ע.פ. 270/84 - אחסן מסרי וכאמל אבו סעדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד(הערעור נדחה).
א. המערערים הורשעו בביצוע שתי עבירות שוד. האמת מתייחסת לשוד של פרוצה בשם מלכה, כאשר שני המערערים ואדם שלישי הגיעו למקום שבו היתה עם לקוח בתוך פרדס, איימו עליה ועל הלקוח בסכינים ונטלו מהם כספם. המעשה השני היה חטיפת תיק מפרוצה אחרת בשם מרינה כאשר זו יצאה מתוך אותו פרדס והשודדים עברו ברכב וחטפו את התיק מידיה. ביהמ"ש דן את אחסן לארבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואת כמאל לארבע שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי ל- 20 חודשים, מחציתם במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בהודעתה של מלכה במשטרה כלול תיאור של שלושת השודדים כאשר לגבי אחד מהם אמרה כי הוא "גבוה, רזה ובעל זקן קטן ומטופח ויש לו שערות שיבה בזקן ובראש", וכן תיארה את השני שהוא גבוה ורזה ועל רגלו השמאלית מעל האצבעות יש כתובת קעקע המכילה מלים "אין כמו...". לאחר גביית ההודעה נערך קלסתרון של השודד המזוקן ועל הקלסתרון העידה העדה שהוא דומה דמיון רב לשודד המזוקן. יצויין כי אחסן הוא גבר צעיר מאוד, יליד 1972, ומכאן שהתופעה של שיזור שיבה בשערו מזדקרת לעין. נקבע גם כי קיים דמיון רב בין הקלסתרון לבין חזותו של אחסן, אלא שבשלב המשפט הזקן של אחסן שונה, והשיבה קיימת בשערות הראש ואילו הזקן כולו שחור. מלכה הוזמנה למסדר זיהוי חי כחודש וחצי לאחר הגשת התלונה, והיא זיהתה בו את אחסן. כאשר מסרה מלכה את עדותה בביהמ"ש, שנה וחצי לאחר האירוע, כבר היו דבריה לגבי זהותו של אחסן לא החלטיים. ביהמ"ש קבע שאין ספק שבמסדר החי זוהה אחסן כאשר לפי תיאור העדה היתה שיבה הן בשערות ראשו והן בזקנו ואילו בביהמ"ש כאשר העידה היה הזקן כולו שחור וגם הזקן שונה. אעפ"כ אמרה העדה כי אחסן דומה לאותו איש.
ג. אילו הזיהוי היה כל חומר הראיות לגבי השוד המתייחס למלכה היה נותר ספק מסויים בדבר זהותו של אחסן, עקב הבדלי הצבע בזקן כפי שתואר ע"י מלכה וצורת זקנו של מלכה בעת המשפט. אך אפילו אז היה ביהמ"ש נוטה להציע למערער, הצעה בלתי שיגרתית, לעבור בדיקה כימית אם זקנו לא נצבע בצבע שחור. לו היתה הבדיקה מגלה שצבעו הטבעי של הזקן שחור כי אז היה המערער מזוכה מחמת הספק, אך אילו סרב המערער לבדיקה פשוטה זו ניתן היה לייחס לסירוב משקל ראייתי המספיק לביסוס ההרשעה. לענין זה ניתן להקיש מנושא בדיקת רקמות לקביעת אבהות.
ד. אולם ההרשעה אינה עומדת על עדותה של מלכה לבדה. הופיע מטעם התביעה עד מדינה שהיה האיש השלישי בשוד. ביהמ"ש קבע כי עד המדינה הוא עבריין מועד ובעל אישיות מפוקפקת ואין לראות בו עד מהימן, אולם היה סיוע למכביר לעדותו של עד המדינה בשני מקרי השוד. בין היתר עדותה של מלכה מהווה סיוע רב משקל לעדות עד המדינה על אף אי הוודאות בזיהוי. הוא הדין לגבי המערער כמאל. מסתבר שאכן קיימת כתובת קעקע על אחת מרגליו והמלים "אין כמו...". אין ספק שכתובת קעקע אינה חזיון נדיר בחוגים מסויימים, ואפילו כתובת קעקע דווקא על רגל, או בתוכן שנמצא על רגלו של כמאל, אולם המקריות שלשודד מסויים תהיה כתובת קעקע בתוכן המסויים ובמקום המתואר ע"י המתלוננת מבלי שיהיה מדובר באותו אדם, היא אפשרות רחוקה. ה. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בנסיבות המקרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך, החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דכ. חנוך למערערים, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 15.1.85).
ע.פ. 707+783/83 - אהרון פטרומיליו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד והריגה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער הורשע, על יסוד העובדות בהן הודה, בשלושה מעשי שוד ובהריגת אחד מקרבנותיו אלה (כולן נשים). בכתב האישום יוחסו למערער שלוש תפיסות בכח של תיקים. מידי נשים ובתשובה לאישומים הודה המערער כי "משך בכוח" אותם תיקים ולא כי תפס אותם בכוח, ופרקליטו הוסיף בהבהרה כי המערער גנב את התיקים אך לא שדד אותם. לא הוכח מטעם התביעה שהמתלוננות גילו התנגדות לחטיפות. לפחות בכל הנוגע למקרה שבו נפטרה האשה שתיקה נחטף, העידה שכנתה מפורשות כי שאלה את פי המנוחה, כשזו באה הביתה, אם הופעלה נגדה אלימות ותשובתה היתה כי לא ראתה מי הולך אחריה, לא קיבלה אף מכה, לא דחפו אותה ולא נגעו בה, והעדה הוסיפה כי הבינה מדברי המנוחה שלא היה מגע בינה ובין החוטף.
ב. ביהמ"ש המחוזי היה ער להלכה שנפסקה בע"פ 70/73 (אלחרר נ. מדינת ישראל, פד"י כ"ז(2) 561) ואשר קבעה כי יסודותיה של עבירת השוד הם גניבה ושימוש באלימות ממשית כלפי הגוף או הרכוש של הקרבן. כן היה ער לנאמר.בפסק דין אלחרר כי אם כל אשר קרה הוא שהנאשם חטף את החפץ במפתיע מאדם שנשאו או החזיק בו, כך שלא היה סיפק לאותו אדם להביע התנגדות, מהווה המעשה גניבה בלבד. ברם ביהמ"ש הביע דעתו כי כוחה של הלכת אלחרר פג לאור הנוסח השונה בו נוקט סעיף 402(א) לחוק העונשין, לעומת הנוסח הקודם, שכן בהגדרה החדשה אין זכר לביטוי "ממשית" הבא לציין את מידת ה"אלימות". לדעת ביהמ"ש המחוזי ביקש המחוקק להשתחרר מהאבחנה של הלכת אלחרר לענין אלימות ממשית ולחזור אל המקורות, היינו למשפט העברי ולאבחנה המצויה בו בין "גנב" ל"גזלן". הערעור נתקבל בחלקו.
ג. אין ללמוד מהנוסח השונה כוונה מצד המחוקק לסטות מהכלל הישן הנוגע לענין, היינו מההגדרה בפקודת החוק הפלילי כפי שזו נתפרשה בהלכת אלחרר. העונש המירבי בעבירת שוד הוא 14 שנה מאסר לעומת 3 שנים בעבירת גניבה ולאור פער זה הדעת נותנת שהדרישה איננה לשימוש ב"אלימות מה" כפי שטוענת ב"כ התובעת, כי אם באלימות ממשית. לפיכך יש לבטל את הרשעת המערער בשוד ולהרשיעו בביצוע עבירות גניבה בלבד.
