ע.א. 687/83 - יפה מזור ואח' נגד ציון מזור
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערערות הן אשתו של המשיב, בת שהיתה בצבא בתקופה הרלוונטית, בת קטינה שהיתה בת 16 וחצי בתקופה הרלוונטית ובת יותר קטנה אשר בינתיים עברה לחזקת האב. בערעור וערעור שכנגד נדונו ענייני מזונות האם ושלוש בנותיה, החזקת הבנות והרחקת הבעל (המשיב) מהדירה. ערעורה של האשה נדחה בעיקרו וערעורו של הבעל נתקבל בחלקו.
ב. אשר למזונות האשה - ביהמ"ש קבע שהאשה עובדת ומשתכרת כדי צרכיה ומתוקף ההלכה של "צאי מעשה ידיך במזונותיך" פטר את הבעל מתשלום מזונות האשה ודחה את תביעתה. החלטה זו בדין יסודה. ברם, ביהמ"ש פטר את הבעל גם בגין תקופה מוגבלת של שלושה חדשים שבה האשה לא עבדה ובענין זה צודקת המערערת בערעורה. אין מאומה בדין המחייב את האשה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. אין הבעל זכאי לדרוש מהאשה לצאת ולהשתכר על מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר אך הפסיקה את עבודתה זכאית היא לקבל את מזונותיה במלואם.
ג. לענין שיעור המזונות - טוען ב"כ המערערות שביהמ"ש טעה בכך שלא אישר למערערות להביא ראיות להוכיח צרכיהן ופסק מזונותיהן עפ"י אומדנה ללא שהיה בפניו בסיס לראיות. אין בפרוטוקול כל החלטה המונעת מהמערערות להביא ראיות. טוען ב"כ המערערות כי היתה החלטה כזו אך לא נרשמה בפרוטוקול אך הבעל חולק על כך. אין אפשרות לדון ב"החלטה" שעצם קיומה שנוי במחלוקת. גם לביהמ"ש העליון לא הוגשה בקשה, נתמכת כראוי בתצהיר, לתקן את הפרוטוקול. בהעדר ראיה על צרכיהן של המערערות רשאי היה השופט לאמוד את צרכיהן לפי נסיון החיים שלו, כשופט היושב בתוך עמו. כלל הוא שאין ביהמ"ש העליון מתערב במידת המזונות, המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, אלא אם זו התעלמה משקול ראוי או שקלה שיקול פסול. במקרה דנא אין כל עילה להתערבות.
ד. לענין הבת ששרתה בשירות חובה בצה"ל בעת פסק הדין - היא קיבלה במסגרת גרעין התיישבותי מגורים וכלכלה וביהמ"ש פסק לה הוצאות בגוד, תחבורה ובידור. בסכום שנפסק אין עילה להתערב. האב טוען כי לאחר פסה"ד החלה הבת לקבל משכורת צבאית וצרכיה פחתו ועל כן ביקש מביהמ"ש העליון להקטין את סכום המזונות ולקבוע מועד לסיום חובת תשלומו. בקשה זו אין מקומה בערעור זה. בסכום שנקבע איןסיבה להתערב ואם חל שינוי במצב המצדיק שינוי הסכום, יפנה האב לביהמ"ש המחוזי בבקשה מתאימה. כך גם אם יבוא יום ולא תהא יותר הצדקה להמשיך בתשלום מזונותיה.
ה. אשר לשתי הבנות האחרות - טענת האב היא ששתי בנות אלה אינן זכאיות לקבל ממנו מזונות בגלל התנהגותן המחפירה כלפיו. ביהמ"ש קבע כי התנהגותן היא אכן התנהגות מחפירה, הן גילו יחס עוין והתבטאו כלפיו בביטויי שינאה. האב מייחס זאתלהשפעת האשה, אך הפסיכולוג שהעיד ייחס זאת להשפעת תקופת ההתבגרות והוא צופה שפור כשהבנות תתבגרנה. עם זאת התרשם ביהמ"ש כי התנהגות האב גרמה במידה לא מבוטלת לתגובתן של הבנות ביחס אליו. צדק השופט כי התנהגות מחפירה של ילד כלפי הורהו אינה מחייבת שלילת מזונותיו, אלא הענין מסור לשיקול דעת השופט. בענייננו שקל השופט בדבר והחליט שלא יהא זה מוצדק לשלול מהבנות את מזונותיהן. בין שיקוליו הביא גם את העובדה שהאם אינה יכולה למלא את מחסורן. במקרה כזה זכאי גם ילד המתנהג בצורה מחפירה לקבל מאביו מזונות מדין צדקה ואין להטיל את הנטל על שכמו של הצבור.
ו. אשר להשתתפות האם במזונות שתי הבנות מדין צדקה - טענת המשיב היא כי יש בידי האשה רכוש דלא ניידי וכן תמורת נכסי דלא ניידי שמכרה. ביהמ"ש המחוזי החליט שנכסיה ורכושה של האם אינם רלוונטיים ובכך טעה. מאחר והמזונות נפסקו מדין צדקה חבה גם האם כשם שחב האב ובלבד שיש באפשרותה להשתתף במזונות. הוכח שהאשה מכרה חלקים בנכס דלא ניידי וכן כי יש לה זכויות בנכסי מקרקעין נוספים. לעובדות אלה נודעת חשיבות לענין חובת האשה להשתתף במזונות הבנות, ילידות 1964 ו- 1967 ועל ביהמ"ש היה לקבוע אם ובאיזה שיעור יש לחייב את האשה להשתתף במזונות. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלה זו.
ז. אשר להרחקת הבעל מהדירה - ביהמ"ש המחוזי נתן בשעתו צו זמני להרחקתו והצו אושר בפסק הדין הסופי לתקופה של ששה חדשים שהסתיימה במרץ 1984, לפני שהושלמו הסיכומים בערעור זה. בסוף מרץ 1984 ניתנה החלטה חדשה המאריכה את תקופת ההרחקה של הבעל מהדירה לשלושה חדשים נוספים ונקבע מועד להמשך הדיון לחודש יוני. עקב זאת הגיש הבעל בקשה לתקן את הודעת הערעור באופן שתכלול גם את הצו שניתן ביום 25.3.84. תיקון כזה אין מקומו בשלב זה שבו כבר הוגשו סיכומי תשובה והתיק בשל למתן פס"ד בערעורים שהוגשו על פסק הדין כפי שעמד בעת הינתנו. הדרך הנאותה במצב כגון זה היא להגיש ערעור על ההחלטה החדשה שניתנה לאחר פסה"ד. בערעור דנא על ההחלטה המקורית שתוקפה פג אין כל ענין ממשי ודינו להידחות.
ח. אשר להחזקת הבנות - הבת הבכירה כבר עברה את גיל 18 ומשרתת בצבא, הבת הקטנה שהיא בת 11 עזבה את בית האם ועברה מרצונה לגור אצל האב וממילא הדיון במצב שהיה קיים בעת פסה"ד יהיה אקדמי גרידא. הערעור מצטמצם איפוא לשאלת החזקתה של הבת שהיא כיום כבת 16 וחצי. האב טוען כי ביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לדון בשאלת החזקתה וטעמו לכך כי לפני שהוגשו תביעות המערערות לביהמ"ש המחוזי כבר היו תביעות גירושין שלו ושל האשה תלויות ועומדות בביה"ד הרבני. לטענתו העלה בתביעת הגירושין את ענין החזקתן, גידולן וחינוכן של הבנות וביה"ד החליט שיש לו סמכות לדון בהחזקת הבנות. לטענת האב כלל המשכיות הדיון וכיבוד הדדי של הערכאות חייב את ביהמ"ש המחוזי להמנע מלדון בנושא זה.
