ע.א. 322/83 - דר' יוסף קרקו נגד פקיד שומה
*שומה נפרדת לאשה שהכנסתה מיגיעתה האישית(הערעור נתקבל).
א. המערער ואשתו שניהם רופאי שיניים ולהם מרפאת שיניים בצפת. בשעות הבוקר עובד המערער כרופא שיניים שכיר בקבוצי הסביבה והאשה במרפאה ואילו אחה"צ נמצאת האשה בביתה ואז הבעל עובד במרפאה. לכל אחד מהשניים לקוחותיו הוא, המקבלים טפול רק ממנו וכל לקוח משלם את השכר לאותו רופא מבין השניים המטפל בו. רק לעתים קורה שהאשה מטפלת בשעות לפני הצהרים, במקרים דחופים במיוחד, בלקוחות של הבעל שבזמנו טיפל בהם כשכיר. אז אשתו נותנת את הטפול הדרוש ואילו החשבון נשלח ע"י הבעל הגובה את שכר טרחתו. לכל אחד משני בני הזוג כרטסת לקוחות נפרדת ומערכת נפרדת של חשבונות. הוצאות רכישת החמרים והתרופות והחזקת המקום מחולקות ביניהם בשווה. כל ההכנסות מופקדות בחשבון בנק משותף שממנו נמשכים הכספים לתשלום הוצאות העסק ואחזקתו. ציוד המרפאה נתקבל ע"י המערער במתנה מאביו בשנת 1972 , עוד לפני שנישא.
ב. אין חולק כי הכנסתה של האשה היא מיגיעתה האישית כרופאת שיניים, והשאלה היא אם ההכנסה באה לה "ממקור הכנסה שהוא בלתי תלוי במקור ההכנסה של בן הזוג השני", היינו אם יש לערוך לבני הזוג חישוב נפרד כדרישת המערער, או שמא יש לערוךלהם שומה אחת כעמדת המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי צודק המשיב בעמדתו ונימוקיו היו: הציוד הבסיסי במרפאה היה רכוש הבעל; הפקדת ההכנסות בחשבון בנק משותף; טיפולה של האשה בלקוחות הבעל שאינה נעשית על ידי האשה כמתנדבת והכנסה זו חייבת להרשם בספריה היא אך היא נרשמת בספרי הבעל. לכך מוסיפה ב"כ המשיב כי הדיווח של השניים למע"מ הוא של עוסק אחד וכי לשני בני הזוג ספר הזמנות משותף בו נרשמות הזמנות הלקוחות. הערעור נתקבל.
ג. אשר לספר ההזמנות - אכן נרשמות הזמנות שני בני הזוג באותו ספר,אך קיימת הפרדה ברישום בין שעות הבוקר לבין שעות אחה"צ. ברם, הטענה העיקרית של ב"כ המשיב בערעור היא כי קיימת שותפות מלאה בחלקים שווים בין בני הזוג. על קיומה שלהשותפות היא מסיקה מחשבון הבנק המשותף ולאור קיומה של שותפות כזו, טוענת היא, חלות כאן הוראות סעיף 66(ב)(3) של הפקודה יתכן והיה מקום להסיק מחשבון בנק כזה את המסקנה שמדובר בשותפות, אילו היה מדובר בסתם שני אנשי מקצוע שעובדים יחדיו, שאין להם הסבר למזוג הכנסותיהם באותו חשבון. ברם, כאן מדובר בבעל ואשה וכידוע נוהג מקובל ואף נפוץ הוא שבני זוג מפקידים את הכנסותיהם בחשבון בנק משותף שממנו הם מושכים את הדרוש להוצאותיהם. הדבר נעשה כענין שבשגרה ע"י זוגות נשואים כאשר אין בין מקור ההכנסה של האחד מאומה עם מקור ההכנסה של השני.
ד. ביהמ"ש המחוזי ראה את הגורם הקובע לקיום התלות בין מקורות ההכנסה של השניים, בטיפול שנתנה האשה ללקוחות הבעל בקיבוץ, טיפול שביהמ"ש סבר שלא עשתה בהתנדבות. אין להסכים עם גישה זאת. הטיפולים שנתנה האשה היו בעניינים דחופים במיוחד ואין זה דבר יוצא דופן שחברים למקצוע מחלקים ביניהם שרותי משרד או מרפאה מבלי להיות שותפים, או העובדים בשכנות, או אף בריחוק מקום, מושיטים את עזרתם זה לזה בהתנדבות כאשר חבר נעדר ומתעורר צורך דחוף בכך. דבר זה מקובל גם במקצועות חופשיים אחרים.
ה. קיומה של תלות במקור הכנסה של הבעל הוא עניין לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה וקשה להקיש ממקרה אחד למשנהו. המבחן שעל פיו נקבע אם קיימת תלות אינו צריך להיות פורמלי אלא מהותי, אינו צריך להתבסס על סממנים חצוניים ופורמליים דווקא, אלא יש לשים את הדגש על ההיבטים המהותיים. שני השיקולים המהותיים
שביסוד פסק הדין - חשבון הבנק המשותף וטפולה של האשה, במקרים דחופים, בלקוחות הבעל - אין בם, כדי להצדיק את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. גם יתר הנסיבות המצטברות אין בהן כדי להצדיק זאת. מדובר כאן במקרה גבול ובנסיבות המקרה יש לומר כי מדובר כאן על תלות חלשה יחסית שראוי שיראו בה אי תלות.
( בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד שאול הלוי למערער, עו"ד גב'לאה מרגלית למשיב. 14.2.85).
בג"צ 92/83 - נסים נגר נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'
*הזכות לחזור מתביעה לפי חוק הנכים כדי לתבוע בנזיקין(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. בהיות העותר כבן 14 שיחק עם חבריו בזריקת כדורי רובה למדורה, ומהתפוצצות אחד הכדורים נפגעה עינו הימנית ואיבד כושר הראיה בה. העותר תבע תגמולים מכח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה והוא מקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. לאחר שנים הגיש תביעה בנזיקין נגד משרד הבטחון בגין אותו אירוע, בהתחשב בכך שהפיצוי בנזיקין גדול בהרבה מהתגמולים המהוונים לפי חוק התגמולים. כדי להמשיך בהליכים נגד משרד הבטחון נזקק העותר להסכמת המוסד לביטוח לאומי להלן המוסד) והוא חייב לקיים את הוראות סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום).לשם כך פנה העותר אל המוסד וביקש להגיע עמו להסדר בדבר החזרת התגמולים שקיבל עד אז ולקבל הסכמת המוסד להמשך התביעה נגד משרד הבטחון. המוסד דחה את ההצעה. שיקולי המוסד היו כי אין זה רצוי להחליף תגמול חופשי מובטח לכל החיים בפיצוי חד פעמי שלא בהכרח יהווה בסיס כלכלי לטווח ארוך. העתירה נדחתה.
ב. עפ"י סעיף 36 לחוק הנכים, "כל עוד לא גבתה המדינה... רשאי הנכה, בהסכמת קצין התגמולים, להחזיר לה את ההענקה והתשלומים או התגמולים... ומששולמו הסכומים האמורים תפקע זכותה של המדינה לתבוע... והנכה יהיה זכאי לתבוע עפ"י החוק האחר". עפ"י הסעיף הנ"ל ניזוק שבידיו שתי עילות תביעה, האחת לפי חוק התגמולים והאחרת לפי דיני הנזיקין, זכותו לתבוע בשתי תביעות נפרדות, אך אינו רשאי לגבות משני המקורות. אם גבה ממקור אחד, ולו תשלום חלקי בלבד, מופטר האחר. 'אם גבה תשלומים עפ"י חוק התגמולים עוברת הזכות למדינה לתבוע שיפוי מהמזיק ואם טרם גבתה המדינה שיפוי מהמזיק רשאי הניזוק, בהסכמת קצין התגמולים, להחזיר למדינה כספים שקיבל ואז עילת התביעה בנזיקין קמה לתחייה ורשאי הוא להיפרע מהמזיק.
