ע.פ. 826/81 - עומר שייך יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. בשעות הבקר המוקדמות בדצמבר 1980 נמצאה גופתו של המנוח עודה עויידה (להלן: המנוח) כשהיא מנוקבת בשני כדורי אקדח. שני קליעים אלה וקליע נוסף שלא פגע בו נורו באותו לילה מאקדח שנמסר לרשותו של המערער ואשר נמצא ברשותו לאחר מעשה המערער והמנוח היו מועסקים כשומרים מטעם חברת שמירה בחניונים של אגד בנתניה ורחוקים זה מזה כשניים וחצי קילומטר. המערער נעצר ונגבו ממנו מספר הודעות. תחילה התכחש לכל קשר למעשה וטען שהאקדח היה כל העת ברשותו ולא מסרו לאיש. לאחר שנמסר למערער כי הדו"ח הבליסטי מראה שהכדורים שפגעו במנוח נורו מהאקדח שברשותו, שינה את גירסתו ואמר כי בעת משמרת הלילה הופיע האחראי על השמירה, אחד בשם פייסל, וביקש ממנו את האקדח כדי לירות בו בחתונה. בהודעה נוספת התכחש המערער גם לגירסה זו והעלה סיפור חדש כי באותו לילה ביקר אצלו אחד בשם אברהם שביקש ממנו להתלוות אליו למקום השמירה של המנוח וכשבאו לשם היה המנוח עסוק בהחתמת כרטיס הנוכחות שלו ותוך כדי כך תפס אברהם את אקדחו של המערער ירה במנוח והרגו. לפי גירסה זו לקח המערער לאחר מכן את האקדח לביתו וניקה אותו בנפט. למחרת היום העלה המערער גירסה חדשה אשר לפיה הלך הוא לבדו למנוח לפנות בוקר והמנוח היה עסוק אז בהחתמת כרטיס הנוכחות שלו, המנוח ביקש לראות אקדחו של המערער והמערער הוציא את האקדח ודרך אותו ואז נפלטו ממנו בבת אחת שלשה כדורים שפגעו במנוח והמיתוהו. בתשובה לשאלה אמר המערער כי אצבעו היתה כל הזמן על ההדק עד שהמנוח נפל על הארץ. בשיחזור שהתקיים חזר המערער על הגירסה שהמנוח נהרג מכדורים שנפלטו מאקדחו. בפני שופט המעצר חזר המערער לגירסה כי מסר את האקדח לפייסל. במשפט זוטא ביקש הסניגור לפסול את ההודעות שבהן סיפר כי הוא היה אצל המנוח בשעה שנורו היריות וכן את השחזור, אך ביהמ"ש החליט שההודעות והשחזור נמסרו כדין. על יסוד הראיות שהיו בפניו הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח והערעור על כך נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על ההודעות של המערער שלפיהן ביקר אצל המנוח ועל דו"ח השחזור, אך בעוד שבגירסאות אלה טען המערער פעם כי מישהו אחר ירה במנוח ופעם שהכדורים נפלטו, פילג ביהמ"ש את ההודעות ואימץ כאמת רק חלקים מהן, היינו שהמערער ירה במנוח, אך לא אימץ את הגירסה כי היו אלה פליטות כדורים או שמישהו אחר ירה. ביהמ"ש רשאי היה לפלג את הדברים ולקבל חלק מהם. את הגירסה כי הכדורים נפלטו יכול היה ביהמ"ש שלא לקבל בנסיבות הענין, וממילא הרי לא חזר המערער בעדותו על הגירסה כי הכדורים נפלטו מהאקדח בשוגג, אלא חזר בביהמ"ש לספור הראשון שמסר את האקדח לאחר.
ג. ביהמ"ש מצא חיזוק להרשעה בשקריו של המערער בגירסותיו השונות והסותרות; העובדה שכרטיס הנוכחות של המנוח אכן הודפס בשעה שהמערער אמר שביקר אצלו, עובדה שהמערער סיפר עליה כאשר לא יכולה היתה להיות בידיעתו ממקור חיצוני; העובדה שהמערער דרך את האקדח כאשר לגירסתו המנוח ביקש רק לראותו; העובדה שעל פי הדו"ח הפתולוגי היריות נורו כשהאקדח מכוון אל המנוח; ריח הנפטשאיש המשטרה הריח ליד בית המנוח התואם את דברי המערער כי ניקה את הכלי בנפט; גרסת שומר אחר שלפיה אמר לו המערער כי ברצונו לבקר אצל המנוח.
ד. ביהמ"ש יכול היה לקבל את גירסאות החוקרים שההודעות מהמערער נגבו כדין ואין להתערב בשאלות המהימנות והקביעות העובדתיות של ביהמ"ש. אשר לצד המשפטי - את יסוד ההחלטה להרוג הסיק ביהמ"ש מעצם יריית שלוש היריות לעבר
34 תקציר פסקי כרך כ"ד - 3
גופו העליון של המנוח, מעשה שכל בר דעת יכול לצפות את תוצאותיו. את יסוד ההכנה מצא באותן שלוש יריות שנורו ממרחק כמטר בלבד וכוונו לחלקים רגישים בגופו של המנוח. העדר הקנטור הוכח מגירסותיו של המערער עצמו בהודעותיו כי המנוח ביקש רק לראות את האקדח והוא הוציאו מנרתיקו ודרך אותו. אין פגם במסקנות משפטיות אלה. לענין ההכנה יש להוסיף כי יסוד זה "הוא יסוד פיזי טהור", ושליפתו של האקדח ודריכתו דיים לכך. באשר לקנטור - אין כל ראיה מה בדיוק אירע בבקור שערך המערער אצל המנוח. לו היה משהו בראיות שניתן היה להסיק ממנו מסקנה בדבר קנטור, לא היה ביהמ"ש מהסס לקבוע על פיו, גם כשהמערער נקט בקו הגנה של התכחשות גמורה למעורבותו במות המנוח. אך באין כל עדות בנדון נותרו רק דברי המערער בהודעותיו שבפגישה כלל לא היה קנטור מצד המנוח.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, שיינבוים. עו"ד צ. ליברמן למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה.9.7.84).
ע.פ. 670/83 - אלברטו פורטליונה וגואל לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה(הערעור נדחה).
א. בשעות הערב של ה- 15 בינואר 1982 נפרצה חנות השייכת לרמי פוסי (להלן: פוסי) המשמשת לו בית מלאכה לצורפות ובית עסק למכירת תכשיטים. הפריצה בוצעה ע"י שבירת הקיר החיצוני של החצר וכניסה מבעד לחור שנבקע בקיר. הפורצים הוציאו את מערכת הטלפון מכלל פעולה, ובאמצעות מבער, מכשירי ריתוך ומכשירי פריצה הצליחו לפרוץ שתי כספות שהיו בחנות, האחת גדולה והשניה קטנה, וגנבו תכשיטים שלדברי פוסי ערכם 50 אלף דולר. בעת הפריצה היתה החנות מוגנת ע"י מערכת אזעקה אלקטרונית המחוברת למוקד, אך הקיר נפרץ במקום הנחשב "שטח מת" מבחינת הגלאי שהיה מותקן במקום. המערערים נעצרו יומיים לאחר ביצוע הפריצה.
