ע.פ. 533/82 - אהרון זכאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).
א. ביוני 1980 אחרי חצות לילה נכנסו שני אנשים רעולי פנים לבר בירושלים ודרשו באיומי אקדח את כספי הנוכחים. במקום נכחו בעל העסק פיליפ שולמן, בנו, חברתו של הבן ואחותה של החברה. בעל העסק פסע לעבר אחד משני השודדים ואז נורתה יריה מטווח קצר והשניים נמלטו. בעל העסק נהרג כתוצאה מאותה יריה. כתשעה חדשים לאחר המקרה נעצרו המערער ואחד וענונו שהפך לעד מדינה. גירסת וענונו הינה כי הוא והמערער החליטו על ביצוע השוד, המערער הביא אקדח שבו השתמש בעת ביצוע השוד והוא עצמו היה מצוייד בסכין, וכשנמלטו נשמט האקדח מידי המערער. וענונו סיפר עוד כי אחרי הבריחה פגשו שניהם בחברם יגאל בראזני וסיפרו לו את סיפור המעשה. ברזני העיד במשפט ואישר דברים אלה. על יסוד עדויות וענונו ובראזני והקלטות משיחות שנוהלו בין וענונו לבין המערער הרשיע ביהמ"ש את המערער ברצח. הערעור נדחה.
ב. המערער הועבר מבית מעצר אחד למשנהו ובאחת הפעמים ביימה המשטרה תקר במכונית וכשנעצרה הוקלטו שיחות בין וענונו לבין המערער. באחת השיחות אומר המערער כי יש לסלק את בראזני והוא יתן הוראות שיהרגו אותו. בשיחה שאל וענונו את המערער "למה ירית..." והמערער השיב "למה יריתי? עמד לתקוף אותי". מקטע זה שתאם דברי וענונו ובראזני הסיק ביהמ"ש על השותפות לפשע בין וענונו למערער, על כך שהמערער הוא שירה במנוח וכן כי בראזני אכן ידע על פרטי הענין. לטענת הסניגוריה נתגלו סתירות בין דברי וענונו לבין התיאורים של עדי הראיה, וענונו ביקשלחפות על שותפו האמיתי למעשה העבירה, והוא וגם בראזני העלילו על המערער. אשר להקלטות טוענים הסניגורים, שיש לראותן כבלתי אמינות.
ג. לענין הסתירות בין התיאור של וענונו לבין העדים שנכחו בעת ביצוע הפשע - צריך להביא בחשבון כי מדובר על שיחזור אירועים, שנמשכו זמן קצר ביותר, כאשר אלו המתבקשים לשחזר מה שאירע נמצאים אותה שעה בהתרגשות ובלחץ נפשי מקסימלי. הנוכחים היו במקום בו נורו יריות שכתוצאה מהן נהרג אביו של אחד העדים, והם נדרשו לדייק שעה שהדיוק אינו אפשרי תמיד. הסתירות שמדובר בהן ניתן להבינם על רקע זה.
ד. המערער לא ידע כי הדברים שהוא מחליף עם וענונו מוקלטים והסניגור רואה בהקלטות שבוצעו מעשה בלתי חוקי שיש בו כדי לפסול את קבילותן כראיה. לדבריו פגעה המשטרה בזכות היסוד של המערער ליטול עצתו של עו"ד לפני תחילת החקירה, בניגוד לסעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי עצור זכאי להפגש עם עו"ד ולהיוועץ בו, וכן כי יש לאפשר את הפגישה בהקדם האפשרי. בענייננו ביקש המערער אחרי מעצרו כי תוסדר לו פגישה עם עו"ד מסויים, אך למרות זאת הוקלטו השיחות לפני שנפגש עם עו"ד. לטענת הסניגוריה, התחלת החקירה לפני שהתאפשר למערער לפגוש בעו"ד יורד לשורשו של ענין הפוסל את קבילות ההקלטות, שכן אין להבחין בין חקירה ישירה ע"י איש משטרה, לבין שיחה המאורגנת ע"י המשטרה. טענה זו אין לקבל.
ה. המערער היה ער לקיום זכותו להפגש עם פרקליט, וידע לקיים בידיו את הזכות שלא לומר דבר לפני שעורך הדין הדריכו בכך. הוא היה מודע לכך שיתכן ושיחותיו מוקלטות ובשיחה המוקלטת בינו לבין וענונו גם הובע החשש מפני הקלטה באופן מפורש. למרות זאת שוחח המערער עם וענונו הן לפני הפגישה עם עורך הדין והן לאחר מכן. סיכומו של דבר, המערער לא נחקר ע"י חוקרי המשטרה וממילא לא מסר הודעה כלשהי, היה ער לכך שיתכן ושיחתו עם חברו מוקלטת, וההודאה בביצוע העבירה עלתה
משיחה עם חברו ולא מחקירתו ע"י חוקרי המשטרה.
ו. המחוקק שקבע תחומים ברורים באשר לצורה בה יש לפעול כאשר מועלית דרישה למפגש עם עורך דין, לא אמר דבר בקשר לקיומה של זיקה בין המשך הליכי החקירה המשטרתיים לבין מועד המילוי אחרי הדרישה להפגש עם עו"ד. המחוקק לא קבע כי יש להפסיק כל הליך חקירתי לאלתר אם נתבקשה פגישה עם עורך דין.
ז. לעניין קבילות ההודאה המוקלטת - השאלה היא אם ההקלטה נערכה לפי המבחנים המהותיים והדיוניים הבאים לאבחן בין הקלטה אמינה לבין חרושת דברים שביניהם לבין מה שנאמר בעת ההקלטה אין התאמה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא פגמים בהקלטה אך הסניגור הצביע על עדות מומחה מטעמו כי אין אפשרות כיום לסמוך על אמינותה של הקלטה כי "הבישול", היינו, הזיוף, לעולם אפשרי. טענה כללית כאמור שלא יושמה בנסיבותיו העובדתיות של מקרה זה ואשר לא הונח לה היסוד בחקירת העדים אין בה כדי לפגום במסקנות ביהמ"ש שנתן אמון בעדותו של עד המשטרה בדבר ואמינות ההקלטה. אין לקבל את המסקנה הגורפת ומרחיקת הלכת העולה מעדות המומחה מטעם הסניגוריה כי יש לדחות כל הקלטה בתור שכזו.
ח. גם הודיה שהושגה בתחבולה, קבילה כראיה, אם כי יש ונסיבות השגתה ישפיעו על משקלה ויפחיתוהו. הקלטת השיחה ללא ידיעת המערער לא נגדה הוראות חוק האזנת סתר האוסר האזנה בה אין הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה להאזנה. בשיחות נשוא הדיון קויימה ההקלטה על דעתו של אחד מבעלי השיחה, וענונו, ואין לראות את השיחות ככאלה אשר עליהן חלה דרישת ההיתר שבחוק לצורך האזנה. זאת ועוד, החוק קובע כי האזנה ב"רשות הרבים" אינה טעונה היתר לפי החוק אם נעשתה ע"י מי שהסמיכו קצין משטרה והמונח רשות הרבים כולל מקום בו מוחזק אותה שעה העצור או האסיר.
ט. העובדה שההודאה היא קבילה איננה משחררת את ביהמ"ש מהחובה לבחון את משקל ההודאה. הדבר מתבטא בבחינה אם קיים "דבר מה נוסף" שיש בו כדי לחזק את ההודאה. בענייננו קיים "דבר מה נוסף" די והותר ואף למעלה מזה, שהרי ישנן עדותו של עד המדינה וכן עדותו של יגאל בראזני. ניתן גם לראות את עדותו של השותף לעבירה כעדות מרכזית לה ניתן למצוא סיוע הן בדברי בראזני והן בהודאה של המערער בהקלטה. גם מבחינת משקלה הפנימי של ההודאה אין לגלות טעם סביר מדוע לא ייחשבו דבריו של המערער כנכונים וכאמיתיים.