ד. יש לבטל גם את הרשעת המערער בהריגת המנוחה, אחת מאלה שתיקן נחטף. היסוד הנפשי בעבירת ההריגה מתבטא בחזות מראש שהמעשה עלול לגרום נזק ממשי, נזק שיש בו כדי לסכן את החיים או את שלמות הגוף של הקרבן. בענייננו בא המערער מאחורי המנוחה, חטף במפתיע את הארנק וברח. אין לייחס חזות של נזק לשלמות הגוף מחטיפה ללא מאבק כפי שאירע. אכן יתכנו מקרים בהם יורשע אדם בהריגה אע"פ שלא נוצר מגע פיזי בינו לבין הקרבן, שהרי תיתכן גם הריגה במחדל, אולם מקרה מקרה ונסיבותיו. כאשר מבוצעת עבירת שוד הכרוכה מעצם טיבה בפעולת אלימות ממשית, חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף, ועל כן אם נגרם מותו של הקרבן כתוצאה מעבירה זו, ולו גם בתוספת גורמים אחרים, כגון "גולגולת דקה", נושא הנאשם באחריות להריגה. די בכך שצפה את "סוג הנזק" (פגיעה בשלמות הגוף) כדי שישא באחריות להיקפו. הלכה פסוקה היא שמעשהו או מחדלו של הנאשם אינו חייב להוות את הגורם הבלעדי למות הקרבן כדי שיורשע ב"הריגה", שכן די גם בזה שאותו מעשה או מחדל התווסף למצבו החולני של הקרבן שהיה קיים עוד קודם לכן, וכך החיש את המוות, שהיה קורה גם בלאו הכי אי פעם בעתיד כתוצאה מאותו מצב חולני. לא זה המצב במקרה שלנו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת, הוסיפו השופטים בייסקי וגב' נתניהו. עו"ד א. מזור למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 31.12.84).
על"ע 8/84 - הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נגד עוה"ד וולובלסקי ואקר
*גביית שכ"ט ע"י עו"ד שמייצג חברת בנייה(הערעור נדחה).
א. המשיבים מייצגים חברה קבלנית גדולה שבנתה שכונת יוקרה. החברה מכרה את הדירות לרוכשים אך רישומן לא בוצע בלשכת רישום המקרקעין. מכירת הדירות נעשתה עפ"י חוזה סטנדרטי שלפיו הקונה התחייב לשלם לחברה סכום שכ"ט השווה לשכ"ט עו"ד בהתאם לתעריף המינימלי בקשר להכנת המסמכים ולביצוע הרישום. כאשר הקונה מבקש להעביר זכויותיו לאחר רושמת החברה לפניה את המכירה ומקבלת לידיה את המסמכים הרלבנטיים של העיסקה החדשה שיאפשרו בבוא העת ביצוע ההעברה על שמו של הקונה החדש. בענייננו מכר הקונה הראשון לקונה חדש דירה ומטעם הקונה החדש טיפלו בעיסקה עורכי דין אחרים. הקונה החדש היה זקוק להלוואה מבנק, והבנק דרש אישור החברה והתחייבות מצדה כי תירשם משכנתא לטובת הבנק. באי כח הקונה החדש פנו למשיבים והם העמידו מספר תנאים למתן האישור. בין היתר דרשו כי התחייבות החברה תיעשה במסגרת הסכם משולש בינה לבין הקונה המקורי ולבין הקונה החדש וכי המשיבים יטפלו ברישום הסופי ע"ש הקונה החדש. נתגלעה מחלוקת באשר לשכ"ט שדרשו המשיבים ולאחר דיון הסכימו לקבל %0,75. הקונה החדש מחה על גובה התשלום ופנה ללשכת עורכי הדין. ביה"ד המחוזי של לשכת עוה"ד הרשיע את המשיבים בעבירה על כללי האתיקה בכך שרכשו לקוחות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. נימוקו של ביה"ד היה כי המשיבים השתמשו בעמדתם כ"בעלי החזקה" בתיק רישום המקרקעין על הבית הנדון וכפו מעמד זה על הצדדים תוך דרישת שכר בלתי סביר. ביה"ד דחה את עדותו של עורך דין שליט שהעיד מטעם המשיבים כי גם הוא דורש שכ"ט של אחוז אחד מערך העיסקה במקרים דומים. ביה"ד הארצי קיבל את ערעור המשיבים וזיכה אותם מכל אשמה. הוא התייחס בחיוב לעדותו של עו"ד שליט וביסס את החלטתו גם על עדות זו. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי מעשיהם של המשיבים מהווים תחרות בלתי הוגנת עם חברים למקצוע; כי ע"י התנהגותם יצרו המשיבים מצב שלפיו לא כדאי לחברה לסיים את ההליכים הדרושים לרישום הדירות שכר הטרחה שדרשו חורג בהרבה מהמגיע להם; לא היה מקום להסתמך על גישתו של עורך דין שליט כפי שזה ביטא אותה בעדותו בקשר לגובה שכה"ט.
ג. היחסים בין החברה לקונה המקורי מושתתים על החוזה שביניהם וחוזה זה אינו נושא לדיון פרט להשלכותיו על העבירות המיוחסות למשיבים. לא נטען כי החברה לא היתה רשאית להעמיד לקונה הראשון תנאי אשר משמעותו כי כאשר ירצה להעביר את זכויותיו ייבדקו הנתונים ע"י עורך הדין שהחברה נותנת בו את אמונה ומאליו מובן הדבר שהחברה אינה חייבת לסמוך על מה שיעשו עורכי דין אחרים במישור זה. אין זו חריגה מהנורמה המקובלת. מעשית עלולות לחלוף שנים לא מעטות מיום מכירת הדירה עד לביצוע ההעברה וטובת העניין מחייבת שכל הפעולות הנוגעות לרישום הבית תרוכזנה בידי עורך דין אחד שהעובדות הצריכות לעניין נהירות לו. אין לכפות על החברה שעורך דין שאין היא נותנת בו את אמונה יעשה את כל הפעולות עבורה. מצב עניינים זה אינו מאפשר להזקק לטענה שהקונה החדש אינו בן חורין לפנות לעורך דין אחר, שהרי מציאות זו נוצרה עם החתימה על החוזה עם הקונה הראשון.
ד. אין ספק כי המשיבים זכאים לקבל שכ"ט עבור העבודה שהם מבצעים והמחלוקת שיכולה להתעורר היא רק גובה שכר הטרחה המגיע להם. אין שכר הטרחה שדרשו חורג ממסגרת התעריפים שנקבעו. אין לראות הבדל גדול בין המקרה שבו עורך דין עוסק בהעברה במשרד רישום המקרקעין לבין פעולה שהוא עושה להסבת הזכויות
בחברה לפני הרישום. צדק התייחס ביה"ד הארצי בחיוב לעדותו של עורך דין שליט שהעיד כי השכר שגבו המשיבים הינו שכר סביר כנהוג וכמקובל במקרים דומים. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חלימה, הוסיפו המשנה לנשיא והשופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ע. וייצמן למערער, עו"ד פ. ווליבלסקי למשיבים.17.12.84).
ב.ש. 1123/84 - ישראל יעקב נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר במעצר (סמים) (בקשה לעיון מחדש במעצר - הבקשה נדחתה).
העורר נעצר עד תום ההליכים בגין עבירות סמים המתייחסות לכמות של ק"ג קוקאין ובקשתו לעיון חוזר במעצר נדחתה. הערר נדחה. טענת הסניגורית היא שהעורר או פרקליטו לא הוזמנו לטעון בבקשה לעיון חוזר. בענין זה הדין עמה שכן לפי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי יש לקיים את הדיון בעיון חוזר בפני העצור או סניגורו ובפני התובע. הנוהג שלפיו שופט ביהמ"ש נמנע מלקיים דיון בעל פה בבקשה שהוגשה אליו, מן הדין שיפסק.
לגופו של ענין - העורר נעצר ביוני 1984 ומשפטו נשתהה נוכח הצורך לקיים משפטם של שניים שהיו מעורבים באותה פרשה ושהתביעה מבקשת לקרוא להם כעדי תביעה במשפטו של העורר. לדעת העורר יתמשך מעצרו יתר על המידה ולפיכך יש לשחררו בערובה. בינתיים חלו התפתחויות בתיק. משפטו של אחד משני העדים כבר הסתיים ודינו נגזר ומשפטו של העד השני עתיד להשמע בזמן הקרוב וגם משפטו של העורר עצמו קבוע לחודש ינואר 1985. בנסיבות אלה ונוכח החומרה הרבה של העבירות המיוחסות לעורר ושאר נסיבות הענין אין עילה מספקת לשנות את החלטת המעצר. אם ההליכים יתמשכו יתר על המידה יוכל העורר לבקש עיון חוזר.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד גב' ש. בטיטו לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 28.12.84).
