע.א. 260/82 - שמעון סלומון נגד ששון אמונה
*תביעה כספית(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וד. לוין נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת) .
א. המשיב עלה לישראל מאיראן כשנתיים לאחר המערער וחודשים אחדים אחרי עלייתו תבע את המערער לדין בטענה שסמוך לעליית המערער בשנת 1978, בהיות שניהם עדיין באיראן, נתן למערער הלוואה אישית של כ- 150,000 דולר בריבית שנתית של %18 על מנת שתוחזר לו בישראל. בבואו לישראל קיבל מהמערער רק סכומים קטנים המצטברים כדי קרוב ל- 4,000 דולר. בידי המשיב שלושה שיקים חתומים ע"י חברה באיראן בשם "סימונס טהרן בע"מ" והמשוכים על בנק בישראל. על השיקים חתום המערער וחותמת החברה. המערער התגונן בטענה כי המשיב השקיע כספים בחברה הנדונה והשיקים באו להעיד על ההשקעה, אך הוא לא קיבל כל הלוואה. לטענתו, הסכומים ששילם בארץ למשיב ניתנו בתור עזרה למי שעמד אתו בקשרי עסקים במשך שנים. גירסאות שני הצדדים לא הניחו את דעתו של ביהמ"ש המחוזי אך בסופו של דבר הכריע לטובת גירסת המשיב וזאת על סמך שני שיקולים: שהשיקים נמשכו בדולרים על בנק בישראל; שהמערער נתן למשיב אחרי עלייתו של המשיב כ- 4,000 דולר, ולדעתו אין זה מתקבל על הדעת שאדם שאינו חב לרעהו דבר יתן לו סכום נכבד כזה כמעשה חסד גרידא. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי ולוין נגד דעתה החולקת של המשנה לנשיא גב' בן פורת.
ב. עצם מתן שיק אינו יוצר הנחה שהיתה זו הלוואה ואף הוחלט בעבר כי אין שיק משמש אף "ראשית ראיה" לקיומו של חוב. כיוון שכך אין השיקים של החברה שקיבל המשיב משמשים ראיה, ולו גם עקיפה, שהם נועדו לשמש בטחון להלוואה. הטוען כך - עליו הראיה.
המשנה לנשיא גב' בן פורת (דעת מיעוט): ג. סמכותה של ערכאת הערעור להעביר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי תחת שבט ביקורתו נעלה מספק. כאשר ביהמ"ש דלמטה לא השתית את התוצאה על מהימנותו של בעל דין זה או אחר, כי אם על שיקולים שבהגיון גרידא, כי אז אין לערכאה דלמטה יתרון של ההתרשמות מן העדים המופיעים בפניו וביהמ"ש שלערעור יכול להתערב במסקנה העולה משיקולים שבהגיון. כששוקלים מחדש שיקולים אלה עולה כי לא היה מקום לקבל בסופו של דבר את גירסת המשיב.
ד. כששוקלים את מכלול הנתונים והנסיבות אין לומר כי גירסת המערער באשר לנסיבות מתן השיקים מופרכת ומאידך הגירסה של המשיב נראית מפוקפקת. כיוון שכך יש לקבל את הערעור.
השופט בייסקי (דעת הרוב): ה. ביהמ"ש דלמטה הכריע את הכרעתו עפ"י מהימנות גירסה אחת מול רעותה ואין בכך כלום כי המהימנות נקבעה לא עפ"י התרשמות מדברי בעלי הדין, כפי שכל אחד מבעלי הדין הרשים את השופט בעת מתן עדותו, אלא ההתרשמות נשקלה לאור ובהתחשב בנסיבות שהתבררו ובאירועים שקרו באותו הקשר. יש ופרשת הראיות מצומצמת לדברי העדים בלבד, ואז ההכרעה נופלת עפ"י ההתרשמות מצורת מסירת הדברים ומהגיונה של הגירסה, ואולם לרוב קיימות ראיות נוספות ובאלה יש כדי להשליך אור לתמיכה או לסתירה של אחת הגירסאות. ההתרשמות הישירה, ככל שתראה אמינה, צריכה גם לעמוד במבחן מכלול חומר הראיות הנוגע לענין ובמבחן ההגיון והשכל הישר. ממילא יש לכל אלה השפעה והשלכה לענין מהימנות גירסה מול רעותה. מכאן גם המסקנה הסופית במקרה דנא, לפיה נדחה החלק הלא אמין מדברי המשיב, אך נתקבלה גירסתו כי הכספים נמסרו למערער כהלוואה. אין לומר שביהמ"ש
השתית את פסה"ד על שיקולים של הגיון גרידא, להבדיל מקביעת מהימנות הראיות ועדויות בעלי הדין, ועל כן אל לו לביהמ"ש שלערעור להתערב בקביעת ביהמ"ש דלמטה. לפסק דין זה הצטרף השופט לוין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. עוה"ד ע. בן פורת ופרנקל למערער, עו"ד שרגא למשיב. 4.12.84) .
=ע.א. 488/83 - בן ציון צנעני נגד מאיר אגמון ואח'
[פ"ד לח (4) 141]*עו"ד שדרש מהקונה עבור מקרקעין יותר ממה שדרש המוכר (הערעור נדחה).
א. המערער הוא עו"ד אך לא פעל במקרה נשוא הערעור כעו"ד. בעקבות מודעה שפורסמה ע"י המערער בעתון מקומי של רחובות, ובה הצעה למכירת חלקת קרקע, פנו המשיבים למערער ונחתם זכרון דברים בו צויין כי "המוכר" צנעני, הציע לקונים, המשיבים, כי ימכור להם את החלקה ונקבעה התמורה בסכום של 1,300,000 שקל במספר תשלומים. נקבע שיערך חוזה פורמלי בין הצדדים והמוכר התחייב לא למכור לאדם אחר את החלקה. כשבוע לאחר מכן נחתם ביוזמת המערער הסכם נוסף בייחס לחלקה הנ"ל, בין הגב' צוקר (שהיא הבעלים של החלקה) כ"מוכרת" לבין הקונים, המשיבים, לפיו התחייבה גב' צוקר למכור את המגרש לקונים בסכום של 585,000 שקל. הסכם זה נחתם ע"י המוכרת שלא במעמד חתימת הקונים ומחוץ לחתימת המוכרת מופיעה על ההסכם חתימתו של צנעני כשהיא מלווה בחותמת בה צויין שמו והמלים "משרד עורכי דין" ומעליהם רשם המערער את המלים "בשם הקונים". בשלב זה הניחה המוכרת כי המערער פועל כשלוחם של הקונים וכי הסכום שנקבע בחוזה הוא הסכום האמיתי. לאחר מספר ימים הציג המערער למשיבים את ההסכם החתום הנ"ל והם הוסיפו על גביו את חתימותיהם. באותו מעמד נערך מסמך בו התחייבו המשיבים לשלם למערער, נוסף לסכום המופיע בחוזה עם המוכרת, סכום של 750,000 שקל עבור החלקה. עברו כשבועיים והמשיבים הודיעו למערער כי החליטו לבטל את המסמכים שחתמו עמו. לאחר מספר חודשים נחתם מסמך בין המוכרת לבין המשיבים שבו הוזכר ההסכם הקודם והקרקע הועברה על שם המשיבים. בעקבות האירועים הנ"ל הגיש המערער תביעה נגד המשיבים לתשלום יתרת הכסף והמשיבים תבעו השבת כספים שהם שילמו למערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיבים ודחה את תביעת המערער והערעור על כך נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער פעל כשלוחם של המשיבים בלא הרשאה וכי לאחר מכן אישרו בדיעבד את פעולת השליחות ע"י הוספת חתימתם על החוזה, ולכן חלו על המערער למפרע חובות הנאמנות של שלוח שאותם הפר בכך שהסתיר מידיעת שולחיו, המשיבים, את העובדה שההפרש בין המחירים נועד להגיע לכיסו. כן קבע ביהמ"ש שהמערער לא נהג כנדרש לפי סעיף 12 לחוק החוזים, כי בעת ניהול המו"מ וכריתת ההסכם לא גילה לקונים שעדיין לא קיבל לרשותו שום זכות קניינית במקרקעין.