ע"י פריצת דלתות ברזל של הכספות באמצעות מבער נוצרים חלקיקי מתכת שעלולים להידבק לבגדיו של הפורץ ופעולות הריתוך יוצרות כדורי מתכת חמים שעשויים להשאיר סימני חריכה על בגדיו של מפעיל המבער. חוקרי המשטרה אספו חלקיקים שהצטברו על ריצפת החנות וכן תפסו פריטי לבוש השייכים למערערים. בבדיקה מעבדתית נמצא כי פריטי הלבוש שנתפסו היו מלאים חלקיקי מתכת ועל חלק מהם נראו סימני חריכות. השוואת החלקיקים עם הדגימות שנלקחו מזירת העבירה הראתה, לפי חוות דעת מומחה, התאמה ביניהם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירת הפריצה ודן את פורטליונה לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ולוי נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש בחן את ההוכחות וקבע כי ההשוואה המעבדתית בין הדגימות שנלקחו מרצפת החנות ואלה שנתגלו על בגדי המערערים הראתה התאמה. אין לקבל את הטענה כי חוות הדעת אינה מצביעה על מסקנות מוגדרות וברורות ויש בה כדי ליצור ספק לטובת המערערים. המומחה הביא שורה של מסקנות ותוצאות שאין אפשרות להתעלם מהן, ואם נותר צורך בקביעת מסקנות מפורטות יותר, נעשה הדבר במסגרת עדותו שהשלימה את החסר, אם בכלל, ולפי המצב העכשוי של חוות הדעת יחד עם העדות אין קושי להבחין במסקנות שיש התאמה כאמור.
ג. הביטוי "התאמה" שבו השתמש העד במקום הביטוי "זהות" לא יוכל לפגום בתוצאות הבדיקה. העד השתמש בביטוי הנ"ל, שהוא ביטוי טכני, מטעמי זהירות ותו לו, ואין להסיק מהשימוש בביטוי זה כאילו היו ספיקות באשר לתוצאות הבדיקה. אין
גם לקבל את הטענה כי מכיון שהבגדים של שני המערערים נלקחו בתוך חבילה אחת יתכן שחלקיקים עברו מבגד מסויים אחד לבגד אחר. המומחה הבהיר שקיימת אפשרות שמספר קטן של חלקיקים יעבור מבגד אחד למשנהו כשהם נאספים בחבילה אחת, אך מספר החלקיקים שעוברים בדרך זו קטן מאד ואילו על פריטי הלבוש שנתפסו נתגלה: מספר גדול של חלקיקים. מכל מקום אפשרות כזו לא קיימת כשמדובר בחריכות שמקורן בפגיעה מחומרים חמים. אשר לטענה כי נבדקו רק %10 מהחלקיקים - די באחוז זה ואין חובה שכל חלקיק וחלקיק יבדק בנפרד ע"י מומחה, כאשר ברור לבודק שהאחוזים שנבדקו מאפשרים להגיע למסקנה מסויימת ללא ספק סביר.
ד. חנותו של בוסי היתה מבוטחת ב- 25,000 דולר וכשלושה שבועות לפני אירוע הפריצה העלה את סכום הביטוח ל- 50 אלף דולר. בוסי מכיר את שני המערערים והם היו מבאי חנותו. הועלה חשד שהשתתף בתכנון הפריצה עם המערערים כדי להונות את חברת הביטוח וחשד זה היה מבוסס על שתי עובדות: בוסי קיבל הלוואה מלוי, וכן מערכת האזעקה לא פעלה כיאות. כשבוסי מסר עדותו טען כי קיבל הלוואה של כשלושת אלפים דולר מלוי וחתם לו כי "אם לא יחזיר את ההלוואה תוך מספר חדשים... הכספת הגדולה תהיה שייכת ללוי". בוסי העיד כי על כך חתם בספטמבר 1981. טוען הסניגור שאם כך הדבר הרי הכספת הגדולה שייכת ללוי מכח תניה חוזית ולכן אין להאשימו בפריצתה. אין בטענה זו, גם אם תוכח, כדי להציל את המערערים מהעבירה המיוחסת להם בקשר עם הפריצה לחנות ובקשר לפריצת הכספת הקטנה שהחוזה אינו מתייחס אליה. ברם, ביהמ"ש הטיל ספק באמינות הדברים שהשמיע בוסי בעדותו. יחד עם זאת לא היה מוכן ביהמ"ש לקבל את התיזה שבוסי שיתף פעולה עם המערערים וזאת חרף העובדה שמערכת האזעקה לא פעלה כראוי. צדק ביהמ"ש הן בכך שהטיל ספק באמינות העסקה של מסירת הכספת ללוי והן במסקנתו שלא היה שיתוף פעולה בין בוסי לבין המערערים.
ה. שני המערערים העלו טענות אליבי וביהמ"ש דחה אותם וגם בכך אין להתערב. פורטליוני מסר בתחילת החקירה גירסה שונה על המקום שבו היה בעת ביצוע הפריצה ולאחר מכן העלה את טענת האליבי והודה כי קודם לכן שיקר. לוי לא היה מוכן למסור מלכתחילה פרטים בקשר למעשיו בזמן הרלוונטי ורק כשנגבתה ממנו אחת האמרות טען ששהה בביתו באותו זמן. עפ"י הנסיבות והעדויות שנשמעו מפיו יכול היה ביהמ"ש לדחות את גירסאות האליבי.
ו. לתביעה אין הוכחות ישירות נגד המערערים וכל ההוכחות הן נסיבתיות, אך לעתים ההוכחות הנסיבתיות הן הטובות ביותר. בענייננו הראיות הנסיבתיות של החלקיקים שנתגלו וההתאמה ביניהם, וכן סימני החריכות, מצביעות על אשמת המערערים שלא נתנו כל הסבר לגילויים הנ"ל. אין גם צורך במקרה דנא, לפי מהות העבירה, סיוע להוכחות הנסיבתיות כדי לבסס את ההרשעה.
ז. אשר לעונש - הנסיבות הן חמורות, הפריצה בוצעה באמצעים מתוחכמים תוך שימוש בידע מקצועי ודורגה בהיקפה ובממדיה ממסגרת פריצה רגילה. פריצות לבתי עסק הפכו למכת מדינה, ומן הדין שביהמ"ש לא יקל בעונשם של מבצעיהן, כי אם ידחק הצידה את נסיבותיהם האישיות של העבריינים ויעדיף את טובת הצבור ואת החובה לשמור על רכושו. לשני המערערים הרשעות קודמות בעבירות רכוש. לפורטליוני עבירות יותר חמורות ובמספר רב יותר ואילו עברו של לוי קל יחסית לעומת חברו. ביהמ"ש התחשב בנסיבותיו של כל אחד מהמערערים ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד מ. רובינשטיין וא. שמחוני למערערים, עו"ד דבורין למשיבה. 3.7.84).
ע.פ. 286/82 - שמואל רביבו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת רימון לקטין כדי שיטילו לבית המתלונן) (הערעור נדחה).