ב.ש. 1153/84 - מדינת ישראל נגד אליהו תשובה .
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביום 2.1.84 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בסמים והחזקת נשק וניתן צו לעצור את המשיב עד תום ההליכים. מתברר כי בתיק ניתנו דחיות מרובות כדי לאפשר למשיב לעיין בתיקים וכדי לנהל מו"מ להגיע לעסקת טיעון. בשתיים מן הדחיות הודיע פרקליטו דאז במפורש שידוע לו כי בקשת הדחייה כרוכה בהמשך מעצרו של המשיב והיה ברור לכל שהדחייה כרוכה בהשתהות ממושכת של תחילת המשפט. מספר הדחיות בתיק בעטייה של הסניגוריה עלה לאין ערוך על מספר הדחיות שביקשה התביעה. בסופו של דבר היתה אפשרות לשמוע את התיק ביום 18.12.84 אך התאריך האמור לא התאים לפרקליט התביעה, וכנראה לא הובא לידיעת השופט כי שנת המעצר מגיעה לסיומה. הבקשה להארכת המעצר בשלושה חדשים נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך בחדשיים.
צודק הסניגור כי על ביהמ"ש ליטול לידיו את היוזמה שהמשפט יתקיים במהירות וביעילות, ובמקרה מתאים עשוי ביהמ"ש לסרב להאריך את המעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק אם הליכי המשפט לא התבררו במהירות הראויה. אולם מקרה מקרה ונסיבותיו. בענייננו היוזמה למרבית הדחיות יצאה מאת הסניגורים שהיה להם אינטרס ממשי להגיע לעסקת טיעון ולבדוק את החומר הרלבנטי לאישומים ואין העורר יכול לקבול על השהיה רק משום שפרקליטו התחלף. צודק הסניגור בטרונייתו על שביהמ"ש לא הורה לקיים את המשפט ביום 18.12.84 למרות שהמועד היה בלתי נוח לתביעה. ברם, עובדה זו אינה שקולה כנגד שאר הנסיבות. בינתיים גם נקבע המועד לשמיעה ליום 10.1.85 ולפיכך יוארך המעצר עד יום 28.2.85.
(בפני: השופט ש. לוין 28.12.84).
ב.ש. 1122/84 - יוסף ברדריאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת חמש מנות הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הראיות הן נסיבתיות, כאשר העד הראשי הוא עבריין ששימש כסוכן משטרתי תמורת סגירת תיקים פליליים נגדו. מתעוררים ביחס לחומר הראיות מספר קשיים ותמיהות שלא בנקל ניתן להסבירם. כאשר מתווספות לכך העובדות שלעורר אין עבר פלילי בעל משמעות, ועל כל פנים אין לו הרשעות קודמות בעבירות סמים, וכן שאין חשש להשפעה על עדים והעד הראשי שעליו מסתמכת התביעה הוא בעל עבר מפוקפק, נראה שיהיה זה בטוח יותר, למניעת עיוות דין אפשרי, לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט בך. עו"ד רוני בראון לעורר, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 23.12.84).
בר"ע 653/84 - בת שבע הס נגד נציגות הבית המשותף... רמת גן ואח'
*השתתפות בהוצאות תיקון גג שהוא רכוש משותף (הבקשה נדחתה).
ב"כ המשיבים הודיע במפורש שאינו מתכחש לחובתם של דיירי הבית המשותף להבטיח שלא יזלו מים מן הגג לתוך דירת המבקשת והעלה את השאלה אם קיימת חובה זו גם כשיש ליקוי הנובע מטיבה של הבניה, כגון כאשר הגג נבנה בצורה שאין בה כדי להבטיח את אטימותו. לענין זה התשובה חיובית. הגג הוא בגדר רכוש משותף וחובתם של בעלי כל הדירות להבטיח החזקתו התקינה של הרכוש המשותף. החזקה תקינה לענין זה כוללת תיקונו של הגג כדי שלא ידלפו ממנו מים לתוך הדירה שמתחתיו. נקודת המחלוקת המרכזית בין בעלי הדין היתה בכך שהמבקשת ביקשה לקבוע מה האופן בו יבוצע התיקון של הגג ובאלו אמצעים ישתמשו לשם כך. אין לומר שלמבקשת זכות כזו. אין בעל הדירה יכול להכתיב ליתר בעלי הדירות מה הדרך בה ינקטו, ובלבד שהתוצאה תהיה תקינותו של הגג תוך זמן סביר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד עצמון למבקשת, עו"ד א.ילין למשיבים. 1.1.85).
בר"ע 534/84 - פרקר גיסון ואח' נגד יהודית הירש ואח'
*מינוי אפוטרופוס לחסוי (הבקשה נדחתה).
אין יסוד לטענה שסמכות ביהמ"ש לנקוט באמצעים למיניהם, בהם מינוי אפוטרופוס זמני (או אפוטרופוס לדין), כפופה לסעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. סעיף 76(2) בא להוסיף על הסמכויות האחרות ולא לצמצם או לגרוע מהן. אין בסיס לטענה כי ביהמ"ש לא היה מוסמך למנות לחסוי אפוטרופוס הואיל וקיימים אפוטרופסים על פי מינוי של ביהמ"ש בקליפורניה. סעיף 33 לחוק מסמיך את ביהמ"ש למנות אפוטרופוס לאדם שאין מי שמוסמך ו מ ו כ ן לדאוג לענייניו. במקרה דנן הגיע השופט למסקנה כי באלה שהוסמכו לא נתקיים הביטוי "ומוכן" לדאוג לענייניו של החסוי. את הביטוי "ומוכן" יש לפרש לאור ההוראה בסעיף 41 לאותו חוק, היינו שיש למלא את התפקיד כדרך שאדם מסור היה ממלאו. ביהמ"ש העליון לא יתערב בהתרשמותו של ביהמ"ש קמא בכגון דא, מה גם שמדובר בעמדה זמנית גרידא. גם הטענה כי בקשה למינוי אפוטרופוס לאדם יכולה להיות מוגשת רק ע"י בן זוגו או קרובו וכו' ולא האדם המוסמך פתח בהליך דנא - טענה זו היא לפחות מוקדמת. גם אם המשיבה אינה אשתו של החסוי (מחמת פסק דין זר המכריז על בטלות הנישואין ביניהם), יכולים המבקשים לבקש מחיקת התובענה על הסף, אך כאשר דנים באמצעי זמני במסגרת תובענה קיימת, אין מקום לדון רק בגררא בטענה כזאת. יתר על כן, כל עוד התובענה תלויה ועומדת מעניק סעיף 68(א) לחוק סמכות למינוי כזה גם לביהמ"ש מיוזמתו הוא, והיתה זו במקרה הנדון יוזמה שיצאה מביהמ"ש למנות אפוטרופוס זמני כאשר בקשת המשיבה היתה למינוי אפוטרופוס לדין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 10.12.84).
ע.א.509/81 - אבל מאליק נגד גדעון מקוב
*הבסיס לקביעת דמי שכירות בבתי עסק (הערעור נדחה).