ג. אין לקבל את טענת המדינה כי כאשר המעוול הוא המדינה, אין מקום לתביעה נגדה עפ"י דיני הנזיקין, לאמר שבחר העותר בחלופה לפי חוק התגמולים, באשר אין המדינה יכולה לתבוע מעצמה שיפוי כעומדת בנעליו של העותר. לענין זה אין נפקא מינה בין מזיק פרטי לבין המדינה כמזיק. אלא שבדרכו של העותר עומדים סייגים אחרים: הסכמת קצין התגמולים וכן החזרת כל התשלומים.
ד. מתעוררת שאלה אם צריך שהתשלומים יוחזרו הלכה למעשה לפני שקצין התגמולים נותן הסכמתו, או שניתן להגיע להסדר עם המוסד לביטוח לאומי להחזרת התגמולים ששולמו ולתת ערבויות להחזרתם ואלה ישולמו כאשר הנכה יזכה בתביעה השניה. לענין זה סבר השופט בייסקי, שכתב את פסק הדין, כי אין צורך בהשבת הסכומים למעשה ודי בהסדר להשבת הסכומים. מאידך, סבר השופט בך כי אין צורך להחליט כאן בשאלה זו ואפשר להשאירה בצריך עיון שכן דין העתירה להדחות מן הטעם שאין המוסד לביטוח לאומי חייב במקרה הנדון להסכים להחזרת התשלומים ולהמשך התביעה נגד משרד הבטחון. לגוף השאלה סבר השופט בך כי לשון החוק היא חד משמעית והנאמר "מששולמו הסכומים האמורים... יהא (הנכה) זכאי לתבוע..." מחייב תשלום למעשה, אך כאמור ניתן להשאיר ענין זה בצריך עיון.
ה. אשר לסרוב המוסד להסכים להחזרת התגמולים גם אילו היה ביכולתו של העותר להחזיר לסרוב זה היבטים אחדים והראשון בהם החלטתם המוצהרת של המשיבים, מזה שלוש שנים, שלא להסכים להחזר תגמולים מלבד במקרים בהם מדובר בקצבה מינימלית או מוגבלת בזמן. אין פסול בכך כי רשות שבידיה תפקיד התלוי בשקול דעת תגיע למסקנה בדבר הצורך לשנות את הנוהג או המדיניות כשהדבר מתחייב מסיבות שונות. אולם ברור כי שינוי מדיניות חייב להיות מודרך בשיקול של הגשמת החוק ורוחו. משים כך כשמדובר בהפעלת שיקול הדעת כלפי אנשים אינדבידואליים בעלי נתונים ותכונות שונים, אין לנקוט מדיניות אחידה ונוקשה, כאשר עצם מטרת החוק היא כי יופעל שיקול הדעת כלפי האדם המסויים דווקא, תוך התחשבות בנסיבותיו המיוחדות. כאשר הרשות קובעת לעצמה מדיניות אחידה ונוקשה היא שוללת מעצמה את שיקול הדעת שהעניק לה המחוקק וזה נוגד את לשון החוק ורוחו. נותר על כן לבחון אם הסרוב לאפשר לעותר להחזיר התגמולים ולהמשיך בתביעת הנזיקין נעוץ רק במדיניות הכללית או שמא נבחן עניינו לגופו מבחינת טובתו לטווח ארוך, והתשובה היא כי אכן נבחן עניינו של העותר לגופו. אין לומר על השיקולים שהנחו את המוסד, תוך בחינת עניינו של העותר, שהם שיקולים מוטעים.
( בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. עו"ד ב. שקד לעותר, עוה"ד א. מאיר, ע. אלטשולר ונ. ארד למשיבים. 26.2.85) .
בג"צ 159/84 - עבד אל עזיז שאהין נגד מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה
*גירוש מישראל בשל פעילות עויינת(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. העותר נעצר בספטמבר 1967 כחשוד בפעילות חבלנית עויינת ונדון למאסר של 15 שנה. הוא שוחרר ממאסרו בספטמבר 1982 והוטלו עליו הגבלות ופיקוח מיוחד. בעודו במאסר הוצא צו גירוש נגדו וזאת באשר נכנס לחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים ללא רשיון כניסה. במפקד שנערך בחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים התפקד העותר ולא גילה אז כי נכנס לאזור לאחר שנכבש ע"י ישראל. בעקבות צו הגירוש שניתן ב- 1976 עתר העותר לבג"צ ולפני שנתקיים הדיון לגופו הודיע המשיב כי הוחלט לבטל את צו הגירוש. לאחר מכן, בתחילת 1984, הוחלט שוב לגרשו מהארץ ומכאן עתירתו. הצו על תנאי שהוצא בשעתו ושעיכב את גירושו בוטל.
ב. במחלוקת העובדתית אם העותר היה ברצועת עזה בעת שנכבשה בידי כוחות צה"ל ואם לאו, ניתן לקבוע כי הוא הסתנן מירדן לאחר מלחמת ששת הימים. כפי שעולה מהודעותיו נכנס העותר לרצועת עזה רק לאחר הכיבוש. עפ"י המצב המשפטי יש לראות את כניסתו לאזור כהסתננות כמשמעותה בצווים השונים ובחוקים הנוגעים לענין זה.
ג. העובדה שהעותר התפקד במיפקד האוכלוסין לא שינתה מעמדו כמסתנן. ההתפקדות לא הפכה את מי שהיה באיזור בעקבות הסתננות למי ששוהה כדין באזור. המיפקד לא התיימר להקנות מעמד משפטי כלשהו למי שנטל בו חלק. הענקת תלוש זהות או תעודת זהות לא מחקה בדיעבד את אי החוקיות שבהסתננות העותר הסתיר עובדת ההסתננות ואינו יכול ליהנות מתוצאות הלוואי של מעשה עבירה שהיה נסתר בעת המיפקד מעיני הפוקדים ומידיעתם .
ד. כאמור הוצא בשעתו צו גירוש ובוטל-בעקבות פניית העותר לבג"צ, אך עמדת המשיב השתנתה ונימוקו הוא כי לפני כן סברו רשויות הבטחון שהעותר עשוי להיות סכנה יותר גדולה אם ישהה מחוץ לישראל ועדיף להגביל את תנועותיו באזור בתקווה שניתן יהיה לפקח עליו, והמצב הגיע לידי כך שפעולותיו החתרניות מחייבות את גירושו העדיף על פני שהותו בארץ.
ה. אשר לראיות בדבר פעילותו של העותר - הראיות שנועדו לרשות הסטטוטורית
לגבש החלטה אינן חייבות להיות קבילות לפי דיני הראיות ואף הגשתן אינה נעשית בהכרח לפי הכללים הנהוגים בביהמ"ש. בעל הסמכות המשתמש בשיקול הדעת שהוענק לו עפ"י דין רשאי לבסס החלטותיו על ידיעות שהגיעו אליו גם אם לא ניתן היה לקבלו בדיון בביהמ"ש. כך רשאים, טריבונל או רשות אחרת בעלת סמכות החלטה, לבסס החלטתם על ראיה שלא נסתייעה, מקום בו היה נדרש סיוע בביהמ"ש, אם כי לא די בכל שמועה או השערה בלתי בדוקה. מה שנדרש הוא כי יובא בפני הרשות חומר שאדם סביר היה רואה בו יסוד מספיק להחלטתו.
