ע.פ. 248+280/84+247 - משה דידי וארנולד רוזנבאום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד סחיטה ואיומים(הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בין השנים 1980- 1971 עבדו המערערים בחברת מבט מפעלי בתים טרומיים בע"מ, שעסקה בעבודות קבלנות וניגשה למכרזים שונים. תפקידי המערערים היו לפקח על עבודות שבוצעו ע"י קבלנים שונים עבור מבט ולאשר את החשבונות שהגישו. הרוב המכריע של העבודות שבוצעו ע"י מבט (כ- %90) מבני ציבור, אך בין הלקוחות נמנו גםאנשים פרטיים. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי הוקמה מבט ע"י הסוכנות היהודית כדי לספק שירותי בניה לצבור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דידי נהג לקבל מהנהלת החשבונות שיקים שהיו מיועדים לקבלנים, עיכבם תחת ידו וגרם בכך לתלות מצד הקבלן, ושני המערערים קשרו קשר כללי לעשות פשע, היינו לנצל את התלות האמורה כדי לקבל שוחד מקבלנים ולסחוט מהם כספים. לדעת השופט, המעשים מהווים עבירת שוחד וגם עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. ביהמ"ש המחוזי דן את רוזנבאום לשנתיים מאסר שמתוכן שנה אחת בפועל ואת דידי לשלוש שנות מאסר שמתוכן 18 חדשים בפועל וכן דן את השניים לתשלום קנסות כספיים. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבלו בחלקו.
ב. לענין קבלת שוחד - אין להרשיע את המערערים בעבירה זו אלא אם הם באים בגדר הגדרת "עובד הצבור" בסעיף 290(ב) לחוק העונשין, היינו עובד של "תאגיד המספק שירות לצבור". בתי המשפט לא קבעו עד כה מה המקרים הבאים בתחום "תאגיד המספק שירות לצבור" וכל ענין יש לדון לגופן. השאלה בידי מי הבעלות או השליטה על התאגיד יכולה לשמש כאינדיקאטור יחד עם אינדיקאטורים אחרים, למהותו שי התאגיד, כפי שניתן להביא בחשבון כלי עזר אחרים, כגון היקף השירות וטיבו, הסיבסוד הניתן לתאגיד וכדומה. בענייננו התביעה לא הוכיחה את תוכנם של התזכיר והתקנות של מבט ולפיכך אין תימוכין לקביעת ביהמ"ש המחוזי כי מבט הוקמה מלכתחילה כדי לספק שירותי בנייה לציבור. התמונה המצטיירת מכלל הראיות היא של גוף כלכלי העומד בפני עצמו והרשאי לפעול לפי שיקוליו בבחירת הלקוחות והפרוייקטים לביצוע. אין אם כן לראות במערערים עובדי ציבור ויש לזכות אותם מעבירות השוחד.
ג. אשר לפרשה של סחיטה באיומים - המעשים נעשו לפני תיקון חוק העונשין ולא ניתן היה להרשיע אדם במעשה סחיטה ואיומים דרך התנהגות בלבד. אך אין לומר שהיתה כאן סחיטה רק דרך התנהגות היה גם איום בע"פ ואם כי הדברים לא נאמרו מפורשות, אי אפשר היה לטעות במשמעות הדברים כי ללא תשלום שוחד יעוכבו השיקים. איום בע"פ כולל גם איום המשתמע מכללא מתוך המלים שמשמיעים ובנסיבות אלה הוכיחה התביעה כי השניים עברו עבירה של סחיטה באיומים.
ד. מלבד האישומים באשר למקרים ספציפיים של סחיטה באיומים המתייחסים לשני קבלנים, כולל כתב האישום סעיף כללי שלפיו החל משנת 1973 ועד לסיום עבודתם במבט בשנת 1980 קשרו המערערים קשר לסחוט כסף מקבלנים שעבדו עבור מבט. לא הובאו ראיות על קשר כללי מחוץ לעבירות הספציפיות שהוכחו, וההרשעה ביחס לשני קבלנים בלבד אין בה כדי לבסס ממצא שהיה תכנון מוקדם גם לגבי קבלנים אחרים, אם כי קיים חשד כבד שכך היה הדבר. על כן יש לצמצם את תחולת ההרשעה באישום הכללי רק לעובדות הספציפיות נשוא שני האישומים האחרים.
ה. אשר למידת העונש - אילו עמדו כל ההרשעות בעינן לא היה מקום להתערב בגזר הדין למרות הנסיבות לקולא. אך מאחר שהמערערים זוכו מאישומי שוחד וצומצם האישום הכללי ניתן להקל בעונשם. עונשו של רוזנבאום הועמד על שנה אחת מאסר שמתוכה ששה חדשים לריצוי בפועל ועונשו של דידי הועמד על 18 חדשים מאסר
שמתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. עוה"ד ש. תוסייה כהן ושיינמן לדידי, עו"ד מ. רבינוביץלרוזנבאום, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 9.8.84).
ע.פ. 672/81 - יוסף עזיז נגד מדינת ישראל
*יסוד "ההחלטה" בעבירת רצח (ערעור על הרשעה ברצח - הערעור נתקבל).
א. באחד הערבים נמצאו המערער וחברו שמחוני במועדון שבמרתף בית בתל אביב והיו שם גם המנוח דורון עם חבריו וידידתו רוזה. שמחוני ביקש לרקוד עם רוזה ומשזו סירבה ניבל פיו כלפיה, דחף אותה וגם סטר לה. רוזה הזמינה אותו לעלות לרחבה המשמשת ככניסה יחידה למועדון ומשעלו לשם המערער ושמחוני מצאו ברחבה את דורון וחבריו. לאחר שרוזה התלוננה בפני דורון נגד שמחוני סטר דורון לשמחוני ושתי הקבוצות החליפו מכות עד שהפרידו ביניהם. המערער ושמחוני חזרו למועדון ואילו דורון וחבריו, שלושה או יותר, נשארו ברחבה משום שבעל המועדון מנע מהם את הכניסה למועדון. הם המתינו עד לסגירת המועדון, תוך כמחצית השעה, כדי להמשיך בקטטה עם המערער ושמחוני. השניים ידעו על כך ולכן לא עזבו את המועדון. נעשה נסיון לפייס בין הניצים אך הנסיון לא עלה יפה. בעת הישיבה במועדון מסר שמחוני למערער אולר קפיצי שהיה עמו.
ב. עם סגירת המועדון עלו המערער ושמחוני לרחבת היציאה, כאן המתינו לו דורון וחבריו ועל המערער היה לעבור על פניהם. התפתחה קטטה בה נטל המנוח רגל של כסא והתכוון להלום על ראשו של המערער, אך תודות לתנועתו הזריזה של המערער הונחתה המכה על הכתף בעצמה כה רבה עד שהרגל נשברה. המערער דקר את דורון דקירה אחת שטחית ולאחר מכן ניסה דורון להמשיך ולתקוף את המערער ואז דקר אותו עוד מספר דקירות בסך הכל היו חמש דקירות אחת שגרמה למוות ויתר הדקירות היו שטחיות ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות להרשיע את המערער ברצח כשהבסיס לכך מצוי בקטע מדברי אחד העדים שתיאר את השתלשלות המעשה. הערעור נתקבל וההרשעה שונתה לעבירת הריגה.
ג. בערעור ביסס הסניגור את טיעונו על שניים אלה: כי לא הוכחה החלטתו של המערער להרוג את הקרבן וכן כי מחומר הראיות עולה קינטור ברור וקשה. די למעשה בכך שלא הוכחה החלטת המערער להרוג את הקרבן כדי לבטל את ההרשעה ברצח וממילא אין צורך לדון בענין הקינטור.
