ע.א. 375/83 - שרה נשר ואח' נגד יצחק מאיר טאומן
*הצמדת גג לדירה ברישום בית משותף בהסתמך על חוזה חכירה(הערעור נדחה).
א. ששת המערערים הינם בעלי בית בירושלים והמשיב הינו חוכר של דירה בבית. מקורה של החכירה משנת 1964 כאשר המחכירה פרומה שטיינר, אחת מבעלות הבית, השכירה דירה ליוסף שטיינר ובהסכם החכירה נאמר כי החכירה כוללת את "כל שטח הגג של הבנין הקיים" ובזכות החכירה כלולה גם "הזכות לבנות כל בנין שהוא על שטח הגג הנ"ל...". זכות חכירה זו נמכרה למשיב במסגרת מכירה פומבית שנתקיימה בבימ"ש השלום בירושלים. המשיב השתמש בזכות שרכש כאשר בנה על גג הבית דירה עם גג (להלן: הגג הקיים). הבית אינו רשום בפנקס הבתים המשותפים והצדדים פנו למפקח על רישום מקרקעין וביקשו לרשום את הבית בפנקס. התגלע סכסוך בקשר עם הגג הקיים כשהמערערים טענו שהוא חלק מהרכוש המשותף ואילו המשיב טען שהגג הקיים נבנה על ידו מכח הסכם החכירה המקורי והוא שייך רק לו ויש להצמידו ליחידת המשנה שלו שלגביה רכש את זכות החכירה. כיון שהמפקח אינו מוסמך להכריע בסכסוך מעין זה הופנו הצדדים לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את בקשת המערעריםלהצהרה כי הגג הקיים ירשם כרכוש משותף. הוא השתית את החלטתו על שני נימוקים: הבית שבו מדובר אינו "בית משותף" במובן חוק המקרקעין ולכן "אין כאן חשש של פגיעה בדיירים שלא היו צד להסכם"; הפירוש הנכון להסכם הוא "שהגג כפי שהיה ביום עשיית החכירה, וכל שנבנה עליו כדין לאחר מכן, נמצא כולו בחוזה החכירה ובכלל זה גם גג הדירות החדשות שאמורות היו להבנות ושבפועל נבנו". הערעור נדחה.
ב. הנימוק הראשון של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד בפני הבקורת. חוק המקרקעין כפי שתוקן בשנת תשל"ז קובע כי יש ליישם לגבי בית שניתן לרישום כבית משותף את הכללים אשר היו חלים אילו היה מדובר בבית שנרשם בפנקסים. על מנת שהוראות התיקון יחולו על איזור פלוני יש צורך בצווים ששר המשפטים הוסמך להוציאם בהדרגה לפי שיקול דעתו ולגבי ירושלים הוצא צו כזה. נוכח מצב עניינים זה ההנחה היא כי ההגדרה "רכוש משותף" שבחוק המקרקעין חלה על המקרה דנא והגדרה זו כוללת גם את הגג הקיים בהיותו חלק מהרכוש המשותף. לכן מכח חוק המקרקעין יכולים בעלי הדירות להתנגד להצמדת הגג הקיים לדירת המשיב והעובדה שהבית אינו רשום בפנקסים אינה יכולה להועיל למשיב. ברם צדק ביהמ"ש המחוזי בנימוקו השני.
ג. כאמור, לא כל הבעלים חתמו על הסכם החכירה המקורי בין פרומה שטיינר לבין יוסף שטיינר, אך בישיבה הראשונה שהתקיימה בביהמ"ש המחוזי הוצהר בשם המערערים שהמשיב הוא בעל זכות החכירה בתנאים הקבועים בהסכם. הצהרה זו מהווה הודאת בעל דין של "המערערים" שאין הם יכולים להתכחש לה.
ד. בקשר לתנאי ההסכם קבע ביהמ"ש המחוזי כי נקודת המוצא היא שמה שלא הוחכר נשאר ברשות הבעלים, ואולם לפי הלשון הפשוטה של ההסכם הועבר והוחכר הגג כולו, ולכן צריכים הבעלים להראות מדוע אין הגג הקיים נכלל ב"כל הגג" שכן לכאורה "כל הגג" כולל את כולו על קרבו ועל כרעיו. לאור נסוחו הכוללני של הסכם החכירה יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנה שאליה הגיע ולדחות את הבקשה. (בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה, הוסיפו השופטים ש. לויןוגולדברג. עו"ד משה בזק למערערים, עו"ד מאיר שכטר למשיב. 18.7.84).
ע.א. 388/83 - לינג מרדכי נגד מוחמד אלמאיג וחתמי לוידס לונדון
*אחרית בתאונת דרכים וגובה הפיצויים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בספטמבר 1974, לפני שהוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אירעה תאונת דרכים כאשר המערער נהג במכונית טנדר בכביש צדדי והגיע לצומת כביש
כפר יונה טול כרם. היה בדעתו לפנות ימינה ואך החל בפנייה זו התנגש חזיתית במונית שהגיעה בכביש כפר יונה טול כרם מימינו של המערער. המערער נפגע והוא סובל מאז בסחרחורת ואובדן יציבות עקב פגיעה בראש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בעת התאונה נסעה המונית בנתיב השמאלי של הכביש ובהתחשב בכך וברשלנות נהיגתו של המערער הטיל את על המערער שני שליש מן האחריות ועל המשיב שליש אחד. בהתאם לכך חייב את המשיבים לשלם למערער פיצויים של כ- 500,000 שקל. הערעור נסב על חלוקת האחריות וכן על מידת הפיצויים שנפסקו. לענין חלוקת האחריות נדחה הערעור ובאשר למידת הפיצויים נתקבל ערעורו של המערער באופן חלקי.
ב. המשיבים טוענים בערעור שכנגד כי המשיב לא היה אחראי במאומה לאירוע התאונה וכי שגה ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי בזמן ההתנגשות היתה המונית נוסעת בנתיב השמאלי של הכביש ולא בנתיב הימני וכן כי אפילו אירעה ההתנגשות בנתיב השמאלי של הכביש בכוון נסיעת המונית גם אז רשלנות המשיב בטלה בששים לעומת זאת של המערער אשר פרץ מדרך צדדית לדרך ראשית מבלי להבחין כלל ברכב העובר בצומת. כן הם מערערים על מידת הפיצויים.
ג. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי התאונה אירעה כאשר המונית נסעה בנתיב השמאלי על הכביש. אכן, בימ"ש השלום שלפניו הועמד המערער לדין פלילי קבע כי המונית נסעה בנתיב הימני והמערער הוא שסטה לנתיב זה, אלא שבערעור לביהמ"ש המחוזי, לא אימץ ביהמ"ש המחוזי אלא את הקביעה כי התאונה ארעה בתוך הצומת וביהמ"ש לא התייחס לשאלה אם המונית נסעה בנתיב השמאלי או הימני, בציינו כי "לגבי דידנו, אין אנו רואים כל רבותא בכך, כי בין אם המונית נסעה כדין או שלא כדין, מתמקדת הבעיה לגבי אופן הנהיגה של הנאשם שעה שיצא מדרך צדדית...". לפיכך לא היה לפני בית המשפט בדיונו הנוכחי ממצא של פסק דין חלוט במשפט פלילי בכל הנוגע למקום המצא המונית בעת התאונה, פס"ד שהיה קביל במשפט אזרחי כראיה לכאורה. ברם, אפילו היה נקבע ממצא כזה בפסק הדין הפלילי החלוט, הרי משהסכים ב"כ המשיבים כי יישמעו עדים מומחים מטעם המערער על מקום התאונה, שוב אין הוא יכול לתקוף את ממצאו של ביהמ"ש המבוסס על הראיות שהובאו לפניו, בטענה כי המערער לא היה רשאי להביא ראיה לסתור את שנקבע בהליך הפלילי. עפ"י הראיות שהובאו לפניו רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי המונית נסעה בנתיב השמאלי כיוון נסיעתה.
