ע.א. 700/81 - מיכל פז נגד אליהו פז
*סמכות דיון בתביעת מזונות(הערעור נדחה).
א. ביום 30.3.81 הגישה האשה תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן צו מניעה נגד הבעל האוסר עליו להכנס לדירת המגורים של בני הזוג. מהות התביעה מוגדרת בכתב התביעה "מזונות - מדור" אך בכתב התביעה לא מבוקש סעד של מזונות כי אם איסור כניסת הבעל לדירה ואיסור הוצאת רכוש ממנה. צויין בכתב התביעה במפורש כי "בנסיבות הענין אין צורך בטופס 38", היינו הטופס בדבר המצאת פרטים שיש לצרפו כאשר מבקשים החלטה בענין מזונות. לבקשת האשה נתן ביהמ"ש צו במעמד צד אחד לאסור על כניסת הבעל לדירת המגורים. בבקשה ובתצהיר טענה האשה כי הבעל נוהג באלימות כלפיה וגמר אומר בנפשו להתגרש ממנה. התאמה. ביום 2.4.81 הגיש הבעל תצהיר נגדי ובו מוכחשות כל טענות האשה.
ב. בו ביום, בתאריך 2.4.81, הגיש הבעל לביה"ד הרבני תביעת גירושין נגד האשה בה הוא מספר על הצו האוסר כניסתו לדירת בני הזוג. הבעל טוען כי ע"י מעשה זה הרסה האשה כל סיכוי לחיי נישואין ועל כן היא מורדת והוא מבקש פס"ד המחייב את האשה בקבלת גט, וכן "התובע יטען כי נוכח מרידת האשה אין הוא חייב למזונותיה, והוא חייב במזונות הבן בלבד". בסיכום התביעה מבקש הבעל לחייב את האשה לקבל גט ולהצהיר כי דירת המגורים שייכת לבעל ולחלופין לחלקה שווה בשווה, וכן לקבוע כי אין הוא חייב במזונות האשה וכי הוא חייב במזונות הבן בסכום מסויים.
ג. חודשיים לאחר מכן הגישה האשה כתב תביעה מתוקן לביהמ"ש המחוזי בו נוספה תביעת מזונות לאשה ולבן. לכתב התביעה המתוקן צורף טופס 38. הרשם הרשה את תיקון כתב התביעה בציינן כי "תיקון כתב התביעה לא יפגע במשיב שיוכל להעלות את טענת חוסר הסמכות בעת הדין עצמו". ביום 28.6.81 התקיים דיון בביה"ד הרבני בתביעת הבעל וביה"ד החליט שהוקנתה לו סמכות שפוט בענין המזונות של האשה ואף החל לדון בה בפועל. באותה ישיבה נקב ב"כ האשה בסכום המזונות שהאשה דורשת וזאת "מבלי לפגוע בזכויות... טענותי בקשר לסמכות." עפ"י בקשת ב"כ האשה נקבע מועד להמשך הדיון. למחרת היום התייצבו בעלי הדין בביהמ"ש המחוזי לקביעת מועד לשמיעת הוכחות בכתב התביעה המתוקן ואז העלה ב"כ הבעל את הטענה כי לענין מזונות האשה אין לביהמ"ש סמכות באשר תביעה זו כרוכה בתביעת הגירושין וביה"ד הרבני אף החל לדון בה. השופט החליט כי סמכות השיפוט בתביעת המזונות אכן נכרכה בתביעת הגירושין והערעור נדחה.
ד. ב"כ האשה טוען כי עם הגשת התביעה לאיסור כניסת הבעל לדירה הוקנתה לביהמ"ש המחוזי סמכות השפוט גם בתביעת המזונות, באשר התביעה לאיסור כניסת הבעל יסודה בזכותה של האשה למדור שליו וזכות המדור היא חלק מהזכות למזונות במובן הרחב של מושג זה, וכך גם עולה מהכותרת שבכתב התביעה. על כל פנים, הוא טוען, הסמכות הוקנתה לביהמ"ש מכח כתב התביעה המתוקן שבו הוספה במפורש תביעת המזונות לאשה. לחילופין, טוען ב"כ האשה כי תביעת הגירושין של הבעל אינה כנה וכי תביעת המזונות לא נכרכה כדין בתביעת הגירושין ולוקה אף היא בחוסר כנות.
ה. צו איסור כניסה הניתן נגד הבעל בא להבטיח לאשה זכות מגורים שלווה ובטוחה וזכות זו במשפט העברי חלים עליה הדינים החלים על הזכות למזונות. ברם, העובדה שהדינים שחלים לענין מזונות הם הדינים שחלים לענין מדור, אין פירושה כי תביעת צד בענין מדור או צו איסור כניסה לבית מגורים, מהווה ממילא תביעת מזונות.
ו. השאלה מהו הסעד המסויים המבוקש נעשה עפ"י האמור בכתב התביעה ולא עפ"י מה שנאמר בכותרת. בענייננו, לא זו בלבד שהאשה לא תבעה סעד של מזונות, ואף לא במרומז, אלא הדגישה במפורש שאין היא מצרפת טופס 38 משום שאינה תובעת
מזונות. הכותרת "מהות התביעה: מזונות - מדור" אינה משנה מבחינה זו ולא כלום. לא מפי הכותרת המנוסחת ע"י התובע אנו חיים, אלא מתוכן כתב התביעה והסעדים המבוקשים בה. על כן, משהגיש הבעל תביעת גירושין לביה"ד וכרך בה תביעת מזונות, הוקנתה סמכות השיפוט הייחודי בענין המזונות לביה"ד הרבני ובדין החל ביה"ד הרבני לדון בה. תיקון כתב התביעה כעבור כחדשיים ע"י בקשת סעד נוסף למזונות, אין בו כדי להשפיע על סמכות השיפוט בתביעת המזונות שהוקנתה זה מכבר לביה"ד הרבני. אם יש השפעה על התיקון הרי היא בכוון ההפוך, שכן בקשת תיקון זו כשלעצמה מהוה הוכחה שהתביעה המקורית לא כללה את הסעד למזונות.
ז. גם הטענה כי תביעת הגירושין לא היתה כנה וכן כריכת המזונות בתביעה - גם טענה זו יש לדחות. הבעל טוען בתביעת הגירושין כי ע"י צו איסור כניסתו לדירת המגורים הרסה האשה את הסיכויים לחיי הנישואין וכן היא מורדת. דברים אלה טעמם וכנותם עמם. לפי החומר בתיק ספק גדול אם היה מקום להוציא צו איסור כניסה נגד הבעל ועוד במעמד האשה בלבד. צו כזה יש בו כדי להביא את הבעל לכלל החלטה כנה של תביעת גירושין. לא זו אף זו, בבקשת האשה להוצאת צו איסור ובתצהירה נאמר במפורש שהבעל גמר אומר להתגרש ודברים אלה נאמרו ע"י האשה לפני הגשת תביעת הגירושין ע"י הבעל. אין זה רלוונטי מי אשם בערעור היחסים בין בני הזוג, וגם את האשמה היא מצד הבעל אין בכך כדי.לשלול את כנותו בתביעת הגירושין, אלא להיפך, דווקא התנהגותו הרעה של הבעל תומכת בגירסתו כי תביעת הגירושין היא כנה, דהיינו כי מטרתה היא השגת הגירושין. הוא הדין באשר לתביעה בענין מזונות האשה. ענין זה כרך הבעל במפורש בתביעת הגירושין ותבע לפטרן ממזונות לרגל התנהגות האשה. הדברים מצביעים על כנות תביעתו של הבעל הן בענין הגירושין והן בענין המזונות.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד לוטו למערערת, עו"ד גדרון למשיב. 24.6.84).