ד. יסוד ההכנה הדרוש להרשעה ברצח הוכח דיו ע"י העברת האולר הקפיצי מידי שמחוני לכיסו של המערער ואין נפקא מינה ששמחוני נתן את האולר מיוזמתו או שהיה זה המערער שיזם את הדבר. עצם קבלת האולר, שליפתו ופתיחתו עובר לדקירות, מקיימים את היסוד הפיזי ומספקים את דרישת ההכנה כנדרש בחוק העונשין.
ה. היסוד של כוונה תחילה מצריך את ההחלטה להרוג, היינו כי בשעת מעשה קיננה בלב הנאשם כוונת קטילה ממשית זהו יסוד נפשי פנימי הקשור בצורה הדוקה בחזות מראש של ההוצאות המזיקות וברצון להגיע לאותן תוצאות. כיוון שיסוד זה קשה בדרך כלל להוכחה, יש ומבחן עשיית פעולות במטרה להכשיר ביצוע המזימה הקטלנית יש בהן כדי להוכיח וללמד על המצב הנפשי, ומכאן "הנחת הכוונה" בה משתמש המשפט, הנחה הנובעת מנסיון החיים המלמד כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים הרי הוא מתכוון בדרך כלל לתוצאות שכרגיל נובעות מהתנהגות כזאת.
ו. אין התביעה יוצאת ידי חובת הראיה אם אין היא מראה אלא זאת בלבד, שהתוצאה שהושגה נובעת בדרך הטבע ממעשהו של הנאשם. השאלה בדבר כוונתו הפלילית, ולא כל שכן בדבר החלטתו להמית, טעונה תשובה סוביקטיבה הניתנת מבחינתו של אותו נאשם. אף אם התוצאה טבעית היא וצפויה, זכאי הנאשם ליהנות מכל ספק סביר שמא
לא התכוון לתוצאה. היסוד הנפשי של "הכוונה" מטיל על התביעה להוכיח שניים: במישור השכלי כי הנאשם צפה את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית; במישור הרגשי כי הוא רצה בתוצאה זו.
ז. בענייננו, אין זה די להסיק את המסקנה המרשיעה עפ"י ההנחה, שאינה ברורה די צרכה, כי המערער יכול היה לנתק מגע עם דורון לאחר הדקירה הראשונה, וכן ממספר הדקירות שהוא דקר. יש להשקיף על מכלול הנסיבות כדי להגיע למסקנה. אכן, אדם הנכנס מרצונו לתגרה אינו משתחרר מאחריותו בפלילים, משום שאין החוק מרשה לאזרח ליישב סכסוכיו בדרכי אלימות. אולם גם במקרה כזה עדיין יתכן כי נסיבות המקרה שבו קופחו חיי אדם יצביעו על הריגה, אם המעשה לא היה מלווה כוונה לקטול, או שנסיבות המקרה שוללות את היעדר הקינטור הדרוש להרשעה ברצח. אפילו איום קודם, שלאחריו בא המעשה הקטלני, לא בהכרח יוביל למסקנה של רצח.
ח. למערכה הראשונה של הקטטה נכנס המערער מרצונו, אך שלב זה נסתיים בהפרדת הניצים ושובם של המערער ושמחוני אל פנים המועדון. עם סגירת המועדון לא היתה למערער ברירה אלא לצאת ותוך כדי כך לעבור על פני דורון וחבריו. היה חשש שתוך כדי יציאה יעשו בו שפטים, ומשום כך נטילת האולר לא בהכרח מצביעה על החלטה להרוג את דורון, אלא על אמצעי הפחדה לצורך פילוס דרך. דורון הלם במערער בעוצמה רבה בקרש ולאחרי המהלומה בא השימוש בסכין והדקירה הראשונה שוודאי לא היתה פטלית. אחריה עוד ניסה דורון להסתער על המערער והדקירות הנוספות באו לאחר מכן. מכלול הנסיבות מותיר ספקות רבים לענין ההחלטה להרוג. גם אם בסיטואציה שנוצרה צפה המערער שיהא עליו לעשות שימוש באולר ולא רק להפחיד הרי בכך אולי ראיית אפשרות של תוצאה קטלנית, אך רחוק הדבר לגבי הרצון לתוצאה כזו. עצם העובדה שהמערער דקר את דורון 5 דקירות אין ללמוד ממנה על החלטה להרוג. כשם שיש ויריה אחת או דקירה אחת תשלים את יתר הראיות לענין ההחלטה להמית כך יתכנו נסיבות, הגם נדירות יותר, שמספר הפגיעות לא בהכרח מלמד על כוונת קטילה. לפיכך הוחלט להמיר את ההרשעה מעבירה של רצח לעבירה של הריגה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. ליבאי למערער, עו"ד א. לנדשטיין למשיבה. 26.7.84) .
ע.א. 66/84 - תיאודור למברג נגד בתיה למברג, קטינה
*טענת "התנהגות מחפירה" של ילדה בתביעת מזונות(הערעור נדחה).
א. המערער ואמה של המשיבה היו נשואים. הם התגרשו ועפ"י הסכם הגירושין נשארה המשיבה, שהיא כבת 10, במשמורת האם תוך התחייבות מצדה של האם לאפשר למערער לראות את המשיבה במועדים קבועים. המערער חוייב לשלם למשיבה דמי מזונות חדשיים של 600 לירות. גם המערער וגם אמה של המשיבה נישאו בינתיים לאחרים והקימו בתים בישראל. בתחילה קויים הסכם הגירושין כלשונו, אך מאז 1980 נותק הקשר בין המערער לבין המשיבה כמעט לחלוטין והמערער הפסיק לשלם מזונות. הבת הגישה תביעה למזונות והאב חוייב לשלם לה 3,000 שקל לחודש צמוד למדד. הערעור נדחה.
ב. האב טוען כי הבת מורדת בו, ומתנהגת אליו בצורה מחפירה במידה המצדיקה הפסקת מזונותיה, הן עפ"י סעיף 9 של החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) והן עפ"י הדין האישי החל בענייננו. היסוד העובדתי לטענה זו נעוץ בכך שהמשיבה אמרה למערער "אתה לא אבא שלי, יש לי אבא אחר", וכן מפני שהמשיבה ממאנת לקיים את הפגישות במועדים הקבועים בפסק הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחורי הדברים
המיוחסים למשיבה עמדה אמה שהסיתה אותה לומר את הדברים וכן קבע שמאותם דברים נעדר האלמנט הרצוני לפגוע ואין מקום לדבר על התנהגות מחפירה. עפ"י דוחו"ת עובד סוציאלי וראיות אחרות ניתן לקבוע כי הנסיבות בהן גדלה הבת וכן התנהגותו של המערער כלפיה חברו יחדיו וגרמו להעמקת הניתוק שבין השניים, ואין לראות בתגובתה של המשיבה "אתה לא אבא שלי" משום גילוי מרידה במערער. השופט ראה בהעדר הגורם הרצוני כאמור סיבה לדחות את הטענה של מורדת, אך למעשה ילד אינו יכול להשתחרר מהחובה לנהוג באביו במידת הכבוד הראויה, ואין להבין את הנאמר בחוק "התנהגות מחפירה", שהתנהגותו של הזכאי למזונות מוכרחה להיות תוצאה של כוונה לפגוע בנתבע. די בכך אם הפגיעה היא תוצאה טבעית של התנהגותו המחפירה. ברם, לא מן הנמנע שהתנהגות המערער כלפי בתו לא היתה מקרית ושמאחורי הדברים עומדת כוונתו להתחמק מתשלום דמי מזונות ע"י יצירת מצב שיגרור תעובה מרדנית מצד המשיבה. הוכח שתגובתה של המשיבה היתה חד פעמית וקשה לומר שהעובדות מצביעות על התנהגות מחפירה. לכל היותר אפשר לראות בדברי המשיבה תגובה רגשנית של ילדה בגיל רך שכואב לה המאבק המשפטי בין ההורים.