ד. חלוקת האחריות כפי שנקבעה על ידי ביהמ"ש אינה חורגת מן הסבירות עד שתצדיק קביעה שונה. המשיב לא שמר אמנם על ימין הדרך ונהג בניגוד לתקנות התעבורה, הוא גם הכיר את הכביש וידע על קיומו של כביש צדדי שממנו הופיעה המכונית ולמרות זאת סטה מנתיב נסיעתו כשבכך הוא עלול לגרום להפרעה או לסיכון כאמור בתקנות, אולם, אחריותו של המערער שבא מכביש צדדי גדולה יותר. בטרם יכנס לכביש ראשי היה עליו לתת דעתו על הנעשה בו ולראות אם יוכל להכנס אליו בבטחה. על כן אין להתערב בחלוקת האחריות.
ה. לענין גובה הנזק - המערער הוא חשמלאי במקצועו ובעת אירוע התאונה וכמה חודשים לאמר מכן עבד בהתקנת רשתות עיליות, שהיא עבודה המצריכה עלייה על סולם אל ראש עמודי חשמל. מגבלותיו לאחר התאונה, סחרחורת ואובדן היציבות לעתים לא מזומנות, מונעות ממנו עבודה על סולמות. עקב מצב בריאותו לא יכול היה להמשיך בעבודתו וכעבור מספר חדשים עבר לעבודה של חשמלאות בנין, והקים חברה יחד עם אחר העוסקת בקבלנות משנה. לטענתו אין הכנסתו בחברה מגעת להכנסה שהיתה לו בעבודתו הקודמת. ביהמ"ש המחוזי סבר שהמערער לא הוכיח כי עד לפסק הדין נגרמו לו הפסדים ובכך אין להתערב.
ו. אולם יש להתערב באשר לקביעת תשלום עבור הפסד השתכרות בעתיד. כאן פסק ביהמ"ש סכום גלובלי של 120 אלף שקל והמערער יקבל שליש עקב תרומת רשלנותו ובכך קמץ ביהמ"ש את ידו. אכן הסחרחורות וחוסר היציבות אינן פוקדות את המערער לעתים תכופות ואין לכך השפעה כיום על הכנסותיו, אך בנסיבות אלה עולה הנסתר על הגלוי ככל שאנו צופים פני העתיד. יודעים אנו כי בעת שנתקף בסחרחורת אין המערער מסוגל לעבוד ועליו לשכב וכן כי מחמת מומו מוגבל הוא לעסוק בעבודות שאינן כרוכות בעליה על סולם. המערער הוא בן 36 ואין ודאות כי לא יצטרך לפרוש בעתיד מהחברה בה הוא שותף, וייאלץ למצוא את פרנסתו במקום עבודה אחר, ויש יסוד לסברה כי המגבלות מהן הוא סובל יתנו אותותיהן ככל שיירבו שנותיו. הסכום האמור אין בו כדי לפצותו בראש נזק זה. לפיכך יש להעמיד את הסכום הגלובלי על 300,000 שקל ממנו יגיע למערער עפ"י חלקו בתאונה סכום של 100,000 שקל.
(בפני השופטים: בך, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. מגדוב למערער, עו"ד ג.אבו טועמה למשיבים. 18.7.84).
ע.א. 290/83 - יוסף אלמוג נגד ברוריה אלמוג ואח'
*מזונות(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל) .
א. בפסק דין שניתן בשנת 1977 חוייב המערער לשלם לאשתו וארבעת ילדיו מזונות של 500 שקל לחודש צמודים למדד כשהעדכון ייעשה אחת לששה חדשים. ביום 1.9.81 הגיש המערער תביעה להקטנת סכום המזונות ונימוקו כי האשה עובדת מחוץ לביתה ואינה מוסרת לו את מעשי ידיה וכן כי חל שנוי קיצוני לרעת במצבו הכלכלי ואינו יכול לשאת בנטל המזונות. עוד טען כי האשה מסרבת לקבל ממנו גט ומסיבה זו אינה זכאית למזונות. המשיבים הכחישו את כל הטענות שבתביעה והגישו תביעה נגדית להגדלת סכום המזונות משני טעמים: כי הילדים גדלו ועמם גדלו צרכיהם; כי חלו התייקרויות רבות במחירים. בפסק דינו דחה השופט את תביעת המערער בנמוק שאינו מאמין לטענתו כי הכנסתו כה מצומצמת כפי שתאר בעדותו ומכל מקום אין בכך כדי לשחררו מלשלם למזונות המשיבים את הסכום הדרוש למחייתם. את התביעה שכנגד קיבל ביהמ"ש והגדיל את סכום המזונות הכולל שהגיע בינואר 1983 לכ- 22 אלף שקל והעמידו על 24 אלף שקל צמוד. כן קבע ביהמ"ש כי ההצמדה תעשה אחת לחודשיים במקום אחת לששה חדשים כפי שנקבע בפסק הדין הקודם. הנימוק שנתו ביהמ"ש לכך הוא כי מאז ניתן פסה"ד המקורי גדלו הילדים והוצאותיהם גדלו.
ב. לטענת המערער כי יש לאשה די למזונותיה ממעשי ידיה - ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהכנסת האשה. הוא לא דן במזונות האשה לחוד ובמזונות הילדים לחוד, אלא החליט, לאחר שפרט את הכנסת האשה ואת הצרכים של הילדים בהקשר אחד, כי יש יסוד לתביעה שכנגד, כי מאז ניתן פסה"ד כשש שנים קודם לכן גדלו הוצאות הילדים ועל האב והאם יחד להשתתף במזונות הילדים. לאור זאת יש להבין את החלטתו להגדיל את סכום המזונות ב-2,000 שקל בלבד.
ג. נקל היה יותר להבין את דרכו של השופט אילו פירט את הדברים וקבע בכמה יש להקטין את מזונות האשה עקב מעשי ידיה ובכמה יש להגדיל את מזונות הילדים עקב הגידול בצרכיהם. מקריאה שטחית של פסה"ד אין הדבר עולה בבירור אך עיון יסודי יותר מבהיר כי בנקבו בסכום של 24 אלף שקל כבר הביא בחשבון את הכנסת האשה ואף הטיל עליה מהכנסתה להשתתף בהוצאות הילדים. גם באשר לסכום שפסק היה השופט מיטיב לעשות לוא פירט ופירש כיצד הגיע אליו, אך פירוט ההוצאות ניתן בעדות האשה והשופט היה רשאי עפ"י נתונים אלה לאמוד את צרכי המשיבים, כשופט היושב בתוך עמו ומכיר את תנאי החיים. באומדן זה שהיה לו בסיס בחומר הראיות אין להתערב.
ד. אשר לטענת המערער שחל שינוי לרעה במצבו הכלכלי מאז פסק הדין הראשון - החובה היתה עליו לשכנע את ביהמ"ש אך השופט לא האמין לו. כדי להטיל עליו מזונות נוספים של 2,000 שקל לחודש לא היה צורך לקבוע את רמת הכנסותיו המדוייקות ודי היה בכך שלא הוכיח שהיא פחתה לעומת הכנסותיו הקודמות.
ה. גם לענין ההצמדה הדו חדשית אין ממש בערעור. מטרת ההצמדה היא לשמור על ערכו של הסכום שנפסק כמזונות. צדק השופט כשלא התייחס לטענה בדבר האמרת המחירים כנמוק להגדלת סכום המזונות והנמוק שבגללו החליט להגדילם היה שצרכי הילדים גדלו. בעת מתן פסה"ד המקורי בשנת 1977 היה מקובל, נוכח שעור האינפלציה דאז, להורות על עדכון ההצמדה אחת לששה חדשים, אך עם העליה בקצב האינפלציה מקובל מזה כמה שנים להורות על העדכון אחת לשלושה חדשים. עדכון אחת לחדשיים אף הוא מוצדק עתה בתנאים של אינפלציה המגיעה לשעור של %400 לשנה ותוספות יוקר חדשיות לשכירים בשעורים העולים על %10.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. תוסיה כהן למערער,עו"ד י. דוויק למשיבים. 4.7.84).
בר"ע 369/84 - הרברט זילברשטיין ואח' נגד אתא חברה לטקסטיל בע"מ
*חישוב תוספת שכ"ד עפ"י סעיף 52 לחוק הגנת הדייר (הבקשה נדחתה).