ו. במקרהו של העותר יש ראיות ברורות להיותו מסתנן וניתן היה על כן להצדיק את ההחלטה על יסוד נתון זה ללא הזדקקות לנתונים נוספים בקשר לפעילותו, אילמלא הביאה התפתחות הטיפול מטעם השלטונות לידי כך שהם ראו לתמוך החלטתם עתה בפעולותיו אחרי שהותרה שהותו הזמנית ואחרי שהוחלט שלא לבצע את צו הגירוש. בנסיבות אלה היה צורך לבחון לא רק את מעמדו הפורמלי של העותר אלא את קיום ההצדק לכך שהרשויות שינו טעמן ואינן נכונות להמשיך ולנהוג עם העותר בדרך בה נהגו עמו מאז ביטול צו הגירוש. מתוך החומר עולה כי היו בפני הרשות ראיות כנדרש כדי לשכנע במעורבותו החתרנית של העותר.
ז. ב"כ העותר טוען טענת מעשה בית דין בכך שבוטל צו גירוש קודם בעקבות הפנייה לבג"צ אך אין לקבל טענה זו. ההחלטה הקודמת שניתנה בהסכמת בעלי הדין לא התבססה אלא על עובדה אחת והיא כי בעת ההיא החליט המשיב לבטל את צו הגירוש. בהודעת המדינה על ביטול צו הגירוש אין הודאה בדבר העדר סבירות ההחלטה לגרש את העותר או בדבר פגם אחר בצו הגירוש. אין בהחלטה בדבר ביטול העתירה מאומה כדי להקנות לה מעמד של מעשה בית דין לצורך הענין שלפנינו.
ח. אשר לשאלה באיזו מידה רשאית רשות מינהלית לחזור בה מהחלטתה כאשר שינוי ההחלטה יש בו כדי להרע את מצבו של הפרט - החלטה מינהלית אינה יוצרת, בכל הנסיבות ללא יוצאים מן הכלל, מניעות שבעטיה אין לקיים בדיקה ודיון חוזרים ולתת החלטה חדשה המתחייבת מן הנסיבות החדשות שנוצרו. בדרך כלל לא תינתן גושפנקה לשינוי בגדר שיקול מחדש גרידא של אותם נתונים ממש, אולם יכולים להיות חריגים הנובעים מהתגברותו של האינטרס הצבורי על אינטרס צר יותר של הפרט לשמור על החלטה קודמת. עלולות להיווצר נסיבות בהן תהיה זו פגיעה בציבור בכללותו, ולעתים אף בבטחונו, אם יראו את ההחלטה הקודמת כהכרעה המקפיאה את כח ההחלטה של הרשות. כאן היו הרשויות ערות כל הזמן לאופי פעילותו של העותר ואין לדחות אמיתות טענתן שסברו כי יצליחו לפקח על צעדיו ומשנתברר כי הוא מהווה גורם מזיק ומרע היה הכרח לשקול מחדש את ההחלטה לתת לו היתר שהייה זמני ולשקול שוב גירושו מהארץ.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גב' ל. צמל וא. פלדמן לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיב. 17.2.85).
ע.פ. 188/85 - טופיק אבו אחמד נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער טען כי השופט שדן בעניינו צריך היה לפסול את עצמו כי בתיק אחר (תיק נזיקין) בו הופיע המערער כפרקליט, הביע השופט דברי בקורת על דרך טיפולו של המערער בתיק, וליתר דיוק, על האיחור הרב בהודעת המערער כי לא יוכל להמשיך ולייצג את בעל הדין בתיק האמור. אין בטעם זה כדי להצדיק פסילתו של השופט. תהיה זו מסקנה מרחיקת לכת כי כל אימת שביהמ"ש מביע תרעומת על דרך טיפולך של פרקליט בתיק, יהיה בכך כדי להצדיק את פסילת השופט אם יצטרך לדון בעניינו האישי של הפרקליט. גם העובדה שהשופט יודע כי למערער הרשעה בתיק אחר, אינה פוסלת את השופט.
( בפני: הנשיא שמגר. המערער לעצמו,עו"ד א. רומנוב למשיבה. 19.3.85).
ע.פ. 691/84 - משה נחמני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ותקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכניסה לחדר במלון, גניבת ארנק מאחד מאורחי המלון ותקיפתו של האורח. הוא ביקש לצרף שני תיקים התלויים ועומדים נגדו שעניינם הסגת גבול ונסיון לגניבה באחד מהם ובשני גניבה והחזקת כלי פריצה. ביהמ"ש גזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסרים על תנאי של 18 חודשים ושל 6 חודשים כשהם חופפים ביניהם ומצטברים לעונש החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה לקולא את עניין גילו הצעיר של המערער, ריקעו והקשיים שבהם הוא נתקל בבית הסוהר, אך אין להתערב בגזר הדין. מדובר בעבירות חמורות שבוצעו תוך תכנון שיטתי ומתמשך, תוך שמוש באלימות, וכל זה על רקע עבר פלילי ניכר כאשר מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגד המערער.
( בפני השופטים: ברק, בך, וייס. עו"ד שמואל סף למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 28.3.85). ע.פ. 536+547/84 - אורי ניסים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש( התפרצות ואיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי לקח רכב ללא רשות בעליו, פרץ יחד עם אחרים למפעל לעיבוד בשר וגנב סוגי בשר בשווי של 700,000 שקלים, ולאחר שנעצר איים על המתלונן כי יחסל אותו על שדיבר במשטרה. הוא נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש שני מאסרים על תנאי של 18 חודשים ו- 6 חודשים כשהם חופפים ביניהם ומצטברים לעונש החדש כך שעל המערער לרצות 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר באדם שלחובתו עשרות מעשי עבירה שביצע במרוצת השנים וכל הנסיבות לקולא שהעלה הסניגור אינן יכולות להביא להקלה בעונש. הטענה היחידה שהיה בה ממש נוגעת להפעלה מצטברת של 18 חודשי מאסר מותנה, אך מסתבר כי לאחר שנגזר דינו של המערער בתיק זה, נגזר דינו בגין מעשה פריצה אחר והשופט באותו תיק התחשב בכך שעל המערער לרצות את עונשי המאסר הנדונים ולפיכך גזר דינו לששה חודשי מאסר חופפים. לפיכך אין כבר הצדקה למתן את עונשו של המערער.
( בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג - כהן. החלטה- השופט לוין. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' נעמי ליבנה למשיבה. 11.3.85) .
ע.פ. 31+116/85 - לאופר, שוורץ וסוויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש( הברחת טובין) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערערים רוני לאופר, ג'ון שוורץ ומוני סוויסה קשרו קשר לסייע לחבורת מבריחים להבריח טובין שלא שולם עליהם מכס, מספינה על החוף דרך בסיס חיל הים באשדוד. כדי לאפשר ביצוע העבירה שיחדו חייל המשרת באותו בסיס שיעלים עין ממעשיהם. שוורץ דאג לכך שיהיה רכב להעמיס בו את הטובין ואף הסיע את הרכב לקרבת פריצה בגדר שדרכה נזרקו הטובין. השלשה נתפסו בטרם הצליחו להשלים משימתם והודו במעשיהם. ביהמ"ש המחוזי התלבט בענין גזר הדין. מחד גיסא נצבו בפניו שלשה צעירים בני טובים שהם בעלי עבר נקי לחלוטין, הביעו חרטה עמוקה על המעשה וראו בו הרפתקה לא שקולה, ומאידך לא יכול היה ביהמ"ש להתעלם מחומרת המעשים: הכשלת איש צה"ל ומתן שוחד, הברחת טובין בכמות נכבדה כאשר המכס שהיו אמורים להעלים הסתכם בכתשעה מליון שקלים. בכל הנסיבות גזר למערערים תשעה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, תשלום מליון שקלים קנס ע"י כל אחד ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנה מיום השחרור. את הקנס איפשר ביהמ"ש לשלם ב- 5 תשלומים חדשיים. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שביהמ"ש החליט כי הקנס ישולם בתוך שלושה חדשים לאחר השחרור מהמאסר ובאשר לפסילה לנהיגה נתקבל הערעור של לאופר וסוויסה ונדחה הערעור של שוורץ .