ג. אשר לטענה כי המשיבה הפרה את הסכם הגירושין - עקרונית המשיבה לא היתה צד להסכם. חובתו של אב לזון את ילדיו נובעת במקרה הנוכחי מהוראות הדין האישי של הצדדים ולא מכח ההסכם שעליו חתמו ההורים. משהסכים המערער שהמשיבה תשאר במשמורתה של האם חייב הוא לזון אותה כל עוד לא הוכחה סיבה שתפטור אותו. אמנם ההתניה שבה מדובר אינה מתבצעת בשל נסיבות שלמערער לא היה חלק אפקטיבי בגרימתן, אך אין זו סיבה לביטול החיוב במזונות.
ד. אשר לגובה הסכום שנפסק - השופט הביא בחשבון את הכנסות הצדדים וצרכי הילדה ולאחר שנשקלו הדברים קבע את הסכום נשוא הדיון. אין דרכו של בימ"ש לערעורים להתערב בסכום המזונות שנפסק בערכאה הראשונה אלא אם נתגלתה סטייה שמחייבת התערבות כזו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד צ. מזור למערער, עו"דא. קרמריס למשיבה. 19.8.84).
ב.ש. 664/84 - מאיר חזיזה נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור בערובה (הערר נדחה).
ביום 15.4.84 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שהואשם ביבוא הירואין מהולנד לישראל. משניתנה החלטת המעצר לא ערר הסניגור, בצדק, על ההחלטה, שכן ידע כי אין סיכויים לשחרור לאור הנסיבות ובהתחשב במהות ובכמות העיסקה. ברם, בינתיים נקבע מועד הדיון בתיק לגופו לנובמבר 1984 ולנוכח המועד הרחוק לתחילת בירור המשפט עתר הסניגור להקדמת הדיון או לשמיעתו בפני שופט אחר, אך נשיאת ביהמ"ש המחוזי לא מצאה אפשרות להעתר לבקשה. כיון שכך ביקש העורר את שחרורו בערובה. הבקשה נדחתה והערר נדחה. אכן, ממועד המעצר ועד לבירור המשפט תעבור תקופה ארוכה, אך הוקצב זמן די והותר לסיומו של המשפט במועדים שנקבעו ובנסיבות המקרה אין להעתר לבקשת השחרור. החומרה שבעבירות גוברת על ההשהייה המסויימת בתחילת בירור המשפט מחמת פגרת בתי המשפט והעומס המוטל על בתי המשפט ואין אלא לצפות כי לא תהיינה השהיות ודחיות נוספות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רובינשטיין לעורר, עו"ד רומני למשיבה. 24.7.84).
ע.א. 640/83 - חסן סלים דרויש נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
*דחיית תביעה על הסף (הערעור נתקבל).
המערער נתמנה כנאמן שרעי על חלקת קרקע מסויימת, שהיתה רשומה על שם המועצה המוסלמית העליונה והוכרזה בשנת 1966 ע"י האפוטרופוס
לנכסי נפקדים כחלקה המוקנית לאפוטרופוס המערער הגיש תביעה נגד המשיבים וביקש הצהרה שהחלקה איננה ולא היתה מעולם "נכס נפקד" ועל כן לא היתה נכס מוקנה לאפוטרופוס. השופט דחה את התביעה על הסף באשר סבר כי אין בפי המערער טענה כי חברי המועצה המוסלמית העליונה לא היו "נפקדים" ולכן יצא מהנחה שהמועצה המוסלמית היתה "נפקדת". ביהמ"ש סבר כי על כן לא יכולה היתה המועצה המוסלמית להעביר את החלקה לאחרים שאינם נפקדים כפי שעשתה בשנת 1964. הערעור נתקבל.
טענת ב"כ המערער היא שהחלקה לא היתה "נפקדת" וכי זכותו להוכיח זאת בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים. הטענה כי החלקה לא היתה "נפקדת" שקולה לטענה כי המועצה המוסלמית העליונה לא היתה "נפקדת" לפני שנת 1964, כאשר הרישום שונה מהמועצה המוסלמית העליונה לבעלים אחרים. כך יש להבין את גירסתו העובדתית של המערער, אם כי גירסה זו לא היתה ברורה. רק בהופעת תזכורת בביהמ"ש העליון הצהיר ב"כ המערער מפורשות שעמדתו היא שהמועצה המוסלמית העליונה לא היתה "נפקדת" בזמן הרלוונטי. כעקרון אין למחוק או לדחות תביעה על הסף כשקיימת אפשרות אפילו רחוקה, שעל סמך העובדות הכלולות בפרשת התביעה או עובדות שתכללנה. ע"י תיקון כתב התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר למערער להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה וביהמ"ש יחליט אם לקבל את בקשת התיקון או לא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. עו"ד אופיר למערער, עו"ד זילברברג למשיבים. 15.8.84).
ע.פ. 336/84 - דראר איסמעיל שלמה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נישואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשא אשה שניה בניגוד לאיסור ריבוי נישואין ונדון לתשעה חדשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הגיע הזמן לעקור מהשורש את המנהגים של העבר, בין בני דתות שונות, ולהקפיד הקפד היטב שהסדר המקובל ישמר. העובדה שנישואין אלה מותרים לפי דת האיסלם אינה גורעת מחומרת הפרתו של דבר המחוקק. לעובדה שהנישואין השניים תקפים יש נופך של חומרה משלו, אך אין הוא נימוק המנחה בשקילת העונש בין לחומרה ובין לקולא. אם בעבר הקלו בעונש על עבירות ריבוי נישואין, היה בכך משום התחשבות במנהגים, אולם הגיע הזמן להדגיש את הצורך לשמור על הסדר הציבורי הטוב ועל החוק גם אם הוא עומד בסתירה למנהגים ו"להיתר" לפי דתו של העובר על החוק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד מאירמורגנשטרן למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 15.8.84).
ע.פ. 306/84 - עוזי טייאח פארס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחר עשו שותפות לעסקי סמים. תחילה קיבל המערער משותפו 3 ק"ג חשיש כדי שימכור אותו ובמועד מאוחר יותר קיבל ממנו 14 ק"ג חשיש למכירה. יום לאחר שקיבל את הכמות השניה נתפס המערער כשהוא נוהג במכונית בה היה הסם, כן נתפסו ברכב אקדח וכדורים. ביהמ"ש דן את המערער ל- 20 חדשים מאסר בפועל ו- 20 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 200,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה את הנסיבות האישיות של המערער ובמיוחד שאין לו עבר פלילי, כי נתפתה ע"י שותפו אותו הכיר בשירות בצה"ל, כי הצטיין במלחמת שלום הגליל וכי מאסר ישפיע עליו וידרדרו להשתמש בסמים. כן קיימת המלצת קצין מבחן להטיל על
המערער מאסר לתקופה קצרה. אכן, אין מדובר בנאשם שאישיותו היא "בעלת דפוסי אופי עברייניים" ואפשר להניח שהמערער חש רגשות אשם וחרטה, אולם כל הנסיבות גם יחד הובאו בחשבון בשיקוליו של ביהמ"ש דלמטה כשהטיל על המערער עונש קל יחסית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד רומנוב למשיבה. 2.8.84).
ע.פ. 329+403/84 - מדינת ישראל נגד סעדיה קוטסי
*מידת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה נתקבל).
