ע.א. 343/83 - ד"ר אפרים ליבובסקי ואח' נגד שלמגרף... בע"מ
*הענקת זכות לדייר מוגן להתקין אנטנה למוטרולה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המשיבה היא דיירת מוגנת של המערערים. היא קבלה מביה"ד לשכירות זכות להתקין מזגן אויר שלישי בתוך קיר המושכר המוחזק על ידה וכן אושרה ע"י ביה"ד, לאחר מעשה, התקנת אנטנה על גג הבנין המיועדת לקשר אלחוט (מוטורולה). ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים ובאשר לאנטנה קבע כי אינו רואה מקום לעסוק בשאלה אם התקנת האנטנה זכתה להרשאה לפי חוק התכנון והבניה. הערעור נדחה בכל הנוגע להתקנת מזגן האויר ונתקבל באשר להתקנת האנטנה והתיק הוחזר לביה"ד לדון בשאלה זו.
ב. ככל שהדבר מתייחס להתקנת מיזוג אויר פעל ביה"ד במסגרת סמכותו לפי סעיף 37 לחוק הגנת הדייר. שונה המצב באשר להתקנת האנטנה כי לא ברור לפי החומר מה היה היסוד לפעולתו של ביה"ד לשכירות. סעיף 37(א)(6) לחוק קובע כי ביה"ד רשאי להרשות לדייר התקנת אנטנה כאשר מדובר באנטנה של טלוויזיה או של רדיו ואילו במקרה דנא מדובר כאמור באנטנה לקשר אלחוטי. על כן צריך ביה"ד להתייחס מחדש ובמפורש לשאלה מה היסוד והעילה להחלטתו.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין לעסוק בשאלה אם להתקנת האנטנה נתקבל אישור לפי חוק התכנון והבניה, אך סעיף 38(ד) לחוק קובע מפורשות שביה"ד לא ירשה התקנת אנטנה אלא אם נוכח שההתקנה הותרה גם עפ"י חוק התכנון והבניה. משמע, גם אילו היה מדובר בתורן של טלוויזיה או רדיו, קיומו של רשיון לפי הוראות חוק התכנון והבניה היה בגדר תנאי למתן ההרשאה. לא הובאו ראיות בקשר לשאלה אם נתקיים התנאי הנ"ל. יש להחזיר את הדיון בענין זה לביה"ד לשכירות שידון בנושא כאמור לעיל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יואל רוזנברגרלמערערים עו"ד א. רווה למשיבה. 23.12.84).
ע.א. 252/83 - פקיד שומה פתח תקוה נגד משה גואטה
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה(הערעור נתקבל).
א. במשרדו של המשיב נערכה ביקורת מטעם מס הכנסה ונמצאו 20 שיקים על סכום כולל של 160,000 שקל שנתקבלו יום לפני כן מלקוח. על שניים מהשקים, שפרעונם חל לפני מועד הביקורת, הוצאה קבלה, ואילו על יתר השיקים שהיו דחויים, לא הוצאו קבלות. המערער החליט על כן לפסול את ספרי המשיב לאותה שנה. בערעור קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב פעל בתום לב ובלא כוונה להעלים מס וכי עפ"י הנהוג אצל המשיב התכונן הוא לעשות שני אלה: לרשום בפנקס המתנהל על ידו את דבר קבלת השיקים הדחויים ואכן לאחר הביקורת נערך רישום כאמור; להוציא קבלות לגבי השיקים המאוחרים בתחילת התקופה הדו חודשית בה מגיעים השיקים לפרעון. ביהמ"ש קבע כי בהתנהגותו לא קיים המשיב "רישום שיטתי" כדרישת תקנה 19א' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), וכי אי רישום התקבולים נעשה ללא סיבה מספקת. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את ערעורו של המשיב על החלטת המערער לפסול את ספרי החשבונות לשנה הנדונה ולהחזיר את ההכרעה בשאלת פסילת הספרים לשלב ההשגה, כדי שהמערער יבחון מחדש. אם יש מקום לפסול את הספרים, וזאת תוך התחשבות בקביעת ביהמ"ש שהמשיב לא ביקש להעלים מס. הערעור נתקבל.
ב. סעיף 145 לפקודת מס הכנסה קובע כי נישום שלא רשם תקבול שהוא חייב היה לרשמו "יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום". בענייננו נתקיימו היסודות הנדרשים לכך ופקיד השומה ראה את הפנקסים כבלתי קבילים. בנסיבות הענין לא הצביע המשיב על כל "סיבה מספקת"
לאי הרישום. כל שהוכח הוא שהמשיב פעל בתום לב בלא כוונה להתחמק ממס ובהוכחה זו לא די. מטרת הרישום במועדו אינה רק מניעת השתמטות ממס, אלא גם מניעת התרשלות. תקבול שלא נרשם בלא שהיתה לכך סיבה מספקת, פוגע באמינות הספרים וטעם זה הוא יסוד לפסילתם. עם זאת יש לציין, כי אפילו נפסלו הספרים, אין בכך כדי למנוע הסתייעות בהם לקביעת השומה.
ג. טוען המשיב כי ניהל "רישום שיטתי של שיקים שנתקבלו לפני התאריך הנקוב בהם" ועל כן יצא ידי חובתו כאמור בתקנה 19א' להוראות. אין לקבל טענה זו. רישום שיטתי משמעו, בין השאר, רישום סדיר ושוטף של שיקים ושטרות תכוף לקבלתם. הרישום צריך שיהיה מדוייק ואמין ושתמנע אפשרות של רישומים בדיעבד. בתנאים אלה לא עמד המשיב. הרישום לא נעשה בסמוך לקבלת התקבול ולא על פי סדר קבלת התקבול. הושארו שורות ריקות בין רישום לרישום והרישום לא ציין את מספרי השיקים. די באלה כדי להצביע על כך שהרישום אינו שיטתי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. גורני למערער, עו"ד ג. עמירלמשיב. 27.12.84).
ע.א. 202/84 - אלברט וקנין נגד אמראל וקנין ואח'
*מזונות(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער והמשיבה השניה היו נשואים ונולדה להם בת, המשיבה. בספטמבר 1979 התקיימו הליכים משפטיים בין הבעל ואשתו והליך זה הגיע לסיומו על דרך פשרה שהושגה בהסכם גירושין שקבע כי האשה תקבל 200,000 ל"י תמורת זכויותיה במחציתה של דירה, תמורת כתובתה ומימון מזונות הבת עד גיל 18 שנה. ההסכם כלל התחייבות האשה לשפות את הבעל אם תוגש תביעת מזונות של הבת. עם הסכם הגירושין באו בני הזוג לביה"ד הרבני ולדרישת הדיינים הוסיפו תנייה המחייבת את הבעל לשלם לידי האשה עבור מזונות הילדה 1,500 ל"י לחודש. לא נקבעה הצמדה של הסכום הנ"ל. משך שנתיים ויותר מאז גירושיהם נהגו השניים עפ"י המותנה והבעל אף שילם לאשה יותר מאשר 1,500 ל"י עבור מזונות הבת, אך לא את מלוא השחיקה של הסכום הנדון. ב- 1982 הגישה הבת תביעה למזונותיה וביהמ"ש פסק מזונות שכללו הוצאות לדיור, כלכלה, ביגוד וחנוך בסך כולל של 7,600 שקלים לפי ערכם ביום 14.6.82. כן קבע ביהמ"ש כי קצבאות המוסד לביטוח לאומי תקבל האם. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. לענין הדיור ביקש הבעל להביא ראיות נוספות כדי להראות כי בינתיים רכשה האשה את הדירה בה התגוררה ועל כן אינה משלמת שכר דירה וצריך להפחית את סכום החיוב לדיור. ביהמ"ש העליון קבע כי אם נכונים הדברים יכול האב לפנות לביהמ"ש ולבקש שינוי פסה"ד עקב שינוי בנסיבות. אשר לטענה כי דמי המזונות שנפסקו הם על דרך השערה של השופט שאין לה ביסוס בחומר הראיות - אכן נפסק שאין ביהמ"ש קובע את סכום המזונות על סמך השערות, הערכות וטביעת עין בלבד, אולם כאן היו מצויות בפני ביהמ"ש ראיות הן לגבי הצרכים החיוניים של הילדה והן באשר להשתכרות האב והאם, וכאשר מצויות ראיות כאלה, אפילו אין הן שלמות ומפורטות ומבוססות לפרטי פרטיהן, יכול השופט להעזר בהן ובאומדנותו כדי לגבש את פסיקתו.