ט. אין לייחס חשיבות לשאלה העובדתית אם כרך הבעל את ענין החזקת הבנות בתביעת הגירושין שכן ענין זה כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. מאחר וכך הוקנתה לביה"ד סמכות ייחודית לדון בענין החזקת הבנות עם הגשת תביעת הגירושין של הבעל, ותביעה כזו הוגשה לפני הגשת תביעת האשה לביהמ"ש המחוזי. אין נפקא מינה שביה"ד הרבני טרם דן בשאלה זו שכן סמכות השיפוט שלו מתגבשת בעת הגשת התביעה. אין הענין דומה לנושא שהועלה בע.א. 811/80 (פד"י ל"ה (3) 757), שכן שם הוציא האב במפורש מתביעת הגירושין את ענין החזקת הילד. יתירה מכך, שם הסתיים הדיון בתביעת הגירושין וסודר גט מבלי שענין החזקת הילד נדון כלל. לא כן במקרה דנא שתביעת הגירושין תלויה עדיין ועומדת.
י. ביהמ"ש המחוזי דחה, אעפ"כ, את בקשת הבעל לדחות את תביעת האשה על הסף באשר הבעל לא עורר את שאלת הסמכות, שהיא סמכות מקבילה, מיד בהליכי הביניים שפתחה בהם האשה, אם כי עשה זאת עוד לפני הגשת כתב הגנתו. החלטה זו נכונה היא גם כשהסמכות כשהוקנתה היא סמכות ייחודית. מאחר והסמכות היא בידי ביהמ"ש המחוזי הרי צדק הוא כשדן בשאלה לגופה. הוא שקל את השאלה במבחן טובתה של הבת וסבר שטובתה מחייבת כי תשאר אצל האם ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד שכטר למערערות,המשיב לעצמו. 15.7.84).
ע.א. 749/83 - סוזי ליפינסקי נגד דב ליף (ליפינסקי)
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערת והמשיב נשואים אך הם חיים בנפרד מזה 12 שנה, והמשיב חי עם אשה אחרת. ביום 6.1.76 השיגה המערערת פס"ד בהסכמה שלפיו חוייב המשיב לשלם לה 1100 ל"י מזונות החל מיום 1.11.75 צמוד לתוספת יוקר של העובדים השכירים בישראל וחישוב ההצמדה אחת לששה חדשים. הצדדים לקחו בחשבון שהמשיב נהג לשלם לבנו גיל סכום נפרד של 120 ל"י לחודש כל עוד שרת בצה"ל ובינתיים השתחרר מהשירות והתחתן, והמשיב הפסיק לתת לו את ההקצבה. בתובענה שהגישה המערערת בשנת 1982 טענה כי הנסיבות שהיו ביסוד פסה"ד הקודם השתנו, ולפיכך ביקשה לתקן את סכום המזונות ולהעמידו על 6,500 שקלים החל מחודש יוני 1982 וכן לחייב את המשיב בתשלום חד פעמי עבור דמי חכירה של הבית השייך לשני בני הזוג 1569 שקלים ועבור מסי עיריה 19742 שקלים.
ב. ביהמ"ש המחוזי העמיד את דמי המזונות על 5,850 שקל מהתאריך המבוקש כשהוא צמוד למדד יוקר המחיה ויעודכן אחת לשלושה חדשים. את ההפרשים שבין דמי המזונות הקודמים לבין הסכום שנפסק הורה לשלם בחמישה תשלומים חדשיים שווים ורצופים במועדים שקבע, כשכל תשלום יהיה צמוד למדד רק מיום שיגיע מועד פרעונו הנדחה ועד לתשלומו. באשר לתשלום החד פעמי חייב ביהמ"ש את המשיב לשלם את מחצית הסכום הנתבע. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. לענין שינוי הנסיבות - העקרון המשפטי קובע כי פס"ד מזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת בין אותם צדדים וניתן לשוב ולפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר באשר לגובה המזונות. זאת בכפיפות לתנאי המפורש והדווקני שחל שנוי מהותי בנסיבות. השופט השתכנע שחל שינוי מהותי בנסיבות בשני אלה: המצב הכלכלי בארץ והאינפלציה הדוהרת גרמו לכך שסכום המזונות שנפסק בפסק הדין הקודם אבד חלק ניכר מערכו; המערערת שעבדה כשניתן פסה"ד הראשון הפסיקה לעבוד. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי בשני נושאים אלה. הצמדת סכום המזונות לתוספת היוקר שמקבלים השכירים במשק, שנקבעה בפסק הדין הראשון, הוכיחה את חוסר יעילותה, בזאת שערכם הריאלי של דמי המזונות - תוך עדכון אחת לששה חדשים - נשחק במידה המחייבת התערבותו של ביהמ"ש. דמי המזונות שנפסקו בשעתו למערערת הגיעו לפי שיטת ההצמדה שנקבעה אז לסכום של 2024 שקלים בעת הגשת התביעה, ולעומת זאת הצמדת הסכום למדד יוקר המחייה היתה מזכה את המערערת בסכום של 5,272 שקלים. ההפרש בחישובים לפי שתי השיטות הינו משמעותי. אלפים רבים של תיקי מזונות בין של בתי המשפט הרגילים ובין של בתי הדין הרבניים, בין של חייבי מזונות שכירים ובין של חייבי מזונות עצמאיים יש בהם הצמדה למדד והמשיב לא שכנע את ביהמ"ש שקיימת אבחנה בין המקרה דנא לבין אותם מקרים.
ד. אשר לנימוק שהמערערת חדלה לעבוד - כתב התביעה מתייחס לענין זה ומה שלא נטען במפורש הושלם בראיות שהושמעו ללא התנגדות. ביהמ"ש קבע שהמערערת עבדה כשניתן פסה"ד הראשון והפסיקה לעבוד מחמת סיבות בריאותיות. אמנם המערערת לא הביאה מסמכים רפואיים שיתמכו בטענתה בדבר הסיבות הבריאותיות, אך ביהמ"ש התייחס באמון מלא לדברים שאמרה בקשר לנקודה זו והצד שכנגד לא חקר אותה בנושא הטיפולים שלדבריה היא מקבלת בשל מצב בריאותה. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להתרשם מהמערערת לחיוב ולהכריע בנושא זה לטובתה.
ה, אשר לגובה המזונות - טענות המשיב מסתכמות באלה: מצב בריאותו ירוד במידה הפוגעת בהכנסותיו; אילו ידע שהסכום שנפסק לפי פסה"ד הראשון יוצמד למדד לא
היה מסכים שפסה"ד ינתן נגדו. בענין מצב בריאותו של המשיב - ביהמ"ש המחוזי לקח את המצב בחשבון כאשר פסק למערערת דמי מזונות מינימליים בלבד. את המינימום חייב הבעל לספק לאשתו ובלבד שאין הוא חולה או מסיבה אחרת שאינה תלויה בו. כאשר מכסת המזונות בה מתחייב הבעל אינה עולה על המינימום הדרוש למחייתה של האשה, אין ביהמ"ש חייב להזקק לראיות בדבר יכולתו הכספית של הבעל, אלא רשאי הוא להתחשב במה שבאפשרותו להרוויח. אשר לטענת המשיב כי אילו ידע שהסכום יוצמד לא היה מסכים למתן פסה"ד - עברו כשש שנים מאז שניתן פסה"ד עד שהוגשה התובענה החדשה, והיה מקום וגם הכרח בשל אורך התקופה שעברה שהסכום שנפסק אז יותאם למציאות. יתירה מזו, ביהמ"ש בפסק הדין דנא נתן דעתו לצרכיה המינימליים של המערערת ללא זיקה לסכום שנפסק לטובתה לפני כשש שנים וממילא לא היתה השלכה להסכמת המערער לסכום שנפסק נגדו עתה.