נגד המשיב הוגש כתב אישום ביום 28.4.80 בגין החזקת כמות קטנה של חשיש ביום 19.7.78. הדיוןהתקיים בפברואר 1984, היינו כחמש וחצי שנים לאחר מועד ביצוע העבירה. לאחר שהמשיב הודה בעובדות ביקש הסניגור לצרף מספר תיקים נוספים ובכללם נהיגה ברכב 3 פעמים בתקופת פסילה, ונסיון לעשות עיסקה בהירואין במשקל 200 גרם. עבירת הסמים בוצעה ביום 17.11.83. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב 14 חדשים מאסר בפועל, 26 חדשים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 8 חדשים והטיל על המשיב קנס של 100,000 שקל. כן פסל את המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שש שנים. המדינה מערערת על קולת העונש והמשיב מערער על אורך תקופת הפסילה. ערעורה של המדינה נתקבל וערעורו של המשיב נדחה.
עבירת ההירואין עולה בחומרתה בהרבה על העבירה המקורית ולא דבק בה גם הפגם של האיחור הרב ועינוי הדין אשר נתלווה לעבירת הסמים הראשונה. צירופם של תיקים נוספים נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין פגם בצרוף תיקים כדי לחסוך זמנו של ביהמ"ש כאשר הנאשם מודה בעובדות. הכל בתנאי ששומרים על הפרופורציות הנכונות ומציגים בפני ביהמ"ש בצורה נכונה את העיקר והטפל. במקרה שלפנינו לא הובהרה לביהמ"ש החומרה שבעבירת ההירואין, וביהמ"ש התמקד בשלב הענישה בעבירות האחרות, היינו בעבירת הסמים הישנה יותר ובשלושת מקרי הנהיגה תוך תקופת פסילה. העונש שנגזר אינו יכול לבטא את התגובה הראויה בענין ההירואין. לפיכך, נקבע כי כל תקופת המאסר שנגזרה - 40 חודשים - תהיה מאסר בפועל והמאסר על תנאי שהופעל יחפוף תקופה זו. כן יש לדחות את הערעור נגד הפסילה מנהיגה. המשיב זקוק לטיפול גמילה ומוקדם עדיין לדבר על ענין הנהיגה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד בן אור למדינת ישראל, עו"ד רובינשטיין למשיב. 13.8.84).
ע.פ. 338/84 - יונתן מיניס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נהיגה ללא רשיון והחזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בנהיגה ללא רשיון וללא תעודת ביטוח וכן בהחזקת אקדח ללא רשיון ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל, שנתיים וחצי מאסר על תנאי ונפסל לצמיתות מלהחזיק רשיון נהיגה. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מצביע על כך כי העבירה של החזקת נשק מתייחסת לאקדח שהוחזק ע"י אשת המערער עפ"י רשיון והחזקתו של אקדח במכונית בה נהג המערער לא היתה בעלת מגמות עברייניות כלשהן. עיקר טענותיו הופנו נגד פסילת המערער לצמיתות מהחזקת רשיון נהיגה, עונש בו ראה הכבדה קשה ביותר על המערער מאחר והוא נכה ב-%90 עקב תאונת דרכים והרכב דרוש לו לצורך תנועתו ממקום למקום.
המערער הוא בעל הרשעות קודמות וביניהן אחדות בשל מעשי אלימות ונפסל מהחזקת רשיון נהיגה לעשר שנים בעקבות תאונה קטלנית בה היה מעורב. המערער התעלם במשך מספר חודשים מן הפסילה האמורה, ואף זייף תעודה כדי לנסות ולכסות
על מעשיו. הנהיגה בעת פסילה, ביחוד כשמדובר בפסילה בעקבות תאונה כה חמורה, וכאשר מדובר על מעשה מתוכנן ומתמשך, היא עבירה חמורה, וההרשעות הקודמות שקלו גם כן לחומרה. אשר לפסילה, לא נקבע מועד קצוב לסיומה, אך אחרי שהמערער הפר פס"ד של פסילה ל- 10 שנים, לא היה בשלב זה טעם לקביעת תקופת קצובה חדשה. עם חלוף הזמן ושינוי התנהגותו של המערער, קיימות דרכים על פי החוק, כדי לקצוב כל תקופה בלתי קצובה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד ליאור למערער, עו"ד גב' ע.ראובני למשיבה. 23.8.84).
ע.פ. 407/84 - רפאל מיכלשוילי נגד מדינת ישראל
*הפצת שיקים מזוייפים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב והפצת שיקים מזוייפים בנסיבות מחמירות ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל וכן קנס של 300,000 שקלים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי לא היו בפני ביהמ"ש ראיות כי המערער ידע שהשיקים בהם טיפל הושגו בעוון אך אין לקבל טענה זו. מדובר בשיקים שערכם 150 אלף דולר שנשלחו ע"י בנק דיסקונט לנתב"ג ונגנבו בדרכם בשלב כלשהו. על גבי השיקים נעשו מחיקות במקום בו הופיעו חתימות ההסבה, ולפי עדותו של אחד בשם אולמן, נמכרו השיקים ע"י המערער לאולמן. המערער הכחיש את גרסתו של אולמן אך אם בוחנים את מכלול הנסיבות ובכללן שיק שנתגלה בעת חיפוש בביתו של המערער ועליו מחיקה גלויה וברורה בצורתה, והעדר הסבר אמין בדבר מקור השיק, אין מקום לשלול מסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר הוכחתו של יסוד הידיעה.
אין גם מקום להתערב במידת העונש. המערער צעיר לימים ואין לו הרשעות קודמות, אך התמונה העולה ממכלול הנסיבות אינה של הסתבכות חד פעמים מקרית בעבירה, אלא של מי שעיסוקו בכגון דא, ומן הראוי להטיל עונש משמעותי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד שלמה רוזנבוים למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 23.8.84).
ע.פ. 523/84 - אליהו אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער ריצה עונש מאסר בבית הכלא ובחוזרו מחופשה נמצא אצלו חשיש. ביהמ"ש דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה העונש איננו חמור. דא עקא, שהמערער עבר את עבירתו הנדונה ב- 12.12.82, הוא שוחרר ממאסרו בגין העבירה הקודמת ביום 2.6.83, כתב האישום בגין העבירה הנדונה הוגש רק ב- 11.1.84 ועונשו נגזר ב- 1.5.84, לאחר שכבר שהה מחוץ לכתלי בית הסוהר במשך כשנה. לא ניתן הסבר משביע רצון להשהייה בהגשת כתב האישום. סדרי דין מתוקנים היו מביאים להארכת מאסרו הקודם של המערער ולא לשחרורו ולמאסרו החדש. רק מטעם זה יש לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר על שלוש שנים שמתוכן 8 חדשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. עו"ד ויינשטיין למערער, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 24.7.84).
ב.ש. 533/84 - אילן שגיא ואח' נגד ר. מלניק שותפות
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
המערערים נצטוו להפקיד בערעור ערבון תוך 30 יום מיום המצאת ההודעה. המועד הסתיים ביום 5.4.84 והפקדון לא הופקד. הערעור נרשם לדחייה ורק אז התעוררו המערערים והגישו בקשה להארכת המועד שהוחמץ. הבקשה נתקבלה. מדובר במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש
ושלהארכתו מספיק הסבר מתקבל על הדעת, בניגוד למועד שנקבע בחיקוק אשר להארכתו חייב המאחר להראות טעם מיוחד. המבקשים תומכים בקשתם, בין היתר, בכך שהאיחור נגרם בשל קשיים כספיים וטעות משרדית של פרקליטם. הם התבקשו להשיג ערבות בנקאית וכנראה לא עשו מאמצים מיוחדים לכך שכן ההודעה על קביעת הערבון לא נרשמה במשרד פרקליטם. קשה לקבל את הטענה בדבר קשיים כספיים וטעות משרדית כהסבר מתקבל על הדעת, אך במקרה דנא אין לבטל הסבר זה לחלוטין. הם לא הסתפקו בטענות כלליות אלא הסבירו איך נוצרו הקשיים הכספיים ומה היתה הטעות המשרדית. לפיכך הוחלט להאריך את המועד.