המחלוקת בין הצדדים סבה על דרך חישוב התוספת של שכ"ד החל על בית עסק (במקרה דנן מחסן ששכרה חברת אתא מידי המבקשים) והיא נובעת מן האמור בסעיף 52 כפי שתוקן בחוק הגנת הדייר תשמ"ג. סעיף 52 בנוסח הקודם קבע כי העלאת דמי השכירות לאחר תשמ"א תבוצע בהדרגה תוך 4 שנים כך שבכל שנה יעלו דמי השכירות ברבע מסכום ההעלאה הכוללת בשנת תשמ"ג תוקן החוק וקבע כי דמי השכירות ששולמו לפני 1.1.83 יועלו וישולמו בתוספת של %300, היינו דמי השכירות החדשים יהיו פי ארבעה מאלה ששולמו לפני יום 1.1.83 לפי סעיף 52 לפני תיקונו. עפ"י סעיף 52 בנוסח הקודם הגיעו בעלי הדין לידי הסכם על גובה התוספת ואת התוספת דרגו בהתאמה לארבע שנים. הויכוח בין הצדדים נסב על פירושו של המונח "דמי שכירות ששולמו לפני..." התיקון. בעלי הבית טוענים שעם ביטול החלוקה ההדרגתית של ההעלאה לארבע שנים צריכה ההעלאה החדשה לפי סעיף 52 המתוקן לחול על התוספת המלאה שאמורה היתה להשתלם לולא ההדרגתיות שעכבה את מלוא ההעלאה על אתר בתוספת של שנת תשמ"א. הדיירים טוענים, וכן פסקו הערכאות הקודמות, שההעלאה פי ארבעה צריכה להיות על הסכום כפי ששולם למעשה ערב התיקון. פרושם של הדיירים נראה סביר. כוונת החוק היתה לבטל את הדרוג של הוספת רבע מהתוספת בכל שנה וכדי להתגבר על כך הוגדל באופן חד פעמי הסכום פי ארבעה. אך בסיס החישוב הוא מה ששולם ולא מה שיכול היה להשתלם לו החוק היה מעיקרו אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד יוסף לוי למבקשים, עו"ד יוחנן קמני למשיבה. 1.8.84).
בר"ע 375/84 - מית"ם בע"מ נגד נרקיס ציוד תברואי
*צו מניעה במשפט פטנטים (הבקשה נדחתה).
הלכה פסוקה היא שהעקרונות על פיהם דנים בבקשה לצו מניעה במשפט פטנטים זהים ביסודם לאלה החלים במקרים אחרים בהם מתבקש סעד ביניים לשם הבטחת התביעה העיקרית. כמו כן כלל הוא שהבא לתקוף תוקפו של פטנט עליו הראיה, היינו חובת ההוכחה שהפטנט מחוסר תוקף רובצת על שכמו של הטוען כך. טוען ב"כ המבקשת כי זו הרימה את הנטל הרובץ לפתחה בכך שהביאה ראיות כי מושא הפטנט שימש בפועל את עירית ירושלים עוד לפני שנרשם, בו בזמן שחוק הפטנטים דורש כתנאי לתכונת "ההמצאה" שלא היה פרסום מוקדם, ומכאן, לטענתו, שהנטל להביא ראיות לסתור עבר עתה לצד השני. כבר הובהר שיש להבדיל
בין הנטל להבאת ראיות העשוי לעבור מצד לצד לבין חובת ההוכחה בסופו של ענין. לפיכך אפילו צודק ב"כ המבקשת שהגיע השלב בו על המשיבה לסתור את הראיות לכאורה מצד המבקשת אין בכך כדי להשמיט את הבסיס עליו נשענת החלטת ביהמ"ש דלמטה. לא זה השלב לקבוע אם הפטנט אכן תקף או לא, כבסיס המצדיק הוצאת צו מניעה די בקיומו של הרישום.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 29.7.84).
בר"ע 376/84 - פלונית נגד אורי פוקס
*סעד זמני לענין פגישות בין אב לבתו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בעלי הדין היריבים הם הורים לילדה משותפת שנולדה להם מחוץ לנישואין. תחילה כפר המשיב באבהותו אך לאחר מכן הודה באבהותו והושג הסדר בין הצדדים שלפיו המשיב רשאי לבקר את הבת בבית אמה פעם בשבוע. עפ"י הסדר זה נהגו הצדדים במשך שנתיים עד שהמשיב ביקש מביהמ"ש כי יורשה לו לפגוש את הילדה ולקחתה אליו ואף לקחתה לבית אביו. ביהמ"ש המחוזי נתן סעד זמני שבגדרו רשאי המשיב להיפגש עם בתו ולקחתה לבית אביו והערעור על כך נתקבל.
טענת המערערת היא שהמשיב אינו יציב בנפשו וכי פגישותיו עם הבת במסגרת החורגת מן ההסדר המוסכם עלול לפגוע בבריאותה. כן קובלת היא שההחלטה ניתנה מבלי שהשופט הזמין תחילה תסקיר מעובדת סוציאלית לגבי הבקורים וכן חוות דעת של פסיכיאטר על אישיותו של המשיב. עד להחלטה הנדונה נשמעו רק עדיו של המשיב, האב וגיסו, ואילו המשיב עצמו עוד לא העיד והשופט לא יכול היה להתרשם ישירות מאישיותו. בכל הנסיבות לא היה מקום לסטות מההסדר המוסכם כל עוד לא לובנו העובדות לאשורן, שכן מדובר בילדה רכה ובנושא המצריך חוו"ד של מומחים לדבר.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 14.8.84).
בר"ע 396/84 - שלם אייזק יצחק נגד שלם סינטיה
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (הבקשה נדחתה).
במסגרת תביעת האשה למזונותיה מבעלה פסק לה ביהמ"ש בצו זמני דמי מזונות בסך 100,000 שקל לחודש צמוד למדד יוקר המחיה ליום 15.5.84. החיוב עצמו הוא למפרע מיום 10.8.83. לא הוגשה בקשה לרשות ערעור בתוך המועד הקבוע בתקנות אך בשלב מאוחר יותר ביקש המשיב עיכוב ביצוע ההחלטה עד שביה"ד הרבני ידון בטענתו שאשתו מורדת, טענה אותה העלה שם במסגרת תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין. הבקשה נדחתה.
המשיבה מתגוררת בארה"ב ובמסגרת התובענה בביה"ד הרבני יצא נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ ואין ראיות שיש לה אמצעי קיום בישראל. לא זו בלבד ששאלת מזונות זמניים מסורה מעצם טיבה לשיקולה של הערכאה הדיונית, אלא שבהעדר ראיה שיש לאשה מקורות קיום בישראל וכל עוד עומד נגדה צו עיכוב יציאה, לא יתואר שלא יפסקו לה מזונות זמניים. אין בהכרח קשר בין סמכותו הבלעדית של ביה"ד הרבני לדון בטענה שהיא מורדת לבין סמכותו המקבילה של ביהמ"ש המחוזי לדון בענין שבגררא בטענה זו, לפחות לצורך מזונות זמניים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 29.7.84).
בר"ע 390/84 - עטיה או ג'בה נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג במכונית לכוון עזה כשהוא נוסע בתוך שיירה של כלי רכב. גם ממול נסעה שיירת מכוניות. הוא הורשע בכך כי סטה לצד שמאל של הכביש והתנגש במכונית שבאה ממול וכתוצאה מהתאונה נהרג אחד מנוסעי
המכונית, המבקש עצמו נפצע בצורה חמורה וכן נפצעו עוד ארבעה נוסעי מכוניתו. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של שלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי, קנס כספי של 100,000 ש"ח ושלילה לתקופה של 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה אך הקל בעונש בכך שביטל את הקנס והעמיד את הפסילה על 5 שנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בבקשתו טוען הסניגור נגד הקביעות העובדתיות של בימ"ש השלום שהעדיף את עדויות התביעה על פני עדויות ההגנה ואולם אין ערכאת ערעור מתערבת בדרך כלל בענין מהימנות ועל אחת כמה וכמה אין בהעדפת עדות אחת על פני רעותה כדי להצדיק הבאת הענין בפני ערכאת ערעור שניה ברשות.