המערער מכר רימון יד לקטין בן 16 והדריכו כיצד להפעיל אותו בדירתו של המתלונן. הקטין הטיל את רימון הרסס לעבר דירת מגורים ובדרך נס לא נפגע איש. הקטין נדון לחמש שנים מאסר בפועל ועל המערער הושתו חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שנתיים מאסר על תנאי כשאחת חופפת ואחת נצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור אינו מתרעם על חומרת העונש לפי הנסיבות שהיו אותה שעה, אלא שבינתיים הטיב המערער את דרכיו ומגלה מוטיבציה לצאת לעבודה. ברם, העבירה שמדובר בה הלא מבין העבירות החמורות - גם במשפחת העבירות האלימות - ועל ביהמ"ש להגיב על כך בעונשים שהוא גוזר. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא מביא בחשבון את העובדה שהנאשם מרצה עוד שנתיים מאסר בפועל בגין עבירת התפרצות שקדמה לעבירה שבפנינו. גליון ההרשעות הקודמות רב וכבד ביותר ואם כי ואין ביהמ"ש בא לומר כי אבדה תקווה למערער לחזור לחיים תקינים, הרי בנסיבות כה חמורות אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גולדברג. עו"ד א. גיפס למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 1.7.84).
ע.פ. 749/83 - יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין ארבעה מקרי התפרצות וגניבות מדירות נדון המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו שתי שנות מאסר על תנאי אחת חופפת ואחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מילדותו שולח המערער ידיו ברכוש הזולת ועשרות רבות של עבירות נגד הרכוש ביצע בשנים האחרונות_ לא הרתיעו אותו גם תקופות מאסר ממושכות יחסית שריצה, והעבירות הנוכחיות נעברו כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 21.6.84).
ע.פ. 729/83 - אלן מאיר שושנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבעה מקרים של התפרצויות לדירות וגניבה מתוכן כאשר העבירות מתבצעות יחד עם אדם נוסף. הוא הורשע בעבירות נוספות שביקש לצרף לאישום נשוא ערעור זה וביהמ"ש נעתר לבקשה. בגין כל אלה נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
אשתו של המערער כנראה מאושפזת ומקבלת טיפול פסיכיאטרי וילדו נמצא אצל בן משפחה בטיפול מחמת מאסרו של המערער ואישפוז האם. אעפ"כ אין להתערב בגזר הדין. מדובר בשורה של עבירות שבוצעו ע"י המערער, וגליון הרשעותיו הקודמות מלמד כי מאז ילדותו חי המערער בשולי החברה ועשרות רבות של הרשעות קודמות רשומות לחובתו. העונשים המגוונים שהוטלו על המערער לא היה בהם כדי להרתיעו וצדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שמפני המערער יש להגן על הצבור בו הוא פוגע.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 21.6.84).
ע.פ. 767/81 - שמעון אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער ואחד בשם רפי ויצמן הורשעו ברצח בכוונה תחילה של חיים עזריאל על רקע סכסוך בין כנופיות העולם התחתון. ביהמ"ש קבע כי הרצח בוצע על ידי שני הנאשמים יחד עם עד המדינה חנניה זריהן. הערעור נדחה. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של חנניה וביהמ"ש בדק את מהימנותו בזהירות רבה והיה ער הן לעברו הפלילי ומבנה אישיותו והן לחלק הפעיל שנטל בביצוע הרצח. בצדק סברו
השופטים שעד כזה עלול להמעיט בחלקו ולגולל את האשם על אחרים ומאחר שיש לראותו "שותף לעבירה" קבעו כי לא רק שקיימת חובה מן הפסיקה למצוא סיוע לעדותו, אלא שיש להזהר ולבחון היטב אם ניתן לסמוך על עדותו. ביהמ"ש אכן בדק היטב את כל נסיבות המקרה, את המסקנות ההגיוניות מהגירסאות השונות שהועלו, עדויות סיוע שהיו הן משותף נוסף לדבר עבירה והן מהקלטות של שיחות, והגיע למסקנה שניתן לסמוך על עד המדינה. הערעור על כך נדחה, שכן היה יסוד בחומר הראיות ובמסקנות שהעלה ביהמ"ש לביסוס ההרשעה ברצח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דמ. יאיר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 3.7.84).
ע.פ. 6/83 - חאפז שורפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע על פי הודאתו בנסיון לסחר בסמים ובתיווך בו וכן בקשירת קשר לבצע פשע ונדון לשנתיים מאסר. הופעל גם מאסר על תנאי של 18 חדשים מצטבר ובנוסף לכך נדון לשלשה חדשי מאסר בפועל מצטברים ו-6 חופפים בגין עבירה של בריחה ממשמורת חוקית. בסה"כ נגזרו למערער 45 חדשים מאסר לריצוי בפועל. בשלב מאוחר יותר הורשע ב- 8 עבירות של סחר בהירואין במשך חמשה חדשים, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר לעונש האחר, כך שעל המערער לרצות שש שנים ותשעה חדשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל ומתוך שלוש שנות המאסר בפועל הנוספות תהיה שנה אחת חופפת.
הסניגור טוען כי העובדה שהמערער הודה בכל העבירות שיוחסו לו בשני התיקים מהווה הוכחה שהחליט לסיים דרכו העבריינית וכי עובדה זו לא נשקלה במידה מספקת ע"י ביהמ"ש המחוזי. כן טוען הסניגור כי נגד המערער הוגשו שני כתבי אישום שונים ואילך הועמד לדין בגין כל העבירות יחד סביר שביהמ"ש לא היה גוזר למערער תקופת מאסר כה ארוכה. אין לומר כי אמנם חרטה כנה נתגלתה בכך שהמערער הודה באישומים שיוחסו לו, ואפשר להניח כי ההודאות באו משום הראיות הנחרצות שבידי התביעה. למערער הרשעות קודמות מרובות בסמים ונראה שהוא עשה את העיסוק בסמים כדרך חיים שלו. יש לייחס לעיסקות סמים חומרה מרובה ובמיוחד כשמדובר בהירואין כאשר הכמות מגיעה כדי כמות מסחרית. ברם, אין נובע מגזר הדין השני כי ביהמ"ש שקל את תקופת המאסר הכוללת שעל המערער יהיה לרצות בגין כל האישומים שבהם הודה ואשר נעברו בערך באותה תקופה. לפיכך יש להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 26.6.84).
ע.פ. 402/84 - לב גנדלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת דולרים מזוייפים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי החזיק בביתו כ- 11 אלף דולרים מזוייפים ועוד 20 אלף דולרים נמצאו בהחזקתו ובהחזקת אדם נוסף, שהוא עבריין, ברכב שבו הם נסעו. ביהמ"ש גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 50,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנזק העלול להגרם לצבור בגין דולרים מזוייפים, כאשר יעשה בהם שימוש, כבד ביותר. לכן הטלת עונש בדרגת החומרה שנקבעה בגזר הדין מתבקש. נכון שהמערער הביא נסיבות לקולא, במיוחד נסיבות אישיות, אך אלה כבר נלקחו בחשבון בעת שנגזר הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. עו"ד שלמה רוזנבוים למערער, עו"ד ליבנה למשיבה. 25.7.84).
ע.פ. 153/84 - עבדאללה נזימי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סחר בסמים והערעור על ההרשעהנדחה. הטענה היחידה שהושמעה היא כי לא נערך למערער מסדר זהוי ע"י השוטר המוסווה שעמו נעשו העסקאות כנטען בכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעובדה זו ואף הביע ביקורת על אי עריכת מסדר הזיהוי, אלא שמצא כי לאור ההיכרות הקודמת בין המערער לבין השוטר המוסווה לא היה הכרח לערוך מסדר זיהוי אם כי רצוי היה לעשותו. אין פגם במסקנת ביהמ"ש המחוזי, כאשר ההיכרות בין השנים קדמה לעסקאות הסמים.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד נחמן גולדברג למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 26.6.84).