(בפני: הרשם בר טוב. 21.8.84).
ב.ש. 765/84 - מדינת ישראל נגד פלוני קטין
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב ואביו הואשמו בעבירת רצח והאב גם בעבירה של נסיון לרצח. האב נעצר בצו ביהמ"ש, שניתן בהסכמתו, עד לגמר ההליכים, אך המשיב, שהוא כבן 16 שנה שוחרר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעכב את השחרור ב- 48 שעות כדי לאפשר ערר על החלטתו, אך הערר הוגש רק סמוך לתום התקופה האמורה ומשום כך מתהלך בינתיים המשיב חפשי. הערר נדחה.
הכלל הוא שמי שעצור בשל עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם ועונש זה בלבד לא ישוחרר בערובה, אך נקבע שאין די בהאשמתו של אדם בעבירת רצח כדי להצדיק את מעצרו, אלא על התביעה לשכנע את ביהמ"ש כי מצוי בידה חומר שיש בו כדי לעורר חשד סביר בדבר מעורבותו בעבירת הרצח. השימוש בסמכות לעצור נאשם חייב להעשות בזהירות רבה, בעיקר כאשר לא קיימת תשתית ראייתית מספקת לאישום בענייננו, אין לומר כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לאישומו של המשיב בעבירת הרצח ולפיכך בדין החליט ביהמ"ש המחוזי על שחרורו בערובה.
לא נטען בערר כי לצורך סעיף 34 לחוק סדר הדין הקובע כי מי שעצור בשל עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם לא ישוחרר בערובה דינו של קטין שאין מוטל עליו עונש חובה של מאסר עולם בשל רצח שונה מדינו של בגיר. הענין אינו נקי מספק אך כיוןשלא נטען אין צורך להביע דעה לגביו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד רומנוב לעוררת, עו"ד משגב למשיב. 26.8.84).
ב.ש. 660/84 - אליהו מזרחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ותקיפת שוטר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
הוגש כתב אישום נגד העורר ועוד אדם המייחס להם עבירה של התפרצות וגניבה וכן תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר ועל שחרורו של השני בערובה ועררו של העורר נדחה. עפ"י כתב האישום התפרצו השניים למכבסה וגנבו שם כסף ורכוש ולאחר מכן תקפו שוטר שגילה את השלל שהוסתר ע"י שני הנאשמים. אין חולקין שיש ראיות לכאורה נגד העורר והטענה המרכזית של הסניגור היתה כי ביהמ"ש המחוזי לא נקט בקנה מידה שווה כלפי העורר והנאשם האחר. ברם, מסתבר שהיה צידוק לאבחנה האמורה, נוכח היותו של הנאשם האחר צעיר מהעורר ונעדר הרשעות קודמות, ואילו לחובת העורר רשומה שורה ארוכה של הרשעות והמעשה המיוחס לו בוצע כשתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אלרון לעורר, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 22.8.84).
ב.ש. 705/84 - אחמד אבו ג'אב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 30.5.83 נמצאו המערער ושני נאשמים נוספים ליד תחנת אוטובוס בתל אביב. אחד הנאשמים (אבו נאגי') נגע
בחזה של אשה שעמדה בתחנה וכשבעלה הסיט את ידו הצדה שלף סכין, חתך את לחיה של האשה לכל ארכה, תקף את בעלה וחתך אף את לחיו בסכין לכל ארכה. בשלב זה תקפו גם שני הנאשמים האחרים את הבעל שנפל ארצה כשהוא חתוך ופצוע. התביעה לא ייחסה לעורר חלק בביצוע המעשה המגונה או בדקירה בסכין, ואף קיימות ראיות שעל פיהן ניסה העורר בשלב מסויים למנוע את אבו נאג'י מלהמשיך את מעשה התקיפה. העורר נמצא במעצר מיום 28.10.83 ולאחר דיונים החליט ביהמ"ש ביום 1.12.83 לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
הערר הוגש רק ביום 2.8.84 ובהעדר הגבלת זמן בדין להגשת עררים, זכותו של העורר לערור אפילו חלפו 8 חדשים. יתר על כן, אם בינתיים אירעו נסיבות חדשות המצדיקות דיון מחדש בהחלטת המעצר, רשאי העורר לכרוך נימוקים אלה בשאר הטעמים המצדיקים בדיקת החלטת המעצר. יתכן שנוכח הרשעותיו הקודמות של העורר וחומרת המעשה היה מקום לעצור אותו בסוף שנת 1983, ובענין זה אין צורך לחוות דעה עתה, משום שהתמשכות ההליכים לאחר החלטת המעצר מעבר לכל מידה סבירה, מצדיקה את שחרורו של העורר בערובה כבר עתה. במשך כל הזמן נתקיימו מספר מועט של ישיבות ושתי ישיבות נוספות נקבעו לחודש ספטמבר. מכאן שגם אם העורר יורשע מיד בתום הדיון ישהה העורר במעצר כ- 11 חדשים. אין כל וודאות מסתברת שגם אם העורר יורשע יוטל עליו עונש העולה על תקופת מעצרו. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד סומך לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 29.8.84).
בג"צ 250/80 - גב' שרלוט וסי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח'
*בקשה לביטול מחיקה של עתירה (בקשה לביטול מחיקה של העתירה - הבקשה נדחתה).
ביום 24.4.80 יצא צו על תנאי נגד המשיבות, כמבוקש ע"י העותרים, והוקצבו למשיבות 30 יום להגשת התשובה לעתירה. המשיבות הגישו לביהמ"ש, בהסכמת ב"כ העותרים, מספר בקשות לדחיית המועד להגשת תצהיר התשובה, וביהמ"ש נעתר להן. ביום 15.11.81 פנה ראש מדור הבגצ"ים לב"כ העותרים בשאלה אם יש לו עוד ענין בעתירה, שכן העתירה עלולה להרשם למחיקה מחומר מעש. העתקים מפניה זו שוגרו למשיבות. ביום 26.11.81 הודיע ב"כ המשיבה על דעת יתר הצדדים כי מתנהל מו"מ בין הצדדים שטרם הגיע לסיומו וביקש לא למחוק את העתירה. מאז חלפה תקופה של שנתיים וחצי והצדדים לא הודיעו דבר לבג"צ. ביום 8.7.84 הוחלט לרשום את העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש וניתנה לצדדים אפשרות להגיב תוך 10 ימים. ההחלטה נשארה ללא מענה ומשחלפה התקופה שהוקצבה הוחלט למחוק את העתירה מחמת חוסר מעש. רק אז התעורר ב"כ העותרים והגיש לביהמ"ש הודעה בה הוא טוען שיש לבטל את המחיקה וכן שבהעדר התנגדות לצו מטעם המשיבות יש להפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט. הבקשה נדחתה.
העותרים קפאו על שמריהם תקופה ארוכה והתעלמו מרישום העתירה למחיקה מחמת חוסר מעש. ביהמ"ש העליון רואה את ההתדיינות בבג"צ כמחייבת את החשת הדיון ועשיית צדק לאלתר. אין הצדדים רשאים להסתפק בהגשת עתירה ואח"כ להתחיל בניהול מו"מ במשך שנים.
אשר לטענת העותרים כי בהעדר תשובה יש להפוך את הצע"ת לצו מוחלט - כל הדחיות היו על דעת העותרים ומכאן שגם הם גרמו לחוסר המעש. הם גם לא הגיבו על "האזהרה" שהעתירה תימחק. יתירה מזו, באין תשובה מטעם המשיבים, אין ביהמ"ש צריך להפוך מיזמתו את הצע"ת לצו מוחלט, והוא יעשה כן לבקשת העותר. היזמה צריכה לצאת מאת העותר ולא מביהמ"ש.