י. המשטרה עשתה מעשה תחבולה בכך שערכה הודאה, כביכול, של בראזני אשר אף התיימרה להיות חתומה על ידיו, כדי להשתמש בה בעת חקירותיה. אכן, אנשי המשטרה אינם דוברים בהכרח אמת כשהם אומרים לחשוד כי החשוד האחר הודה במעשה וכי מה שנותר אינו אלא בגדר השלמת פרטים. תחבולה כאמור היא שיגרתית ומקובלת. אולם השלמה עם אמירת אי אמת אינה צריכה להוליך להתרת זיופים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גב' אבנור. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד הייק למערער, עו"ד בןאור למשיבה. 15.7.84).
ע.א. 603/81 - דר' גרגוריו ברץ וקופ"ח נגד סמיה גרציאלה
*פיצויים בגין גרימת נזק תוך כדי ניתוח (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה וערעור נגדי נתקבל בחלקו).
א. המשיבה נותחה באזנה הימנית ביום 10.16.69 ותוך כדי ניתוח נחתך עצב הפנים שלה ונגרמה לה נכות של %19. היא הגישה תביעה נגד הרופא ונגד קופ"ח וזו נתקבלה והם חוייבו לשלם לה, בפסק דין מיום 4.8.81, נזקים בסך 300,000 שקל. המערערים משיגים על חיובם ועל שיעור הנזק והמשיבה מערערת על מיעוט הנזקים שנפסקו לה. הערעור של המערערים נדחה ושל המשיבה נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בעילת תקיפה ובעילה של רשלנות והמערערים טוענים לגבי עילת התקיפה שלא בא זכרה בכתב התביעה וכי הטיפול במשיבה לא היווה תקיפה כי הוריה של המשיבה, שהיתה קטינה בשעת הניתוח, הסכימו לניתוח. לגבי עילת הרשלנות טוענים הם כי הוכח שהאירוע שהביא לנזק היה בלתי צפוי ואם הרשלנות התבטאה באי העמדת המשיבה והוריה על הסיכונים שבניתוח הרי שהשופט טעה בממצאיו ובמסקנותיו לענין זה. אין ממש בטענות האמורות.
ג. עילת התקיפה לא הוזכרה בכתב התביעה בשמה המפורש, אך נרמז עליה ומה שלא נטען שם הושלם בראיות שנשמעו ללא מחאה. לא ההגדרה המשפטית של העילה היא הקובעת, אלא מציאותן של העובדות הרלבנטיות ואלו הצדיקו ממצא של תקיפה. משנשאל המערער לטיבו של הניתוח הוא הודיע למשיבה ולהוריה שמדובר בניתוח קל שאינו כרוך בסיכונים. הודעה זו לא היתה נכונה. בנסיבות הענין חלה חובה על המערערים להסביר למשיבה ולהוריה שקיים סיכון מוכר היטב של שיתוק בעצב הפנים אם כי מדובר בסכון של אחד לאלף. אילו ידעו המשיבה והוריה שקיים סיכון כזה יתכן והיו מתייעצים ברופא נוסף ומחליטים שלא ליטול אותו על עצמם. יתר על כן, הוכחשהמשיבה והוריה נתנו הסכמה לניתוח באוזן שמאל ונותחה ללא הסכמה אוזן ימין.
ד. אשר לטענה בענין עילת הרשלנות - בהעדר רישום מפורט לגבי הארועים במהלך הניתוח ולאור אופיו העדין חלה חובה על המערערים להראות שהם לא התרשלו. בחובה זו הם לא עמדו. טענה אחרת של המערערים היא כי על ביהמ"ש היה לקבל את ממצא העדר הרשלנות שבחוות דעתו של המומחה שנתמנה. בטענה זו אין ממש ובכגון דא נתון הענין לשיקול דעתו של ביהמ"ש ולא של המומחים.
ה. אשר לשומת הנזקים של ביהמ"ש המחוזי, אין להתערב בה פרט לשיעור היוון הנזקים שהשופט קבע לפי ריבית של %5 תחת ריבית של %3. מאידך קבע בטעות הפסד של 43 שנות עבודה בעוד שהמשיבה הפסידה 33 שנות עבודה. בכל הנתונים יש להוסיף כ- 30,000 שקל הפסד שכר בעתיד.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. עו"ד ג. קלינג למערערים, עו"ד אלינור דורון למשיבה.5.7.84).
ע.א. 245/81 - הוריה סולטאן נגד חסן סולטאן
*תשלום פיצויים לאשה שהנתבע גרש אותה בעל כרחה(הערעור נתקבל).
א. המשיב הוא מוסלמי שגרש את אשתו המוסלמיה בעל כרחה, מבלי שהיה בידו פסק דין של ביה"ד השרעי המחייב את האשה להתיר את הנשואין. המעשה היווה עבירה על הוראת סעיף 181 לחוק העונשין הקובע כי "התיר איש את קשר הנשואין על כרחה של האשה... דינו מאסר חמש שנים". על אף שהמעשה אסור על פי הדין הפלילי, הגרושין תופשים עפ"י הדין השרעי. האשה תבעה את בעלה בבימ"ש השלום שיפצה אותה על נזקים שנגרמו לה עקב הגירושין שנעשו בעבירה. לטענתה המעשה מהווה עילה עפ"י סעיף 63 לפקודת הנזיקין באשר נתקיימו בו יסודות העוולה של היפר חובה חקוקה. לפי הנטען בכתב התביעה נגרם לאשה נזק כספי כשעור המזונות שהיתה מקבלת למשך תוחלת חייה לעתיד ולחלופין נגרם לה נזק כללי לרבות העדר סיכויי נישואין בעתיד, בושה, סבל, צער ומחסור כלכלי.
שופט השלום דחה את תביעת האשה כי סבר שאין להכניס את סעיף 181 של חוק העונשין לגדר סעיף 63 של פקודת הנזיקין וכי הנזק שהאשה טוענת לו אינו מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון המחוקק בסעיף 181. לחילופין, החליט השופט כי האשה לא הוכיחה מה הנזק שנגרם לה, ואף לא הוכיחה מה חלק ממנו נגרם על ידי הגירושין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות והערעור על כך נתקבל.
ב. מה שמייחד את עילת היפר חובה חקוקה לפי סעיף 63 הוא כי החיקוק שהופר לא הוא מקור העילה. המקור הוא פקודת הנזיקין העושה את ההפרה לעוולה, באם החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הנפגע ואיננו שולל את התרופה בנזיקין. העוולה של היפר חובה חקוקה היא עוולת מסגרת שבה ביהמ"ש יש לו אפשרויות ליצור חבויות. תוקפה של עוולת המסגרת מתמלאת ע"י הוראות החיקוקים השונים המטילים את החובה וע"י הפרשנות השפוטית הניתנת לאותן הוראות אם הן עונות על כל יסודות העוולה המוגדרת בסעיף 63.
ג. הוראות סעיף 63 נועדו לטובתה או להגנתה של אשה פלונית שבעלה גרשה בעל כרחה. העובדה שאשה כזו נמנית על צבור מסויים, ואפילו על כלל צבור הנשים במדינה, אינה, כשלעצמה, שוללת זאת. די לפי סעיף 63 אם החיקוק נועד "לטובתו או להגנתו של אותו פלוני, או לטובתם או להגנתם של בני אדם ... מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". אין בהכרח סתירה בין חיקוק הקובע נורמות התנהגות שנועדו להגן על האינטרס של הפרט לבין חיקוק שבא להגן על האינטרסים של החברה. החיקוק בסעיף 181 בא לא רק כדי לקדם את מעמד צבור הנשים בכלל בחברה הישראלית, אלא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אשה ואשה הנמנית על כלל הנשים העשויה להפגע מהאפליה הספציפית של גירושין בעל כורחה, שאותה ביקש המחוקק לעקור מהשורש.
ד. נשאלת השאלה אם התכוון סעיף 181 לשלול את התרופה האזרחית והתשובה לכך היא שלילית. חוסר ההפרדה בין הוראת האסור לבין הוראת הענישה אין ללמוד ממנה כוונה למנוע תרופה אזרחית בנזיקין. אל מטרת המחוקק וכוונתו יש להגיע לא בדרך מלאכותית אלא אם מסתכלים במה שיש בסעיף ובתוכנו. אין סתירה בין הענישה לבין תרופת הסעד האזרחי. כמו כן יש לומר כי הנזק שאירע לנפגעת הוא מסוג הפגיעה שאותו צפה המחוקק ואותו ביקש למנוע.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ר. שרון למערערת, עו"ד מ. יעקובי למשיב. 16.7.84).