ע.א. 91+499/82 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד אסתר גולדמן ואח'
*אחריות המבטחת וקרנית בתאונה בה נפגע נוהג ללא רשיון(הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
א. המנוח יוסף גולדמן, חבר מושב אל עד, יצא לאסוף חציר בשדה ולשם כך נטל טרקטור של המושב כשלטרקטור מחוברת עגלה באמצעות ייצול. בנסיעה השתתף אחד בשם בן יעקב. למנוח לא היה רשיון נהיגה ולבן יעקב היה רשיון נהיגה. משהגיעו לשדה ירדו מהטרקטור שהמשיך לנוע ולהתקדם בנסיעה אוטומטית, שנקבעה בעזרת מכשור המותקן בטרקטור, כשמהירות הנסיעה כ- 5- 4 קמ"ש. ההתקדמות היתה כללית במסלול ישר, אולם מדי פעם, לפי הצורך, עלה אחד מהשניים על הטרקטור וכיוונו. בדרך זו התפנו השניים לעסוק בעבודת האסיף כשאחד מהם ניצב על העגלה כשהוא קולט ומערים את אלומות החציר שנאספו על ידי חברו. בגמר העבודה יצאו השניים בדרכם מזרח למושב כשהמנוח נהג בטרקטור ואילו בן יעקב ניצב על הייצול. כאשר הגיע הטרקטור אל שפת הכביש, לקראת נסיעה בכביש למושב, בקש המנוח מבן יעקב להחליפו בנהיגת הטרקטור, שהיה נתון עדיין בהתנעה אוטומטית ומתקדם במהירות איטית. בעוד בן יעקב יורד מהייצול כדי לעלות למושב שליד ההגה מצד ימין לטרקטור נחפז המנוח וניתר ממושבו אל צדו השמאלי של הרכב. לפני שבן יעקב הגיע אל ההגה הבחין במנוח שרוע על הכביש נטול רוח חיים.
ב. אין לדעת בוודאות כיצד וממה נפגע המנוח. התובעים היו תלויים במנוח ותבעו נזקיהם עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הם תבעו בין היתר את חברת הסנה שהיתה המבטחת של הטרקטור, ואת קרנית, למקרה שחברת הסנה לא תחוייב בתשלום.
פוליסת הביטוח לא כיסתה נוהג שהינו חסר רשיון נהיגה. התעוררה השאלה, השנויה במחלוקת, מי נהג ברכב בעת אירוע התאונה, האם היה זה המנוח, או בן יעקב, ואולי ניתן לומר על השניים כי היו בגדר "משתמשים במשותף ברכב". ביהמ"ש המחוזי קבע כי השניים השתמשו ברכב במשותף, כי בשעת התאונה היה הרכב בשדה וכי אין לומר שהמנוח נהג ברכב ולענין הפוליסה די בכך שהשניים נהגו במשותף ולאחד רשיון נהיגה. לפיכך חייב את הסנה בתשלום הנזקים כפי שנקבעו ושחרר את קרנית מתשלום. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך, נגד דעתו החולקת של השופט גולדברג שסבר שיש לראות את המנוח כמי שנהג ברכב ולפיכך יש לשחרר את הסנה מהחבות.
ג. השופט ד. לוין (דעת הרוב):
1. אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי הרכב נמצא "בשמוש משותף" של המנוח ושל בן יעקב. לעובדה זו יש נפקות משפטית שכן די בכך שבן יעקב החזיק ברשיון נהיגה כדי שתקום חבותה של המבטחת עפ"י החוק וגם על פי פוליסת הביטוח. פוליסת הביטוח קובעת כי "חברת הביטוח תפצה את הנוהג..." ובסעיף הפרשנות מוגדר המונח "נוהג" כ"המשתמש בכלי הרכב". מכאן כי אין צורך שבן יעקב היה "נוהג" ודי שהיה משתמש ברכב כשגם המנוח השתמש בו באותה שעה. אמנם כל אחד יכול היה להחשב בכל שלב בנפרד "נוהג" ממש, אך המונח "שימוש" רחב מן המונח "נהיגה" וכך יכלו שניהם להשתמש יחד ברכב כדי שהפוליסה תחול עליהם.
2. אילו היה נקבע כי המנוח עצמו נהג ברכב, לא יחד עם בן יעקב, כי אז היתה הסנה פטורה מאחריות כלפיו וגם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לא יכול היה לבוא לעזרת המנוח. במקרה כזה גם קרנית היתה פטורה מחבות כלפי התלויים במנוח. סעיף 7 לחוק הפיצויים השולל את אחריות חברות הביטוח במקרה שהנוהג אין לו רשיון, בא להוסיף על ההגבלות שבפוליסה ועל כן הסייג שבסעיף 7 שזכות התלויים נשמרת, כוחו יפה רק למקרה שבו נשלל הביטוח מהנוהג ללא רשיון עפ"י סעיף 7 עצמו, אך במקרה שהביטוח נשלל מהנוהג ללא רשיון ע"י הפוליסה, גם מהתלויים נשללת זכות הפיצוי הן מחברת הביטוח והן מחברת קרנית.
ד. השופט גולדברג (דעת מיעוט): בעת התאונה כבר עלה הרכב על הכביש. ממילא נסתיים השימוש המשותף של המנוח ובן יעקב בטרקטור, ובעת התאונה כבר נהג המנוח לבדו. כיוון שכך אין הוא מכוסה ע"י הפוליסה והן הסנה והן קרנית פטורים מאחריות כלפי התלויים.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד י. מלמן למערערת, עוה"ד א. וש. טויסטר למשיבים. 4.9.84).
ע.א. 79+585/82/817+818 - אדוארד קוסוי ואח' נגד בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ואח'
*אחריות המנהלים ובעלי מניות בהסתבכותו של בנק פויכטונגר (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נתקבלו בחלקם).
עניינם של הערעורים פעולות שנעשו בבנק פויכטוונגר לפני שהתמוטט ושבהן נמכרו מניות של בעלי מניות ומנהלים לבעלי מניות אחרים, מכירת מניות לזרים וכל אלה תוך כדי ניצול כספי הבנק לפרעון התשלומים עבור המניות. ביהמ"ש המחוזי חייב חלק מן העושים בעיסקאות האמורות בהחזרת כספים לבנק בגובה הנזקים שנגרמו לבנק כתוצאה מפעולותיהם והערעורים נדחו בעיקרם. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה בפסק דינו בחובת המנהלים כלפי החברה וכן בחובת בעלי המניות כלפי החברה וכן דן בממצאים העובדתיים כפי שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי והגיע כאמור להחלטה לדחות את הערעורים בעיקרם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד א. גולדנברג, ר. בכר, ש. תוסיה כהן, א. תוסיה כהן, א. פרסקי, נ. אמיתי למערערים השונים, עוה"ד מ. קירש וא. אדר למשיבים. 9.7.84).
ע.א. 87/83 - ארי"צ בע"מ נגד זלדה ביירלס ואח'
*פינוי דייר מוגן (הערעור נדחה).
המערערת הינה דיירת מוגנת בדירה בת ששה חדרים בתל אביב החל מדצמבר 1966. בימ"ש השלום ציווה לפנות את המערערת מן המושכר לאחר שהוכחו שתי עילות פינוי: השכרת משנה בניגוד להתחייבות חוזית; הפקת רווח בלתי הוגן מהשכרת משנה זו העולה ששת מונים על דמי השכירות המשולמים. ביהמ"ש המחוזי אישר את הפינוי והערעור על כך נדחה.
לטענה שבתקופה הנדונה היה מצבה של המערערת קשה - סעד מן הצדק אינו סעד של רחמים. אמנם יש לשקול את העובדה שמצבה הכספי של המערערת היה קשה, אך אין בשיקול זה כדי לבסס את הסעד המבוקש. אין מדובר באובדן עשתונות לזמן קצר, אלא בתקופה של למעלה משנה כשההשכרה נעשתה מאחורי גבם של בעלי הבית. מי שמבקש להנות מהגנת החוק חייב לדקדק עם עצמו ולדעת שאם יפר התחייבויותיו תקום נגדו עילת פינוי והתוצאה הרגילה תהיה צו פינוי. אין גם לקבל את הטענה כי לא נגרם נזק לבעלי המושכר. ניצול רכושם ע"י זרים ללא הסכמתם הוא כשלעצמו בגדר מעשה פוגע. אין מדובר בדייר של בית מגורים ששימש לו קורת גג אלא בבית עסק והלכה פסוקה היא שבתי המשפט מחמירים יותר עם בית עסק. העובדה שהמשכיר לא הזהיר את השוכר בטרם פנה לערכאות בתביעת פינוי אינה משנה שכן אין זה כלל שעל המשכיר לשלוח אזהרה כזו אם כי בנסיבות מסויימות העדר מתן הזדמנות יובא בכלל חשבון בשקילת המקרה. בענין כגון דא יש לתת משקל רב לעמדה של הערכאה הדיונית ויש יסוד להתערבות בשאלה של הענקת סעד מהצדק רק אם קיימים נימוקים חזקים ומבוססים לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד בנימיני למערערים, עו"ד ח. לורינסקי למשיבים. 28.2.84).