(בפני: הרשם בר טוב. 2.9.84).
ב.ש. 723/84 - קאפי דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס נערה בת 15 וחצי ונעצר עד תום ההליכים. עררו נדחה. עיקר טענתו היא כי אין לראות בהודעתה של המתלוננת, שהיא העדה היחידה, שבעל אותה שלא בהסכמתה, הודעה אמינה, משום שיש בהודעה דברים שאינם נכונים בעליל. היא יחסה לו לא רק בעילה כדרך הטבע אלא גם נסיון למעשה סדום וכן יחסה לו שמוש באלימות ובמכות כלפיה אך דבריה אלה הופרכו, לטענתו, בבדיקה רפואית כן טען שלא יתכן שיבעל אותה נגד רצונה ולא ימצאו עליה סימני אלימות. טענה זו הועלתה גם בביהמ"ש המחוזי ולא נתקבלה. עפ"י התעודה הרפואית נמצאו סימני מכות שטחיים אצל המתלוננת, אם כי לא נמצאו סימני אלימות באברי המין ובסביבתם. לדעת השופט אין בכך כדי להפריך כליל את אמיתות גירסתה של הנערה. המעשה המיוחס לעורר בוצע בעת היותו משוחרר ממאסר על עבירת אינוס קודמת, ובתקופת מאסר על תנאי בגין אותו אינוס. לשיקולים אלה הוסיף השופט את השיקול שגליון ההרשעות של העורר מצביע על כך שהוא אדם אלים ויש חשש שינסה להשפיע על המתלוננת לשנות את עדותה. יתכן והמתלוננת הגזימה בתלונותיה בדבר מעשי אלימות שהעורר השתמש נגדה, אך יש די בהודעותיה כדי לשמש ראיה לכאורה שהבעילה נעשתה בנגוד לרצונה בעת שהיתה אחוזת פחד ונטולת יכולת להתנגד כתוצאה מאיומיו.
(בפני: השופטת נתניהו. העורר לעצמו, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 16.8.84).
ב.ש. 735/84 - שבתאי סבן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שימש בזמנים הרלבנטיים רכז מודיעין בדרגת רס"ר בתחנת המשטרה בג'נין. הוא הואשם ב- 12 עבירות של נטילת שוחד, שימוש לרעה בכח מישרה והדחה בחקירה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בעלי הדין הגישו לביהמ"ש המחוזי סיכומים מפורטים בכתב שבהם ניתחו את חומר הראיות והעתקים של סיכומים אלה הוגשו גם לתיק הערר. לכאורה אין הפרקטיקה של הגשת סיכומים בכתב בעררים רצויה, שכן מן הראוי שהחלטות בענין מעצרו של אדם תינתנה על אתר, וממילא אין שלב המעצר שלב מתאים לניתוח מדוקדק של הראיות כאילו מדובר במשפט עצמו.
הטענה המרכזית של העורר היא שהטיעון בכתב האישום וחומר הראיות שבידי התביעה אינם מצביעים חד משמעית על כוונתו ליטול את הטובין וטובות ההנאה שבהם מדובר מן המתלוננים. מדובר בהחלפת קסטות וידאו, נטילת פיתות, לקיחת ממתקים ומצרכים אחרים, הסעות חינם והכל ללא תשלום או במחירים מוזלים, בעד פעולה הקשורה בתפקידו. לגבי חלק מהאישומים המיוחסים לעורר, אם אמנם יוכחו, ניתן לייחס לעורר ידיעה שהטובין או טובות ההנאה ניתנו לו בעד פעולה העשויה להיות קשורה בתפקידו, בחינת שלח לחמך על פני המים, ובאישומים אחרים שבהם חומר הראיות קלוש יותר, אך אם לא תוכחנה עבירות השוחד, קיים חומר ראיות העשוי לייחס לעורר עבירות של עושק או של שימוש לרעה בכח מישרה. נוכח התפקיד שמילא העורר במשטרת ג'נין, ריבוי התלונות שהוגשו נגדו ע"י מתלוננים שונים שאינם קשורים זה בזה, וחומרת התלונות לא היה מנוס ממעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד פלדמן לעורר, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 19.8.84).
ב.ש. 736/84 - עלי מוחמד חלאילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת נשק שלא כדין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. סניגורו טוען כי בכתב האישום לא
נאמר לאיזו מטרה החזיק העורר את הנשק ואין לדעת אם החזקה זו היא למטרה המסכנת את הציבור וההנחה, בהיעדר ראיה אחרת, היא לטובת העורר אשר יתכן והנשק מוחזק בידו לצורך הגנה עצמית. הערר נדחה. הנשק שמדובר בו שימש, לטענת התביעה, ימים ספורים לפני שנמסר לעורר, לביצוע שוד מזויין. אין מאשימים את העורר בשותפות לשוד אלא כי קרוב משפחתו המואשם בשותפות לשוד הוא שמסר את הנשק לידי העורר, לאחר שהחביאו במקומות שונים, ומתקבל על הדעת כי הנשק נמסר לעורר כדי שיסתיר אותו. השאלה היא אם ההחזקה בנשק יכולה להיות סכנה לצבור, וצודק התובע כי ניתן להסיק מסקנה מעברו הפלילי של העורר. יש לו הרשעות קודמות בעבירות שונות וכולל עבירות סמים ועבר כזה מעלה את החשש שמא החזקת הנשק ע"י העבריין תביא לידי שימוש בו שיהווה סכנה לצבור.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שלהוב לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 16.8.84).
ב.ש. 745/84 - ג'אנו אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ישנו חומר ראיות הקושר את העורר לשתיים מן ההתפרצויות המיוחסות לו. לנוכח הרשעותיו הקודמות של העורר לא היה מנוס מלהורות על מעצרו. העובדה שאנשים אחרים שנזכרו בהודעות שנמסרו למשטרה לא נעצרו, אין בה כשלעצמה כדי ללמד מאומה, ולתביעה יכולים להיות שיקולים משלה לגבי ההחלטה אם להאשים את פלוני אם לאו.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד גב' שלו לעורר, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 23.8.84).
ב.ש. 748/84 - מדינת ישראל נגד אברהם שמחה
*שחרור בערובה (התפרצות והדחה בחקירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות שונות הקשורות להתפרצות וגניבת שעונים וכן בהדחה בחקירה. יש בידי התביעה חומר ראיות הקושר את המשיב לעבירות, אך מאידך הצביע הסניגור על נקודות בחומר הראיות שמהן ניתן אולי להסיק שהרשעתו אינה בטוחה. אכן, החומר אינו חד משמעי וכשלעצמו אולי לא היה מצדיק את המעצר. דא עקא, כי בינתיים נעצר המשיב ע"י משטרת נתב"ג לאחר שניסה להמלט מהארץ בעזרת דרכון של אדם אחר. לנוכח עובדה זו יש חשש ממשי שמא ינסה המשיב להמלט מאימת הדין, כשם שגם החשש של השפעה על עדים אינו נראה נטול יסוד. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד טפיירו לעוררת, עו"ד רינון למשיב. 19.8.84).
ב.ש. 752/84 - באשיר יתים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בגדר כתב אישום המייחס לעורר עבירות של החזקת נשק שלא כדין ושיבוש הליכי משפט הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיים חומר ראיות לכאורה המסבך את העורר למעשים המיוחסים לו. מציאותם של רימון רסס ולבנת חבלה של צה"ל בחזקת העורר עשויה להצביע על כך שמדובר באדם המסוכן לציבור ולפיכך לא היה מנוס מההחלטה לעצרו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד זילברשטיין לעורר, עו"ד רומנוב למשיבה. 26.8.84).
ב.ש. 768/84 - בנימין אסבאן נגד מדינת ישראל
*ערר על המשך מעצר (סמים) (ערר על המשך מעצר - הערר נדחה).