ע.פ. 452+550/83 - מוחמד שורפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון למכור כשלושה ק"ג חשיש שיובאו מלבנון ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 21 חדשים. הערעור על חומרה העונש נדחה. מדובר בכמות של 3 ק"ג סמים וזה בלבד מחייב ענישה חמורה. החומרה גדלה כאשר מדובר במערער שכבר עסק בעבר לא אחת בסמים מסוכנים. גם העונשים המרתיעים שהוטלו עליו בעבר, וכולל מאסר על תנאי, לא היה בהם כדי להרתיעו. הטענה שהעונש שנגזר למערער עולה בחומרתו על זה שהוטל על שותפיו למעשה אין לקבלה. האחרים הודו באשמות ואילו המערער התכחש למעשיו, ואין גם רקע דומה מבחינת ההרשעות הקודמות.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עוה"ד שאקר ניסים ומשולם למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 26.6.84).
ע.פ. 741/83 - שרה גדרון נגד מדינת ישראל
*הפרת צו ביה"ד למסירת ילדה לאב (הערעור נדחה).
ביה"ד הרבני נתן צו שלפיו על המערערת למסור לבעלה את הבת של בני הזוג החל מיום ששי 17.4.81 ועד יום שני בבוקר בשבוע שלאחר מכן. האם סרבה למסור את הבת כמצווה ובימ"ש השלום הרשיע את המערערת בהפרת הצו האמור לפי סעיף 287 לחוק העונשין והשית עליה קנס כספי ומאסר על תנאי. ערעורה של המערערת נדחה ברוב דעות בביהמ"ש המחוזי וכן נדחה בביהמ"ש העליון.
אין לקבל את טענת המערערת כי סעיף 287 אינו חל על צו של בית דין רבני. עיון בסעיפים שונים של חוק העונשין יכול ללמדנו שהמחוקק לא נקט בשאלת המינוח של בימ"ש או בי"ד קו אחיד, וכי אכיפת צו של בימ"ש כוללת גם צו של בי"ד. אשר לטענת המערער כי לפי סעיף 62(א) לחוק ההוצל"פ אין למסור קטין מכח פסק דין אלא אם כן הסתייע ראש ההוצל"פ בשירותיו של פקיד סעד עניינו של סעיף 62(א) בבעל דין שניתן לזכותו פס"ד למסירת קטין, שאם יבקש לאכוף את הצו צריך ראש ההוצל"פ לפעול לפי סעיף 62 הנ"ל, אולם סעיף זה אינו אוסר על מי שלחובתו ניתן הצו לציית לו אף ללא שהזוכה נקט בהליכי הוצל"פ.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד פלדמן למערערת, עו"ד גב'סוכר למשיבה. 24.6.84).
ע.פ. 632/82 - ג'ומעה טארבין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת שוד, בכך שהוא ועוד שניים אחרים התנפלו על נער בן 12 שרעה את צאן מעבידו בשטח מרעה ביבנה, השתמשו כלפיו באלימות וגנבו מתוך העדר 32 ראשי צאן שאותם העמיסו על משאית והסתלקו
מהמקום. אחד משותפי המערער, שטאווי, הודה באשמתו, הורשע ונענש והעיד במשפטו של המערער. הרשעת המערער התבססה על זיהויו ע"י עדים שביהמ"שהתייחס באמון לעדותם. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש לא קיבל את טענת האליבי של המערער ובדין דחה אותה. לא זו בלבד שלא העלה אותה מיד, אלא חדשים מספר לאחר שנעצר, אך אפילו נכונה טענתו כי העלה אותה מיד ולא נרשמה לא היה מקום לקבל את הטענה. זאת בהתחשב בכך שלא הביא אף עד שיעיד ויאמת את טענת האליבי למרות שאמר כי במועד ביצוע השוד היה עם בני משפחתו בימית.
אשר לטענה שאין לסמוך על הזהוי שזוהה המערער - המערער זוהה על ידי הנער שנשדד, ע"י שטאווי שביצע יחד עמו את השוד וע"י נהג המשאית שהוביל את הכבשים. מכאן שניתן היה לסמוך על הזיהויים הנ"ל. אין גם לקבל את הטענה כי המערער בכלל לא ביצע שוד וכי הנער בדה את מעשה השוד. לא הונחה כל תשתית עובדתית לטענה זו ומצד שני דו"ח הגשש ועדותו הצביעו על כך שבמקום היו לא רק סימנים של גלגלי משאית ועקבות אנשים אלא גם סימני גרירה שנגרר הנער הרועה.
אשר לטענה שלא ניתן לסמוך על עדות הנער שניתנה ללא שבועה ואשר לא נמצא לה סיוע - אין צורך להכריע בשאלה שהתעוררה אם כיום, לאחר שבוטלה שבועה גם לעדים מבוגרים, עדיין יש מקום לדרישת סיוע לעדות ילד שניתנה ללא שבועה, שכן ניתן להסתפק בעדותו של שטאווי כראיה ראשית ואם כי הוא שותף לעבירה הרי אינו עד מדינה כהגדרתו בסעיף 54א, של פקודת הראיות. כי לא הובטחה לו טובת הנאה, ועל כן עדותו אינה טעונת סיוע ומספיק לה חיזוק. חיזוק כזה, ואף סיוע, מצוי בעדותו של הנהג ובעדותו של הנער. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב בחומרת העבירה. השותף למעשה נדון לשנתיים מאסר בלבד למרות שהורשע בעבירה נוספת, אך ביהמ"ש דלמטה שקל היטב את חלקיהם של השניים במעשה ואבחן ביניהם בכך שחלקו של המערער בעבירה הנדונה היה רב משל השני וכי השני הודה באשמה ואילו המערער לא הודה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד ה. חבקוק למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 5.7.84).
ב.ש. 559/84 - רושדי או קישק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
הסברו של המתלונן מדוע כבש את תלונתו למשטרה ולא הודיע כי נשדד ביום 11.3.84 אלא ביום 26.4.84, הוא כי חשש מאיומי השודדים. הסבר זה כשלעצמו אינו מעורר תמיהה. אולם אין להתעלם מתמיהות נוספות שמתעוררות במקרה דנן, ובכללן סתירות בגירסות המתלונן ואביו. אמנם, אין ביהמ"ש נזקק בשלב זה למהימנות העדים, אולם חולשת הראיות לכאורה כפי שהן עולות מחומר החקירה עשויה להכריע את הכף לזכות הנאשם ככל שהדבר נוגע לענין המעצר. זה המקרה דנא, מבלי לקבוע לגופם של דברים שמקומם להתברר בעת הדיון בתיק עצמו. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד תמר הקר למשיבה. 4.7.84).
