תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 1

בג"צ 676/84 - טיים אינק נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*סירוב להורות על חקירת עד במשפט שרון- טיים(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

במסגרת משפטו של אריאל שרון נגד השבועון טיים הוגשה ע"י העותרת בקשה לקבלת עזרה משפטית מבית משפט בישראל, על יסוד הוראות סעיף 3 לאמנת האג משנת 1970, בעניין גביית ראיות בעניינים אזרחיים ומסחריים בחו"ל. הועלתה בין היתר בקשה לגבות עדותו של השר בר- לב. בשאלון שהוגש מתייחסות חמשת ה"שאלות הראשונות לעניינים מבצעיים שבהן היה מעורב השר שרון בהיותו בצבא והשאלה הששית מתייחסת ל"שמו הטוב" של שרון, אם יצא לשרון בצבא ובקהיליה הבטחונית שם של אדם בלתי ישר, שקרן, פחדן, מתעלם מחיי אדם וכדומה. היועץ המשפטי דחה את הבקשה והעותרת פנתה לבג"צ. באשר לחמשת השאלות הראשונות החליט בג"צ בפסק דין אחר לדחות את הבקשה מחמת אפשרות של פגיעה בבטחון המדינה ונותר הדיון באשר לשאלה הששית, דהיינו חוות דעתו של בר לב על שמו של שרון. בתשובה לעותרת כתב היועץ המשפטי כי העדתו של שר בממשלה נגד שר אחר יש בה כדי לפגוע בכלל מכללי תקנת הציבור ובשל כך דחה את הבקשה באשר לשאלה הששית הנדונה. לאחר שהוצא צו על תנאי חזר היועץ המשפט על הנימוק של פגיעה בתקנת הציבור והוסיף נימוק חדש כי מתן עדות על ידי בר- לב עלול להוביל גם למסירת פרטים על האירועים הצבאיים הנזכרים בשאלות הראשונות, שכן יהיה קשה לשר להעיד על שמו של השר שרון "בצה"ל ובקהיליית הבטחון" מבלי להזכיר את חלקו בארועים אלה. העתירה נדחתה
הנשיא שמגר:
א. כאשר מתווסף, בתשובה לבג"צ, להחלטת הרשות נימוק לאחר המעשה ואחרי שביססה את הכרעתה על נימוק אחר, נוהג בג"צ בכפל זהירות בעת העברת ההחלטה תחת שבט הביקורת. בענייננו אמנם אין לומר כי הנימוק הנוסף שונה לגמרי מן הנימוק שהובא בהחלטת המשיב לראשונה, כי במקרה הנדון יש זיקה בין הטיעונים השונים וקשר ענייני מסויים בין העובדות המשמשות יסוד לכל אחד מן הטעמים. ברם, העובדה שהמשיב העלה את הטעם של בטחון המדינה כנימוק לפסילת יתר חמש השאלות ולא העלה נימוק כזה מעיקרא לגבי השאלה הששית,יכול היה להעלות חשש שמא מדובר רק במחשבה לאחר מעשה ולא בטעם כן.
ב. מרווח השיקולים של בג"צ אינו חופף לחלוטין את שיקולי הרשות שהוסמכה לכך על פי דין, שהרי אין בג"צ נכנס בנעליה ואינו ממיר שיקוליה בשיקוליו כאילו היה הואהגורם הנדרש להחליט מלכתחילה. בג"צ אינו נוהג להתערב בהחלטת רשות קונסטיטוטורית הפועלת לכאורה בתום לב ולמטרה שהוגדרה על פי דין, אלא אם חוסר הסבירות יורד לשרשו של ענין וברור וגלוי שרשות סבירה לא היתה יכולה להגיע להחלטה כאמור.
ג. לאחר בדיקת החומר עולה כי שש השאלות שביקשה העותרת להציג כרוכות ושלובות במידה רבה זו בזו וכולן מופנות בעיקר ללקחים ולהתרשמות שהתגבשו בלבו של השר, לפי גירסת העותרת, בעת השירות הצבאי ועקב אירועים שאירעו בו ובמסגרתו. חמשת השאלות הראשונות מתייחסות באופן ברור לענייני צבא ובטחון והשאלה הששית מתייחסת למעשה לחמש השאלות הראשונות ומשלימה אותן. היועץ המשפטי לא כרך בתשובתו הראשונה את השאלה הששית בנושא הבטחון על בג"צ לבחון את תום הלב והסבירות שבכריכה האמורה והמסקנה היא כי בנסיבות העניין אין סתירה בין שני הטעמים, האחד יכול לחפוף את השני ואין לשלול את הגיונו של שילוב הטעמים.

ד. לנוכח דחיית העתירה על יסוד הטעם של בטחון המדינה אין צורך לחוות דעה באשר לטעם של פגיעה בתקנת הציבור. עם זאת ניתן להתיחס לטעם זה בדרך אגב. מדובר בהליכים משפטיים אזרחיים ובמהלך העניינים הרגיל מזמין כל בעל דין את עדיו כאוות נפשו מבלי להזדקק לעזרת גורם שלטוני במדינה אחרת. מאידך, בהליכים נשוא העתירה ניתן לחייב את העד להעיד במשפט המתנהל במדינה אחרת. מדינה המתבקשת לסייע בגביית עדות, רשאית לשקול בנסיבות מסויימות אם להושיט את הסיוע המשפטי המבוקש. טענת המשיב היא כי עם הבאת הבקשה במסגרת העזרה המשפטית קמה זכותו על פי החוק לשקול אם לא יפגע על ידי כך כלל מכללי תקנת הציבור, ולדעתו תהיה זו פגיעה במעמדם ותדמיתם של רשויות השלטון אם תתבקש במשפט לשון הרע חוות דעת על האופי והמידות של שר אחד לגבי דעתו על שר אחר. לכאורה יש אכן טעם לפגם בהעמדתם הכפוייה זה מול זה של נושאי תפקיד כדי שיעידו - לא על עובדות - אלא על אופי, ויש לבחון בחינה מדוקדת את הטעמים המעוגנים בתקנת הציבור. כיוון שאין צורך להכריע כאן בכל השאלות הנוגעות לענין אפשר להשאירן בצריך עיון לעת מצוא.
השופט ש. לוין:
התמצית העובדתית שלא להענות לבקשה מטעמים של בטחון המדינה היתה קימת כבר מלכתחילה בהתכתבויות עם נציגי העותרת ואין לזקוף לחובת המשיבים את העובדה שמלכתחילה התבססה ההחלטה על טעמים שבתקנת הציבור בלבד. עם זאת נראה שלא היה צידוק לסרב את הבקשה על יסוד טעמים של בטחון המדינה, שהרי אין להרחיב את משמעותו של מושג זה מעבר לגבולותיו הטבעיים ואין הוא יכול לשמש למשיב ולכל רשות ציבורית אחרת מטריה שבצילה ניתן לקבץ כל טענה שהיא הקשורה קשר רחוק עם המושג 'בטחון המדינה'. מדובר בהצגת שאלה לשר חים בר- לב באשר לשם שיצא לאריאל שרון בצבא ובקהיליה הבטחונית וככל שניתן למתוח את הדיבור 'בטחון המדינה' לא נראה שניתן לכלול בו סעיף בנושא האמור. ברם, צודק המשיב בהחלטתו המתבססת על כלל מכללי תקנת הציבור. השיקול ששקל היועץ המשפטי כי מתן עדות על ידי שר אחר נגד שר אחר עלול להזיק לעבודת הצוות של הממשלה ולתיפקודה התקין ובכך לפגוע בתקנת הציבור הוא שיקול כשר. המחוקק מסר למשיב ולא לבג"צ שיקול הדעת בעניין זה ואין כוחו של בג"צ להתערב אלא מקום שבו סבור הוא כי המשיב סטה מגבולותיו הלגיטמיים של שיקול הדעת.
השופט בך:
בו בזמן שהנשיא ביסס את החלטתו על השיקול של היועץ המשפטי כי העדת השר בר- לב עשוייה לפגוע בבטחון המדינה והשופט לוין סומך ידו באופן בלעדי על הנימוק של "תקנת הציבור" ניתן לומר שאין מקום להתערבות של בג"צ באף אחד משני השיקולים האמורים של היועץ המשפטי. באשר להיבט של פגיעה בבטחון המדינה אין צורך לאמץ את כוח הדמיון במיוחד כדי להמחיש את הסצנריו באם אמנם יאלץ השר בר לב להשיב על השאלות שפורטו. בתשובות כאלה עלולים להיחשף פרטים בדבר פעולות צבאיות אשר יש בגילוין כדי לפגוע בבטחון המדינה. אין משום פתרון בהצעה כי ב"כ המדינה יהיה נוכח בעת החקירה ויוכל להתנגד לשאלות שיגעו בנושאים צבאיים מובהקים. אין זה מתקבל על הדעת, מבחינת הצורך למנוע עיוותים, שתותר הבעת דעה סתמית, כללית וגורפת של העד על תכונותיו של השר שרון, ולאחר מכן תמנע מהצדדים האפשרות לברר על איזה עובדות מבוססת דעתו של העד. באשר לנימוק של פגיעה בתקנת הציבור - הרי גם נימוק זה אינו ראוי שיפסל על ידי בג"צ.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר,ש.לוין, בך. עוה"ד ברזל וזלינגר לעותרת, עו"ד מאיר גולדמן למשיבים.6.1.83).