לענין המאסר טענו המערערים שהם סובלים סבל רב מעצם המצאותם בכלא, עסקיהם נהרסו, בני המשפחה מתייסרים, אין בידם אמצעים לשלם את הקנס, ועל כן יתקשו לשקם עצמם מבחינה כלכלית ואם לא ישלמו את הקנס יצטרכו להמשיך ולשבת בכלא. הפסילה מלהחזיק רשיון תמנע בעדם לחדש עבודתם כפי שהיתה ערב המאסר. המערער שוורץ גם פוטר מצי'ם ונשללו ממנו זכויותיו לפיצויי פיטורין עבור 7 שנות שירות וכן הרכב שהשתמש בו היה של חבר ולאחר שרכב זה יחולט יצטרך לפצות את חברו. אכן, אין זה מקרה קל ויש כאן קושי מצפוני וענייני בקביעת העונש המאוזן, אך ביהמ"ש המחוזי עשה מלאכתו בשיקול דעת רבה ואין להתערב בגזר דינו. אלמלא הנסיבות המקילות אפשר שראוי היה להטיל עונשים חמורים יותר. אשר לקנסות - כלל הוא שבעבירות המתבצעות לשם בצע כסף ראוי שהעונש יכלול גם קנס כספי כדי שלא יהא חוטא נשכר. אולם כדי לאפשר למערערים לשלם את הקנס במלואו ולא להגיע למצב שיצטרכו להמצא בכלא בשל אי תשלום הקנס, הוחלט להקל מעבר למה שהקל ביהמ"ש המחוזי ולאפשר לשלם את הקנס במלואו תוך שלושה חדשים מיום השחרור מהכלא. באשר לעונש הפסילה - ראוי עונש זה למערער שוורץ שנהג ברכב לשם מימוש המזימה, אך אין זה מוצדק לפסול את סוויסה ולאופר מלהחזיק ברשיון נהיגה.
( בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חלימה. החלטה- השופט לוין. לאופר לעצמו, עו"ד כהן לשורץ, עו"ד הגלר לסוויסה, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 25.3.85).
ע.פ. 503/84 - רוברט גזאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש( סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות סמים, וביניהן מכירת 50 גרם חשיש לשוטר סמוי, ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש במצטבר 18 חדשים מאסר על תנאי שהוטלו על המערער בתיק קודם בשל עבירות סמים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות רבות מסוגים שונים ובכללן עבירות הסמים. אשר להפעלת המאסר על תנאי - כשביהמ"ש מפעיל הוא חייב לקבוע בדרך כלל שעונש זה יצטבר ובמיוחד כשמדובר בעבירות מאותו סוג. ניתן לסטות מכלל זה רק בנסיבות מיוחדות שבהן הצדק מחייב לנהוג כך ואין זה המקרה שלנו.
( בפני השופטים: בך, גולדברג,וייס. עו"ד. בסן למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 31.3.85).
ע.פ. 671/84 - מאיר חקון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות סמים, בכך שקיבל מאחד בשם סרמילי 100 גרם הרואין שהוברחו ארצה מלבנון והחזיק בסם שלא לשימוש עצמי, ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - השותף לעבירה, סרמילי, הועמד לדין בנפרד, הודה בעובדות שבכתב האישום, הורשע ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הסניגור טוען שלא היה מקום להתבסס על אימרותיו של סרמילי במשטרה לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. הוא טוען, בצדק, כי לא די בכך שעדותו של סרמילי בביהמ"ש אינה אמינה כדי להכשיר אוטומטית את אימרתו במשטרה, אלא צריך ויתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 10א'. כן הוא טוען שצריך חיזוק יתר להודעה כזו, הן משום שמדובר באימרה המתקבלת לפי סעיף 10א' והן משום שמדובר בשותף לעבירה. ברם, נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 10א' לפקודה וקיימים החיזוקים הדרושים להודעתו של סרמילי במשטרה.
מאימרתו של סרמילי עולה שהוא הכיר את המערער, שאת כינויו "מאיר עיניים" ואת מספר הטלפון שלו קיבל מהמערער עצמו, ולדבריו בהודעתו צלצל לאותו מספר טלפון
לאחר שסיפק את הסם למערער והלה טען בפניו כי הסם לא טוב. בעדותו בביהמ"ש התכחש סרמילי לדברים שאמר בהודעה במשטרה וטען שבהיותו במעצר קיבל מעציר אחר בשם חיים את שמו ומספר הטלפון של המערער. ביהמ"ש לא האמין לסרמילי וקבע שהוכח בפניו כי לא היה קיים איש בשם חיים שהיה עצור יחד עם סרמילי במעצר. לא ניתן כל הסבר אחר מנין קיבל סרמילי את שמו, כינויו, ומספר הטלפון של המערער ועל כן יכול היה ביהמ"ש לקבל את הדברים שאמר סרמילי במשטרה כנכונים. לאמרתו של סרמילי היו חיזוקים רבים נוספים ובין היתר העובדה שהוא קשר עצמו לפרשת ייבוא ההרואין והכמות שנתפסה אצלו קטנה מזו שעליה סיפר, הודאתו במשפטו בביהמ"ש בכל העובדות שיוחסו לו כשבעדותו במשפטו של המערער ניסה להתכחש לה; העדר כל מניע לסרמילי לטפול אשמה כה חמורה על המערער אשר לטענתו לא הכירו היטב; שקריו של המערער בביהמ"ש ושקריו באחת מהודעותיו במשטרה. כל הנ"ל יחד מצטרף למסכת של חיזוקים שגם אם לא היה די בכל אחד מהם בנפרד, די בכולם יחד כדי להוות את החיזוק הדרוש.
אשר לעונש - הסניגור הדגיש את הפער שבין העונשים שהוטלו על המערער ועל סרמילי, אך כל הטענות האלה נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי. סרמילי שיתף פעולה עם המשטרה והודה בכל העובדות שבכתב האישום לעומת המערער שהתכחש לאשמה, במשפטו של סרמילי הוגש תסקיר חיובי של שירות המבחן ואילו המערער הוא בעל עבר פלילי עשיר והעבירה חמורה ביותר.
( בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, גב' שטרסברג כהן. עו"ד נחאס למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 18.3.85).