ב.ש. 573/84 - אלברט אלקסלסי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעכוב ביצוע גז"ד - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקש נדון לששה חדשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 300,000 שקל בשלושה תשלומים. הבקשה היא לדחייתביצוע המאסר ותשלום הקנס. הבקשה נתקבלה לענין המאסר ונדחתה לענין תשלום הקנס. הכלל הוא כי משנגזר דינו של נאשם למאסר, עליו להתחיל מיד בריצוי העונש, אלא אם יש נסיבות מיוחדות לדחייתו. כלל זה יפה גם כשתקופת המאסר היא כזו
שנגזרה על המבקש. אולם, ישנם שני טעמים המצדיקים את הדחייה. האחד הוא שהמבקש שוחרר זה מקרוב ממאסר והחל לשקם עצמו בעבודה שמצא ויש סיכוי כי ביהמ"ש יגיע לכלל דעה כי מן הראוי שלא לקטוע תהליך שיקום זה. טעם אחר הוא כי הדיון בערעור יישמע תוך כחודשיים ימים מעת שמיעת בקשה זו, משמע כי מדובר בעיכוב קצר נוסף על זה שכבר ניתן למבקש בביהמ"ש המחוזי לתחילת ריצוי העונש.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גולן למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 29.6.84).
ב.ש. 579/84 - שמואל ארז נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר (שוד) (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירות של סחיטה בכח, איומים ושוד והוא עצור מיום 27.2.84. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד לסיום ההליכים ובהחלטתו הביע השופט את ספקותיו לגבי פרטי תלונותיו של המתלונן במשטרה, שהתייחסו לאיומים במשך שנים רבות מצד העורר. השופט היה ער לעובדה שמדובר בגירסה נגד גירסה וכי תוצאות המשפט תלויות במידה רבה במידת המהימנות שביהמ"ש ייחס לעדותו של המתלונן מחד ושל העורר מאידך. עם זאת הכריעו לחובת העורר שני שיקולים: עברו של העורר; הטענה שאם ישוחרר ממעצרו הוא עשוי להפעיל איומים כנגד המתלונן. על אותה החלטה הגיש העורר ערר לביהמ"ש העליון ובהחלטה של ביהמ"ש העליון נקבע כי היה יסוד לעצור את העורר לפחות עד גמר עדותו של המתלונן. הפרקליטים הסכימו אז כי לאחר שמיעת עדותו של המתלונן ביום 24.5.84 ישקול ביהמ"ש ששמע את העדות את ענין המעצר מחדש. עדות המתלונן הסתיימה באותו יום והסניגור עתר לעיון מחדש בענין המעצר. השופט סרב, כנראה לנוכח עמדת התביעה, כדי שלא יובאו בפניו פרטים בדבר עברו של העורר. כתוצאה מכך נתגלגל התיק משופט לשופט עד שהגיע לאחד השופטים שהחליט, על יסוד עיון בעדותו הכתובה של המתלונן, לקיים את החלטת המעצר. הערר נתקבל.
נציגת התביעה בביהמ"ש המחוזי לא צריכה היתה להתנגד לשמיעת הבקשה לעיון חוזר בפני אותו שופט. כאמור היה מוסכם על הכל שהמשך המעצר יהיה תלוי בהתרשמות ביהמ"ש מעדותו של המתלונן ולכן מוטב היה שהשופט השומע את המשפט הוא ידון בבקשה ויכריע בה ללא הזדקקות לטענות בדבר עברו של העורר. בינתיים נמשך משפטו של העורר למקוטעין, כאשר הוא נתון תקופה ארוכה במעצר ואין יודע מתי יגיע המשפט לקיצו. דין הוא שמשפטו של נאשם יישמע ברציפות מיום ליום וגם אם במקרה ספציפי הדבר לא ניתן, שומה על ביהמ"ש לעשות את כל הדרוש כדי שהברור יתקיים במועדים הקרובים זה לזה. הנסיון מלמד שסך הכל הזמן המוקדש למשפט המתקיים למקוטעין עולה לאין ערוך על הזמן השיפוטי המוקדש במשפט המתנהל ברציפות.
גם מן הטעם שעדותו של המתלונן נסתיימה, וגם מן הטעם שעקב שמיעת המשפט למקוטעין מתפרש משפטו של העורר זמן רב יתר על המידה, אין עילה להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד ליבנה למשיבה. 5.7.84).
ב.ש. 581/84 - יהודה אריש נגד מדינת ישראל
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (ערר על מעצר ובקשת המדינה להארכת מעצר עפ"י סעיף 54 - בקשת המדינה נתקבלה).
העורר הואשם בכך כי בראשית יולי 1983 הודיע לו נאשם אחר (להלן: הנאשם) כי הוא עומד לקבל כמות גדולה של הירואין והוסכם ביניהם כי הנאשם ימכור לעורר חלק גדול מההרואין. לאחר מספר ימים הגיע העורר סמוך לביתו של הנאשם כשברשותו כ- 170,000 שקל לצורך קניית ההרואין. לפיכך הואשם בעשיית עיסקה
בסם. בשעתו הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. כתב האישום המקורי הוגש נגד העורר ושלושה אחרים באוגוסט 1983 אך עפ"י בקשת סניגורו הופרד משפטו ממשפטם של האחרים וכתב האישום הנפרד הוגש בנובמבר 1983. במאי 1984 החל הדיון בביהמ"ש המחוזי והוא היה אמור להמשך כמעט ברציפות ששה ימים שנקבעו לכך. ימים אלה לא נוצלו במלואם מתוך אילוצים שונים של ביהמ"ש וכן נדחתה אחת הישיבות לבקשת הסניגור. אז הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בנימוק שהעורר עצור כ-11 חודש וכבר ברור שהמשפט לא יסתיים לפני ספטמבר 1984. ביהמ"ש דחה את בקשת העורר ומכאן עררו לביהמ"ש העליון. לעומת זאת הגישה התביעה בקשה להאריך את המעצר בהתאם לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. ביהמ"ש העליון החליט לקבל את הבקשה להארכת המעצר.
המשך משפטו של העורר נקבע לשלושה ימים בתחילת ספטמבר. בשלב שאליו הגיע הדיון נותרה חקירתו שכנגד של העורר, לאחר שנסתיימה עדותו של הנאשם וחקירתו הראשית של העורר, וכן נותר לשמוע מספר עדי הגנה וסיכומי הצדדים. מתוך עיון בחומר הראיות אין לומר כי אלה כבר מצביעות היום שיש סיכוי בעל משקל רציני שהנאשם יזוכה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי העשיר של העורר והיותו אסיר ברשיון בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו. לא רק חומרת העבירה מחייבת את המשך מעצרו על פי המדיניות הנקוטה בביהמ"ש העליון בכל הנוגע לעבירות סמים, אלא שקיים חשש ממשי כי בשחרורו עלול העורר לפגוע בשלום הצבור.
(בפני: השופט גולדברג. 5.7.84).
ב.ש. 585/84 - מדינת ישראל נגד יעקב אלקובי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (שוד) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של שוד, נסיון לחבלה חמורה, נשיאת נשק שלא כדין, חבלה והשמדת ראיה. המשיב עצור כבר קרוב לשנה והתביעה ביקשה להאריך את המעצר לשלושה חדשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נתקבלה. מדובר בעבירות חמורות והנסיבות שבהן בוצעו חמורות ביותר, כשבין היתר עשה המשיב, לפי הנטען, שימוש באקדח וירה ממנו מספר כדורים. במקרה כזה יש להעדיף את האינטרס של הגנה על שלום הצבור על פני האינטרס של הנאשם, כשבנוסף לכך יש חשש של ממש שהמשיב ינסה להשפיע על עדים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד תמר הקר למבקשת, עו"ד מלך למשיב. 4.7.84).