ע.פ. 454/82 - ישראל נוחימובסקי' נגד מדינת ישראל (הערעור בסעיפי ההרשעה נתקבל בחלקו).

*הרשעה במשיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמהא. המערער הורשע בעבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי וקבלת דבר במרמה. הערעור בעבירות של משיכת שיקים נדחה ובאשר לקבלת דבר במרמה נתקבל הערעור והמערער הורשע בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה. לענין משיכת שיקים ללא כיסוי היו ראיות מספיקות לכך כי המערער משך שיקים על בנק אגוד ועל בנק לאומי כאשר ביום המשיכה הבנק לא חייב היה לכבד את השיקים הנדונים. אין זה משנה אם השיקים ניתנו רק לבטחון ואפילו מתוך צפיה כי האירוע שלבטחונו ניתנו לא יתממש והנפרע לא יציג את השיקים לפרעון.
ב. אשר לעבירה של קבלת דבר במרמה - מדובר בשיקים שמשך המערער ונתן לאחד אביבי על מנת שאביבי יגייס בעזרתם עבור המערער מזומנים או שיעבודים שכנגדם יוכל להשיג מזומנים או אשראי. המערער ידע שרק כנגד בטחון השיקים יקבל את מבוקשו מצד ג' וגם ידע שבעת מסירתם היו השיקים חסרי ערך. אפילו צפה, כטענת סניגורו, כי יצא למרחב ויוכל לסלק חובותיו כך שלשיקים יהיה כיסוי הרי צפיה זו אינה מעלה ואינה מורידה. המצג שנעשה כלפי צד ג' ושעליו סמך צד ג' בקבלו את השיקים הוא כי בעת מסירתם הם מהווים בטחון טוב.
ג. הטענה העיקרית של הסניגור נגד ההרשעה בעבירה זו היא שהמערער לא קיבל דבר מאותה מרמה ולכן לא ניתן היה להרשיעו בקבלת דבר במרמה. מסתבר כי אביבי רימה לא רק את צד ג' אלא גם את המערער ואת השעבוד שהשיג מצד ג' ניצל למטרותיו הוא כך שהמערער למעשה לא קיבל דבר. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך אך בנה את ההרשעה על קונסטרוקציה שונה אשר למעשה אין לקבלה. לפיכך לא היה יסוד להרשעת המערער בקבלת דבר במרמה אך יש מקום להרשיעו בנסיון לקבל דבר במרמה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ש. תוסייה כהן למערער, עו"ד גב' נ.ליבנה למשיבה. 11.12.84).

ע.פ. 524/81 - יחזקאל ששון נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח(הערעור נדחה).

א. המערער יחד עם אחד ברזני הואשמו ברצח משה חדד (להלן: הקרבן). ברזני קנה מפלוני מטיל זהב והתברר כי הוא מזויף. הוא ניסה למכור אותו לאחר שנתגלה לו הזיוף ובחר בקרבן, נהג מונית שכנראה עסק גם בסחר בזהב וסיכם אתו את העיסקה תמורת 375,000 ל"י. הקרבן לווה את הכסף מדודו. ביום המקרה נהג ברזני בטנדר שלו כשלידו המערער והם אספו לתוכו את הקרבן. לאחר נסיעה קצרה מסר הקרבן את מטיל הזהב לבן דודו והמשיך בנסיעה עם הנאשמים. לבן דודו ולאביו הוברר שהמטיל מזוייף ובחפשם אחר הקרבן נודע להם כי הוא נרצח. ביהמ"ש קבע כממצא כי לאמר שהקרבן מסר את מטיל הזהב לבן דודו חזר לטנדר, מסר את הכסף לנאשמים ונסע אתם כדי לקבל דמי תווך כפי שסוכם. בדרך נורה הקרבן בראשו, ואת גופתו השליכו השניים מהטנדר. ברזני נהג את הטנדר כשלצדו ישב המערער והקרבן ישב ליד החלון בצד ימין. בהודעותיהם במשטרה וכן בעדות בביהמ"ש הטיל כל אחד מהשניים את אשמת היריה על רעהו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער שיקר וכי היה זה הוא שירה והמית את הקרבן, זיכה את ברזני מאשמת רצח והרשיעו במעשה מרמה והשמדת ראיות, ועל כך אין ערעור, ואילו את המערער הרשיע ברצח. הערעור נדחה.
ב. את האקדח לאירוע הביא המערער, וברזני טען כי כלל לא ידע על כך. גם לענין התחברות השניים באותו יום היו גירסאות סותרות וביהמ"ש העדיף את גירסתו של ברזני כי המערער כפה את נוכחותו עליו. כשמדובר במערער די בשלב הנוכחי בממצא
כי הוא הצטרף לברזני ולקרבן, לאחר שתחילה דאג להביא אקדח טעון, ותוך ידיעה כי עיסקת זהב עומדת להתבצע בסכום כספי גדול. בשאלה מי ירה זכה ברזני לאמון ביהמ"ש כדובר אמת וביהמ"ש הוסיף כי המסקנה נובעת לא רק מההתרשמות של שמיעת עדויותיהם של השניים, אלא גם על פי מכלול יתר הראיות ובעיקר חוות דעתו של הפתולוג שבדק את הגוויה, שקריו של המערער בנקודה זו, מסקנות העולות משיחה מוקלטת בין השניים ויתר הנסיבות שהתבררו. הסניגור טען כי למרות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהתרשמות ביהמ"ש מדברי עדים הרי במקרה דנן השתית ביהמ"ש המחוזי מסקנותיו לאו דוקא על אמון אלא על פי סבירות וראיות נסיבתיות ובכגון אלה ביהמ"ש שלערעור חפשי לבחון את הסבירות וההגיון של הנסיבות והמסקנות. אין ממש בטענה זו. בראש וראשונה ביסס ביהמ"ש את מסקנתו בענין המהימנות על פי ההתרשמות ונקבע חד משמעית כי עדותו של ברזני היא אמת ועדותו של המערער היא שקר. טבעי הוא כי להתרשמות זו תרמו שקריו והסתבכויותיו של המערער בעת עדותו, השוני בגירסותיו במשטרה ובביהמ"ש ובעיקר ממצאיו של הפתולוג שסתרו דברי המערער ותמכו בגירסת ברזני שהמערער היה היורה. לפעמים על ביהמ"ש להכריע רק על פי עדויות מנוגדות ואז המסקנה מושתתת על ההתרשמות מדברי העדים בלבד,.אך לרוב באות גם ראיות נוספות, בין ישירות ובין נסיבתיות, שיש בהן לאמת גירסה אחת ולסתור האחרת. גם כאשר ביהמ"ש בוחן אמיתות הגירסות במבחן מכלול הראיות והגיון הנסיבות עדיין הכרעתו היא עפ"י המהימנות של גירסה אחת על פני האחרת ומלבד במקרים נדירים לא יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור.
ג. אשר לסיוע הדרוש לעדותו של שותף לעבירה כפי שהיה הדבר בעת ביצוע העבירה ובטרם תוקנה פקודת הראיות - ביהמ"ש המחוזי ציין את הראיות והמסקנות שהיה בהן כדי סיוע מספיק לעדותו של ברזני וגם אם ניתן להצביע על דו משמעותה של ראייה מסייעת מסויימת עדיין נותרות די והותר ראיות לסיוע הנדרש. בין אלה היו עדותו של הפתולוג שסתרה את עדותו של המערער, הבאת האקדח ע"י המערער לנסיעה שיש בה כדי ללמד על כוונה לעשות שמוש בנשק וכד'.
ד. הסניגור תוקף מסקנת ביהמ"ש כי גם חלוקת כסף השלל בין השניים מסייע למסקנה בדבר אשמת המערער בעניין הירי. טענת הסניגור היא כי מדברים שארעו לאחר מעשה אין ללמוד למפרע מי ירה. אילו עובדה זו היתה מנותקת מכלל הנסיבות, הצדק היה עם המערער. הוא הדין אילו העלה המערער גירסה שהיתה מתקבלת על הדעת כי לאחר מעשה נתן לו ברזני חלק מהשלל בתור דמי לא יחרץ ותמורת שתיקתו. אולם טענה כזו לא הועלתה וביהמ"ש הסיק שהמערער הוא שתיכנן וביצע את הרצח ולכן גבה מחצית הסכום, וברזני שנוכח כי המערער מסוגל לרצוח בדם קר נאלץ לשלם לו לפי דרישתו. לאחר שעצם המתת הקרבן ע"י המערער נקבע עפ"י ראיות מהימנות אחרות, יש בחלוקת השלל בין השניים בשווה, אף שנעשה לאחר מעשה הרצח, כדי לסייע למסקנת ביהמ"ש.
ה. יסוד "ההכנה" שהוא יסוד פיזי טהור הוכח בעצם ההצטיידות באקדח. אין זו דרכם של סוחרי זהב להסתובב בנשק קטלני בעת ביצוע עיסקה אם לא היה בכך יסוד של הכנה לרצח. אשר ל"החלטה להרוג" הרי זה יסוד נפשי פנימי טהור שמסיקים מאופיו של המעשה שהביא להמתת הקרבן, ולמערכת העובדות מצטרפת ההנחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. זו חזקה שאם היא לא נסתרת די בה כדי להוכיח את כוונת הנאשם אשר המית את קורבנו. כאן עצם הירי בראשו של הקרבן מעיד על כוונת קטילה מובהקת. אשר להעדר קינטור - אין צורך להתעכב על כך משום שטענה כזו לא יכלה לעלות כי היריה נורתה בקרבן בלי שהיה כלל דין ודברים בינו לבין המערער וברזני.