בעת הדיון בבימ"ש השלום, הסכימה התביעה עם הסניגוריה על הגשת הודעות שנמסרו למשטרה במקום להזמין את העדים הנוגעים בדבר, אולם לאחר מכן טענה התביעה כי הסכימה רק להגשת ההודעות אך לא לתוכנן. דרך פעולה כאמור, איננה מתקבלת על הדעת, מאחר ויש בה כדי למנוע הכרעה בקשר לאמינות העדות. הגשתה של הודעה בכתב מונעת חקירת העד ובהעדר חקירה אין בידי ביהמ"ש דרך לנקוט עמדה לגבי אמינות דבריו של העד. הגשת הודעה אפשרית על כן באותם מקרים בהם יש הסכמה לגבי התוכן כי במקרה כאמור אין בחקירה כשלעצמה כדי להוסיף או לגרוע. בענייננו מדובר בשתי הודעות של נוסעי המכונית, אך לאור נוסחן של ההודעות ממילא לא יכול להיות בהן כדי לשנות את ההוצאה.
(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד פישלר ואורית למבקשת עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 18.8.84).
בר"ע 173+442/82 - שלמה כהן נגד פסי כהן ואח'
*כנות כריכה של תביעת מזונות בתביעת גרושין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בתביעת מזונות שהגישה האשה לביהמ"ש המחוזי טען הבעל כי הסמכות הייחודית לדון במזונות האשה הוקנתה לביה"ד הרבני על ידי תביעת גירושין שהגיש הטבה כרך את ענין המזונות. תביעת הגירושין הוגשה לביה"ד הרבני ארבעה ימים בלבד לפני שהמשיבה הגישה את תביעת המזונות לביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה באשר לדעתו כריכת המזונות בתביעת הגירושין לא היתה כנה והערעור על כך נתקבל.
אין חולקין כי תביעת הגירושין היא כנה והמחלוקת סבה על השאלה אם כריכת המזונות נעשתה בכנות. נימוקי ביהמ"ש המחוזי למסקנתו כי הכריכה אינה כנה אינם נראים בנסיבות המקרה, זאת אף ללא צורך להכריע בשאלה על מי נטל ההוכחה - האם על הבעל להוכיח את כנות הכריכה או על האשה להוכיח את חוסר כנותה, שאלה השנויה במחלוקת הפוסקים בביהמ"ש העליון. אחד מנימוקי ביהמ"ש המחוזי שקבע את חוסר כנות הבעל היה כי בתביעת הגירושין הציע לשלם 3,500 שקל לחודש למזונות האשה והבת גם יחד, אך בחקירתו הנגדית בביהמ"ש הציע לשלם למזונותיהן, כולל החזקת הבית רק 1,500 עד 2,000 שקל. אכן, על הכנות אין ללמוד רק מנוסח תביעת הגירושין, שאחרת, הכשרון ויד הניסוח הטובה של פרקליט מנוסה, ולא תום לבו של הבעל, הם שיקבעו. עם זאת היה על השופט לבחון את כנותו של המבקש עפ"י מכלול הנסיבות ולשקול גם את הסבריו מדוע שינה בביהמ"ש מההצעה שהציע בכתב תביעתו. גם טענת הבעל בתביעת הגירושין שאינו חייב במזונות, אינה עושה את הכריכה לבלתי כנה אם היא מגלה על פניה עילה סבירה לפוטרו ממזונות. בסיכומו של דבר, לביהמ"ש המחוזי אין סמכות לדון בתביעת המזונות באשר הסמכות לכך הוקנתה לביה"ד הרבני עם כריכת המזונות שנעשתה ע"י המבקש בתביעת הגירושין שהגיש.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, גולדברג, שיינבוים. עו"ד גב' ד. בר קול למבקש, עו"ד ש. אליה למשיבים. 6.8.84).
ע.א. 588/83 - אייאס אלדייס נגד החברה הערבית לבטוח בע"מ
*הפניית תובע לערכאות מעבר לקו הירוק (הערעור נדחה).
המערער, תושב עזה, נפגע בנובמבר 1980 בתאונת דרכים בעזה ובעטיה הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע תובענה נגד המשיבה, שהיא חברת בטוח שמושבה בשכם ואין לה כל זיקה לישראל. התובענה הועברה בהסכמה לביהמ"ש המחוזי בירושלים וזה מחק אותה והפנה את המערער לערכאות שמעבר לקו הירוק. הערעור נדחה.
אין חולקין שבוצעה המצאה של כתבי בי-דין למשיבה, כנראה על יסוד תקנה 2 לתקנות סדרי דין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), ובכך קנו בתי המשפט בישראל סמכות בינלאומית על המשיבה. בנסיבות אלה השאלה היא אם מן הראוי היה להעמיד את התובענה, מכח שיקול דעתו של ביהמ"ש, על מנת שהמערער יישפט לפני הערכאות שמעבר לקו הירוק. התשובה לכך היא חיובית
אין כל יסוד עובדתי הקושר את התובענה לישראל. בעלי הדין הם תושבי האיזור והאירוע קרה בתחומי רצועת עזה. העדים מתגוררים מחוץ לתחומי הקו הירוק. העובדה שהמערער יצטרך להחליף את פרקליטו כדי להישפט לפני ערכאות האיזור, או העובדה כי הוא יתקשה להסביר לשופטי האיזור את השלכותיו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים שהוחל באיזור, אין די בהן כדי להניע בימ"ש ישראלי להיזקק לתובענה. הדין עשוי היה להיות אחר אילו היה מעורב בתובענה יסוד ישראלי, אך בנסיבות שלפנינו אין כל סיבה למנוע בעד המשיבה את היתרון שבניהול המשפט בפורום הטבעי שלה, מחוץ לקו הירוק, ואין כל עילה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי בענין זה.
המערער טען כי משהועברה התובענה מביהמ"ש בבאר - שבע לביהמ"ש בירושלים לא היה רשאי ביהמ"ש להעבירנה עוד כאמור בסעיף 37(ב) לחוק בתי המשפט, אך טענה זו יש לדחות מהטעם שאין מדובר בנימוק של חוסר סמכות אלא בשימוש בשיקול דעתו של ביהמ"ש אם להיזקק לתובענה אם לאו.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד ג. אבו - טועמה למשיבה. 1.7.84).
ע.א. 725/83 - דן יעקב נגד דן חגית
*סמכות דיון בתביעת מזונות (הערעור נדחה).
המערער ואמה של המשיבה התגרשו ובפסק דין הגירושין התחייב האב לשאת במזונות הילדה בסכום מוגדר. לביהמ"ש המחוזי הוגשו ע"י המשיבה שתי תובענות האחת באמצעות האם נגד המערער להגדלת סכום המזונות והשניה באמצעות המערער נגד האם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער לשלם לבתו 8,100 שקל לחודש מיום 16.9.83 בלוויית הצמדה ועדכון תלת חדשי והערעור נדחה.
בביהמ"ש המחוזי הועלתה טענה כי התביעה היתה צריכה להיות מוגשת לביה"דהרבני אך ביהמ"ש דחה טענה זו ממספר נימוקים: הטענה הועלתה רק בכתב ההגנה המתוקן שהוגש כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה ובכך איחר המערער את מועד העלאת טענת העדר סמכות; הבת לא היתה קשורה ממילא למה שנפסק בהליכים בין ההורים בהסכם הגירושין; האב עצמו הגיש תביעה נגד האם בביהמ"ש המחוזי בענין המזונות ויש בכך כדי לרוקן כל טענה של חוסר סמכות מתוכנה ומכוחה.
למעשה מכריע הנימוק השלישי הנ"ל. נכון כי הסכם גירושין בין ההורים אין בו כדי לחסום דרכם של הילדים בענין הסמכות, ואילו היה מדובר על פס"ד הנותן תוקף להסכם הגירושין, לא היה הדבר מעלה ספק באשר לזכותה של הבת לתבוע מזונות לפני ביהמ"ש המחוזי. אולם במקרה דנא עלתה גם הטענה שהבת הגישה תביעות לביה"ד הרבני אחרי פסק הגירושין, ובנסיבות רגילות היה על כן מקום להמנעות ביהמ"ש המחוזי מלדון בתביעתה. אולם, אם גם האב הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי באותו נושא
ממש, אין הוא יכול להשמע בטענה כי הסמכות מוקנית לביה"ד. כן אין ממש בטענות לענין שיעור המזונות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א. דבירי למערער, עו"ד ש. סעדיה למשיבה. 15.7.84).