ע.א. 590/83 - קרן וגבריאל סכנין נגד גדעון סכנין
*מזונות(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים הינם קטינים, בני 10 ו-11 ובאמצעות אמם הגישו תביעת מזונות נגד אביהם (המשיב). בביהמ"ש המחוזי הגישה האשה רשימה שלפיה ההוצאות לסיפוק צרכי הילדים הסתכמו ב- 30,000 שקל, אך הרשימה לא אומתה בראיות מספיקות וביהמ"ש המחוזי קבע את שיעור דמי המזונות לא עפ"י הרשימה אלא על דרך אומדנא דדיינא. בדרך זו קבע כי צרכי הילדים מסתכמים ב- 16,000 שקל בעת מתן פסק הדין ביוני 1983. מסכום זה קבע השופט כצרכים הכרחיים של הילדים סכום של 5,000 שקלים, שבהם חוייב רק האב, שכן זה חיוב מדין תורה ולא מדין צדקה, ואילו באשר לסכום הנותר קבע כי אין הוא בא לספק את צרכיהם ההכרחיים ועל כן חייבת גם האם להשתתף בו. זאת לאחר שהשופט קבע כי אמם של המערערים היא "אמידה" לצורך חיובה מדין צדקה. כיון שכך קבע ביהמ"ש את דרך חלוקת הסכום שהוא מדין צדקה בין האב לבין האם. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין זו דרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בקביעת שיעור המזונות, הנתונה להערכתו ולשיקול דעתו של ביהמ"ש שפסק בענין, אלא אם פסיקה זו מבוססת על שיקולים מופרכים והתעלמות משיקולים שהיה צורך לתת את הדעת עליהם. על מנת לקבוע את שיעור המזונות שיזכו בהם הקטינים, יש להעמיד כנגד צרכיהם את יכולת ההשתכרות של החייבים במזונות. ביהמ"ש נתן דעתו למכלול השיקולים האמורים ופירט את הנתונים שהביאוהו לקביעת הכנסתם של הורי המערערים ואין להתערב
בממצאיו בנושא זה, כשם שאין להתערב בממצאיו באשר לצרכי הילדים המסתכמים ב- 16,000 שקל לחודש.
ג. אשר לחיוב האם בתשלום מזונות מדין צדקה - בעוד שבחובה הבסיסית המוטלת מדין תורה לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הילדים נושא האב לבד, הרי שבחיוב מדין צדקה, ביתרת הצרכים, נושאים הן האב והן האם ובלבד שלרשותם אמצעים מעבר לנחוץ לצרכיהם האישיים. ביהמ"ש קבע כי לאם נותרה הכנסה פנויה לאחר כיסוי ההוצאות לצרכיה האישיים ולכן קבע, בצדק, כי היא בבחינת "אמידה" שניתן לחייבה במזונות מדין צדקה. אשר לקביעת הכנסתו של האב - כשמדובר בתשלום מזונות מדין צדקה, חייב האב להתחלק עם ילדיו גם אם אינו בגדר "אמיד", אך גם אצלו ייעשה החישוב עפ"י הכנסתו הפנויה. כדי לקבוע מהי הכנסתו הפנויה של האב יש להפחית את ההוצאות לצרכיו האישיים וכן את ההוצאות למזונות הילדים שחוייב בהם מדין תורה ובדרך זו נהג השופט. לכן גם מבחינה זו אין להענות לבקשת המערערים.
ד. המערערים תבעו הוצאות טיפול ע"י הסבתא בשעות שבין חזרתם מביה"ס לבין חזרתה של האם מעבודתה. ברם, ספק אם ילדים בגילם של המערערים זקוקים להשגחה בפרק הזמן הקצר יחסית בין סיום לימודיהם ובין שובה של האם מעבודתה, ובכל אופן גם אם קיימת השגחה כנ"ל הרי שלא מדובר בהרצאה שיש בה חריגה מאומדן כלל צרכי הקטינים.
ה. לענין כלל צרכיהם של הקטינים - כאמור לא הביאה האם ראיות על צרכיהם וביהמ"ש יכול היה לפסוק כי צרכיהם הכלליים, כולל הוצאות מדורם, מסתכמים ב- 16,000 שקל ביוני 1983. ברם, לא צדק השופט כי מתוך סכום זה רק 5,000 שקלים נחוצים לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של שני הילדים. החלק היחסי מכלל ההוצאות אשר נקבע כהוצאות הכרחיות אשר רק האב חייב בהם הוא זעום במידה מוגזמת ולא עומד בשום יחס סביר לכלל הצרכים. על כן יש להתערב בפסיקה זו ולקבוע את צרכיהם ההכרחיים של הקטינים ב- 10,000 שקלים לחודש, לכך יש לצרף את הסכום המתקבל מהביטוח הלאומי ויתרת הסכום תתחלק בין האב והאם בשיעור שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד גלזר למערערים, עו"דמאירסון למשיב. 18.7.84).
ע.א. 785/80 - עירית פתח תקוה נגד מרדכי צרפתי ואח'
*תשלום פיצויים לנער שנפגע בהיותו בקייטנה(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. העיריה ארגנה קייטנה למשך שלושה שבועות. שהו בה כמאה תלמידים והעיריה מינתה כעשרה מדריכים ובהם שניים יוצאי צבא והאחרים צעירים בגילם ובעלי נסיון רגיל בהדרכה. התלמידים בקייטנה היו בעייתיים באופן מיוחד. התלמידים חולקו לקבוצות וכל קבוצה קישטה אוהל. המשיב, שהיה כבן ס1 בעת האירוע, הופקד על שמירת הקישוטים של אהל הקבוצה שעליה נימנה, ובעמדו על "משמרתו" התקרב אליו תלמיד אחר וניסה לחבל בקישוטים. בין השניים התפתחה קטטה שנמשכה בין חמש לעשר דקות והמשיב ספג מכות נמרצות מהתלמיד השני המכות הונחתו באיזור שיפולי הבטן, גרמו לשטף דם בכליה הימנית והמשיב נותח והכליה הפגועה נכרתה. בעת הקטטה היתה במקום אחת המדריכות, בת 16 וחצי, וזו העידה כי המכות נמשכו כחמש דקות וכי היא ניסתה להפריד בין הילדים ולא יכלה ואז קראה למדריכים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העיריה התרשלה בבחירת סוג המדריכים שאינם מתאימים להתמודד עם הבעיות המיוחדות שהיו צפויות בקייטנה, למרות שהאחראים לכך ידעו שלא מדובר בקייטנה בעלת אוכלוסיה רגילה של תלמידים, אלא שהתלמידים באו ממקום הידוע כמקום בעייתי. אפע"כ בחרו במדריכים בעלי נסיון הדרכה רגיל במקום לבחור במדריכים שבאפשרותם להתמודד עם ילדים כאלה.
ב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערערת לשלם למשיב פיצויי נזיקין של 15,000 שקל עבור כאב וסבל, וכן כמה מאות שקל עבור דמי אשפוז, הוצאות משפט וכדומה. ביהמ"ש לא פסק למשיב פיצוי עבור הפסד השתכרות בעתיד שכן עפ"י ראיות רפואיות הכליה של המשיב היתה פגועה בין כה וכה והיא היתה נהרסת. המכה באיזור הכליה רק הביאה לגילוי הנזק הכלייתי שהיה קיים מקודם. המערערת מערערת על הקביעה שהתרשלה ועל מידת הפיצויים וגם המשיב מערער על סכום הפיצויים. הערעורים נדחו.
ג. אין להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שמדובר בילדים העלולים ליצור בעיות מיוחדות לא זו בלבד שבדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מתערב בממצאים או בעובדות שקבע ביהמ"ש דלמטה, פרט למקרים מיוחדים, אלא שקביעות ביהמ"ש מעוגנות היטב בחומר הראיות והעדויות שהיו בפניו.