ו. אשר לנושא ההצמדה - ביהמ"ש מצווה בשל המצב במשק לדאוג שהסכום שפסק ישמור על ערכו הריאלי ככל שהדבר ניתן להעשות והשיטה להצמיד את הסכומים הוכיחה את עצמה כשיטה טובה. אשר לאורכה שנתן ביהמ"ש לתשלומי ההפרשים - חרף העובדה שביהמ"ש הקל יתר על המידה עם המשיב אין להתערב בשיקוליו. ביהמ"ש לקח בהשבון תשלום ששילם המשיב למערערת עוד בתחילת הדיון בתיק וכן את העובדה שהגדלת דמי המזונות החדשיים תכביד על המשיב. יש לקבל את הערעור של המשיב על חיובו במחצית החובות בהחזקת הבית. החוב מתייחס לתקופה שקדמה להגשת התובענה נשוא ערעור זה ומכיון שבפסה"ד הקודם נלקחו בחשבון הוצאות הדיור, הרי שהסכומים כללו גם הוצאות אלה. אשר לערעור המערערת על הוצאות המשפט - ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 6,000 שקלים נושא מע"מ ללא הצמדה וריבית וצודקת המערערת כי הסכום נמוך מדי ויש להעמידו על 15 אלף שקלים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. קיבקוביץ למערערת, עו"דדון יחיא למשיב. 19.7.84).
ע.א. 231/82 - דהאן משה נגד פלוני
*מזונות; אי התייצבות המצהיר לחקירה (הערעור נדחה).
לאחר התדיינות הכיר המערער באבהותו על בנו שנולד לו מחוץ לנישואין וחוייב לשלם לבן מזונות בסכום של 1,900 שקלים החל מיום 16.2.82 צמוד למדד. הערעור על גובה המזונות נדחה. המערער טען שהוא נכה בשיעור %100 אך ביהמ"ש המחוזי קבע שהוא מסוגל לעבוד וכנראה עובד. השופטת הס תמכה על עדותה של אם המשיב כי היא רואה את המערער יוצא מדי בוקר לעבודה במפעלו של אחיו בענף המתכת וכן נתמכה המסקנה על העובדה שהמערער עבד בעבר כסוכן ביטוח. המערער עצמו מסר תצהיר המאמת את כתב הטענות שלו, וכן מסר תצהיר נוסף במקום חקירה ראשית, לפי החלטת ביהמ"ש, אך לא הופיע לדיון. אין ממש בטענות פרקליטו המשיגות על סירוב ביהמ"ש לדחות את הדיון בשל אי הופעת המערער. ענין זה נתון לשיקול דעת הערכאה הראשונה. גם אין ממש בטענה כי ביהמ"ש צריך היה לקבל את התצהירים ולייחס להם משקל גם באין חקירה. במידה שמדובר בתצהיר המאמת את כתבי הטענות, אין תקנה 474 לתקנות סדר הדין חלה, והמשיב לא צריך היה להזמין את המערער להחקר. אי התייצבות המצהיר על חקירה בביהמ"ש כמוה כאי התייצבות למשפט. במידה שמדובר בתצהיר במקום חקירה ראשית, לא היתה עילה לייחס לו משקל כלשהו כשהמערער לא טרח לבוא להיחקר עליו בחקירה שכנגד. גם לגוף הענין אין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי. לפיכך הוחלט לדחות את הערעור אך כיון שהמשיב לא הגיש סיכומי טענות לא ניתן צו להוצאות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. עו"ד ורון יוסף למערער, עו"ד י. שפרן למשיב. 16.7.84).
ע.א. 724/81 - גד הרפז נגד עירית הרפז ואח'
*מזונות וסיבה מוצדקת לאשה לעזוב את הדירה (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום מזונות לאשתו ולבנו הקטין וערעורו מתייחס למזונות האשה בטענה שהיא מורדת. בני הזוג גרו בתחילה בבית הורי האשה ולאחר מכן עברו לגור בדירה שכורה בקרבת מקום והשלום לא היה שורה ביניהם. הוגשה תביעה של האשה נגד הבעל לקבלת דמי מזונות ובביהמ"ש הגיעו לידי הסכם כי ישכרו דירה בראשל"צ ויעברו לגור בה. בראשל"צ נכנסה האשה להריון ושוב חל פרוד והאשה עברה לגור בבית הוריה. ביהמ"ש שוכנע כי התנהגות המשיבה היתה מוצדקת, שכן בשל הריונה היא נזקקה לעידוד ולעזרת הזולת והיא מצאה זאת בבית הוריה. בפסק דין חלקי חוייב הבעל לשלם מזונות אך צויין כי לאחר הלידה יפוג תוקפו של ההצדק לעזיבת הבית וביהמ"ש ישקול מחדש את ענין המזונות. למשיבה נולד בן והאשה שוב פנתה לביהמ"ש בתביעת מזונות וביהמ"ש שוכנע שהמערער לא עשה את כל הדרוש ממנו כבעל על מנת לחזור לחיים משותפים וכי אין לאשה מקום לחזור כדי לחיות בו חיי נישואין משותפים. לכן חייב את הבעל לשלם דמי מזונות.
קודם לכן, עם לידת הבן ולפני הפניה לביהמ"ש, הגיש המערער תביעה לביה"ד הרבני והתביעה נסתיימה בהחלטה שהצדדים חוזרים לחיות חיי שלום תקינים, ו"הבעל ישכור דירה במקום שאינו מרוחק ממקום מגורי הורי האשה והאשה תחזור לבעלה". בביהמ"ש המחוזי טען המערער שהוא עמד במילוי התנאים המוסכמים בזאת ששכר דירה בת שלושה חדרים בר"ג ולפי טענתו שוכנת הדירה בקרבת בית הוריה של האשה ובכך יצא לטענתו לידי חובתו. ביהמ"ש המחוזי קבע ששכירת הדירה לא היתה אלא אחיזת עיניים כדי להשתחרר מכבלי התנאים המוסכמים וכי בפועל לא קויימו התנאים לא כלשונם ולא לפי רוחם. הערעור נדחה.
הדירה נשכרה ע"י המערער בבהילות יומיים לפני הדיון בביהמ"ש, ואף אז לא היתה פנוייה למגורים אלא אביו של המערער התגורר בה. כמו כן הדירה אינה עומדת בקריטריונים שהיו ביסודם של התנאים המוסכמים, אין היא נמצאה בקרבת ההורים ואין היא יכולה למלא את אשר היתה צריכה למלא הדירה בקרבת בית ההורים. המשיבה הציעה דירה העונה על כל הדרישות, שדמי השכירות שלה אינם שונים מדמי השכירות של הדירה שבה מדובר, אך המערער דחה את ההצעה והעדיף להעמיד את המשיבה בפני מצב שהוא לא היה מוכן לחזור ממנו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הפתרון המוצע ואין להתערב במסקנות שעיקרן היו מסקנות עובדתיות.
בזמן שעזבה המשיבה את בית בעלה היתה סיבה מוצדקת לצעדה זה, ומשהוכח שהסיבה המוצדקת להשארות המשיבה אצל הוריה עדיין קיימת, אין להתייחס למשיבה כאל מורדת ואין היא מפסידה את מזונותיה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' פורת, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. סיון למערער, עו"ד ח. אונגר למשיבים. 16.7.84).
ע.א. 43+49/84 - אילה תברי נגד יעקב תברי
*מזונות (הערעורים נדחו).
המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה למזונות נגד בעלה. מחמת מחלת האשה נתגלעו חילוקי דעות בין בני הזוג ונפרדו 3 חדשים לאחר נישואיהם. ביהמ"ש הורה על תשלום 2,500 שקל לחודש מאוגוסט 1982 צמוד למדד ומעודכן אחת לשלושה חדשים והערעורים נדחו. הבעל טען שאין הוא חייב במזונות אשתו שכן יש לה התקפים של מחלת נפש והיא לא גילתה לו את מחלתה לפני הנישואין ועל כן זה מקח טעות והוא פטור מתשלום מזונות. בענין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את עדותה של האשה כי גילתה לו מלכתחילה שהיתה מאושפזת בבתי החולים טלביה ותל השומר ולדעת ביהמ"ש המחוזי די בכך כדי להפוך את המום לגלוי, כי הבעל יכול היה
להוסיף ולבדוק את הענין לאחר שעיקרי הדברים הובאו לידיעתו, בכך אין להתערב. אשר לשיעור המזונות - ביהמ"ש המחוזי דן בהרחבה במקורותיהם הכספיים של שני הצדדים, ועל יסוד זה קבע את הסכום כפי שקבע וגם בכך אין להתערב. לאשה בן מנישואיה הקודמים ולטענת הבעל צריך לזון אותו אביו. גם ביהמ"ש המחוזי לא סבר אחרת ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מרים זפט לאשה, עו"ד א. רפואה לבעל. 12.7.84).