ע.א. 413/83 - טל גולן ואח' נגד יוסף גולן
*שינוי נסיבות בתביעה להגדלת תשלום מזונות (הערעור נדחה).
המערערים הינם קטינים שתבעו באמצעות אמם הגדלת דמי המזונות המשולמים להם בהתאם לפסק דין שניתן קודם לכן ע"י השופט שיינבוים. באותו פסק דין נקבעו מזונות של 900 שקל לחודש צמוד למדד ומעודכן פעמיים בשנה. כשנה וחצי לאחר פסה"ד הוגשה התביעה החדשה. בעת הגשתה ביוני 1981 עמדו דמי המזונות החדשיים על סכום של 2451 שקל. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים, באשר לא הוכח שינוי נסיבות מהותי המצדיק פניה מחודשת לבימה"ש, פרט לכך שקבע כי ההצמדה תהיה אחת לשלושה חדשים. הערעור נדחה.
כדי שביהמ"ש ידון מחדש במזונות שנפסקו צריך שיוכח שינוי בנסיבות ואין מדובר בשינוי של מה בכך אלא בשינוי מהותי בהשוואה למצב בעבר. שינוי בלתי משמעותי על תוצאותיו צריך להיספג על ידי הצדדים להתדיינות הקודמת בלי לשוב ולפנות לערכאות. בפסק הדין הראשון קבע השופט את דמי המזונות בציינו כי הוא כולל בהם את כל הוצאות הילדים, לרבות דמי הטיפול בהם והוצאות רפואיות. האם לא חוייבה להשתתף במזונותיהם שכן לא הוכח אז כי היתה לה הכנסה כלשהי. המערערים לא הוכיחו כי ההוצאות לטיפול בהם גדלו וכי ההוצאות להלבשה, הנעלה ומזון גדלו באופן מהותי במשך הזמן שחלף מיום פסה"ד עד יום הגשת התביעה כ- 18 חודשים לאחר מכן. גם באשר להכנסות האב אין כל עילה להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי שלא השתנו וכי אם השתנו הרי השתנו לרעה.
אשר לטענת המערערים כי יוקר החיים ושעורי אינפלציה דוהרת מהווים שינוי נסיבות מהותי - והצמדת דמי המזונות למדד היא הדרך הסבירה והנכונה ביותר לשמירת ערכם בתנאי אינפלציה וביהמ"ש יראה ביוקר המחיה שינוי נסיבות מהותי רק אם קיים פער בלתי סביר ובלתי צודק בין תנאי ומועדי ההצמדה של דמי המזונות לבין יוקר המחיה, פער המביא לשחיקה ניכרת של דמי המזונות על כן צדק השופט כששינה את תנאי ההצמדה וקבע כי ייעשו מדי 3 חדשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ש. גליק למערערים, עו"ד א.דבירי למשיב. 30.7.84).
ע.א. 463/83 - חנה חקק ואח' נגד אליהו חקק ואח'
*תביעה למזונות והצהרה על רכוש משותף לבני הזוג (הערעור נדחה).
המערערת הראשונה והמשיב נישאו בשנת 1968 בטכס אזרחי בלונדון ולאחר מכן נישאו בטכס דתי בישראל ושבו ללונדון. שם נולדו להם שני ילדים אשר בעת הגשת התביעה היו בני 13 ו-14. בשנת 1976 עברו הבעל והאשה תהליך גירושין אזרחיים בלונדון אך גירושין דתיים לא נתגרשו עד היום ועל כן מבחינת מעמדם האישי בישראל הם נחשבים כבעל ואשה. בשנת 1976 עזב הבעל את אנגליה, עלה לישראל ומנהל כאן את עסקיו. בתקופה זו נישא לאשה אחרת והיא כיום "ידועה בציבור שלו" ונולדו להם שני ילדים. המערערים תבעו בביהמ"ש המחוזי מזונות וכן תבעה האשה כי יוצהר על רכוש מסויים שבידי הבעל כי הוא בבעלות משותפת.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי חרף ניתוק היחסים בין הבעל והאשה והגירושין האזרחיים שביניהם, עדיין יש להתייחס אליהם כאל בעל ואשה ועל הבעל לשאת במזונותיה. כן קבע כי הבעל חייב בתשלום מזונות לילדים. ביהמ"ש לא קיבל לא את גירסת האשה ולא את גירסת הבעל באשר ליכולתו ולצרכי הילדים ואמד את שיעור המזונות הראוי
בהתחשב במה שנראה לו כצרכי האשה והילדים למחייתם ברמה סבירה וכן במה שהעריך את יכולת הבעל והכנסותיו. בהתחשב בכל אלה פסק מזונות של 6,500 שקל לחודש כשסכום זה צמוד למדד שפורסם במרץ 1982 ומתעדכן מדי שלושה חדשים. כדי לפסוק את סכום המזונות התחשב ביהמ"ש גם בכך שהאשה בשבתה בלונדון זוכה לקיצבה ולעזרה כספית מידי עירית לונדון עפ"י הדין הקיים שם. בענין הרכוש דחה ביהמ"ש את תביעת האשה מכל וכל באשר לא נתן אמון בדבריה ככל שמדובר בעובדות הדרושות לענין. הערעור נדחה.
לענין המזונות - ביהמ"ש שקל את כל השיקולים הדרושים לענין ואין להתערב בכך. נטען ע"י האשה כי התמיכה שהיא מקבלת מעירית לונדון תפסק, עפ"י כללים שבדין, כשהיא תקבל מזונות, אך עובדה זו לא די שהאשה טענה אותה אלא צריך היה להוכיח אותה בדרך שמוכיחים דין של מדינה זרה. זאת ועוד, כאשר ביהמ"ש נדרש לקבוע את שיעור המזונות המצב העובדתי הוא שהמערערים מקבלים תמיכה. כאשר ניתן יהיה להוכיח שהתמיכה נשללה מהאשה והמזונות שנפסקו אינם עונים על הצרכים תהיה פתוחה בפני המערערים האפשרות לשוב ולפנות לביהמ"ש בישראל ולבקש פסיקת מזונות שונה בגין שינוי מהותי בנסיבות.
אשר לענין הרכוש - ביהמ"ש דחה כבלתי מהימנה את גירסת האשה כאילו הבעל נטל עימו מרכושם המשותף כאשר עזב את לונדון. יתירה מזו הוא קבע כי הרכוש העומד לרשות הבעל בישראל נצבר מעבודתו כאן ובחלקו רכוש זה הוא של חברתו החדשה לחיים. אלה קביעות עובדתיות שאין להתערב בהן.
(בפני השופטים: ש. לוין, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד סעדיה למערערים. 18.7.84).
ע.א. 218/74 - סלים הואשלה ו- 12 אח' נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעה במסגרת פעולת הסדר מקרקעין (הערעור נדחה).
המערערים, 13 במספר, הם בדויים בנגב והם תבעו במסגרת פעולות הסדר שהבעלות בחלקות מסויימות תועבר על שמותיהם. המדינה התנגדה לתביעות אלה על יסוד הטענה שהחלקות הינן מסוג "מואת" במובן חוק הקרקעות העותומני ולפי חוק המקרקעין מקרקעין שנימנו עם סוג מואת ירשמו על שם המדינה, אלא אם כן קיבל אדם שטר קנין על המקרקעין עפ"י חוק הקרקעות העותומני בתנאים הקבועים בחוק. ביהמ"ש קבע כי המדינה הוכיחה שהקרקע היא מסוג מואת וכי המערערים לא הוכיחו את הסייגים שעליהם להוכיח כדי שהמקרקעין יירשמו על שמותיהם והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש העליון סקר את סעיפי החוק והפסיקה הנוגעים לרישום מקרקעין בהסדר החלים על קרקע מסוג מואת והגיע למסקנה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו. (בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד ו. הרצברג וד. זילכה למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיבים. 2.8.84).
בג"צ 254/84 - תאופיק לתאם ואח' נגד עירית נצרת ואח'
*בקשה לקביעת פיצויים עקב צו מניעה זמני לאחר שהצו בוטל (בקשת המשיבים נדחתה).