ג. בעלי הדין ביקשו להגיש ראיות חדשות בשלב הערעור אך עפ"י תקנות סדר הדין אין בעלי הדין זכאים להביא ראיות נוספות בפני ביהמ"ש שלערעור כדרך השיגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מרשה ביהמ"ש הבאת ראיה נוספת. לענין זה יש משקל מכריע לשאלה אם היתה אפשרות להגיש את הראיה בשלב הדיוני המוקדם. בנסיבות הענין דנא אין להתיר הגשת ראיות בשלב הערעור.
ד. אכן, יש לראות את המערער כמי שפעל כשלוחם של המשיבים ללא הסכמתם, אך אין לקבל את קביעת ביהמ"ש כי בסופו של דבר סמכו ידם על פעולותיו של המערער וכי יש לראות בהתנהגותם מתן הרשאה בדבר עשיית השליחות בדיעבד. כך שבאין
רשות בדיעבד אין שלוח ובאין שלוח אין חובת נאמנות ועל כן לא קמה מצד המערער לטובת המשיבים חובת נאמנות כשלוח וממילא לא יכול היה להפר אותה. אולם דין הערעור להדחות מאחר ונתקיימו כאן יסודותיו של סעיף 15 לחוק החוזים, שלפיו מי שהתקשר בחוזה עקב טעות, שהיא תוצאה של הטעייה שהטעה הצד השני לחוזה, רשאי לבטל את החוזה. על כן רשאים המשיבים לבטל את כל החוזים שעשו עם המערער ואילו רכישת החלקה על ידם מאת בעלת הקרקע שרירה וקיימת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ברק. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רם כספי למערער, עו"ד י. רסלר למשיבים. 13.12.84).
ע.א. 424/82 - שוב ציון נגד חברת החשמל לישראל בע"מ
*פיצויים עקב תאונת עבודה(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש תביעה נגד המשיבה, מעבידתו, בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת עבודה שאירעה, לטענתו, כאשר עבד אצל המשיבה, ונפגע בעינו. לטענת המערער נפגע בתאריך הנ"ל פגיעה נוספת בעינו בדרכו מהעבודה הביתה ולטענתו התאונה השניה היא תוצאה של הראשונה ולכן אחראית הנתבעת לנזקים שנגרמו בשתי התאונות גם יחד. ביה"ד לעבודה הכיר בתביעה שהוגשה ע"י המערער בשתי התאונות כתאונות עבודה. בתביעתו נגד המשיבה דחה ביהמ"ש המחוזי את התביעה באשר הגיע למסקנה החלטית וחד משמעית שהתאונה לא אירעה כלל וכי כל הספור לא היה ולא נברא. ממילא לא היה על ביהמ"ש לדון בתאונה השניה ובקשר הסיבתי בינה לבין הראשונה. הערעור נדחה.
ב. נימוקי הערעור מתפצלים לשניים: שאלת מהימנות בה הכריע השופט לחובת המערער וטענה משפטית כי השופט טעה בפירוש שנתן לסעיף 231ב' לחוק הביטוח הלאומי. לענין שאלת המהימנות הרי ביהמ"ש התבסס על הערכת העדויות ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בדרך כלל.
ג. אשר לסעיף 231ב' - סעיף זה אומר "לא תשמע בכל בימ"ש ובי"ד טענה הסותרת פסק דין סופי של ביה"ד בשאלה אם מגיעה גימלה לפי פרק ג' או לא". טוען המערער שמשמעות הסעיף שכל ממצאיו של ביה"ד לעבודה בפסק דין סופי הנוגע לענין הזכאות לגימלה הם ממצאים סופיים, גם כאשר נדונה תביעה של העובד נגד מי שלא היה צד בתביעה נגד הביטוח הלאומי וגם אם אין התביעה נוגעת לגימלה. פירוש זה אין לקבלו.
ד. השאלה שעמדה לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי היא אם מגיעים לתובע פיצויי נזיקין ואם לאו ולא השאלה אם מגיעה לו גימלה ואם לאו. באשר לשאלת פיצויי נזיקין על ביהמ"ש לקבוע אם אירעה לתובע תאונה בכלל ואם זו מזכה אותו בפיצויי נזיקין בפרט וזאת על סמך חומר הראיות המובא לפניו מבלי להתחשב במה שנפסק בבית הדין לעבודה. רק באשר לשאלה אם מגיעה גימלה המתעוררת במסגרת קביעת שיעור הפיצויים והניכויים שיש לנכות מהם קמה "מניעת הטעון" שבסעיף 231ב' הנ"ל. השאלה אם מגיעה למאן דהו גימלה עולה בהקשרים שונים בפורומים שונים ומטרת המחוקק בסעיף 231ב' היא לגרום לכך שקביעת ביה"ד לעבודה בשאלת הזכאות לגימלה תהווה סוף פסוק בשאלה זו לכל ענין ודבר. ברם, כאשר התביעה האחרת אינה נוגעת לגימלה אין קביעת ביה"ד לעבודה מהווה החלטה סופית.
ה. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג-כהן והצטרפה להחלטה זו בקווים כלליים המשנה לנשיא גב' בן פורת. השופט בך בפסק דין נפרד סבר כי בנסיבות המקרה דנן ניתן לדחות את הערעור מבלי שיהיה צורך להצטרף לדעת השופטת שטרסברג-כהן בדבר הפירוש המצמצם שיש לתת להוראות סעיף 231ב' הנ"ל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד אבנר גדעוני למערער, עו"ד ש. הורוביץ למשיבה. 3.12.84).
בג"צ 533/84 - אליעזר שורץ ואח' נגד משרד העבודה והרווחה
*פס"ד במסגרת בוררות שניתן ע"י רשם האגודות השיתופיות (העתירה נדחתה).
המשיב, רשם האגודות השיתופיות, נתן פס"ד במסגרת בוררות שהתנהלה לפניו שבה הופיעו העותרים כנתבעים. בשעתו התגלע סכסוך בין אגודת "יד נתן" מושב עובדים של העובד הציוני לבין העותרים שהם חברי האגודה ובמסגרת הדיון בביהמ"ש הסכימו הצדדים למנות את המשיב כבורר. המשיב נתן פס"ד והעתירה מופנית נגדו שיבוא וינמק מדוע לא יבטל את פסה"ד. העתירה נדחתה.
העותרים טוענים כי הם סברו שפסק הבורר ניתן במסגרת סעיף 52(2) של פקודת האגודות השיתופיות ומשהתברר כי לא ניתן באותה ממגרת הם מבקשים את ביטולו. עיון בחומר מעלה שני נתונים שדי בהם כדי לדחות את העתירה. הנתון הראשון הוא כי סעיף 52(2) הנ"ל מתנה במפורש כי בוררות במובן הסעיף הנ"ל יכולה להתקיים אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני הרשם לשם הכרעה סכסוכים שהתגלעו בין חברי האגודה לאגודה ותנאי זה לא התקיים בענייננו, באשר לא הוכח שתקנות האגודה מכילות הוראה כזו. הנתון השני הוא כי החלטה על העברת התיק לבוררות נתקבלה במסגרת דיון אזרחי רגיל. משום כך ענין בטלותה או תקפותה של בוררות כזו יש לפסוק לפי חוק הבוררות ועל פי דיני החוזים הרגילים.