ע.א. 776/83 - דוד מסעוד לוי נגד סוזן לוי ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי נדונו במאוחד שתי תביעות - האחת של המשיבים, בה תבעו הגדלת המזונות שחוייב בהם המערער בפס"ד מינואר 1979, ומאידך, תביעת המערער לבטל את חיובו במזונות ולחילופין להקטין את הסכום. השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה, אם אכן חל שינוי מהותי בנסיבות, והוא השיב על כך בחיוב. זאת משום שבעת פסיקת המזונות בדיון הקודם היה המערער מחוסר עבודה ובעת הדיון השני עבד; הבן התבגר והגיע לגיל עשר וממילא גדלו צרכיו, וכן הוא זקוק לטיפול של ישור שיניים. המערער טען כי מצבו הכלכלי ירוד ועל כן יש לראות את הטיפול בישור השיניים בגדר מותרות. כן טען כי המשיבה עובדת כעוזרת בית, אך ביהמ"ש קבע כי לא הובאו סימוכין לכך. עוד טען כי הבת הבוגרת אינה זכאית עוד למזונות וגם בכך יש להצדיק הפחתת הסכום. בקשר לכך ציין ביהמ"ש המחוזי כי הבת לא היתה זכאית למזונות גם בעת הדיון הקודם. ביהמ"ש המחוזי סיכם וקבע כי אין באפשרות המשיבים להסתדר כיאות בסכום המזונות ששולם עד כה ולדעתו המערער משתכר יפה ועל כן חייב אותו בתשלום 4,100 שקל לחודש מזונות למשיבים, אשתו ובנו הקטין, כאשר הסכום צמוד ליום 15.9.81. הערעור נדחה.
הערעור הוא על ממצאים עובדתיים ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. יתירה מזאת, אין לומר כי מסקנות ביהמ"ש המחוזי נטולות ביסוס בראיות שהובאו בפניו. ייתכן כי מבחינת קיום הצדקה לדיון חוזר בסכום המזונות, צריך היה לראות את המקרה כגבולי, היינו, ייתכן וביהמ"ש העליון לא היה בא בטרוניה עם ביהמ"ש המחוזי, אם היה מגיע למסקנה כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות. אך משסבר כי נוצר שינוי מהותי ולא שינוי גבולי, אין הצדקה לכך שערכאת הערעור תתערב בדבר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ירון רבינוביץ למערער, עו"ד ע. רוזובסקי למשיבים. 6.7.84).
ע.א. 685/83 - פנינה לנדמן ואח' נגד צבי מלצר
*תשלום שכ"ט לארכיטקט . (הערעור נדחה).
הוגשו תביעות מטעם המערערים נגד המשיב, שהוא ארכטיקט, ושל המשיב נגד המערערים לתשלום הפרש שכר טרחתו. בימ"ש השלום פסק כי המשיב חב בפיצויים למערערים עקב מחדלים שיוחסו לו ומאידך חבים המערערים למשיב בתשלום הפרש שכר טרחתו בסכום של 11,000 ל"י. הערעורים של בעלי הדין לביהמ"ש המחוזי נדחו בכפיפות להעמדת הסכום המגיע למשיב על 17,000 ל"י. המערערים ערערו על הגדלת הסכום מ- 11,000 ל"י ל- 17,000 ל"י ובענין זה הסכים המשיב כבר בשלב הבקשה לרשות ערעור שיש לקבל את הערעור. הטענה השניה בערעור היתה כי התשלומים ששולמו למשיב על חשבון המגיע לו כיסו למעשה את כל הסכום עבור העבודה שבוצעה. המחלוקת בנקודה זו סבה סביב שאלה אם יש לערוך את חישוב העלות הכוללת של הבנין בסך 300,000 ל"י שממנו יש לחשב את שכרו של המשיב. אם גירסת המערערים היא הנכונה, הרי שהסכום המשוערך של התשלומים עולה על סכום החוב. שאלה זו אינה יכולה עוד לעמוד על הפרק בערעור דנא. בסיכום
טענותיו של המשיב בבימ"ש השלום נטען שעלות הבניה היתה 300,000 ל"י, ובתשובת המערערים לא הובאה כל התייחסות לטענה זו ונטען רק שאין המשיב זכאי בכלל לשכר, לפיכך לא היה השופט חייב לתת דעתו לענין זה, וממילא שאין עילה להזקק אליו בערעור ובוודאי שלא בערעור השני.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד תלמי כהן למערערים, עו"ד א.קנטי למשיב. 19.7.84).
ע.א. 412/83 + ב.ש. 582/84 - נעמה אבו גיל נגד האיל רג'א סקראן
*ב"ש 582/84) ביטול ערעור והארכת מועד לערעור נגדי (בקשה לבטול ערעור ובקשה להארכת מועד).
מדובר בשתי בקשות: האחת לביטול ערעור שהוגש ע"י המערערת ללא צו להוצאות והשניה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד. בענין בקשת המערערת לבטל את הערעור ללא צו להוצאות - מערער שמגיש ערעור לביהמ"ש ומבקש לבטלו חייב לשאת בהוצאות המשיב שהוטרד. אין סיבה סבירה לפטור את המערערת שלפנינו מחובה זו. לפיכך הוחלט לבטל את הערעור ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות המשיב.
המשיב מצדו הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד ובקשתו נדחתה בהעדר טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד. האיחור הוא של למעלה מחצי שנה והסברי המבקש לאיחור, אינם מהווים "טעם מיוחד" שעליו להראות כדי להצדיק את האיחור. המערער טוען שמקורו של האיחור הוא במשא ומתן המתמשך שבין הצדדים, אך משא ומתן לפשרה אינו "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. המשיב מבקש להסתמך על ההלכה הקובעת שכאשר עומד ותלוי ערעור באותו ענין יכולה עובדה זו לשמש לו "טעם מיוחד" - התשובה לכך היא כפולה. הערעור במקרה זה כבר בוטל ואין למשיב במה להאחז. כמו כן גם כשעומד ותלוי ערעור יכול המשיב ליהנות מן ההלכה האמורה רק כאשר בנוסף לכך קיים הסבר מתקבל על הדעת לסיבת האיחור. המשיב לא הסביר כלל את איחורו, שכן המשא ומתן שהתנהל לא מנע ממנו להגיש את הערעור שכנגד. לפיכך יש לדחות את הבקשה להארכת מועד.
(בפני: הרשם ברטוב. 30.7.84).
ע.א. 411/84 (בר"ע 240/84) - נחום לוין ואח' נגד אדמית לפתוח ... בע"מ ואח'
*בר"ע 240/84) הטלת עיקול (הערעור נדחה).
בתוקף הסמכות לפי תקנה 375 לתקנות סדר הדין דנה המשנה לנשיא בבקשה לרשות ערעור כבערעור. מבלי להביע דעה בשאלה אם דין התביעה נגד המשיב השני להמחק על הסף - שאלה שתידון בביהמ"ש במסגרת הבקשה שהלה הגיש - צדק ביהמ"ש בהחליטו שלא הונח בשלב זה יסוד מספיק להטלת עיקול על נכס אישי של המשיב השני, ואין לגלות בענין זה פגם בשיקולים שהדריכו את ביהמ"ש. די בכך שהשאלה אם כתב התביעה מגלה עילה נגד פלוני מוטלת בספק, כדי למאן להטיל עיקול על נכס מנכסיו, אם כי יתכן שבמקרה הנוכחי תוך כדי דיון בבקשת המחיקה יתברר שניתן לתקן את הכתוב או להבהירו כדי לבסס עילה כיאות. במקרה כזה לא תהיה מניעה לחזור ולהגיש בקשה להטלת עיקול.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 27.7.84).
