ע.פ. 230/84 - חג'בי בנימין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שונות לפי עדות שותף לעבירה(הערעור נדחה).
א. המערער הורשע ב- 8 מתוך 10 אישומים שיוחסו לו ובכללם קשירת קשר לבצע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מסירת ידיעות כוזבות, שימוש ברכב ללא רשות, גניבה, תווך לשוחד, סחיטה באיומים, שיבוש הליכי חקירה וזיוף בנסיבות מחמירות. בגין עבירות אלה נדון לארבע שנות מאסר. הערעור הוא על ההרשעה ומתייחס לכל העבירות שבהן הורשע המערער וכן על חומרת העונש. הערעור נדחה על שני חלקיו.
ב. העבירות בוצעו יחד עם שותף לעבירה, שוטר לשעבר, גריידי, שהועמד לדין באופן נפרד, הודה ונדון לארבע שנות מאסר. המערער, שהיה מכונאי מומחה, חבר עם גריידי, לשורה של גניבת מכוניות, פרוק חלקים מהן והוצאתן מכלל שימוש, דיווח למשטרה על המכוניות כגנובות ובכללן מכונית של גריידי ושל אחיו, איתור המכוניות "הגנובות" עלידם כאשר המערער משתמש במעמדו כאיש חברת "הסורקים" העוסקת באיתור מכוניות גנובות, וגריידי משתמש במעמדו כשוטר כדי לשוות לדיווח על הגניבות ולפניות לחברת הביטוח אמינות, קבלת כספי הביטוח מחברות הביטוח בגין הנזקים שהם עצמם גרמו למכוניות הגנובות, רכישת השילדות מחברת הביטוח והפיכתן מחדש למכוניות תקינות, בין השאר בעזרת חלקים שפורקו מהן קודם לכן ע"י המערער וגריידי, "הכלאת" מכונית ישנה עם חדשה יותר שנגנבה ומכירת המכונית המוכלאת עם שנוי זהות.
ג. טוען הסניגור כי יש לראות בגריידי, שעל עדותו נסמכת ההרשעה, עד מדינה, ומאחר ואין בחומר הראיות סיוע לעדותו אין להרשיע על סמך עדות זו. לטענת הסניגור הובטחה לגריידי טובת הנאה אם ישתף פעולה. טענות אלה אין לקבל. אכן, גריידי ביקש להיות עד מדינה והחוקר אמר לו כי הדבר ייבדק, אך לאחר מכן הוחלט באופן ברור וחד משמעי לא להעניק לגריידי כל טובות הנאה שהן. גריידי העיד שלא הבטיחו לו במהלך החקירות מאומה וכי לא מסר את הודעותיו עקב הבטחה כלשהי. הדבר היחידי שביקש הוא לשבת בבית כלא מסויים, שאיננו בית סוהר כגיל, כי חשש לחייו. ההגנה על שלומו של עד אינה טובת הנאה. לפיכך אין לראות בגריידי עד מדינה ועדותו אינה טעונה סיוע אלא חיזוק בלבד ונכונה טענת ב"כ התביעה כי מצויים בחומר הראיות חיזוקים למכביר לכל עבירה ועבירה אם כי אין צורך בחיזוק לכל אישום בנפרד.
ד. השופט ראה בשתיקתו של המערער חיזוק לראיות התביעה וטענת הסניגור היא שאין בשתיקה כזו, שהיא זכותו החוקית של נאשם, כדי לשמש חיזוק לראיות התביעה. צודקת ב"כ התביעה כי בנסיבות הנדונות ניתן לראות בשתיקת המערער חיזוק לראיות התביעה. המערער שתק לאורך כל הדרך וסרב לתת הסבר לכל הארועים ולחומר שהציגו בפניו חוקריו. גם בביהמ"ש לא העלה גירסה עד לפרשת ההגנה. זכות השתיקה עומדת לנאשם, אך מששתק במקום שהתבקש הסבר, אין שתיקתו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו כאשר יעלה גירסתו לראשונה בשלב עדויות ההגנה.
ה. לגוף הטענות נגד ההרשעה, היו ראיות מספיקות בכל האישומים. לגבי אישום אחד הראיות היו בחלקן נסיבתיות והסניגור טען כי לא ניתן לבסס ממצא לחובת נאשם עפ"י ראיות נסיבתיות בלבד, באשר מדובר בהסקת מסקנה ומידת וודאותה של מסקנה לעולם אינה מגעת לשלמות. ברם, כאשר מדובר במקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראיה נסיבתית בנפרד ובאורח עצמאי אלא לאור הראיות האחרות הסובבות אותה. לא אחת מתגבשת חד משמעותה של המסקנה הפלילית מכח המקבץ כולו, כאשר כל ראיה בנפרד חסרה כח זה. יכול וראיה נסיבתית כשלעצמה באורח נפרד לא תוכל לבסס מסקנה חד משמעית לטובת הנאשם, אך כוחה עמה, יחד עם ראיה אחרת, להכריע את הכף לחובת הנאשם.