העורר נעצר בשעתו עד תום ההליכים לאחר שהואשם בהחזקה וסחר בהירואין. עררו לביהמ"ש העליון נדחה והטענה שהועלתה באותו ערר כי אין ראיות לכאורה לעבירת הסחר נמצאה חסרת משמעות לאור העובדה
שהראיות לכאורה לעבירת ההחזקה ברורות דיין. העורר נעצר ביום 26.4.84 וביום 1.7.84, בישיבת ההקראה, כפר בעובדות. עבר זמן ללא מעש ומשפטו נקבע לשמיעה ליומיים בתחילת ינואר 1985. בקשת הסניגור להקדמת הדיון נדחתה. העורר פנה בבקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר, בקשתו נדחתה והערר על כך נדחה.
העורר מעלה שתי טענות: אין ראיות לכאורה לאישום בסחר; מאחר והראיות לכאורה מתייחסות, איפוא, רק לענין ההחזקה, יש משקל רב לשיהוי בדיון ומה גם ואין זה סביר שהמשפט יוכל להסתיים בשני התאריכים שנקבעו לו. אכן, בערר הקודם לא מצא השופט צורך להכנס לשאלת הראיות לכאורה לענין הסחר, אך בכך לא נאמר כי ראיות כאלה אינן קיימות. בדירת העורר נמצאה, לאחר תצפית שבה נראתה תנועה ערה של אנשים נכנסים ויוצאים, כמות שמעל ל- 5 גרם נטו הרואין נתונה בשקית, כמו כן נמצאו מאזניים לשקילת סמים וניירות כסף לעטיפה וכן כמויות שקולות ומדודות של סם. עובדות אלה מצביעות לפחות על החזקתו של מקום שממנו מתנהל מסחר בסמים. כך שלצורך העיון החוזר אין להתעלם מהאישום של סחר בהירואין. העובדה שהמשפט טרם החל מצערת אך זו תוצאה מהלחץ הרב המוטל על שופטי ביהמ"ש המחוזי. מדובר בעבירה חמורה של סמר בהירואין שהיא בנפשו של הצבור ולעוררהרשעה קודמת של החזקת סמים. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד נחמן בטיטו לעורר, עו"ד אריה רומנוב למשיבה. 27.8.84).
ב.ש. 769/84 - אלחנן לטבין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי באחד הימים נכנסו הוא ואדם אחר למסעדה של המתלוננת בבאר יעקב, הזמינו מאכלים בשווי של 3,000 שקל וסרבו לשלם. הם גם דרשו מהמתלוננת למסור להם את תכשיטי הזהב שענדה, והיא נאלצה לעשות כן כתוצאה מאיומי השניים. לאחר הפצרותיה של המתלוננת הסכימו להחזיר לה שרשרת זהב תמורת קבלת 114 דולר במזומנים. כמו כן דרשו מהמתלוננת שתכין להם למחרת היום 50,000 שקלים שאם לא כן יפוצצו את הבנין שבו נמצאת המסעדה. המתלוננת פנתה למשטרה וזו הכינה מארב לעורר ולחברו. המערער הבחין באנשי המשטרה ונמלט עם רכבו כשהשוטרים דולקים אחריו ויורים לעברו. לבסוף נעצר העורר ואילו חברו נמלט והעורר אינו מוסר פרטים שיביאו לזיהויו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
לעורר גירסה משלו לאירועים אך ברור שלענין המעצר קיים חומר ראייתי מספיק הקושר את העורר למעשים המיוחסים לו. גם אם נכונה טענת העורר שהוא נגרר אחרי חברו הרי המעשים בוצעו ע"י השניים בצוותא. על כל פנים מדובר בעבירה חמורה ביותר, שהיא כשלעצמה עשויה להצדיק מעצר נאשם עד לסיום ההליכים. הסניגור הצביע על נסיבותיו האישיות של העורר שאין לו עבר פלילי והוא משרת בצה"ל בשירות סדיר. יתר על כן, אמו מאושפזת בבית חולים במצב קשה ביותר ונשקפת סכנה לחייה. על אף כל אלה אין עילה לשחרר את העורר בערובה, וזאת לא רק נוכח חומרת העבירות ונסיבותיהן, אלא גם נוכח האפשרות להשפעה על עדים.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד זרסקי לעורר, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 27.8.84).
ב.ש. 770/84 - אליעזר בוסקילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר יושב במעצר זה כחצי שנה אך מתוך תקופה זו כחודש וחצי הם תוצאה של בקשת דחייה של באי כח העורר. את עיקר טיעונו נגד המשך המעצר מבסס הסניגור על אי קיום הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, בכך שהמשפט אינו מתקיים ברציפות מיום ליום. אכן להפרת הוראה
זו התייחס ביהמ"ש העליון בעבר בחומרה מרובה, אך המציאות של ימינו מכתיבה תנאים שונים. התרבות הפשיעה והעומס שהולך וגדל בבתי המשפט עקב כך, עשו את ההוראה הזו לגזירה שאין אפשרות, ברוב רובם של המקרים, לעמוד בה, עד כי הפכה "בלתי ישימה". עם זאת שומה על כל בית משפט היושב בדינו של עצור לעשות כל הניתן להחשת השמיעה. בעיקר כך הדבר כאשר על פני הדברים נראה שהראיות לכאורה אינן איתנות ביותר או כאשר נראה על פני הדברים שעונש מאסר בפועל, אם יוטל, יהיה לתקופה קצרה, או שיקולים מעין אלה. במקרה דנן העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר ואין גם טענה שהראיות לכאורה אינן איתנות.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אוזנה לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 28.8.84).
ב.ש. 772/84 - עאמר בדאוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם כי יחד עם אחר איים בכח על המתלוננים במטרה לסחוט מהם כספים. שני הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים כשלנאשם האחר מיוחסות עבירות נוספות. עררו של העורר נדחה. קיימות ראיות לכאורה בהודעות שני המתלוננים וכן בהודעת העורר עצמו שהרים ברזל כלפי המתלונן ואיים עליו כדי לקבל ממנו כספים. ביהמ"ש דלמטה ציין כי יש גם חשש להשפעה על עדים ועל שלומם של המתלוננים אם הנאשמים ישוחררו. חשש זה מסתבר מתוך נסיבות המקרה וכשהוא מצטרף לחומרת העבירה מצדיק הדבר את המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד דנון לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 29.8.84).
ב.ש. 775/84 - אברהם ויזל נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר (מרמה, סחיטה, שיבוש הליכי משפט) (הערר נדחה).
בינואר 1984 הוגש נגד העורר ושנים אחרים כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות מרובות. העורר הואשם בביצוע 4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות שבע עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ארבע עבירות של גניבה ע"י מורשה, ארבע עבירות של סחיטה באיומים ועוד עבירות רבות אחרות וביניהן עבירות של ניסיון לשדל לחבול בחומר נפץ, שיבוש הליכי משפט והטרדת עד. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש העליון הוחלט לדחות את עררו של העורר אך לקבל עררו של נאשם אחר. העורר עתר לעיון מחדש בבקשת המעצר וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו. הערר נדחה.