ד. אשר לטענה כי מספר המדריכים היה מספיק והכשרתם היתה נאותה גם בהתחשב עם הבעיות המיוחדות שבקייטנה - אמנם אפשרות ההשגחה של מנהל על תלמידיו ושל מדריכים על קייטניהם איננה מוחלטת. מידת ההשגחה היא תוצאה של איזון בין האינטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות ובין היכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים. מציאת פשרה כזו היא ענין לשיקול דעת שיופעל על ידי האחראים לכך. מהותה של הפשרה משתנית מענין לענין וממקרה למקרה. אינה דומה מידת ההשגחה הדרושה על ילדים בבית ספר המכירים איש את רעהו ומתוך כך האוירה יותר נינוחה והקטטה לא כל כך מצויה ביניהם, להשגחה הדרושה על ילדים השוהים בחדשי חופשתם בקייטנה, בה נקבצים תלמידים ממקומות שונים ואין מסגרת ועול לימודים. אף קייטנה לקייטנה אינה דומה והכל תלוי במיקומה או בטיבם של משתתפי הקייטנה והתנהגותם הצפויה.
ה. בענייננו, אוכלוסיית התלמידים היתה כזו שצריך היה לצפות לאירועים הדורשים יד תקיפה כדי למנוע סכנה העלולה להיווצר. גם בנסיבות אלה אין זה סביר לדרוש שלכל תלמיד יהיה צמוד מדריך שישגיח על מעשיו והתנהגותו, אך סביר הוא לדרוש שכח האדם המופקד על שמירת הסדר יהא מסוגל למלא תפקיד זה, בהתחשב עם ההרכב המיוחד של אוכלוסית הקייטנים. בין המדריכים היו שני יוצאי צבא, אך שאר המדריכים היו צעירים ובעלי נסיון רגיל בהדרכה, ועובדה היא כי המדריכה לא יכלה להתגבר על שני התלמידים והמכות נמשכו למעלה מחמש דקות.
משלא הפקידה העיריה מדריכים בעלי כושר שליטה מתאימים, התרשלה במילוי תפקידה והיא אחראית לנזק שנגרם.
ו. אשר לגובה הנזק - כאמור קבע מומחה רפואי שהכליה שנכרתה היתה פגומה מלידה, אם כי לא היו לכך סימנים חיצוניים והמחלה היתה באה לידי גילוי כעבור תקופה מסויימת על כן כריתת הכליה לא באה כתוצאה מהמכות שהונחתו, ואין הניזק זכאי לפיצוי בשל הפסד ההשתכרות בעתיד הנובע מאובדן הכליה. ב"כ המשיב ערער על מסקנה זו וביקש להסתייע "בעקרון הגולגולת הדקה", שלפיו "אחראי המזיק לנזק שגרם במעשה רשלנותו, אף אם מידת הנזק עלתה - עקב גולגלתו הדקה של הניזק - על כל המשוער והצפוי מראש". טענה זו לאו טענה היא. עקרון הגולגולת הדקה משמעותו שכאשר נגרם נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ"גולגלתו הדקה" של הניזק. מה שאין כן במקרה שמעשה המזיק לא גרם נזק, שאזי אין בעובדת "הגולגולת הדקה" של הניזק כדי ליצור מעשה נזק שלא נגרם ולא נעשה על ידי המזיק.
ז. אשר לערעור הפיצוי עבור כאב וסבל - אין בימ"ש שלערעור מתערב בשיעור
הפיצויים שנפסקו בראש נזיקין זה אלא אם כן קביעתו של ביהמ"ש דלמטה יסודה בטעות בולטת.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד אמגור למערערת, עו"ד גיל למשיבים.15.7.84).
ע.א. 506/83 - גדעון הוכדורף נגד פלוני ואח'
*בקשה לביטול פס"ד מזונות שניתן בהעדר הגנה(הערעור נדחה).
א. המשיב נולד למערער ולמשיבה השניה מחוץ לנישואין. המשיב ואמו הגישו תביעה למזונות עבורם נגד המערער. ביהמ"ש חייב את המערער לשלם מזונות למשיב בלבד, 13,000 שקל לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. עמדת המערער הינה כי כתב התובענה וההזמנות לדין לא נמסרו לו כנדרש בהוראות תקנות סדר הדין, וכל עוד לא נעשה הדבר לא היה מקום לתת פס"ד מכח תקנה 102 בהעדר הגנה. תביעת המשיבים הוגשה ביום 27.12.82 ובאותו יום הוגשה גם בקשה לעכב את יציאתו של המערער מן הארץ וניתן צו ארעי שתוקפו עד יום 28.12.82, יום שבו תידון הבקשה במעמד הצדדים. בדיון התייצב עו"ד דרמר מטעמו של המערער, והצהיר בין היתר כי המערער "הגיע להסדר לפיו ישלם 7,000 שקל לחודש למזונות הקטין והסכם יחתם בימים הקרובים בין הצדדים". עוד הודע לביהמ"ש כי על דעת הצדדים יבוטל צו עיכוב הנסיעה, אם יוטל עיקול על דירת המערער. צו מתאים ניתן ע"י הרשם, לבקשת עו"ד דרמר, ביום 30.12.82, ובאותו מעמד הצהיר עוה"ד כי "הסכם שבין הצדדים נחתם ע"י המשיב (המערער דנא) אלא שההסכם לא מוגש עדיין לביהמ"ש משום שהמבקשת מס' 2 (האם) עדיין לא חתמה על ההסכם".
ב. כתב הגנה לא הוגש בתיק, וביום שנקבע לבירור, 15.2.83, ציווה ביהמ"ש להזמין לישיבה הבאה את עו"ד דרמר. לישיבה הבאה, ביום 12.4.83, התייצבה עורכת דין ממשרדו של עו"ד דרמר והצהירה "לנתבע עצמו לא היתה מסירה כדין. ביחס לעיכוב היציאה הופיעו עו"ד דרמר... נחתם הסכם והשופט... ביטל צו עיכוב יציאה תמורת העיקול. איננו מוכנים לקבל מסירה, הנתבע עזב את הארץ בידיעה שיש הסכם". שוב נדחה הדיון פעמיים. האם הגישה תצהיר כי כתב התביעה נמסר במסירה אישית הן למערער והן למשרד עוה"ד דרמר, מלבד משלוח בדואר רשום ע"י המזכירות, וכי עד לעזיבת המערער מהארץ ובמשך כל המשא ומתן לא עורר עו"ד דרמר כל טענה כי המסמכים לא הומצאו כדין. עובדות אלה שבתצהיר לא הוכחשו ולא נסתרו בתצהיר נגדי, לא מטעם המערער ולא מטעם עוה"ד. אין חולקין כי המסמכים אמנם הומצאו לעו"ד דרמר, אך טענתו היא כי הוא לא ייצג את המערער בתביעה המקורית אלא לענין ביטול צו עיכוב הנסיעה. יפוי הכח שניתן לתיק ההמרצה אינו בתיק ועל כן אין יודעים מה נכלל ביפוי הכח.
ג. לענין המסירה לעו"ד דרמר והיקף יפוי הכח, אמר ביהמ"ש המחוזי "לפי כל הנסיבות של הענין יש להעמיד ייצוג זה על חזקתו הכללית שהוא לא נגע רק לדיונים בענין עיכוב היציאה. ברור מתוך החומר שבתיק... מפי עו"ד דרמר בעצמו, שהוא היה פעיל במשא ומתן להסכם בין הצדדים ובעריכתו. זאת ועוד, לא יתכן שעורך דין יקבל מסמכים מביהמ"ש ויסתפק באמירה שאין הוא מייצג יותר את הנתבע. עליו, במקרה כזה, להודיע לביהמ"ש שאין הוא מייצג את הצד...". הערעור נדחה.
