ע.א. 515/83- בשיר עגור נגד דב איזנברג ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער עבד בינואר 1977 כפועל בניין בבית שנבנה על ידי איזנברג (להלן: המשיב), נפל ממשטח מדרגות שבקומה השלישית ונחבל קשות. על חלל המדרגות באותו בנין סגר מעקה שנשבר וכתוצאה מכך נפל. לגבי מעקות מעין אלה מצויות הוראות בתקנות הבטיחות בעבודות בניה וביהמ"ש קבע כי המעקה הנדון מילא אחרי הוראות אלה. המשיב השני (להלן בכר) שימש כקבלן משנה של המשיב לצורך עבודות יציקת השלד ובמקביל שימעו כמנהל עבודה באתר הבניה כולו. המערער ביסס את תביעתו על שתי עוולות: הפרת חובה חקוקה שבתקנות הבטיחות רשלנות ביהמ"ש דחה את התביעה המתייחסת לעוולה הראשונה אך פסק נגד המשיבים באשר לעילת הרשלנות. ביהמ"ש דחה את טענת המשיבים בדבר רשלנות תורמת מצד המערער. באשר לנכותו של המערער קבע ביהמ"ש כי המערער אינו מסוגל לבצע עבודה כלשהי לפרנסת עצמו, וכי נכותו הפונקציונלית הכללית מגיעה לכדי %100. על סמך מסקנות אלה קבע את פרטי הנזק השונים ובכלל זה עבור הפסד השתכרות בעבר 770,000 שקל ועבור הפסד השתכרות בעתיד כ- 2,300,000 שקל. את סכום הפסד ההשתכרות בעבר הצמיד ביהמ"ש בגוף פסק דין למדד יוקר המחיה כפי שפורסם לגבי חודש ינואר 1980, ובמקום אחר קבע- כי הפסד זה הינו לפי ערכו ביום פסק הדין (30.6.83). לפיכך עתרו המשיבים לביהמ"ש בהמרצה וביקשו לתקן את פסק הדין ביהמ"ש תיקן כמבוקש ובמקום שהסכום יהיה צמוד לינואר 1980 הצמידו ליום פסק הדין ביולי 1983. הערעור נתקבל בחלקו והערעורים הנגדיים נדחו.
ב. צדק השופט בהחלטתו לתקן את הנוסח המקורי לענין הפסד ההשתכרות בעבר אך התוצאה המעשית היתה חמורה עבור המערער. עקב התיקון הופחת הסכום שנפסק לטובתו במליוני שקלים כך שלאחר הניכוי של סכומי הביטוח הלאומי לא נותר למעשה לטובתו סכום פיצויים כלשהו לתשלום.
ג. המערער טוען כי השופט לא פירש כהלכה את חוות הדעת הרפואיות ועל כן המעיט בהערכת חומרת נכותו וכי הסכומים שנפסקו לו נמוכים מדי במידה ניכרת. בין היתר הביע ב"כ המערער את הסברה שלולא נתפס השופט לטעות שנפלה בפסק דינו, היה פוסק סכומי פיצויים נדיבים יותר כדי למנוע תוצאה שלפיה לא יזכה המערער לסכומיםכלשהם מעבר לסכומי הביטוח הלאומי. המשיבים, בערעורם הנגדי חולקים על קביעות השופט הן בדבר אחריותם בנזיקין והן בדבר הממצא כי לא היתה בהתנהגות המערער משום תרומת רשלנות.
ד. אין ממש בטענות נגד פסיקת ביהמ"ש בדבר אחריות כל אחד משני המשיבים לתאונה שאירעה. בדין יוחסה רשלנות לבכר בשני תפקידיו, הן כמעבידו של המערער בתוקף תפקידו כקבלן עצמאי והן בתור מנהל עבודה שמתפקידו היה לפקח על בצוע העבודות באתר הבניה ובשל התרשלותו של בכר כמנהל עבודה נמצא גם מעבידו, המשיב, אחראי בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין.
ה. אשר לטענת המשיבים כי בהתקינם את המעקות בהתאם לתקנות הבטיחות יצאו ידי חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם - נכון שניתן לראות בתקנות הוכחה ואינדיקציה בדבר נורמות הזהירות שאדם סביר חייב לנקוט ושסטיה מהן מהווה רשלנות, אך מהעובדה שתקנות הזהירות קובעות נורמה מחייבת, אין להסיק שביהמ"ש מנוע מלקבוע כללי התנהגות נוספים, שהסטיה מהם מהווה אף היא רשלנות. במקרה דנן היו צריכים המשיבים לצפות את האפשרות של החלקה והיתקלות במעקה ולכן צריכים היו לנקוט אמצעים נוספים, מעבר לנדרש בתקנות ומשלא נקטו באותם אמצעים התרשלו והם אחראים ברשלנות.
ו. אין להיזקק לטענת המערער כי השופט היה קובע פיצויים
נדיבים יותר לגבי פרטי הנזקים השונים לולא שגה בחישוב סכום הפיצויים בפריט של הפסד השתכרות בעבר. זו הערכה ספקולטיבית שלא ניתן לבססה ולהוכיחה.
ז. לעניין הפסד ההשתכרות בעבר - ביהמ"ש פסק לפי הפסד של 10,000 שקל לחודש, בעוד שקבע בפסק דינו כי ביום התאונה השתכר המערער כ- 90 ל"י ליום, וחישוב השכר החודשי על בסיס זה, מוצמד ליום פסק הדין, מביא למשכורת חודשית של 15,000 שקל. לפיכך יש להעמיד את הפסד ההשתכרות בעבר לפי חישוב של 15,000 שקל לחודש.
ח. אשר להפסד השתכרות בעתיד - בעת התאונה היה המערער בן 19 והוא סיים עד אז 12 שנות לימוד. לטענת בא כוחו התכוון המערער לרכוש מקצוע אקדמאי כמהנדס, עו"ד או רופא, ולכן צריך היה לקבוע את הפסד ההשתכרות לפי הסיכוי הזה שאבד למערער. ברם, מלבד כוונה שבלב של המערער לא הובאה כל ראיה המצביעה על סיכוי מוחשי לממש כוונה זו. עם זאת, אין להתעלם מהשכלתו התיכונית של ממערער כך שהיה צפוי לקידום כלשהו בעבודתו. בהתחשב בכל הנתונים יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על בסיס שכר חודשי של 20,000 שקל כערכם ביום מתן פסק הדין.
ט. לענין כאב וסבל - ביהמ"ש קבע כי סבלו הגופני והנפשי של המערער גדול ומצב זה ימשך כעתיד וקבע כי הוא זכאי לסכום המקסימלי האפשרי שמגיע לנכה מסוגו. ברם, כשבא לקבוע את הפיצוי הקיש השופט מהקריטריונים המצויים בחוק תאונות דרכים ופסק למערער 25,000 שקלים בלבד. בכך שגה ביהמ"ש. הקריטריונים המצויים בחוק נפגעי תאונות דרכים לתשלום עבור גרימת כאב וסבל, אינם זהים לקריטריונים המקבילים המנחים את ביהמ"ש בקביעת פיצויים בתביעת נזיקין רגילה. הטעם לכך שעל פי החוק לנפגעי תאונות דרכים זכאי התובע לפיצוי אפילו אין הוא מוכיח אשם או רשלנות מצד הנתבע. לפיכך יש להכפיל את הסכום שנפסק בראש נזק זה ולהעמידו על 50,000 שקל.