המערער הוא שוכר של בית עסק בשכירות מוגנת והמשיב הוא הבעלים של המושכר. ביום 20.4.78 פנה המשיב לבית הדין לשכירות בבקשה לקביעת דמי שכירות עפ"י תקנות הגנת הדייר תשל"ד 1974 ובעוד בקשתו תלויה ועומדת נכנסו לתוקפן העלאות חדשות מתשל"ח ומתשל"ט. ביום 16.5.79 ניתן פס"ד שלפיו הועלו דמי השכירות החודשיים עפ"י תקנות תשל"ד מ- 350 ל"י ל- 700 ל"י. ההעלאה נקבעה כהדרגתית במשך ארבע שנים, היינו עד יוני 1977, כך שדמי השכירות החודשיים שהצטרכו להשתלם בפועל ערב תקנות תשל"ח היו 700 ל"י. המשיב לא ניצל את זכותו לבקש העלאת דמי השכירות עפ"י תקנות תשל"ח אך לאחר מתן פסה"ד האמור הגיש תביעה, נשוא הערעור דנא, להעלאת דמי השכירות מכוח תקנות תשל"ט. הדיון בביה"ד התמקד בשאלה, שהיא משפטית בעיקרה, מה הם דמי השכירות שעליהם יתווספו התוספות מכח תקנות תשל"ט. ביה"ד קבע כי הבסיס יהיה 700 ל"י כפי שפסק ביה"ד בהליך השכירות הקודם, כתשלום למפרע מכח תקנות תשל"ד. בכך דחה ביה"ד את טענת המערער כאילו הבסיס להעלאה החדשה צריך להיות הסכום ששולם בפועל ערב תקנות תשל"ט ואלה היו 350 ל"י. ביהמ"ש המחוזי אישר ברוב דעות את פסה"ד של ביה"ד לשכירות והערעור על כך נדחה.
על מנת "שיתפס" הדייר בהעלאה עפ"י התקנות המתפרסמות מעת לעת, צריך שבעוד התקנות הללו עומדות בתוקפן, ובטרם הותקנו תקנות. חדשות, נקט בעל הבית בהליכים הדרושים שעל פיהם יחוייב הדייר בדמי שכירות עפ"י אותן תקנות. אם לא דאג בעל הבית מבעוד מועד כי חיוב כזה אכן יוטל על הדייר, הרי משיותקנו תקנות חדשות לא יוכל עוד לבסס תביעתו בעקבות התקנות המשנות החדשות אלא על שעור החיוב בפועל שחב הדייר ביום התקנתן. בענייננו הגיש בעה"ב לביה"ד את בקשתו להעלאה עפ"י תקנות תשל"ד לפני שנכנסו לתוקפן תקנות תשל"ט. פסה"ד אמנם ניתן אחרי כניסת תקנות תשל"ט לתוקפן, אך קביעת ביה"ד היתה לחיוב למפרע. מכאן שהבסיס לההעלאה עפ"י תקנות תשל"ט הם דמי השכירות שהשתלמו ע"י הדייר ערב תקנות תשל"ט בהתחשב בפסק הדין של ביה"ד.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד מ. טורבוביץ למשיב. 26.11.84).
בג"צ 724/84 - חנה עוקשי נגד שופט בימ"ש השלום בירושלים
*נתיחת גופה (העתירה נתקבלה).
בהסכמת שני הצדדים הוחלט כי הדיון בענין נתיחת גופה יוחזר לשופט החוקר. בג"צ הפנה תשומת לבו של השופט החוקר להלכה שנפסקה בעבר כי אין להורות על בדיקת גוויה אלא אם כן הורה השופט החוקר גם לפני כן על חקירת סיבות מוות לפי האמור בסעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות. עד אז אין לשופט החוקר סמכות להורות על בדיקת הגוויה אלא במסגרת חקירה, עליה הורה כדין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. עוה"ד י. הומינר וש. מרכוסלעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 16.12.84).
בג"צ 621/84 - כאמל נואס נגד הועדה המקומית לתכנון כפר טירה
*זכות עמידה בבג"צ בטענות נגד בניה ללא רשיון (העתירה נדחתה).
העותר טוען כי שכנו בנה ללא היתר על חלקה שהלה רכש ב- 1980 והעותר מבקש צו על תנאי נגד המשיבים שיבואו וינמקו מדוע אין הם מבצעים את חוק התכנון והבניה כלפי שכן זה. העתירה נדחתה. אין לעותר זכות עמידה בפני בג"צ. אחת מן השתיים: או שהנמוק היחיד ביסוד העתירה הוא שאין למבנה היתר כחוק, ואז זו ממין העתירות שבג"צ אינו נזקק להן; או שהבניה פוגעת בזכות אישית שלו עצמו (דבר שאינו עולה מהעתירה) ואז תרופתו היא בתביעה אזרחית על מטרד, בין שהמבנה הוקם כחוק ובין שלא הוקם כחוק. אמנם קיימים מקרים, די נדירים, בהם
הצבעה על אי חוקיות יחד עם פגיעה בזכותו של העותר מקימה זכות עמידה, אך לא כזה הוא המקרה שבפנינו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. העותר לעצמו, עוה"ד עירקי ועוזי פוגלמן למשיבות. 10.1.85).
ע.א. 36/82 - אליהו לביא נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*שומת מס שבח (הערעור נדחה).
המערער רכש מניות בחברה ולאחר מכן עשה הסכם לרכוש מהחברה נכס במחיר שהוא נמוך באופן ניכר מהמחיר שנגבה ע"י החברה מקונים אחרים. בהסכם נאמר שהמחיר יהיה מחיר העלות כולל הקרקע. המשיב העריך את העיסקה עפ"י הסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון ולא עפ"י התמורה שנקבעה בהסכם והערעור על כך נדחה. ללא ספק התקיימו כאן יחסים מיוחדים בין המערער, כאחד מבעלי המניות ובעלי השליטה בחברה המוכרת, ובין החברה. אין שחר לטענה כי הממיר המוסכם לא צריך היה לכלול את שווי הקרקע משום שאת זאת רכש המערער בשלב הקודם. המערער לא רכש את הקרקע, הוא רכש מניות בחברה שהיתה בעלת הקרקע, שעליה תיכננה את בניית יחידות הדיור, וממנה קנה יותר מאוחר את הנכס. שווי הנכס במכירה זו הוא שווי הקרקע והמבנה שעליה.
באשר להוצאות - ב"כ המדינה ביקשה להטיל הוצאות מיוחדות בהתחשב בכך שהמערער הצהיר על העסקה באחור של ארבע שנים (היום הקובע של העיסקה היה ב- 1976) ובתקופה זו המחוקק לא הטיל ריבית וקנסות בשעור שיש בהם כדי להשיג את האינפלציה. אין לקבל טענה זו. אם המחוקק לא בחר להצמיד את חוב המס, לא יבוא ביהמ"ש לעשות זאת בדרך של חיוב בהוצאות. לפיכך יש לחייב את המערער רק בהוצאות הרגילות
(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, גולדברג. עו"ד ס. דוויק למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 8.1.85).
בג"צ 630/84 - יאיר הורן נגד שר האוצר ואח'
*הגבלה בסיוע לנכה לרכוש רכב כאשר אינו נוהג ברכב בעצמו (העתירה נדחתה).
העותר נפגע בעבודה ב- 1971 ודרגת נכותו לצמיתות היא מאה אחוז. הוא זקוק לרכב מנועי הנהוג בידי אחר לשם ניידותו. בעבר קיבל הלוואה לכיסוי המסים החלים על הרכב. בפברואר 1980 הגיש העותר למוסד לביטוח לאומי תביעה לגימלת ניידות ותביעתו נדחתה וכן נדחו ערעוריו לביה"ד לעבודה. העתירה שעניינה הענקת גימלת ניידות נדחתה.