ד. ייתכן וביהמ"ש המחוזי הרחיק לכת בסמכו על "חזקה כללית" כי הייצוג של עורך דין דרמר לא היה מוגבל רק לענין צו עיכוב היציאה, וכן בהסיקו מסקנה כלשהי ממחדלו של עוה"ד שלא מסר הודעה מתאימה לביהמ"ש כי אין הוא מייצג את המערער. ברם, עפ"י הראיות וכולל דברי עו"ד דרמר עצמו, מגיעים לאותה מסקנה ממש. מסתבר שעו"ד דרמר ייצג את המערער גם לענין הטלת העיקול, שבא אמנם
להחליף את צו עיכוב היציאה, אך העיקול גופו הוטל במסגרת התביעה הכללית. יתר על כן, פעמיים הודיע עו"ד דרמר לביהמ"ש כי המערער הגיע להסכם מקיף עם המשיבים לענין שיעור המזונות ובהודעה השניה מסר כי המערער כבר חתם על ההסכם והוא יוגש כשהמשיבה תחתום. ברור כי הסכם מקיף זה נערך אך ורק במסגרת תביעת המזונות העיקרית. טוען ב"כ הנוכחי של המערער כי ההרשאה לניהול משא ומתן לסיים ענין מחוץ לכתלי ביהמ"ש וכן ניסוח הסכם, אינם מלמדים בהכרח על הרשאה לייצג את המערער בהליך משפטי, ואולם העובדות טופחות על פני טענה זו.
ה. ההסכם שאותו הזכיר עורך דין דרמר, ואשר נחתם על ידי המערער, כולל בכותרתו את שם ביהמ"ש ומספר התיק, מפורשים שם בעלי הדין וליד שמו של המערער כתוב "גדעון הוכדורף על ידי ב"כ עורך דין י. דרמר". בהמשך באה הודעה על ההסדר וביהמ"ש נתבקש לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין. אמנם ההסכם טרם הוגש כי האם לא חתמה עליו, אך הוא מלמד כמאה עדים, כי עו"ד דרמר הוא המייצג את המערער בתובענה העיקרית. ההקפדה על הוראות התקנות לענין המצאת כתבי בי דין למי שהם מיועדים, חשיבותה גדולה, כדי להבטיח כי המתדיין יידע באורח יעיל ובעוד מועד את הנדרש ממנו בהליך המשפטי המסויים, ויהא סיפק בידו לנקוט צעדים המתחייבים על פי החיקוקים השונים לקיומו של ההליך בצורה מסודרת, וכן להחיל עליו שיפוטו של ביהמ"ש. ברם, אין התקנות מיועדות לאפשר לבעל דין להתחמק בדרכים עקלקלות ולהיחשב כמי שלא קיבל כתב בי דין, על ידי ביטול הרשאה לעו"ד או למורשה להמצאה, כדי לטעון אחר כך כי מה שנעשה קודם בתחום ההרשאה שוב אינו תופס, משום שההרשאה בוטלה או צומצמה.
ו. הערעור מכוון גם נגד שיעור המזונות שנפסק לקטין וגם אותו יש לדחות. המערער מלין על כך כי לאחר שנדחתה תביעת האם לזכאות למזונות, משום שאין היא נשואה למערער, נפסק למשיב סכום העולה על מחצית הסכום שננקט בתובענה למזונות לשני המשיבים גם יחד. ברם, אין זה כלל כי דמי מזונות נקבעים לפי ידות שוות לגבי כל אחד מהזכאים. כך יהיה המצב אם צרכיהם של כל יחידי הזכאים הם זהים ושווים, אך לא כן כאשר צרכיו של אחד או אחדים מהזכאים הם ספציפיים ומיוחדים שאז יש לקחתם בחשבון. זה המצב כאן והדבר אף צויין בכתב התובענה כאשר צויינו המרכיבים השונים של דמי המזונות לשני המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. שלזניגר למערער,עו"ד ש. סעדיה למשיבים. 15.7.84).
ע.א. 576/81 - בן שמון אילן נגד אלי ברדה ואח'
*פיצויים בגין נזק שגרמו נערים שגנבו נשק ממועדון גדנ"ע(הערעור נתקבל).
א. בבית שאן, הרחק מסביבת מגורים מצוי מבנה המופעל ע"י הגדנ"ע כמועדון. נמצאים במקום אולם הרצאה, משרד וחדר לנשק. ליד המועדון מצוי מקום למטווח. בחדר הנשק מאוחסנים מספר רובים המסודרים על כנה, כאשר דרך שמורות הרובים עובר מוט נעול. הדלת המובילה לחדר הנשק עשויה עץ מצופה משני צדדיה בפח, נעולה ע"י שני ווי בריח ומנעול. למועדון עצמו דלת כניסה ראשית, ומעליה חלון המוגן ע"י סורגים. אחד מסורגי החלון מסר זה זמן רב והמקום נסגר בקרשים. על הפעלת המועדון מופקד המשיב המועסק ע"י משרד הבטחון. ברדה היה מגיע למקום יום יום, תוך שהיה משגיח על הנשק ומרכז את הפעילות. בין ה- 21.5.76 לבין ה- 26.5.76 נערך מסע תלמידים והמועדון היה סגור. הודעה על כך נמסרה למשטרה. ברדה עצמו לא השתתף במסע אך גם לא היה במקום מאז ה- 21.5.76. בתאריך בלתי ידוע בין ה- 21.5.76 לבין ה- 26.5.76, כנראה ב- 23.5.76, הסירו שני נערים בגיל 15, את
הקרשים שכיסו את החלון שמעל לדלת הכניסה למועדון ונכנסו למועדון, עקרו את דלת הכניסה לחדר הנשק, שברו את המנעול שעל כת הרובים, ונטלו מספר רובים וכדורים. מספר ימים השתמשו הנערים ברובים שברשותם לציד חוגלות ויריות סתם. ביום 26.5.76 הזמינו השניים את המערער להצטרף אליהם ולשחק "משחק מלחמה". המשחק היה שהמערער יתפוס מחסה מעבר לחגורת בטון ואילו השניים יירו לעבר אותה חגורה. המערער הסכים והשניים ירו לעברו ואחד הכדורים פגע בראשו של המערער, פצע אותו קשות וגרם לו נזקים כבדים. אותו יום הגיע ברדה למועדון וגילה את הפריצה ואת נטילת הנשק והודיע על כך למשטרה. בעקבות חקירה משטרתית הועמדו שני הנערים לדין פלילי בגין התפרצות ונשיאת נשק שלא כדין וכן חבלה חמורה, הם הורשעו ונגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל ועל תנאי.
ב. בגין האירועים האמורים הגיש המערער תביעת נזיקין נגד שני הנערים היורים, נגד המשיב, נגד המועצה המקומית בית שאן ונגד מדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנערים אחראים בנזיקין כלפי המערער וכי לא עומדת להם ההגנה של הסתכנות מרצון ועל כך אין ערעור. אשר לברדה - נפסק כי הוא התרשל כלפי המערער בכך שלא דאג לסגירה הראויה של החלון שמעל לדלת הכניסה. חרף זאת, נפסק כי ברדה אינו אחראי בנזיקין שכן נותק הקשר הסיבתי שבין התרשלותו לבין נזקו של המערער. ניתוק הקשר הסיבתי מקורו במשחק המלחמה המהווה אירוע שברדה לא צריך היה לצפות מראש. משנדחתה התביעה נגד ברדה נדחתה התביעה נגד עירית בית שאן ומדינת ישראל. המערער ערער נגד שחרור ברדה ומדינת ישראל מאחריות.
ג. המשיבים מערערים על הקביעה שברדה התרשל וטוענים כי לא היתה כל רשלנות מצדו ומאידך תומכים בכך שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלותו, במידה והיתה, לבין נזקו של המערער, ואילו המערער תומך בכך שברדה התרשל אך מערער על הקביעה כי נותק הקשר הסיבתי. ערעורו של המערער נגד שחרורו של ברדה ושל מדינת ישראל מאחריות נתקבל.