י. ביהמ"ש ניכה מהפיצויים שפסק למערער את גמלאות הביטוח הלאומי ובא כוחו טוען כי אין לנכות סכומים אלה מאחר שהמערער הינו תושב עזה ועתידו של חבל ארץ זה אינו ברור ואין ביטחון שגימלאות ימשיכו להשתלם. גם טענה זו אין לקבל. יש להניח שגם אם המצב ברצועת עזה מבחינה מדינית ישתנה, ימצאו רשויות המדינה הסדר הולם לפתרון בעייתם של נפגעי עבודה מקרב תושבי חבל ארץ זה.
יא. ביהמ"ש העלה את שכר טירחת עו"ד בביהמ"ש המחוזי בעקבות העלאת הסכום פיצויים שנפסק, אך בייחס לשכ"ט בביהמ"ש העליון הוחלט שלא לחייב את המשיבים בהוצאות המערער וזאת בשל ניסוח בלתי הולם של הודעת הערעור שכללה התבטאויות בוטות וצורמות ביחס לשופט בביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד גוטסמן למערער, עו"ד קרינסקילמשיבים. 26.2.83).
ע.א. 42/82 - שרה קירשטיין ואח' נגד עירית חיפה.
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(הערעור נדחה).
א. העיריה הפקיעה חלקות קרקע השייכות למערערים וביהמ"ש פסק להם פיצויים. בפני השופט היו הערכות שונות לגבי שווי השטח והוא העדיף את עדות המערערים והשמאי מטעמם. בנושא מסויים קיבל ביהמ"ש את דעת השמאי של המשיבה הנוחה יותר למשיבה וזאת בשל העדר חקירה נגדית בנושא ספציפי זה. הטענה המרכזית בערעור נוגעת לשטח ההפקעה שעבורו פסק השופט פיצויים. בביהמ"ש המחוזי טענה העיריה כי המערערים אינם זכאים לפיצוי עבור מלוא השטח שכן המשיבה רשאית לנכות %40 על פי חוק התכנון והבניה, ומאחר שבעבר כבר הופקעו %25 מן השטח טענה העיריה שיש לה זכות לנכוי של %15 נוספים מסכום הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קיבל עמדה זה. הערעור נדחה.
ב. בענין ניכוי %15 לא חלק ב"כ המערערים על נכונות ההלכה, אלא שלטענתו לא העלתה המשיבה טענה זו בכתב ההגנה, השמאי מטעמה לא ציין זאת בחוות דעתו וגם התשלומים שהמשיבה שילמה למערערים "על החשבון" היו מחושבים לפי השטח המלא של החלקות. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם ממצב דברים זה, אך סבר כי מכיוון שמדובר בהוראת חוק ברורה, הרי חובת הטיעון אינה חלה על כגון דא, חבותה של המשיבה לעורר טענה זו בביהמ"ש אף אם נתנה למערערים בעבר לחשוב ולהאמין שאין בדעתה לעמוד על זכותה זאת. ביהמ"ש גם ציין שבפועל לא נשתנה מאומה לרעה במצבם של המערערים כתוצאה מכך. גם בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי.
ג. טוענת המערערת כי המצג שהציגה העיריה גרמה לה לנזקים. הטענות בדבר הרעת מצבם של המערערים לא הועלו לפני ביהמ"ש המחוזי ויש ממש בטענת המשיבה כי טענות מסוג זה יש להעלות לפני ההערכאה הראשונה, למען תשקול אותו ותתייחס אליהן. ברם, גם לגוף העניין אין ממש בטענות בדבר הרעת מעמדם של המערערים. טענה נוספת בפי ב"כ המערערים לגבי המועד הקובע לצורך חישוב הפיצויים. התאריך הקובע הוא לא יום פרסום ההודעה על ההפקעה אלא 60 יום לאחריו ולמרות זאת התייחסו שני השמאים ליום הפרסום כתאריך הקובע. בהעדר נתונים על תנודות במחירי מקרקעין בתקופת 60 הימים הסתמך ביהמ"ש על הנתונים הכלולים בחוות הדעת שהובאו לפניו. בכך צדק השופט, שכן המערערים לא המציאו כל ראיה בדבר שעורי עליית מחירי המקרקעין בתקופה הנדונה.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד צ. הדסי למערערים, עו"ד ד. שחורילמשיבה. 28.2.85).
ב.ש. 275/85 - דוד אברמשוילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת שלושה בקבוקים של מתדון נוזלי לסוכן משטרתי שהיה ידוע כנרקומן. גם העורר עצמו הוא נרקומן המקבל מנות מתדון על פי היתר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העורר הוא בעל עבר נקי ורשומה לחובתו הרשעה אחת שעניינה עבירה נגד רכוש. נכון שמערכת השיפוט מתייחסת לעבירות סמים בחומרה יתירה, אך גם כשמדובר בעבירת סמים, אין זה כלל בל יעבור כי די בחומרת העבירה לכשעצמה להצדיק מעצר עד תום ההליכים. כך ינהג ביהמ"ש ברוב רובם של המקרים, אך יתכנו מקרים יוצאי דופן, כגון המקרה דנן, שבו מדובר בסם הנחשב לאחר מהקלים ביותר והפחות מסוכנים, ונרקומנים המכורים לסמים מקבלים סם מסוג מתדון על פי מירשם רפואי. מדובר גם בכמות זעירה ובארוע חד פעמי, והחזקת העורר במעצר בתנאי המעצר הקשים הקיימים היום עלולה להביאו להתמכרות לסמים קשים יותר ובצורה לא מבוקרת. לפיכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן הרואה למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 13.3.85).
ב.ש. 281/85 - אריה תורג'מן נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתפרצות לדירה וגניבת דברים בעלי ערך וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אין שוללים מאזרח חרותו אלא אם קיימים נתונים שיצדיקו צעד כזה. מדובר בנאשם שדינו טרם הוכרע, ואדם כזה הוא בבחינת זכאי אלא אם יימצאו בידי התביעה הוכחות המצביעות על אי חפותו מפשע. בענייננו מדובר אמנם בעורר שהוא בעל עבר פלילי וכן במעשה פריצה שהוא מסוג העבירות הנפוצות, אך החומר שבידי התביעה אינו מצדיק
את החזקתו במעצר. יתכן שבסופו של דבר יספיק החומר לחיובו של העורר בדין, אך אין לומר כי הוא מספיק כדי להחזיקו במעצר, שכן הכל תלוי בתוצאות חקירתו של עד יחיד, ודבריו שנויים במחלוקת. לזאת יש להוסיף כי משפטו של העורר אינו עומד להסתיים בקרוב ועלולים לעבור מספר חודשים עד שהתיק יגיע לשמיעה. בנסיבות אלה יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד ט. נדשי לעורר, עו"ד גב' י. טפירו למשיבה. 11.3.85).
ב.ש. 289/85 - אלי אשכנזי נגד מדינת ישראל
*עיון מחדש במעצר (סמים) (הערר נתקבל).
העורר נעצר ב- 30.7.84 בקשר לאשמה של סחר בהרואין והסכים להשאר במעצר עד תום הליכים. חלפו שמונה חודשים ומשפטו מתנהל טיפין טיפין ולכן ביקש מביהמ"ש המחוזי לשחררו בערובה, ביהמ"ש דחה את הדיון לתקופה בלתי מוגבלת ועדיין לא ניתנה החלטה בנדון, ומכאן הערר שבו נתבקש ביהמ"ש העליון לשחרר את העותר. הבקשה נתקבלה.
הדיון בביהמ"ש המחוזי התנהל בצורה שאינה מניחה את הדעת. יש לתת עדיפות לתיקים בהם נמצא הנאשם במעצר, ודרך ניהול המשפט אינה תואמת את הוראות החוק הקובעות ששמיעת הדיון חייבת להתקיים מדי יום ביומו, וכל שכן לגבי מי שנמצא במעצר. ברם, הדיון בתיק עבר שלבים ארוכים, הוא עומד להסתיים בקרוב, ואין זה מוצדק להתערב בהחלטת המעצר. על כן הוחלט כי במקרה והדיון בתיק לא יגיע לסיום תוך חודשיים ישוחרר העורר, וכן הוחלט להורות לביהמ"ש לקיים את הדיון בתיק מדי יום ביומו עד לסיומו.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 17.3.85).