ו. כשנתיים לאחר הגשת הערעור עתר הסניגור לביהמ"ש העליון לקבלת ראיות נוספות מפי שלושה אסירים ועצירים, אשר בתקופות שונות שהו יחד עם המערער בכלא ואשר לפני כל אחד מהם הודה ברזני כי הוא זה שירה בקרבן ולא המערער. התיק הוחזר לביה"מ המחוזי שיגבה ראיות אלה ובנוסף לכך גם תוספת לעדותו של ברזני. בגירסאות שונות העיד כל אחד מהשלושה כי ברזני אמר שהוא היה היורה, אך אין להתייחס באמון לעדויות אלה. השלושה נצרו לשונם במשך למעלה משנה ולא גילו את הדברים שאמר להם ברזני לא למערער ולא לשלטונות בית הסוהר ואף אחד מהשלושה לא היה מסוגל לתת נימוק כלשהוא מדוע בשלב כה מאוחר גילה לפרקליטו של המערער את שנודע לו. אין פגם בכך כי ביהמ"ש שלערעור יעריך את מהימנות הראיות הנוספות כשגם הערכאה הראשונה לא קבעה התרשמותה מן העדויות ולא נצטוותה לכך ע"י ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד א. טל למשיבה. 3.12.84).

ע.פ. 470/83 - משה מורי נגד מדינת ישראל

*אישור הרשעה בעבירות סמים למרות פגמים במשפט(הערעור נדחה) .
א. המערער הורשע בשתי עבירות של סחר בסמים ונדון לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעלו מאסרים על תנאי המסתכמים ב-21 חדשים כשמחציתם מצטברים ומחציתם חופפים. ההרשעה מתבססת על עדותו של שוטר מוסווה שהתחבר לעברייני סמים, הצליח לרכוש את אמונו של אחד אבוטבול וזה שימש עבורו כמתווך בעשרות רבות של עיסקאות סמים. בסיומו של המבצע נעצרו 42 חשודים. פעולות התיווך של אבוטבול הביאו בין היתר לעריכת שתי העיסקאות בין השוטר לבין המערער. העיסקה האחת מתייחסת לרכישת חמש מנות הרואין במשקל 277 מ"ג והשניה לרכישת 700 מ"ג הרואין. ההרשעה התבססה בעיקר על עדות השוטר המוסווה, על עדות מפעילו ומפקדו של השוטר והסם שהוגש כמוצג. המערער טען כי כלל אינו מכיר את השוטר המוסווה. אבוטבול הועמד לדין אף הוא בשל עיסקות הסמים ונדון למאסר ובעדותו תמך בגירסתו המכחישה של המערער. ביהמ"ש קבע כי עדותו של אבוטבול אינה ראויה לאמון בציינו כי בהודעתו במשטרה הצהיר אבוטבול שמאיימים על אשתו וילדיו והוא מפחד שמא יהרגו את ילדיו. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שאין להאמין לנאשם וכי הוא מאמין לעדי התביעה ולפיכך הרשיע את המערער והטיל עליו את העונש כאמור. הערעור נדחה.
ב. המערער העלה טענות של פגמים חמורים בדיון בביהמ"ש. אחד הפגמים מתייחס לעדות מפקדו של הסוכן המשטרתי. כאשר נשאל בחקירה הנגדית אם ניתנו לסוכן הוראות להצמד אל הנאשם השיב "נתתי לו הוראות לשים לב במיוחד לנאשם... כי הם מוכרים באופן מיוחד כסוחרי סמים רציניים בבית דגן". טוען המערער כי נפגעו זכויותיו על ידי כך שהעד נידב מיוזמתו אינפורמציה בדבר היותו סוחר סמים ולא הסתפק בתשובה חיובית לשאלה אם נתן הוראות כאמור ואם לאו. אכן, היה על העד להימנע מהוספת הפרט האמור, ומן הראוי היה להעיר לו על משגהו זה. עם זאת, לא היה בתשובה זו כדי לגרום עוול למערער. הפעלת סוכני משטרה הוכרה ככלי נשק לגיטימי במלחמה נגד הפשע אך הובהר כי יש להציב לאמצעי זה גבולות סבירים. נקבע כי אל לה למשטרה להצמיד סוכן מדיח לאדם, אלא אם בידיה מידע אמין המחשיד אותו אדם כמי שנוהג לבצע פשעים מהסוג העומד לחקירה. כל שופט בר נסיון היה מבין מעצם העובדה שסוכן משטרתי הוצמד למערער שקיים בידי המשטרה מידע בדבר פעילותו בשטח הסמים. מאידך היה השופט ללא ספק ער לכך שלא ניתן להסיק מסקנות בדבר מהימנות המידע שהיה בידי המשטרה ובוודאי לא ביסס את הרשעת המערער על כך.
ג. טענה נוספת בפי המערער כי כאשר בחר להעיד ומסר לשאלת הסניגור פרטים על תאונת דרכים שאירעה לו, כדי להראות שהפך נכה כתוצאה מכך, נחקר בחקירה הנגדית באשר לכך כי הואשם בעטייה של אותה תאונה בנהיגת רכב ללא רשיון ונשפט לששה חדשי מאסר. התובעת ביקשה גם להגיש לביהמ"ש גזר דין מאושר בענין זה וכן את גליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם. הסניגור התנגד לדרך חקירה זו וביהמ"ש נתן החלטה שלפיה אסר על הגשת גליון ההרשעות הקודמות ומאידך סבר כי עצם האירוע הובא ע"י הסניגוריה ואם כתוצאה מתאונה זו נדון הנאשם לששה חדשי מאסר הרי הבאת עובדה זו לידיעת ביהמ"ש הינה לגיטימית. אין ספק שצדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה את בקשת התביעה להגיש את גליון ההרשעות הקודמות במהלך המשפט. אין להביא לידיעת ביהמ"ש כל ראיה בדבר עברו הפלילי של הנאשם קודם להכרעת הדין וניתן לסטות מכלל זה רק במקרים בודדים וחריגים והמקרה הנוכחי אינו נמנה על אלה.
ד. אין להסכים לסיפא של החלטת ביהמ"ש בה הצדיק את החקירה בדבר עונש המאסר שהוטל על המערער בשל נהיגתו ללא רשיון. אם רצה המערער להביא לידיעת ביהמ"ש שהוא נכה כתוצאה מתאונה, הרי במסגרת המשפט הנוכחי אין ולא כלום בין עובדה זו ובין נסיעתו בעת אותו אירוע ללא רשיון. עם זאת, ניתן להחיל כאן את הכלל שבסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי ביהמ"ש רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין וכאן לא נגרם עיוות דין. אין לקבל את טענת הסניגור כי אפילו אם דחה ביהמ"ש את בקשת התביעה להגיש את גליון ההרשעות הקודמות הרי הנזק כבר נעשה שכן עובדת העבר הלא נקי כבר הובאה לידיעת ביהמ"ש. לא פעם קורה במשפט פלילי שראיה שיש בה כדי להזיק להגנת הנאשם נפסלת ע"י ביהמ"ש, ולעתים קרובות מובא תוכן הראיה לידיעת ביהמ"ש במהלך הדיון בדבר קבילותה. כך מעיין השופט לא פעם בתוכן הודאתו של נאשם במשטרה לפני שהוא מחליט אם יש לקבל אותה. חזקה על שופט מקצועי שיוכל להתעלם כליל ממידע הכלול במסמך שבסופו של דבר לא נתקבל על ידו כראיה כלל.