ד. אילו היה החלון תקין היה על הנערים לפרוץ דלת או חלון כדי לחדור פנימה וסביר שנערים דוגמת הנתבעים היו חוששים לעמוד גלויים בשעות היום ולפרוץ דלת. החדירה דרך הפירצה בחלון לאחר סלוק הקרשים שנעשתה בקלות ובמהירות היתה נוחה וקלה יותר. כן קל יותר היה לבצע שבירת הדלת בתוך המועדון שאיש אינו רואה אותה מבחוץ. בכך הרשלנות של ברדה. היקפם של אמצעי הזהירות היא תולדה של הסיכון הצפוי. ככל שהסכון גדול יותר כן יש להרבות באמצעי זהירות. המחזיק רובים וכדורים במועדון נוער, צריך לצפות כי נערים הבאים למועדון יבקשו ליטול את הנשק ולעשות בו שימוש אסור, ולכן יש לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע התרחשות זו. לרשלנות של מצב החלון נתווספה רשלנות נוספת. המועדון היה נעול מספר ימים ללא כל השגחה. אילו היה ברדה בא למקום יום יום סביר להניח כי הפריצה היתה מתגלה מיד ואז האסון שהתרחש מספר ימים לאחר הפריצה היה נמנע. במשך אותו זמן ירו הנערים ודבר היריות נשמע ואילו היו מחפשים את גונבי הרובים סביר שלא היה קושי במציאתם.
ה. אשר לשחרורו של ברדה מאחריות - אכן נכון שאין זה מספיק שמזיק שחב בחובת זהירות התרשל כלפי הניזוק. תנאי הוא לאחריותו כי התרשלותו היא שגרמה לנזק, היינו שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. קשר סיבתי זה אינו רק "עובדתי" אלא אף "משפטי". עפ"י סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין לא תוטל אחריות על אדם אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק. "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות אשר במרכזן עומדים שלשה מבחנים חילופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. מבחן הצפיות עניינו אם המזיק, כאדם סביר, צריך
היה לצפות שהתרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות העניינים התערב גורם זר, כי אז השאלה היא אם התערבותו של אותו גורם היא בגדר הציפיות הסבירה. מבחן הסיכון עניינו הסיכון שנוצר ע"י מעשהו של המזיק. הקשר מתקיים אם ההוצאה המזיקה הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר. מבחן השכל הישר שואל אם כל התכונות המציינות את רשלנות המזיק תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבותו של גורם זר, השאלה היא אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני קיומו של הקשר.
ו. האם בענייננו נותק הקשר הסיבתי על פי מבחן הצפיות - ברדה היה אחראי על מחסן נשק במועדון נוער וכאדם סביר היה עליו לצפות כי נערים בני 5 1 ו- 16 לא יעמדו בפני הפיתוי וינסו להשתמש בכלי הנשק למשחקיהם. היה עליו לקחת בחשבון את המערער כאחד שעלול להפגע אם לא ינקטו אמצעי זהירות מספיקים. גם אם נכונה קביעת ביהמ"ש המחוזי כי ברדה לא צריך היה לצפות שבנשק הנגנב יעשה שימוש כה חריג, הרי סביר היה לצפות שהנערים יעשו מטווחים "רגילים" ויקלעו בדומם או בחיות סביר היה להניח כי יתרשלו ויפגעו שלא במתכוון בבני אדם. בשאלה אם התערבותו של גורם זר מנתקת את הקשר הסיבתי, השאלה היא תמיד אם התערבות זו צפויה היא ואם לאו. אם התערבות הגורם הזר צפויה אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי ואם אינה צפויה יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. אין על המזיק לצפות את כל פרטי ההתערבות הזרה ודי לו לצפות את ההתערבות בקויה הכלליים. בענייננו לא צריך היה ברדה לצפות את משחק המלחמה הספציפי ודי שצריך היה לצפות כאדם סביר משחקים אסורים בנשק, ומשצפה זאת שוב אין הקשר הסיבתי מנותק. ההוצאה לא תהיה שונה אם ננקוט במבחן הסיכון או במבחן השכל הישר.
פסק הדין ניתן מפי השופט ברק והוסיף השופט טירקל כי לדעתו נובעת ההתרשלות של ברדה מכך כי דלת חדר הנשק לא ענתה לדרישות המפרט במקומות המיועדים לאחסון כלי יריה.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, טירקל. עו"ד נבות למערער, עו"ד אסולין לעיריה, עו"ד ליבנה לאליברדה ומדינת ישראל. 15.7.84).
ע.א. 683/83 - חזמה אבנר נגד חזמה רחל ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבות הן אשתו ושתי בנותיו הקטינות של המערער. האם תבעה 12,000 שקלים לחודש מזונות וביהמ"ש קבע כי הסכום הוא מופר? ויש לפסוק רק 9,000 שקל. מסכום זה הוריד ביהמ"ש עוד 2,000 שקל בהתחשב ברכושה של האשה המושקע במניות ונושא פירות ועל כן חייב את המערער ב- 7,000 שקל. נוסף לכך חייב אותו בהוצאות החזקת הבית כגון מסים, מים, חשמל, ועוד הוצאות. ערעורו של המערער באשר ליכולתו הכספית כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש המחוזי נדחה. אף לא הותר לו להביא ראיות נוספות בערעור כדי להוכיח את מצבו הכספי שכן ראיות אלה יכול היה להביא בערכאה דלמטה, ולא זו בלבד אלא שלהוצאות שהוא רוצה להוכיח אף לא תתייחס בטופס הצהרת הפרטים ובחקירתו הראשית.
ברם, יש להתערב בקביעת שיעור המזונות. ביהמ"ש קבע שיש להפחית מהסכום המבוקש 3,000 שקל, כאשר הסכום הנתבע כלל הוצאות החזקת הבית ומאידך חייב את המערער בתשלום הוצאות החזקת הבית המגיעות לכדי 3,000 שקל לחודש. מכאן שהמשיבות יקבלו למעלה מצרכיהן. לפיכך הוחלט להפחית את הסכום מ- 7,000 שקל ולהעמידו על 4,000 שקל. זאת בנוסף ליתר החיובים שבהם חוייב המערער בביהמ"ש המחוזי וקיצבת הילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. חזמה למערער, עו"ד ח. ורסנו למשיבים 15.7.84).
ע.א. 412/84 (בר"ע 250/84) - נילי מפעלי מתכת בע"מ נגד יורם לוי
*בר"ע 250/84) - מחיקת הגנה של רשלנות תורמת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב תבע את המבקשת בגין תאונת עבודה והמבקשת העלתה בכתב הגנתה את שאלת החבות והרשלנות התורמת מצד המשיב. ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה בה קבע כי "שאלת החבות אינה מתעוררת ומה שנותר לדיון הוא גובה הנזק בלבד". הבקשה לרשות ערעור להחלטה זו נדונה כערעור והערעור נתקבל.
בטופס המופנה אל המוסד לביטוח לאומי, מטעם המבקשת, נאמר כי "הנ"ל נקרא לכוון את מכונת הכפוף. בזמן הכוון היתה ידו מתחת לסכין הכפוף. בזמן זה לחץ מפעיל המכונה על הדוושה... הסכין ירדה ומחצה את ידו". משמע שכבר אז נטען ע"י המבקשת, במשתמע, שידו של הפועל שנפגע היתה מתחת לסכין הכפוף מבלי שהמכונה נותקה מהחשמל. מכאן גם שאין סתירה בין הנאמר שם לבין טענתה של המבקשת עפ"י הפרוטוקול כי "מישהו אחר הוריד את הסכין על יד הפועל... אותו פועל היה גם מנהל עבודה - היה צריך להיות מודע להליכי כיוון מכונה והיה צריך לדאוג שהמכונה לא תפעל... ולא היה צריך להכניס ידו בכלל". יוצא שהטענה כאז כן עתה היא כי הפועל שהוא אדם בעל ידע ונסיון צריך היה להיות מודע להליכי פעולת המכונה ומכאן רשלנותו. על כן אין יסוד להחלטת ביהמ"ש שאין גירסה מצד המבקשת בדבר אשם תורם.