בג"צ ביטל את עתירת העותרים נגד המשיבים וכן צו ביניים שניתן נגד המשיבים. כ- 13 שבועות לאחר ביטול עתירת העותרים פנה ב"כ המשיבה לבג"צ בבקשה לקביעת סכום הפיצויים בעד הנזקים שנגרמו לעיריה עקב צו הביניים. מנהלת מדור הבג"צ החזירה את הבקשה למשיבה והודיעה לב"כ כי עליו להפנות את תביעת הפיצויים לבימ"ש מוסמך. ערר על כך נדחה.
ב"כ המשיבה מסתמך בעררו על דברים שנאמרו מפי הנשיא שמגר בע"א 732/80 כי הצד שלטובתו ניתנו התחייבויות וערובה רשאי לבקש מביהמ"ש שנתן את הצו שישמע ראיות בענין הנזק שנגרם למי שניתן לגביו הצו, כדי לקבוע שיעור הפיצויים בהם יחוייב הצד השני ולהורות על השימוש בערבות ובערובה לכיסוי שיעור הפיצויים.
ברם, בענייננו אין להחיל את דברי הנשיא שמגר שכן הבקשה הוגשה לאחר שביהמ"ש סיים את מלאכתו ונתן פסק דינו. אילו הוגשה הבקשה במעמד פסה"ד, היינו לפני שביהמ"ש סיים את מלאכתו, רשאי היה ביהמ"ש לשקול אם ראויה הבקשה לקביעת סכום הפיצויים להידון לפניו. אולם בשלב זה כבר מנוע ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו ועל העיריה להפנות תביעתה לביהמ"ש המוסמך.
(בפני: הרשם בר טוב. 20.7.84).
בג"צ 356/84 - יעקב גרוס נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 11
*ביטול רשימה בבחירות לכנסת (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להתמודד בבחירות לכנסת ה- 11, ועל כן החתים אזרחים התומכים ברשימה במספר הנדרש על פי החוק ומועמדים המוכנים להופיע ברשימה וכן הכין המחאה בנקאית כנדרש. העותר התייצב בפני ועדת הבחירות המרכזית כרבע שעה לפני שעת האפס, והביא עמו את החתימות ואת הערבות הבנקאית. לטענתו נאמר לו ע"י יו"ר ועדת הבחירות כי ארבע מהחוברות עם החתימות פסולות ולפיכך הסיכוי כי הרשימה תתקבל קלוש. לאור דברים אלה החליט שלא להגיש את הרשימה ולא להפקיד את הפקדון. לטענתו, בבדיקה מאוחרת יותר התברר לו, כי לא היה פסול בארבע החוברות שבמחלוקת ואילו היו מוגשות אי אפשר היה לפסול אותן. עתירתו נדחתה. לנוכח השתלשלות העניינים ברור כי בזמן הקובע להגשת רשימות המועמדים לא הוגשה רשימתו ולכן אין עוד כל אפשרות להגיש רשימת מועמדים. אין צורך לקבוע אם צדק העותר בטענתו כי החוברות לא היו פסולות שכן אם רצה לשמור על זכויותיו היה עליו להגיש את הרשימה ולהתמודד על כשרות החוברות. משלא עשה כן איבד את זכותו.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. העותר לעצמו, עו"ד צור למשיב. 2.7.84).
בג"צ 451/84 - זיידן עדאל נגד שר הדתות ואח'
*עיכוב מינוי קאדי על אף המלצת ועדת מינויים (העתירה בוטלה ע"י העותר).
ועדת מינויים עפ"י חוק הקדים החליטה להמליץ בפני הנשיא על מינויו של העותר לקאדי. המינוי ע"י הנשיא עוכב עקב התערבותו של היועץ המשפטי שעילתה חקירה פלילית בנושא הקשור למקרה של נישואין וקיום הוראות סעיף 182 לחוק העונשין ע"י העותר. טענת העותר היא כי היועץ המשפטי לממשלת או שר הדתות או המשיבים האחרים אינם רשאים לעכב ממוש המלצתה של ועדת המינויים, ורק מי שהחליט על ההמלצה הוא גם שרשאי לעכבה או לבטלה, אם קיימים הטעמים לכך ואם קויימו הכללים הכרוכים בהליכים כגון אלה. לדיון במתן הצו על תנאי הוזמן ב"כ היועץ המשפטי והוא הבהיר כי היועץ המשפטי אינו סבור שכוחו גוברעל כוחה של הועדה ושהוא רשאי לעכב מימוש המלצותיה, ועל כן יובאו טענותיו בדבר הצורך בעיכוב המינוי לועדת המנויים שהיא תחליט בכך. בעקבות הצהרה זו החליט העותר לבטל את עתירתו.
בג"צ הבהיר כי הבאת הענין בפני ועדת המינויים היא ראשיתו של תהליך העיכוב ובבחינת תנאי בל יעבור לעיכוב כלשהוא במימוש המלצתה של הועדה. זו החליטה בדבר והיא, ולא רשות מינהלית כלשהי, מוסמכת להחליט על השהיית המינוי בדרך של החלטה פורמלית הכורכת עצמה בהחלטה הראשונה ומשתלבת בה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. עו"ד בן יוסף לעותר, עו"ד י. בן אור למשיבים. 29.7.84).
בג"צ 527/82 - תמר שץ נגד שר האוצר ואח'
*בקשה להתיר במשפט פרטי הגשת פרטים שנמסרו למס שבח (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת הגישה תביעת פינוי נגד המשיבים 7- 3. בתביעה נטען כי השוכרים ששכרו את המושכר, המשמש כחנות נעלים בשם
פומרנץ, הם המשיבים 4- 3, אך הגיע אליה מידע כי יצרו שותפות "סודית סמויה" עם המשיבים 7- 5 ושותפות זו היא המחזיקה במושכר ומנהלת בו את העסק, והיא רשומה כשותפות אצל שלטונות מס ערך מוסף וכי וחשבונית המס של העסק נושאת מספר עוסק מורשה המתחיל בספרה 8 שעפ"י נוהלי מס ערך מוסף, מצביעה על כך כי העוסק רשום כשותפות. במהלך הדיון ביקשה העותרת להשמיע את עדותו של החוקר שגילה את הפרטים הנ"ל, אך ב"כ הנתבעים התנגד להשמעת העדות בהסתמכו על הוראת סעיף 142 של חוק מע"מ. לאור ההתנגדות פנה ב"כ העותרת למשיבים בבקשה להתיר גילוי הפרטים בדבר רישומו של העסק המתנהל במושכר כשותפות וזהותם של השותפים. הפניות נענו בשלילה ועתירת העותרת לבג"צ נדחתה.
סעיף 142 של חוק מע"מ קובע כי "לא יגלה אדם ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה, אלא אם - שר האוצר התיר לגלותה; נדרש לגלותה בהליך משפטי עפ"י... חוק מסים...". החסיון לחוקי המסים השונים נקבע לטובת הנישום והמדינה כאחד. לטובת הנישום, כדי להניעו לגלות את הכנסתו לפקיד השומה ללא חשש שהידיעה תגיע לכל מקור אחר, ולטובת המדינה בכך שזהו אחד האמצעים להגיע לגביית אמת. לשר האוצריש סמכות רחבה שבשקול דעת להתיר גילויה של ידיעה, וכל פניה נשקלת לגופה, ולאור חשיבותו של עקרון החסיון וכדי לא לפגוע בו, מתיר השר גילוי שלא למטרת החוק רק במקרים נדירים בהם הגילוי דרוש לטובת הצבור. אין הוא מתיר גילוי לצורך שמוש בסכסוך אזרחי שלצבור אין בו ענין וביחוד כאשר ניתן להשיג את המידע המבוקש ממקורות אחרים. במקרה דנא שקל השר את עניינה הפרטי של העותרת כנגד הענין הצבורי של שמירת החסיון וקבע שאין נימוקים לסטות מעקרון החסיון.