ה. אם קיים חשש כי היה בכוחה של ראיה פסולה כדי להשפיע על החלטת השופט, במישרין או בעקיפין, כי אז ניתן לשקול בחיוב בקשה של הנפגע לבטל את פסה"ד. אולם כאשר משתכנע ביהמ"ש לערעורים, במידה שאינה משאירה ספק סביר, כי פסק הדין לא היה משתנה אף אלמלא נפל הפגם בעת הדיון, אין מניעה לאישור אותו פסק דין. כזה המצב בענייננו. עוד פגם היה כאשר ביהמ"ש ציטט בפסה"ד ציטוט לא נכון מתוך הפרוטוקול אך גם ענין זה לא היה בו כדי לשנות את התוצאה.
ו. יש לתת את הדעת על השאלה שמא המשקל המצטבר של הפגמים בניהול המשפט ובהכרעת הדין, יש בו כדי לערער את פסה"ד, אם כי כל אחד מאותם פגמים כשלעצמו אין די בו כדי להפוך את הקערה על פיה. התשובה היא שלילית. המסקנה יכולה היתה להיות שונה אילו למשל היה פסה"ד המרשיע מבוסס בעיקרו על ראיות נסיבתיות פרובלמטיות או על עדות רעועה במקצת של שותף לעבירה. אולם כאשר מבוסס פסק הדין בעיקר על גירסתו של שוטר שמסר עדות ישירה כנגד הנאשם ואשר ביהמ"ש התייחס אליה באמון מוחלט ולא הוכח כל מניע שעלול היה להיות לשוטר להעליל עלילה על המערער, כי אז אין מקום שיתגנבו ספקות בעטיים של הפגמים האמורים. אשר לעונש - כשמדובר בסחר בסמים צריך להטיל עונשים חמורים ומרתיעים כדי להגן על הצבור ולכך יש להוסיף כי למערער רשימה לא מבוטלת של הרשעות קודמות ובכל הנסיבות אין להקל בעונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד קידר למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 9.1.85).

ע.פ. 603/84 - יגאל גוילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע ברכישת 100 גרם קוקאין תמורת 6,000 דולר מידי אחד הלל קורנפלד ומסירת 8.5 גרם קוקאין לאחד דהן. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס של 1,5 מליון שקלים. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. אימרתו של קורנפלד במשטרה מתארת את השתלשלות הטיפול במשלוח קוקאין בכמות של 1300 גרם שקיבל בחבילת דואר מקולומביה. בין היתר סיפר על התקשרותו עם שניים מחבריו, בן יוסף וסמג'דה, ואת סיועם של שני אלו ואחרים לשם הוצאת החבילה מנתב"ג. כן סיפר על חלוקת הסם למנות קטנות יותר וכי 100 גרם קוקאין היה אמור בן יוסף לשים במכוניתו של מקסים דהן על מנת שיגאל (המערער) יגש לקחת את החבילה. הוא הוסיף כי קבל מיגאל סכום של 6,000 דולר עבור הקוקאין שהוסתר עבורו ברכב של דהן. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו כי לא נזקק להוראות סעיף 10א' של פקודת הראיות כדי להסתמך על האמור באימרתו של קורנפלד, מאחר ובעדותו במשפט של המערער אישר קורנפלד את אימרתו לאחר שהקטע הוקרא בפניו, היינו אמר "נכון שאמרתי את הדברים האלה". ביהמ"ש המחוזי ראה את האישור האמור כאימוץ תוכן הדברים שיש בו כדי להפכם לחלק מעדותו של קורנפלד בביהמ"ש. הוא היה ער לכך כי יכול ויטען שקורנפלד אישר רק את אמירת הדברים אך לא את אמיתותם, שהרי מסר בביהמ"ש גירסה שלא היתה בה התייחסות לסם המסוכן כנשוא העיסקה, ועל כן היפנה ביהמ"ש לסעיף 10א' לצורך קבלת אימרתו של קורנפלד. ביהמ"ש המחוזי לא ניתח נירצח מפורט את החומר שבפניו לאור המבחנים הקבועים בסעיף 10 א' כדי להצדיק את קבלת האימרה, אך היפנה מפורשות לכל מערכת הראיות לפני שהתייחס להפעלת סעיף 10 א' הנ"ל.
ג. נתקיימו כל המרכיבים של סעיף 10 א'. ההודעה של קורנפלד היתה אימרה שנתינתה הוכחה כדבעי, קורנפלד היה עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו, ככל שהדבר נגע לעיסקת הסמים היתה עדותו של קורנפלד שונה מן האימרה וענין הסמים היה "פרט מהותי" כמשמעותו של מונח זה לפי סעיף 10א'. בכך הונח הבסיס לקבלת האימרה ואשר לשאלה אם יש לבכר אימרתו של קורנפלד על עדותו במשפט הרי התשובה היא חיובית. חיזוק לאימרה היה בתיאורי הרקע של עדים אחרים, התייצבותו של המערער בבדיקת פוליגרף שנערכה ע"י העבריינים עצמם, לכל אלה שהיו מעורבים בענין, אחרי שנגנבו 100 גרם מהסם שהוחבאו במכוניתו של דהאן. עורך בדיקת הפוליגרף העיד שהמערער השתתף בשיחה בין המעורבים באופן פעיל והעיר הערות ענייניות וההתרשמות שלו היתה כי המערער מעורב בנושא שעליו סבה בדיקת הפוליגרף.
ד. אשר למידת העונש - לענין זה ביסס הסניגור את טיעונו על כך שיתר המעורבים בפרשה נדונו לתקופות מאסר קצרות יותר. קביעתה של המידה העונשית ההולמת כל מקרה אינה נעשית בדרך החישוב האריתמטי האוטומטי. כל מקרה נבחן על פי נתוניו והמגמה לאינדיבידואליזציה של העונש אין בטוייה רק בכך שנותנים את הדעת לנסיבות האישיות של הנאשם, אלא גם, מעבר לכך, שאין מאמצים בהכרח את המסקנה העונשית שהוסקה לגבי אדם אחר המעורב בענין, ושנתבססה על מערכת נתונים אישית שונה. בענייננו נדונו נאשמים אחרים גם הם לעונשי מאסר גבוהים ואחרים נדונו לעונשי מאסר יותר קלים אך אלה הודו בעובדות בו בזמן שהמערער התכחש למעורבותו בענין. היתה זו זכותו של המערער ואין להלין על כך, אך הוא אינו יכול לבקש כי יוקל עמו בהתחשב עם ההודאה בעובדות כפי שנעשה לגבי חבריו. בהתחשב
עם הענשים המקובלים בביהמ"ש העליון לגבי סוחרי סמים בקנה מידה קטן בהרבה מן המערער אין לומר כי המאסר שהוטל עליו מופרז לחומרה וגם בקנס הכספי אין להתערב.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יורם שפטל למערער, עו"ד גב' יוספה טפיירו למשיבה. 20.12.84).