ב.ש. 246/85 - משה סבאח נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים(זיוף, מרמה ושוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בכתב אישום אחד הואשמו שני נאשמים, האחד משה עבאדי (להלן עבאדי) שכתב האישום מייחס לו מעשי זיוף בנסיבות מחמירות, מעשי מרמה והפרת אמונים ב- 20 מקרים שונים וכן 13 מקרים של לקיחת שוחד והחזקת מטבע חוץ ללא היתר. הנאשם השני, הוא העורר, מואשם בכך שלקח שוחד ב- 6 מקרים, ולמעשה תיווך בין נותני השוחד לבין עבאדי ב- 6 מתוך 13 מקרי השוחד. ביהמ"ש הורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים בנימוק שמדובר במעשים חמורים וקיים חשש שהנאשמים ישפיעו על עדי התביעה. עררו של העורר נתקבל.
נטען שככל שמדובר בעורר הרי מעשיו, גם אם יוכחו, אינם עומדים בדרגת חומרה כזו המצדיקה מעצרו. ביהמ"ש אמנם הביע חשש להשפעה על עדים, שכן נותני השוחד הם בני כפרו של העורר, ואולם לטענת הסניגור חשש זה אין בו ממש, שהרי כל אחד מאותם אנשים מסר הודעה בפני חוקרי המשטרה וכל אחד מהם הועמד לדין בנפרד. עצם העובדה שהם גרים באותו כפר אינה מהווה הוכחה כי תעורר ישפיע עליהם. עוד טוען הסניגור כי קיים חשש רציני כי משפטו של העורר יימשך תקופה ארוכה, לא משום שהדיון בעניינו מחייב זאת, אלא משום שהעורר הוכלל בכתב אישום אחד עם עבאדי המואשם במספר ניכר של עבירות רציניות שהעורר כלל לא מעורב בהן, וכן הוגשו תביעות נגד רוב עדי התביעה. עמדתו של הסנגור נתקבלה. אין להשוות בין חומרת המעשים המיוחסים לעבאדי לבין חומרת המעשים המיוחסים לעורר ואין גם חשש להשפעה על עדי התביעה. העורר הוא בעל עבר נקי והמפרנס היחיד של משפחתו ומעצר ממושך הצפוי במקרה זה, עלול לפגוע שלא לצורך במערער ובני משפחתו, עוד לפני שהוכחה אשמת העורר או היקף אשמתו.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד חדד לעורר, עו"ד נחליאלי למשיבה. 18.3.85).
ב.ש. 287/85 - מדינת ישראל נגד דני ששון
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
חשיש בכמות של 127 גרם נמצא עטוף בחבילה שהיתה טמונה בדירת המשיב וטענת המשיב היא כי יתכן והסם הושתל על ידי מאן דהוא אחר, כדי להכשילו. התביעה טוענת, בצדק, כי איש לא יפקיר 127 גרם חשיש כדי לסבך את המשיב בעבירה, שהרי יש בכך הפקרת רכוש בעל שווי רב מבחינת העבריינים הנוגעים בכך. בהתחשב בכמות הסם ובהעדר הסבר בדבר מקור הסם, אין הצדקה לשחרור המשיב בערבות כפי שהורה ביהמ"ש המחוזי. לפיכך נתקבל הערר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. אפעל לעוררת, עו"ד מ. לקסמבורג למשיב. 12.3.85).
ב.ש. 118/84 - מדינת ישראל נגד יעקב דרעי ואח'
*חילוט ערבות (ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לחלט ערבות שניתנה עקב שחרור ממעצר - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו, אך קבע כי יוכל להשתחרר ממעצר אם יפקיד סכומי כסף במזומן וכן ערבות. המשיב הפקיד ערבות והחתים ערב. בתנאי הערבות נקבע כי המשיב לא יעזוב את ישראל עד לגמר ההליכים המשפטיים. בוצע נסיון ע"י המשיב להמלט מישראל ואז החליט ביהמ"ש להחמיר את תנאי השחרור בערובה באופן שעל המשיב היה להפקיד עוד סכום כסף וכן להתייצב כל יום בתחנת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את שחרור המשיב ב- 48 כדי לאפשר למדינה לערור על החלטתו והמשיב חתם על ערבות, הפקיד את הכסף שנדרש והחתים את הערב. משעשה כן שוחרר לביתו. הוא התייצב במשטרה ביום 6.11.83 וביום 7.11.83 כפי שנצטווה. ביום 8.11.83 נשמע ערר המדינה על החלטת ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב בערובה ובפני ביהמ"ש העליון הופיעו ב"כ המשיב וב"כ המדינה ואילו המשיב עצמו לא הופיע. לאחר סיום הדיון החליט ביהמ"ש העליון לקבל את ערר המדינה והורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. אותו יום לא התייצב המשיב במשטרה ולמעשה עזב באותו יום את הארץ.
בעקבות אירועים אלה, פנתה המדינה לביהמ"ש המחוזי וביקשה כי יחולטו הכספים שהופקדו ע"י המשיב וכי ישולם סכום הערובה כולו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הפר את התנאי בדבר התייצבותו במשטרה, וכן כי בהימלטותו מהארץ הפר המשיב את תנאי הערבות. ביהמ"ש הניח, בהעדר ראיה בנידון, כי המשיב נמלט מהארץ לאמר ההחלטה לעצור אותו. אעפ"כ דחה ביהמ"ש את בקשת המדינה לחלט את הכספים ולהפעיל את הערובה, והטעם לכך כי עם מתן ההחלטה של ביהמ"ש העליון בערר הופקע מיד שחרורו בערבות של המשיב וממילא פקעו חובות המשיבים למילוי תנאי השחרור בערובה. הערר נתקבל.
כל עוד לא נעצר הנאשם הלכה למעשה, ממשיכה הערובה לעמוד בעינה. מתן ההחלטה השיפוטית בדבר ביטול צו השחרור בערובה, מחייה את צו המעצר המקורי והוא מהווה הסמכה כדין לעצור את הנאשם. ברם, כל עוד הנאשם לא נעצר, ממשיך צו השחרור בערובה לעמוד בעינו והוא מהווה את "הוו המשפטי" עליו נתלה כתב הערובה. על כן הרשות בידי ביהמ"ש לחלט את הערבון הכספי ולצוות על מימוש הערבות. ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ורשאי הוא במקרים מיוחדים להורות על חילוט חלקי בלבד או למנוע את המילוט עצמו. תנאים כאלה אינם מתקיימים בענין שלפנינו ועל כן יש לחלט את הכספים ולהפעיל את הערבות.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' ארד למבקשת, עו"ד גולן למשיבים. 19.3.85).
בג"צ 423/84 - מחמד עזאם נגד שר הפנים
*הענקת רשיון להחזקת נשק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים ברק ווייס נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).
העותר הוא מנהל מדור הגבייה במועצה המקומית אל
טייבה ובמסגרת תפקידו הוא מקבל לרשותו כספים. בהעדר קופה או כספת, מחזיק העותר את הכספים בכיסיו והסכומים מועברים על ידו לאחד הבנקים שבכפר. הוא ביקש רשיון לשאת אקדח מפחד מעשי שוד שהתגברו בכפרו והמשטרה התנגדה. תחילה נאמר לו כי מקור ההתנגדות בבריאותו הלקויה, אך משהמציא תעודה על מצב בריאות תקין סרבו לו ללא נימוק. רק לאחר שהגיש עתירתו נימק המשיב את הסירוב ובג"צ ביטל את הצו על תנאי ברוב דעות השופטים ברק ווייס, בפסק דין מפי השופט ברק, נגד דעתו החולקת של השופט לוין.