ג. אשר לשיפוי האב בגין תביעת הבת - נפסק לא אחת כי הסכם שיפוי יקויים רק אם לא יפגע הדבר בטובתו וברווחתו של הילד. הסכם השיפוי אמנם אינו נחשב כבטל אך חובת השיפוי ע"י האשה נדחית עד שתעשיר או עד שהילדים יגדלו ושוב לא תהיה חובתה לזונם. בענייננו אין הכנסת האם מאפשרת לה להשתתף בהוצאות מזונות הילדה.
ד. צודק הבעל בטענתו לענין קצבת הילדים של הביטוח הלאומי. למזונות שנפסקו. כאשר סכום המזונות שנפסק חופף את כל צרכיו של הזכאי למזונות יש להפחית מסכום זה את קצבת הביטוח הלאומי. בנסיבות המקרה שלפנינו צריך היה להפחית את קצבת הביטוח הלאומי מסכום המזונות שכן מתוך פסה"ד עולה שביהמ"ש קבע את סכום המזונות המתייחס לכל צרכי הילדה ואף הוסיף סעיף של שונות המתייחס להוצאות נוספות על ההוצאות היום יומיות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד רמי יובללמערער, עו"ד פלצור למשיבים. 13.12.84).
ע.א. 244/83 - יהונתן לב נגד ליאת לב ואח'
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נתקבל).
א. המשיבה השלישית (להלן: האם) הנה גרושתו של המערער והמשיבים האחרים הם שני ילדיהם הקטינים של בעלי הדין. בעת מתן הגט הסכימו הצדדים כי לביה"ד הרבני תהיה סמכות בכל הנוגע להחזקת הילדים ונקבע אז ע"י ביה"ד כי הילדים יהיו בחזקת האב. למעשה הילדים נמצאים עם האם. זו הגישה תביעה למזונות נגד המערער וכן הגישה לביהמ"ש תביעה להחזקת הקטינים, בציינה כי האב לא נותן להם להכנס לביתו. ביהמ"ש המחוזי קבע את המועד לדיון בציינו כי באותו מועד ידון בבת אחת בכל התביעות ההדדיות כולל טענת הבעל שאין סמכות לביהמ"ש.
ב. הצדדים הביאו ראיותיהם והגישו סיכומיהם וב"כ הבעל טען בין היתר כי אין סמכות לביהמ"ש המחוזי לדון בענין החזקת הקטינים כשם שאינו מוסמך לדון בתביעת המזונות וכי הסמכות היא לבית הדין הרבני. המשיבה בסיכומיה טענה שיש סמכות לביהמ"ש וביקשה לחייב את האב בתשלום מזונות וכן לקבוע כי הילדים יהיו במשמורתה. בפסק דינו פרט השופט את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים אך נעלם ממנו עניינו של התיק הדן בהחזקת הילדים. ביהמ"ש ציין בפסק דינו כי אין בפניו תביעה להחזקת ילדים אלא לתביעת מזונות ולכן הוא פטור מלדון בשאלה אם ביהמ"ש מוסמך לדון בהחזקת הילדים או שהסמכות היא ייחודית לביה"ד הרבני.
ג. אשר למזונות, ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לו סמכות לדון בענין המזונות וציין כי הקטינים לא צייתו לפס"ד ביה"ד הרבני כי יהיו אצל אביהם וכיוון שכך מוטלת החובה לזון את הקטינים על האם שבמחיצתה נמצאים הילדים ואילו האב יהא חייב להשלים את החלק במזונות שהאם אינה מסוגלת לשאת בו. בסיכום דבריו קבע ביהמ"ש כי האם עוסקת בעסקים פיננסיים שונים שאת פרטיהם המדוייקים היא מעלימה מביהמ"ש ובנסיבות אלה הוא פוסק לפי אומדן ומחייב את האב להשתתף במזונות שני הילדים בסכום של 5,000 שקלים לחודש צמוד למדד מיום 15.2.83.
ד. יומיים לאחר מתן פסה"ד נתן ביהמ"ש החלטה בתיק החזקת הילדים בציינו כי קיומו של התיק נעלם ממנו בעת שכתב את פסה"ד הנ"ל ובמידה שאחד הצדדים מעונין בקיום הדיון בתיק זה יפנה לביהמ"ש תוך 45 יום שאם לא כן ימחק התיק. הצדדים לא פנו לביהמ"ש והתיק נמחק. האב הגיש ערעור על חיובו במזונות הקטינים שאינם ממלאים את פסה"ד של ביה"ד הרבני שעליהם להיות אצלו ואילו המשיבים הגישו ערעור שכנגד כשאחד הנימוקים הוא כי ביהמ"ש לא נעתר לתביעת המשיבים בענין החזקת הילדים וכי הסמכות לדון בענין זה נתונה לו. ערעורו של הבעל נדחה ושל האשה נתקבל.
ה. די בנימוק הנ"ל של המשיבים כדי לקבל את ערעורם שכנגד ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיפסוק בתביעה להחזקת הקטינים, וממילא יהא עליו לדון שנית בענין גובה המזונות אם יחליט שהחזקת הקטינים תהיה בידי המשיבה, שהרי אז ישמט הבסיס לפסק הדין. אפשר וביהמ"ש העליון יכול היה להכריע כבר בשאלת סמכותו של
ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעה להחזקת הקטינים, ואולם כיוון שקיים טעם נוסף לקבלת הערעור שכנגד והחזרת התיק לביהמ"ש המחוזי וממילא יוחזר התיק אליו תידון בפניו גם שאלת הסמכות לענין החזקת הילדים.
ו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי בסמכותו לדון בתביעת המזונות, שכן אפילו הסכימו בעלי הדין בהסכם הגירושין לסמכות ביה"ד הרבני לפסוק מזונות לקטינים, אין הסכמה זאת מחייבת את הקטינים שלא היו צד להסכם.
ז. משקבע ביה"ד כי המשיבים יהיו אצל המערער הרי שבסרובם לעשות כן יש לראותם כמרדנים, אך במקרה כזה הפטור של האב ממזונותיהם אינו החלטי, אלא יש לפסוק מזונות בהתחשב ביכולת של האם להחזיקם. על כן אין ממש בטענת המערער כי בכל מקרה יש לפטרו כליל ממזונות הקטינים המרדנים. אם המחזיק אינו מסוגל לפרנס אותם על ההורה השני להשלים את מחסורם עפ"י דיני הצדקה. בבואו על כן לקבוע את יכולתה של המשיבה ציין ביהמ"ש כי המשיבה עוסקת בעסקים שונים, ובקביעת זו לא באה לידי ביטוי העובדה שהמשיבה הוכרזה כפושטת רגל אם כי לטענת המערער יש בידיה כספים מרובים. בהכרזתה כפושטת רגל וכשהקנין בנכסיו של פושט רגל עובר לנאמן יש כדי לסתור, לפחות לכאורה, את הקביעה בדבר יכולתה הכספית של המשיבה. משלא שקל ביהמ"ש את הכרזת המשיבה כפושטת רגל נשמט הבסיס שעל פיו נקבע גובה השתתפותו של המערער במזונות ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש שידון בשאלה זו מחדש.