ע.פ. 340/84 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).

בהודעתו במשטרה סיבך העד יעקב בן דוד את המערער במכירת שש או שבע מנות הרואין אך בביהמ"ש העיד כי אחיו של המערער, יעקב דרעי, הוא שמכר את הסם. ביהמ"ש החליט להעדיף את הודעתו של העד במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש וזאת מכח סעיף 10 א' לפקודת הראיות. בענין זה נדחה הערעור. היו לביהמ"ש נתונים מספיקים כדי לבסס עליהם את מסקנתו כי יש להעדיף את הודעת העד במשטרה על פני עדותו בביהמ"ש.
ביהמ"ש השית על המערער מאסר בפועל של שלוש שנים ושנתיים מאסר על תנאי ואין להתערב במידת העונש. העונש הולם את העבירה של מכירת הרואין. כמו כן למערער הרשעות קודמות לרבות בעבירות סמים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד שמחה זיו למערער, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 20.1.85).

ע.פ. 371/84 - אשר מסילתי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד על יסוד טביעות אצבע (הערעור נדחה).

בני זוג שהחנו את רכבם סמוך לשפת הים בנתניה הותקפו ע"י שלושה אנשים אשר באיומי אקדח אילצו אותם למסור את כספם, מצלמה שהיתה במכונית ועוד מטלטלין וכן שרשרת זהב שנקרעה מצווארה של האשה. על החלון הימני האחורי בה ישבו הנשדדים נמצאה טביעת כף יד של המערער. על יסוד ראיה זו הורשע המערער בעבירת השוד ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
ניתן להרשיע על יסוד טביעות אצבעות, אלא אם יש בידו של הנאשם לתת הסבר מתקבל על הדעת כיצד הגיעו טביעות האצבעות לזירת המעשה, ולטענת הסניגורית יש בראיות שבאו לפני ביהמ"ש כדי להצביע כי יתכן וטביעת היד של המערער הוטבעה כאשר המכונית חנתה באותו ערב בככר מרכזית בנתניה שם התקיים קונצרט. היא ציינה כי המערער העיד וביהמ"ש האמין לו כי הוא נוהג לעבור ולהמצא בהזדמנויות שונות באותה ככר. טענה זו אין לקבל. המערער לא אמר כי בעת המקרה היה בסביבת אותה ככר וגם היתה עדות ברורה וחד משמעית של הנשדדים כי המכונית הוחנתה ליד הככר לזמן מה במקום שאנשים אינם עוברים וכי בפועל איש לא עבר ולא נגע במכונית במשך כל הזמן שחנתה שם. נמצא כי ההסבר שניסה המערער לתת, אינו אלא הסבר תיאורטי והסבר כזה אין די בו.
אשר לעונש - היה זה שוד כלפי אנשים שלתומם ישבו סמוך לשפת הים כאשר השודדים נטלו עמם נשק חם בו איימו על הנשדדים. המערער אמנם צעיר לימים, אך יש לו הרשעות קודמות ובכללם חטיפה לשם חבלה ועבירת מין. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: ביסקי, ש.לוין, גולדברג. עוה"ד ב. לקנר וא. בן שחר למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 15.1.85).

ע.פ. 454/84 - דורג'יה עובדיה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(בריחה ממאסר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירת שוד, נדון לעשר שנים מאסר ולאחר שריצה שני שליש מעונשו שוחרר כאסיר ברשיון. בתוך
תקופת הרשיון נעצר בעבירה של סחיטה באיומים, נמלט ממעצרו וברח לחו"ל. הוא שהה באנגליה כשלוש שנים ואז הוחזר ארצה. חלק מהתקופה ריצה שם במאסר על עבירות שביצע וחלק היה עצור תוך הליכי הסגרתו ארצה. עפ"י עיסקת טעון לאחר הסגרתו הודה המערער בשני האישומים של סחיטה ובריחה ממעצר תוך הבטחה שביהמ"ש יתבקש להטיל עליו בגין עבירת הסחיטה רק מאסר על תנאי. אכן, בגין עבירה זו נגזר למערער מאסר על תנאי של חמש שנים. בגין עבירת הבריחה נגזר עונש של מאסר בפועל לשנתיים במצטבר לעונש שהמערער ממשיך לרצות כתוצאה מביטול הרשיון. לפי זאת עליו לרצות חמש שנים ושבעה חדשים מיום שובו ארצה. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
המערער הוא כבן 33 ומגיל 20 הוא מבלה את ימיו בבתי כלא. נשואיו לאשה שילדה לו בת הסתיימו בגירושין. המעשים שביצע חמורים ואם התארכה התקופה הכוללת של המאסר הרי זה בשל הפרת תנאי הרשיון ועבירות הסחיטה והבריחה. עם זאת נראה שבנסיבות המקרה, לאחר שהמערער כבר ריצה שני שליש מעונש המאסר בגין השוד, ישב בבית כלא זר קרוב לשלוש שנים ועליו להשלים עוד את תקופת הרשיון, ניתן להקל בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל על שנה אחת במקום שנתיים. גם המאסר על תנאי שהוטל ארוך יתר על המידה ויש להעמידו על שלוש שנים בלבד.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד דן מור למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 2.1.85).

ע.פ. 591/84 - ג'האד מסרואה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(גניבת רכב ושריפת רבב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות של שמוש ברכב ללא רשות, גניבה ושליחת אש במזיד בכלי רכב וכן קשירת קשר לבצע עוון ושימוש ברכב ללא רשות על כל אלה נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית טוענת כי כלל אחידות העונשים מחייב להפחית את העונש שכן אחד מהשניים האחרים שהשתתפו בקשר נדון למאסר על תנאי בתוספת קנס. ברם, שותפו האחר של המערער נדון לחמש שנות מאסר, כך שהעונש שנגזר על המערער הוא בין שניים אלה: העיקר, השותף שנדון למאסר על תנאי בלבד, היה בשעת מעשה קטין וגילו הוא שנתיים פחות מהמערער שהוא יליד 1964. הפרש זה בגיל הנעורים הוא בהחלט משמעותי. יחד עם זאת יש אמנם להתפלא על העונש הקל שהוטל על הנאשם השלישי כאשר מדובר במעשי בריונות נפוצים שיש להרתיע מפניהם ע"י עונש משמעותי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב' מרבל למערער, עו"ד גב' ד.גורני למשיבה. 25.1.85).