(בפני השופטים: ברק: בייסקי, חלימה. עו"ד ר.יאראק למשיב. 22.11.84).
ע.פ. 46/84 - מדינת ישראל נגד משה סבח
*קולת העונש (שוד,בריחה ממשמורת, גרימת חבלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשורה של עבירות ובכללן: נסיון לשוד בנסיבות מחמירות; 28 עבירות של התפרצות לדירות וגניבות באיזור הקריות ליד חיפה; 2 עבירות של בריחה ממשמורת חוקית; גרימת חבלה בנסיבות חמורות כאשר דקר קטין בבטנו באמצעות אולר; שבוש הליכי משפט בכך שביים על עצמו סימני כוויה כדי לזכות בצו שחרור בערבות והתכסיס אמנם הצליח; שתי עבירות של שמוש ברכב ללא רשות. בגין כל אלה נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל.
המספר הרב של עבירות ההתפרצות והגניבה מדירות מחייב הענשה חמורה ומשמעותית. יש להתייחס לעבירות אלה לא רק מההיבט של הפגיעה ברכוש, אלא יש לתת את מלוא המשקל לנזק שנגרם לצבור. במיוחד כאשר העבירות מבוצעות באותו איזור. אסור לביהמ"ש להתעלם מעגמת הנפש והבהלה הנגרמות לתושבים שלוים בעטיין של עבירות אלה, החשש של מאות משפחות לעזוב את ילדיהן המפוחדים לבדם בבית בעקבות החוויה הטראומטית שפקדה אותם או את שכניהם, ומהצער שנגרם עקב אובדן רכוש בעל ערך סנטימנטאלי. עבריינים אלה הפוקדים לילה לילה דירה באותה סביבה, מטילים למעשה את חיתיתם על איזור שלם וגורמים לטרוריזציה של תושביו. העונש המוטל בשל מעשים כאלה חייב לתת ביטוי גם להיבט זה; המשיב שוחרר בערבות על סמך טענות כוזבות וניצל את שחרורו ממעצר לשם ביצוע עבירות נוספות; העבירות בוצעו ע"י המשיב כשהיה נתון בפיקוח שרות המבחן וכל הנסיונות שנעשו כדי לעזור בשיקומו לא הצליחו; למרות גילו הצעיר, הוא כיום בן 19, הספיק המשיב לעבור עבירות רבות ולהיענש עליהן מבלי שהעונשים השיגו את האפקט ההרתעתי הרצוי. לפיכך יועמד מאסרו של המשיב על ארבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' תמר הקר למערערת, עו"ד יהושע קרמר למשיב. 28.11.84).
בג"צ 501/84 - עזבון המנוח בוריס קצ'אן ז"ל ואח' נגד פקיד שומה נתניה
*ויתור על ניכויי מס במקור כאשר החברה מפסידה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המנוח היה מהנדס בנין וקבלן ובעל השליטה בחברה לבניה היא המשיבה השניה. הוא איבד עצמו לדעת עקב הסתבכויות כספיות ונתמנה מנהל עזבון הממשיך בניהול עסקי המנוח לצורך תשלום חובותיו וכינוס הנכסים במידה וישנם. העותרים ביקשו מנציב מס הכנסה לפטור אותם מניכוי מס במקור בטענה שהחברה מפסידה. בהתחלה קיבלו פטור ולאחר מכן הגיע פקיד השומה לכלל מסקנה כי אין עוד הצדקה למתן הפטור כמבוקש, משום שהמסמכים שהוגשו לאימות טענת ההפסד לא הניחו את דעתו. העתירה נדחתה. לצורך קבלת הפטור נטל השכנוע להראות כי אכן העסקים מתנהלים בהפסד מוטל על הנישום. בענייננו הוגשו מטעם העותרים לא פחות מ- 5 דוחו"ת משוערים וכוללניים וסתמיים, שניתנו בהם בכל פעם הערכות סותרות וסכומים שונים לגבי אותן תקופות, ללא פירוט וללא אימות בראיות ומסמכים. בנתונים אלה אין לבוא בטרוניה למשיב שלא השתכנע כי עסקי העותרים מתנהלים בהפסד.
(בפני השופטים: ברק, וייס, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד נתן רסקין לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיב. 21.11.84).
ע.פ. 105/84 - אהרון בן כדורי כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרעות במרפאה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער השתולל במרפאה עירונית, הפך שולחנות ואביזרים אחרים ופגע ברופא המרפאה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי.
הוגשו תסקירים של שירות המבחן והרשות לשיקום האסיר ומתברר שמדובר באדם המכור לאלכוהול והנמצא במצב נפשי מעורער. על פי כל החומר אין בשלב זה תוכנית לשיקומו של המערער וספק אם ניתן להכין תוכנית כזו בעתיד. חרף כל זאת, נראה כי העונש כבד יתר על המידה. אין להתעלם מחומרת המעשה אך יש להתחשב בנסיבות הענין ובאישיות המערער על רקע מחלותיו.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 26.11.84).
ע.פ. 143/84 - נתן נחום נגד מדינת ישראל
*חומדת העונש (איומים על עובד צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער השמיע דברי איום בוטים ומעליבים נגד אחד מעובדי שיכון ופיתוח, תקף את עובד הציבור והכה בו. ביהמ"ש גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, תשעה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 20,000 שקל והערעור על חומרת העונש נדחה. בבואו לגזור את הדין נתן השופט מצד אחד דעתו לכך כי מדובר באדם שעברו נקי לחלוטין, הביע חרטה כנה על המעשה שעשה בעידנא דריתחא ובדרך כלל ניתן להגדירו כאדם חיובי, ומאידך לקח בחשבון את הצורך להשליט חוק וסדר ביחסים שבין אדם לאדם שבין אדם לאיש הרשות, ובמציאות שבה אנו חיים קיים חשש שענישה מתונה לא תובן כהלכה ותעודד התפרצויות נגד עובדי הציבור. אלה ראויים בהחלט להגנת ביהמ"ש ורק ענישה מכאיבה יש בה לקדם את המטרה החיובית במקרה דנן. לכן אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד ב. גבעתי למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה.20.11.84).
ע.פ. 237/84 - פלוני נגד מדינת ישראל
*תקיפת בת ע"י אביה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות חמורות במתלוננת שהיא בתו החורגת. המערער אסר עליה, בהיותה בת 15, לצאת מן הבית אך זו קיבלה את הסכמת אמה והמרתה את פיו ויצאה את הבית. משנודע הדבר למערער תקף את המתלוננת וגזר את שערותיה. הוא איים גם על אמה והתנפל עליה ולאחר מכן גילח במכונת גילוח את
שערות ראשה של המתלוננת. בגין מעשים אלה נדון לשנתיים מאסר בפועל. הרשעה אחרת מתייחסת למעשים שביצע המערער במתלוננת מאז היותה בת 8 ועד היותה בת 15. לטענת המתלוננת בעל אותה מספר פעמים, עשה בה מעשה סדום וכדומה, אך ביהמ"ש לא האמין לעדותה ומה גם שהתברר כי היא עדיין בתולה. על אף הגישה הזהירה לעדותה של המתלוננת החליט ביהמ"ש כי מקום שיש חיזוק לעדותה הוא נותן בה אמון, ומצא חיזוק בעדות אמה של המתלוננת לשני מעשים של "מעשה מגונה בכפיה" ודן את המערער לארבע שנים מאסר בפועל, כששני עונשי המאסר יהיו חופפים. הערעור נדחה.
לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדות המתלוננת ככל שהיה חיזוק בדברי אמה ולהרשיע על יסודה את המערער. אין גם פגם בכך שביהמ"ש השתמש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי והרשיע את המערער בסעיף אישום אחר מזה שהועלה בכתב האישום. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד מוסק למערער, עו"ד נאוה בן אור למשיבה. 16.12.84).
בג"צ 596/84 - נורית טרילניק נגד ביה"ד הרבני האזורי וישראל טרילניק
*סמכות דיון בתביעת מזונות וחלוקת רכוש (העתירה נדחתה).
לביה"ד הרבני הוגשה תביעה מטעם המשיב השני (להלן: המשיב) שעניינה תביעת גירושין בה נכרכו מזונות וחלוקת רכוש. במהלך הדיון ניתן ע"י ביה"ד צו מניעה המגביל את כניסת אם האשה לדירה בה מתגוררים שני בני הזוג. בנימוקו למתן הצו אומר ביה"ד כי הבקשה הוגשה בכרוך לתביעת הגירושין וחלוקת הרכוש ועל כן יש לו הסמכות לדון בכל הנובע מנשוא הדיון העומד לפניו, ובמקרה דנא בקשה לצו מניעה היא ענין הנובע מהדיון בענין הרכוש של שני הצדדים. בעתירה טוענת העותרת כי מדובר בדירה שרכשה הרבה זמן לפני החתונה וכי הדירה רשומה על שמה ואין למשיב כל חלק וכל זכות בה ועל כן כל הכרוך בדירה אינו יכול להיות נושא לדיון בפני ביה"ד. העתירה נדחתה.
ביה"ד נמצא בעיצומם של הדיונים בתביעת הגירושין שנכרך בה ענין הרכוש ואין ללמוד מן החומר כי ביה"ד דן בנושא שאיננו כלול בתחום סמכותו והחליט בו בניגוד לנתונים שהיו בפניו. מדובר על שלב ראשוני של התדיינות שיתכן ויבשיל לכדי גירושין ואז יבחנו ויסווגו את הרכוש וכאשר תעלה שאלת הדירה יתן ביה"ד דעתו לעמדה שהובעה על ידי המשיב שלפיה אין הוא חולק על בעלות העותרת בדירה. במצב הקיים אין לומר כי ביה"ד ביקש להכריע בנושא שאיננו בפניו ואיננו בתחום סמכותו. ביה"ד ראה במחלוקת שבין בני הזוג חשיבות למנוע חלקית את נוכחות האם בשל הטעמים שעלו מהחומר ובכך אין לראות הכרעה עניינית או הכרעה לגבי גורלו של הרכוש. בתביעות גירושין או שלום בית לא ניתן לראות בהחלטות בקשר לנוכחות של צד ג' החלטה בעלת משמעות קניינית דווקא, אם כי כל מקרה צריך להבחן לאור נסיבותיו. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בר שלטון לעותרת. 1.11.84).
בג"צ 415/84 - אירווינג קוגלר ואח' נגד משרד הפנים
*פסיקת הוצאות לאחר מחיקת עתירה (פסיקת הוצאות בעתירה).
נשוא העתירה הוא סרובו של המשיב להעניק לעותרים תעודת עולה ולאחר שהוגשה העתירה ונקבע מועד לדיון בהרכב נעתר המשיב לדרישת העותרים והעניק להם תעודת עולה. העתירה נמחקה על דעת שני הצדדים ואלה נחלקו לענין ההוצאות. ב"כ המשיב טוען שאין לפסוק הוצאות באשר עניינם של העותרים בא על פתרונו בטרם ניתן צו על תנאי ובלי שנתקיים דיון בעתירה לגופה. תביעת העותרים להוצאות נתקבלה. ב"כ המשיב מתעלם מהטרחה וההוצאות שנגרמו לעותרים בשכירת
עורך דין, בהכנת העתירה ובהגשתה. העותרים מיצו את דרכי הפנייה למשיב במישרין, סיפקו לו את האישורים שנדרשו להגיש ולא באו על סיפוקם במשך תקופה ארוכה למדי ורק אז פנו לביהמ"ש. הוצאתו של צו על תנאי או אי הוצאתו אינו רלבנטי והתנגדות המשיב לפסיקת ההוצאות אין לה על מה לסמוך.
(בפני: הרשם ברטוב. 21.10.84).
בג"צ 123/84 - שמואל קניאל נגד שר האוצר ואח'
*הצעה להסדר מניות הבנקים (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הצעת העותר להסדר מניות הבנקים אשר לטענתו טובה היא יותר מאשר ההסדר שאליו הגיעה ממשלת ישראל, זולה יותר ועונה על הבעיות שהתעוררו. העתירה נדחתה. הצעת העותר נדונה ע"י ועדה שמונתה מטעם המשיבים, בעקבות בג"צ קודם של העותר, והועדה החליטה לדחות את הצעת העותר ולאמץ את ההסדר שאליו הגיעה הממשלה. לנוכח החומר שהובא בפני בג"צ אין לומר שהמשיבים פעלו שלא כדין. מדובר בגישות שונות בתחום המדיניות הכלכלית והחברתית ואין בידי בג"צ לומר כי האפשרות שנבחרה ע"י הממשלה היא כה בלתי סבירה עד כי מתבקשת התערבותו. אין לקבל את טענת העותר כי הממשלה אינה מוסמכת לעסוק בנושא ההסדרים וכי הסמכות בענין זה הופקדה בידי הרשות לניירות ערך בלבד. אין קיומה של הרשות משחרר את הממשלה מאחריותה הכוללת למדיניות מוניטרית ובוודאי שאינו שולל ממנה את הכוח לעסוק בהסכמים שעניינם ניירות ערך. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד תאודור אורין לעותר, עו'יד י. בר סלע למשיבים. 15.5.84).
בג"צ 786/83 - קיבוץ דליה נגד נציבות מס הכנסה
*הפעלת שיקול דעת לבטל חיובי ריבית והצמדה במס הכנסה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא קיבוץ העורך את הדו"ח הכספי שלו לפי תקופת שומה מיוחדת, והמועד החוקי למסירת הדו"ח ע"י העותר לשנת המס 1982 היה בסוף פברואר 1983 והוא הוארך מפעם לפעם עד ליום 30.6.83. בינתיים פורסם חוק מס הכנסה (מיסוי בתנאי אינפלציה) והחוק הוחל למפרע לשנת המס 1982 על כל סוגי הנישומים. בחוק החדש היו הוראות המשנות את חישוב המס לקולא ולחומרא ולפיו חוייב העותר להוסיף תשלום מס והוא חוייב בריבית והצמדה בגין התשלום הנוסף שבוצע לאחר 30.9.82. העותר פנה למשיב וביקשו להפעיל את שיקול דעתו על פי סעיף 192 לפקודה ולבטל את חיובו בריבית והפרשי הצמדה שכן הפיגור בתשלום לא נבע ממעשה או מחדל של העותר אלא בשל העדרן של תקנות במועדים הרלבנטיים. בקשתו נדחתה והעתירה נדחתה.