בהנמקה לבג"צ אין המשיב סומך עוד על הטעם הבריאותי. לדעתו על המועצה להחזיק כספים בכספת כנדרש בצו המועצות המקומיות ואשר להובלת הכספים לבנק הרי אם מדובר בסכומים ניכרים יש להעזר בשירות חברות מיוחדות המתמחות בכך. עמדת המשיב היא כי יש לצמצם ככל האפשר את מספר כלי הנשק שבידי הציבור ואין להעניק רשיון אלא במקרים מיוחדים הכלולים בקריטריונים שנקבעו לשם כך. ב"כ העותר הצביע על כך שמדובר בעובד צבור ובכך מיוחד מקרהו של העותר וכן הוא טוען כי המקרה נופל למסגרת סעיף ד(6) בקריטריונים שעניינן עיסוק של "העברה והובלה של כספים... בהיקף גדול ובקביעות".
בפסק דין הרוב צויין כי מדיניות המשיבים נבחנה כבר ונמצאה מבוססת על אדני החוק. סבירה היא המדיניות המבקשת לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור, ונקבעו קריטריונים אשר ביהמ"ש העליון כבר דן בהם. אין עניינו של העותר נופל במסגרת קריטריונים אלה. סעיף ד(6) הנ"ל אינו חל, שכן עניינו בחברות שעיסוקן הובלת כספים ולא בכל בעל עסק המוביל כספים. כמו כן הסעיף דן בהובלת כספים "בהיקף גדול" והובלה של עשרות אלפי שקלים כנטען ע"י ב"כ העותר אינה הובלה "בהיקף גדול". מתן רשיון נשק לעותר אינו פתרון העולה בקנה אחד עם סדרי מינהל תקינים.
השופט לוין בפסק דין המיעוט ציין כי הטעמים של המשיב אינם עומדים לא במבחן הקריטריונים ולא במבחן סבירות שיקול הדעת המינהלי. לענין מבחן הקריטריונים - עניינו של העותר נופל במסגרת סעיף ד(6) הנ"ל שכן אחד מעיסוקיו כמנהל מדור הגבייה להעביר כספים בסכומים משמעותיים לבנקים. רכישת כספת יכולה לפתור את הבעיה באופן חלקי, שכן אין היא פותרת את הסכנה בה נתון העותר בעת העברת הכספים לבנק. באשר שיקול הדעת המינהלי - כשמדובר בעובד ציבור הנתון בסכנה ממשית של התקפה אין זו תשובה שהרשות המקומית חייבת לנקוט באמצעי אבטחה אחרים שגם הם אינם יכולים לפתור את בעייתו הבטחונית במלואה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, עו"ד גרוסי יחיא לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיב. 13.3.85).
מ"ח 8/84 - עמוס ברנס נגד מדינת ישראל
*רצח (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשעתו ברצח החיילת רחל הלר, פסק דינו אושר ע"י ביהמ"ש העליון, בקשתו לדיון נוסף נדחתה בשעתו וכן בקשתו למשפט חוזר נדחתה בשעתו. ברנס הפעיל גורמים מגורמים שונים תוך זעקה שהוא חף מפשע ונוכח עמדה זו נחלץ משרד המשפטים לבדיקה מדוקדקת של הפרשה כולה, נערכה בדיקה והוגשה חוות דעת מקיפה ויסודית שבעקבותיה הועמד לדין הקצין מרקוס באשמה של מתן עדות שקר ובסופו של דבר זוכה ע"י ביהמ"ש העליון. בעקבות כל אלה החליט היועץ המשפטי שלא לבקש משפט חוזר, ורק תקופה ארוכה לאחר מכן, לאחר שברנס נחון ע"י הנשיא ושוחרר ממאסרו, הגיש את הבקשה דנא למשפט חוזר. בקשתו נדחתה. הפרקליטות לא עמדה על טענתה המקדמית שיש לדחות את הבקשה בשל האיחור בהגשת הבקשה מעבר ל- 90 יום מיום בו עמד המבקש על קיום אחת העילית
המנויות בחוק, ברם גם לגוף הענין אין מקום לעריכת משפט חוזר. הראיות החדשות עליהן מצביע ברנס, בחלקן אינן חדשות, ומכל מקום כל הראיות שעליהן הצביע אין בהן כדי להועיל לו אין בהן כדי לערער את הבסיס להרשעה.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.3.85).
ע.פ. 83+508/84/406 - דוד בוניפד ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים ומידת העונש (ערעור על ההרשעה וערעורים על מידת העונש - הערעורים על ההרשעה נדחו וערעור של המדינה על קולת העונש נתקבל).
אין ממש בערעורים של שלושת המערערים על הרשעתם בייבוא כמויות עצומות של חשיש וק"ג וחצי הרואין מלבנון לישראל: מדובר בשאלה של מהימנות לעדי התביעה ובכך אין להתערב. אשר לטענה כי לא הוכח שהחומר היה מסוג הרואין - שאלת מהותו של סם היא שאלה שבעובדה שניתן להוכיחה, כמו כל עובדה, ע"י ראיות ישירות או נסיבתיות ודי בראיות הנסיבתיות שהיו במקרה דנן כדי להסיק לכאורה את המסקנה שהיה זה הרואין. משבחרו המערערים להתנער מכל וכל מאותן עסקאות בטענה כי לא היו דברים מעולם הופכת המסקנה לכאורה למסקנה סופית
אשר לעונש - שלושת המערערים פנו לעד המדינה ולנאשם זיאד בבקשה לספק להם סמים ולטענת ב"כ המדינה לא יתכן ששלושת המערערים שיזמו את הפנייה לזיאד לספק את הסמים יידונו לשבע שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי כאשר זיאד, שהודה בחלקו בעיסקאות נדון בהליך נפרד ל- 9 שנות מאסר וזאת כאשר הודאה נחשבת שיקול לקולא. לטענתה נעברה העבירה כדי לזכות ברווחים קלים ויש להעניש בתשלום קנס כדי להפוך את מעללי המערערים לבלתי כדאיים מבחינה כלכלית. על כן היא ביקשה להחמיר בעונש המאסר וכן להטיל עונש כספי.
אשר לערעור של זיאד - הוא חזר בו מהגירסה במשטרה המפלילה אותו ואת המערערים והוכרז עד עויין. טוענת הסניגורית של זיאד כי בניגוד למה שהוסכם לא הובאה עדות על שיתוף הפעולה מצדו ואילו היתה מובאת מן הסתם היתה פועלת לטובתו. לטענתו לא עמדה התביעה בהתחייבות שנטלה על עצמה באשר לזיאד בעיסקת הטעון עם זיאד. טענה זו אין לקבל. ב"כ המדינה במסגרת טיעונה לעונש אמרה מפורשות שזיאד הודה במשטרה וסייע למשטרה לאתר את הישראלים המעורבים בפרשה. אין גם לומר שיש לאפשר לזיאד בשלב זה לחזור בו מהודאתו משום שטעה לחשוב שיקלו עמו ויאפשרו לו לחזור ללבנון. לעיצומו של ענין, אם כי מדובר בתושב לבנון עם מנטליות שונה בנושא הסמים ובאדם שלא היה הרוח החיה ולא יזם את העיסקאות אין לומר שתשע שנות מאסר הוא עונש חמור במידה המצדיקה התערבות. אלמלא שתוף הפעולה והודאתו, מן הראוי היה להטיל עליו עונש חמור יותר במידה משמעותית. לפיכך יש לדחות את ערעורו של זיאד על מידת העונש.