ח. בשולי הדברים יש לציין כי אין ממש בטענת המערער שהמשיבה כפושטת רגל לא היתה רשאית לצרף שמה בערעור וכי לכן יש לדחות על הסף את הערעור שכנגד. הקטינים הם בעלי הדין של המערער והמשיבה מייצגת אותם כאפוטרופוס ואין כל מניעה שתעשה כן על אף צו פשיטת הרגל שאינו הופך אותה לפסולת דין.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. 6.12.84).
ע.פ. 201/84 - מאיר סקיא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה תעודת חסיון(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערער הורשע בששה אישומים שהוגשו נגדו ונדון ל- 40 חודשים מאסר בפועל ו- 26 חודשים מאסר על תנאי. הוא ערער על הרשעתו בחמישה אישומים, ערעורו נתקבל בגין הרשעה באישום אחד של החזקת סמים והעונש הופחת ל- 36 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי.
ב. אישום אחד התייחס לכך שהמערער רכש מכונית ומכרה לאחיו, לאחר מכן הודיע למשטרה שמכוניתו נגנבה ומשנתגלתה המכונית והיתה מפורקת עד היסוד, רכש המערער את השילדה מחברת הביטוח בעוד שאחיו קיבל מהחברה את דמי שוויה של המכונית בניכוי מחיר השילדה. התברר כי חלקים מהמכונית הגנובה כבר היו ברשותו של המערער, ששיפץ אותה לאחר מכן, כאשר פנה לחברת הביטוח ורכש את המכונית. כשהציע לחברת הביטוח לקנות את השילדה לא גילה לה כי חלקים שנגנבו מהמכונית נמצאו ברשותו. בהתנהגות זו יש לראות טענת עובדה שאינה אמת ובכך גרם כי חברת הביטוח תפצה את אחיו במלוא הנזק למכונית בצאתה מההנחה כי החלקים של המכונית לא נמצאו. לפיכך עבר המערער את העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות שכן אין נפקא מינא אם "הדבר" נתקבל בשביל עושה המעשה או בשביל אחר.
ג. האישום השני מתייחס גם הוא למכונית, בה חזרו על עצמם הפרטים הנ"ל אלא שהפעם רוכש המכונית היה אחר ולא המערער. גם באשר למכונית זו היו ראיות מספיקות. הוא הדין באשר לאישום השלישי הנוגע לרכישת שילדת מכונית כאמור,
ובמכונית זו ששופצה הורכב "חלק יסודי" שהוצא ממכונית אחרת שנגנבה מבעליה. הימצאות החלק במכונית נתגלתה ע"י מומחה ממעבדות המשטרה עפ"י סימן זיהוי של יצרן המכונית של אותו חלק. המומחה לא גילה בחוות דעתו מהו "החלק היסודי" האמור ובעת חקירתו הומצאה לביהמ"ש תעודת חסיון של שר הפנים כי זהות החלק שעליו נמצא סימן הזיהוי הוא חסוי באשר גילויו עלול לפגוע ביעילות פעולותיה של המשטרה, כי אם ידעו הגנבים מהו החלק שעליו נמצא סימן הזיהוי הסודי יטשטשו להבא את הסימן במכוניות אחרות. ביהמ"ש נעתר לבקשת התביעה ולא נתן לחקור בדבר החלק היסודי האמור ובכך אין להתערב. חסיונה של הראיה במקרה דנן לא הפחיתה מיכולתו של המערער להתגונן כראוי. החלקים שנגנבו מהמכונית האחרת ושהורכבו בידי המערער בשילדה הנדונה, כללו מכסה מנוע, דלתות, מושבים, גלגלים ומאיידים. על חלקים כאלה לא ניתן לומר כי הם מסוג הפריטים שאין אדם זוכר היכן רכש אותם וכאן טען המערער שאינו זוכר היכן רכש את החלקים. מכאן שגם אם זהותו של "החלק היסודי" הועלמה מידיעת המערער בתוקף תעודת החסיון, לא מנע הדבר ממנו להוכיח רכישה כשרה של כל אחד מהפריטים האחרים. המערער הורשע גם באישום של החזקות סמים במספר מקרים ובענין זה החליט ביהמ"ש העליון לזכותו מאחד המקרים של החזקת הסמים.
ד. באישום אחר הואשם המערער בקבלת דבר במרמה בכך שהתלונן במשטרה כי דירתו נפרצה ונגנבו ממנה טובין שונים ובכללם מערכת סטריאופונית ולאחר מכן פנה לחברת הביטוח והצהיר שהמערכת הסטריאופונית נגנבה בהתפרצות. כל זאת, נאמר בכתב האישום, כאשר המערער ידע כי "כלל לא היתה מערכת כזו בדירה שנפרצה". אין עוד חולק כי המערכת הסטריאופונית היתה בדירה כפי שהעיד סוכן הביטוח שביטח את תכולת הדירה, וביהמ"ש לא הרשיע את המערער בשל הצהרה כוזבת כי המערכת נגנבה, אלא בכך כי המערער ידע שחברת הביטוח מסרבת לשלם את הפיצוי ללא קבלה שלפיה קנה את המערכת, ולשם כך "יצר" הנאשם את הקבלה. אין פגם בכך שהמערער הורשע על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, שכן ביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו.
ה. אשר לעונש - אין העונש שהוטל על המערער חמור יתר על המידה. העובדה שעובד חברת "הסורקים" שהורשע יחד עם המערער נדון למאסר על תנאי בלבד וקנס כספי אינה מצדיקה התערבות בעניינו של המערער. הרשעת אותו עובד באה בעקבות הודייה עקב עיסקת טעון עם התביעה, ומן המפורסמות שהודיית נאשם מהווה סיבה מקילה. יתירה מזו, העובדות שעל פיהן הורשע אותו עובד שונות מאלה של המערער. אותו עובד לא הורשע בעבירות סמים, החזקת רכוש גנוב, הכשלת הליכי חקירה והדחה בחקירה כפי שהורשע בהן המערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד מ. נחשון וש. נחשון למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 25.11.84).
ע.פ. 258/84 - עזרא שמביק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בכך שפתח בבנק המזרחי ברמלה חשבון עו"ש והציג עצמו בפני הפקידה לא בשמו הוא אלא בשם יוסף משיח, חתם על המסמכים בשם יוסף משיח והזדהה בתעודת זהות הנושאת שם זה. לאמר שפתח את החשבון הפקיד שיק של כ- 17,000 שקלים שהיה שיק גנוב וימים מספר לאחר מכן נמשך מאותו חשבון סכום של 15,000 שקלים בשיק פנימי הנושא חתימה המתיימרת להיות חתימתו של יוסף משיח. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של קבלת שיק גנוב, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות זיוף מסמך ושימוש במסמך מזוייף.
המערער הורשע בפרשה גם אחרת שלפיה ביום 22.6.83 אחה"צ נכנס לאטליז בהר טוב וביקש לקנות מוצרי בשר עדנים בשווי של 4,700 שקלים. את התשלום ביקש לבצע באמצעות כרטיס אשראי הנושא את שמו של יוסף משיח. הקופאי עמד לקבל אמצעי תשלום זה, אך עובד אחר הבחין כי כרטיס האשראי הוא על שמו של משיח בעוד העובד מכיר את המערער בשמו האמיתי. בגין פרשה זו הורשע המערער בעבירות של קבלת תעודת זיהוי וכרטיס ויזה גנובים בידיעה שהם גנובים ונסיון לקבל דבר במרמה. הערעור על ההרשעה נדחה.