ע.פ. 654/84 - יאיר יוסקוביץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלש פרשיות: בפרשיה האחת הוא מצא כרטיס אשראי, זייף חתימה המופיעה עליו וקיבל טובין במרמה בשבע הזדמנויות שונות; בפרשיה השניה ניסה לקבל כספים מחברת ביטוח בתואנת שוא שבוצעה פריצה בחנותו לאחר שביים את הפריצה ביחס עם אחר; בפרשיה השלישית הוא החזיק נכסים שהושגו בעוון. ביתמ"ש המחוזי גזר למערער בגין הפרשיה הראשונה 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי, בגין הפרשיה השניה 12 חדשים מאסר בפועל ובגין הפרשיה השלישית 6 חדשים מאסר בפועל כשכל העונשים מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירות חמורות בטיבן ובנסיבותיהן ואין לומר שביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.

(בפני השופטים: ש. לוין גולדברג, וייס. עו"ד רוזובסקי למערער, עו"ד גב' מרים רובינשטייו למשיבה.17.1.85).

ע.פ. 541/84 - זכריה מורר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(העלמת הכנסות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור בענין המאסר נדחה ובענין הקנס נתקבל).

המערער הורשע בעבירות מס בכך שבשנת המס 1978 העלים הכנסה של כ- 90 אלף שקלים שהיוותה שליש מההכנסות עליהן הוצהר, בשנת המס 1979 העלים הכנסה של 150,000 שקלים שהיוותה רבע מההכנסה המוצהרת, ובשנת המס 1980 העלים הכנסה של למעלה מ- 600,000 שקלים שהיוותה כמחצית מההכנסה המוצהרת לאותה שנה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 2,5 מליון שקלים. הערעור על חומרת העונש בכל הנוגע למאסר בפועל נדחה ובאשר לקנס הוחלט להפחיתו ולהעמידו על מליון וחצי שקלים.
הסניגור הגיש לביהמ"ש העליון תעודות באשר למחלתו של אחי המערער ומצבו החולני של אביו הזקן שפרנסתם על המערער ובעובדה ש- 20 נפשות מתפרנסות מהחנות שהיתה מנוהלת ע"י המערער. למרות שהתעודות הוגשו רק בביהמ"ש העליון אין לומר שביהמ"ש המחוזי לא התייחס לנסיבות הנ"ל, שכן בגזר דינו נתן השופט דעתו לטיעוני הנאשם לעניין העונש ובהם העלה הנאשם את כל הטיעונים הנ"ל. על כל פנים, בהתחשב בחומרת העבירות אין להפחית את עונש המאסר. יש להתייחס לעבירות של העלמת מס בחומרה ולהעניש את העבריינים ענישה מחמירה ומרתיעה. ההיבט של הענישה המחמירה והמרתיעה מכריע כל היבטים אישיים שראויים להשקל לטובת הנאשם אם כי אין להתעלם מאלה לחלוטין. אשר לקנס - יש מקום להתערבות בהתחשב בנסיבות האישיות האמורות כך שהקנס יועמד על מליון וחצי שקלים וישולם בשעורים חודשיים ל- 18 חדשים כשהתשלומים צמודים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דב איתן למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 5.12.84).

ע.פ. 196/84 - חיים תורג'מן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות התפרצות והדחה בחקירה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות וגניבה מדירתו של המתלונן כשגנב מכונת תפירה ותכשיטים וכן הורשע בעבירה של הדחה בחקירה. בגין העבירות הנ"ל נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 9 חודשים. הערעור נדחה.
אין לגלות פגם בשיקולי ביהמ"ש המחוזי שהאמין למתלונן ואין להתערב בממצאיו. למחרת ההתפרצות הופיעו שוטרים בבית הורי המתלונן וערכו חיפוש. בדירה היה גם המערער שניסה להתחמק מהבית. במחסן הבית מצאו השוטרים את מכונת התפירה. בשלב זה התבקש המערער להתלוות לשוטר לתחנת המשטרה אך הוא ברח ונמצא רק כעבור זמן. אחרי שהמכונה נמצאה ולפני שהמתלונן ידע על כך פגש המערער את המתלונן ברחוב ואמר לו שיוכל להחזיר לו את מכונת התפירה והתכשיטים שנגנבו ע"י אחד צימבר וביקש כי המתלונן יחזור בו מתלונתו במשטרה אך המתלונן סרב. כן הוכח שהמתלונן ביקש את צימבר ליטול על עצמו את אשמת ההתפרצות והגניבה תמורת תשלום לעורך הדין של צימבר. בכל הנסיבות יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנת ההרשעה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד זלמן סגל למערער, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 24.12.84).

ע.פ. 554/84 - מוחמד בכרי נגד מדינת ישראל

*הפעלת מע"ת והטלת מאסר שכולו על תנאי כשמפעילים מע"ת (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל וממילא מתבטל ערעורה של המשיבה).

המערער הורשע בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית ונדון למאסר של תשעה חדשים על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של חודש ימים שהוטל על הנאשם בתיק
קודם וכן נדון לתשלום קנס של 140,000 שקל. המערער ערער על הפעלת המאסר על תנאי ואילו המדינה ערערה בטענה שביהמ"ש המחוזי שגה בכך שהטיל "מאסר שכולו על תנאי" על "עבירה נוספת" וזאת בניגוד לאמור בסעיף 54 לחוק העונשין. ערעורו של המערער נתקבל וממילא מתבטל ערעורה של המשיבה.
הנאשם הוא כבן 31, מוסלמי נשוי ואב לשלשה ילדים, הוכיח כשרונו במשחק ובסרטים וזכה להערכה מרובה ולהכרה. אם כי ביהמ"ש רואה בחומרה רבה עבירות סמים אין להתעלם מעברו הנקי של המערער, מאישיותו החיובית ומיתר הנסיבות המצביעות שהעבירה היתה כשלון מקרי ועל אף שהיה זה כשלון שני יש לאפשר למערער להוכיח את כוונתו לחזור למוטב. במקרהו של המערער די יהיה בהארכת תקופת התנאי הקודמת לתקופה נוספת ובהגדלת סכום הקנס מ- 140,000 שקל ל- 250,000 שקל. מאחר ולפי סעיף 56(א) לחוק העונשין אין אפשרות להאריך מאסר על תנאי אם הנאשם הורשע בעבירה נוספת והוטל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר, ומאחר וביהמ"ש העליון סבור שאין מקום להטיל על הנאשם מאסר בפועל לכל תקופה שהיא, הוחלט לבטל את עונש המאסר על תנאי של 9 חדשים שהושת על המערער בגין העבירה דנא וכך נתאפשר להאריך את תקופת ו:תנאי הקודמת לתקופה נוספת של שנתיים. אשר לערעור המדינה - אם כי צודקת הפרקליטה בטענתה כי טעה ביהמ"ש בכך שהטיל מאסר שכולו על תנאי בניגוד לאמור בסעיף 54 הרי משנתקבל ערעורו של המערער ממילא נופל ערעורה של המדינה.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יוסף ארמון למערער, עו"ד גב' מרים רובינשטיין למשיבה. 12.12.84).