ב.ש. 722/84 - אלי ברוך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה חמורה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, שני אחיו ואדם נוסף הואשמו בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר והאדם הנוסף ושחרורם בערובה של שני אחיו. העורר בלבדו הגיש ערר על מעצרו ועררו נתקבל. העבירה המיוחסת לעורר היא עבירה חמורה וצדק ביהמ"ש בסברו שיש לנקוט יד חזקה נגד "תרבות הסכין", אך כל מקרה צריך להיות נדון לפי נסיבותיו. יש לעורר הרשעות קודמות, אבל זה שנים אחדות שלא היה מעורב בפלילים. הוא שירת שרות מלא בצה"ל בצנחנים, משרת כיום במילואים ועובד עבודה מסודרת בעסק עצמאי משלו. בנסיבות אלה ניתן לנהוג בו כפי שנהג ביהמ"ש באחיו הצעיר ממנו ולהורות על שחרורו בערובה תוך הטלת הגבלות מסויימות כמו על אחיו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ד. יפתח לעורר, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 19.8.84).
ב.ש. 590/84 - מדינת ישראל נגד משה זר
*שחרור בערובה (הצמדת מטען חבלה למכונית בסאם שקעה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי יחד עם אחרים הצמיד למכוניתו של בסאם שקעה בשכם מטען חבלה מתוך כוונה לגרום למותו של שקעה. מעשה זה נעשה, על פי הנטען, לאחר שהמשיב גוייס לארגון טרוריסטי כדי לבצע מעשי אלימות שיש בהם כדי לגרום למותם של בני אדם. המדינה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים ולדעת ביהמ"ש המחוזי אכן מצדיקות הנסיבות וחומרת העבירות את מעצר המשיב עד תום ההליכים. דא עקא שעל זאת החליט השופט שיש לשחרר את המשיב בשל מצבו הבריאותי. לפי התעודות הרפואיות המשיב הוא נכה בשיעור של %55 יש לו קשיים בנשימה וכבר נלקח מאז נעצר מספר פעמים לביה"ח הדסה. ערר על השחרור בערובה נתקבל.
ביהמ"ש העליון ביקש חוות דעת של הרופא המחוזי ולאחר שהוגשה חוות הדעת החליט שאין במצבו הבריאותי של המשיב הצדקה לשחררו בערובה. חוות הדעת של הרופא אינה מציגה אותה תמונה שעמדה לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי שעל פיה ההפרעות מהן סובל המשיב מסכנות את חייו בהיותו במעצר. נותרה השאלה אם יש לקיים את החלטת ביהמ"ש בנסיבות הידועות עתה, תוך מתן העדפה למצבו הבריאותי של המשיב על פני השיקול הציבורי. המשיב נמצא תחת פיקוח רפואי ויש בידי שלטונות בית הסוהר לתת לו את הטיפול הרפואי הנדרש. ראייה לדבר שכעת נמצא המשיב בבית חולים. המשיב זקוק לתנאים מיוחדים בבית המעצר והשלטונות יכולים להעניק לו תנאים מיוחדים אלה. אין לומר שמצב בריאותו מגיע לדרגה כזו שתדחה את התוצאה המתחייבת, כדבר מובן מאליו, מהעבירות החמורות ביותר בהן הואשם המשיב, היינו שיעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד בייניש לעוררת, עו"ד צנג למשיב. 20.7.84).
ב.ש. 625/84 - בר שמואל נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון ביום 1.7.84, בגין מעשה מגונה, לשני חודשי מאסר שחופפים מאסר על תנאי של שמונה חודשים שהופעל עקב ההרשעה. הוגש ערעור והמבקש ביקש לעכב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור. הבקשה נתקבלה. המעשה בוצע בדצמבר 1981 ובמשך כל התקופה היה המבקש משוחרר בערובה. לכאורה אין צידוק לדחות ביצוע גזר הדין, דווקא מחמת הזמן הרב שעבר מאז בוצעה העבירה, ואולם תקופת המאסר הקצרה שהוטלה על המערער אינה מצביעה על נסיבות קשות והעונש שעל המערער לרצות מתארך בשל המאסר על תנאי שהופעל וגם כך אין תקופת המאסר ארוכה. בהתחשב בפגרת בתי המשפט המתחילה והסברה כי הערעור לא יתברר בהקדם יש הצדקה לדחות את ביצוע העונש עד לערעור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ראש למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 18.7.84).
ב.ש. 631/84 - רשיד ותד ומסעוד ותד נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירות של הצתה. רשיד נדון לששה חדשים מאסר בפועל ומסעוד נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל. השניים מבקשים לעכב את ביצוע גזר הדין עד לערעור. הבקשה נדחתה. רשיד הביע חשש שמא יספיק לשאת עונש לפני שיישמע הערעור ואילו מסעוד טוען טענה של העדר אחידות בעונשים. אין כל סיבה מדוע לחרוג במקרה זה מהעקרון שריצוי העונש מתחיל מיום מתן גזר הדין. הטענה של העדר אחידות בענישה לא תישמע כאשר הסניגור לא הצביע על שויון בין השניים, הן לענין חלקם במעשים בהם הורשעו והן מבחינת הנסיבות האישיות ויתר הגורמים שיש לקחת בחשבון. הסניגור מביע חשש שמא יספיקו המבקשים לרצות את העונש לפני שיישמע ערעורם, אך זה כלל גדול כי עצם הגשת הערעור אין בה כדי לדחות תחילת ריצוי העונש אלא אם יש נסיבות מיוחדות לכך. במקרה דנן דחה ביהמ"ש המחוזי תחילת ריצוי העונש ל- 45 ימים ובמקום להגיש את הערעורים מיד ולקצר את ההמתנה לבירור הוגשו הערעורים רק בתום תקופת האורכה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד סברי מוחסן למבקשים, עו"ד א. רומנו למשיב. 13.7.84).
ב.ש. 693/84 - מדינת ישראל נגד שלמה לויתן ואהרן גילה
*שחרור בערובה (פרשת הפיצוץ בבית ראש עירית אל- בירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
שני המשיבים היו קשורים בפרשת הנחת חומר הנפץ במכוניותיהם של ראשי הערים. לויתן שימש כקצין מפקדת אזור יהודה
ושומרון והוא מסר מידע לאנשי המחתרת על תנועותיהם של ראשי הערים. גילה קיבל אזהרה מלויתן למנוע מחבלן משטרה להתקרב למקום בו הוטמן מטען ליד בית ראש עירית אל בירה. גילה לא מסר לאיש על הטמנת המטען והחבלן נפצע. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ושופט ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שאין ראיות לכאורה כדי להאשים את לויתן בעבירה של נסיון לרצח וכן אין בחומר הראיות כדי להאשים את גילה בעבירה של חבלת חמורה אלא בהפרת אמונים. עוד קבע השופט שלא קיים חשש שהמשיבים, שעברם נקי, עלולים להוות סכנה לשלום הצבור או לשבש הליכי משפט. אעפ"כ הורה לעצרם עד תום ההליכים בגלל חומרת העבירות והראיות לכאורה של הנחת חומר נפץ ע"י לויתן והפרת אמונים ואי מניעת פשע ע"י השניים.