ב. ההרשעה בענין האטליז מושתתת על עדות ברורה ואמינה של עובד האטליז שהכיר את המערער כמי שערך קניות באותו איטליז בהזדמנויות קודמות ואף ידע לנקוב בשמו. המערער הכחיש כל קשר עם האטליז ולטענתו הצליח להוכיח כי ביום 22.6.83 היה במקום אחר. טוען הסניגור כי הזיהוי לא היה מספיק וכי משהצליח המערער להוכיח את האליבי ליום 22.6.83 לא ניתן היה להרשיעו בביצוע המעשה ביום אחר, היינו ביום 23.6.83 או 24.6.83. אין לטענות אלה יסוד בנסיבות המקרה. הזיהוי של עובד האטליז הוא זיהוי החלטי, ואשר למועד הארוע, גם בכתב האישום עצמו נאמר כי המקרה קרה "ב- 22.6.83 בשעה 15.00 או בסמוך לכך" ואין לתפוס את התביעה לגירסה דווקנית באשר ליום 22.6.83. ניתן גם הסבר מניח את הדעת כיצד שוחזר הארוע והוצב ביום זה. אולם, מעבר לכך, המערער הכחיש לחלוטין כל קשר בינו לבין האטליז ולדבריו לא היה בו מיום הוולדו ועד יום הדיון. משזוהי עמדתו מאבד המועד המוגדר של יום העבירה מחשיבותו.
ג. אשר לעבירות של פתיחת החשבון בבנק - ההרשעה התבססה על ראיות מהימנות באשר לזיהוי המערער, חוות דעת בענין החתימות של המערער וכן טענת האליבי שנטענה ע"י המערער בקשר למקום בו היה במועדים הרלבנטיים הופרכה לחלוטין והיא מחזקת חיזוק של ממש את ראיות התביעה. במסמכים שנגנבו מיוסף משיח, תעודת הזיהוי וכרטיס אשראי, נעשה שימוש בשתי הפרשיות. מאחר ובמקרה האטליז הוכח בוודאות השימוש בכרטיס האשראי שנגנב כאמור, הרי עובדה זו משתלבת במסכת הראיות הנסיבתיות המבססת מעבר לספק סביר את ההרשעה גם באישום בענין הבנק. (בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד אמסטר למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 20.11.84).
בג"צ 754/83 - כריסטופר רנקין ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה להתאזרחות על יסוד נישואין פיקטיביים לישראלית(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותרים, אזרחי ארה"ב, ביקשו לשחק כדורסל בישראל ועפ"י תקנון אגוד הכדורסל בישראל רשאית קבוצת כדורסל לשתף בשורותית רק שחקנים בעלי אזרחות ישראלית. העותרים עברו הליכי גיור בארה"ב, אך גיור זה לא הוכר בישראל ואין העותרים מלינים על כך. משנכשל נסיונם לזכות באזרחות בדרך זו נסעו העותרים לקפריסין ונישאו לנשים יהודיות פנויות בעלות אזרחות ישראלית. הם קיבלו שם תעודות נישואין. אין עוד מחלוקת כי מיד לאחר סיום טקס הנישואין בקפריסין, נותק הקשר בין העותרים לבין הנשים וכי הנישואין היו פיקטיביים גרידא, לצרכי רכישת האזרחות הישראלית כאשר שבו העותרים לישראל הודע להם כי בשל הפיקטיביות שבנישואין מסרב שר הפנים להעניק להם אזרחות. העותרים טוענים שלוש טענות: כי עם נשואיהם רכשו אזרחות ישראלית ללא כל צורך בשיקול דעת מינהלי ועפ"י בקשתם בלבד וזאת מכח הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות אפילו נתונה התאזרחותם לשיקול דעתו של שר הפנים הרי שיקול דעתו בעניינם הוא פסול, מה גם שיש בו כדי להפלותם לעומת אחרים שהתאזרחותם בנסיבות דומות אושרה; עפ"י הוראות חוק האזרחות
"עולה" לפי חוק השבות נעשה לאזרח ישראלי מכוח חוק השבות וזכות זו נתונה גם לבן זוג של יהודי. ב"כ המדינה השיב על כך כי התאזרחות מכח נישואין אינה אוטומטית אלא מחייבת שיקול דעת של שר הפנים, כי שיקול דעתו של שר הפנים היה כדין וכי הטענה בדבר חוק השבות טרם נשקלה שכן הועלתה רק בעתירה ופתוחה הדרך לעותרים לפנות לשר הפנים. ההתנגדות לצו על תנאי נתקבלה.
ב. אזרחות ישראלית נקנית אך על פי הוראות חוק האזרחות ואחת הדרכים היא מכח התאזרחות וזו מחייבת, לפי סעיף 5(א), תנאים מסויימים שעליהם להתמלא. סעיף 7 בחוק קובע כי בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי ונתקיימו בו התנאים שדורש חוק האזרחות יכול השני לקבל אזרחות ישראלית אף אם לא נתקיימו בו התנאים שדורש החוק. אין בכוחה של הוראת סעיף 7 לחוק האזרחות לבטל את הצורך בשיקול דעתו של שר הפנים עפ"י סעיף 5(ב) לחוק האזרחות בן זוג יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות גם אם לא נתקיימו בו התנאים המיוחדים הקבועים בסעיף 5(א), אך הוא יכול לקבל אזרחות ישראלית רק אם ביקש זאת ושר הפנים "ראה זאת לנכון" היינו שהדבר נתון לשיקול דעתו.
ג. בענייננו סרב שר הפנים לבקשת ההתאזרחות לאור האופי הפיקטיבי של הנשואין ואין לומר ששיקול דעת זה הוא פסול. הענקת האזרחות היא מעשה בעל חשיבות רבה, יש בה להטיל חובות על האזרח ועל המדינה ביחסי החוץ שלה, האזרחות מקפלת בתוכה נאמנות והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה. מצב דברים זה מחייב כי מעשה ההתאזרחות יעשה בלב שלם ומתוך נכונות להשתלב במרקם חייה של המדינה. קיימת נכונות להגמיש במידה ניכרת את הדרישות כאשר בן זוג של אזרח מבקש להתאזרח, אך לא כשמדובר בבן זוג שנישא בנישואין פיקטיביים.
ד. אשר לטענת ההפלייה - מציינים המשיבים כי היתה פירצה ולאחר שנתגלתה מבקשים הם שלא להמשיך במצב פסול זה. שיקול זה הוא כשר. טענת הפלייה אינה עומדת אם הרשות השלטונית מודה בתום לב בטעותה ומבקשת כדין לתקן את דרכיה. אשר לטענת העותרים בדבר חוק השבות - זו עלתה רק בבג"צ והמשיבים לא נתנו דעתם עליה ועל כן אין להתייחס לשאלה זו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עוה"ד- א. בן ארי וא. רצון לעותרים, עו"ד ר.יאראק למשיבים. 16.11.84).
בג"צ 102/84 - בטון איכות בע"מ נגד רשות הרישוי לתל אביב
*סרוב לתת רשיון להקמת מפעל העשוי לגרום למטרד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים איתרו מגרש באיזור התעשיה ברמת החייל בתל אביב וקבלו חוות דעת של אגף ההנדסה בדבר התאמת המגרש להקמת עסק של הכנת בטון והובלתו. בגלל טעות של הרשויות המינהליות לא נתבקשה חוות דעת משרד הבריאות וניתן לעותרים היתר בניה ללא בדיקת ההיבטים האקולוגיים הקשורים בנושא. כשהם מצויידים בהיתר הבניה פנו העותרים למנהל האגף לרישוי עסקים וזה העביר את בקשתם למשרד הבריאות. הלה קבע שאין להעניק רשיון לעסק מאחר והוא עלול לגרום למטרדים סביבתיים. לאחר הדיון הראשון בפני בג"צ הוחלט למנות מומחה יחיד וזה נתן חוות דעת שעיקרה כי הפעלת עסק העותרים עשויה לשמש מטרד שתוצאותיו המזיקות ניתן להקטין ע"י נקיטת אמצעי מניעה מספיקים וכי באיזור התעשיה של רמת החייל קיימים מקורות זיהום רציניים והתוספת העשויה לבוא ממפעל העותרים יכולה לגרום להחמרת המצב אף אם המפעל יפלוט כמויות קטנות יחסית של חלקיקים ואבק. המומחה קובע עוד שידוע לו מנסיונו ממפעלים דומים אחרים בארץ כי הם גורמים למטרדי סביבה למרות כל אמצעי הזהירות. על יסוד חוות דעת זו החליט ראש עירית תל אביב לקיים את החלטתו הקודמת ולדחות את בקשת העותרים לקבלת רשיון. עמדתו זו של ראש העיר נתקבלה על דעתו של בג"צ.