בג"צ 692/84 - ראובן וגנר נגד נציבות בתי הסוהר ואח'

*מעצר למעלה מ-60 יום מהגשת כתב האישום ועד התחלת המשפט (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר הוחזק מעבר ל- 60 ימים בבית מעצר למן הגשת כתב האישום עד ליום שנקבע להקראת כתב האישום באוזניו והזמנתו להשיב על האישומים. היה זה ביום ה- 71 למעצרו. בשלב כזה ייטיב ביהמ"ש לעשות אם כצעד ראשון ישחרר את הנאשם ממעצרו ורק לאחר שייפתח המשפט תקום מחדש הסמכות לעצרו. ברם, בנסיבות המקרה יש לדחות את העתירה. למקרא הכתוב בפרוטוקול של יום הדיון קשה להשתחרר מן הרושם שנעשו במקרה זה מניפולציות למיניהן למנוע בעד ההקראה של כתב האישום כדי שהמשפט לא יפתח והנאשם ישוחרר. תוך כדי דיון שיחרר המערער פרקליט אחד בטענו שמייצג אותו פרקליט אחר וכשהופיע הפרקליט האחר חזר המערער וטען כי הוא אינו מייצגו אלא הפרקליט הקודם וחוזר חלילה ולנוכח התפתחות זו החליט השופט לא לשחרר את הפרקליט מייצוג הנאשם וקבע כי כתב האישום יוקרא "והסניגור ישיב בישיבה שנקבעה למחר". משמע שבדעת ביהמ"ש היה רק לקרוא את כתב האישום תוך דחיית התשובה למחרת היום. העותר פרץ בצעקות וביקש לצאת מלשכת השופט כשהוא אומר שאיננו רוצה להישפט. בראותו כך הורה השופט להרחיק את הנאשם מלשכתו ולהמשיך את המשפט בנוכחות הסניגור בלבד. כאשר רצה השופט לקרוא את כתב האישום באוזני הסניגור, אמר הלה כי כתב האישום מוכר לו. בכך ראה השופט הקראה כדין, היינו את פתיחת המשפט, והורה על המשך מעצרו של העותר. נוכח התנהגות העותר כמתואר אין מקום להושיט לו סעד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן שרת. עו"ד א.צחורי לעותר, עו"ד ר.יאראק למשיבים. 6.1.85).

ד.נ. 31/84 - נתן שפירא נגד דליה תל אביב בע"מ

*דמי תיווך (הבקשה נדחתה).

בפסק הדין בתיק בר"ע 628/85 נתקבל פה אחד ערעור על פס"ד שניתן ברוב דעות בביהמ"ש המחוזי והוחזר על כנו פסק דינו של בימ"ש השלום. 12 תקציר פסקי דין כרך כ"ה -1
השאלה שעמדה לדיון במשפט זה היתה, אם בעיסקת תיווך, כאשר המתווך המקצועי הועסק ע"י אדם המעונין בשכירת מקרקעין והוא פונה בענין זה למשכיר פוטנציאלי מבלי להודיע לו כי הוא רואה עצמו זכאי לקבל דמי תיווך גם ממנו, נוצר קשר חוזי עם המשכיר המזכה את המתווך לדמי תיווך גם ממנו. היה על בתי המשפט בשלוש הערכאות שדנו בתיק זה להשיב על השאלה, אם בנסיבות הנתונות ניתן לומר כי נקשר מכללא חוזה מחייב בין המתווך ובין המשכיר, והאם הוכחה גמירות הדעת משני הצדדים לעריכת חוזה כזה. שלוש הערכאות דנו עפ"י דיני החוזים המקובלים, אלא שהשופטים נחלקו בדעותיהם ביחס ליישום הנכון של הדינים האמורים על נסיבות המקרה. יתכן ופסק הדין עשוי להוות תקדים לגבי סכסוכי תיווך נוספים, ויש בו משום חשיבות עבור העוסקים במקצוע התיווך, אך אין בעובדה זו כשלעצמה לשמש עילה מספקת לקיום דיון נוסף, כשביהמ"ש לא סטה בפסק דינו, שניתן פה אחד, מעקרונות שנקבעו בעבר בדיני החוזים ולא קבע הלכות מהפכניות חדשות. לפיכך אין לקיים דיון נוסף.

(בפני: השופט בך. עוה"ד י. חגבי וי. קריטנשטיין למבקש, עו"ד מיכאל שפיגלמן למשיבה. 24.12.84).

ער"מ 5/84 - אמנון הלוי נגד עיריית תל אביב

*הטחת עלבונות כלפי הממונים (הערעור נדחה).

המערער הואשם בביה"ד המקומי למשמעת של עובדי עיריית תל אביב בשורה של עבירות משמעת שהתבטאו בהטחת עלבונות וגידופים כלפי הממונים עליו ובמספר העדרויות לפרקי זמן לא ארוכים. מרכז הכובד של האישומים היה בעלבונות. ביה"ד למשמעת התבסס בממצאיו ובמסקנותיו על התרשמותו מן העדים ועל מהימנותם. באלה אין להתערב. הסתירות שעליהן הצביע הסניגור אינן מהותיות ואין הן משפיעות על אופיים של האירועים. מדובר בהטחת עלבונות קשים ובכך כשלעצמו יש עבירת משמעת ברורה המערערת את מערכת היחסים בין העובד ובין הממונים עליו. הסניגור טען כי למערער נתגלו מעשי שחיתות שונים ועל כן זעם וכל שהשמיע לא היה אלא במסגרת מלחמתו נגד התופעות הפסולות.אין בטענה זו כדי לשנות מאופיים של המעשים. אם סבר המערער שבמחלקתו נעשים מעשים שלא יעשו, יהיו אלה עבירות פליליות או עבירות משמעת, צריך היה להפנות תלונותיו לאלו שבידיהם הסמכות לחקור ולהעמיד לדין את האשמים ואם לא מצא אוזן קשבת בעיריה יכול היה לפנות למשטרה. הטחת עלבונות אין בה כדי לרפא את הפסול, אם הוא אכן קיים, והדבר גם אינו אפקטיבי בצורה כלשהי מבחינת המטרה אשר עמדה כביכול לעיני המערער .

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד משה רודיסי למערער, עו"ד יעקב פישר למשיבה. 2.1.85).

עש"מ 6/84 - משה מושאישוולי נגד מדינת ישראל

*גניבת רכוש מתייר בנתב"ג (הערעור נדחה).

המערער, שהוא עובד בנתב"ג, נמצא אשם בהוצאת רכוש שנגנב בשטח נתב"ג היינו חבילה שהכילה סיגריות ומשקאות שנגנבה לפני כן מידי תייר. ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה גזר למערער פיטורים משירות שדות התעופה תוך תשלום פיצויי פיטורים מלאים והערעור על חומרת העונש נדחה. שליחת היד ברכושם של אחרים בנתב"ג היא תופעה חמורה ופגיעתה הרעה אינה מתבטאת רק באבדנו של רכוש מידי הבעלים, אלא יש לכך השלכות גם על תדמיתו ומראיתו של נמל התעופה המרכזי של ישראל. הפיטורים הם עונש שמשמעותו קשה, אך מאידך אין להסיר את האלמנט המרתיע מן האמצעים המשמעתיים. מי שמסכן עבודתו ופרנסתו על ידי מעילה באמון שניתן בו וע"י פגיעה במקום עבודתו אינו יכול להלין אלא על עצמו אם מוסקות המסקנות הענשיות המתחייבות מכך.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 4.12.84).

בג"צ 789/83 - עותמאן דיב בדיר נגד המועצה המקומית כפר קאסם ואח'