ו. אשר לערעור על חומרת העונש - טוען הסניגור כי צריך היה לגזור למערער עונש קל יותר מזה שנגזר על גריידי, כי הלה ביצע את העבירות בהיותו שוטר. ברם, כל הנסיבות שנלקחו בחשבון לקולא בעניינו של גריידי, ובמיוחד שיתוף הפעולה המלא למן ההתחלה עם המשטרה, חשיפת כל הפרשיות, הודאה בהאשמות שיוחסו לו, אינן קיימות במקרהו של המערער והעונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופטת שטרסברג כהן. עו"ד מ.רובינשטיין למערער, עוה"ד הלנה ביילין וחנה ברוכי למשיבה. 27.3.85).
ע.פ. 595/84 - אברהם סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד(הערעור נדחה).
א. דירה נפרצה ושכן ראה את המערער יוצא מהדירה דרך חלון השירותים כשהוא סוחב שמיכה ובתוכה מפצים. השכן ציווה על המערער לעצור ואיים עליו שאם לא יעצור יהרוג אותו. בידי השכן היתה סכין קפיצית אך הוא לא השתמש בה. התפתחה תיגרה שבמהלכה השתמש המערער באלימות והלם בראשו של השכן בקת של רובה שגנב במהלך אותה התפרצות ביהמ"ש הרשיע את המערער, בין היתר, בעבירה של שוד לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין והערעור נדחה.
ב. לפי סעיף 6 לפקודת סדרי הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) רשאי כל אדם, בלא צו מעצר, לעצור אדם (בין היתר) אם אותו אדם "מבצע פשע". הסניגור טוען כי לפי תיאור העובדות לעיל לא בוצעה התפרצות "בפניו" של אותו שכן. אין לקבל טענה זאת. התפרצות תתכן על ידי כניסה לדירה באמצעים המפורטים בסעיף 405 (א) לחוק העונשין, או על ידי יציאה מתוך דירה באותם אמצעים. יתירה מזו, אפילו התבטאה העבירה בה הואשם והורשע אדם בכניסה לדירה, גם אז, אם אין הוא נתפס בשעת מעשה, עליו לצאת החוצה בדרך כלשהי ואם היציאה מלווה באחת הפעולות המפורטות בסעיף 405(א), הוא למעשה עובר עבירה נוספת של התפרצות, אם כי כרגיל אין מאשימים אותו בה. כאן ראה השכן את המערער יוצא מאותה דירה בקפיצה דרך חלון השרותים כשבידו שק עם התכולה. אין זו דרך רגילה לבני אדם ישרים לצאת החוצה.
ג. השכן ברר אצל אשתו אם מי שקפץ החוצה הוא בנו של בעל הדירה וכשנענה בשלילה ונאמר לך שזה אחד בשם אברהם סויסה הבין, כפי שהוא אמר, כי "זה גנב". אין לייחס למלים פירוש דווקני. מעשית הבין השכן בחושיו שהוא חוזה בחלק ממעשה התפרצות בתוספת גניבה וכל שנדרש הוא שהעוצר יתפוס באחד מחושיו את מעשה הפשע המתבצע, כדי שיראו אותו כמי שהיה נוכח בשעת מעשה. די אם נוכח באחד השלבים, ולו גם האחרון, ולעתים אולי אף אחרי האחרון, בתנאי שמה שראה מוביל בהכרח למסקנה שהוא חוזה בפשע.
ד. לשאלה אם האלימות בה השתמש המערער כלפי השכן נועדה, כדרישת סעיף 402(א), כדי לעכב אצלו את הגנובים - גם על כך התשובה חיובית כאשר השכן אמר למערער לעצור לא היה דבר שימנע בעד המערער לזרוק את הגנובים ולברוח. הוא לא נהג כך ורק לאחר שהלם בראשו של השכן בקת הרובה ולאחר מהלומות הצליח השכן להוציא מהמערער את השמיכה שכללה את הנשק. משמע, שבשלב הראשוני עדיין ביקש המערער לעכב את הגנובים אצלו ובכך הושלמה עבירת השוד. מה גם שנקבע כממצא שזהב שגנב המערער בדירה נשאר אצלו. אין לקבל טענת הסניגור כי הסעיף חל רק כאשר האלימות מכוונת נגד בעל הרכוש הגנוב ולא נגד אדם אחר. נוסח הכתוב בסעיף 402(א) רחב וחל על כל אדם העומד בדרכו של הנאשם.