על מנת שבקשתו של העורר לעיון מחדש תיענה, היה עליו להצביע על נסיבות שנתחדשו מאז החלטת המעצר. הסניגור טען שאחד משני הנאשמים האחרים שוחרר בערובה ואילו נאשם נוסף באותו כתב אישום הורשע על יסוד עיסקת טיעון ונדון למאסר של ששה חדשים בלבד. עוד טוען הסניגור כי במהלך המשפט נתברר שאנשים נוספים נטלו חלק בביצוע חלק מהעבירות והם מתהלכים חופשי. אין לטענות אלה השפעה על החלטת המעצר. חלקו של העורר במעשים המיוחסים לו רב לאין ערוך מחלקם של האחרים. אשר לאלה שלא הוגשו נגדם כתבי אישום - עניינה של התביעה להחליט נגד מי להגיש כתבי אישום ואם הוגשו כתבי אישום אם לעתור למעצר הנאשמים ואם לאו. העורר טוען כי אמנם נתקיימו ישיבות רבות במשפטו, אך אין לראות מתי יסתיים המשפט שכן עשרות עדים עדיין צריכים להשמע וספק אם יגיע לקיצו תוך שנה. ברם מסתבר שהמשפט מתברר בדרך יעילה ועד עתה נתקיימו 25 ימי דיונים. כן נקבעו עוד 21 ישיבות לאחר הפגרה שבהן יעשה מאמץ לסיים את משפטו של העורר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד לב לעורר, עו"ד גב' ברוכי למשיבה. 29.8.84).
ב.ש. 695/84 - שלום חיון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים נעצרו עד תום ההליכים לאחר שהוגש נגדם כתב אישום בגין התפרצות לדירה וגניבה מתוכה. הראיות לכאורה שבידי התביעה הן מפיה של נערה שכנה שראתה אותם בבוקר המקרה מתהלכים על גג בנין שממול לדירתה ולאחר מכן ירדו ובידם משהו עטוף בסדין וכן כמה קופסאות. אין ספק בזיהוי העוררים ע"י הנערה, אך הקושי לענין הראיות בדבר הקשר שבין העוררים לבין הפריצה. העבירה שמדובר בה היא מסוג העבירות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים. אכן הראיות לכאורה, כאמור, אינן איתנות, אך כשמתלווים לחומרה שבעבירה גם הרשעות קודמות של העוררים וחשש של השפעה על העדה היה זה מוצדק, אף לאור מצב זה של הראיות, לעצור אותם עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. העוררים לעצמם, עו"ד רומנוב למשיבה. 20.8.84).
ב.ש. 776/84 - מדינת ישראל נגד עארף מוחמד סעד
*הארכת מעצר (בקשה להארכת מעצר - הבקשה נדחתה).
לאחר שתמו תשעים יום למעצרו של המשיב לצורך חקירה בחשד של עבירת רצח החליט ביהמ"ש העליון ביום 10.8.84 להאריך את המעצר ל- 15 יום ובהחלטה נאמר שאם המדינה תעתור להארכה נוספת יהיה עליה להראות מה נעשה עד לאותו תאריך ולשכנע שיש צידוק להמשך המעצר. עתה עותרת המדינה להאריך את המעצר ב- 15 יום נוספים ונאמר בבקשה כי הפרקליטות תבדוק את החומר ותשקול הגשת כתב אישום תוך תקופת ההארכה, גם אם לא יתגלו חיזוקים נוספים לראיות. הבקשה נדחתה. אין עילה מספקת לסטות מן הכלל הרגיל המגולם בסעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי. אם אמנם סבורה המדינה שנאסף חומר ראיות מספיק נגד המשיב תגיש כתב אישום כנגדו ותעתור למעצר המשיב. בנסיבות הקיימות אין להאריך את המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד י. קבלאו למשיב. 26.8.84).
ב.ש. 782/84 - מיכאל כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של שוד מזויין בצוותא עם אחר, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שימוש ברכב ללא רשות הבעלים וקשירת קשר לביצוע פשע וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בידי המדינה מצויה בין היתר הודעה שנמסרה ע"י אחד פופוביץ שניהל שיחה עם העורר ותוכנה קושר את העורר למעשים המיוחסים לו כדי הצדקת המעצר. דא עקא, שפופוביץ נפטר ובשלב הנוכחי אין התביעה טוענת שנתקיימו הנסיבות המכשירות את קבלת הודעתו במשפט. על כן השאלה היא אם במכלול שאר הראיות, שהן נסיבתיות באופיין, יש כדי לקשור את העורר למעשים המיוחסים לו. התשובה היא חיובית. בין היתר זוהה העורר ע"י שוטר שדלק אחרי השודדים ואשר לטענתו יכול היה להבחין בפניו של אחד מהם ממרחק של כ- 15 מטר. במסדר זיהוי חי הועמדו העורר ואחיו (שאינו נוגע לפרשה) והשוטר הצביע על שני האחים שלטענתו הם דומים זה לזה, כמי שהוא דלק אחרי אחד מהם בהמלטו על נפשו. העורר מסר בהודעתו גירסה של אליבי ולכאורה עולה מהודעתה של אמו שהאליבי האמור מופרך. יש בחומר הראיות התייחסות לאמירות מפי העורר שהוא מוכן להיות עד מדינה בפרשה האמורה. נכון שאין וודאות שעפ"י הראיות יורשע העורר במעשים המיוחסים לו, אך המבחן איננו אם קיימת ודאות שהעורר יורשע אלא אם יש חומר ראיות שיש בו כדי לקשור את העורר למעשים המיוחסים לו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד קדרי לעורר, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 3.9.84).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 280/84 - הרשעה בעבירות שוחד סחיטה ואיומים............................................114 ─* ע.פ. 672/81 - יסוד "ההחלטה" בעבירת רצח......................................................115 ─* ע.א. 66/84 - טענת "התנהגות מחפירה" של ילדה בתביעת מזונות...............................116 ─* ב.ש. 664/84 - בקשה לשחרור בערובה...............................117 ─* ע.א. 640/83 - דחיית תביעה על הסף................................117 ─* ע.פ. 336/84 - חומרת העונש (ריבוי נישואין)...........................118 ─* ע.פ. 306/84 - חומרת העונש (סמים)................................118 ─* ע.פ. 329+403/84 -מידת העונש (סמים)..............................119 ─* ע.פ. 338/84 - חומרת העונש (נהיגה ללא רשיון והחזקת נשק)....................................119 ─* ע.פ. 407/84 - הפצת שיקים מזוייפים................................120 ─* ע.פ. 523/84 - חומרת העונש (סמים)................................120 ─* ב.ש. 533/84 - הארכת מועד להפקדת ערבון............................120 ─* ב.ש. 765/84 - שחרור בערובה...................................121 ─* ב.ש. 660/84 - מעצר עד תום ההליכים (התפרצות ותקיפת שוטר)................................121 ─* ב.ש. 705/84 - מעצר עד תום ההליכים.....................................121─* בג"צ 250/80 - בקשה לביטול מחיקה של עתירה...................................................122 ─* ב.ש. 723/84 - מעצר עד תום ההליכים (אינוס)....................................................123─* ב.ש. 735/84 - מעצר עד תום ההליכים (שוחד)...........................123 ─* ב.ש. 736/84 - מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק).......................123 ─* ב.ש. 745/84 - מעצר עד תום ההליכים (התפרצות).........................124 ─* ב.ש. 748/84 - שחרור בערובה (התפרצות והדחה בחקירה)........................................ 124 ─* ב.ש. 752/84 - מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק)..............................................124 ─* ב.ש. 768/84 - ערר על המשך מעצר (סמים)............................124 ─* ב.ש. 769/84 - מעצר עד תום ההליכים (סחיטה)..........................125 ─* ב.ש. 770/84 - מעצר עד תום ההליכים...............................125 ─* ב.ש. 772/84 - מעצר עד תום ההליכים (סחיטה)...................................................126─* ב.ש. 775/84 - המשך מעצר (מרמה, סחיטה, שיבוש הליכי משפט)................................126 ─* ב.ש. 695/84 - מעצר עד תום ההליכים (התפרצות).........................127 ─* ב.ש. 776/84 - הארכת מעצר....................................127 ─* ב.ש. 782/84 - מעצר עד תום ההליכים (שוד)............................127 ─