גם אם הפיגור בתשלום לא נגרם על ידי מעשה או מחדל של העותר ונתקיימו התנאים המוקדמים לפי סעיף 192, אין חובה על המשיב לפטור מריבית והפרשי הצמדה אלא יש לו שיקול דעת, והנטל מוטל על העותר להראות כי החלופה שבה בחר המשיב, היינו תשובתו השלילית לבקשת העותר, אינה אחת מאותן חלופות שנציב מס הכנסה סביר רשאי לבחור בה ובנטל זה לא עמד העותר. בתצהיר התשובה מטעם המשיב צויין כי הפרשי ההצמדה שחוייב בהם העותר לא באו אלא לשמור על הערך הריאלי של המס, אין הם ענישה ואין בהם כדי לפגוע בעותר. הריבית לא באה אלא כדי לפצות את אוצר המדינה על השמוש שעשה העותר בכסף. אכן, כשם שנישום אשר בעקבות החוק ותקונו זכאי להחזר מס בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כך נישום אשר בעקבות תיקון החוק חייב בתשלום מס צריך לשאת בתשלום ריבית והפרשי הצמדה לגבי תקופות הפיגור.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש.לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד י. נאמן וי. זילבר לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 5.11.84).
בר"ע 568/84 - דני מורדוב נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בגרימת מותה של הולכת רגל כאשר עקף אוטובוס בסמוך למעבר חציה ונדון לשנתיים מאסר בפועל, לתשלום קנס של 25,000 שקל ופסילה של 12 שנה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור נגד ההרשעה והקל בעונש בכך שהעמיד את תקופת הפסילה על שש שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש העלה טענות בדבר פגמים בסדרי הדין ובכללם כי כאשר ניהל את ההגנה בעצמו ולא הופיע לישיבה שנועדה לסיכומים לא דחה ביהמ"ש את הישיבה אלא נתן פס"ד ולאחר מכן נתברר כי במועד הישיבה היה המבקש עצור. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מערכת הראיות נבחנה כראוי ע"י בימ"ש השלום וטענת המבקש היא שבימ"ש השלום שגה במסקנתו לגבי מהירות הנסיעה באשר לא שמע את סיכומיו. אין ממש בטענה זו, כי בימ"ש השלום התייחס מפורשות לטענות הנוגעות למהירות הנסיעה. העובדה המכרעת היתה שהמבקש נסע במקביל לאוטובוס בהתקרבו למעבר חצייה כאשר שדה הראייה שלו היה מוגבל מימינו ולמרות זאת המשיך במהירות הנסיעה ללא האטה. כיון שכך אין מקום לערעור נוסף נגד ההרשעה בדין. גם ענין מידת העונש אינו מצדיק דיון בפני ערכאה נוספת שכן העונש אינו מופרז בחומרתו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. סף למבקש, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 4.12.84). ב.ש. 978/84 - שכון עובדים בע"מ נגד דבורה ושמעון מלובנציק ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד של חיוב כספי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
בספטמבר 1984 ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי בו נקבע כי כל אחד מתשעת המשיבים זכאי מהמבקשת "לפיצוי בעד החזרת דירתו לנתבעת (המבקשת) בסכום השווה ביום מתן פסה"ד ל- 95,000 דולר לפי השער היציג...". הוגש ערעור והעתירה לעיכוב ביצוע עד למתן פסה"ד בערעור נדחתה.
הסכסוך בין הצדדים נמשך קרוב לשתי עשרות שנים. המשיבים רכשו דירות מאת המבקשת בשנים 1964-1966 וזמן לא רב לאחר השלמת הבניה נתגלו סדקים בקירות הדירות ואלה נתרבו ונתרחבו עם הזמן. המשיבים סבלו משך כל השנים כתוצאה מהפגמים. יסודות הבית נבנו בעומק שני מטר בלבד למרות ידיעת המבקשת שהקרקע היא חולית רכה המחייבת יסודות בעומק של 12 מטר. משך השנים ביצעה המבקשת כל מיני תיקונים ובחרה בפתרונות לא יעילים שהיו חסכוניים אך לא הביאו קץ לסבל של בעלי הדירות. ביהמ"ש קבע שרוכשי הדירות לא קיבלו תמורה עבור כספם, כי הדירות אינן ראויות לדיור, ועל כן זכאים הם לפיצוי תמורת החזרת דירותיהם, כשיעור ערך דירות חדשות טובות. אזכרת ממצאי הערכאה הראשונה אין לפרשה כאישור או הבעת דעה לגביהם, דבר שיעשה במסגרת הערעור, אלא לצורך שיקול מאזן האינטרסים של הצדדים בהקשר לבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד.
הנימוק היחידי שהועלה לצורך עיכוב ביצוע פסה"ד הוא שאם יבוצע פסה"ד לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם המבקשת תזכה בערעור. ברם, המבקשת לא הניחה תשתית לטענה זו והבקשה לא נתמכה בתצהיר או בראיה לכאורה אחרת. העקרון הכללי הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד והיוצא מהכלל הוא כשקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מכלל זה. זאת אם ביצוע פסה"ד ימנע החזרת המצב לקדמותו והזוכה בערעור לא יוכל לממש פרי זכייתו. גם במקרים כאלה יש משמעות לשאלת הסיכוי לזכות בערעור. כמו כן על ביהמ"ש לבחון ולשקול את מאזן הנזקים או מאזן הנוחיות והאינטרסים של הצדדים. בענייננו, מבחינת האינטרסים של הצדדים ומאזן הנוחיות מיותר לפרט כי אלה נוטים בצורה חד משמעית לטובת המשיבים. מבחינת המבקשת זו שאלה כספית גרידא ואילו באשר למשיבים הרי זו שאלה של סבל נמשך שנים רבות ולפי תצהיר שהוגש הסבל הולך וגדל.
(בפני: השופט בייסקי. 9.12.84).
ב.ש. 987/84 - עלא אל דין בזבזה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
מאז ציווה ביהמ"ש המחוזי ביום 2.11.1984 על מעצר העורר עד תום ההליכים בגין אישום של התפרצות וגניבה חלה התפתחות. העורר הודה באשמות המיוחסות לו וגזירת הדין נקבעה ליום 22.11.84. בנסיבות אלה שוב לא עומדת לעורר חזקת החפות ובשלב הנוכחי אין צידוק לשנות את החלטת ביהמ"ש בדבר מעצר העורר. אומר הסניגור כי יש בדעת העורר לבקש מביהמ"ש להרשות לו לחזור בו מההודאה ולבטל את ההרשעה, אך אין לדעת אם יעתר ביהמ"ש לבקשה כזו ומכל מקום בשלב הנוכחי המצב הוא כי העורר הורשע בדינו.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד עוויסאה לעורר, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 12.11.84).
ב.ש. 960/84 - גבריאל אוטמזגין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחרים בקשר לעיסקת סמים שבמסגרתה יובאה כמות ניכרת של הרואין מחו"ל וכן הואשם בהדחה בחקירה ובעבירות נוספות הקשורות עם אותו מעשה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. עבירת יבוא סם והפצתו הינה אחת העבירות החמורות וכאילו לא די בכך, העלתה החקירה שהעורר ניסה לאיים על העדים ולהשפיע עליהם שלא יעידו במשפט. די בנתונים אלה כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים. האיום על העדים נחשב לעבירה חמורה בפני עצמה, מכל שכן כאשר היא מצטרפת לעבירה של יבוא סמים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 11.11.84).