גילה הגיש בשעתו ערר והשופט גולדברג דחה את הערר וציין בהחלטתו את חומרת המעשה, אך הוסיף כי הוא דוחה את הערר מתוך הנחה כי הדיון במשפט שנקבע לשלושה ימים בחודשים יוני ויולי יגיע לסיומו במועד זה או סמוך לו, ולא ידחה עקב כךכי שניים מבין עדי התביעה לא יעידו אלא בסיום משפטם הם, שאם לא כן יהא בידי העורר לבקש בביהמ"ש קמא עיון חוזר עקב "שינוי נסיבות". שמיעת משפטם של שני המשיבים נמשכה בחודשים יוני ויולי והתביעה סיימה להשמיעה את עדיה ביום 26.7.84, פרט לשניים שעומדים לדין עם עוד 20 נאשמים במשפט המחתרת ואשר שמיעת משפטם עמדה להתחיל בחודש ספטמבר 1984. את העדויות של שני עדים אלה אין אפשרות לשמוע במשפטם של המשיבים עד שיסתיים משפטם הם ויגזר דינם. כיון שכך פנו השניים לביהמ"ש המחוזי וביקשו עיון חוזר במעצרם. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי החליטו לשחרר את המשיבים בערובה לרגל עינוי הדין המופלג הצפוי בהמשך ברור משפטם, כאשר לדעת שופטי הרוב לא יסתיים המשפט לפני קיץ 1985, מה גם שאין חשש של המלטות ממשפט, שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הצבור. הערר על השחרור בערובה נדחה.
לטענה כי ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שביסס החלטתו על השערות הפוטטיות בדבר אורך זמן המשפט של שני העדים - מדובר בלמעלה מ- 20 נאשמים שמלמדים עליהם זכות 9 סניגורים והתביעה עומדת להעיד כ- 100 עדים. למשפט נקבעו כ-40 ישיבות, יתקיימו משפטי זוטא ולכך יש להוסיף השמעת עדי הגנה, טיעונים משפטיים וסיכומים. בכל אלה אין לומר כי ההשערה בדבר אורך המשפט אינה מבוססת. אשר לחומרת העבירות - בינתיים יש ראיות לכאורה רק לעבירות של הנחת חומר נפיץ והפרת אמונים, והשאלה היא אם יש מקום להמשך מעצרם של המשיבים, כשהם צפויים לעינוי דין שלא באשמתם אלא מכח העובדה שהתביעה מנועה מלהשמיע שניים מעדיה במשך תקופה של קרוב לשנה.
כלל גדול הוא שכל אדם חף מפשע, גם אם הוא מואשם ועומד לדין ואין לשלול חרותו כל עוד לא נשלל כך בדין. במקרים מעטים קבע המחוקק שאין לשחרר בערבות ולענין עבירות אחרות הרשות נתונה בידי ביהמ"ש לעצור חשוד או לא. כאשר לא קיים חשש של הימלטות מעמידה לדין, שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הצבור, אין ביהמ"ש רשאי לעצור אדם בטרם משפט. אכן יש פסק דין שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון ושלפיהם ניתן לעצור חשוד רק בשל חומרת העבירה, אך מן הראוי, גם לפי דעה פסיקתית זו, (השופט אלון מסתייג מדעה זו), כי מקרים אלה יהיו בבחינת חריג ויוצא מן הכלל, שהרי פסיקה זו היא בבחינת חידוש וחומרת הפגיעה בחרותו של אדם מחייבת לפרש חידוש זה על דרך הצמצום כחריג ויוצא מן הכלל. בכל הנסיבות צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד ע. חסון וי. לייבוביץ לעוררת, עוה"ד ויינרוט, ויינשטיין, רובין ופלד למשיבים. 3.8.84).
ב.ש. 688/84 - מדינת ישראל נגד יוסף קורטאם ואליהו אפללו
*שחרור בערובה - כשרות ראיות (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
לאחר חצות לילה הבחינו שוטרים ממחלקת הסמים בחיפה ברכב בו ישבו המשיב השני ליד ההגה ועל ידו המשיב הראשון. השוטרים נגשו לרכב ואחד מהם הזדהה בפני המשיבים כשוטר. המשיב השני פתח בנסיעה מהירה כדי להמלט מהשוטרים ותוך כדי מנוסה עבר ברמזורים אדומים, נסע נגד כוון התנועה, עלה על מדרכות וסיכן הולכי רגל ונוסעי מכוניות אחרות כשניידות רודפות אחר המכונית. לבסוף נתפסו המשיבים. במהלך המרדף בלע המשיב הראשון כ- 45 גרם הרואין שהיה ארוז בשתי חבילות. המשיבים הועמדו לדין בעבירה של החזקת סמים והמשיב השני הואשם גם בעבירות תעבורה. ביהמ"ש החליט לשחרר את המשיבים בערובה והערר על כך נתקבל.
לאחר מעצרם הובאו המשיבים לטיפול בבית חולים כרמל. השוטרים הביעו בפני הרופאים חשש כי המשיב הראשון (להלן: המשיב) בלע סם בעת המרדף. המשיב הושקה בחומר ניגודי ובצילומי רנטגן נתגלו בקיבה שני גופים זרים. התעורר חשש שכאשר החבילות יגיעו למערכת העיכול עלולים מיצי הקיבה לפגוע במכסה הפלסטי שהן עטופות בו, ההרואין יחדור לכלי הדם ובכמות כגון זו עלול הדבר לגרום למוות. הרופאים הציעו למשיב להוציא את החבילות באמצעות ניתוח אך הוא סרב. קצין משטרה פנה לבימ"ש השלום בחיפה בבקשה שכותרתה "צו אישפוז בכח" ונאמר בבקשה שקיים משש סביר לחיי המשיב אם החבילות לא יוצאו מגופו. השופט החליט להתיר לבית החולים לעשות כל טיפול כדי להציל את חיי המשיב. בעקבות הצו האמור נותח המשיב והוצאו מתוך הקיבה שתי שקיות ובהן ההרואין כאמור. המשיב השני נשאל ע"י אחד השוטרים אם גם הוא בלע חומר והלה השיב כי אינו מסתיר דבר בגופו וכי חברו הוא זה שבלע את הסם בעת המרדף.
הסניגורים טענו כי כל הפעולות שנעשו בבית החולים במשיב נעשו שלא מרצונו ועל כן יש בהן משום פגיעה בפרטיות של המשיב ולפי חוק הגנת הפרטיות החומר פסול מלשמש ראייה בביהמ"ש. השופט קיבל טענה זו וציין כי הצו שניתן ע"י שופט השלום לנתח את המשיב אין לו בסיס משפטי, ועל כן "נראה לי שישנם סיכויים סבירים שהראיות שבידי התביעה לא תתקבלנה כראיות במשפט, מכאן שהתשתית של הראיות לכאורה שבידי התביעה אינה משכנעת. זאת, אפילו אם התביעה תטען כי הפגיעה נעשתה בתום לב כמפורש בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות... אשר לעבירות התנועה המיוחסות לנאשם 2, לא נראה לי שהן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים".
ביהמ"ש הדן במעצרו של נאשם, יבדוק אם הראיה כשלעצמה קבילה היא לכאורה וכאשר ברור על פני הדברים כי ראיה פלונית לא תהא קבילה בשעת הבירור המשפטי, לא נתמלא התנאי של קיום הוכחה לכאורה לאשמת הנאשם. ברם, לא כל ספק בדבר קבילות הראיה ימנע מלהסתמך עליה, אלא הכל לפי טיב הספק ולפי שיעורו. רק כשניתן להניח במידה רבה של סבירות כי ראיה הנראית חיונית להצלחת התביעה לא תהיה קבילה לא תובא ראיה זו בחשבון בעת הדיון במעצרו של הנאשם. כשיש פנים לכאן ולכאן הרי הספקות בכשרותה של הראיה יוכרעו בעת הבירור המשפטי לגופם של דברים ואין לפוסלה כבר במסגרת הדיון במעצר. במקרה דנן, המשיב התנגד לעריכת ניתוח בגופו והתנגדותו באה מרצונו החפשי ובהיותו בהכרה מלאה. טענה רצינית היא איפוא הטענה כי אסור היה לנתחו גם אם לדעת הרופאים דרוש הדבר להצלת חייו. גם הצו שניתן ע"י השופט ספק רב מה מקור סמכותו ומה מידת תוקפו. במצב דברים זה יש בניתוח שבוצע במשיב על כרחו שלא מרצונו מעצם פגיעה בפרטיות בניגוד לחוק.