ה. המערער הורשע גם בעבירה של הדחה בחקירה בכך שאיים על השכן לבל יעיד. לטענת הסניגור לא נעברה כאן עבירה של הדחה, שכן אותה עת טרם נפתחה החקירה.
גם טענה זו יש לדחות. כאשר ברור הוא שחקירה על פי דין תיפתח, ניתן להאשים ולהרשיע בהדחה או בנסיון להדחה.
גם העונש של שלש שנים מאסר בפועל ושלש שנים מאסר על תנאי וכן מאסר על תנאי שהופעל ששה חודשים מצטבר וששה חודשים חופף אינו חמור מדי, (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. החלטה- המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"דיאיר ברגר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 7.2.85) .
ע.א. 473/83 - יוסף ספינקלשטיין נגד עו"ד אמיתי מפרק חברות... (הערעור נדחה).
*פירוש הסכמיםא. ביהמ"ש המחוזי החליט על פירוקן מרצון של שתי חברות שבהן היה המערער אחד מבעלי המניות והמשיב מונה מפרק החברות. המערער רכש מאת המפרק את קרקעותיה של חברה אחת ואת הציוד של החברה השניה ובקשר עם שתי העיסקאות חתם המפרק על שני הסכמים עם המערער. בהסכם מכירת המקרקעין קיים סעיף האומר כי "כל התשלומים וההוצאות הקשורים בטיפול בתיק העברת המקרקעין... יחולו על הקונה וישולמו על ידו". בשעת חתימת ההסכם היה ידוע לשני הצדדים כי יש לבצע פרצלציה לפני רישום ההעברה והמפרק שילם לעו"ד ולמודד, לאחר החתימה על ההסכם, תשלומים עבור עבודה שעשו. המחלוקת בעניין זה הינה מי צריך לשאת בשני התשלומים הנ"ל וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער חייב לשאת בהוצאות אלה. בהסכם השני נקבע כי המערער משלם עבור הציוד השייך לחברה וכי התשלום כולל "כל ציוד מכונות מכל סוג ומין שהוא השייכים לחברה והנמצאים בשטח המפעל ו/או מחוץ לו, כולל כלי עבודה ונספחים". מסתבר כי בין הציוד שנמכר היתה מכונה שעבורה הוזמן עוד לפני הפרוק חלק במקומו של חלק שנחלד. החלק הגיע ארצה לאחר עריכת ההסכם ועד אז לא שולם מחירו לייצרן באיטליה. לפיכך שילם המפרק את מתיר החלק והשאלה היא אם ההסכם כולל גם את החלק הזה. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיב. בשני הנושאים נדחה ערעורו של המערער.
ב. לעניין תשלום עבור הוצאות הפרצלציה - בחוזה הרכישה נאמר כי הקונה ישא בכל התשלומים "הקשורים בטיפול בתיק העברת המקרקעין", והעובדה שלא ניתן להעביר את הקרקע ללא ביצוע פרצלציה היתה ידועה למערער ולא באה עליו כהפתעה. סעיף זה מדבר על תשלומים "הקשורים" בטיפול בתיק העברת מקרקעין, וללא ביצוע פרצלציה אין אפשרות לבצע את ההעברה והקשר בין שתי הפעולות אינו ניתן להפרדה.
ג. אשר לתשלום עבור החלק שהוזמן מאיטליה - התמורה שולמה עבור כל ציוד מכל סוג שהוא "השייכים" לחברה. בעת החתימה על ההסכם לא היה החלק בבעלותה הממשית של החברה,שכן מחירו שולם ליצרן רק לאחר החתימה. משום כך, ובהסתמך על סעיף 33 לחוק המכר, המסקנה היא שהחלק לא נכלל ברשימת הציוד שנמכר. לא הוכח ולא נטען כי היה הסכם בין החברה לבין היצרן כי הבעלות בחלק תעבור לחברה המזמינה לפני המסירה. אפשר שעל ידי ההזמנה רכשה החברה זכות אובליגטורית על החלק הכפופה לתשלום המחיר המוסכם, אך על פי הסכם המכר לא רכש המערער זכות אובליגטורית כלשהי, כי אם ציוד שלחברה היתה בעלות ממשית עליו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ב. לוינבוק למערער, עו"ד נחמן אמיתי למשיב. 19.2.85).