ע.פ. 425/84 - מאיר חבר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש( הברחת טובין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
משנת 1971 עד סוף 1983 פעלה רשת שהבריחה סחורות במטוסים קלים מקפריסין לישראל. ברשת חברו מספר אנשים והמערער שהוא טכנאי מטוסים הצטרף לרשת באוגוסט 1981 ולאחר מספר טיסות פרש מהרשת. הוא שב וחזר אליה באוקטובר 1983 כאשר ביצע מספר טיסות נוסף. במשך השנים ביצעו חברי הרשת כ- 240 טיסות בהן הוברח רכוש שנאמד במאות מליוני שקלים. המערער עצמו לא הפיק תועלת כספית מרובה כחבריו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ששה חדשים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי העונש מופרז לחומרה מאחר והמערער נטל חלק שולי בלבד בעבירות וכן העיד המערער כעד מטעם התביעה במשפטו של מי שנשא באחריות המרכזית לעבירות וגם התביעה ביקשה בביהמ"ש כי יוטל רק עונש שניתן לרצות במסגרת עבודות חוץ, היינו מאסר שאינו עולה על שלושה חדשים לריצוי בפועל. ברם, מדובר ברשת של הברחות בקנה מידה גדול ומול נתונים אלה, והעמדה הננקטת בדרך כלל על ידי התביעה הכללית במקרים דומים לא ניתן אלא לתמוה על הגישה שגילתה התביעה במקרה דנן. קשה להבין מדוע נקטה התביעה גישה מקלה כל כך. ברור שלא ניתן להגיע לאחידות עונשים, שהרי כל מקרה ונסיבותיו הכלליות והאישיות, אולם פערים רציניים ומשמעותיים בענישה ושוני בלתי סביר בגישת התביעה עלולים להביא לערעור מראית פני הצדק ואמון הציבור בעשיית משפט. מכאן ניתן להבין מדוע ביהמ"ש לא קיבל את גישת התביעה וביטא את גישתו ע"י גזירת עונש שונה מזה שנתבקש ע"י התביעה ואין להתערב בהחלטתו.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יהודה ויינשטיין למערער, עו"ד גב' הלנה ביילין למשיבה. 7.3.85).
ע.פ. 40+259/84 - אמנון אבישי ויואל ירחמיליביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(גניבת תשמישי קדושה והתכתם) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
בליל ה- 28.1.81 פרץ המערער ירחמיליביץ לביתן הפולקלור שבמוזיאון "הארץ" ברמת אביב וגנב תשמישי קדושה וכלי כסף עתיקים בערך כולל של כמליון דולר ורק חלק מן הרכוש נתגלה והוחזר. ביום 5.2.83 נעצרו שני המערערים במכוניתו של ירחמילביץ כאשר ברשותם תשמישי קדושה וכלי כסף שהושגו בפריצות לבתי כנסת וחלק מהרכוש שנגנב במוזיאון ובקשר לכך הורשעו שניהם בעבירות של קבלת נכסים גנובים שהושגו בפשע. בתקופה שבין ינואר 1982 לבין ינואר 1983 התיך ירחמילביץ בנוכחות אבישי כלי כסף שהושגו בפריצות וגם בגין מעשה זה הורשעו בעבירה של קבלת נכסים גנובים שהושגו בפשע. המערער אבישי החזיק לדירתו 16 ק"ג חשיש ובשל כך הורשע בעבירת סמים. בגין המעשים האמורים נדון ירחמלביץ ל- 12 שנות מאסר ואבישי ל- 6 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
הסניגור עמד על הנסיבות המקלות וכן על כך שאדם נוסף שהיה מעורב בחלק מן העבירות נדון לעונש קל יותר, וכן טען כי מסקנות ביהמ"ש המחוזי באשר למעורבותו של אבישי היה בהן כדי לצייר תמונה מחמירה מדי באשר לחלקו בעבירות. אין לקבל טענות אלה. לא היתה זהות בין הנתונים המתייחסים לנאשם האחר לבין הנתונים המתייחסים למערערים אלה. כן אין לומר כי ביהמ"ש לא היה ער למהות הנסיבות העובדתיות וכי ייחס לאבישי דברים שאינם נוגעים לו. הפריצה למוזיאון יוחסה אמנם לפי עיסקת הטיעון לירחמלביץ בלבד, אך כל הטיפול המתמשך בשלל נעשה ע"י שני המערערים בצוותא. לא היתה הצדקה שביהמ"ש יתעלם מן המרכזיות שבחלקם של שני המערערים במעשים הנ"ל ואם הקל ביהמ"ש בדינו של סוחר זה או אחר שקיבל רכוש גנוב, אין להפוך את הקולא המופרזת לשיטה רצויה.
החומרה הרבה של מעשה המערערים אינה עולה רק מן השיטתיות וההיקף הרחב ומן הבחינה הכספית והעניינית, אלא גם מכך שמדובר בפריצה למוזיאון וגניבת נכסי תרבות כאשר תאוות הבצע אינה יודעת מעצורים וכאשר המערערים היו נכונים להתיך תשמישי קדושה וחפצי אמנות כדי להפיק רווח כספי, ללא התחשבות בנזק שאולי אינו ניתן לתיקון. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 26.3.85). ע.פ. 14/85 - עמוס דמארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקבלת שוחד השמדת ראיות ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על שנתיים שמתוכן שנה אחת בפועל ושנה אחת על תנאי.
לענין ההרשעה טען הסניגור כי האדם שהמתלונן ייחס את לקיחת השוחד אינו המערער וכי אפשר שהמתלונן טעה, ואולי, חמור מכך, כי המתלונן העיד עדות כוזבת ביודעין. אכן, המשטרה לא ערכה מסדר זיהוי ובכך שגתה שהרי לו נעשה מסדר זיהוי היה בכך ללא ספק כדי להקל על הדיונים. ברם, יש ראיות מספיקות כדי להוכיח זהותו של המערער מעל לכל ספק סביר. לפי עדותו של מזכיר ביהמ"ש היה זה המערער שעבד עם השופט שדן בעניינו של המתלונן אשר נעצר ע"י המשטרה כשהוא נוהג ברכב ללא רשיון, והיה זה המערער שהוציא את התיקים מהשופט כדי שיגיעו אל המזכירות. גם העובדה שענף התנועה של המשטרה התקשר לאחר מספר ימים עם מזכיר ביהמ"ש וביקש לדעת איפוא התיק של המתלונן מתקשר עם הטיעון כפי שהובא ע"י המתלונן. אין פגמים בהרשעה בדין ועל כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה. לענין העונש - חלף
זמן לא מועט מאז המעשה והמערער עמוס בבעיות משפחתיות ואין לו הרשעות קודמות. על כן הוחלט להקל בעונש כאמור.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד ש. גז למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 20.3.85).
ע.פ. 857/84 - דאוד סניורה ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש( עבירות מס) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
ארבעת המערערים, אחים, הורשעו בחמש עבירות של העלמת הכנסות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, וב- 22 עבירות של מסירת דוחו"ת לשלטונות מס ערך מוסף שבהם פרטים לא נכונים. ההכנסות המועלמות הן לשנת 1977 - 512,000 שקל; שנת 1978 - 970,000 שקל; שנת - 1979 2,263,000 שקל; שנת 1980 - 5,800,000 שקל; שנת 1981 - 9,146,000 שקל. המערערים הודו והוסכם בעיסקת טעון כי כל ההכנסות שלא דווחו הופקו מייצוא סחורות של המערערים לחנותם שברבת עמון וכן הוסכם שהתביעה לא תבקש מאסר בפועל על המערערים 2, 3 ו- 4 ולא תבקש כי יוטל על הנאשמים קנס גבוה יותר מ- %15 של הקנס המקסימלי האפשרי. ביהמ"ש שמע ראיות לענין העונש וגזר למערער הראשון, שניהל את עסקי השותפות, 21 חודשי מאסר שמתוכם שלושה חודשים לריצוי בפועל, וקנסות של 45 מליון שקל על כל אחד מארבעת המערערים. ערעורם של המערערים על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר למערער הראשון נתקבל ואילו הערעור על מיעוט הקנסות נדחה. המערערים טענו כי בדיון לענין העונש הביאו ראיות כי הרווח נטו מההכנסה שהועלמה אינו עולה על 7 עד 10 אחוזים, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחוז הרווח מגיע ל-%25. אין צורך להכנס לשאלה זו שכן כבר פסק ביהמ"ש העליון שתקרת הקנס עפ"י סעיף 220 לפקודה נקבע לפי סכומי הכנסה ברוטו שהועלמו ולא לפי ההכנסה נטו. השאלה מה ההכנסה נטו הינה שיקול כמו כל שיקול אחר לענין קביעת גובה הקנס, שכן ביהמ"ש יכול במסגרת הקנס המירבי שמותר לך להטיל לקבוע את הסכום כפי שנראה לו לנוכח נסיבות הענין. בענייננו, גם אם טעה ביהמ"ש בקביעת האחוז המדוייק של הרווח אין לומר שטעה בקנס שהטיל. הקנס המירבי הגיע ביום גזר הדין כדי שני מיליארד ומאה ושבעים מליון שקל בקירוב, וגם אם לא ביקשה המדינה, עפ"י עסקת הטעון, כי יוטל קנס גבוה מ- %15 מן הקנס המקסימלי, אין לומר, נוכח ההיקף של ההכנסות שהועלמו בשיטתיות משך חמש שנות מס רצופות, כי הקנס הכולל המגיע ל- 8 אחוז בלבד מן הקנס המירבי, הוא קנס מופרז. מאידך, אין גם לקבל את טענת המדינה בדבר מיעוט הקנס שכן עומד הקנס המירבי באופן טכני נגד כל אחד מארבעת המערערים, אולם כשמדובר בהכנסות של שותפות אחת אין לראות כל אחד מן השותפים כעומד לדין בפני עצמו וכמי שנהנה ממלוא ההעלמה.