אפילו נכונות טענות העותרים ככל שהן נוגעות למפעלם, היינו שניתן לנקוט אמצעים מספיקים וכדומה, עדיין נותר השיקול של המטרדים שהמפעל עשוי לגרום בנוסף ובמצטבר למטרדים שהמפעלים הקיימים כבר גורמים לתושבי האזור, ולפיכך מחייבים שיקולים של איכות הסביבה שלא ינתן רשיון למפעל נוסף שיהיה בו משום "הקש ששבר את גבו של הגמל".
(בפני השופטים: ש. לוין בך, גב' נתניהו. עו"ד טויסטר לעותרים, עו"ד נ. קונשטוק למשיבה. 7.10.84).
בג"צ 655/83 - נואמה יוסף נגד משרד החקלאות ואח'
*שחיטת בקר בשכם והובלתו לתל אביב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בשעתו ביצעו עבור העותר שחיטת כבשים בבית המטבחיים בשכם והיה לו הסדר עם הגורמים המופקדים על הפיקוח הוטרינרי בתל אביב שלפיו הובל הבשר במכונית קרור משכם לתל אביב ועבר בדיקה וטרינרית נוספת בחנות של העותר בתל אביב. החל מספטמבר 1981 נאסר ע"י הרשויות המופקדות על פיקוח תברואתי להביא בשר משכם לתל אביב ועתירת העותר נדחתה.
האיסור הוטל כבר בספטמבר 1981 והעתירה הוגשה באוקטובר 1983 ובכך בלבד עילה לדחיית העתירה מחמת שיהוי. ברם, גם לגופו של ענין אין בעתירה ממש. עפ"י תקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות) נקבעו הסדרי פקוח על השחיטה ונקבעו דרכי סימון של בשר בהמה שנשמטה בבית מטבחיים. התוספת לתקנות מביאה רשימה ממצה של בתי מטבחיים לצורך זה ובית המטבחיים בשכם אינו כלול בתוספת האמורה. יש גם איסור של מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון על העברת תוצרת חקלאית מאיזור יהודה ושומרון לישראל ותוצרת חקלאית כוללת גם בעלי חיים ובשר בעלי חיים. כך שהעותר נמצא מול מערכת איסורים שאינו יכול להתגבר עליה.
דעתו של העותר אינה נוחה ממערכת האיסורים והוא מבקש כי יחול שינוי בהסדרים החוקיים כדי להתאימם לצרכיו, אך בקשה זו אין לקבלה. העובדה שפלוני נוח לו לבצע שחיטה במקום אלמוני אין בה כדי לחייב את השלטונות להעניק מעמד חוקי ומוכר למקום השחיטה האמור עם כל הכרוך בכך מבחינת החיובים המוטלים על הרשויות אין גם לקבל את טענת העותר כי יש בידיו הבטחה שלטונית שבית המטבחיים בשכם יוכר לצורך התקנות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מאיר קטן לעותר, עו"ד צור למשרד החקלאות, עו"ד ניצה קונשטוק לעירית תל אביב. 15.10.84).
בג"צ 526/84 - שולמית אבוקסיס נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*דחיית עתירה עקב שיהוי (העתירה נדחתה).
העתירה מתייחסת לפסק דין ביה"ד הארצי שניתן ביום 24.7.83 כשהפניה לבג"צ באה ביום 11.9.84 והטענה שהועלתה היא כי נפלה טעות בעובדות ששימשו יסוד להחלטת ביה"ד הארצי לעבודה. הבקשה למתן צו על תנאי נדחתה. אין לדון בענין שלגביו היה שיהוי של למעלה משנה וזאת בלי קשר לשאלה אם יש הצדקה לדיון בענין לגופו. פרקליטה של העותרת העיר כי השיהוי נובע מכך שהענין בהגשת העתירה הוא עניינו של האגוד המקצועי ולא של העותרת דווקא, אך נימוק כאמור אין בו כדי לשנות את אמות המידה המיושמות במקרה של שיהוי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, חלימה. עו"ד ש. טננבוים לעותרת, עו"ד בן טובים למשיבים. 19.12.84).
בשג"צ 118+125/84 - סמיר אג'נסיס ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*בקשה לכוף ציות לפס"ד עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש (בקשה לכוף ציות לפסק דין - הבקשה נדחתה).
העותרים הגישו בשעתו עתירה נגד המשיבים בענין יבוא מכוניות לאזורים מסויימים ובפשרה שקיבלה תוקף של פס"ד
נקבע כי המשיבים יטפלו בחריצות בבקשותיהם של העותרים לרשיונות. הצו ניתן ביום 12.9.84, הבקשות לרשיונות הוגשו ביום 19.9.84 ולטענת העותרים אין המשיבים מטפלים בחריצות בבקשותיהם ולפיכך מבקשים הם לכוף את הציות לפסק הדין עפ"י סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. הבקשה נדחתה. כשבועיים לאמר הגשת הבקשות פורסם צו האוסר יבוא מכוניות ומכיון שכך אין לכוף על המשיבים עתה לתת את הרשיונות המבוקשים. אשר לטענת העותרים כי אילו טיפלו בבקשותיהם באופן מזורז יכלו לקבל את הרשיונות לפני שנכנס הצו לתוקפו - גם אם נכון הדבר, הרי פקודת בזיון ביהמ"ש צופה פני העתיד וככל שיש חשיבות להתנהגות בעל דין בעבר, דרוש הדבר על מנת לנקוט עמדה לגבי יעילות הצו שינתן, אם ינתן, לגבי העתיד. בענייננו גם אם יזדרזו המשיבים אין ביכולתם לעשות דבר משום האיסור שבצו וכידוע אין כופים ביצוע מעשה שאין בכוחו של אדם לקיימו או לבצעו מחמת איסור שבחוק.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. עוה"ד שלמה ואריה תוסיה כהן לעותרים, עו"ד אלי בן טובים למשיבים. 22.10.84).
בג"צ 690/83 - רחל ומאירה שר נגד שר הפנים ואח'
*הפקעת מקרקעין ע"י עיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
הועדה המקומית לתכנון בהרצליה הכינה תוכנית שלפיה הופקע חלק מחלקתן של העותרות במסגרת הפקעות כלליות באותו גוש. לאחר מכן הוכנה תוכנית חדשה, נקודתית, שהתייחסה לחלקת העותרות לבדן ולפי תוכנית זו הופקע עוד חלק מהחלקה כך שבסה"כ הופקעו מחלקת העותרות %40, שיעור הפקעה שאינו קיים באף אחת מהחלקות הסמוכות. עתירת העותרות נגד התוכנית הנקודתית נדחתה.
טענת המשיבים היא שהתכנית הוכנה לצרכים ציבוריים חיוניים. אין הם מתכחשים לעובדה שסך אחוזי ההפקעה בחלקות הסמוכות נמוך משל החלקות של העותרות, אך לטענתם שיקולים ענייניים עמדו לנגד עיני הרשויות. ניתן להבין ללבם של העותרים שמבחינתם נראה להם שהם קופחו לעומת החלקות הסמוכות, אך השאלה המשפטית היא אם דבק בהחלטת הרשויות פגם של אי חוקיות או של שיקול פסול והתשובה לכך היא שלילית. אין בג"צ יושב בערעור על החלטת ועדות התכנון גם אם הללו בחרו לפעול על יסוד חלופה שלדעת בג"צ היא פחות טובה מחלופות אחרות, אין עילה להתערבות בג"צ ובלבד ששיקול הדעת מצוי בתחום הסבירות, העובדה שמדובר "בתכנון נקודתי" אין די בה, כשהיא לעצמה, להצדיק התערבות בג"צ כאשר צרכי הציבור מחייבים תכנון כזה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. רוטנברג לעותרות, עוה"ד א. בן טובים וע. טויסטר למשיבים. 14.11.84).