ע.א. 57/83 - דניאל ורחל יערי נגד פקיד שומה
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה (הערעור נדחה).
במהלך ביקורת שיגרתית של מבקרים מטעם מס הכנסה בנתניה, נערכה תצפית אל תוך חנות לממכר מוצרי הלבשה שבבעלות המערערים. אותה שעה נמצאו בחנות המערערת ואביה, אשר מסייע בדרך כלל בידה בניהול העסק. אחד מאנשי הביקורת הבחין כיצד מקבל האב מידי לקוחה שטר כסף של 50 שקלים ובמקום להכניסו לקופה הרושמת שלשל את השטר לכיסו. בעקבות זאת נכנסו שני המבקרים
לתוך החנות לחקור בענין התקבול שלא נרשם. האב סירב להציג בפניהם את שטר הכסף שהכניס לכיסו וטען שמדובר בעניין השייך לו באופן פרטי ומשהתלהטה השיחה עזב את המקום. גם המערערת לא היה בפיה הסבר המניח את הדעת והיא הסתפקה באמירה כי העובדות לא תואמות את המציאות. המבקשים הסיקו שמדובר בתקבול שלא נרשם כהלכה בקופה הרושמת וערכו דו"ח. בעקבות זאת החליט המשיב כי הפנקסים של המערערים לשנת המס 1981 אינם קבילים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים משום שקיבל את גירסתם העובדתית של המפקחים, ואישר את החלטת המשיב, הערעור נדחה.
המערערים העלו טענות כנגד האמון שרחש ביהמ"ש לעדים השונים וטעויות שנפלו לדעתם בפסה"ד, אך באלה אין להתערב. המערערים בקשו גם להגיש ראיה חדשה והיא פס"ד בהליך פלילי שנתקיים לאחר שניתן פסה"ד במשפט האזרחי. בהליך הפלילי החליט בימ"ש השלום להעדיף את עדויות המערערת ואביה על פני עדויות אנשי הביקורת וזיכה את המערערת ואת אביה מאשמה של העלמת הכנסות. הסניגור סבור כי עובדה חדשה זו משנה את פני הדברים מיסודם, שכן פסיקתו של בימ"ש השלום במקרה דנן, היא המחייבת וגוברת על החלטתו המינהלית של המשיב ועל הכרעתו של ביהמ"ש המחוזי בקשר לאותה החלטה מינהלית. הבקשה להרשות הגשת פסה"ד הפלילי נדחתה שכן לדעת ביהמ"ש העליון אין הוא רלוונטי ואין בו כדי לשנות לגופו של ענין. הלכה פסוקה היא כי פס"ד פלילי, המזכה את הנאשם, אינו קביל כראיה במשפט אזרחי הנובע מאותה פרשה. הלכה זו חלה גם בענין דנא שכן אין לומר כי מדובר בהליך מינהלי ולא בהליך שיפוטי לאחר שביהמ"ש המחוזי דן בנושא, וכן למרות העובדה שהאישום הפלילי והאקט המינהלי מבוססת על אותו חיקוק ועל אותה מערכת עובדות. בערעור מס הכנסה חלים סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים אזרחיים ובהליך כזה נטל ההוכחה כי היתה לנישום סיבה מספקת לאי רישום מוטל על הנישום בעוד שבהליך הפלילי בענין מס הכנסה, הנטל הוא על המדינה. מכאן שאין פסה"ד במשפט הפלילי בר השפעה על פסיקת ביהמ"ש בענין האזרחי.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. ליזר למערערים, עו"ד גב' א.אפעל למשיב. 31.7.84).
ע.א. 409/80 - רובינשטיין ושות'... ונאות כלל בע"מ נגד מנהל מס שבח ואח'
*חיוב בתשלום מס שבח במכירת זכויות עפ"י חוזה (הערעור נתקבל).
חברת פז היתה בעלים של מגרש בחולון שעליו הפעילה חברת רובינשטיין תחנת דלק (להלן - תחנת הדלק הישנה). ביום 3.12.75 נערך חוזה בין (להלן: החברות) מצד אחד לבין עירית חולון מצד שני, שלפיו תעביר פז לעיריה את המגרש בחולון ורובינשטיין יוותר על זכות הפעלת תחנה הדלק ובתמורה תעביר העיריה חלק של חלקה (להלן - חלקה 121) ע"ש החברות או לפקודתן לאחר שאותה חלקה תרשם ע"ש העיריה ותתבצע הפרדת השטח שיועבר לחברות. העיריה התחייבה לנקוט צעדים לתיקון תכנית בנין ערים החלה על חלקה 121 וכן לנקוט בכל ההליכים כדי להשיג את האישורים והרשיונות הדרושים לצורך הקמת והפעלת תחנת דלק בחלקה 121. נקבע כי אם לא יתקבלו האישורים הדרושים עד למועד המוסכם יתבטל החוזה, אלא אם כן יודיעו החברות לעיריה על רצונן להאריך את התקופה. ביום 11.7.76 נערך חוזה בין רובינשטיין לבין נאות כלל בע"מ, שהיא חברה בת שלה, שלפיו התחייבה רובינשטיין להעביר לנאוה כלל את כל זכויותיה והתחייבויותיה לפי החוזה עם העיריה ונאות כלל התחייבה לשאת בכל התחייבויותיה של רובינשטיין כלפי העיריה. ביום 28.8.76 הודיעו החברות לעיריה על העברת זכויותיה של רובינשטיין לנאות כלל. עדאותו מועד טעם השיגה העיריה את האישורים והרשיונות הדרושים.
המשיב חייב את רובינשטיין בתשלום מס שבח על מכירת זכויותיה בחלקה 121 לנאות כלל וחייב את נאות כלל בתשלום תוספת מס על רכישת אותה חלקה. רובינשטיין ונאות כלל עררו על חיוביהן לוועדת הערר, בטענה כי רובינשטיין לא רכשה לפי החוזה עם העיריה זכות במקרקעין עד ליום 11.7.76, היום בו הסבה את זכויותיה לנאות כלל, ונאות כלל לא רכשה מרובינשטיין זכויות במקרקעין לפי אותו חוזה. הוועדה דחתה את העררים והערעור נתקבל.
החוזה מיום 3.12.75 בין רובינשטיין והעיריה לא הקנה לרובינשטיין זכות במקרקעין וממילא לא הוסבה זכות במקרקעין לנאות כלל. החוזה הנ"ל תלוי בהתקיים תנאי מתלה ומכיוון שלא נתקיים התנאי עד להעברת הזכויות לנאות כלל, הרי שלא הקנה החוזה כל זכות לרובינשטיין. אין לומר שנתקיימו תנאי סעיף 51 לחוק מס שבח מקרקעין בכך שרובינשטיין התחייבה שלא להפעיל את תחנת הדלק הישנה והתחייבות זו נכנסה לתקפה, שכן גם התחייבות זו היתה תלויה באותו תנאי מתלה, וכל עוד שהוא לא התקיים, והיתה רשאית רובינשטיין לחזור ולהפעיל את התחנה. הווה אומר שהתחייבות רובינשטיין אף היא טרם התגבשה ולכן לא נתקיימו הוראות סעיף 51 לחוק מס שבח ולא היתה מכירה החייבת במס.
לא הובאו ראיות על התפתחות המשך היחסים בין העיריה ובין החברות ואם בסופו של דבר השתכלל חוזה בר-ביצוע, אין מניעה כי המשיב יוציא שומה חדשה בהתאם. לא כן הדבר במועד שהוצאה השומה נשוא ערעור זה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ש. פינס למערערות, עו"ד דן שפי למשיב. 11.7.84).