*זכייה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

המשיבה פרסמה מכרז לאיסוף אשפה. למכרז זה נענו מספר מציעים ובכללם העותר והמשיב הרביעי (להלן: המשיב). כל אחד מהם עבד בעבר בעבודות נקיון על פי הסכם תקופתי אצל המשיבה. הצעתו של העותר היתה זולה ב- 75,000 שקל מהצעת המשיב ובכל זאת החליטה המועצה ברוב דעות, בהתנגדות שתיים מחברי המועצה, למסור את העבודה למשיב בנימוק כי "יש לו היכולת והמומחיות וראוי לכך יותר מאחרים שהגישו את הצעותיהם לעבודה זו וכי הצעתו מתאימה". העותר פנה לבג"צ וטען כי בישיבה שבה נבדקו ההצעות והוחלט למסור את העבודה למשיב הוא לא השתתף, כי הוחלט למסור את העבודה למשיב מטעמים של העדפה פוליטית וכי השיקול הדומיננטי שהנחה את המשיבים היה כי למשיב אין מקור פרנסה אחר והעותר יש לו מקורות פרנסה אחרים. לטענת העותר שיקולים אלה הינם שיקולים זרים ובלתי מתאימים לחוק ולתקנות המכרזים. העתירה נדחתה.
טענות העותר הוכחשו כולן ע"י ראש המועצה המקומית (המשיב השני) ולטענתו הוכיח נסיון העבר כי העבודה לא בוצעה ע"י פועליו של העותר כיאות. ראש המועצה טוען כי בישיבת המועצה אחרי פתיחת המעטפות נכחו העותר והמציעים האחרים והועלתה דרישה כי העותר יתחייב לפקח אישית על ביצוע העבודה אך הוא לא היה מוכן לכך. חברי המועצה הבהירו לעותר שמדובר בשירות חשוב ביותר מבחינת בריאות הציבור ורווחתו ולכן תנתן עדיפות לקבלן שיתחייב לפקח אישית על העבודה. המשיב היה מוכן להתחייב בעוד העותר סירב כאמור להתחייב.
ככל שהדבר נוגע לטענה כי נשקלו שיקולים פוליטיים, הרי זו מבוססת על הרהורי לב בלבד ואין לה כל אחיזה של ממש. אין די בחשדות גרידא או בספקולציות בלתי מבוססות בדבר מניעיהם של חברי המועצה כדי לפסול את ההחלטה. אשר לגירסה כי "שיקול סוציאלי" הביא למסירת העבודות למשיב - קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לנאמר בישיבת המועצה, ולא ניתן ליישב בין שתי הגירסאות שאחת מהן היא שיקרית. במצב דברים זה הגיע בג"צ למסקנה שאין לקבל את גירסת העותר שכן נתגלו בעתירתו עובדות שבוודאי אינן נכונות ובתצהירים שהגיש יש לפחות חוסר דיוק, ויש לקבל את העובדות כפי שהעלו המשיבים.
נותרת איפוא השאלה אם יש פסול בהחלטת המועצה להעדיף את הצעת המשיב על אף היותה יקרה יותר ואם יש משום תוספת תנאי נסתר לתנאי המכרז בטעם כי למשיב "היכולת והמומחיות וראוי לכך יותר מאחרים שהגישו את ההצעות לעבודה זו". גם אם הכלל הוא שוועדת המכרזים צריכה להמליץ על ההצעה הזולה ביותר, אין זה כלל בל יעבור ורשאית וועדת המכרזים לפסול הצעה זולה ולהמליץ על מציע אחר בהתקיים סיבות שיש בהן כדי להצדיק זאת, ומתוך נימוקים ענייניים שמותר להביאם בחשבון בבדיקת ההצעות מבלי שיופרו עקרונות השוויון וההגינות. אחר השיקולים הלגיטימיים הוא כושרו של בעל ההצעה המועדפת לבצע את החוזה המוצע או לעמוד בתנאיו: גם אם לא צויין הכושר האמור כתנאי מפורש בגוף המכרז, שכן דרישה זו באה להבטיח כי הזוכה במכרז יוכל לבצע את העבודה ואין היא בגדר תנאי ניסתר. מתצהירי המשיבים עולה כי היו תלונות כלפי עבודות העותר בעבר ולפיכך רשאית עתה המועצה להסיק כי אין לסמוך על כושרו לבצע את העבודות במכרז. כיוון שכך ניתנה לו הזדמנות נאותה לשכנע שמחדליו בעבר לא יישנו עוד אך הוא סירב להתחייב על כך. במצב דברים זה יכלה המועצה להעדיף את המשיב שעבודתו בתקופת החוזית היתה לשביעות רצונה ואין בהחלטה זו כל פסול.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן-פורת, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד עבדללא טהה לעותר, עו"ד יצחק אביד למשיבים. 16.12.84).

בג"צ 129+227/84 - פרופיל חן בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית יבנה ואח'

*חריגת רשות מקומית מסמכותה בהטלת ארנונה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרות הינן הבעלים של חלקה ששטחה כ- 24 דונם בתחום המשיבה. על החלקה קיימים שני מבנים: האחד ששטחו כ- 3000 מ"ר והשני ששטחו כ- 560 מ"ר. בעת הגשת העתירות היה המבנה הגדול בבחינת חורבה נטושה ובשלב מאוחר יותר נמסר לחזקתם של אחרים לשפוצו ולשמוש בו. המועצה פרסמה שני צוי מסים, האחד לשנת 1983 והשני לשנת 1984 ושלחה למשיבה דרישה לתשלום ארנונה כללית בגין החלקות. הדרישה מתבססת על סעיף בצו שכותרתו "בנייני מלאכה ותעשיה" שבו נקבעה הוראה כי ארנונה כללית תשולם לגבי מגרשים המשמשים למפעלים גם אם בכל שטח המגרש אין שטח בנוי, וגם אם השטח אינו משמש למלאכה ולתעשיה. העותרות טוענות כי הסעיף הנדון בצו נוגד את צו המועצות המקומיות שמכוחו הוטלה הארנונה הכללית בקשר לחלקה ולכן הצווים של המשיבה נקבעו בחוסר סמכות. העתירה נתקבלה.
המשיבים העלו טענה מקדמית כי על העותרות היה להשיג על החיובים בפני הרשות המוסמכת ולא לפנות לבג"צ לפני שמוצו הדרכים האלטרנטיביות הקבועות בחוקים הרלבנטיים. בג"צ החליט כי לענין זה אין עומד לעותרות סעד אלטרנטיבי החוסם את דרכן לבג"צ ועל כן נדחתה הטענה.
לפי סעיף 153 לצו המועצות המקומיות הנ"ל המועצה רשאית להטיל ארנונה כללית על נכסים שאינם אדמת בנין ובהתחשב בהגדרה של אדמת בניין בצו, ניתנה למועצה סמכות להטיל ארנונה רק על "בניין", "אדמה חקלאית", ו- "קרקע תפוסה". החלקה הנדונה איננה "בניין" ולא "אדמה חקלאית" והשאלה שעמדה להכרעה היתה אם היא בבחינת "קרקע תפוסה". על מנת שהקרקע תחשב לתפוסה צריך שהיא לא תהיה אדמה חקלאית וכן "ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בניין". לא די ב"חזקה" בלבד או "שימוש בלבד שכן שני מונחים אלה מופיעים בסעיף כאשר וו החיבור מקשרת ביניהם.
המועצה מודה כי העותרות אינן מחזיקות בחלקה ואינן משתמשות במבנים שעליה, אך המועצה טוענת כי כשם ש"חזקה" בחלקה מובנה גם חזקה ערטילאית, יש לפרש את המונח "שמוש" בדרך דומה, לאמור - גם שמוש ערטילאי, היינו הזכות ל"שמוש" כמוה כ"שמוש" בפועל. פירוש זה אין לקבל. לו התכוון המחוקק לפירוש כזה היה משתמש בביטוי אחר כגון "הזכות להחזיק" או "הזכות להשתמש" בקרקע. יתירה מזו "שימוש בקרקע" חייב להתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסויים ואילו יסוד כזה אינו דרוש לצורך "החזקה". לפיכך אין לראות את העותרות כ"משתמשות בקרקע" במובן ההגדרה בחוק ועל כן שלא כדין חוייבו העותרות בארנונה.

(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ד. טויסטר לעותרות, עוה"ד מ. לוין ור. יפה כץ למשיבים. 19.12.84).

ע.פ. 359/84 - אורי חן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש(נסיון לתווך בשוחד)

(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הוא מורה נהיגה שהציע לתלמידתו, שלא היתה מוכנה למבחן מעשי בנהיגה, לגייס 250 דולר שמתוכם 150 דולר ישולמו לבוחן ו-100 דולר יקח לעצמו. המזימה לא יצאה אל הפועל וביהמ"ש הרשיע את המערער בנסיון לתווך בשוחד ודן אותו לשלושה חדשים מאסר בפועל, ששה חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 100,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למרות שהמקרה הסתיים בנסיון גרידא אין למעט מחומרתו, שהרי מדובר במעשה שחיתות ובנסיון להביא לידי כך שאדם שאין לו כישורים מספיקים יקבל רשיון לנהוג בדרכים.