ב.ש. 1078/84 - יוספה שמואלי נגד נאוף ג'יפאלי
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקשת איחרה ביום אחד את המועד להגשת ערעור כשהתקופה היא 45 יום. ב"כ המבקשת טען כי האיחור נבע מטעות בספירת ימי החודש. עוה"ד סבר כי באותו חודש היו 30 ימים ולפיכך היום ה- 45 בחודש השני מסתיים יום יותר מאוחר בעוד שלמעשה החודש הרלבנטי היה של 31 ימים כך שהמועד נסתיים יום קודם. הבקשה להערכת מועד נתקבלה.
הלכה פסוקה היא כי בדרך כלל טעות של עו"ד אינה משמשת טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. עם זאת, באשר לאיחור של יום אחד כתוצאה מטעות בספירת ימי החודש נפסק כי טעות מעין זו יכולה לשמש טעם מיוחד. אין לסטות במקרה דנן מההלכה האמורה. אין נפקא מינה בכך כי ההלכה האמורה נפסקה כאשר המועד להגשת ערעור היה 30 יום ועכשיו הוארך ל- 45 יום. כן אין לשנות את ההלכה מן הטעם
שהמבקשים דחו את הגשת הערעור עד היום האחרון ובכך הסתבכו בטעות. עו"ד רשאי לנצל את המועד העומד לרשותו להגשת הליך לביהמ"ש עד תומו, כמובן עם כל הסיכונים הנובעים מכך. סיכומו של דבר המבקשת הראתה בטענתה טעם מיוחד ולפיכך יש להאריך את המועד. (החלטה דומה ניתנה גם בב"ש 1127/84 מאותם נימוקים).
(בפני: הרשם ברטוב. 16.1.85).
ב.ש. 1147/84 - מאיר מתתיהו נגד מוחמד מוסא תיג'אזי
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
מדובר בערבון שנקבע בשנת 1982, ההודעה על קביעת הערבון הומצאה לב"כ המערער ואולם הערבון לא הופקד במועד. המערער טוען כי בתקופה האמורה נפרד מאשתו וזו העלימה ממנו את ההודעה של פרקליטו בדבר הצורך להפקיד הערבון. הבקשה להארכת מועד נדחתה. המערער היה מיוצג ועדיין מיוצג ע"י עו"ד וההודעות הומצאו כדין לעורך דינו. למעלה משנתיים לא מצא המערער לנכון להגיש בקשה להארכת המועד ועשה כן רק לאחר שהערעור נרשם לדחייה. אין בטיעוניו של המבקש הסבר מתקבל על הדעת שיצדיק את האיחור ולכן יש לדחות את הבקשה ויחד עם זאת גם את הערעור.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד ע. חרלפ למערער, עו"ד צ. הילר למשיב. 2.1.85).
ע.א. 211/83 - יוסף בראונשטיין ואח' נגד פרדיננד בראונשטיין ואח'
*פירוש סעיף בצוואה (הערעור נתקבל).
המנוחה ז'ולייט לם נפטרה באוגוסט 1982. כחדשיים לפני כן ערכה צוואה בה קבעה את יורשיה "אחי פרדיננד בראונשטיין; בת אחי ג'ורג'ט; בת אחי סטלה זיו אל; יוסף בראונשטיין; חנן בראונשטיין". והוסיפה כי "אם... אחי פרדיננד לא יהיה עוד בחיים בעת פטירתי או לא יהיה בארץ בעת פטירתי, יחולק החלק שהיה מיועד עבורו בין שאר היורשים בחלקים שווים. במקרה זה יעזור לו כל אחד לפי רצונו ויכולתו". פרדיננד הנ"ל (המשיב) מתגורר ברומניה וביום פטירת המנוחה לא היה בארץ. הוא ביקר בארץ לפני כן והגיע ארצה מספר חדשים אחרי הפטירה, בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי. השאלה היתה אם יש לכלול את המשיב בין היורשים למרות שלא היה בארץ ביום הפטירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הסייג שנקבע בצוואה, סיבתו בכך שהמשיב אינו מתגורר במקום בו יש שליטה חפשית בכספי הירושה וכי מנוסח הדברים עלה שהמנוחה לא רצתה להדיח אותו מן הירושה. עיקרו של דבר, לדעת ביהמ"ש המחוזי, אילו היה בארץ היה זוכה ואין לגרוע חלקו בשל כך שאיחר להגיע לארץ ובשל כך שישוב לרומניה. הערעור נתקבל.
ההוראה בצוואה שלפיה הותנתה הקביעה של המשיב כיורש בשהותו בארץ במועד מסויים היתה הוראה תקפה, שהרי תאמה את האמור בסעיף 43(א) לחוק הירושה. סעיף 54(א) לחוק קובע לענין פירוש צוואה כי מפרשים אותה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות אם אינה משתמעת מתוכה. מנוסח הדברים שהובאו בצוואה עולה כי עקרונית רצתה המנוחה לכלול את אחיה בין היורשים כפוף לתנאים כאמור. לא היתה כאן כוונה לבקש נוכחות ליד מיטת חוליה של המנוחה או בקירבתה במועד פטירתה וגם השהות בחוץ לארץ כשלעצמה לא הפריעה למנוחה. כאשר התייחסה בדבריה לאי המצאותו של המשיב בארץ, התכוונה להמשך שהותו במקום בו היה תושב במועד בו ערכה את הצוואה. לו התכוונה המורישה לכך שדי בביקור זמני ותיירותי של אחיה בארץ, כדי לזכות בירושה, לא היתה קובעת את התנאי בנוסחו הנ"ל, שהרי ידעה ביום עריכת הצוואה כי ביקר בארץ וכי לא יהיה לו קושי להגיע לביקור נוסף אם זה יהיה התנאי לקבלת מנתו. יש לפרש את דברי הצוואה על פי
נוסחם וכפשוטם ואין לסטות מן הכתוב ולפרש את המלים "יהיה בארץ בעת פטירתי", ככוללות גם בקור זמני בארץ אחרי הפטירה. לפיכך יש לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיב אינו יורש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גולדברג. ההחלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י.א. הגר למערערים, עו"ד י.ל. אשכנזי למשיב. 27.12.84).
ע.א. 228/83 חברת מלוני בע"מ נגד אונרס...בע"מ
*פירוש חוזה ונסיבות הפרתו וביטולו (הערעור נתקבל).
בין המשיבה, סוכנות נסיעות אנגלית, לבין המערערת, חברה שבבעלותה מלון באילת, נכרת באמצע שנת 1979 חוזה, שעניינו השכרה של 10 חדרים במלון של המערערת לאכסונם של תיירים, אשר יגיעו ארצה באמצעות המשיבה. החוזה שכותרתו "חוזה השכרה" מפרט תנאים שונים המתייחסים לחובות השוכר והמשכיר. בסעיף התשלומים נקבע סכום של מכסימום תשלום עבור מלוא התפוסה של החדרים שהושכרו וסכום מינימום ונקבע תשלום של 11.000 אלף דולר כסכום "ערבון" וכן העבירה המשיבה למערערת סכום נוסף של 9.000 דולר על פי לוח המועדים שבהסכם הנ"ל. שאר הסכומים לא הועברו במועדם. נציג המשיבה הגיע לארץ וביקש הכנסת תיקון בחוזה בשל טעות שנפלה לטענתו בנוסחו, המערערת סירבה, ומשראתה כי לא משלמים לה את מלוא הסכומים המגיעים לה, הודיע מנהלה למשיבה כי הוא רואה בהתנהגותה הפרה יסודית ולכן הוא מבטל את החוזה. גם לאחר ההודעה הגיע מספר מסויים של תיירים מטעם המשיבה והמערערת הסכימה לאכסן אותם תוך מחאה ועקב התערבות משרד התיירות. הסכום המגיע למערערת עבור איכסון בפועל של התיירים כנ"ל הוא 6,500 דולר. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר בה תבעה השבת כל הסכומים ששילמה למערערת, למעט הסכום המגיע למערערת עבור התפוסה בפועל, בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבה והערעור על כך נתקבל.