ע.א. 703/83 - יוסף אלי נגד אריה ואיטה יצחקי
*הפרת הסכם ואי ביטולו ע"י הצד המקיים (הערעור נדחה).
המערער מכר למשיבים דירה ואלה לא עמדו בתשלומים כפי שהתחייבו עפ"י החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על אף הפרתו היסודית של החוזה בידי המשיבים, לא עשה המערער לניתוק הקשר המשפטי בינו לבינם ולא הודיע להם על ביטול החוזה ולפיכך הורה על אכיפתו תוך קביעה שעל המשיבים לשלם למערער את התמורה כשהיא צמודה לדולר ביום התשלום. הערעור נדחה.
המערער העלה טענה משפטית והיא כי בהמרצת פתיחה שהגיש בנובמבר 1981 ביקש פס"ד שלפיו ההסכם בטל ולחילופין כי אכיפתו אינה צודקת, ולטענתו יש לראות בעתירה זו הודעה על ביטולו של החוזה. הוא מסתמך על שורות של פסקי דין הקובעים כי כדי להראות רצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית ובנסיבות מסויימות עצם הגשת תביעה לביטול החוזה מהווה הודעה על ביטולו. ביהמ"ש היה ער להלכה זו אך סבר כי במקרה שלפנינו קובע ההסכם בין הצדדים כי "במקרה שאחד הצדדים יפר כל התחייבות... יהיה הצד המקיים רשאי לבטל את החוזה לאחר משלוח התראה במכתב רשום שבעה ימים מראש". מכאן כי הצדדים בחרו כי בכל מקרה של הפרת האמור בחוזה, תהיה חובת משלוח מכתב התראה שבעה ימים קודם לביטולו של החוזה. משקבעו הצדדים דרך ביטול מוסכמת הרי היא מחייבת אותם. יש להניח כי בשעת חתימת ההסכם שאפו לאפשר קיומו גם אם הופר ע"י אחד הצדדים בדרך כלשהי. על כן, בהעדר משלוח התראה במכתב רשום כמוסכם בין הצדדים, לא עשה המערער את הפעולות הנדרשות הימנו לביטול החוזה.
בהסכם נקבע כי מי שיפר את ההסכם ישלם לצד המקיים סכום של 5,000 שקל והמערער זכאי לקבל סכום זה. אין ממש בטענת המערער כי ביהמ"ש המחוזי צריך היה לשערך או להצמיד סכום זה. כאשר היה בכוונת הצדדים להצמיד סכום זה או אחר, נתנו לזה תוקף באמירה מפורשת ואת זאת לא עשו בקובעם את סכום הפיצויים. עם זאת
זכאי המערער להצמדת סכום זה מיום מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ועד לתשלום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. בן מנחם למערער, עו"ד י. קראוזה למשיבים. 15.7.84).
ע.א. 470/83 - שלמה ברזני נגד לאה קרסנר
*פינוי דייר מוגן בעילה של צורך עצמי (הערעור נדחה).
המערער הוא בעלים של דירת מגורים בה מתגוררת המשיבה כדיירת מוגנת הוא הגיש תביעה לפינויה בעילה של "צורך עצמי" ובימ"ש השלום קבע כי עילת הצורך העצמי הוכחה. אעפ"כ דחה את התביעה באשר לא הוצע סידור חלוף אשר יענה על צורכי המשיבה. המערער הציע למשיבה פיצוי כספי כנגד פינויה, אך בימ"ש השלום סבר כי "לדירה היא זקוקה ולא לכסף בו לא תוכל להשיג דירה בדמי מפתח". קביעה זו יסודה בקבלת עדות המשיבה, כי בסביבה בה היא גרה אין דירות אחרות בדמי מפתח היכולות לשמש כדיור חלופי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה.
ב"כ המערער הגדיר את השאלה המרכזית בערעור "האם צדק בימ"ש השלום בדחותו באופן עקרוני סידור חלוף בצורה של פיצוי כספי..." לטענתו יכול הפיצוי הכספי לשמש להשגת סדור חלוף ומכל מקום אינה מוטלת עליו, לדבריו, החובה להציע דיור חלוף דווקא ולא פיצוי כספי. כן הוא טוען כי קביעת ביהמ"ש שלא ניתן להשיג דירות בדמי מפתח אינה מעוגנת בחומר הראיות. המערער שוגה בסברו שבימ"ש השלום דחה באופן עקרוני את ההצעה לסדור חלוף ע"י פיצוי כספי. בימ"ש השלום היה מודע להלכה כי אין סידור חלוף בהכרח בהמצאת שיכון חלוף, ויכול ויהא בתשלום פיצויים או בדרך אחרת הנראית לביהמ"ש. בנסיבות המקרה לא ראה ביהמ"ש בפיצוי הכספי המוצע משום סידור חלופי הולם. הכלל הוא שהסידור החלופי חייב לספק דיור לדייר או אמצעים להשגתו ותפקיד הפיצויים הוא להבטיח דירה אחרת. כחריג מכלל זה יכול ביהמ"ש מכח שיקול הדעת המוקנה לו לקבוע כי הסידור החלוף יהיה בתשלום פיצויים או בדרך אחרת, אך ביהמ"ש מצא כי בנסיבות המקרה אין עליו לעשות שימוש בשיקול דעת זה. אין עילה להתערב בשיקול דעתו זה של בימ"ש השלום.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. גביש למערער, עו"ד ד. הנדל למשיבה. 12.7.84).
ב.ש. 710/84 - אפרים יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי קשר קשר עם חברו לזייף כרטיסי נסיעה של אגד בשווי של מליון שקל ולהפיצם וכך לקבל כספים במרמה מצבור נוסעי אגד. ביהמ"ש הורה לעצור את השניים עד תום ההליכים ועררו של העורר נדחה. חברו לקשר הודה בהודעתו במשטרה, והוא אמור להיות העד העיקרי במשפטו של העורר. לא נראה כי עובדה זו תביא לדחייה משמעותית במשפטו של העורר. עפ"י האמור בהחלטת ביהמ"ש המחוזי אין חשש שהעורר ישבש את מהלך החקירה או ימלט מאימת הדין אך חומרת העבירה היא שהיתה הנימוק למעצר. צודק הסניגור כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מחייבת מעצר עד תום ההליכים. ברם, החומרה לבדה יכולה להצדיק מעצר, מחמת החשש שהנאשם יהווה סכנה לשלום הצבור אם יתהלך חפשי. מטעם זה נוהגים לצוות על מעצר כשמדובר בעבירות סמים, אלימות, התפרצות וכיוצא בכך. אך יש וגם חומרתה המפליגה של העבירה או נסיבותיה ופגיעתה הממשית או הפוטנציאלית בצבור הרחב מחייבים שהנאשם לא יורשה להתהלך חופשי. המעשים המיוחסים לעורר הם בגדר אותם מקרים המצדיקים מעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ביתן לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 12.8.84).
ב.ש. 712/84 - מדינת ישראל נגד אברהם בוארון
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (החזקת נשק ונסיון לגרום חבלה) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ביחד עם אחר בקשר לביצוע פשע של החזקת נשק, ובנסיון לגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש בחומר הראיות כדי להעיד על כך שהמשיב יעץ לשני כיצד לגנוב רימונים ממחנה צבאי, עזר לו להסתירם וסיפק לו ידע והדרכה כיצד להשתמש ברימון בידעו שהשימוש נועד לפגוע במתלונן. על כן הורה בשעתו השופט לעצור את המשיב עד תום ההליכים. עתה מסתיימת שנה מיום הגשת כתב האישום והמדינה מבקשת הארכת המעצר לשלושה חדשים. הבקשה נתקבלה.