הן עפ"י התקנות והן עפ"י הסכם הניידות שנעשה בין המוסד לביטוח לאומי לבין הממשלה, תנאי הוא להטבה שאם הנכה אינו נוהג ברכב בעצמו, על הנוהג להיות "קרוב משפחה" כמוגדר בתקנות ובהסכם. העותר הוא חבר קיבוץ ואין לו "קרוב משפחה" כנדרש ועפ"י לשון הכתוב אין לו לעותר זכות. טוען ב"כ כי הכתוב אינו סביר ומפלה שכן מדוע יגרע חלקם של חברי קיבוץ שאין להם "קרוב משפחה". טענה זו אין לקבל. בשל אילוצי התקציב אין אפשרות לרצות את הכל והקריטריון שנבחר הוא שהנהג בפועל הוא "קרוב משפחה". הטעם לדרישה זו הוא הרצון למנוע שימוש ברכב שלא למטרות הנכה שכן חזקה על קרוב משפחה שישתמש ברכב רק למטרות הנכה. תנאי זה תופס לגבי כל המוגבלים בניידות אין הוא מיוחד לחברי קיבוץ, ואין בו כל יסוד מפלה. אשר לסבירותו של ההסדר - אפשר שאין גישת הרשות השלטונית היחידה הבאה בחשבון למנוע שימוש ברכב שלא כדין, אך השאלה היא אם האפשרות שבחרה הרשות השלטונית היא כה בלתי סבירה עד כי רשות שלטונית סבירה לא תוכל לבחור באפשרות זו, והתשובה לכך היא שלילית.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. צוק לעותר, עוה"ד גב' נ. ארדוא. מאיר למשיבים. 3.1.85).
ע.א. 132/84 - רחל קדוש נגד יצחק קדוש
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
האשה תבעה מזונות מבעלה וביהמ"ש דחה את תביעתה בקבעו כי היא עובדת וכי הכנסתה מיגיעתה האישית באה תחת מזונותיה. המשיב העלה בהגנתו טענת העדר סמכות באשר האשה הגישה תביעת מזונות לביה"ד הרבני אך ביהמ"ש לא נזקק לטענה זו מאחר והכריע בענין לגופו. כשבועיים לאמר מתן פסה"ד הגישה האשה תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי למזונותיה והיא מתבססת על עילה שונה, היינו כי הבעל מסרב לתת לה גט פיטורין, כפי שהורה בית הדין הרבני בפסק דינו, ועל כן היא מעוכבת בגללו ואשה מעוכבת זכותה למזונות איננה נשללת ממנה אפילו אם יש לה הכנסה מיגיעתה האישית. הבעל העלה מחדש את טענת העדר הסמכות וביהמ"ש המחוזי קיבל את טענתו, שכן האשה הגישה תביעת מזונות נגד בעלה בבית הדין הרבני. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי התביעה איננה מגלה עילה, כי פסק הדין לגירושין של ביה"ד הרבני היה מעוגן בהסכמת בני הזוג לגירושין ואין בו כדי להפוך את האשה למעוכבת מחמתו. לפיכך מחק את התביעה על הסף. הערעור נדחה.
הנשיא שמגר סבר כי עצם העובדה שהאשה מסתמכת על פסה"ד של ביה"ד הרבני שדן בגירושין בהסכמה מצביעה על כך שההליכים בענין גירושין התנהלו זמן לא רב לפני התובענה הנדונה, וביה"ד דן בנושאים נוספים שהם תוצאה נגזרת מהדיון בגירושין. יתירה מזו, גם האשה תבעה מזונותיה בביה"ד והמעבר בשלב זה לביהמ"ש כאשר הטענה המרכזית צריכה להיות מעוגנת בהחלטת ביה"ד הרבני לענין הגירושין, היא דוגמא קלסית למקרה בו אין לתת יד למרוץ מערכאה לערכאה ועל כן בדין מחק ביהמ"ש המחוזי על הסף את התביעה.
השופט ד. לוין סבר כי יש לדחות את הערעור משני טעמים: צודק ביהמ"ש המחוזי כי לאור פניית המערערת לביה"ד הרבני בנושא המזונות קנה לו ביה"ד סמכות להכריע בנקודה זו; המערערת לא הציבה בכתב תביעתה החדש תשתית עובדתית מספקת לטענתה כי זכאית היא לדמי מזונות אפילו משתכרת היא למחייתה משום שהיא מעוכבת מלהנשא.
השופט ש. לוין העיר כי יש לדחות את הערעור מהטעם שכתב התביעה לא גילה עילת תביעה נגד המשיב, שכן לא היה פס"ד של ביה"ד כי יש לכפות את הגט, שאז ניתן להפעיל לחץ כספי, וחיוב במזונות גם כשהאשה מרוויחה למזונותיה מהווה לחץ כזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד ע. דיבון למערערת, עו"ד ח. עמר למשיב. 3.1.85).
ע.א. 664/82 - מירה סלומון נגד משה סלומון
*מחיקת תביעת מזונות מחוסר עילה (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב מנהלים מזה שנים התדיינויות בביהמ"ש המחוזי ובביה"ד הרבני. הוגשו תביעות גירושין וכן תביעות מזונות אשר בחלקן נסתיימו בהסכמי פשרה. בינואר 1980 ניתן פס"ד המאשר הסכם פשרה בדבר שיעור המזונות שתקבל האשה עבורה ועבור הילדים. כעבור זמן מה הגישה המערערת תביעה חדשה להגדלת מזונות וזו התייחסה למזונותיה בלבד. עילת התביעה היתה שביה"ד הרבני האיזורי פסק שמצווה על הבעל לתת גט פיטורין ובקביעה זו ראתה המערערת שינוי נסיבות מהותי המצדיק הגדלת שיעור המזונות עבורה. הבעל ביקש למחוק את התביעה על הסף, ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף מחוסר עילה ועל כך לא הוגש ערעור.
בינתיים החליט ביה"ד הרבני הגדול לקבל את ערעור האשה על החלטת ביה"ד הרבני שקבע כי רק "מצווה" על הבעל לגרש את אשתו, ונתן פס"ד "המחייב" את המשיב לתת גט. אז הגישה האשה תביעה חדשה בה היא מבקשת לחייב את המשיב
לשלם לה בלבד מזונות בטענה כי המזונות שנפסקו בינואר 1980 היו מזונות רק עבור הילדים. עילת התביעה החדשה מבוססת על פסה"ד של ביה"ד הרבני הגדול, ולטענתה נוכח סירוב המשיב לקיים את פסה"ד מוצדק לחייב אותו לשלם לה מזונות עונשיים על מנת לכפות אותו לתת גט. המשיב שוב ביקש למחוק את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את התביעה. הוא ציין כי אילו היתה לו סמכות לפסוק מזונות עונשיים לא היה מהסס לעשות כן, אך לא ראה אפשרות לפעול כך משני נימוקים: ראשית - אם העילה היא לענוש את הבעל כדי לכופו לתת גט הרי הסמכות לדון בכך נתייחדה לביה"ד הרבני בהתאם לחוק שיפוט בתי דין רבניים; שנית - והוא עיקר - משנקבע בסעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים כיצד ניתן לכפות מתן גט שוב נשללת כל דרך עונשית אחרת כדי לכפות מתן גט וכולל פסיקת מזונות עונשיים. אשר לטענת האשה כי פסה"ד ב- 1980 כלל לא פסק לה מזונות - טענה זו נדחתה מבחינה עובדתית ונקבע כי באותו פס"ד נקבעו לה מזונות ואין עילה להגדילם כדרישתה. הערעור נדחה.
אין להקיש על תביעה למזונות עונשיים מפסקי הדין שבהם נקבע שאין פוטרים את הבעל ממזונות אשה המעוכבת על ידו גם אם היא משתכרת למחייתה. כשמדובר במעוכבת ההלכה היא שהבעל חייב במזונות אשתו מבלי להיות זכאי למעשי ידיה. אומנם תקנת חז"ל זאת יש לה אופי של קנס, כדי לאלץ את הבעל לשחרר את האשה, אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שמדובר בחיוב מזונות כשלעצמו - להבדיל ממזונות עונשיים גרידא. בענייננו אין עומדת לדיון שאלת מעשי ידיה של המערערת שכן ביהמ"ש המחוזי פסק כי נקבעו מזונות גם עבורה בפסק הדין הקודם ועל כך אין ערעור.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד מ. בר שלטון למערערת, עו"ד מ. פתבג-בילקר למשיב. 10.12.84).
בר"ע 1/85 - שניאור דרפקין נגד מדינת ישראל
*החמרה בעונש ע"י ביהמ"ש המחוזי המונעת "עבודות חוץ" (הבקשה נדחתה).