ב.ש. 598/84 - פרידה יתים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הסתרת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
אחיה של העוררת, בשירי יתים, הואשם בהחזקת נשק מסוגים שונים ולפי טענת התביעה, בעת שהאח הובא להארכת מעצרו, ביקש מהעוררת שהיא בת 18 וחצי, להסתיר את הנשק. לטענת התביעה מילאה העוררת את בקשת אחיה ויחד עם אח אחר שהוא עדיין קטין, החביאו את הנשק. כתב האישום מייחס לעוררת עבירה של הובלת נשק שלא כדין ושבוש הליכי משפט. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררת עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העוררת כופרת בעבירות המיוחסות לה אך בידי התביעה עדותו של האח הקטין שלפיה מסרה לו אחותו את בקשת באשיר להסתיר את הנשק והיא הורתה לו לעשות כך. ביהמ"ש המחוזי החליט על מעצר העוררת בגלל חומרת העבירות ובשל החשש כי תנסה להשפיע על אחיה הקטין לשנות עדותו. נראה כי בנסיבות הענין אין מקום למעצרה של העוררת. היא אינה קשורה בהחזקת הנשק ואינה מואשמת בכך. אמנם היענותה לבקשת אחיה אף היא עבירה חמורה, ובדרך כלל עבירות הקשורות בהובלת נשק מעוררות חשש
של סכנה לשלום הצבור, אולם במקרה דנא מדובר באחות צעירה שצייתה לאחיה הגדול הנתון במעצר. היא סיימה זה עתה לימודיה בבי"ס תיכון ועברה נקי לחלוטין. החשש כי תשפיע על אחיה הקטין לשנות עדותו אינו נראה. לא זו בלבד שלא הובאה כל הוכחה לבסוסו של חשש זה, אלא שקשה להבין במה חשש זה יגדל אם תשוחרר. ההשפעה על האח הקטן יכולה לבוא מאחיו האחרים של בשיר שאינם מעורבים בפרשה ואף מהוריו. לפיכך יש להורות על שחרור העוררת.
(בפני: השופט אלון. עו"ד פאנוס לעוררת, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 12.7.84).
בר"ע 254/84 - הממונה על הרכוש הנטוש ביהודה ושומרון נגד רבאה עבדין
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הוציא בזמנו צו מניעה זמני, אך לאחר דיון במעמד הצדדים החליט לבטלו, כשאחד הנמוקים הוא כי "בשלב זה" נראה לביהמ"ש כי אין סמכות לבימ"ש בישראל לדון בתביעה הנדונה. הודגש בהחלטה כי עמדת ביהמ"ש אינה אלא "הנחה". ברור איפוא שהתביעה גופה לא נדחתה מחוסר סמכות וכי היא ממשיכה להיות תלויה ועומדת בבימ"ש השלום. מכאן שצדק ביהמ"ש המחוזי שזהו מקרה ברור של מתן "החלטה אחרת", (היינו, ביטול צו מניעה זמני כשהתביעה לגופה עדיין לא נתבררה), ולכן ניתן לערער על ההחלטה רק ברשות, ואם רצונו של המבקש שבינתיים ישאר בתוקפו צו המניעה הזמני, התרופה היא, "אם בכלל", לפנות לבימ"שהשלום לפי תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין.
ביהמ"ש העליון ציין עוד כי מדובר בהחלטה זמנית שניתנה מלכתחילה במעמד צד אחד וספק רב אם ניתן לראות בה החלטה "מתבטלת" במובן תקנה 432 הנ"ל. בנסיבות הענין גם אין מקום על פני הדברים להוצאת צו מניעה כסעד זמני עד שהבקשה לרשות ערעור תוכרע בביהמ"ש המחוזי, אם כי השופט היה מיטיב לעשות אילו התייחס, ולו גם בקצרה, לבקשה זו. מדובר בצו מניעה יוצא דופן אשר רק לאחר דיון ממצה לגוף הבקשה לרשות ערעור ביתן יהיה אולי להצדיקו.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 15.7.84).
בר"ע 309/84 - בת שבע הס נגד נציגות הבית המשותף ואח'
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
בין המבקשת לבין המשיבים נתגלעו סכסוכים שעילתם ביחסי שכנות מעורערים ונתקיימו הליכים משפטיים. הבקשה לרשות ערעור מקורה בבקשת צו מניעה זמני ותיקון פרוטוקול, ובקשה לפסילת שופטת הדנה בהליכים המשפטיים בין בעלי הדין. ביהמ"ש המחוזי שבפניו הובא ערעורה של המבקשת דחה את הערעורים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הכלל הוא כי נושאים כגון אלה שנדונו בפני בימ"ש השלום יכולים להיות מובאים בפני ערכאת ערעור אחת, המקיימת את העיון והדיון החוזרים, שהם חלק מהותי בכל מערכת שפיטה תקינה. ערעור שני ברשות מקויים רק במקרים הראויים לכך בשל חשיבותם והשלכותיהם העקרוניות. העובדה שבעל דין זה או אחר אינו רואה נחת מההכרעה של הערכאה השיפוטית שדנה בענין בזכות, לא די בה כדי להצדיק הבאת הענין בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף הס למבקשת, עו"ד ג. הייק למשיבה. 3.7.84).
ער"מ 2/84 - אברהם פור נגד אגוד ערים אזור חדרה
*מידת העונש (הוצאת כספים באיומים) (ערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה ראש משמרת באגוד ערים חדרה לשירותי כבאות. במשך השנים 78 ו- 1976 ביקש וקיבל מסגנו, כתוצאה מאיומים ולחץ, 4 הלוואות של 5,000 ל"י כל אחת ללא הצמדה וללא ריבית. באפריל 1978בשעות הערב, בתחנה, שלף המערער אקדח ואיים על המתלונן כי יחסל אותו ואף זאת בקשר להלוואות הנ"ל. המתלונן הגיש תלונה נגד המערער, הלה הועמד לדין בפני
ביהמ"ש המחוזי והורשע בעבירות עושק. נגזרו לו 3 חודשים מאסר על תנאי. ביה"ד למשמעת ראה בהרשעה הנ"ל עבירה שיש בה קלון וגזר למערער אמצעי משמעת של פיטורין מיידים תוך תשלום %75 פיצויי פיטורין; פסילת המערער מהשירות בכל תפקיד פיקודי ובכל איגודי הערים לכבאות. הערעור נדחה.
ביה"ד למשמעת קבע כי בהרשעה הנ"ל יש משום קלון ובכך צדק. עם זאת יש להעיר כי לא היה מקום להבאת 3 פרטי אישום נפרדים. אם סברה התביעה שהמעשים מהווים עבירות על שלוש הוראות חוק נפרדות, יכלה לציין זאת במקום בו מפרטים את סעיפי החוק לפיהם מואשם הנאשם. האיזכור של סעיפי חוק שונים יכול שיהיה תוך כוונה לבקש הרשעה בכל סעיפי האישום או הצגת סעיפי אישום חילופיים, אך לא צריך לחזור בשלושה פרטי אישום נפרדים על אותן עובדות ממש. ברם, בסופו של דבר נגזרו למערער אמצעים משמעתיים כוללים עבור שלושת פרטי האישום גם יחד ועל כן אין מקום להתערבות בנושא.