המערערת טוענת כי החוזה הנ"ל היה חוזה השכרה במשמעותו הרגילה ולכן מגיע לה כל הסכום הנקוב בחוזה כדמי שכירות, ועל כל פנים היא זכאית לערבון בסך 11,000 דולר, כי סכום זה הובטח לה על ידי המשיבה עבור עצם הסכמתה לשריין עבור המשיבה את החדרים. טענת המשיבה היתה שאין זה חוזה שכירות אלא חוזה אופציה וכי המערערת ביטלה את החוזה שלא כדין והביטול מפקיע את זכותה של המערערת לסכום הערבון.
בית המשפט העליון קבע כי אין זה חוזה שכירות אלא חוזה אופציה, אך המערערת ביטלה כדין את החוזה ולכן מגיע לה סכום הערבון. למערערת שולמו על ידי המשיבה כ- 20,000 דולר אך לא הועבר לה הסכום המלא שהיתה זכאית לו לאור הסדרי התשלום לפי החוזה. בין אם נגרוס (לפי הנוסח המקורי של החוזה) כי הגיעו לה עד לתאריך שמדובר בו 31,000 דולר, ובין אם נגרוס (כגרסת בית המשפט המחוזי אשר סבר כי נפלה טעות) כי הגיעו לה רק 21,500 דולר עד למועד האמור, בכל אופן לא שולם למערערת כל הסכום המדוייק. לכאורה קיים הבדל בין הפרה קלה בתשלום המתבטאתבאי תשלום של כ- 1,000 דולר לבין מחדל לשלם סכום של כ- 11,000 דולר, אך סעיף 10 לחוזה קובע מפורשות כי כל אחור בתשלום מהווה הפרה של החוזה המזכה את הנפגע בזכות לבטל את החוזה. מכאן שביטול החוזה נעשה כדין.
המסקנה היא איפוא כי הסכום של 11,000 דולר הוא תשלום מינימום כתמורה עבור האופציה, תהיה התפוסה אשר תהיה וכן כי החוזה בוטל כדין. לגבי סכום המינימום ניתן היה ליישם את הכלל הקבוע בסעיף 15(ג) לחוק החוזים אשר לפיו סכומים שהמפר שילם לנפגע לפני הפרת החוזה והצדדים הסכימו מראש על חילוטם לטובת הנפגע
דינם כדין פיצויים מוסכמים. ביטול החוזה על ידי הנפגע לא שינה מן האופי של התשלום הראשוני כי התשלום בא להבטיח את זכויות המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גלדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד צבי דרזנר למערערת, עו"ד כתריאל בארי למשיבה. 27.12.84).
ע.א. 21+24/84- סעדה קהת ואח' נגד דודו קהת ואח'
*מזונות וטענת מורדת (ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נדחו).
בני הזוג וילדיהם גרו בדירה קרובה לאמו של הבעל וכתוצאה מסכסוכים עזבה האשה את הדירה. ביהמ"ש העליון ניסה להביא את בני הזוג לכלל פשרה לפיה ישכור הבעל דירת מגורים במקום שאינו בקרבת אמו ויעשה נסיון לשלום בית למשך תקופה מוגדרת, אך הבעל עומד בתוקף על כך שאמו מבקשת רק לעזור להם ואינה מפריעה לאשתו כהוא זה. לא הועילו הסברי ביהמ"ש כי לאשה זכות למעון עצמאי שלא בחפיפה אחת עם הורה של בעלה. לפיכך דן ביהמ"ש לגופם של הערעורים והוא דחה אותם.
הבעל חוייב במזונות האשה והילדות הקטינות כשסכום החיוב ליום 31.11.83 היה 32,000 שקל ובנוסף לכך מקבלת האשה מהמוסד לביטוח לאומי קיצבת ילדים של 23,000 שקל. ערכם של דמי המזונות לתאריך היום, כולל הקיצבה, הם בסכום כולל של 168,000 שקל, ואין לומר שהכנסה כזאת מספיקה לקיום האשה ושלוש הבנות ברווח. אכן, גם כשגרה עם בעלה התקיימה האשה בצמצום רב, ברם, קיצוץ נוסף מהסכום האמור אינו מוצדק.
טענת הבעל כאילו אשתו היא מעין "מורדת" היא חסרת יסוד. האשה זכאית למדור שקט משלה. יתירה מזו, אפילו לא היתה האשה מוכיחה סיבה מבוררת לעזיבת הבית, די לפי ההלכה הפסוקה שהמניעה היא אובייקטיבית, מצב המתואר כ"מצב בינוני". נקבע כי החובה לזון את האשה פגה רק אם הפירוד נוצר באשמת האשה. בענייננו אין לומר שהפרוד הוא מרצונה של האשה. גם דין הערעור של האשה לענין שיעור המזונות יש לדחות בהתחשב בנסיבות הענין, היינו הכנסותיו של הבעל והצרכים של כלל המעורבים בסכסוך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. 4.12.84).
ע.א. 83/84 - אפרים לוי נגד דינה לוי
*הצורך ברשות ערעור על החלטה שלא למחוק תביעה על הסף (הערעור נמחק).
המשיבה תבעה מזונות מבעלה והלה ביקש למחוק את התביעה בביהמ"ש על הסף מאחר ומתנהלים הליכי גירושין בביה"ד הרבני ובהם כרך, לטענתו, גם את ענין המזונות ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר לא שוכנע כי ענין המזונות נכרך באופן כן בתביעת הגירושין, כי המערער לא הציע בתביעתו בביה"ד הרבני תשלום כלשהו למזונותיה הזמניים של המשיבה. המערער ערער לביהמ"ש העליון ללא קבלת רשות וערעורו נדחה.
לגבי החלטה שאינה מסיימת את הדיון בהליכים המתנהלים בפני ביהמ"ש המחוזי, חייב היה המערער לבקש רשות לערער וזאת לא עשה. מטעם זה יש למחוק את הערעור. בשולי הדברים ניתן להוסיף כי אין גם ממש בטענה לגופה וכי ביהמ"ש רשאי היה להגיע למסקנתו לענין כנות הכריכה. ברור גם מטענות המערער שלא נתכוון לשלם מזונות כלשהם, אלא הוא רצה לשאוב מהכנסותיה של המשיבה. מכאן שלא יכול היה כלל לטעון כי כרך את ענין המזונות בתביעת הגירושין שלו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גלדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אברהם אורן למערער, עו"ד הרצוג למשיבה. 13.12.84).
ע.א. 518/81 - פאטמה עבדאלחאלק ואח' נגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים.
*תביעת תלויים כאשר המנוח נהג ברכב ללא רשות הבעלים (הערעור נדחה).
באוגוסט 1977 נטל המנוח, שהיה מפרנסם של המערערים, ללא רשות הבעלים, טרקטור שהיה מונח במקום עבודתו והחל לנהוג בו, הטרקטור התהפך והוא נהרג. למנוח לא היה רשיון נהיגה, לא היה לו ביטוח ושום רכב אחר לא היה מעורב בתאונה. התלויים במנוח הגישו תביעה נגד קרנית והשאלה שהתעוררה היא אם בנסיבות הענין אחראית קרנית מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בתשלום כלשהו למערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד קרנית והערעור על כך נדחה.