לא כן לענין תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המערער הראשון. אין במאסר של שלשה חודשים כדי לבטא את חומרת הנסיבות וכדי להשיג את גורם ההרתעה. ביהמ"ש לא התעלם מהצורך להעמיד את עונש המאסר על תקופה משמעותית אך התחשב במצב בריאותו של המערער שנתקף באוטם שריר הלב תוך מהלך המשפט לאחר התקפה קודמת במהלך החקירה. מובן שאין ביהמ"ש רשאי להתעלם ממצב בריאותו של הנאשם, אך אין מנוס מהמחשת החומרה שבעבירה ע"י ענישה מתאימה גם במקרה של מחלה, תוך הנחה שבבתי הכלא מצויים רופאים ותנאי אשפוז המאפשרים מתן טיפול רפואי לנאשם הנזקק. עם זאת, אין למצות את הדין כשמדובר בערעור ולפיכך מתוך תקופת המאסר שנגזרה יהיו ששה חדשים לריצוי בפועל.
( בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שלמה תוסיה כהן למערערים, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 11.3.85).
ע.פ. 886/84 - אברהם ספריני ופארס ספריני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש( הדחת עד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור של המערער הראשון נדחה ושל השני נתקבל), המערער הראשון הינו אביו של המערער השני והשניים הורשעו בהדחתו של עד במשפט פלילי שהיה תלוי ועומד נגד בן אחר של המערער הראשון. השניים איימו על העד, כל אחד בנפרד, שישנה את עדותו בעת משפטו של אותו בן. ביהמ"ש גזר לאב שנתיים מאסר שמתוכן שלושה חדשים לריצוי בפועל וכן קנס של 200,000 שקל ואילו הבן נדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה לריצוי בפועל וקנס של 100,000 שקל. הערעור של האב על חומרת העונש נדחה ושל הבן נתקבל והמאסר בפועל הועמד על ששה חדשים. באשר לאב - טוען הסניגור כי מצב בריאותו רופף וכן יש לו 13 ילדים, עברו נקי ואין להטיל עליו מאסר בפועל. אשר לבן - טוען הסניגור כי לאחר מעשה הורשע בעבירה של גרימת מוות ונדון ל- 10 חודשי מאסר ואת העונש הזה כבר ריצה. תקופת שבתו במאסר היתה לגביו מאלפת ועם שחרורו מהמאסר החל לבנות את עתידו במסלול תקין. שירות המבחן הציע להעמידו למבחן לשנתיים ולא להטיל עליו עונש מאסר כלשהו. נקודת המוצא שהנחתה את ביהמ"ש המחוזי היא שכאשר מדובר בהדחת עדים, מעשה המכוון לפגוע באשיות המשפט, אין לפטור את הנאשם מעונש מאסר בפועל וגישה זו יש לאשר ללא היסוס. מדובר בתופעה קשה וחמורה הנפוצה ומתפקידו של ביהמ"ש להבהיר היטב כי עבירה זו פסולה. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו. ככל שמדובר באב - העונש שהוטל עליו מתון ביותר וניתן להגדירו כמינימלי ואין להתערב בו. אשר לבן - חומרת המעשה, טיבה של העבירה וההשפעה השלילית של ביטול המאסר מבחינת הרתעת רבים, מונעים קבלת ההמלצה של שירות המבחן במלואה. עם זאת, יהיה זה בנסיבות המקרה יעיל אם תופחת תקופת המאסר בפועל ותועמד על ששה חדשים והמערער יועמד לפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים מיום השחרור.
( בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד יהושע רובין למערערים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 20.2.85).
ע.פ. 700/84 -יוסף צרויה נגד מדינת ישראל
*מידת העונש( קשר לפיצוץ מסגד כיפת הסלע) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
המערער הצטרף לקשר שמטרתו היתה פיצוץ מסגד כיפת הסלע ובגדרו ביצע ביחד עם אחרים כעשרים תצפיות לעבר הר הבית. לצורך קידום הקשר לבש המערער מדי צה"ל והציג עצמו כמי שהוסמך על ידי הצבא לקנות משתיקי קול לכלי נשק ובאמתלה זו נרכשו משתיקי קול. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת המעשה מצד אחד ועל עברו הנקי של המערער שהוא בעל כישורים ותכונות אישיות יוצאים מגדר הרגיל וגזר לו שלוש שבים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור של המערער על חומרת העונש וערעורה הנגדי של המדינה על קולת העונש נדחו.
מדובר במעשה חמור ומסוכן שעשוי היה לגרום נזק עצום אילו בוצעה התוכנית בעקבות הקשר. הסניגור הדגיש את עקרון אחידות הענישה, בטענה כי העקרון הופר ככל שהדבר מתייחס לפער בין עונשו של המערער ועונשו של נאשם אחר בשם כתריאלי שנדון לארבע שנות מאסר שמתוכן 15 חודשים לריצוי בפועל. קיים לפחות הסבר חלקי לפער זה הן בהתחשב בחלקו של המערער במסכת הכללית של העבירה והן בכך שכתריאלי חזר בו מכוונתו לבצע את העבירה כבר בשלב מוקדם יחסי של האירועים מה שאין כן במערער שחרטתו הובעה רק בביהמ"ש. כמו כן חלה כתריאלי בחוט שידרתו במחלה רצינית ועמד לפני ניתוח. בכל הנסיבות אין לומר שקיים פער בענישה במקרה הנדון ואין לקבל את הערעור לא לקולא ולא לחומרא.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ויינרוט למערער, עו"ד גב' ד. בינייש למשיבה. 6.3.85).