אשר למידת העונש - אין הוא חמור מדי. אין גם לקבל את הבקשה כי המערער יועבר לתפקיד אחר, כי בנסיבות הענין היתה היענות לבקשה כדי לרוקן את כוחם המרתיע של האמצעים המשמעתיים מתוכנם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד כהן למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 11.7.84).
ע.א. 495/81 - עינב בר יוסף נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*פיצויים בשל נזקי גוף (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו למערערת אחרי שקבע את שיעור נכותה וחישב את הפיצויים שהיא זכאית להם. נכות רפואית נקבעה למערערת בשעור של %33 ואילו ביהמ"ש הכיר בנכות פונקציונאלית של %15-%20 בלבד. אשר לחישוב הפסד השתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש סכום גלובלי של 70,000 שקל. הערעור נתקבל בחלקו.
לענין אחוז הנכות הפונקציונאלית - שני הצדדים הגיעו בביהמ"ש לידי הסכם בדבר שיעור הנכות הרפואית והשאירו לשיקול דעתו של ביהמ"ש "את קביעת משמעות הנכות ותוצאותיה" וזאת ללא חקירה של המומחים. ביהמ"ש ניתח את הנתונים שלפניו ואין לומר כי נפל משגה שיצדיק ביטול המסקנה בקשר לשעור הנכות הפונקציונאלית.
אשר לפיצויים עבור הפסד השתכרות בעתיד - המערערת טענה הן נגד שיטת החישוב הגלובלית כאשר קיימת אפשרות לערוך חישוב מדוייק והן נגד התוצאה החשבונית הסופית אשר נראתה לה כנמוכה באופן ניכר מכל תוצאה שיכולה היתה להתקבל על פי דרך חישוב סבירה כלשהי. אין פגם בנקיטת דרך החישוב הגלובלית ויתכן אף שדרך זו היא הנכונה באותם מקרים בהם תחומי הוודאות מוגבלים יותר מהרגיל ואשר בהם מדובר בהערכות אשר גם נתוני היסוד שלהם הם בגדר הערכה ערטילאית בלבד. אולם גם שיטת חישוב גלובאלית איננה יכולה להיות מנותקת לחלוטין מן הנתונים, ואם בוחנים את דרך החישוב המקובלת ומציבים את התוצאה ליד סכום הפיצויים שנפסק במקרה דנן, בולט פער ניכר ומרחיק לכת. על כן הוחלט להוסיף עוד סכום של 100,000 שקל לפי הערך של יום מתן פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי.
ערעורה הנגדי של המשיבה באשר לקביעת סכום של 25,000 שקלים עבור נעלים אורטופדיות נדחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. עו"ד י. כרמל למערערת, עו"ד ש. ילינק למשיבים. 8.7.84).
ב.ש. 638/84 - אמיר דניאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות, בידי ראיות, מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצויות וגניבות, מסירת הודעות כוזבות בידוי ראיות וקבלת דבר במרמה, ובחלק מהן הודה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לטענה שהעורר הופלה לעומת שותף אחר לאותם אישומים שביהמ"ש הורה לשחררו בערובה - לא מדובר באפליה בין שוים. הנאשם האחר הודה בכל האישומים המיוחסים לו, שיתף פעולה עם המשטרה בעת החקירה ועזר לגילוי כל יתר המעורבים במעשים המיוחסים להם. התנהגות כזו, מלבד היותה אינדיקטור מסויים לחרטתו של הנאשם האחר, אין מניעה להתחשב בה כאשר באים לדון במעצר עד תום ההליכים, באשר לכאורה פוחתת הסכנה כי מי שהודה בכל האישומים המיוחסים לו, יבצע עבירות מאותו סוג כאשר הוא ממתין לדינו. לא כן המצב לגבי העורר.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מוסק לעורר, עו"ד בן אור למשיבה. 18.7.84).
ב.ש. 644/84 - אחמד ענבוסי נגד מדינת ישראל
*עיון חוזר בהחלטת מעצר (הצתת אוטובוסים) (הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים בגין אישום של הצתת שני אוטובוסים ומכונית פרטית על כך לא הוגש בזמנו ערר ואולם כעבור זמן הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ונימוקו של העורר כי שני השותפים לעבירה שסיבכו אותו בהשתתפות במעשים חזרו בהם מהודעותיהם. מכאן, טוען העורר, כי שוב אין ראיות לכאורה המצדיקות מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בסברו כי הראיות לכאורה הנובעות מהודעותיהם של השותפים לעבירה לא נפגמו על אף שינוי עמדתם, וזאת לאור הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, וביהמ"ש שידון בענין יכריע אם נתקיימו הנסיבות להעדיף את ההודעות המקוריות מהן חזרו בהם העדים, הערר נדחה.
הראיות לכאורה הנובעות מההודעות הנ"ל שרירות וקיימות, ולא בשלב הנוכחי על ביהמ"ש להכריע לענין עשיית השמוש בסעיף 10א לפקודת הראיות עוד טוען הסניגור כי הופלה לרעה בכך שנאשם אחר שוחרר בערבות אך טענה זו מקומה בעת הדיון הראשוני למעצר עד תום ההליכים ומאחר ולא שימשה גם נושא לעיון חוזר ממילא אינה נושא הערר הנוכחי. גם לגופו של ענין לא הובאו לידיעת ביהמ"ש הנימוקים ששימשו לשחרורו בערובה של הנאשם השני ועל כן אין להתייחס לכך.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד סברי מוחסן לעורר, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 18.7.84).
ב.ש. 658/84 - יצחק דאלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במרדף אחר מכונית חשודה, נראה העורר זורק מהרכב חבילה בא נמצאו אקדח ומחסנית ללא כדורים. העורר הואשם בהחזקת נשק שלא כדין וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי ספק אם בחשיכה יכלו שוטרי המרדף להבחין בצבע החבילה שנזרקה ע"י העורר וכן אם נמצאה בקרבה סמוכה למקום שם נזרקה, ומכיון שאין זה בטוח, לטענתן, כי זו החבילה שזרק העורר אין ראיות לכאורה נגדו. ברם, הספיקות שמעלה הסניגור אין בהם כדי לפגום בשלב הנוכחי בעצם קיומה של ראיה לכאורה כאשר השוטרים בצורה פוזיטיבית ידעו מהות החבילה וצבעה והמקום שאליו נזרקה. מבחינת מהות העבירה הרי זוהי עבירה חמורה, וגדולה החומרה בהתחשב בנסיבות, היינו בריחה משוטרים כאשר נתבקש העורר לעצור. לעורר גם הרשעות קודמות ואין פגם בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד דן מור לעורר, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 20.7.84).
ב.ש. 666/84 - נאוה סאיס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בשתי עבירות של פריצה לבנין וגניבה, אחזקת כלי פריצה וחשיש וביהמ"ש הורה לעוצרה עד תום ההליכים. הערר נדחה. מדובר בשתי עבירות פריצה שבוצעו בתחכום רב ע"י העוררת ועוד נאשם, ואף שלל רב נפל בחלקם. מצויה הודאה של העוררת וכן ראיות סיוע ולכאורה קיימות הוכחות לכל האישומים. הסניגור טוען כי הוא עומד לתקוף את קבילות ההודאה, דבר שיאריך את הבירור המשפטי, וכן כי לעוררת אין עבירות קודמות וכי חומרת העבירה אינה מצדיקה את המעצר. אכן חומרת העבירה בלבד אינה צריכה לשמש עילה למעצר עד תום ההליכים, פרט למקרים חריגים ונדירים, אך עבירת התפרצות, במיוחד כשהיא כה מתוחכמת, מעצם מהותה טומנת בתוכה חשש של סכנה לשלום הצבור אם הנאשם יתהלך חפשי והוא עלול להמשיך בעבריינותו. משום כך, גם העובדה שאין כאן הרשעות קודמות ומדובר בנאשמת צעירה אין בה כדי לשנות ולהועיל.