ב.ש. 1031/84 - שמשון בוחניק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת נזק בפיצוץ) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים בקשר לאישום בו מיוחסות לו עבירות של שימוש בחומר נפץ על מנת להרוס חנותו של המתלונן שהיה אמור להעיד במשפט מסויים. הערר נדחה. מדובר בעבירות שבוצעו נגד עד וכן באמצעי חמור של שימוש בחומר נפץ. אלה מעשים שאי אפשר להתעלם מהחומרה הגלומה בהם וקיימות ראיות לכאורה נגד העורר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ע. בכר לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 29.11.84).
ב.ש. 1039/84 - יצחק שאול ואח' נגד יוסף עזיוה ואח'
*בקשה לעיקול זמני עד לערעור (בקשה למתן צו עיקול זמני עד בירורו של ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבים לביצוע הסכם מכירת דירה וביהמ"ש המחוזי הטיל עיקול זמני שהדירה לא תמכר לאחר. בינתיים נדחתה התביעה והמבקשים ערערו לביהמ"ש העליון ובקשו להשאיר את העיקול הזמני על הדירה עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה. המבקשים טוענים כי אם לא ישאר העיקול הזמני בתקפו, הרי גם אם יזכו בערעור לא יוכלו לזכות בדירה אם זו תמכר בינתיים לאחר. לטענתם מהותו של סעד הביניים מטרתו לשמור על האובייקט נשוא המחלוקת ואין ליצור מצב שמהתובע יימנע סעד גם אם יזכה בערעורו. הנחה זו נכונה כשלעצמה, ואולם במסגרת השיקולים בענין הענקת סעד זמני כזה יש לבחון גם את הסיכויים בערעור. במקרה הנוכחי אין לאמר בברור כי שיקולי ביהמ"ש שדחה את התביעה היו מופרכים, אך יחד עם זאת קיימת הערה בפסק הדין על התרשמות ביהמ"ש שהמבקשים שילמו תשלומים נוספים על אלה המופיעים בזכרון הדברים והערה זו מותירה תמיהה לדחיית הגרסה ע"י ביהמ"ש. הטענה של המשיבים כי המשך קיומו של העיקול יפגע בהם כי לא יוכלו למכור רכושם, אינה שקולה כנגד מאזן הנוחות של המבקשים אשר במקרה של מכירת הדירה לאחר שוב לא תהא כל תועלת בכך אם יזכו בערעור ויימצא כי הם זכאים לצו אכיפה. לפיכך
יש להעתר לבקשה ולצוות על הטלת עיקול זמני, כפוף להמצאת ערבות בנקאית מצד המשיבים לפיצוי המשיבים על נזקיהם אם הערעור ידחה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אלחנן לי למבקשים, עו"ד פליקר למשיבים. 30.11.84).
ב.ש. 994+995/84 - חזקיה חן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף דולרים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הם שלושה מבין תשעה נאשמים שהואשמו בזיוף דולרים כאשר בבית הדפוס בו בוצעה הדפסת הדולרים נתפסו 4 מליון דולרים מזוייפים מוכנים להפצה ועוד 8 מליון דולרים שרק צדם האחד מודפס. לבקשת המדינה הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרם של 5 מבין הנאשמים והעוררים בוצכם. הסניגורית לא חלקה על כך שבידי התביעה ראיות לכאורה נגד העוררים, אך לטענתה אין לצוות על מעצר העוררים כשהנימוק היחידי למעצר נעוץ בחומרת העבירות הערר נדחה.
בשאלה העקרונית אם נימוק של חומרת העבירה בלבד יש בו כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים יש גישות שונות בפסיקתו של ביהמ"ש העליון כשהגישות המחמירות והמקילות קשורות בשיקולים נוספים של נסיבות, זמן ביצוע העבירה, היבט ציבורי וכדומה. הנסיבות החמורות המיוחדות במקרה דנא, ההיקף העצום של מעשי הזיוף והנזק הגדול שעלול היה להגרם לכלכלת המדינה ולמעמדה בעולם אילו הצליחו הנאשמים לבצע זממם, מצדיקים את המעצר עד תום ההליכים. אין גם ממש בטענה כי העונש הקבוע בצד העבירות אינו מן החמורים, שכן מדובר בעונש של שבע שנות מאסר וגם עונש כזה מלמד על החומרה היתירה שהמחוקק ייחס לעבירה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' נירה לידסקי לעוררים, עו"ד ליה לב און למשיבה. 16.11.84).
ב.ש. 1005/84 - משה חפצדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 237 יחידות סם מסוג ל.ס.ד. וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. כאשר מדובר בהחזקת כמות גדולה של סם משתמעת הנחה סבירה שהוחזק לא לצריכה עצמית אין צורך להוסיף על מה שנאמר כבר בנושא הסחר בסמים. עבירה זו חותרת תחת אשיות המדינה ומן הדין להלחם בנגע זה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשות ביהמ"ש. על כן אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד צבי נח לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 22.11.84).
ב.ש. 1028/84 - היקרי בן חור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר באשמה שביחד עם אדם נוסף ביצע פריצה לדירה וגנבו טובין בסכום של כ- 50,000 דולר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מדובר בפריצה שהיא מסוג העבירות שהפכו למכת מדינה, אך לא זו הסיבה שבגינה יש להצדיק את השארת העורר במעצר, אלא מפני שהוכחו לגבי העורר נסיבות שאין להתעלם מהן. מסתבר שהעורר שלח מאן דהוא לנאשם השני כדי שהלה יסייע לו לטשטש את ההוכחות. בכך מוסבר היעלמו של הנאשם השני והיה צורך לעמול על מנת לאתרו. טשטוש הוכחות הינה תופעה חמורה המחייבת השארת העורר במעצר עד תום ההליכים, כאשר קיימת הוכחה לכאורית שנטל חלק במעשה כזה. הנאשם השני שוחרר ממעצר אך אין להקיש ממקרהו של הנ"ל על מקרהו של העורר ולוא רק מהסיבה שעברו של השני אינו מכביד במידת ניכרת.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 29.11.84).
ב.ש. 1008/84 - אברהם מרקוביץ... בע"מ נגד חייא סתם
*עיקול זמני של מגרש (בקשה לעיקול זמני - הבקשה נתקבלה).
בין הצדדים נערך זכרון דברים לעסקת קומבינציה שלפיה יימכר מגרש של המשיב למערערת וזו תבנה עליו דירות שחלק מהן יימסרו למשיב. העסקה לא יצאה לפועל והמבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה צו אכיפה. ביהמ"ש קבע שהמשיב הפר את ההסכם ובכל זאת דחה את הבקשה, אך הודה שהמבקשת תהיה רשאית לבקש פיצול סעדים כדי לתבוע פיצויים מהמשיב. הוגש ערעור לביהמ"ש העליון והערעור תלוי ועומד. בינתיים הגישה המבקשת תביעה חדשה לפיצויים בגין הפרת זכרון הדברים. עם הגשת התביעה השניה הוטל עיקול זמני על המגרש לבקשת המבקשת. ביהמ"ש המחוזי ששמע את התיק השני החליט כי כל עוד קיים ערעור בקשר לפסה"ד הראשון לא היה מקום להגיש את התובענה החדשה ולכן דחה אותה על הסף. יחד עם זאת ביטל את העיקול שהוטל על המגרש. בבקשה דנא מבקשת המבקשת כי ביהמ"ש העליון יחזיר את העיקול לתוקפו עד לבירור הערעור השני שהוגש בקשר לדחייה על הסף. הבקשה נתקבלה.