בג"צ אינו מתערב באופן השימוש שעושה הרשות בשקול הדעת המסור בידיה עפ"י החוק כל עוד זו פועלת בתום לב ומודרכת ע"י שקולים ענייניים במסגרת החוק. לטענת העותרת הגילוי המבוקש אינו נוגע למידע סודי וההחלטה שלא להתיר גילויו מעודדת הפרת הסכמים בעוד שהאינטרס הצבורי הוא דוקא לעודד קיומם. ברם, החסיון בסעיף 142 הנ"ל אינו מבחין בין מידע סודי מטבעו למידע אחר והוא חל על כל ידיעה שהתקבלה אגב ביצועו של חוק מע"מ.
בין שיקוליו של שר האוצר היה גם השיקול שניתן להשיג מידע זה גם בדרך אחרת וב"כ המשיבים 7- 3 טוען כי ניתן היה לנקוט בפרוצדורה של משלוח דרישה להודות בעובדות וכדומה. ספק אם זו דרך יעילה, אך ב"כ העותרת יכול להגיש כחלק מראיותיו את חשבונית המס של העסק שצורפה לעתירה, עליה מופיעה הספרה 8, ואת הוראות הנוהל של מע"מ שאף הן צורפו לעתירה, המסבירות את משמעותה של הספרה 8. בכך יוכל לצאת ידי חובת הראיה כי העסק מתנהל בחנות ע"י שותפות ולא ע"י המשיבים 3ו- 4 אשר הם בלבד השוכרים של החנות.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד א. פאפו לעותרת, עו"ד א. רוזנשטיין למשיבים. 15.7.84).
ע.א. 320/83 - אביבה גלעדי נגד מנהל עזבון המנוח יעקב גלעדי
*מזונות מן העזבון (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה תביעת המערערת למזונות מעזבון בעלה המנוח, על פי חוק הירושה. אין מחלוקת שהמערערת, בהיותה נזקקת למזונות, זכאית למזונות מתוך העזבון, והשאלה היא גובה המזונות בהתחשב בכל הנתונים אשר צריכים להלקח בחשבון עפ"י סעיף 59 לחוק הירושה. המרכיבים המנויים בסעיף זה כוללים בין היתר שווי העזבון, החלק שהזכאי למזונות עשוי לקבל מן העזבון כיורש, רמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות לפני מות המוריש וכו'. ביהמ"ש המחוזי שדן בענין נתן החלטה קצרה האומרת "בהתחשב בשווי העזבון, בהוראות... הצוואה... ולאור הכנסת המבקשת מעבודתה... בסך של 15,000 שקל לחודש, אני פוסק למבקשת מזונות
לעתיד...". בביהמ"ש העליון התייחסו שני בעלי הדין בהרחבה לעובדות שונות, כגון שווי העזבון, חובות העזבון, רמת החיים של המוריש והמערערת וכיוצא באלה. החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה קובעת בבירור ממצאים עובדתיים, אינה מבהירה במידה הראויה מה היו שיקוליו לגבי הרכיבים השונים שבעלי הדין מתייחסים אליהם, ולפיכך יש להחזיר אליו את התיק כדי שיתן פסק דין מלא ומנומק המתייחס לטענות העיקריות של בעלי הדין.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה השופט ד. לוין. עו"ד גרין למערערת, עו"ד וייס למשיב. 18.7.84).
ע.א. 596+614/83 - אויגן ריינהורן נגד ליאת ריינהורן קטינה ואח'
*מזונות (הערעורים נדחו).
המשיבה הראשונה היא בתו של המערער והשניה היא אשתו. בני הזוג נישאו בשנת 1976, הבת נולדה בשנת 1980 ובאוקטובר 1981 עזב המשיב את בני משפחתו ועבר להתגורר עם אמו בדירה שבבעלותו ברמת גן. האם והבת ממשיכות להתגורר בדירה שכורה. האם היא מהנדסת אזרחית עובדת צה"ל ומעשי ידיה באים תחת מזונותיה. עבור הבת נדרשו בתובענה 23,000 שקל וביהמ"ש המחוזי סבר כי ניתן לכסות צרכיה, למעט מדור, בסכום של 9,300 שקל צמוד למדד אוגוסט 1983. אשר למדור קבע ביהמ"ש את שיעור השתתפותו של המשיב בסכום של 75 דולר. קצבת הביטוח הלאומי תשולם לידי האם. שני הצדדים מערערים על פסה"ד והערעורים נדחו.
אין להתערב במסקנות ביהמ"ש המחוזי ככל שהדבר נוגע לקביעת סכום המזונות. צרכי הבת נבחנו ע"י ביהמ"ש שנתן דעתו להכנסת האשה ולמקורות הכספיים העומדים לרשות הבעל ואין לעבור מחדש על כל חומר הראיות כדי לקיים חישובים מפורטים שאולי יביאו לשינוי שעור המזונות.
אשר לטענת האשה כי הן זקוקות היום ל- 200 דולר לחודש למדור ועל כן יש לחייב את האב במחציתו של סכום זה - לא הוכח כי המערערות משלמות עתה הלכה למעשה 200 דולר לחודש. עבור הדיור הקודם שולם סכום נמוך מזה והתשלום במקום החדש לא הוכח. ערכאת הערעור אינה יכולה לקבוע מזונות על סמך טענה בדבר הוצאה משוערת בעתיד. עקרונית, כאשר אם וילדה מתגוררות בדירה שכורה, הרי בדרך כלל מי שחייב במזונותיה של הילדה צריך לכסות מחצית הוצאות המדור. משמע, לו אכן היה מוכח כי האם משלמת 200 דולר לחודש היה גם ביהמ"ש המחוזי פוסק סכום של 100 דולר. גם המשיב הגיש ערעור נגד חיובו בסכום המזונות הנ"ל אך אין ממש בערעורו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד נתן וייס למערער, עו"דמירון קין למשיבות. 4.7.84).
ע.א. 413/84 - גיורא עמיר נגד נתנאל רביע ואח'
*שכ"ט למנהל עזבון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור, וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
לאחר שמ"מ הנשיא החליטה לדון בבקשה לרשות ערעור כבערעור, הגיש המשיב ערעור שכנגד ושני הערעורים נדונו כאחד. אין ספק שהמשיב רשאי היה להגיש ערעור שכנגד וכן שרואים אותו מכח הפיכת הבקשה לרשות ערעור, או הענקת רשות ערעור, לפי המקרה, כאילו ניתנה הרשות גם לו.
לעצם הענין דין שני הערעורים להידחות. אשר לערעור העיקרי - שכר הטרחה שנפסק למערער נוטה לצד הנמוך - סכום השווה ל- 35,000 דולר - מעל ל- %4.2 משווי העזבון, ואחוז זה אין בו כדי לבטא את מלוא המאמץ שהושקע על ידי המערער. אולם, אין בשקול זה כדי להצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא, שכן אין ערכאת הערעור שמה את שקול דעתה במקום שקול דעת הערכאה הראשונה אלא אם מדובר בטעות ממש או באי סבירות בולטת.
אכן, אם מנהל עזבון מבצע בעצמו תפקיד אשר לשם מילויו רשאי היה להעסיק בעל מקצוע, זכאי הוא לאותו שכר שהיה משלם לולא עסק בכך בעצמו. אולם, מצד שני, מנהל עזבון שהוא עו"ד או רואה חשבון איננו זכאי לשכר מיוחד עבור שירותיו המקצועיים, גם אם אינם מאלה המנויים מפורשות בהוראות דיני הירושה, ועליו לבצע את תפקידיו הכרוכים בידע משפטי או אחר במסגרת תפקידו כמנהל עזבון. אם נדרשת פעולה החורגת באופן מהותי במערכת ההחלטות השיקולים והפעולות של מנהל עזבון, אזי זכאי גם מנהל עזבון, שהוא עורך דין, לתוספת תשלום בגבולותיו של תעריף לשכת עוה"ד כפי שהוא בתוקף מעת לעת. חריגה כזאת לא היתה בענייננו. אשר לערעור שכנגד - מנהל עזבון פועל מטעם כל היורשים ועל כן אין בסיס לטענת המשיב הראשון כי בשכר המערער צריכים לשאת רק המשיבים 2 עד 7.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד אבנר למשיבים. 8.8.84).
ע.א. 574/83 - אלברט חגג נגד שרון חגג ואח'
*מזונות ל"בן מרדן" (הערעור נתקבל).