ע.פ. 396/84 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס בתו הקטינה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הוא אביה של המתלוננת, ילידת 1963, אשר גדלה בביתו וגרה בו לאחר שאמה, אשתו הראשונה של המערער החיה בנפרד מהמערער עזבה את הבית ואמה החורגת היא שגידלה את המתלוננת מאז היותה כבת שלוש שנים. עפ"י תלונתה של המערערת ביצע בה אביה מעשים מגונים ומעשי אינוס במשך שנים, כאשר מעשה האונס הראשון נעשה בה בהיותה בת שמונה שנים ומעשי האינוס נמשכו עד שבגרה, התחתנה ואף לאחר שהתגרשה. ביהמ"ש קיבל את שתי הודעותיה של המתלוננת במשטרה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות ולא קיבל את עדותה של המתלוננת בביהמ"ש. להודעותיה של המתלוננת מצא ביהמ"ש חיזוקים בהודעות שנמסרו ע"י אשתו של המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער במעשים שיוחסו לו וזאת למרות עדות המתלוננת בביהמ"ש כי אביה חף מפשע, וגזר למערער שש שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על הודעות המתלוננת במשטרה והחיזוקים להודעות אלה. הודעות המתלוננת אינן משאירות ספק בדבר טיב מעשיו של המערער. גם הטענה שמדובר בעדות כבושה מצד המתלוננת במשך תקופה של שנים אין בה כדי להושיע למערער שכן ביהמ"ש היה ער לנקודה זו ונתן לה את המשקל הראוי. עדות כבושה אינה פסולה והכל תלוי במשקל הראיה והערכתה, ובענין זה ניתן הסבר הגיוני לעובדה שהמתלוננת לא התלוננה מיד, בכך שהיתה נתונה בפחד מאביה ואיומים לנקום בה. אשר לקבלת ההודעות במסגרת סעיף 10א' - נתמלאו כל התנאים הנדרשים לקבלת ההודעות.
טוען הסניגור כי אמנם החוק לתיקון פקודת הראיות, בהוסיפו את סעיף 54א' לפקודת הראיות, ביטל את דרישת הסיוע, ואיפשר הרשעה עפ"י עדות יחידה של הנפגע בעבירות הנדונות, אך לטענתו הדברים אמורים רק בעדות שנמסרה בביהמ"ש ולא באמרה אשר מתקבלת במסגרת סעיף 10א' לפקודה. אין לקבל טענה זו. כחה של אמרה לפי סעיף 10א' יפה כמו של עדות הנמסרת בביהמ"ש לענין הנדון. כמו כן אמרה של עד שנתקבלה במסגרת סעיף 10א' לחוק יכולה לשמש חיזוק לאמרתו של עד אחר אשר גם היא נתקבלה כראיה בדרך האמורה, וכאן היתה עוד הודעה שנתקבלה במסגרת סעיף 10א'.
הסניגור העלה גם טענה הקשורה בסעיף 5 לפקודת העדות. סוגיה זו כבר נדונה בעבר ונפסק שכאשר פלוני מואשם בבעילת בתו, הבת כשרה להעיד נגד אביה. טענת הסניגור היא כי אין בהודעות של אשת המערער משום עדות על חבלת גוף או על אלימות, אך לפי סעיף 5 המתוקן די בנסיון לעבור עבירה כזו ובמקרה שלפנינו טיבן של האשמות נגד המערער מכניסות את המשפט למסגרת הנאמר בסעיף 5. זאת ועוד, בהודעתה של אשת המערער על תלונות המתלוננת נמסר על תלונה בדבר הפלה שנאלצה לעשות לאחר שהרתה לאביה, ועובדה זו מספיקה להפעלת סעיף 5 ומכשירות את האמרות של האשה כעדות כשרה.
אשר לעונש - נוכח חומרת המעשים והיקפם הרי למרות עברו הנקי של המערער, אין להתערב בעונש. אילמלא הנסיבות לקולא היה ביהמ"ש מטיל עונש חמור יותר.
( בפני השופטים: ש. לוין, וייס, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופט וייס. עו"ד ש. זכריה למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיב. 18.3.85).
ע.פ. 244/84 - פלוני נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש ביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי משך תקופה של שנים ביצע מעשים מגונים בבתו הקטינה ולא חדל מכך אלא כאשר בגרה ונוצר חשש שמא המשך היחסים יביא להריונה. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
העונש צריך לשמש מקור הרתעה וביטוי של גינוי לא רק כלפי המערער אלא כלפי כל אלה העלולים להתפתות למעשי ניצול מחפירים של בנותיהם. הסניגור טוען כי המערער הביע חרטה עמוקה על כל שעשה ונתן ביטוי לכך כאשר נודע לו כי בתו זו עומדת להינשא, ומהכנסותיו הדלות בעבודתו בכלא סייע לחתן אותה והשקיע לטובתה את חסכונותיו כן היא טוען כי מצב בריאותו של המערער לקוי וכי המערער הוא המפרנס היחידי של המשפחה. המערער כבר כלוא שנתיים והסניגור מבקש לנהוג עמו במידת הרחמים. ככל שמדובר במצב בריאותו של המערער הרי את הטיפול שהוא זקוק לו יוכל לקבל גם בכלא. אשר למצבו הכלכלי - אין המצב כטענתו, שהרי אשתו עובדת ורוב ילדיו יכולים לעמוד ברשות עצמם. אשר לחרטה שמביע המערער - הרי זו הושמעה מאוחר מדי, לאחר הנזק המוסרי והנפשי שגרם לבתו ולבני ביתו. העונש אינו חמור והוא חייב להיות תקדים מרתיע לאחרים וכל הפחתה בעונש תתפרש שלא כהלכה.
( בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד כריים למערער, עו"ד גב' ר. רביןלמשיבה. 25.3.85).
ע.פ. 341/84 - אוטרי גשמיזדה נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש( התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביחד עם אחר פרצו למחסן המשמש לאולם שמחות וגנבו רכוש שערכו נאמד ב- 300,000 שקל. הם נתפסו בו בלילה כשהרכוש הגנוב בחזקתם. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות ואילו חברו הודה באשמה. המערער נדון לחמש שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים אשר הפעלתו כבר נדחתה והוארכה בהזדמנות קודמת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לעניין העונש שהוטל על הנאשם האחר - הלה הודה בעובדות ולפיכך זכה להקלה מסויימת, שהרי הודאה באשמה מוכרת כנסיבה לקולא. כמו כן לנאשם השני עבר ללא רבב ואילו המערער ביצע כבר בעבר 11 מעשי פריצה וגניבה. אשר להפעלת המאסר המותנה - עונש זה יש להפעיל במצטבר לפי מצוות המחוקק אלא אם כן יש נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא להפעיל אותו במצטבר. במקרה דנן לא רק שאין נסיבות מיוחדות אלא ההיפך הוא הנכון. המערער לא הבין את העידוד שזכה לו מביהמ"ש בהזדמנות קודמת כשאותו עונש מותנה הוארך ואם חרף זאת חזר לסורו, דין הוא שהמאסר יופעל כולו במצטבר.
( בפני השופטים: ד. לוין,גולדברג, חלימה. עו"ד לנצ'נר למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 25.3.85). ע.פ. 481+484/84+472 - דקה מצברי ומחמוד חרזאללה נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (ערעור של דקה על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעורו של חרזאללה על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים הורשעו בביצוע שוד בחצות לילה ב"פזנון" שליד כפר ויתקין, בו עבד המערער חרזאללה, שבשכנות לו תחנת דלק בה עבד המערער דקה. ביהמ"ש גזר לשניים חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של דקה נגד ההרשעה וחומרת העונש נדחה ואילו ערעורו של חרזאללה על מידת העונש נתקבל.
את הרשעת המערערים ביסס ביהמ"ש על עדותו של שומר הלילה בפזנון שזיהה את שני המערערים וכן על הודאתו של חרזאללה במשטרה שאותה ראה ביהמ"ש כקבילה גם נגד דקה על פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות אין צורך להתייחס לטענות הסניגור בכל הנוגע להפעלת סעיף 10 א' לפקודת הראיות, שכן די בעדותו של השומר כדי לבסס עליה את הרשעת שני המערערים. אכן השומר לא גילה מיד את זהות השודדים עד שהוחשד כמשתף פעולה עמם, אך היה טעם לדבר, והוא כי כאשר אמר לשני השודדים שהוא מכיר אותם הוא הוזהר על ידי דקה כי אם ימסור את זהותם למשטרה יהרוג אותו, את אשתו
ובתו. ביהמ"ש האמין לעדות השומר ואין סיבה להתערב במהימנות זו. אשר לערעורו של דקה על חומרת העונש - לא זו בלבד שמדובר בשוד מתוכנן אלא שלדקה גם עבר פלילי בעבירות רכוש ועל כן אין העונש חמור מדי.