עפ"י חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) יכול הנפגע מהפרת חוזה לתבוע את אכיפתו או ביטולו וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות. לא נקבע סדר מיוחד להגשת התביעה לפי אחת האלטרנטיבות האלה ואין הלכה כלשהי התומכת בגישת ביהמ"ש המחוזי. מבלי לקבוע מסמרות בנושא עצמו יהא מוצדק לאפשר למבקשת לשמור זכויותיה ע"י השארת העיקול בתוקפו עד גמר הערעור השני. זאת בהתחשב בכך שקיימת קביעה ברורה באשר לזהות הצד שהפר את ההסכם וכאשר המבקשת הצליחה לשכנע כי אם המשיב יוציא את הנכס מבעלותו יהיה קשה לגבות ממנו את הפיצויים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד א. קרייטר למבקשת, עו"ד זוכוביצקי למשיב. 3.12.84).
ב.ש. 1086/84 - מדינת ישראל נגד אמיל בן גיגי, יהודה קנדלקר ויצחק בן דוד
*שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל ביחס למשיב הראשון).
שלושת המשיבים הואשמו בשוד מזויין והדחה בחקירה כאשר עפ"י העובדות שדדו מעבריין אחר כ- 350,000 שקל ואיימו עליו לבל יתלונן במשטרה. התביעה ביקשה מעצר המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה. הערר נתקבל בכל הנוגע למשיב הראשון ונדחה ביחס לשניים האחרים.
המתלונן הוא בעצמו עבריין אשר זמן קצר לפני ביצוע העבירה הנדונה פרץ לדירת מגורים וגנב מתוכה תכשיטים שונים בשווי של 3 מליון שקל. הוא מכר את התכשיטים וקיבל תמורתם כ- 350,000 שקל. בעלת הדירה חשדה במתלונן כי ביצע את הפריצה ופנתה למשיב השני שהכירה כעבריין והפצירה בו שיעזור לה במציאת התכשיטים. המשיב 2 הכניס בסוד הענין את המשיבים 1 ו- 3 ועוד באותו ערב ארבו השלשה למתלונן והגיעו עמו לעימות. עפ"י תיאור המתלונן במשטרה היה זה המשיב 1 שהוציא אולר מכיס מכנסיו, הצמיד אותו למותנו של המתלונן ואח"כ הוציא מכיס כותנתו של המתלונן 160,000 שקל ו- 200 דולר. לאמר מכן איים על המתלונן בפגיעה בו ובמשפחתו אם יתלונן על התקרית. באשר למשיבים 2 ו- 3 גירסת המתלונן ביחס לחלקם בפרשה אינה אחידה אך עולה מדבריו שהם היו פאסיביים ולא לקחו חלק פעיל במעשה האלים.
העבירות המיוחסות למשיבים, שוד מזויין והדחה בחקירה, הן עבירות חמורות המצדיקות בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים, כאשר ישנן הוכחות לכאורה. עם זאת אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בנוגע למשיבים 2 ו- 3 לנוכח קביעת ביהמ"שהמחוזי באשר למעמדם הפסיבי, אך שונה המצב ביחס למשיב הראשון שנשא עמו נשק
קר, הוציא את האולר מכיסו והצמידו לגוף המתלונן בצורה מאיימת, ביצע את השוד ואיים שלא להתלונן במשטרה. בנסיבות אלה יש לעוצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה לוי לעוררת, עו"ד גב' סוזי שלו למשיבים. 11.12.84).
ע.פ. 83+195/84/453 - עדנאן סנקרוט ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו בתשעה אישומים של התפרצות וגניבה, ושמוש ברכב בלי רשות ונדונו לשלוש שנים מאסר במועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערערים הרשעות קודמות לא מועטות והשופט לא החמיר עמם במידה המצדיקה התערבות. המערערים הביעו חרטה אך נוכח עברם וריבוי העבירות לא היה מנוס מלהטיל עליהם עונש של ממש.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערערים לעצמם, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 6.12.84).
ע.פ. 319+339/83 - יוסף אלימלך ויהודה לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח (הערעור נדחה).
ישישה נמצאה ללא רוח ,חיים בדירתה כשידיה ורגליה קשורות במטפחות ובסמרטוטים, פלסטר מהודק על פיה ומכסה אותו ומעל לפלסטר מטפחת קשורה מסביב לעורף ושכיסתה את פיה ואת אפה של המנוחה. פתולוגים קבעו כי המנוחה מתה כתוצאה מחנק הקשור במצב שהיא נמצאה. חודשים רבים לאחר גילוי הגופה נעצר אחד בשם גדעון (להלן: גידי) כחשוד בשורה של התפרצויות, קיבל מעמד של עד מדינה ושיתף פעולה עם המשטרה, הקליט שיחות עם שני המערערים ולאמר שאלה נעצרו מסרו הודעות. עפ"י עדותו של גידי השתתפו הוא והשניים בביצוע השוד וביהמ"ש המחוזי סמך על עדות זו, מצא בה סיוע בתמלילי השיחות שהוקלטו וכן בהודעות שמסרו שני המערערים במשטרה והרשיע את השנים ברצח. הערעור נדחה.
ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדותו של גידי בחלקה ועדות זו נסתייעה בהקלטות ובהודעות המערערים עצמם ובכל אלה די לקבוע שהגירסה של גידי, היא הגירסה הנכונה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדות המומחים מטעם התביעה כי המוות נגרם כהוצאה מחנק. אשר למצב המשפטי - סעיף 300(א) קובע כי " העושה אחת מאלה יאשם ברצח... גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה". ה"זדון" הנדרש להוכחת עבירה לפי סעיף 300 הנ"ל טומן בחובו "צפיה מראש מצד העבריין של אפשרות גרימת המוות, והתנהגות לא איכפתית מצדו לנוכח תוצאה צפויה זו". אין לקבל את טענות הסניגורים בקשר למצבם הנפשי של המערערים שהיה בו, לפי טענות אלה, כדי לפגוע בכושר שיפוטם ואין לאפשר הגשת חומר ראיות חדש באשר למצב הנפשי כאמור, שכן אין מדובר בחומר שלא היה יכול להיות בפני הסניגוריה בעת המשפט בביהמ"ש המחוזי.
אשר לענין הצפיות - כל בר- דעת היה מבין כי ביצוע המעשים המתוארים לעיל בגופה של אשה זקנה עלולים לגרום למותה ומה גם שכאשר עזבו השלושה את המקום לא ידעו לכמה זמן תשאר המנוחה במצבה המתואר. כוונת המערערים היתה ברורה לתלוטין למנוע מהמנוחה הוצאת הגה מפיה ועל כן סתמו את פיה והתוצאה שנתבקשה ממעשה זה היתה צפויה ואף טבעית. אשר לאלמנט שהמעשה יהיה "תוך ביצוע עבירה..." - העבירה האחרת חייבת להיות עצמאית ובלתי תלויה בעבירת גרם המוות ובענייננו היא היתה עצמאית שכן העבירה האחרת היתה גניבת הכספים. אין צורך כי העבירה האחרת תהיה מסוג פשע דווקא והכוונה הנדרשת לצורך ההרשעה עפ"י סעיף 300 הנ"ל נופלת מ"הכוונה תחילה" הנדרשת לצורך קיומה של עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מוסק ליוסף, עו"ד גב' עדנה קפלן ליהודה, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 6.12.84).
ע.פ. 705/83 - בועזיז יוסף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמה).