המשיב, קטין כבן 15, הוא בנו של המערער. ב- 8.7.77 נפסקו לטובת המשיב מזונות של 350 שקל צמוד למדד והתאמתם אחת לששה חדשים .עתה הגיש המשיב תובענה חדשה בטענה כי הנסיבות השתנו במידה המצדיקה הגדלת שיעור המזונות שנפסק. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו והעמיד את סכום המזונות על 5,600 שקלים מיוני 1982 ועל 5,000 שקלים לאחר שהבן יגיע לגיל 15. הסכום ששולם בעת מתן פסה"ד לפי פסה"ד הקודם הסתכם ב- 1700 שקלים בלבד. הערעור נתקבל.
האב והאם חיים בנפרד מזה 12 שנה ובכוונתם להתגרש. האב התקשר בינתיים בחיים משותפים עם אשה אחרת אשר אף נולדה לו בת ממנה. מאז הפירוד חי הבן בבית האם ואינו מקיים קשר עם האב. החל מסוף שנת 1982 הוא נמצא בפנימיה. טענתו העיקרית של האב היא כי הבן הוא בבחינת "בן מרדן" המפר צו של בית הדין הרבני שעליו להימצא בחזקת האב ולכן אין מקום להגדיל את שיעור המזונות. טענה זו נסמכת על פס"ד בתיק הקודם בביהמ"ש המחוזי בו קבע השופט כי הבן הוא מרדני מאחר שאינו מבצע את פסה"ד של ביה"ד הרבני.
חרף זאת ולמרות שקביעת ביה"ד לא שונתה סירב הבן להימצא במחיצת האב. אעפ"כ החליט השופט בתיק נשוא ערעור זה כי הבן איננו יותר "מרדן" מהטעמים הבאים: במשך 5 או 6 השנים האחרונות גילה האב את דעתו שאין הוא חפץ להחזיק את הבן אצלו וזאת הסיק השופט מכך שהאב קשר קשרי ידידות עם אשה אחרת ונולדה להם בת ומכיוון שכך נחלשת ממילא זיקת האב אל הבן. מאידך, לא מתקבל על הדעת שהבן יחפוץ לבוא ולהימצא אצל האב ביחד עם אותה אשה ובתה; במשך שנים לא נקט האב בצעדים לממש את זכותו שהבן ימצא בחזקתו; האב ציין שהוא מתייחס בחיוב לכך שהבן ימצא בפנימיה ומכאן שהוא מעדיף שהבן לא ימצא עמו. אין לקבל גישה זו של ביהמ"ש המחוזי.
כל עוד לא שונתה ההחלטה שעל הבן להימצא בהחזקת האב חייב הבן לציית להחלטה ומשסירב לכך נמצא שהוא עומד במרדנותו. אין לדרוש מהאב שינקוט בהליכים משפטיים כדי לגרום לכך שהבן יועבר להחזקתו נגד רצונו. ספק אם מעשה כזה היה מועיל. אם רצה הבן למחוק את תו המרדנות מעל מצחו, יכול היה לנקוט בהליכים לשנות את ואם היתה מתבטלת כי אז ניתן היה להצביע על שינוי מהותי בנסיבות המצדיק את הגדלת דמי המזונות. אין בחומר הראיות דבר כדי לבסס את המסקנה כי משום שהאב חי כיום במסגרת משפחתית חדשה אין הוא חפץ יותר שהבן ימצא עמו. אשר להמצאות הבן בפנימיה - עובדה זו טובה ורצויה להתפתחות הבן ואם האב הביע שביעות רצונו ממצב זה אין להסיק מכך שהוא מבקש להשתחרר מאחריותו להחזקת הבן כאשר הלה אינו נמצא בפנימיה .
על כן הבן היה והינו בגדר "בן מרדן" אשר עפ"י ההלכה הפסוקה עול כלכלתו מוטלת על מי שמחזיק בו, כל עוד מסוגל המחזיק לפרנסו. אם המחזיק אינו מסוגל לפרנסו על ההורה השני להשלים את מחסורו על פי דיני הצדקה, אם כי לא עד לאותה רמת חיים אשר ההורה המחזיק חפץ לקבוע עבורו. בענייננו, פרנסת האם יחד עם סכום המזונות שהאב משלם מספיקים לכלכלתו של הבן, ולפיכך אין עילה להתערב בשיעור דמי המזונות שנפסקו בפסק הדין הקודם. בדבר אחד יש לשנות את החיוב והוא כי ההצמדה תהיה אחת לשלושה חדשים ולא אחת לששה חדשים.
פסק הדין ניתן מפי השופט ד. לוין והוסיף השופט ש.לוין כי את קביעת מרדנותו של הבן בסס ביהמ"ש המחוזי בהתדיינות הקודמת על צו בית הדין רבני כי על הבן להימצא בחזקת אביו ועל העובדה שהוא נמצא בחזקת אמו בחומר הראיות שבתיק זה אין כל ראיה שאיזה מהמרכיבים האמורים השתנה. מכח כלל ההמשכיות, הצו של ביה"ד הרבני ניתן לשינוי רק ע"י הערכאה המוסמכת שהיא במקרה דידן ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד שבתאי למערער, עו"ד סולומון למשיבים. 9.8.84).
ד.נ. 11/84 - אמנון נגר ואח' נגד מפעלי קרמיקה ישראליים בע"מ ואח'
*גרימת נזק למפעל ע"י פגיעה בעובדים בתוך המפעל
(הבקשה נדחתה).
העתירה היא לקיים דיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א. 406/81 (תקציר כ"ג 306). הבקשה נדחתה. באחד הימים גרמו העותרים, שסיפקו מיכל גז כלור למשיבים כי צנור הגז ייקרע והגז יפרוץ החוצה. הגז שפרץ ושהכיל חומר רעיל חדר לאולם היצור של המפעל, פגע במספר רב של פועלים שנזקקו לטפול דחוף בבית חולים והעבודה הושבתה. לפי הוראות רופא מומחה נסגר המפעל ל- 48 שעות ביום ששי בבוקר, אך גם ביום ראשון היתה השבתה כמעט מלאה, משום שחלק מהעובדים היו עדיין חולים וחלקם נתקפו בהלם וחששו מדליפות גז נוספות. אין חולקין עוד כי המשיבה זכאית לפצוי בשל השבתת העבודה ביום ששי, הוא יום אירוע התאונה, אלא שביהמ"ש העליון קבע כי נוסף לכך יש לפצות את המשיבה בשל השבתת המפעל ביום א', היינו התקופה בה התנהלה העבודה במפעל רק בחלקה, בשל חששם של חלק מהעובדים לחזור למפעל. ביהמ"ש קבע כי יש קשר ישיר בין הפחד לחזור לעבודה לבין הנזק למפעל, תוצאה שאדם סביר היה צופה אותה במסגרת הנזק מחדירת הגז, וכי נזקו של המפעל מתבטא בפגיעה בעובדיו לא פחות מהנזק שהמפעל היה סובל אילו חדירת חומר למפעל היתה פוגעת בציוד ומוציאה אותו מכלל פעולה לתקופה מסויימת. לטענת ב"כ המבקשים הכיר למעשה ביהמ"ש בעוולה הידועה כאבדן שירותים, למרות שהלכה פסוקה היא כי אין פקודת הנזיקין מכירה בעילת תביעה זו הוא מצביע גם על הקושי והחידוש בהלכה מעין זו המצדיקים דיון נוסף. הבקשה נדחתה.
אין ללמוד מפסק הדין כאילו חלק תפנית בכל הנוגע לשאלת קיומה בישראל של העוולה של אבדן שירותים. מדובר כאן בפגיעה פיזית ישירה במפעל אשר היתה בעלת תוצאה ישירה ומיידית על העובדים ששהו במפעל שנפגע. הזרמת הגז גרמה לבריחת העובדים אל מחוץ לכתלי המפעל ולפגיעה בבריאותם ובנסיבות כאלה יש לראות את תוצאות הלוואי של הפגיעה בבטיחותו של מקום העבודה לנזק ישיר למפעל. הפגיעה במקום העבודה היא פגיעה במפעל גם אם מדובר בסוג של נזק שאינו פוגע בקירות אבן או עץ אלא רק במי שמתהלך ביניהם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. גוס למבקשים, עוה"ד י. אטלס וא. ירון למשיבות. 8.7.84).