טענת המבקש היא כי ביהמ"ש המחוזי למעשה גרם לכך כי לא יוכל לזכות בעבודת חוץ. טענה זו אין בה עילה לערעור נוסף ברשות. בהטילו את העונש רשאי ביהמ"ש להחליט מה העונש ההולם ואין עליו חובה לגזור עונש שיאפשר עבודת חוץ. ביהמ"ש גם רשאי לשקול ענין זה מפורשות ולקבוע עונש שאינו מותיר מרווח של שקול דעת לרשות המינהלית. ביהמ"ש הוא שקובע מידתו של העונש ולא הרשות המינהלית.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ברקוביץ למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 8.1.85).
בר"ע 661/84 - עזבון וייסלברג ואח' נגד ורדה יהל
*אי החלת השעורים המירביים של דמי שכירות בבית עסק (הבקשה נדחתה).
נושא הבקשה יישומן של עובדות המקרה להוראות תקנה 1(3) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השעורים המירביים והפחתות). לפי טענת המבקשים הם מחזיקים במושכר פלוני, המשמש להם כבית מלאכה, ועל כן אין לראות את המקום כבית עסק שעיקר שימושו יבוא או יצוא כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי לצורך אי תחולת דמי שכירות מירביים. לטענתם הם סוכנים בלעדיים של מפעלים זרים ולמטרת היבוא מאותם מפעלים יש להם מושכרים נוספים באותו בנין. טענה שניה בפיהם כי אין לראותם כמי שעוסקים ביבוא מאחר ועיסוקם הוא סוכנות כללית מטעם חברות זרות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לו שימש המקום לבית מלאכה בלבד לא היה מקום להחלת תקנה 1(3), אך המבקשים מנהלים עסק שאופיו הדומיננטי הוא העיסוק ביבוא ואחד מן המושכרים שבאותו בנין משמש לשם תיקונם של המכשירים המיובאים עבור הלקוחות שרכשו אותם בארץ. מי שעוסק בעסקי יבוא גם המחסן המשמש אותו באותו בנין הוא בגדר מושכר שעליו חלה תקנה 1(3), כי המחסן איננו אלא מקום המשמש לפעולות שהן
תופעות הלוואי הטבעיות לפעולתו של יבואן. הוא הדין בענין בית המלאכה. אין גם לדון בערכאת ערעור נוספת בטענה כי סוכן כללי איננו בגדר מי שעוסק בעסקי יבוא. מבחינה זו אין נפקא מינה אם מי שעוסק בעסקי היבוא עושה זאת על חשבונו או פועל כשליחו של אחר, אלא אופי העיסוק המתקיים במקום הוא הקובע בכגון דא.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. באומן למבקשים, עו"ד א. מלכה למשיבה. 1.1.85).
ב.ש. 34/85 - מאיר לוי נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר (ערר על מעצר - הערר נתקבל).
הראיות שבידי התביעה להרשעת העורר הן ראיות נסיבתיות בלבד ובמצב דברים זה, ונוכח משקלן המצטבר של הראיות, יש לתת משקל יתר למצב בריאותו של העורר המוזמן לאישפוז בבית חולים בימים הקרובים ויש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד שפטל לעורר, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 14.1.85).
ב.ש. 13/85- מדינת ישראל נגד ציון וקנין
*שחרור בערובה (גניבת רימוני רסס מצה"ל) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בגניבת ארבעה רימוני רסס מצה"ל והמדינה.ביקשה מעצרו עד תום ההליכים הן משום חומרת העבירות והן מבחינת הנסיבות ועברו הפלילי של המשיב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מצוי בידי התביעה חומר ראיה לכאורה וכן היה השופט מודע לחומרת העבירה, ואעפ"כ החליט לשחרר את המשיב בערובה מהטעם המרכזי שמאז העבירה האחרונה שעבר חלפו שלוש שנים וחצי ללא כל מעשה עבירה. הערר נתקבל.
מדובר בעבירות חמורות ביותר - גניבת רימוני רסס מצה"ל לצורך חיסול חשבונות. אכן, לא המשיב עצמו ביצע את הגניבה אלא הוא שידל את המתלונן, קרוב משפחתו ששירת בצה"ל, לגנוב את הרימונים ולמכרם לו בתמורה כספית לא מבוטלת. ברם, המשיב הוא עבריין מועד, אדם אלים שלא למד את לקחו, שהרי רק שנתיים חלפו מאז סיים את ריצוי עונש המאסר האחרון וכבר התגבשו נגדו ראיות כבדות משקל בענין ביצוע עבירות חמורות ומסוכנות. בנסיבות אלה, מהווה המשיב סכנה לחברה, ובמיוחד לעדי התביעה, קרובי משפחתו, שעתידים להעיד בביהמ"ש. לפיכך יש לקבל את הערר.
(בפני: השופט ד. לוין.עו"ד גב' ר. רבין לעורר, עו"ד רביבו למשיב. 6.1.85).
ב.ש. 1161/84 - רפאל פרץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(התפרצות והחזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות וגניבה ובהחזקת נשק שלא כדין כשבאותו כתב אישום מואשמים שלושה נאשמים אחרים. אלה האחרונים שוחררו בערובה והתביעה ביקשה לעצור רק את העורר עד גמר ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה זו. הערר נדחה.
לעובדה ששלושת הנאשמים האחרים שוחררו נודעת חשיבות לגבי השיקולים שעל השופט לקחתם בחשבון בעת מתן החלטתו בענין מעצרו של העורר, ועובדה זו לא הוזכרה לא בטיעונו של נציג התביעה ולא בהחלטת השופט. הלכה פסוקה היא כי אין להפלות בין המואשמים באותן עבירות, כשאין הבדל משמעותי לגבי מצבם המשפטי, לא לגבי מידת העונש ואף לא לגבי החזקתם במעצר לפני המשפט. ברם, במקרה הנדון אין להתערב בהחלטת המעצר וזאת עפ"י משקלן המצטבר של העובדות הבאות: משפטו של העורר עמד להתחיל חמישה ימים לפני מתן ההחלטה בערר ובדעת העורר להודות באשמה כפי שהודה גם בעת החקירה המשטרתית; הוכן עוד כתב אישום נגד העורר בו הוא מואשם בשבעה מקרים של גניבה מתוך רכב והעורר מודה גם בביצוע עבירות אלה ובעת הדיון בביהמ"ש המחוזי יבקש כי עבירות אלה תלקחנה בחשבון לצורך קביעת עונשו; נגד העורר תלוי ועומד עונש מאסר על תנאי לתקופה של חדשיים. לנוכח
העובדות הנ"ל ובהתחשב בחומרת העבירות אין לומר שהיתה הפליה בלתי סבירה לרעת העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. שובר לעורר, עו"ד גב' ד.גורני למשיבה. 1.1.85).
ב.ש. 1163/84 - מדינת ישראל נגד דוד איבגי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בהחזקת עשרות מנות של הירואין ובסחר בסם מאותו סוג כאשר נגד המשיב ראיות לכאורה בדבר מעורבותו בעבירות המיוחסות לו. אעפ"כ החליט השופט לשחרר את המשיב בערובה וזאת בשל העובדה שהמשיב הוא נכה בשעור של %100, סובל משיתוק ילדים מאז היותו בן שנתיים וזקוק לקביים כדי לנוע ממקום למקום. ביהמ"ש הציב למשיב תנאים חמורים המהווים למעשה מעצר בית. המדינה הגישה ערר על ההחלטה וטענתה כי אין בנכותו של המשיב כדי להצדיק הפלייתו לטובה לעומת נאשמים אחרים מהסוג הנדון. הערר נדחה.