המערער הורשע בעבירות של נשיאת נשק וגניבה ונדון לחמישה חדשים מאסר בפועל ושבעה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. במסגרת הדיון בערעור הורה ביהמ"ש לשירות המבחן לגבש תכנית שיקום עבור המערער והומלץ ע"י שירות המבחן כי במקום המאסר בפועל יוטל על המערער לבצע עבודות מסויימות לתועלת הצבור, באשר המאסר ישפיע לרעה על המערער ובהעדר הרשעות קודמות רצוי להמנע מכך. ב"כ המדינה נתן הסכמתו להמלצת שירות המבחן ונראה כי אכן מן הראוי ללכת בדרך המוצעת לפיכך בוטל המאסר בפועל ובמקום זאת יהא על המערער לבצע שירות לתועלת הצבור במשך 150 שעות במוסד יד שרה בירושלים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך,וייס. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 15.11.84).
ע.פ. 47/84 - נביל בן שמאדה אלרביע נגד מדינת ישראל
*החזקת נשק (הערעור נדחה).
בחיפוש שנערך בדירת המגורים של המערער ואשתו, נמצא אקדח בלבושה של האשה באותה עת, כאשר המערער לא היה בבית. במשטרה התכחש המערער מלכתחילה לענין החזקת האקדח באמרו "באשר לאקדח אני לא יודע שום דבר ואני לא מתעסק עם זה". אמירה זו היתה כוזבת, כפי שהודה בהודעה שנמסרה כעבור שמונה ימים, בה שוב לא הכחיש שידע על הימצאות האקדח אך טען כי משך שבועיים בהם ידע על כך מפי אשתו התכוון למסרו למשטרה והוא לא עשה כן כי פחד. ביהמ"ש לא קיבל תירוצים אלה של המערער ובצדק לא קיבל אותם. אפילו נניח שהאשה אכן מצאה את האקדח ורק ספרה לו על קיומו, טענה הרחוקה מלעורר אימון, גם אז די, כראייה לכאורה שהעבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין בוצעה, בהודייתו של המערער בהימצאות האקדח ובידיעתו על כך, יחד עם העובדה שעברו שבועיים מבלי שהוחזר למשטרה. המערער רשאי היה להזמין את אשתו כעדת הגנה כדי לאמת את גירסתו כי עמד על מסירת האקדח למשטרה אלא שהאשה סרבה, אך הוא לא הזמין את האשה. נקבע לא פעם כי אי הבאת עד שההגיון מחייב השמעתו מתפרשת נגד אותו צד, שכן הנחה היא שהיה מעיד עדות שאינה נוחה לו. זה הכלל בדין הפלילי והאזרחי כאחד. בכל הנסיבות היה מקום להרשיע את המערער כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד פז למערער, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 31.10.84).
ב.ש. 1059/84 - מדינת ישראל נגד באסם שייך ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בייבוא של שבעה טון חשיש וביהמ"ש הורה בשעתו על מעצרם עד תום ההליכים. בינתיים תמה השנה מיום המעצר והמדינה מבקשת את הארכת המעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה. מדובר בעבירה חמורה וצריך לאפשר את מיצוי ההליכים כאשר המשיבים נתונים במעצר, כי בהתאם לאמות המידה המקובלות על ביהמ"ש הצורך במעצרם בעינו עומד. המעצר לפני המשפט משמש להגנת הצבור ובכך הצדקה להפעלתו. אם יש תקלות בפעולתה התקינה של המערכת השיפוטית יש להסירן או לתקנן כשהאחריות לכך רובצת על גורמי השיפוט ולא על הצבור הרחב.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. רומנוב למבקשת, עו"ד מ. זיו למשיבים. 4.12.84).
ב.ש. 1070/84 - משה גרינברג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בארבעה אישומים של ייבוא כמויות רציניות של קוקאין וחשיש. כתב האישום הוגש נגד העורר ביום
18.9.84 ועל כן חובה היתה לשחרר את העורר ממעצר אחרי עבור 60 יום מאותו תאריך אלא אם כן החל משפטו להתברר בתום תקופה זו. בגלל תקלה לא הובא התיק לפני שופט להקראת כתב האישום ולתחילת המשפט עד שעברו 60 הימים. על כן פנה הסניגור ביום 20.11.84 לביהמ"ש וביקש לשחרר את העורר לאלתר. השופט דחה את הדיון לשעה 12 באותו יום והזמין את נציג הפרקליטות לישיבה. כאשר ענין התקלה הובא לידיעת פרקליטות המחוז ביקשה זו לקיים את הקראת כתב האישום לאלתר ומיד לאחר מכן דן השופט בבקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והחליט להענות לבקשה. טוען הסניגור כי אסור היה לשופט לצוות על הארכת המעצר של העורר אלא צריך היה לשחררו מיד. זאת ועוד, המשפט אינו עומד להתברר בפני אותו שופט כי אם בפני שופט אחר ועל כן גם מבחינה זו טעה השופט שנתן את הצו לעיכוב ההליכים. הערר נדחה.
הדרך שנקט השופט לא היתה נכונה שכן כשהתברר שהמעצר אינו חוקי היה השופט צריך לצוות על השחרור המיידי מהמעצר ולא לדחות את הדיון ולזמן את נציג הפרקליטות כדי להביא לתיקון הפגם שנפל מבחינת האינטרס של התביעה. אולם משקרה מה שקרה, כתב האישום הוקרא והמשפט החל, היה השופט מוסמך לדון בבקשה למעצר הנאשם עד גמר ההליכים. אין ממש בטענה כי אסור היה לאותו שופט לדון בבקשה מהטעם שאין הוא מנהל את המשפט לגופו. ההיפך הוא הנכון. אמנם השופט השומע את המשפט אינו פסול מלדון בבקשת המעצר על אף העובדה הבלתי רצויה שבאותו הליך פרטים על עברו של הנאשם מיבאים לידיעת השופט, אך בוודאי אין פגם בכך ששופט אחר ידון ויחליט בענין. בסיכומו של דבר, בהתחשב בעובדה שעבירות סמים הינן בעלות חומרה מירבית והנזק הנגרם לציבור בעטיין הינו חמור, ולנוכח הראיות לכאורה הקיימות נגד העורר אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ישראל ענבר לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 10.12.84).
ב.ש. 1079/84 - חנניה ביטון נגד מדינת ישראל)
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נתקבלה).
לא היתה אפשרות לקבוע ערעורו של המבקש עד לחודש אפריל 1985 וגם אם שמיעת הערעור תוקדם ספק אם עד לדיון לא ירצה המבקש מרבית העונש שהוטל עליו. בנסיבות אלה אין מנוס מלהעתר לבקשה ולעכב את ביצוע גזר הדין.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד גב' ראב למשיבה. 12.12.84).
ב.ש. 1080/84 - מדינת ישראל נגד מחמוד אבו אבאס
*שחרור בערובה (סמים)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיב תואשם בהחזקת כק"ג וחצי הרואין והפרקליטות ביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערר על כך נתקבל. קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישום נגד המשיב, ואף ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות בתיק ראיות לכאורה מספיקות. כיון שכך צריך היה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. העבירה של החזקת סם בכמות מסחרית היא עבירה חמורה ביותר והיא מצדיקה מעצר עד תום ההליכים ובמיוחד כשמדובר בסם קטלני מסוג הרואין. המשיב הוא בעל עבר פלילי רציני ביותר בעבירות של אלימות וסמים ולאחרונה נדון ל- 13 שנות מאסר בשל שוד מזויין ואחרי שריצה 8 שנות מאסר שוחרר ברשיון כחודש וחצי לפני האירוע נשוא הבקשה הנוכחית. נגד המשיב תלוי גם מאסר על תנאי. לפיכך לא היה מקום להורות על שחרור המשיב ויש לעוצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. רומנוב לעוררת, עו"ד ס. נדשי למשיב. 7.12.84).