למרות זאת לפי סעיף 32 לחוק גם חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יכול ביהמ"ש להתיר את הגשתו אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי החוק. לפי סעיף
18 לחוק תהא זו הגנה טובה אם הפגיעה בפרטיות נעשתה בתום לב, בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה. בענייננו נעשתה הפגיעה בתום לב כי הרופאים סברו שעליהם למנוע את סיכון חייו של המשיב, הענין הובא בפני שופט שלום שנתן אישור לניתוח והרופאים התייעצו עם מנהל ביה"ח ועם היועץ המשפטי של קופ"ח. כיון שמצוייה הגנה טובה כאמור, קיימת סבירות שהסם יהיה קביל בביהמ"ש. בכל הנסיבות יש לומר כי קיימות ראיות לכאורה במידה הדרושה כדי להצדיק את המעצר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד הלוי לעוררת, עוה"ד זינגר ונשר למשיבים. 10.8.84).
ב.ש. 729+730/84 - חוסיין אבו המאדאן וג'מאל אבו רמאדאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ג'מאל נדחה ושל חוסיין נתקבל).
הוגש כתב אישום נגד אב, שלושת בניו ובהם העורר ג'מאל, ובן אח העורר חוסיין, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לייבוא של 850 ק"ג חשיש מלבנון. ביהמ"ש הורה על מעצרם של ארבעה, וביניהם העוררים, עד סיום ההליכים ועל שחרורו של בן אחר של הנאשם הראשון שהיה הצעיר בין הבנים שלהם יוחסו העבירות שבכתב האישום. התשתית העובדתית המיוחסת לעורר ג'מאל היא שהוא נקרא ע"י אביו ממוסךשבו עבד כדי לתקן את המשאית שהגיעה ארצה עם החשיש, ולאחר שנפגש עם שאר המעורבים בפרשה הוא נהג במשאית עד למוסך שבו עבד. די בעובדה זו, יחד עם העובדה שבהודעותיו ניסה עורר זה להרחיק עצמו מן המעשה המיוחס לו, כדי לסבך אותו לפחות בעבירה של החזקת חשיש ולהצדיק את המעצר. לפיכך יש לדחות את עררו.
שונה המצב לגבי העורר חוסיין. הוא קיבל הודעה בלתי ישירה על מציאותה של משאית החשיש ועל הידרשותו לבוא לאתר שבו נמצאה כדי לעזור בתיקונה, ואם יהיה צורך בכך גם לעזור בפירוקה. כשהגיע חוסיין לאתר נתברר שעזרתו לא היתה נחוצה והוא חזר על עקבותיו. תשתית עובדתית זו מעוררת בעיות לא קלות לגבי השאלה אם ובאיזו מידה עבר עבירה ומה טיבה של העבירה. אם מוסיפים לכך את העובדה שבן אחר של הנאשם הראשון שוחרר, אין הצדק להחזיק במעצר את חוסיין.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד רון למערערים, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 15.8.84).
ב.ש. 707/84 - מדינת ישראל נגד בן שטרית יצחק ובוניפד ויקטוריה
*שחרור בערובה (אלימות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בשלוש פרשיות של מעשי עבירה שביצע כלפי גרושתו ואחיה. בין היתר מייחסים לו עבירות של חטיפה, תקיפה וגרימת חבלה חמורה ואיומים, ואילו המשיבה הואשמה בכך כי באחת הפרשיות תקפה יחד עם המשיב את אחיה של המתלוננת ואף דקרה אותו. המשיב נעצר ביום 15.7.84ואילו המשיבה לא נעצרה ורק אם הגשת כתב האישום ביום 31.7.84 עתרה המדינה לעצרה עד סיום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין ראיות מספיקות כדי להשתית עליהן מעצר עד גמר ההליכים ולכן שחרר את המשיבים. הערר נדחה.
ביחס למשיב קיים חומר ראייתי מספיק המסבך אותו בעבירות המיוחסות לו, יש לו הרשעות קודמות ובהן עבירות לא מעטות של אלימות, איומים ותקיפה, ולנוכח חומרת העבירה היה מקום לעצרו. אעפ"כ ניתן להסתפק עתה בהחמרת התנאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי לגבי המשיב. יש להתחשב בכך שההחלטה על שחרור בערובה ניתנה ביום 1.8.84 ואילו הערר הוגש ביום 3.8.84 אחרי הצהרים ונשמע רק ביום 9.8.84. בנסיבות אלה כל נזק שיכול היה להגרם ע"י המשיב בהתהלכו חפשי בוודאי שכבר נגרם.
אשר למשיבה - יש נימוקים מספיקים המצדיקים את מעצרה עד סיום ההליכים,
ובייחוד נוכח העובדה המיוחסת לה שהיא דקרה את המתלונן בסכין. היה מקום לקבל את הערר אילו נעצרה המשיבה על אתר, מיד עם ביצוע המעשים המיוחסים לה ביום 15.7.84, אך הדבר לא נעשה עד ליום 31.7.84 כשהוגש נגדה כתב אישום. בנסיבות אלה ניתן להסתפק בתנאים ובהגבלות שהוטלו על המשיבות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ת. הקר לעוררת, עו"ד קאסם למשיבים. 9.8.84).
בג"צ 200/83 - מוחמד וותאד ואח' נגד שר האוצר
*הקצבות "יוצאי צבא" לבני ישיבות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה הקצבות הניתנות לבני הישיבות אשר תחילה ניתנו לפי חוק חיילים משוחררים. העותרים טענו כי מתן הקצבות לבחורי ישיבה כמו לאלה ששרתו בצבא מביא לאפליית הערבים שלא שירתו בצבא. לאחר שהוצא צו על תנאי שונו החלטות הממשלה ובסופו של דבר נקבע כי התמיכות ינתנו לכל תלמיד במוסד ללימודי דת, שהוגדר כישיבה או מוסד גבוה ללימודי דת של דתות אחרות, כאשר לימודים אלה הם עיסוקו היחיד ותורתו היא אומנתו, תהיה דתו אשר תהיה. גם לאחר התיקון טענו העותרים לאפליה באשר לטענתם אין מוסדות כאלה במגזר הערבי. העתירה נדחתה. הכללים הנ"ל אינם נגועים בפגם של אפליה. מה שלא היה קיים עד כה במגזר הערבי יכול שיקום בעתיד לבוא. עצם ההכרה במעמד יוצא דופן של אנשים המקדישים את כל עתותיהם ללימודי קודש אינה פסולה או בלתי סבירה. התמיכה אינה נגועה איפוא באפליה ועל כן אין לשוללה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, טירקל. החלטה - השופט טירקל, הוסיפוהמשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט גולדברג. עו"ד צ. רשף לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 25.7.84).
ע.א. 452/82 - קריסטל תבורי בע"מ נגד לזרוביץ קלרה ואח'
*מחיקת תביעה ותשלום שכ"ט (הערעור נתקבל).
המשיבה שהיא כיום נערה בת 14 תבעה בביהמ"ש המחוזי את המערערת ואת המשיבה השניה לשלם לה נזקים בגין תאונה שאירעה לה, כאשר, לטענתה, התפוצץ בקבוק משקה תוסס שקנתה. הבקבוק יוצר ע"י המשיבה השניה ושווק ע"י המערערת והמחלוקת הינה אם הוא הכיל משקה תוסס או לא. שברי הבקבוק וצילומים הומצאו ע"י פרקליט המשיבה לבעלי הדין ובדיקת מומחה העלתה שהבקבוק הכיל משקה שאינו תוסס ולכן לא יכלה התאונה לקרות כגירסת התביעה. אעפ"כ ביקשה המשיבה לקבוע את התיק להוכחות, אך כשבוע לפני המועד הגיש בא כוחה בקשה "למחוק את התביעה" ללא צו להוצאות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. המשיבה טענה כי לא ניתן לאתר את בעל חנות המכולת ולהוכיח "היום" שמדובר דווקא במשקה תוסס. הנתבעות לא התנגדו לדחיית התובענה והשאירו את ענין ההוצאות לשיקול דעתו של ביהמ"ש, אך טענו והן טוענות עתה שלא היתה עילה רק "למחוק" את התביעה, שהרי מה שהמשיבה לא יכלה להוכיח עתה היא גם לא תוכל להוכיח אחרי שנים רבות.המערערת חוששת שמטרת הבקשה היא לדחות את הדיון לזמן רב עד שהמשיבה תגיע לבגרות, בנסיבות שבהן תעמוד המערערת לפני קושי להזים את התביעה. עוד טוענת המערערת כי משלא נדחתה התובענה שומה היה על ביהמ"ש לחייב את המשיבה בהוצאות. הערעור נתקבל.