בטופס התביעה לביטוח הלאומי מודפס בסופו "נא לפרט את ההסתייגויות ולציין אם הנפגע נהג בשעת הפגיעה שלא בהתאם להוראה חוקית, או הוראת המעביד ביחס לעבודתו" ובמקום המיועד לתשובה לא נרשם דבר. גם לא נמתח קו שכמוהו כאמירה שאין לממלא הטופס הסתייגות כלשהי. בנסיבות אלה יהא זה מרחיק לכת ביותר לראות בכך הודאה בהעדר רשלנות תורמת.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 20.6.84).
ע.א. 410/84 (בר"ע 233/84) - טלרד... בע"מ נגד עדה טובול
*בר"ע 233/84) - מחיקת הגנה של רשלנות תורמת (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבה נפגעה בתאונת עבודה אצל המבקשת והגישה תביעת פיצויים. ביהמ"ש המחוזי החליט שאין לנתבעת (המבקשת) שום גירסה שיש בה כדי לבסס טענת אשם תורם ולכן הדיון יתקיים רק בשאלה אם יש קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
התובעת טענה כי בעת שעסקה בהלחמה וחיבור של חוטים במרכזיית טלפוןאלקטרונית הידרדרה המרכזיה מעל מדף ופגעה בראשה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התובעת היא שהפילה ו/או הניעה את החלק שפגע בה, ואירוע התאונה נגרם כתוצאה ישירה ממעשיה או מחדליה של התובעת, וכי זו נהגה בניגוד להוראות הממונים עליה ובניגוד לשיטות העבודה שהונהגו במפעל הנתבעת. כן נטען שלא נהגה כעובד זהיר וכיוצא באלה טענות אכן, טענת הנתבעת להעדר קשר סיבתי בכלל, אין לה על מה שתסמוך, אך בכל הנוגע לטענת אשם תורם צודקת המבקשת שצריך לדון בטענה זו, שכן הדרך בה טיפלה המשיבה במרכזיה בשעת האירוע הוא בידיעתה האישית. על כן די באפשרויות שמעלה המבקשת בכתב הגנתה כדי להעמיד את המשיבה על המחלוקת העומדת לדיון, ואילו ההוכחה תבוא תוך כדי שמיעת הראיות ובעיקר תוך כדי חקירתה הנגדית של המשיבה. על כן הוחלט כי טענת אשם תורם תעמוד בעינה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 21.6.84).
ע.א. 519/79 - שומר ארץ הקודש מנזר הפרנציסקנים בירושלים נגד מדינת ישראל ועירית נצרת
*חיוב מוסד לאירוח עולי רגל נוצריים במסים עירוניים (הערעור נדחה).
המערער הינו בעלים של מוסד לאירוח עולי רגל בנצרת. המוסד נבנה ב- 1886 לשם איכסון צליינים קתולים ושימש למטרה זו עד שנת 1960. אז שופץ הבנין וכיום הוא משרת בעיקר עולי רגל נוצריים המשלמים תמורה כספית עבור השירותים הניתנים להם. עירית נצרת תבעה מהמערער מס עסקים וארנונה וביהמ"ש המחוזי קבע בשעתו כי אין למערער פטור מתשלום מסים וכי אינו יכול לסמוך על שתי אמנות שנעשו במיטלנה שביון בשנים 1901 ו- 1913 בין ממשלת צרפת ובין הסולטן העותומאני, בציינו כי אמנות אלה אינן בבחינת דין במשפטנו. על אותה החלטה הוגש ערעור בפני ביהמ"ש העליון. הערעור נדחה אז פרט לענין אחד. על קביעת הערכאה הראשונה כי אמנות מיטלנה אינן דין המחייב בישראל ציין ביהמ"ש העליון את סעיף 15(ב) לפקודת מסי עיריה הקובע כי "...עדה דתית או מוסד דתי...אשר עליהם חלה פקודה זו, התובעים מכוח אמנה... פטור ממיסוי זולת הפטורין שנקבעו בפקודה זו רשאים להגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי". על כן נקבע בערעור כי פתוחה הדרך בפני המערער, בדרך של תביעה, לבחון אם יש בהוראה שבסעיף 15(ב) כדי להועיל לו. בעקבות פסה"ד פתח המערער בתביעה נגד המדינה ועירית נצרת וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה משני טעמים: כי סעיף 15(ב) לפקודה אינו חל על מסים עירוניים, כי הפטור שבאמנות מיטלנה אינו חל על המוסד בהיותו מוסד ממנו מפיקים הכנסות. הערעור נדחה.
בערעור העלה המערער יריעה רחבה של מקורות משפטיים, בנוסף לסעיף 15(ב) לפקודה, שלדעתו יש בהם כדי להעניק את הפטור המבוקש, אך ביהמ"ש העליון לא מצא בכל אלה מקור לפטור את המערער ממסים. נותרו לדיון אמנות מיטלנה וסעיף 15(ב) לפקודה. הקביעה כי האמנות אינן בבחינת דין במשפטנו נקבעה בפסק הדין הקודם וממצא זה משתיק את המערער מלטעון כל טענה נוגדת, למעט טענות הקשורות בפרושו של סעיף 15(ב) וזאת לאור החלטתו של ביהמ"ש העליון בהליך הקודם.
סעיף זה קובע, כאמור, אפשרות להגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי. ברם אין בהוראה זו כשלעצמה כדי לבסס במשפט הפנימי פטור ממסים המבוסס על אמנות מיטלנה. זו הוראה דיונית הקובעת את דרכי ההגשמה של פטור המוענק לבעליו מכוח מקור משפטי שמחוץ לסעיף 15(ב) לפקודה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד א. סוכובולסקי וא. מוגרבי למערער, עוה"ד מ. רובינשטיין ות.א. כתילי למשיבות. 3.7.84).
בג"צ 341+359/84+337 - רמי הוקמה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הצבעת אסירים ועצורים לכנסת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה הצבעתם בבחירות לכנסת של אסירים העצירים. השאלה היתה אם יש להורות למשיבים כי יקבעו הסדרים מינהליים לאפשר הצבעת האסירים, היינו, אם במצב המשפטי הקיים מוסמכים המשיבים לקבוע הסדרי הצבעה של אסירים ועצירים שאינם מעוגנים בהוראות החוק החרות, וכן מהם ההסדרים אשר ניתן להנהיגם אם בכלל. בג"צ קבע כי אין להורות בשלב הנוכחי על פעולה מצד המשיבים. ב-5 פסקי דין נפרדים התייחסו שופטי ביהמ"ש העליון לנושא והשופטים הביעו משאלה שהמחוקק ימצא פתרון שיאפשר לאסירים ולעצירים לממש את זכותם להצביע בבחירות לכנסות הבאות, לאחר הסמכה מתאימה של מחוקק המשנה לקבוע הצבת קלפיות בבתי הכלא ובבתי המעצר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בייסקי, ש. לוין. עוה"ד ט. פוירשטייןוליאורית דניאל לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 6.7.84).
בג"צ 455/84 - עו"ד עבד אלמאלב דהאמשה נגד שר הפנים ואח'
*היתר יציאה לעלייה לרגל למכה (העתירה נדחתה).
העותר שהוא מוסלמי קיבל ביום 18.7.84 אישור לעלות לרגל למכה. ביום 25.7.84 נשלח לו מברק מהמדור לאישור בקשות יציאה למכה המודיע לו על ביטול האישור ועל דחיית בקשתו. למחרת היום מסר העותר במדור הנ"ל מכתב בו השיג על החלטת הביטול. הוא לא קיבל תשובה למכתב והגיש את עתירתו לבג"צ. ב"כ המשיבים הוזמן לדיון בעתירה והוא הודיע לבג"צ כי טעות נפלה מלפני המשיבים כשניתן לעותר האישור. נתברר כי במאי 1972 הורשע העותר בעבירות של חברות בארגון בלתי חוקי ופגישות בלתי חוקיות עם נציגים של פת"ח ונדון לשבע שנים מאסר בפועל. הוא שוחרר ממעצרו באמצע שנת 1978. העותר טען כי אינו משוכנע שנפלה טעות בהענקת האישור, ברם גם אם היתה זו טעות אין מקום לאסור את יציאתו. העתירה נדחתה.