לא כן הדבר באשר לחרזאללה. אכן הוא ביצע את השוד אצל מעבידו, אולם עברו נקי ולא הוא יזם את השוד אלא הנאשם השני. כמו כן בניגוד לדקה הודה במעשהו במשטרה והחזיר את כל חלקו בשלל. בנסיבות אלה אין לגזור דין אחד לשני המערערים ויש להקל במידת מה עם חרזאללה. לפיכך, הועמד עונשו של חרזאללה על 4 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
( בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג, גב' שטרסברג - כהן. עו"ד גושן לחרזאללה, עו"ד חיים לי - רן למשיבה. 16.3.85).
ע.פ. 542/84 - יום טוב פרנקו נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באיומים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי איים על המתלונן, במסגרת גביית חוב הלוואה, והביא לידי כך שהמתלונן העביר על שם המערער את דירתו. האיומים והסחיטות היו ממושכים ואף לוו באלימות. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ו- 6 שנים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לעניין ההרשעה - היו בפני ביהמ"ש ראיות שנתן בהן אמון ובכך אין להתערב. אשר למידת העונש - נטען כי המערער נישא ונולד לו ילד אך בכל אלה לא יכול להיות כדי למחוק את רשימת הרשעותיו ואת משמעותה של רשימה זו כאשר היא מונחת לפני השופט כחומר רקע בעת קביעת העונש. מדובר במעשה אלים שהביא לידי גזל של הבעלות בנכס מקרקעין ואין לומר. שביהמ"ש הפריז בהערכת החומרה של המעשה.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.3.85).
ע.פ. 681/84 - מייסון שרים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בביצוע מעשה סדום בקטינה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע מעשה סדום בילד קטן אחד ובעשיית מעשה מגונה בילד קטין אחר ונדון ל- 4 שנים מאסר בפועל. בעת שנגזר דינו ריצה המערער 21 חודשי מאסר בגין עבירות אחרות. על פי גזר הדין שני העונשים חופפים במשך חלק מהתקופה. הערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה.
לעניין ההרשעה - אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי ובהתייחסותו למהימנות העדים. לממצאי ביהמ"ש בסיס מספיק בעדות שני הקטינים אשר בעת שהעידו נראו נפחדים ונבוכים ומשום כך לא היו עקביים כל כך בעדותם. חיזוק לעדותם מצוי בחומר הראיות. אשר למידת העונש - אפילו אם נכון כי הקטינים שיתפו עצמם מרצון במעשים האמורים, הרי שהחומרה רבה. המערער כאדם מבוגר צריך להיות מודע לכך שבמעשיו יש פגיעה קשה בילדים. המערער הוא בעל עבר פלילי חמור ובין הרשעותיו הקודמות גם הרשעה בעבירה התואמת את העבירה הנדונה כאן במהותה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
( בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד בן ציון גל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.3.85).
ע.פ. 720/84 - אסי ריין נגד פוז'י אלקטרוניס ואח'
*הטלת קנס בגין בזיון ביהמ"ש עקב הפרת צו (הערעור נדחה).
בהליך ביניים בביהמ"ש המחוזי, שעניינו הפצת מכשירי רדיו הנושאים סימן מסחר מסויים, ניתן צו מניעה האוסר על המערער להפיץ מכשירי רדיו כגון אלה הנושאים אותו סימן מסחר כשבכל מקום שהוא בין במכשיר, בין באריזה, בין בפרוספקט ובין אחרת, יצויין השם יפן. לטענת המשיבות הפר המערער צו זה ולפיכך
פתחו בהליך לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש כדי לכפות על המערער ציות לצו. ביהמ"ש קבע שהמערער אכן הפר את הצו והחליט לאכוף עליו את הציות לצו בכך שחייב אותו לשלם קנס בסך 400,000 שקלים. הערעור נדחה.
כל טענות המערער מתמקדות בהשגות נגד הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש ועל כך שהאמין לעד המרכזי שהעיד מטעם המשיבים אשר יש לו עניין בתוצאה. הערעור הוא ערעור סרק ולא היה כלל מקום להגישו נוכח ההחלטה הברורה והמנומקת של ביהמ"ש המחוזי. על כן נדחה הערעור והמערער חוייב לשלם למשיבות הוצאות ושכר טירחת עו"ד בסכום של 1,000,000 שקלים.
( בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד גדעון גינת למערער, עו"ד יאיר גרין למשיבים. 24.3.85).
ע.פ. 783/84 - גדעון גלזר נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש( גניבה ע"י סוכן בטוח) (הערעור נדחה למעשה).
המערער היה סוכן ביטוח, קיבל כספים ממבוטחים במרמה, ושלשל לכיסו כספים שהיו מיועדים לחברת הביטוח. בדרך זו מעל בסכום של כ- 1,7 מליון שקלים. במסגרת ביצוע עבירות אלה זייף מסמכים ומשך שיקים ללא כיסוי. המערער כבר נכשל בעבר בעבירות דומות. מדובר ב- 19 עבירות שנעברו במשך תקופה די ארוכה וביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה למעשה.
, המערער טען כי כבר למד את הלקח והוא מעוניין להיעזר בשירות המבחן ולבנות את עתידו וגם תסקיר שרות המבחן הביע הערכה חיובית באשר לסיכויי ההשתקמות של המערער. כדי לאפשר להעמיד את המערער בפיקוח שרות המבחן המליץ השירות של הפחתה מסויימת קצרה של עונש המאסר וגם התובעת הסכימה להפחתה סמלית של העונש. ביהמ"ש ציין כי העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות בו, ברם, כדי לאפשר העמדת המערער בפקוח שרות המבחן, הוחלט להפחיתו באופן סמלי ב 15 ימים ולהעמיד את המערער בפיקוח שרות המבחן לתקופה של 18 חודשים מיום שחרורו.
( בפני השופטים: ד. לוין,בך,גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.3.85).
ע.פ. 191/84 - שמעון מלכה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער הורשע באחזקת הרואין ונדון לשבע שנים מאסר שמתוכן ארבע וחצי לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש קבע כי המערער נהג במכונית כאשר לידו ישב אחיו וליד צומת חולון כשעצרה בשל טעמים שבסדרי התנועה ניגש למכונית איש משטרה אחרי שזיהה עצמו ופתח את הדלת זרק המערער לכביש שקית פלסטיק בה נתגלו 50 גרם הרואין. הסניגורית טענה כי למעשה לא נפתחה דלת המכונית ולכן לא היתה הזדמנות למערער לזרוק את הסם, אך ביהמ"ש נתן אמון בדברי עדי התביעה ובכך אין להתערב. אשר לטענה כי בדו"ח הבדיקה של מז"פ בקשר להרואין שנמצא בחבילה לא צויין מהי מידת הרכוז של הסם - את הפרט הנדון רצוי בדרך כלל להביא בחוות דעת המומחה,אך אין במקרה דנא כדי להוסיף או לגרוע בעובדה שהפרט לא צויין. משקבעה הבדיקה כי מדובר בהרואין נובע מכך שמדובר בחומר במידת רכוז כזאת שיש בה כדי לשמור על זהותו כהרואין. השאלה אם מידת הרכוז היתה גבוהה או נמוכה היא שאלה שאינה נוגעת להרשעה בדין. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע.קפלן למערער. עו"ד ח. לירן למשיבה. 14.2.85)