אשר לעונש שהושת על שלושת המערערים אחרים - אכן, היו כמה שיקולים לקולא אך אלה מחוירים לעומת הסכנה העצומה לבריאות הצבור הנשקפת ממעשי המערערים. אין לקבל ברצינות טענת אחד הסניגורים שיש לתת משקל לקולא לעובדה שהסמים היו מיועדים להעברה למצרים. עם זאת, אין ביהמ"ש העליון ממצה את הדין כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש ולפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 10 שנים בנוסף לשלוש שנות מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, בך. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עוה"ד דרור מקרין, ד. סגל וקרן פילק למערערים השונים, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 7.3.85).
ע.פ. 470/84 - חלאד אל פקיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת שוד
שבמהלכו נפרץ מחסן ממשלתי בלוד ולאחר איומים על השומר וביצוע מעשי אלימות נגדו נגנבה סחורה. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים חופפות מאסר אחר של תשע שנים שנגזרו למערער בגין מעשה מגונה בחיילת. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה ששלוש וחצי שנים יהיו חופפות ורק שנה וחצי יהיו מצטברות. בעבירה שבגינה נדון לתשע שנים מילא המערער תפקיד מרכזי והתנהג באכזריות באותו מקרה. עם זאת, עולה מתסקיר שירות המבחן כי עונש מצטבר של 12 שנות מאסר הוא בגדר מכה קשה ביותר לאדם צעיר, יליד 1965, ולפיכך הוחלט להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד אהרון בן שחר למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 24.2.85).
ב.ש. 269/85 - מדינת ישראל נגד יעקב שמש ואח'
*שחרור בערובה (פריצה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
שניים מהמשיבים מואשמים בפריצה למלטשה ושניים אמרים מואשמים כי קנו מן הפורצים את שלל הפריצה. ביהמ"ש המחוזי סרב לעצרם עד תום ההליכים והערר נדחה.
נימוקו העיקרי של ביהמ"ש המחוזי היה כי עברה מאז המקרה תקופה ארוכה ובמשך כל התקופה היו המשיבים משוחררים ולא נרשם נגדם שום מעשה פלילי. אילו היה גורלו של הערר תלוי בנקודה זו בלבד, יתכן שלא היה מספיק בנימוק זה כדי לשחרר את המשיבים. ברם, בנוסף לכך חומר ההוכחות אינו ברור די צרכו וכנראה מדובר בעדות יחידה בלבד. אין זה רצוי לעצור ארבעה אנשים על פי חומר הוכחה שאינו ברור די צרכו לפחות בשלב זה ומה גם שמאז המקרה ועד היום עברה תקופה ארוכה.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד א. רומנוב לעוררת, עוה"ד א. גונן ורובינשטייין למשיבים. 10.3.85).
ע.פ. 662/84 - אליהו ביבצ'ס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש גרימת חבלה (חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער וידידו ישבו בבית המערער והיטיבו לבם ביין. בשלב מסויים ביקש ידידו (המתלונן) לצאת מהדירה, המערער מנע זאת בעדו ודרש ממנו דרישות מסויימות שהמתלונן לא נענה להן. המערער החל לתקוף את המתלונן ובסופה של התקרית דחף את המתלונן מבעד לחלון דירתו בקומה הרביעית וזה צנח ארצה, נחבל ונשאר נכה לצמיתות ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלהם שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים במצטבר והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי המצביע על כך כי הוא אדם אלים, ומדובר בפגיעה קשה ביותר במתלונן.
(בפני השופטים: ד. לוין, וייס, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ש. זכריה מערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה.17.3.85).
ע.פ. 370/84 - זוהיר אבו עסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש סמים (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שש עבירות של סחר בחשיש ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים כשהעונש מצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. את המעשים ביצע המערער תוך חודשים מספר לאחר שניתנה לו הזדמנות להשתקם ולהתרחק ממעשי פשיעה ע"י הטלת מאסר על תנאי. המערער מתייחס בעיקר לכך שהמאסר על תנאי הופעל במצטבר. הכלל שנקבע ע"י המחוקק הוא שמאסר מותנה יופעל במצטבר אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חפיפה או חפיפה חלקית ובמקרה דנן אין שום נסיבות כאלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד עליאן למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 11.3.85).
ע.פ. 444/84 - גולבר פדידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
כאשר מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו ביצע המערער (יחד עם אחר) שתי עבירות התפרצות, האחת למפעל שמתוכו גנבו רכוש בשווי מאה אלף שקל, והשניה לדירה שמתוכה גנבו רכוש בשווי מאתיים אלף שקל. העבירות בוצעו בסוף 1983. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר המאסר בפועל כבר מכיל בחובו את המאסרים על תנאי שהופעלו בחופף אלה עם אלה. הערעור על חומרת העונש נדחה. יש להצטער על הסבל שנגרם לתלויים במערער, אך ההתחשבות בהם צריכה להרתיע את ראש המשפחה מלהפר את החוק. לעומת זאת, אין מנוס מהטלת עונש הולם על מי שמתפרץ לבתי עסק ולדירות מגורים וגונב רכוש יקר ערך. זהו נגע נורא הפוגע קשות באנשים חפים מפשע שעמלו כדי לרכוש את מה שנגנב מהם. למערער עשרות הרשעות קודמות ובכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 13.3.85) .
ע.פ. 478+524/84 - עמרם בן דוד וגד מלכה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
שני המערערים הואשמו במעשה אינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הרשיע את בן דוד בביצוע המעשה במלוא חומרתו ואילך מלכה הורשע רק בסיוע לבן דוד. ביהמ"ש גזר לבן דוד ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובאשר למלכה התלבטו שופטי הדרגה הראשונה. כולם היו בדעה שהמעשה מחייב הטלת מאסר, ולו גם לתקופה קצרה יחסית, אולם התברר כי כנגד מלכה תלוי מאסר על תנאי של שלוש שנים כך שאם יוטל עליו מאסר כלשהו יהיה על ביהמ"ש להפעיל את המאסר על תנאי. מטעם זה ביקש הסניגור להאריך את תקופת התנאי ולהטיל קנס כספי בלבד בעבירה החדשה. שופטי הרוב לא קיבלו את בקשת הסניגור, הפעילו את המאסר על תנאי של שלוש שנים וגזרו שנת מאסר בגין המעשה הנדון שמתוכה ששה חדשים מצטברים. דעת המיעוט היתה שיש לקבל את בקשת הסניגור, לא להטיל מאסר בפועל, להאריך את המאסר על תנאי ולהטיל על מלכה מאה אלף שקלים קנס. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
אשר לבן דוד - ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הטענות לקולא שמשמיע הסניגור, שאילמלא כן היה ראוי לתקופת מאסר ארוכה הרבה יותר. אשר למלכה - צדקו שופטי הרוב כי לא יתכן במקרה כזה שלא לגזור לנאשם עונש של מאסר. העובדה שתלוי ועומד נגד המערער מאסר על תנאי ממושך אינה יכולה להחשב כנימוק מיוחד שלא להפעיל את העונש. נימוק כזה נלקח בחשבון בעבר, אך היה זה כאשר תקופת המאסר המותנית הממושכת נגזרה בקשר לעבירה קלה יחסית והצורך להפעיל את העונש התעורר לאחר תקופה ממושכת של התנהגות נאותה. במקרה דנן זכה המערער לחסדי ביהמ"ש כאשר הוטל עליו מאסר על תנאי לאחר שעבר עבירות חמורות ביותר לפי פקודת הסמים ולא חלפו ימים רבים וכבר היה מעורב במעשה פשע נוסף. לפיכך אין להקל עמו בענין דנן.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. בן דוד לעצמו, עו"ד זילברשטיין למלכה, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 85:12.3).