כאשר שר הפנים בא לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנות שעת חרום (יציאה לחו"ל),די בראיות קלות משקל, חשש שאינו מופרך, ראיות שאולי לא היו מספיקות לגבי מיגזרים אחרים של החקיקה, כדי למנוע את מתן אישור היציאה. בענין זה רשאי שר הפנים לנקוט כלל של "ברי ושמא, שמא עדיף" ובמקרה של ספק לא להעניק את ההיתר. העובדה שהעותר הורשע בעבר בעבירות בטחוניות חמורות, די בה, כשהיא לעצמה, למנוע את מתן ההיתר.
(בפני השופטים: ש. לוין חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו, עו"ד מנחם מזוז למשיבים. 30.7.84).
בג"צ 207/84 - אשר דותן נגד שר התחבורה ואח'
*שלילת רשיון ממורה נהיגה שהורשע בזיוף רשיונות נהיגה (העתירה נדחתה).
העותר שימש מאז 1963 מורה נהיגה ומנהל בי"ס לנהיגה בחדרה עפ"י רשיון הוראה שניתן לו ע"י רשות הרישוי. העותר הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה בגין 10 עבירות שביצע במגמה להשיג רשיונות נהיגה עבור חלק מתלמידיו תמורת כסף ששילמו לו, מבלי שיעמדו בבחינות נהיגה כדין. העותר הצליח לממש את כוונתו ע"י זיוף חתימותיהם של בוחני נהיגה וכתוצאה ממעשיו נהגו מקבלי הרשיונות המזוייפים בכלי רכב, ובפועל העמידו בסכנה את המשתמשים בדרך. כאשר טען הסניגור לענין העונש במשפט הפלילי הדגיש בין היתר, כנסיבה לקולא, שכתוצאה מההרשעה אפשר שלא יחודש רשיונו להיות מורה לנהיגה. אכן, המשיבים החליטו שלא לחדש לעותר את רשיון הנהיגה והוא עתר לבג"צ נגד החלטת המשיבים. העתירה נדחתה.
לטענת העותר, ביטול הרשיון פוגע בחופש העיסוק שלו, ואין להגביל את חופש העיסוק של אזרח אלא עפ"י הסמכה מפורשת בחוק לעשות כן. בג"צ דחה טעון זה של העותר וקבע כי יש מספר חיקוקים אשר לפיהם מוסמכים היו המשיבים שלא לחדש לעותר את רשיון הנהיגה ואף לשלול ממנו רשיון זה.
הסמכות שהוענקה לרשות הצבורית להעניק רשיון ולבטלו נתונה לביקורתו של בג"צ, אם הרשות המוסמכת השתמשה בסמכותה כדין, אף הסמכות סמכות היא וניתנה בידי מי שהמחוקק ראה כמתאים ביותר לשקול את כשרותו של אדם לשמש כמורה נהיגה. לא עולה על הדעת כי אדם שחטא בעבירות חמורות שהעותר הורשע בביצוען, יוכל להוסיף ולהחזיק ברשיון הוראת נהיגה ולכן אין כל פסול בהחלטת רשות הרישוי לבטל את הרשיון שהעניקה בשעתו לעותר. היה מוזר ובלתי מתקבל על הדעת אלמלא נהגה כך.
המדינה היתה מעוניינת כי ינתן פס"ד מנחה בענין זה כדי שידריך את המשיבים במקרים דומים אחרים. לפיכך, גם כשהיה ברור לב"כ המשיבים כי העתירה נדונה לדחייה, הוא הודיע כי אין המדינה עומדת על פסיקת הוצאות לטובתה. חרף הצהרה זו
לא ראה בג"צ את עצמו חפשי שלא לפסוק הוצאות. העתירה היתה משוללת כל יסוד מלכתחילה. המחשבה שבג"צ המופקד על עשיית הצדק יתן גושפנקא למצב בו אדם שעבר עבירות חמורות יוכל להוסיף ולהחזיק ברשיון הוראת נהיגה, ולו גם מטעמים פורמליים, מחשבת שווא היתה. במקרה כגון דא לא יובן, כיצד. ביהמ"ש ישלים עם ניצול זכות הפנייה אליו בעתירה טורדנית מעין זו, מבלי שדחייתה תהיה מלווה בפסיקת הוצאות משמעותית. לפיכך חוייב העותר בתשלום 400,000 שקלים הוצאות למשיבים.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד אפל לעותר, עו"ד מזוז למשיבים. 17.7.84).
בג"צ 79/84 - בי"ס למסחר פיטמן בע"מ נגד עירית ת"א ואח'
*הפניית תלמידים לבתי ספר מקצועיים בתל-אביב (התנגדות לצו על תנאי - העתירה נתקבלה למעשה).
העותרת מנהלת בית ספר תיכון מקצועי למסחר ופקידות המוכר ע"י משרד החינוך כבית ספר תיכון מקצועי ופועל תחת פיקוחו. גם עירית תל אביב מחזיקה בתי ספר כגון אלה. מנהל החינוך של העיריה והאגף לחינוך על יסודי בעיריה הם המטפלים בהעברת תלמידים מחטיבות הביניים למוסדות חינוך אלה, וטענת העותרת היא שהיא מופלית לרעה בהחלטות העברה של תלמידים, לעומת בתי ספר שהם בהחזקת העיריה ושמעמדם כמעמד בית הספר של העותרת. במהלך הדיון צומצמה המחלוקת במידה רבה לאחר שהעיריה הסכימה לכלול את שם העותרת בפרסומים שלה באותה מתכונת שכוללת את בתי הספר שבהחזקתה; עירית ת"א תעביר לעותרת מיד את רשימת התלמידים שהעברתם לעותרת אושרה, דבר שלא נעשה עד היום, וכן נושאים שונים אחרים שהובטח לעותרת כי לא תופלה לעומת בתי הספר של העיריה.
נותרה לדיון טענת העותרת כי היא מופלית לרעה בהחלטות של העברות תלמידים מחטיבות הביניים כאשר העיריה מעדיפה בתי ספר שלה. המשיבים טענו שאמנם מבחינה משפטית השיקול של העדפת בתי הספר של העיריה שבהם היא השקיעה כספים ומשאבים אחרים אינו פסול, אך מכל מקום עמדתם היא כי השיקול האמור לא בא זכרו בהחלטות ההעברה הקונקרטיות שנתקבלו והשיקול היחיד הוא שיקול חינוכי לטובת התלמידים. צודקת העותרת בטענתה כי בדונה בבקשות ההעברה עשויה היא להעדיף את בתי הספר שבחזקתה לעומת בתי הספר הפרטיים. אעפ"כ אין עילה מספקת להכריז על התקנות המפקידות בידי רשות החינוך המקומית את ההחלטה בבקשות ההעברה כבלתי סבירות עם זאת, על הרשות לנהוג בכל מקרה קונקרטי בצורה אובייקטיבית וללא העדפה של בתי הספר מהסוג האחד על בתי ספר מהסוג האחר. לנוכח הצהרת פרקליטת העיריה שהעיריה אינה מתחשבת בשיקולים של איכלוס בתי הספר שלה, רואה בג"צ את ההצהרה כמחייבת את המשיבים לגבי העתיד ובנסיבות אלו אין צורך לתת לעותרת סעד נוסף בענין זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד סלית איינהורן לעותרת, עוה"ד שמואל צור וניצה קונשטוק למשיבים. 26.7.84).
בג"צ 371/84 - חנן דוידסון ואח' נגד נציב שירות המדינה ואח'
*פניה לבג"צ כשניתן לפנות לביה"ד לעבודה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים קובלים על תקינות הליכי מכרז פנימי למשרת מנהל אגף חקלאי במינהל מקרקעי ישראל ועתירתם נדחתה. כבר נפסקה הלכה ע"י בג"צ כי ענין כגון זה מסור לסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה גם אם מדובר בבחינתה של פעולה שלטונית. אף אילו היה בשיקול דעתו של בג"צ להחליט אם לדון בעתירה או לאו, לא היה מחליט לדון בעתירה כאשר יש לעותרים סעד חילופי.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. 26.7.84).