ההליכים התמשכו עד כה שלא באשמת התביעה ולא באוזלת ידו של ביהמ"ש. עיקר הדיון נסב על משפט זוטא אשר בו כבר נסתיימה שמיעת עדי התביעה והמשיב עומד עתה בחקירתו הנגדית ולהגנה נותרו עוד עד או שניים. המשפט קבוע להמשך לארבעה תאריכים בחודש ספטמבר. עיקר טענת הסניגור היא טענת אפליה, באשר הנאשם האחר שוחרר ממעצרו לאחר שדינו הופרד. הפרדת הדיון נעשתה משום שהמשיב אמור להעיד נגד הנאשם האחר ולא היה זה מוצדק להחזיק את הנאשם האחר במעצר. לא המשיב הופלה כאן לרעה, אלא הנאשם האחר הוא שהופלה לטובה. בנסיבות המקרה ולנוכח חומרת העבירה יש להענות לבקשה המדינה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' אמסטרדם למבקשת, עו"ד ורון למשיב. 8.8.84).
ב.ש. 724/84 - מדינת ישראל נגד עארף סעד
*הארכת מעצר (רצח) (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נתקבלה).
מלאו 90 יום למעצרו של המשיב, לצורך חקירה בחשד של רצח אשה על רקע פגיעה בכבוד המשפחה, והמדינה עתרה להארכה נוספת של המעצר לתקופה של חודש ימים. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך לשבועיים. ככל שתקופת המעצר הולכת ומתמשכת כן הולכת וכבדה חובת השכנוע להראות שיש צידוק להמשכו של המעצר, שהרי עמדת המחוקק היא שחשוד הנתון במעצר ולא הוגש כתב אישום תוך תשעים ימים ישוחרר מן המעצר. המחוקק לא הגביל את שיקול דעתו של שופט ביהמ"ש העליון לצוות על הארכת המעצר, אך ברור שבטענות המתייחסות לחומרת העבירה ובנימוקים שגרתיים לא סגי.
במקרה דנן הצביעה התובעת על חומר חסוי שבחלקו הגיע לידיעת רשויות החקירה רק לאחרונה ובחלקו נוגע לנסיבות שהתעוררו רק לאחרונה. אכן, החומר האמור מצדיק הארכת המעצר, אך בשלב הנוכחי יוארך המעצר ל-15 יום בלבד ואם המדינה תראה לעתור להארכה נוספת של תקופת המעצר יהיה עליה להראות מה נעשה במשך 15 ימים אלה, ושומה יהיה עליה לשכנע מחדש שיש צידוק להארכת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד קבלאן למשיב. 10.8.84).
ב.ש. 737/84 - מדינת ישראל נגד עיאד חוסיין
*שחרור בערובה (חבלה בנסיבות מחמירות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע חבלה בנסיבותמחמירות כנגד שלושה מתלוננים. עפ"י כתב האישום היכו המשיב ואחרים את המתלוננים במקלות וגרמו להם לשברים ולחבלות חמורות אחרות. ביהמ"ש הורה על שחרור המשיב בערובה תוך התניית תנאים בדבר איסור כניסה לתחום הכפר דיר חנא בו ארע הארוע נשוא כתב האישום. ערר המדינה על השחרור בערובה נתקבל.
השופט מצא שיש ראיות לכאורה, וכן הסכים עם התובע שמדובר בעבירה חמורה ושיש רגליים לטענה שאם המשיב ישוחרר עשויה שהייתו בכפר להביא להתחדשות האלימות, ובכך יש סיכון לצבור. עם זאת סבר שהמעצר לתקופה ממושכת יהווה
פגיעה חמורה מדי במשיב ובחרותו וניתן להשיג את האינטרס הציבורי ע"י הגבלת תנועותיו של המשיב.
התובעת טענה כי שחרורו של המשיב עשוי להשפיע בדרך לא נאותה על העדים שיעידו במשפט וכן כי המשיב נמלט אחרי המעשה המיוחס לו והסתתר במשך תקופה מסויימת מפני אימת הדין. מבלי להתייחס לנימוק הראשון הרי לכאורה יש ממש בנימוק השני. המלטותו של המשיב מאימת הדין לאחר המעשה יש בה כדי לחזק את שאר השיקולים המצדיקים את המעצר, שכן הסכנה שהמשיב ימלט אינה נראית קלוטה מהאויר. מדובר על עריכת סולחה בכפר והתובעת הסכימה שאם אמנם תתממש הסולחה ויושג שלום בין המשפחות ישמש הדבר למשיב עילה לפנות לביהמ"ש בבקשה לעיון מחדש בהחלטת המעצר. על יסוד האמור נתקבל הערר וביהמ"ש העליון הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' טפיירו לעוררת, עו"ד ואקים למשיב. 15.8.84).
ב.ש. 624/84 - מוריס מלכה נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד בבקשה לרשות ערעור על הרשעה (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בדינו בבימ"ש השלום וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה לפני שנתיים ומעלה. פרקליטיו של המבקש התכוונו להגיש בקשה לרשות ערעור אך לא יכלו למצוא את התיק של ביהמ"ש ועל כן לא פנו לביהמ"ש העליון. בקשת רשות ערעור הוגשה רק ביום 10.7.84 ועל כן נתבקשה תחילה הארכת מועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. הבקשה נדחתה. משנסתיים הדיון בביהמ"ש המחוזי יכלו פרקליטיו דאז של המבקש לפנות לביהמ"ש העליון בבקשה לרשות ערעור וענין המצאותו או העדרו של תיק ביהמ"ש לא היה צריך להפריע להם, כי ביהמ"ש העליון הוא המטפל בהשגת התיק אחרי הגשת הבקשה לרשות ערעור. העלאת בקשה לרשות ערעור אחרי שחלפו שנתיים מעת פסק הדין נותרה ללא הסבר סביר ומעל לכל מידה המתקבלת על הדעת. זאת ועוד, אחרי שחלפו חודשים והתיק לא נמצא יכלה להערך פניה לביהמ"ש העליון אשר גם אם היתה מאוחרת, לא היתה באיחור כה ניכר כפי שהדבר עתה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד שובר למבקש, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 24.7.84).
בר"ע 166/83 - אביבה בן הלל נגד קצין התגמולים
*התיישנות תביעה חיילת שחלתה בעת שרותה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המערערת גוייסה לצה"ל בדצמבר 1968 במצב בריאות תקין ושוחררה ביולי 1969 כאשר שירותה לא נמצא חיוני. מעת שחרורה אושפזה המערערת תקופות ממושכות בבתי חולים לחולי נפש בשל מחלת הסכיזופרניה וביוני 1980 הוכרזה כפסולת דין ואביה מונה כאפוטרופוס. בסמוך לאחר מכן הגישה תביעה לקצין התגמולים להכיר בה כנכה לפי חוק הנכים. לטענת ב"כ נתגלו הסימנים הראשונים למחלתה סמוך לאחר מועד שחרורה והם נבעו בשל שני אירועים טראומטיים שאירעו לה בעת שירותה הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתה, בין היתר, משום שהתיישנה ואף ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה מאותה סיבה. הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נדחה.
בסעיף 32(א) לחוק הנכים נקבעה תקופת התיישנות מיוחדת לתביעות עפ"י חוק הנכים והיא שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות. ב"כ המערערת סבור כי הדרך לתביעתו פתוחה לפי הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות האומרת כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס...". עפ"י גישתו השילוב בין הוראות חוק הנכים ובין הוראות חוק ההתיישנות מוביל לכך שתקופת ההתיישנות בת
השלוש השנים תחל במרוצתה רק לאחר מינוי האפוטרופוס. טענה זו נדחתה. בחוק הנכים נקבעו הסדרים מיוחדים לענין הארכת מועדים ואין לשלב את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות בהוראות חוק הנכים. נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין בביהמ"ש העליון כי הוראות חוק ההתיישנות לענין מועד תחילת ההתיישנות אינן חלות על תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הנכים. אכן ביהמ"ש חפשי לסטות מההלכה שנקבעה, אך בבחינת כל מכלול הדינים והמגמות שבסעיפי חוק הנכים ובחוק ההתיישנות עולה כי אין לסטות מההלכה האמורה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק, מוסיפה מ"מ הנשיא. עו"ד מ. מכנס למערערת, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 11.7.84).