בג"צ 95/85 - עבד אל עויז שהין נגד שר הפנים ואח'
*ביצוע צו גירוש (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוצא צו גירוש ובבג"צ 159/84 נדחתה עתירתו נגד גירושו. עתה מבקש העותר לצוות על המשיבים שלא לגרשו אלא למדינה שתביע הסכמה לקבלו באורח קבע וכן שהגירוש יבוצע באופן שאינו מסכן את חייו של העותר. העתירה נדחתה. ככל שהעתירה מתייחסת לעצם זכות המשיבים לגרש את העותר מהארץ הרי
ענין זה כבר נדון והוחלט בו. ככל שהעתירה מתייחסת לאופן ביצוע הגירוש, לרבות מניעת סכנה לחייו של העותר, מודרכים המשיבים ע"י הוראות הממשלה בנושא זה, אשר בכוונתם ליישמם במקרה הקונקרטי, ואין עילה שתצדיק התערבות בג"צ בענין זה. (בפני שופטים: הנשיא שמגר, בך, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. פלדמן וגב' ל. צמל לעותר, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 17.2.85).
בג"צ 796/83 - אביגדור פרידמן נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ואח'
*התרת שימוש חורג (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר התקשר בשנת 1971 עם מי שהחזיקה בבית קפה ובחצר הצמודה לו כדיירת מוגנת מאז שנות השישים, ולאחר שהשניים הסכימו על התנאים להעברת השכירות, פנה לעיריה, שהיא הבעלים של הנכס, וזו אישרה את העברת השכירות. העותר תכנן לשפץ את המקום שהיה מוזנח במשך שנים ולהרחיב את פעילותו, ובין היתר רצה לסגור את הרחבה שבחזית המבנה וכדומה. הועדה המקומית אישרה את התכניות, אך שכנים ערערו לועדה המחוזית, הוחלט לעכב את מתן הרשיון והועדה המחוזית קבעה כי במקום ניתן לנהל קיוסק ויש פסול בעצם הקמת בית קפה ומסעדה, ואם מבקשים לשנות את היעוד יש לבקש את אישורה של הועדה המחוזית. בג"צ הגיע למסקנה כי צודקות רשויות התכנון בכך שהן מתנות את מתן ההיתר בקבלת אישור לשימוש חורג, וכן כי אין להתערב בשיקול דעתה של הועדה המחוזית אשר החליטה לסרב להתיר את השימוש החורג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד י. רוטמן לעותר, עוה"ד ש. ברזילי וע. פוגלמן למשיבים. 27.2.85).
בג"צ 672/84 - קרול אברבוך נגד מוריס אברבוך
*החזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת הגיעה לקבוץ נווה אור בשנת 1979 כמתנדבת, הכירה שם את המשיב והשניים החליטו להינשא. כיון שאינם בני אותה דת נסעו בינואר 1981, בסיוע הכספי של הקיבוץ, לקפריסין, ושם נישאו נישואין אזרחיים ושבו לקיבוץ. בינואר 1982 נולד בנם אלכס ובנובמבר 82 התקבלה האשה כחברה מן המנין בקיבוץ. עד 1983 ראו בני הזוג בנווה אור את ביתם. ביוני 1983, כאשר האשה היתה שוב בהריון, ביקשה לנסוע לניו-זילנד לבקר אצל הוריה, הקיבוץ אישר את הבקשה ואף מימן את כרטיסי הטיסה. כשלושה חדשים לאחר בואם לניו-זילנד נולדה, בספטמבר 1983, הבת איה._נתגלעו חיכוכים בין הבעל לאשה וזו החליטה להשאר בניו- זילנד. כדי למנוע מהבעל לחזור לישראל עם הילדים פנתה האשה בפברואר 1984 לבימ"ש בניו- זילנד וקיבלה צו, במעמד צד אחד, המכיר בזכותה למשמורת על הילדים. בעלי הדין זומנו לביהמ"ש לענייני משפחה, אך הנסיונות של השופט להחזיר את השלום על כנו נכשלו. לאחר מכן הודיעו לבעל כי אמו במצב אנוש ונתבקש לבוא לישראל, הוא פנה לביהמ"ש בבקשה לאפשר לו לקחת את הבן אלכס לישראל כדי שאמו תראה אותו לפני מותה, אך השופט דחה את הבקשה והצו הזמני הושאר בתוקפו, וזאת מבלי השופט דן באותו מעמד בענין טובת הילדים ובשאלה מי יחזיק אותם. הבעל נסע לישראל, חזר לניו- זילנד ובאמצעות זיוף חתימתה של האשה ותוך הפרת הצו הזמני של ביהמ"ש טס עם בנו חזרה לישראל. ב- 18.1.84 הגישה האשה עתירה לבג"צ שבנה אלכס ימסר לחזקתה וכחודש לאחר מכן הגיש הבעל לביהמ"ש המחוזי תביעה לחזקה וקביעת מקום המגורים של הקטינים המתייחסת לשני הילדים. עתירת העותרת לבג"צ נדחתה.
בנסיבות הענין נוטה כף המאזניים לבירור המקום המתאים לגידולי של אלכס בביהמ"ש המחוזי בישראל ולא בבימ"ש בניו-זילנד. יש מחלוקת רצינית וכנה בין בני הזוג בנושא המשמורת של הילדים ואין החלטה של בימ"ש מוסמך בחו"ל באשר למשמורת הקטינים. אם כי ענין זה אינו כיום מבחן בלעדי הרי יש למבחן זה משקל רב
גם כיום. אין לומר כי כיבוד הדדי בין מדינתי מחייב לפעול גם לפי צו זמני אפילו לא הושתת הצו על מבחן טובתם של הילדים; התנהגות הבעל אין בה הודאה שמקומו של הבן הוא אצל אמו וכי היא ראויה לגדלו בביתה; הזכות למשמורת על הילדים טרם נדונה והוכרעה; מקום מושבו של הילד יש לראותו בישראל בקיבוץ וגם ענין זה יש להביא בחשבון בבירור מה דורשת טובתו של הקטין; כרגיל מקומו של ילד בן שלהם הוא בחיק אמו אך אין זה כלל בל יעבור; גם העובדה שהניתוק בין אלכס לבין אחותו הצעירה הוא שיקול בנושא, אך שיקול זה יחד עם השיקול שמקומו של הילד בן השלוש בחיק אמו ידון בביהמ"ש המחוזי בתביעה התלויה ועומדת למשמורת על שני הילדים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, וייס, גב' שטרסברג- כהן. החלטה - המשנה לנשיא הגב' בן פורת, הוסיפה השופטת שטרסברג- כהן. עו"ד פ. מרכוס לעותרת, עו"ד ש. ניסים למשיב. 7.2.85) .
על"ע 15/84 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*התנהגות לא הולמת כלפי עו"ד (הערעור נדחה).
באחד הימים בשעה 30:8 אמורה היתה להשמע בקשה בדרך המרצה בבימ"ש השלום בת"א. יום לפני כן התקשרה מזכירתו של המתלונן, עו"ד המייצג את הצד שכנגד באותו ענין, אל המערער, והודיעה לו כי המתלונן יאחר להגיע לביהמ"ש במחצית השעה כיון שנולדה לו בת. בקובלנה נאמר שהמערער הסכים לאותה דחייה, אולם עובדה זו לא הוכחה מעבר לספק ובין הדין יצא מתוך הנחה שהדברים אמנם נאמרו למערער, אך הוא לא נקט עמדה לגביה לא לחיוב ולא לשלילה. המערער התייצב בביהמ"ש בשעה היעודה ובשעה 50:8 נקרא המתלונן לאולם ביהמ"ש ומשלא התייצב נתן השופט החלטה בהעדרו. המערער לא גילה לשופט את דבר בקשת מזכירתו של המתלונן לדחות את הדיון למחצית השעה. בהתנהגות זו מצא בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין פגיעה בכללי האתיקה המקצועית, הרשיע את המערער בעבירה על כללי האתיקה ודן אותו לנזיפה ולתשלום הוצאות הדיון. ביה"ד הארצי של הלשכה אישר את ההחלטה והערעור על כך נדחה.