(בפני: השופט אלון. עו"ד גז לעוררת, עו"ד טל למשיבה. 31.7.84).
ב.ש. 662/84 - שלומי קריספין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת סמים, סחר בסמים וקשירת קשר לייבוא סמים כשמדובר בשני טון חשיש ושני ק"ג אופיום -ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הוגש מכתב ממנהל מחלקת הילדים בית חולים קפלן שלפיו בנו בן השלוש וחצי של העורר מאושפז בבית החולים והרופא ממליץ כי בני המשפחה ובמיוחד האב יוכלו לשהות לצדו לעתים ממושכות בזמן האישפוז. בקשת העורר אינה שחרור החלטי מהמעצר, אלא שחרורו לזמן קצוב כדי שיוכל לשהות בבית חולים. הבקשה נדחתה. מדובר על מי שהיה מעורב בהעברת סמים בכמויות עצומות לתוך גבולות המדינה. מי שעוסק בסחר בסם בכמות כאמור, חייב להיות ער לנזק העצום אותו הוא גורם לאחרים, והתעלמות מחומרתו המפליגה של המעשה המיוחס לעורר איננה מתקבלת על הדעת.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. גולדברג לעורר, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 1.8.84).
ב.ש. 676/84 - דבראשוילי שלוה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יריות תוך כדי שכרות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר שהוא כבן 50 נמצא בארץ כ- 13 שנה. היה בשירות מילואים וחזר למקום מגוריו לחופשה. בהתהלכו ברחוב פגש במתלונן והתפתח ויכוח חריף ביניהם. העורר, שהיה שתוי, כיוון את הנשק שנשא כדין לעבר המתלונן ונפלטה יריה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
לעורר אין עבר פלילי, הוא מפרנס בכבוד את משפחתו ומתפקד כראוי, והתקדם יפה בעבודתו במשביר המרכזי. ככל הנראה לא שלט במעשיו עקב שתייתו היתירה ועשה מה שעשה. אכן, חמורה היא גם העובדה שאדם שותה לשכרה ומתהלך עם נשק ביד, אך ייתכן מאד שמדובר במעידה חד פעמית. למזלו של העורר לא נגרמה פגיעה כלשהיא. העורר עצור מזה חודש ימים, ובנו טען כי מהמשביר נמסר לו כי אם העורר ימשיך להיות עצור הוא יפוטר מעבודתו. ב"כ המדינה הודיעה כי אין חשש שהעורר לא יתייצב לדינו או יטשטש ראיות וכיוצא בזה. בהתחשב בכך ובכל הנסיבות לא נראה כי נכון יהיה לשבור את מטה לחמו של העורר ולהפכו למקרה סוציאלי המוטל על כתפי החברה.
(בפני: השופט אלון. עו"ד זינגר לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 31.7.84).
ב.ש. 683/84 - מדינת ישראל נגד יעקב הרוש
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש הורה לשחררו בערובה. הערר נתקבל. בכתב האישום נטען כי המשיב קשר קשר עם סוכן משטרתי להבריח הרואין לעצור בתא המעצר בערד, וכן נטען כי מכר לסוכן המשטרתי הרואין וכי הוא השתמש בחשיש המשיב לא כפר במכירת מנה אחת של הרואין אבל אמר לשופט שהוא עובד ומשתקם ומרחיק עצמו בגלל עברו הפלילי מן העיר דימונה. נראה שדבריו עשו רושם על השופט שנתן אמון בכוונותיו המוצהרות של המשיב להשתקם. דא עקא, שלא היה יסוד לאמון האמור. למשיב שורה ארוכה של הרשעות קודמות ובכללן החזקה ושימוש בסמים. בין הרשעותיו מצויה גם הרשעה של ביצוע עבירת סמים בין כתלי בית הסוהר. עוד מתברר שתלוי ועומד נגד המשיב מאסר על תנאי לתקופה ארוכה. בנסיבות אלה אין יסוד לשחרר את המשיב בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. 8.8.84).
ב.ש. 698/84 - ציון עג'יב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לבנין וגניבה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. עפ"י כתב האישום פרץ העורר חור בקיר מחסן ודרכו נכנס למחסן וגנב טובין ומזומנים. לעורר הרשעות קודמות וגם מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו וכן קיימות ראיות למכביר הקושרות את העורר למעשה המיוחס לו. הסניגור הצביע על העובדה שלעורר שני ילדים ואשתו מצויה בהריון ועשויה ללדת כל יום. ברם, זה ענין לבקשה לחופשה מיוחדת לפי פקודת בתי הסוהר ואין הוא יכול להשפיע על מעצר העורר עד גמר ההליכים המוצדק כשלעצמו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יונה לעורר, עו"ד גב' אפעל למשיבה. 5.8.84).
ב.ש. 701/84 - ציון תוהמי ואבשלום קוממי נגד מדינת ישראל
*מעצר ע תום ההליכים (אונס)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). לתוהמי נודע כי אשתו מקיימת יחסים אישיים עם בעלה של המתלוננת ולפיכך זמם לנקום בו. לבקשתו הביא קוממי, בטענות שווא, את המתלוננת לביתו של תוהמי, ולאחר שנכנסה לבית נעל את דלת הדירה מבחוץ והמתלוננת נשארה בדירה עם תוהמי. הלה אנס את המתלוננת כשהיא בחודש הרביעי להריונה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נתקבל.
המעשה הוא חמור, כמו כל מעשה אינוס, אם כי במקרה זה המעשה לא בוצע תוך כדי אלימות פיזית קשה. לעומת זאת מתלווה אליו חומרה מיוחדת בשל היות המתלוננת בהריון. חומרת העבירה כשלעצמה יכול ויהיה בה כדי להצדיק מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים אך אין זה כלל בל יעבור. הנימוק למעצר בשל חומרת העבירה הוא בדרך כלל החשש שנאשם, שיש נגדו ראיות לכאורה על ביצוע עבירה חמורה, עלול להוות סכנה לצבור בהמשך ביצוע עבירות. במקרה דנן העוררים הם בעלי עבר נקי ואין הם עלולים לסכן את הצבור במעשי אינוס נוספים. טוענת התובעת כי אין לשחרר את העוררים וזאת כדי למנוע התלהטות הרוחות וכדי להגן עליהם מפני זעמו של בעלה של המתלוננת. נושא זה לא הועלה לא בבקשת המעצר, לא בדיון בביהמ"ש המחוזי ולא בהחלטות שניתנו על ידו. העוררים אינם מבקשים את הגנת המשטרה, ובנסיבות המקרה אין הצדקה לעצרם למטרה זו. גם לא הובאו כל עובדות המראות שיש צורך במעצר כדי למנוע התלהטות הרוחות או כי צפויה התלהטות כזו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד לידסקי לערערים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 5.8.84).