בר"ע 310/84 - עו"ד ש. ברעלי נגד מדינת ישראל
*סירוב לפסוק הוצאות הגנה בעקבות זיכוי מעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בעבירת חניה שלא כדין ובעת ההליכים המשפטיים בבימ"ש השלום ביקר ביהמ"ש במקום אליו התייחס הדו"ח והתברר שהשוטרת שערכה את הדו"ח לא זכרה מה המקום המדוייק בו חנתה המכונית. על כן זוכה המבקש בדינו וביהמ"ש ציין בפסק דינו כי "התרשמתי שהשוטרת אינה זוכרת היום וגם קשה לדרוש ממנה לזכור המקום המדוייק שבו עצר הנאשם את רכבו. מכל מקום ברור שפרטי האשמה לא הוכחו". נתגלו מספר סתירות באשר למספר הבית לידו ניצב הרכב, לפי טענת השוטרת, ולגבי השאלה אם היה במקום תמרור בעת החניית הרכב. ביהמ"ש סרב לפסוק הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 80 קובע כי יכולות להיות שתי חלופות שיצדיקו תשלום הוצאות להגנה: אם לא היה יסוד להאשמה או אם ביהמ"ש ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. נקיטת לשון "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" מביאה לכדי מרווח רחב של שקול דעת, אך הענין נתון להחלטת הערכאה הדנה בענין ובמקרה דנא לא היה דבר המצביע על קיומן של נסיבות כאמור. אשר לשאלה אם היה יסוד להאשמה - משמעות המלים היא כי מחומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת ניסוח כתב האישום היה צריך להסיק שהזיכוי צפוי מראש מאחר והראיות אינן יכולות לבסס הרשעה. בענייננו לא יכלה התביעה לדעת מראש כי העדה המרכזית והיחידה של התביעה לא תזכור בעת המשפט היכן ניצב הרכב. מאחר והיה ברשום בדו"ח כדי להצביע לכאורה על קיומה של מערכת נסיבות המהווה עבירה, אין להלין על ביהמ"ש שלא היה מוכן לפסוק הוצאות לפי סעיף 80.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 9.7.84).
בר"ע 355/84 - יהודה פרנקל נגד רינה בן עוזיאל
*ביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה (הבקשה נדחתה).
צדק ביהמ"ש כאשר סרב לבטל פס"ד שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה. אפילו נפל פגם בהמצאת כתבי בי דין ע"י מאן דהוא לידי אשת המבקש, הרי הוא נרפא כאשר המבקש התייצב בפני הרשם, כחדשיים אחרי ההמצאה, ובקש שהות של 30 יום כדי להגיש כתב הגנה, והרשות ניתנה לו. אם לא הגיש כתב הגנה תוך פרק זמן זה אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. די היה בהעדר כל הסבר, ולו גם דחוק, לאי הגשת כתב הגנה, כדי לדחות את הבקשה לביטול פסה"ד, מבלי להכנס כלל לשאלה אם יש למבקש טענת הגנה לעיצומו של ענין.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 29.7.84).
בר"ע 357/84 - עמוס רובין נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי והוא עבר עבירה
של התפרצות וגניבה והמשיך להשתמש ברכב, שימוש שהיה בגדר עבירה, כשבוע ימים אחרי הפריצה. בשקלו אם הוא חייב להפעיל את המאסר על תנאי השיב ביהמ"ש בחיוב והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 56(א) לחוק העונשין קובע כי בימ"ש שהרשיע "בשל עבירה נוספת" נאשם שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי, ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, רשאי לדחות את הפעלת המאסר על תנאי מטעמים שיירשמו ולהורות כי תקופת התנאי תוארך. סעיף 56(ב) קובע כי "לא ישתמש ביהמ"ש בסמכות לפי סעיף זה אלא לגבי ההרשעה הראשונה של הנאשם בשל עבירה נוספת". מכאן שיש שני תנאים מצטברים לסמכות שלא להפעיל מאסר על תנאי: אי הטלת מאסר בעבירה החדשה; מדובר בהרשעה ראשונה בעבירה נוספת. השאלה היא מה מקיף הבטוי "הרשעה ראשונה בעבירה נוספת". האם ניתן להאריך את התנאי רק אם ההרשעה מתייחסת למעשה עבירה נוסף אחד ותו לא, או שמא ניתן להאריך את התנאי גם אם ההרשעה היא בגין שורה של מעשים שבוצעו בשרשרת בזה אחר זה. אין חולק כי העבירה תהיה בגדר עבירה נוספת. אחת בלבד, גם אם מעשה העבירה מהווה, לפי תיאורו עפ"י דין, הפרה של מספר הוראות חוק. מאידך לא קיבל ביהמ"ש העליון את התיזה המרחיבה, לפיה התיבות "הרשעה" ו- "עבירה" מתייחסות להרשעה במועד אחד בביהמ"ש גם אם כתב האישום בו מורשע העבריין מכיל מספר עבירות. מי שעשה, בו במעמד, מעשים שונים בשרשרת אחת, המצטברת לעבירה כוללת אחת, כגון מי ששובר שמשה (היזק בזדון) כדי להכנס לתוך בית דירה (פריצה) ועושה כן וגונב שם (גניבה) עדיין ניתן לראות את כל המסכת כעבירה נוספת אחת למרות שניתן היה לפרקה למרכיבים רבים יותר. אך אם הוא עובר מדירה לדירה כדי לפרוץ אין לראות בכך עבירה נוספת אחת, אלא מספר עבירות. השאלה איננה אם מדובר בדחף פלילי אחד אלא בעבירה נוספת אחת. בעניינו הטענה לפיה נעשו ההתפרצות והגניבה והשמוש ברכב במשך שבוע לאחר מכן בעקבות דחף אחד לא תסייע בידי המבקש.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד חקק למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 24.7.84).
בר"ע 364/84 - משה הזנפרץ נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהיגה (הבקשה נדחתה).
המבקש נפסל לנהיגה לשנים עשר חודשים בעקבות הרשעתו בעבירה תנועה שהיתה כרוכה בתאונה. בערעור לביהמ"ש המחוזי גרס אחד השופטים שיש להקל בעונש ולהעמיד את הפסילה על ששה חדשים וזאת בשל תרומת רשלנות של רוכב האופניים שנפגע בתאונה הנ"ל אך הרוב דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסניגור טוען כי המבקש מתפרנס מנהיגה ועל כן יש חומרה מיוחדת במידתו של העונש. המקרה אירע בשנת 1982 והמשפט התקיים בשנת 1984. המבקש הוא עתה שמאי רכב, מקצוע שאותו למד אחרי 1982 ולפני משפטו, ואם יפסל רשיונו יצטרך לסגור משרדו. כן מלין הסניגור על כך שאין גישה אחידה לעונש הפסילה כי יש המחמירים ויש המקילים והתוצאה מותירה לעתים תחושה של מקריות גרידא.
העונש שנגזר אינו קל אך אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור וזאת בשל שני טעמים: צורת כניסתו של המבקש לדרך שלא היתה פנויה, שדבקה בה חוסר זהירות מהותית; רשימת הרשעותיו הקודמות של המבקש הכוללת 31 עבירות תנועה וביניהן אי ציות לתמרור, נהיגה ללא זהירות ועבירות דומות. ענין הגישה האחידה של בתי המשפט השונים לעונש הפסילה אינו ראוי לדיון במקרה דנן, כי כל מקרה צריך להבחן לאור נסיבותיו, ואם מדובר על בעל הרשעות קודמות כה רבות אין מקום להקלה באותו עונש הנחשב בצדק לתגובה עונשית יעילה מאד לגבי עבירות תנועה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ע. לויתן למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 31.7.84).