יש משקל רב לטענות המערערת, והיה מקום לדחות את התובענה, אך כדי לכבד את שיקול דעתו של ביהמ"ש הוחלט שיש מקום "להפסיק" את התובענה בתנאים. לפיכך, במקום החלטת המחיקה הוחלט להרשות למשיבה להפסיק את התובענה ויראוה כנפסקה מיום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. המשיבה לא תהיה רשאית להגיש תובענה חדשה אלא אם תוכל להגיש כראייה, שעליה סומכת התביעה, את שברי הבקבוק וצלומיהם שהוגשו בביהמ"ש המחוזי, ואלא אם כן תשלם למערערת במעמד הגשת התובענה החדשה שכר טרחת עו"ד של 200,000 שקלים צמוד להיום.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד יהודית וולפיילר למערערת, עו"ד ע. מגידו למשיבה, עו"ד אילן ירדן למשיבה השניה. 16.7.84).
ע.א. 146/81 - פריאל נאשף ואח' נגד רקיה נאשף
*ביטול עיסקת מכר מקרקעין בטענת עושק (הערעור נתקבל).
המערערת הראשונה היא אשתו של המנוח עאסם נאשף והמשיבה היא אלמנתו של עאהד נאשף אחיו של עאסם. המערערים האחרים הם ילדיהם של המערערת ובעלה המנוח. נשוא הסכסוך הוא חלקת קרקע אשר עד ליום 31.3.74 היתה רשומה ע"ש שני האחים ושתי אחיותיהם. באותו יום הועברו חלקיהם של שתי האחיות ושל עאהד (בעלה של המשיבה) לעאסם נאשף. הרישום נערך על סמך חוזה שנכרת בין הצדדים ביום 26.3.74 ושטר מכר שעליו חתומים ארבעת האחים והאחיות, וגם תצהירים החתומים ע"י עאהד ושתי אחיותיו. כשרותה של העברת חלקו של עאהד לעאסם שנויה במחלוקת בין הצדדים. גירסת המשיבה, שנתקבלה על דעת ביהמ"ש המחוזי, היא כי נפל פגם של עושק בהעברה ועל כן רשאית היא לבטלה מכח סעיף 18 לחוק החוזים. עאהד סבל בתקופה בה נחתמו מסמכי ההעברה ממחלה אשר כתוצאה ממנה נפטר כחודש ימים לאחר רישום ההעברה. העידו מספר עדים בנוגע למצבו הגופני והנפשי בתקופת חייו האחרונה והעדות המרכזית היתה של רופא שטיפל בו עד ליום מותו, שהעיד כי בתקופת הטיפול עאהד לא היה מסוגל ללכת וסבל מבעיות של תקשורת והבנה. הרופא העיד כי לא מן הנמנע שעאהד היה מדי פעם מטושטש ומדי פעם ער ויתכן שלפעמים היה מסוגל להבין את דברי קרוביו. עדות הרופא נתמכה בנהג מונית שהיה מסיע את עאהד לטיפולים.
כנגד עדויות אלה ניצבת עדותו של עו"ד וילנקו שטיפל בנושא העברת הזכויות וגם אימת את התצהיר שבו הצהירו עאהד ואחיותיו כי העבירו את חלקיהם בקרקע לאחיהם עאסם ללא תמורה. עדותו של עורך דין וילנקו מתייחסת למעמד חתימת התצהיר בידי עאהד. הוא העיד בבטחון כי אם עאהד היה מובא למשרדו על אלונקה או על כסא גלגלים לא היה מקבל את חתימתו. עאהד לא הבין עברית, עו"ד וילנקו אינו יודע ערבית, ולכן המתמחים שלו תרגמו לעאהד את התצהיר. המתמחים לא הובאו לעדות. השופט האמין לעדותו של עו"ד וילנקו אך סבר כי העדות לא הועילה לגירסת המערערים שכן עוה"ד לא יכול היה לדעת מה תרגמו המתמחים לעהאד ואם הבין עאהד שהוא עומד לחתום על מסמכים המעבירים את רכושו למישהו אחר ללא תמורה. לדעת השופט יש לפרש לטובת התביעה את העובדה שהמתמחים לא הובאו כעדים בפניו. הערעור נתקבל.
עילת ביטול מכח סעיף 18 לחוק החוזים קמה כאשר מוכח שנתקיימו במצטבר כל אחד מהתנאים המנויים בסעיף 18. היינו, המתקשר נמצא בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר נסיון; שהמתקשר עמו ניצל את מצבו; תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. נטל ההוכחה כי מתקיימים תנאי סעיף 18 מוטל על מי שטוען כי מוקנית לו עילת ביטול מכח סעיף זה. בענייננו לא הובאה כל ראיה בנוגע לנסיבות שבהן חתם עאהד על חוזה ההעברה ועל שטר המכר. ביחס לנסיבות בהן חתם על התצהיר היתה עדותו של עו"ד וילנקו וזו בלבד. עורך הדין יכול היה להתרשם מהנסיבות כי עאהד מתפקד ופועל מתוך הבנת הדברים ומרצונו הטוב והחופשי. אכן, עו"ד וילנקו לא יכול היה לאשר כי הדברים שתורגמו ונאמרו לעהאד תואמים את האמור במסמך, אך בענין זה סמך, כפי שיכול היה לסמוך באופן מתקבל על הדעת, על אמינותם של המתמחים, שאומנו על ידו. קביעת השופט שעצם העובדה שהמתמחים לא הובאו להעיד יש לפרשה לטובת התובעת (המשיבה) אין לקבלה. אין ספק כי אילו הובאו המתמחים לעדות היה ביכולתם להבהיר את המצב ולאפשר לקבוע ממצאים מדוייקים, אך אין להטיל בכל מקרה שמוגש מסמך שתורגם לפלוני, חובה על בעל הדין להביא עדות מפי המתרגם. דרישה כי בכל מקרה יהיה צורך לאשר את אמיתות התרגום מפי המתרגם אינה מעשית ואינה רצויה. אם בעל דין מעמיד בספק את אמיתות התרגום,
עליו להניח את התשתית העובדתית לספקות אלה. נוכח עדותו החשובה של עורך הדין וילנקו אין די בכך שיועלה ספק בדבר אמינות התרגום כדי לצאת ידי חובת הראיה שבשעת החתימה לא היה עאהד מסוגל לחתום.
לא זו בלבד שלא הוכח כי עאהד היה נתון במצוקה בריאותית בעת שחתם, אלא שלא היתה ראייה כי המערערים ניצלו מצוקתו זו של עאהד כדי להביאו לכלל חתימה. משלא הוכחו במידה מספקת שני מרכיבים חשובים אלה מתוך שלשת המרכיבים המקימים את טענת העושק הרי שהמשיבה לא יכולה היתה לבקש את ביטול העיסקה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד לברון למערערים, עו"ד סלטון למשיבה. 24.7.84).
ע.פ. 656/83 - אסתר וענונו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בייבוא סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת).
המערערת הורשעה בעבירה של ייבוא סמים והחזקתם, וכן הספקת סמים. היא נדונה ל- 4 וחצי שנים מאסר שמתוכן 34 חדשים בפועל ו- 20 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת. לענין ההרשעה - היו מספר טענות באשר לקבילות הודעות המערערת וזכרונות הדברים אך אין בהן ממש.