עורך דין שקיבל הודעה מחברו כי יאחר להגיע לביהמ"ש, אינו יכול להסתיר מידע זה מביהמ"ש כשהוא רואה שביהמ"ש עומד להחליט בענין בשל אי הופעה. המינימום הנדרש מבחינת ההגינות והחובות האתיות המוטלות על עורך הדין הוא שהמידע שנמסר לו יובא לידיעת ביהמ"ש, ועורך דין שאינו נוהג כך עובר עבירה לפי כללי האתיקה. המערער לא הבין מפסקי הדין המנומקים של בתי הדין המשמעתיים שנהג שלא כהלכה, וגם בביהמ"ש העליון הוא ממשיך להחזיק בדעתו כי לא היה פסול בהתנהגותו ועובדה זו מתמיהה ומדאיגה.
הערעור נדחה והמערער חוייב לשאת בהוצאות המשיב בסכום של מליון שקלים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסף בלום למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 6.3.85).
ע.א. 112/83 - שמואל בן דור נגד שטלגרובר אוטו גרובר ושות'
*סעיף שיפוט זר בחוזה(הערעור נדחה).
המשיבה, חברה שמושבה במינכן שבגרמניה, עוסקת ביצור מוצרי גומי ומאז 1953 שימש המערער כיבואן מוצריה בישראל וכנציגה הבלעדי. ביום 1.3.74 ניתן תוקף פורמלי לזכות ההפצה הבלעדית האמורה, בחוזה שנערך בין הצדדים בשפה הגרמנית. באחד מסעיפיו מתייחס החוזה לתקופה שלאחר תום תקופת החוזה. צויין בחוזה כי החוק החל על היחסים שבין הצדדים הוא החוק הגרמני וכן כי "מקום השיפוט של סכסוכים אפשריים הוא במקום מושבו של היצרן...". ביולי 1981 הודיעה המשיבה למערער על ביטול החוזה אגב מסירת זכויות ההפצה לחברה אחרת שאף היא נתבעת בתובענה נשוא הערעור. המערער טען כי צמחה לו בנפרד מן החווה זכות למוניטין, בעלת ערך כספי, והוא עתר לסעד כספי נגד המשיבים וכן לצו מניעה שיאסור עליהם
לסתור עם לקוחותיו המפורטים ברשימה שצורפה לכתב התביעה. ביהמ"ש המחוזי החליט להעמיד את ההליכים וזאת בהסתמך על סעיף השיפוט בחוזה והערעור נדחה.
המערער טוען שיש לו עילה בנזיקין או בעשיית עושר ולא במשפט כנגד המשיבה וכן המשיבה הפרה התחייבויות לשלם לו פיצוי בעד הפסקת תוקפו של החוזה ובאלה לא חל סעיף השיפוט. צדק השופט כי העילות של המערער באות בגדר סעיפי השיפוט בגרמניה. ברור בעליל שיש לתת לדיבור "ליחסים החוזיים" משמעות עיסקית, ולעילותיו של המערער קשר מספיק לנשוא החוזה כדי שתיכללנה בדיבור זה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ד. רז למערער, עו"ד ג. דה ליאו למשיבה. 5.2.85).
ע.א. 478/81 - ודיע חורי נגד אברהים מחול ורשם המקרקעין
*ביצוע חוזה העברת מקרקעין (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער להעביר על שמו שטח מקרקעין של דונם וחצי. המשיב לא חלק על כך שהמערער רכש מידיו את השטח הנ"ל, אך לטענתו נתקיימו הליכי הסדר אחרי שנכרת הסכם המכר ומאחר וכתוצאה מן ההסדר נרשמו המקרקעין מחדש על שם המשיב, אין הוא רואה מקום לבצע את רישום ההעברה עתה. המשיב מסתמך על סעיף 81 לפקודת הסדר זכוית במקרקעין שלפיו רישום המקרקעין בפנקס החדש מבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, וכן הסתמך המשיב על סעיף 125 לחוק המקרקעין שלפיו רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהא בו ראיה חותכת לתוכנו. הערעור נתקבל.
במקרה הנדון יש להוזיל את הוראות סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין. הדרך בה נהג המשיב בכל מהלך העניינים, מראשיתו של ההסדר, לוקה במרמה. המשיב גבה את התמורה עבור המקרקעין, התעלם מהעיסקה כל משך ההסדר ועתה, כנראה עקב עליית ערך המקרקעין, הוא מבקש להתנער מתוצאות עיסקת המקרקעין שתמה ונשלמה מבחינת דיני המקרקעין כתוקפם בעת עריכת העיסקה. לפיכך יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ולהורות לרשם המקרקעין כי ירשום את השטח נשוא המחלוקת ע"ש המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ה. שחאדה למערער, עו"ד נחמן רם למשיבים. 23.2.85).
ע.א. 440/82 - בראקסיל זהר נגד אליאס סרוג'י ואח'
*פינוי אלמנה מבית עסק כשאינה ממשיכה בעיסוק בעלה המנוח.173 (הערעור נדחה).
המערערת הינה אלמנתו של בדוע קראם שהחזיק וניהל חנות לממכר גרוטאות וסחורות ישנות בשוק המסגרים בנצרת. המנוח שכר את החנות מאת המשיבים על פי חוזה שכירות אשר בתום הוקפו היה המנוח לדייר מוגן עפ"י חוק הגנת הדייר. עפ"י החוזה נועד המושכר למסחר ולא הוגדר דווקא כמסחר בגרוטאות וסחורות לאחר שהבעל נפטר תבעו המשיבים את פינוי המושכר והחזרת החזקה לידיהם, אך ביהמ"ש קבע כי עם מותו של המנוח נפרשה הגנת החוק על האלמנה משום שהתקיימו בה אז התנאים הנדרשים עפ"י הסעיפים 23(א) ו- 26 לחוק הגנת הדייר. סעיפים אלה קובעים כי "דייר בית עסק שנפטר יהיה בין זוגו לדייר..." וכן כי "לא יהיה לדייר... אלא מי שמוסיף לנהל במושכר... את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו...". חלפו ימים והמשיבים חזרו ותבעו את פינוי המושכר ועילת התביעה היתה כפולה: המערערת לא הוסיפה לנהל במושכר את העסק שניהל בו הדייר שלפניה דהיינו המנוח; הנתבעים ביצעו במושכר שינויים יסודיים ששינו את פני החנות העילה השניה נדחתה ובאשר לעילה הראשונה מסתבר כי המערערת אכן חדלה לנהל בחנות עסק למכירת גרוטאות וסחורות ישנות והחלה לנהל בו עסק של ממכר פלאפל ואח"כ הפכה את המושכר לחנות לכלי זכוכית וכלי ביוב ביהמ"ש ציווה על פינוי המושכר ולא נעתר לבקשה להעניק למערערת סעד מן
הצדק. זאת באשר הצהירה בגלוי כי אין לה כל כוונה להשיב את המצב לקדמותו כי אין באפשרותה לנהל במקום עסק לממכר גרוטאות וסחורות ישנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת והערעור על כך נדחתה.