מתעוררות בענין זה מספר סוגיות והן: המצב המשפטי מבחינתו של המנוח, היקף חבותה של קרנית המצב המשפטי של התלויים בנהג חסר ביטוח שנהרג בתאונה עצמית. אילו נשאר המנוח בחיים לא היתה לו עילה נגד בעל הטרקטור מפני שבעל הטרקטור לא התיר לך שימוש בו ומפני שאחריותו של בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר את השימוש בו, היא מעין אחריות שילוחית המתווספת לאחריותו של הנוהג. מכל מקום גם אם יטען הטוען שלמנוח היתה קמה עילה עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, הרי עילה זו נשללת מכוח הוראה שבסעיף 7(א)(3). באותו סעיף נמנו מספר מקרים בהם שלל החוק מנפגעים מסויימים את הזכות לפיצויים, והמקרה דנא, נהיגה ברכב ללא רשיון הוא אחד מהם. ואכן, עילת תביעה של נוהג שנפגע בתאונה עצמית כלפי מבטחו אינה עילת תביעה עפ"י החוק אלה עילת תביעה עפ"י פוליסת הביטוח, ותרופתו, אם היה נשאר בחיים, היא נגד מבטחו והיות שהמנוח לא היה מבוטח בביטוח אישי, אין לומר שקמה לו עילה לפיצויים.
לענין היקף חבותה של קרנית - במקרה כגון זה שלפנינו אין קרנית אחראית כלפי המנוח אילו היה נשאר בחיים.
אשר למצב המשפחתי של התלויים במנוח - כשם שהמנוח אילו נשאר בחיים לא היה זוכה בתביעתו לא נגד בעל הטרקטור ולא נגד קרנית, כך גם גורל התלויים במנוח. גם אם היתה קיימת בעבר מחלוקת בין הפוסקים בשאלה זו הרי המחלוקת יושבה בינתיים וההלכות בנושא שבו אנו עוסקים הבהירו את הספקות שאולי היו קיימים בסוגיה זו והיום ברור שאין מצבם של התלויים טוב יותר ממצבו של המנוח אילו היה נשאר בחיים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ת. גור למערערים עו"ד ל. ליאור למשיבה. 30.12.84).
ע.א. 153/84 - סידוניה ריסטיק נגד יובל ריסטיק
*סמכות דין בענייני מזונות (הערעור נדחה).
האשה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות ולאיסור כניסת הבעל לדירה וביהמ"ש מחק את התביעה על הסף בקבעו כי על האשה להפנות תביעתה לביה"ד הרבני. האשה הגישה ערעור על ההחלטה ובמקביל הגישה גם בקשה לרשות ערעור. ביהמ"ש העליון קבע כי ההחלטה נשוא ערעור זה סיימה את ההליכים בביהמ"ש המחוזי ולאור סופיותם יש ערעור בזכות ואין צורך בהגשת רשות ערעור. הערעור לגופו נדחה.
בשעתו נדון סכסוך מזונות בין הצדדים בביהמ"ש ונעשה תסכם שלפיו כל תביעה והתדיינות הקשורות בביצוע הסכם זה, או ביחסי הממון שבין בני הזוג, וכן בענין מזונות וזכות האיש למעשי ידיה של אשתו, תידון בעתיד בפני ביה"ד הרבני. הסכם זה קיבל בשעתו תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש ועל כן נמחקה התביעת נשוא הערעור על הסף.
הצדדים יכלו להסכים ביניהם על קיום הדיון בפני ערכאה אחרת מכוח הברירה הנתונה בידי האשה לפי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אולם כאשר לא מדובר על ענין שביה"ד כבר דן בו (סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט) והענין לפי מהותו הוא ענין של סמכות מקבילה, יכולה היתה האשה לפנות לביהמ"ש המחוזי כפי שעשתה. משמע, במצב רגיל בו היה מדובר על הסכמה גרידא לא היה מקום לראות בהסכם מניעה לפתיחת הליכים בביהמ"ש המחוזי כל עוד אין הליכים בביה"ד הרבני. ברם, במקרה שלפנינו ניתן תוקף של פס"ד להסכם ועל כן לא מדובר על הסכם גרידא אלא על פסק דין הקובע סמכות שיפוט. כל עוד פסק הדין בתוקף אין לסטות מההסכם, אך אם יבוטל ניתן יהיה לשוב ולפנות לביהמ"ש.
פסק הדין ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט ד. לוין כי הוא מסכים להוצאה ולדידו כל עוד ההסכם עצמו שריר וקיים ולא ניתנה הכרעה שיפוטית כי הוא בטל, האמור בהסכם מחייב, שהרי הסכם שהתקשר בו אדם יש לקיימו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין גלדברג. עו"ד גב' רחל ברגמן למערערת, עו"ד מ. זינגר למשיב 25.12.84).
ע.פ. 251/84 - ויקטור אלימלך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של נסיון לגבות חומרת העונש (ערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של כניסה למקום מגורים בכוונה לגנוב ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן 10 חודשים לריצוי בפועל וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של שנתיים ושל ארבעה חדשים והוחלט שכל עונשי המאסר, שהוטלו ושהופעלו, יהיו חופפים, וכן נדון המערער לתשלום קנס של 100,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
לענין ההרשעה טוען המערער כי בנסיבות שהוכחו אין כדי להוכיח כי התכוון דוקא לגנוב מתוך הדירה שאליה נכנס כשדלתה פתוחה. אין בטענה זו ממש. ביהמ"ש פירט את עובדות המקרה ומתוך החומר יכול היה להגיע למסקנת ההרשעה. אשר לעונש - מבקש הסניגור כי בנסיבות המיוחדות האישיות רפואיות של המערער יבוטל עונש המאסר שהוטל בתיק זה ויוארכו המאסרים על תנאי שהפעיל ביהמ"ש, והתוצאה תהיה כי למרות שהמערער ריצה בינתיים 14 חודשי מאסר, לא יחשב המאסר לכל ענין והמערער ישוחרר ממאסרו. ב"כ התביעה הצהירה שאם הנימוק לביטול המאסר והארכת תקופות המאסר על תנאי הוא נימוק רפואי אין לה התנגדות. כיון שכך הוחלט לבטל את המאסר שהוטל בתיק הנדון ולהאריך את המאסרים על תנאי שהופעלו. אשר לקנס - ביקש המערער להסתפק ב- 60,000 שקל קנס שכבר שולם, וביהמ"ש העליון החליט כי בהתמשב במצבו הכספי של המערער, ובעובדה כי אשתו שילמה מתוך הכנסתה הצנועה את הסכום של 60,000 שקל, יוארך מועד תשלום יתרת הקנס לשלושה חדשים ללא תשלומי הפרשי הצמדה וריבית
(בפני השופטים: בך, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 28.11.84).
ב.ש. 877/84 - המועצה המקומית קלנסוואה נגד שותפות אחים עייז
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשת לא הפקידה ערבון תוך המועד שנקבע לכך וכחודשיים לאחר שערעורה נרשם לדחייה הגישה בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון. המבקשת מסבירה את האיחור בהסכם פשרה שנחתם בין הצדדים לסלוק המחלוקת כולה ושלדבריה המשיבה מתעלמת מהסכם זה. הבקשה נדחתה. ההסבר אין בו כדי להצדיק את האיחור הרב בהגשת הבקשה להארכת מועד. ניתן היה לקבל את ההסבר אילו הבקשה היתה מוגשת לפחות לפני רישומו של הערעור לדחייה ולא בשלב מאוחר זה.
(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד ש אריאלי למבקשת, עו"ד י. שטברונץ למשיבה. 9.1.84).