למשיב הרשעות קודמות אך מעולם לא הורשע בעבירת סמים. בשורה ארוכה של החלטות נקבע כי עבירה של סחר בסמים שייכת לקטגוריה של העבירות המצדיקות בדרך כלל החזקת הנאשמים במעצר עד תום ההליכים ובמיוחד כשמדובר בהרואין. אך כשם שאין ביהמ"ש מתערב בקלות בהחלטות לעצור נאשמים עד תום ההליכים, כך גם לא ימהר לשנות החלטה של ביהמ"ש הרואה לנכון להקל עם נאשם פלוני בשל נסיבות יוצאות דופן. נכון שעובדת נכותו של נאשם אינה מהווה חסיון בפני הענשתו בכל חומרת הדין אם ימצא אשם, אך אם החליט ביהמ"ש להתחשב במיוחד בנאשם בשל נכות של %100, תוך התנאת תנאים חמורים ביותר, אין ההתערבות בהחלטה מחוייבת המציאות.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ד. גורני לעוררת, עו"ד י. בן חמו למשיב. 1.1.85)
ב.ש. 1143/84 - מדינת ישראל נגד אשר פרידמן
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (מרמה) (בקשה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות מירמה בהיקף של מאות אלפי דולרים ובתום שנה מהחלטת ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים הוגשה בקשה להאריך את המעצר בשלושה חדשים לפי סעיף 54. הבקשה נתקבלה . אין בדעת ביהמ"ש העליון לעודד בקשות מסוג זה ולהעתר להן בקלות ובדרך השגרה ועל כן נתקבלה הבקשה לא בלי היסוס. המחוקק קבע שנה אחת בתור תקופה מירבית להחזקת נאשם במעצר כל עוד הוא עדיין בחזקת חף -מכל פשע, וזאת תוך שמירה על איזון האינטרסים של הגנה על חירות הפרט ממד והאינטרס הצבורי שבניהול משפטים פליליים חמורים ביעילות מאידך. רק במקרים חריגים ומיוחדים ישנה הצדקה להארכת תקופה זו. עם זאת יש להעתר לבקשת התביעה במקרה דנא באשר שמיעת המשפט הושהתה במשך השנה פעם אחרי פעם בגלל בקשות המשיב דווקא, כל פעם בנימוק אחר. לכך יש לצרף את חומרת העבירה והחשש כי שחרור המשיב עלול להביא לשיבוש המשפט.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' דורית שפירא למבקשת, עו"ד שמואל בניאל למשיב. 25.12.84).
ב.ש. 1138+1139/84 - חליל אבו זרקא ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הפקרה לאחר פגיעה ועוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע, שימוש ברכב ללא רשות, גרימת נזק לרכוש בזדון, הפקרה אחרי פגיעה והחזקת נשק. ביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים ועררם נדחה. בכתב האישום נטען שהעוררים קשרו קשר עם אחר לבצוע שוד מזויין בבנק ובמהלך קשירת הקשר גנבו מכונית סובארו והכינו בתוכה מסיכות וכפפות. הם גם ניתקו את מערכת
הטלפונים בכפר בו עמדו לשדוד את הבנק. בסופו של דבר לא בוצע השוד באשר הקושרים נתקלו ברכב משטרתי ולאחר מכן התנגשו במכונית אחרת ונמלטו מהמקום. חומרת העבירות מחייבת מעצר העוררים כאשר יש בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת. העובדה שאדם אחר שוחרר בערובה בהסכמת התביעה אין בה כדי להצדיק את שחרור העוררים. אחת הטענות היא כי ביהמ"ש קיבל מהתביעה חומר חסוי שנמנע מהסניגורים לעיין בו ואולם הפרקטיקה שהתגבשה היא שבמקרה מתאים רשאי ביהמ"ש הדן בבקשת מעצר לעיין בחומר חסוי שבשלב ההוא נמנעת מן הסנגוריה האפשרות לעיין בו. הכלל האמור יכול ויחול לא רק בשלב המעצר לצרכי חקירה אלא גם כשנתבקש מעצר לאחר הגשת כתב אישום.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד חכם ואבו ג'מאל לעוררים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 25.12.84).
ב.ש. 81/85 - מרדכי שוקרון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום תהליכים (הצתת חנות כדי לקבל כספי ביטוח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר היה בעל מנות למצרכי מזון וכלי ניקוי והוא מואשם בכך כי ביטח את תכולת החנות בסכום של למעלה מ- 2,000,000 שקלים בתחילת חודש יוני 1984, וביקש מאחד בשם לוי להצית את החנות וכשיתקבל סכום הביטוח יתחלקו בו. החנות הוצתה על ידי לוי שנכווה קשות תוך כדי בצוע המעשה. העורר הגיש תביעה לקבל דמי ביטוח ואז נפתחה חקירה והתשלום לא נעשה. העורר נעצר בדצמבר 1984 אם כי נחקר לראשונה בשל אותו ענין כבר ביוני 1984. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים בנימוק אחד ויחידי כי חומרת העבירה מצדיקה את המעצר. הערר נתקבל.
העורר הוא איש עבודה בגיל 23, שנכשל בביצוע עבירות חמורות ואחת התוצאות המצערות היא פציעתו הקשה של מבצע המעשה, אולם מדובר באדם שלא חטא בפלילים בעבר ושאין חשש כי הוא עלול לחזור לסורו, או לשבש הליכי משפט. השאלה היא איפוא אם חומרת העבירה כשלעצמה מחייבת את המעצר. כל מעצר של אדם בטרם משפט הוא צעד חריף ומרחיק לכת ולפני שנותנים צו כזה יש לבחון ולשקול אם המעצר מתחייב בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. חומרת העבירה כשלעצמה יכולה במקרה מתאים להצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, והטעם המרכזי לכך יכול להיות אחד מאלה: קיימת סכנה כי הנאשם, שלכאורה ביצע זה מקרוב עבירה חמורה, ימשיך ויפגע בצבור אם ישוחרר; יש בחומרת המעשה ובעונש הכבד הצפוי בגינו דירבון לנאשם לנסות להמלט מאימת הדין ולשבש הליכי משפט; יש ששחרורו של הנאשם, שהעבירה המיוחסת לו חמורה במיוחד בנסיבותיה, יתקבל במורת רוח ובביקורת מובנת של הצבור, המצפה כי ביהמ"ש ידע במקרים כגון דא, להעניק הרגשת בטחון לצבור ויגיב נכונה ובאמצעים מרתיעים כשמדובר בתופעות קשות וחריגות. כל המרכיבים הנ"ל אינם מתקיימים בענייננו. לכך יש להוסיף כי מעת ביצוע המעשה ועד למעצר חלפו ששה חודשים ולא נשמעה כל טענה כי בפרק זמן זה עשה העורר מעשה כלשהו המצביע על כך שהוא מהווה סכנה לצבור. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ש. שמואלי לעורר, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 29.1.85) .
ב.ש. 58/85 - לוי מסעוד נגד לוי שולה
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
למבקש נשלחה הודעה על הפקדת ערבון בערעורו ותוך המועד שנקבע לכך הפקיד את הערבון, אלא שעיצומי העובדים בביהמ"ש העליון מנעו את רישומו. עד שחלפו העיצומים פג תוקפו של השיק וזה הוחזר לב"כ המבקש. בינתיים פסק אותו עורך דין לעבוד במקצועו ויצא בשליחות המדינה לחו"ל והמבקש לא ידע כלל כי הערבון לא קובל. הידיעה הראשונה על כך הגיעה למבקש לאמר ששוגרה הודעה מביהמ"ש העליון על רישומו של הערעור לדחייה
בשל אי הפקדת הערבון. אז ביקש את הארכת המועד להפקדת ערבון ובקשתו נתקבלה. אין כאן מקרה של הזנחה מטעם המבקש אלא של צרוף מקרים שלמעשה לא היו בשליטתו. הוא הסביר בצורה מתקבלת על הדעת את האירועים והסברו מצדיק להאריך את המועד להפקדת הערבון. טענתו של ב"כ המשיבה כי טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד לא נתקבלה.
(בפני: הרשם בר טוב. המבקש לעצמו, עו"ד ח. סומך למשיב. 30.1.85).
ב.ש. 45/85 - עוסמן אחמד עוסמן נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין (בקשה לעכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקש הורשע בביצוע מעשה זיוף בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה, כשמדובר בהלוואה ממשלתית. הוא נדון למאסר של שנתיים שמתוכן 3 חדשים לריצוי בפועל ולתשלום קנס של מליון שקל או 4 חדשי מאסר תמורתו. הבקשה לדחיית ריצוי המאסר עד לפסה"ד בערעור נתקבלה בהסכמת ב"כ המשיבה ואילו הבקשה לדחיית תשלום הקנס נדחתה.