המחלוקת בין הצדדים היא באשר לפירוש שיש לתת לסעיפים 23 ו- 26 לחוק הגנת הדייר. לדעת ב"כ המערערת די בכך שלאחר מות השוכר ממשיכה האלמנה בעסק שהוא ניהל, ואז היא הופכת לדיירת מוגנת ומאותה עת חלים ביחסים שבינה לבין בעל הבית התנאים שנקבעו בחוזה השכירות, ובהתאם לחוזה שבין המנוח לבין הבעלים מותר לנהל במושכר כל עסק מסחר. לעומת זאת דעת המשיבים היא כי חוזה השכירות שבין המנוח לבין המשיבים אינו שייך לענייננו, שהרי הגנת החוק נפרשה על המערערת מכח האמור בסעיפים 23 ו- 26 לחוק ועל פי התנאים הכלולים בסעיפים אלה, אולם, אם בזמן מן הזמנים, לאחר שהיתה לדיירת מוגנת, אין המערערת מוסיפה לנהל במושכר את העסק שניהל בו המנוח, מוסרת מעליה הגנת החוק ומטעם זה נולדה עילת פינוי כנגדה. במחלוקת זו יש לקבל את דעת המשיבים.
טוענת המערערת כי לאחר שבדיון הראשון נדחתה תביעת המשיבים כנגדה הרי שכבר הוכרעה הפלוגתא אם המערערת זכתה להגנת החוק ואין לחזור ולהעלות סוגיה זו בדיון השני. טענה זו לדחות על הסף באשר המערערת העלתה אותה לראשונה בדיון בערעור, היא לא הושמעה כלל בדרגה הראשונה וגם לא הועלתה בנימוקי הערעור בדרגת הערעור.
אשר לבקשה להעניק למערערת סעד מן הצדק - יש לדחות את הבקשה מן הטעמים שצויינו ע"י בתי המשפט דלמטה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד נביל אברהים למערער, עו"ד ר. ג'ורג'רה למשיבים. 11.2.85).
ע.פ. 912/84- דוד קאפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם באינוס קטינה בת חמש עשרה וחצי אם כי נראתה מבוגרת מגיל זה. ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות שלא הוכח מעשה אינוס וכי התנהגות המתלוננת עוררה ספק עד כמה יחסי המין נכפו עליה. לפיכך, הורשע המערער בבעילת קטינה בנסיבות שהיה לנאשם יסוד סביר להניח שהיא בת למעלה מ- 16 אך לא בת למעלה מ- 17. ביהמ"ש בגזר דינו התייחס לכך שהמערער כבר ישב בכלא בגין עבירת אינוס, כאשר במקרה הקודם הקל ביהמ"ש עם המערער באשר המעשה הוגדר כמעשה שאיננו מן החמורים וכן משום שהמערער הביע דברי חרטה והצהרות מעודדות על בניית מסגרת משפחתית. ונכונות לעמוד בכל תנאי שיושת עליו, ממש דברים זהים שהשמיע עתה בביהמ"ש העליון. במקרה הקודם נגזרו למערער 6 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי ולא חלפו ימים רבים והוא חזר לסורו. ההתנהגות במקרה דנן דומה היתה להתנהגות במקרה שקדם לו. לפיכך, גזר ביהמ"ש למערער שנתיים מאסר בפועל והפעיל במצטבר את המאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אין זה מן הראוי לתת למערער הזדמנות נוספת וחדשה להוכיח כי כוונותיו כנות לאחר שהראה כי כל מה שהבטיח בפעם הקודמת היו דברים מן השפה ולחוץ וגם עתה ההרגשה היא שכך הם דבריו. אם סובלים כיום בני ביתו, אל לו להלין אלא על עצמו. אשר לטענתו כי המאסר קשה לו ומכאיב - אכן מטרת הענישה היא להביא את המערער, הפעם בדרך הקשה, לכלל הסקת מסקנות נכונות באשר לעצמו ובאשר לעתידו.
( בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, חלימה. החלטה- השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 25.3.85).
ע.פ. 285/84 - מרדכי בן מאיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשמונה אישומים המתייחסים להחזקת נשק, שוד בצוותא, גניבה ופריצה ונדון ל-10 שנות מאסר בפועל. כן הופעל מאסר על תנאי למשך שנתיים ומכיוון שאת העבירות ביצע המערער כשהיה במעמד של אסיר משוחרר הרי המאסר שיצטרך לרצות הוא עוד יותר גדול. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי עשיר והעבירות שמדובר בהן בוצעו כאמור כשהיה במעמד של אסיר משוחרר. ביהמ"ש תאר את המערער כאדם המסוכן לציבור ואכן רשימת הרשעותיו יכולה לאשר מסקנה זה תפקידו של ביהמ"ש למצוא את האיזון המתאים בין טובת הצבור והחובה לשמור על שלומו לבין נסיבותיו האישיות של העבריין, ובמקרהו של המערער, די לעיין במספר הרב של מעשי השוד וההתנפלויות שבוצעו על ידו יחד עם אחרים, כדי להצדיק את העונש החמור שהוטל עליו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד נוטמן למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.2.85).
ע.פ. 184/85 - זאב שרעבי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה, אך הומלץ לשופט להעביר את התיק לשופט אחר).
המערער הועמד לדין בפני שופט תעבורה וביקש את השופט לפסול את עצמו לנוכח התרשמותם של הסניגור ושל הנאשם כי לתובע המופיע במשפט מוקנות על ידי השופט זכויות יתר, ככל שהדבר מתייחס לשימוש בטלפון שבלשכת השופט ועוד. כמו כן מלין הסניגור על כך שהשופט נסע ברכבו של התובע מיד עם תום המשפט, וגם צורת הפניה של התובע לשופט היה בה כדי להעיד על קירבה חברית יתירה בין השופט לבין התובע. משדחה השופט את בקשת הנאשם לפסול את עצמו הוגש הערעור דנא אשר בסיכומו קבע הנשיא כי "העילה לפסילתו של שופט היא חשש ממשי בדבר משוא פנים . כאשר המונח "ממשי" מכוון למסקנה אובייקטיבית ולא לתחושה סובייקטיבית. אמנם לא הייתי רואה במקרה שלפנינו מקום ללחץ ממשי, אולם כפי שהמלצתי בע.פ. ..717/84. הנני מציע גם כאן לשופט שטיפל בתיק... ולנשיאו של ביהמ"ש, שהתיק יועבר עתה לשופט אחר".
ביהמ"ש העליון הדגיש לא אחת שיש חשיבות רבה בהקפדה על מראית פניה של עשיית הצדק. לא די בכך שהשופט שלם עם עצמו ויודע שישקול את הדברים רק לגופם, אלא עליו לתת את הדעת גם להתרשמות בעל דין זה או אחר במהלך המשפט או באירועים הסובבים אותו. אין להתיר קרבה חברית יתירה גלויה ומוצהרת בעת המשפט בין השופט לבין מי שמופיע בפניו. יש לשקוד על כך שצורת ניהולם של הדיונים תהיה משוחררת מכל רבב מיותר ולא תשמש בסיס להיווצרות תחושה של אי נוחות או של אי בטחון.
( בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ג. זילברשטיין למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 19.3.85).
ע.פ. 187/85- הרצל אדרי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה אך הומלץ לשופט להעביר את התיק לשופט אחר).
העובדה שעניינו של נאשם נדון בעבר בפני השופט הדן בעניינו עתה, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את פסילת השופט. קורה לא אחת, בייחוד במקומות ישוב קטנים יותר, שעניינו של נאשם מובא ושב ומובא בפני אותו שופט. אולם, מאחר ומדובר במקרה דנן באישום של רצח, מוצע לשופט לשקול מחדש אם לא מוטב יהיה שיימנע במקרה דנן מן הדיון בתיק, לנוכח המועד הקרוב יחסית בו דן לאחרונה בתיק בעל סממנים דומים מאוד. הערעור נדחה והנושא הוחזר לשיקולו של השופט.
( בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' ס. שלו למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 19.3.85).