אשר לעונש - מדובר בעבירת סמים והעונש שהושת על המערערת אינו חמור. היא שימשה כבלדרית ואף זאת תופעה נפוצה ויש להחמיר בדין כלפי בלדרים שהרי אם אין בלדרים אין ייבוא סם. ברם, נראה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה מן הראוי להקל במידת מה עם המערערת, כדי לעזור לה לצאת מן המעגל שלתוכו נקלעה ע"י מעידה חד פעמית. עברה של המערערת נקי, יש לה מקצוע והופעתה השאירה רושם שהיא אכן רוצה להנתק מהחברה הפלילית ולחזור למוטב. שירות המבחן מוכן לסייע בידי המערערת בשיקומה. בנסיבות מיוחדת אלה הוחלט כי 30 חודשים יהיו מאסר בפועל ו- 24 חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, חלימה. עו"ד גלעד למערערת, עו"ד ליבנה למשיבה. 12.7.84).
ע.פ. 311+367/84+81+166 - יעקב שטרית ויואל סעידי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין יולי לאוקטובר 1983 קשרו המערערים קשר עם אחרים לגנוב מזגנים ותנורי חימום ממפעל אלקטרא אשר בו עבדו סעידי ונאשמים אחרים. העובדים בתוך המפעל היו נוטלים את המזגנים והתנורים ומעבירים אותם לקרבת הגדר ולשם היה בא המערער שטרית במכונית ומעמיס אותם. כך נגנב ציוד שערכו כמליון שקל. ביהמ"ש המחוזי גזר לסעידי שבע שנים מאסר שמתוכן 4 וחצי שנים לריצוי בפועל, ומתוך עונש זה חופפות שנתיים מאסר אחר שבינתיים הוטל על סעידי של 4 שנים בגין עבירות אחרות. כן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי של 18 חדשים החופף את עונש המאסר בתיק זה. לגבי המערער שטרית נתן ביהמ"ש דעתו לגילו ולתסקיר שירות המבחן, וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נפסל מנהיגה לתקופה של שנה, הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שהפסילה מנהיגה בוטלה.
לענין ענשו של סעידי טוען הסניגור כי בהרשעה האחרת, הקודמת לזו הנדונה כאן, נדון סעידי לארבע שנים מאסר וצריך היה לראות את כל הפרשיות כסדרה אחת ולהסתפק בעונש המאסר שנגזר בתיק האחר בו יכול היה המערער לבקש גם צרופו של תיק זה אילו היה נותן דעתו על כך. הסניגור של שטרית מפנה להמלצות שירות המבחן ומבקש אף הוא הקלה בעונש. מעשה העבירה בו מדובר חמור במשמעותו ובהשלכותיו. אין מדובר במעשה חד פעמי אלא במעשי עבירה מתוכננים שנמשכו חדשים מספר ושביצועם היה כרוך בתכנון והרכוש לא נתגלה עד היום. המערערים הם בעלי עבר
פלילי. התיק האחר של סעידי שבו נדון לארבע שנים גדוש ומלא בעבירות רכוש חמורות שמשתרעות על תקופה של 5 שנים וכולל מעשי התפרצות, גניבת רכב ומעשי קשר פליליים יחד עם אחרים. לאור מספרן הרב של העבירות אין אלא להסיק כי בעת ההיא היה המערער סעידי עבריין מן השורה שעסק בפעילות פלילית עניפה אשר גרמה נזק לאחרים. אין על כן יסוד להניח כי אילו צורף תיק זה לאחרים היה העונש נבלע בעונש האחר. גם המערער שטרית כבר ידע טעמם של מעשים אסורים ושל כליאה בבית סוהר וגם אצלו אין סיבה להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. עו"ד אורי רגב לשטרית, עו"ד מ. מאור לסעידי, עו"ד ח. לירן למשיבה. 29.7.84).
ע.פ. 117/84 - מבורך משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פסילה עקב נהיגה מופרזת) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בנהיגה במהירות מופרזת, ב- 31 קמ"ש יותר מהמותר, ונדון לתשלום קנס ולפסילה לתקופה של 3 שנים. כן הופעלו בחופף שתי פסילות על תנאי שהיו תלויות ועומדות נגד המערער והוטלה עליו פסילה על תנאי של שנה אחת. הסניגור הלין על כך שעונש הפסילה בפועל חמור יתר על המידה משתי בחינות: הוא חמור בהתחשב בנסיבות העבירה; הוא גם חמור יתר על המידה בהשוואה לעונשים אחרים הנגזרים בבתי המשפט הדנים בדיני תעבורה. הערעור נדחה.
עונש הפסילה הוא לעתים העונש היעיל ביותר שניתן לגזור בעקבות הרשעה בעבירת תנועה. לא אחת ניצב ביהמ"ש בפני נסיבות שבהן לא ניתן להשיג את האפקט ההרתעתי הדרוש ע"י הטלת קנס ודרוש מעשה הממחיש באופן חד משמעי את התוצאה המתבקשת מהתנהגותו של נהג שאינו שומר על הכללים החלים עליו. פסילה לנהיגה יוצרת לגבי מי שנענש אפקט מיידי כי הפסילה משפיעה על יכולת הפעולה שלו מדי יום ומדי שעה. ביהמ"ש מאבחן בין מי שקבר עבירה ראשונה לבין מי שחזר על המעשה האסור ולעתים בעבירה ראשונה העונש הוא מותנה. אם מי שהוטל עליו עונש מותנה עובר עבירות נוספות רואה ביהמ"ש מחובתו להגיב בצורה מחמירה, שכן אם ינהג אחרת יאבדו העונשים המותנים מערכם ולא ניתן יהיה ליישם אותם. הפסילה יכולה להיות אפקטיבית מבחינת קידום בטחונם של המשתמשים בכביש, אם היא מופעלת באופן המותיר את רישומה. בענייננו מדובר בעבירה של נהיגה מופרזת כאמורכשהנהיגה היתה בתוך איזור עירוני. למערער שתי הרשעות קודמות בעבירות תנועה, האחת נסיעה באור אדום ברמזור ונהיגה שלא בכוון החץ והשניה נהיגה במהירות מעל המותר. בנסיבות אלה אין לראות את העונש כמופרז עד שתהיה הצדקה להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, וייס. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 9.9.84).
ע.א. 456/84 - ורשבסקי... בע"מ ואח' נגד נופים מפעלים כלכליים ו- 17 אח'
*אישור הסדר עם נושים שנעשה ע"י מפרק חברה (הערעור נדחה).
חברת נופים שעסקה בעבודות בניה בשומרון חתמה על הסכמים לבנייתם של בתים עבור כ- 180 משתכנים. החברה לא עמדה בהתחייבויותיה למשתכנים ובפברואר 1984 הוגשה בקשה ע"י מספר משתכנים לפירוקה של נופים. ביהמ"ש המחוזי מינה מפרק זמני לחברה ודו"ח שהוגש ע"י המפרק קבע כי החברה אינה מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה ורק מימון של מליוני דולרים עשוי להביא להתאוששות החברה. הנכס העיקרי של נופים הנה הזכות בפרוייקט בהתאם להסכם שבינה לבין הממונה על הרכוש הנטוש ביהודה ובשומרון, ובמקרה של פירוק החברה זכותו של הממונה ליטול לעצמו את כל זכויות החברה בפרוייקט. הממונה הסכים עם המפרק להעביר את הזכויות למי שביהמ"ש יורה, כפוף לכך שהבנייה תמשך ותשמרנה זכויות המשתכנים.
המפרק קבע שהאפשרות הריאלית היחידה להצלת הפרוייקט הינה למצוא גוף שימשיך את עבודות הבניה תמורת קבלת הקרקע לידיו. פורסם מכרז ובעקבותיו הגישה החברה יאה-יקיר הצעה שכללה הסדר עם בנק טפחות, הסדר עם המשתכנים שירצו להמשיך בבנייה, תשלום לנושים בעלי זכות קדימה ותשלום חלקי לנושים בלתי מבוטחים ולרוכשים שלא יצטרפו להסדר. נתקיימו אסיפות נושים ולמעלה מ- %75 מהנושים הבלתי מבוטחים, כולל המשתכנים, החליטו לקבל את הצעת יאה-יקיר. נרשמו שלוש התנגדויות בלבד של נושים בלתי מבוטחים ואלה טענו כי ההסדר יוצר פער לא צודק בין המשתכנים לבין הנושים הבלתי מבוטחים האחרים, כאשר המשתכנים מקבלים למעשה דיוידנדה של %100 בעוד לאחרים מובטחת דיוידנדה של %20 וגם זו אינה בטוחה כלל ועיקר. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את ההתנגדות בציינו כי אם לא יאושר ההסדר תכנס החברה לפירוק ולא יהנה מכך איש, כיון שלחברה אין כל כספים או זכויות. הערעור על כך נדחה.