לענין הקנס טען המבקש כי אמצעיו מוגבלים ולא יוכל לעמוד בתשלום הקנס במלואו מיידית, כך שאם לא יקבל דחייה או לא יפוצל התשלום יצטרך לרצות 4 חודשי מאסר. ברם, אין דרכו של ביהמ"ש העליון לעכב ביצועו של עונש מעין זה, שהרי גם אם יזכה בערעור יוכל לקבל את כספו בחזרה. הרי זה עניינו של המבקש להשיג מקורות כספיים לתשלום הקנס. פיצול העונש הכספי לשיעורין מקהה עד מאד את המשמעות הענשית המרתיעה שצריכה לנבוע ממנו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סלומון למבקש, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 20.1.85).
ע.א. 411/82 - חנה זוהר ואח' נגד ו.ש.ה. חברה להשקעות ואח'
*הצורך בר"ע בדחיית בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד (הערעור נדחה).
כפר נפסק פעמים רבות שהחלטה הדוחה בקשה לביטול פס"ד שניתן עפ"י צד אחד היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון נטילת רשות, ובכל זאת לא חדרו הלכות אלה לתודעת הפרקליטים. אי נטילת רשות ערעור אינה תנאי מוקדם לדיון בערעור כאמור בתקנה 449 לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא תנאי מוקדם להגשת הערעור. לפיכך נדחה הערעור בלי לדון לגופו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד יהודה רסלר למערערים, עו"ד י. פלד למשיבים. 16.1.85).
ע.א. 233/83 - עזרא שאתי נגד טוביה ובניו בע"מ ואח'
*אחריות קבלנים לתאונה עקב רשלנות בבניה (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
המשיבה הינה חברה קבלנית והמשיבים 2 ו- 3 (להלן: המשיבים) הינם מנהלי החברה. בשנת 1975 רכש המערער אצל המשיבה דירה. עבודות מסויימות בבית לא הושלמו ובין היתר חלון הברזל במקלט, המשמש ליציאת חירום, לא נפתח כהלכה. המערער ביקש מהמשיבים לדאוג לתיקון החלון, התיקון לא בוצע, ולבסוף ניסה המערער לפתוח את החלון בכוחות עצמו וכנף החלון, שמשקלה למעלה מ- 300 ק"ג, נפלה על המערער ונקבעה לו נכות צמיתה של 41.5 אחוז. המערער תבע את המשיבה והמשיבים כאחראים לפציעה וכן תבע לדין את המשיבים 4 ו- 5 (להלן: היצרנים) שיצרו את החלון. המשיבים טענו גם הם כי פנו אל היצרנים מספר פעמים לתקן את החלון והגישו הודעת צד ג' נגד היצרנים. ביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור הפיצויים המגיעים למערער בדחותו טענת תרומת רשלנות. בכל הנוגע לענין גובה הפיצויים ושיעורם נדחו הערעורים של המערער ושל המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע גם כי הן המשיבה והן המשיבים התרשלו אך את היצרנים שחרר מאחריותם. בכל הנוגע לשחרור היצרנים מאחריות נדחה הערעור.
אשר לאחריות המשיבה והמשיבים חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום הפיצויים, ואת התביעה נגד שני המשיבים דחה למרות שקבע כי הם אישית אחראים בהתנהגותם לאירוע שגרם לפציעת המערער. זאת בהסתמך על כתב שחרור שכתב המערער לחברת הביטוח "לבנון" שבה היו מבוטחים המשיבה והמשיבים, כשגבול האחריות היה 150,000 ל"י. חברת לבנון שילמה למערער סכום של 150,000 ל"י (אגב, סכום זה נוכה מסכום הפיצויים שחוייבה בו המשיבה) בקשר לתאונה הנדונה, המערער חתם על "הסכם ושטר סילוקין" בו אושרה קבלת הסכום של 150,000 ל"י וצויין כי "עם קבלת סכום זה הריני מאשר ומצהיר כי סכום זה שולם לסילוק מלא וסופי של כל סכום ש"הלבנון" תהיה חייבת לשלמו בגין התאונה הנ"ל... הריני מתחייב בזה שלא לתבוע יותר ולא לגבות כל כספים מכל אדם ו/או גוף שהוא אם עפ"י פסק דין... תהיה "הלבנון" צריכה לסלקם...". שטר הסילוקין נשלח אל "הלבנון" בצרוף מכתב לוואי מאת פרקליטו של המערער ובמכתב נאמר כי "למרות קבלת הסכום הנ"ל שמורות כל זכויותיו של מרשי להמשיך בהליכים נגד מבוטחכם טוביה ובניו בע"מ...". ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערער מנוע מלתבוע סכום כלשהוא מהמשיבים, והוסיף ביהמ"ש כי היה מסיק מסקנה דומה גם בייחס למשיבה אלמלא כתב עוה"ד את מכתב הלוואי בו שמר מפורשות על זכות המערער להמשיך בהליכים נגד המשיבה.
צודק המערער בטענתו כי שלא כדין נדחתה התביעה נגד המשיבים. המשיבה בערעור שכנגד טוענת כי מכתב הלוואי צורף למשפט באיחור ולא הוכח אם נתקבל ע"י חברת "לבנון" ואם לאו, ואולם אין זה חשוב כלל אם מכתב הלוואי נשלח או נתקבל ע"י חברת הביטוח שכן אין בשטר הסילוקין כדי למנוע את המשכת תביעת המערער נגד המשיבה והמשיבים לסכום העולה על 150,000 ל"י. המערער התחייב להימנע מלתבוע ומלגבות כספים, אם כתוצאה מכך יהיה על "לבנון" לסלק כספים אלה לפי דרישתו של אותו נתבע, ובכל הנוגע לסכום העולה על 150,000 ל"י איש לא יכול היה לתבוע מחברת לבנון לסלק יתרה זו שהיא מעבר לסכום המבוטח. מכתבו של פרקליטו של המערער שנכתב למען זהירות יתר היה מיותר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד שטבהולץ למערער, עו"ד אלופי למשיבים, עו"ד בילן ליצרנים. 28.1.85).
ע.פ. 730/84 - רנה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השתמטות ע"י הצהרת שקר בדבר הכרה דתית)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערערת הורשעה בעבירה של שבועת שקר והשתמטות משירות בטחון, באשר מסרה הצהרת שקר בבית הדין הרבני שלפיה טעמים שבהכרה דתית מונעים בעדה מלשרת בשירות בטחון ובכך קבלה שחרור מצה"ל. בגין עבירות אלה נדונה ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו-10 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
יש לראות את העבירות הנדונות בחומרה רבה. כאשר נערה משיגה שחרור מצה"ל על סמך תצהיר כוזב ביודעין, אין היא ראויה בדרך כלל להתחשבות מרובה, ומן הדין להטיל עליה עונש מאסר משמעותי אפילו אין היא בעלת אופי פלילי. אעפ"כ הוחלט להקל במידה מסויימת בעונש וזאת משום שמסתבר מדו"ח שירות המבחן כי המערערת הינה בעלת נתונים וכישורים מוגבלים ביותר, וקרוב לודאי שהיתה זוכה לפטור משירות בטחון, ואמנם גם תזכה עתה לפטור כזה, גם מבלי להיזקק לתצהיר הכוזב. המערערת נמצאת בתהליך טיפולי ושיקום מקצועי ולהערכת שירות המבחן עשוי מאסר בפועל לחבל במאמצי השיקום ולהביא להתדרדרות חמורה של המערערת. אי לכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שלושה חדשים וריצוי העונש נדחה לתקופה מסויימת כדי שהמערערת תוכל לבקש ריצוי עונש המאסר בעבודת חוץ במשטרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד שיאוביץ למערערת, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 23.12.84).