ההליכים שקדמו לאישור ההצעה היו תקינים ובהתאם לדרישת החוק. אפשר שחלקם קויימו בחופזה ובאי סדר מסויים אך לא נפגעו בכך זכוית נושים. הסדר פשרה עפ"י סעיף 233 לפקודת החברות הינו פתרון כלכלי למצוקת הרוב המוחלט של נושי חברה שירדה מנכסיה. אם רוב העולה על %75 של נושים מתייצב מאחורי ההסדר אין מיעוט מבוטל יכול לבטל רצונם של אלו מול רצונם ועיקשותם.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד אלחנן לוי למערערת, עו"ד הופר למערער השני, עוה"ד טל, פישלר, ברסון, שרם ואלון למשיבים. 18.9.84).
ד.נ. 23/84 - שמואל פלאטו שרון נגד מדינת ישראל
*עבירות של 'שוחד בחירות' (הבקשה נדחתה).
הנושא שעליו סבה הבקשה הוא הרשעת המערער בעבירות על חוק הבחירות ע"י מתן הבטחות והטבות לבוחרים. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. סעיף 8(ב) לחוק בתי המשפט מעניק בידי נשיא ביהמ"ש העליון שקול דעת להורות על דיון נוסף. שקול הדעת אינו כללי וסתמי, אלא תנאי מוקדם להפעלתו הוא כי נתגלו סתירות בין הלכות שונות שנפסקו בביהמ"ש העליון, או כי יש הצדקה לדיון כאמור בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה. לא כל אימת שנפסקה הלכה חשובה, קשה או חדשה יקויים דיון נוסף. סעיף 8(ב) מחייב קיום שני תנאים מצטברים: חשיבות ההלכה כאמור ומרכיב נוסף כי נשיא ביהמ"ש העליון יהיה בדעה כי יש מקום לדיון נוסף כאמור. בענייננו עוגנו הלכות ביהמ"ש העליון בעקרונות המשפטיים המקובלים והחידוש שבענין לא היה דווקא באופיה יוצא הדופן של ההלכה, אלא במערכת הנסיבות העובדתית שאליה יושמו ההלכות. בתחומים אלו אין לגלות טעם לדיון נוסף. כל הנושאים זכו לברור ממצה ואם בערכאות הקודמות היו גם דעות יחיד בנקודה זו או אחרת הרי לא היה בכך כדי להשפיע על העיקר. העובדה שהמקרה הוא ראשוני מבחינת נקיטת הצעדים המשפטיים בנושא זה ע"י התביעה הכללית אין בה כשלעצמה להשליך על חשיבותה של ההלכה. גם העובדה שאחרים שעברו עבירות דומות לא הועמדו לדין אין בה כדי להצדיק דיון נוסף. הסניגור טוען שביהמ"ש העליון טעה ביישום הלכות אלו או אחרות לעובדות המקרה שבפנינו, אך גם אילו היה יסוד לכך, אין לראות את הדיון הנוסף בגדר "ערעור נוסף". לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש. 4.9.84).
ב.ש. 653/84 - גבי והדי נגד מזל והדי
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה בעיקרה).
עפ"י פסק דין של ביהמ"ש המחוזי חוייב המבקש לשלם למשיבות מזונות חודשיים המסתכמים ביום פסק הדין (10.6.84) בסך 26,500 שקלים למזונות הילד ו- 20,000 למזונות האשה. חיובים אלה
צמודים למדד. בנוסף לכך חוייב המבקש לשלם סכום חד פעמי של 150,000 שקלים כהפרשים עבור העבר, כשגם סכום זה צמוד למדד ואת התשלום חייב היה המבקש לעשות תוך 14 יום מיום פסק הדין. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד למתן פסה"ד בערעור נדחה בעיקרו.
המבקש טוען שפסק הדין לוקה בטעויות וכי אם יצטרך לעמוד בתשלום כל הסכומים יגיע לפת לחם. ההלכה הכללית בענין זה היא שערכאת הערעור אינה מעכבת בדרך כלל בצועו של פסק דין שעניינו חיוב כספי, שהרי במקרה כזה ביצוע פסק הדין אינו גורם לנזק שאינו ניתן לתיקון, וגם כשיזכה המערער בערעור יוכל להחזיר המצב לקדמותו. לכך יש חריגים, למשל אם קיים חשש של ממש כי המערער לא יוכל להפרע מהמשיב, אם יזכה, משום שהמשיב חסר אמצעים, וטענה כזו אין בפנינו. על פני הדברים פסק הדין אינו נראה מופרך וסכומי המזונות שנפסקו סבירים הם. המבקש קובל במיוחד על החיוב הרטרואקטיבי של 150,000 שקלים שכבר חייב היה לשלם בתשלום אחד. כשם שאין יסוד לעכב את התשלומים החדשיים כך אין יסוד לעכב באופן מוחלט את התשלום הרטרואקטיבי, אך יהיה זה צודק להענות במידת מה למבקש ולאפשר לו לשלם את הסכום הנ"ל, כשהוא צמוד, בארבעה תשלומים חדשיים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד סורקיס למבקש, עו"ד סמוכה למשיבה. 5.9.84).
ב.ש. 805/84 - מחמד טוויל ועבדל טוויל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של מחמד נדחה ושל עבדל נתקבל).
אין עילה להתערב בהחלטת ביהמ"ש בנוגע למעצרו של מחמד שכן יש לגביו ראיות לכאורה על הצתת ביתו של המתלונן. עורר זה חי בירדן ויש חשש סביר שינסה להמלט לשם מאימת הדין. יש גם סימנים ללחץ משפחתי על המתלונן אשר כבר חזר בו מהתלונה. נוכח חומרת העבירות וחששות אלה היה מקום לעצור עורר זה. שונה הדבר לגבי העורר השני. לגביו אין מאומה פרט לחומרת העבירה. כשזו העילה היחידה למעצר מן הראוי שהראיות לכאורה תהיינה ממשיות ובמקרה זה חומר הראיות לכאורה נגד העורר השני קלוש למדי והמתלונן לא הזכיר כלל עורר זה בתלונתו. לכן אין הצדקה למעצרו ויש לשחררו בערובה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מתי עצמון לעוררים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 11.9.84).
ע.פ. 531+547/83 - חאפז אגברייה נגד מדינת ישראל
*כלל אחידות העונשים
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם שניים אחרים קשרו קשר לשדוד את בן כפרו של המערער וכאשר הגיע המתלונן לביתו ארב לו המערער עם אקדח ביד, הצמיד את האקדח לראשו וכל שלושת השותפים חסמו את פיו של המתלונן באגד מדבק ומכורח הנסיבות מסר להם המתלונן 10,000 שקל. המערער דרש מהמתלונן לעלות לדירה ולמסור להם גם זהב ובהכנסם לתוך הדירה זיהתה בתו של המתלונן את המערער, פתחה בצעקות ואז ברחו השלושה מהמקום. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וערעורו נדחה.
הטענה היחידה הראויה לדיון הינה שהופר כלל אחידות הענשים שכן שני השותפים האחרים נדונו לשנתיים מאסר בלבד. התביעה הסבירה כי נגד שנים אלה לא היו מספיק ראיות ונעשתה עמם עיסקת טעון שיודו באשמה וביהמ"ש כיבד את העיסקה. מדובר בעבירה חמורה שבה היה המערער הדמות הדומיננטית מבחינת החלק שלו בביצוע העבירות, ולאור ההסבר של התביעה לעסקת הטיעון, הסבר מתקבל על הדעת, וההבדל בחלק שנטל המערער במעשים לעומת האחרים, אין לראות בפער בין העונשים פגיעה בחוש הצדק או בכלל אחידות העונשים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מרדכי עמוס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 10.9.84).