ע.א. 746+760/81 - המועצה המקומית נחלת יהודה נגד מאיר זדה
*אחריות בנזיקין (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
א. המערער הוא יליד 1969 ובשנת 1973 בא למגרש בו נמצאים מתקני משחקים לילדים. המגרש גובל עם בית ספר וגדר תוחמת בין חצר בית הספר לבין המגרש. בגדר
נמצא שער. המערער בא למגרש המשחקים עם אמו ואחותו בת ה- 12 בשעות שבהן בית הספר לא פעל. האם שבה לביתה והאחות בת ה- 12 נשארה עמו. המערער טיפס על השער והתנדנד עליו, ובמהלך המשחק ניתק השער ונפל והמערער נפגע ונגרמה לו נכות צמיתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הגדר והשער היו בהחזקתה של המועצה המקומית שהיתה אחראית לתקינותם, אך לא התייחס להודעת צד ג' ששלחה המועצה להורי הקטין, דחה את תביעת הקטין ככל שהיא נוגעת למדינה וחייב את המועצה לשלם לקטין פיצויים בסך 300,000 שקלים. המועצה מערערת על שלא חייבו את הורי הקטין עקב רשלנות מצדם, וכן על כך שהמדינה לא חוייבה בתשלום הנזקים ועל שיעורי הפיצויים שנקבעו. הקטין מאידך ערער על כך שהמדינה לא חוייבה בתשלום וכן על שיעורי הפיצויים. מכל הערעורים נתקבל ערעורו של הקטין באשר לשיעור הפיצויים.
ב. אשר לטענת המועצה כי שגה ביהמ"ש בכך שהפעיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן לא נתקיימו התנאים להפעלת הכלל הנדון - אין צורך להיכנס לשאלות המתייחסות להחלת הכלל הנ"ל, מאחר וגם ללא הפעלתו מצביעות נסיבות העניין לכאורה על אי תקינות במצבו של השער, שהרי שערים אינם נופלים מעצמם, גם לא כשקטינים נמצאים עליהם. מכאן שלכאורה מצביעה נפילת השער על רשלנות מצד מי שאחראי להחזקתו, בענייננו המועצה, ודי בכך כדי להעביר את נטל ההוכחה על המועצה להראות שלא היתה התרשלות מצדה או שסיבה שאינה נעוצה באי תקינות השער היא שגרמה לנפילתו, ובכך לא עמדה המועצה.
ג. לא הוכח על ידי המועצה, שהקימה את הגדר ואת השער כשליש שנים לפני הארוע, כי הנהיגה שיטה ראויה לבקורת קבועה באשר לתקינותו של השער. היא היתה צריכה להיות מודעת לכך שהשער מותקן במקום שאליו יש גישה חופשית לילדי בית הספר ולילדים המבקרים במגרש המשחקים ובמצב דברים זה צפוי כי הילדים גם יעלו על השער ויתנדנדו עליו. המועצה טענה כי סמכה על ביקורת יומית שנעשתה על ידי מנהל בית הספר, אך מתברר שהוא היה עורך סיור בטחוני ולא בטיחותי ועל פנים אין המועצה יוצאת ידי חובה המוטלת עליה, בהתיימרה להעביר אחריותה על כתפי אחר, כאשר למעשה לא היתה כאן העברת החובה בצורות ממשית, עניינית ומסודרת.
ד. אשר לדחיית התביעה נגד המדינה - לא הוכח שמשרד החינוך או עובדיו (המנהל והמורים) היו מופקדים על דאגה לתקינות השער או שנהגו ברשלנות כלשהי שגרמה לתאונה. מה עוד שהתאונה לא ארעה בשעות הלימודים בבית הספר ולא בעת שהמורים או המנהל נמצאו במקום, הקטין לא היה תלמיד בבית הספר ואף אחותו ששמרה לא היתה תלמידה באותו בית ספר.
ה. אשר להודעה לצד שלישי שנשלחה להורי הקטין - השופט לא התייחס להודעה ולא פסק דינו בה, אך מאחר והעובדות הצריכות לענין אינן שנויות במחלוקת, ומהן עולה כי הורי הקטין לא היו עמו בעת משחקו במקום והאם הפקידה את השמירה עליו בידי אחותו בת ה- 12 יכול ביהמ"ש העליון לתת דעתו לשאלת אחריות ההורים בלי להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי. לגופו של עניין אין ממש בהודעת צד ג' זו. ביהמ"ש יושב בתוך עמו, ומתוך נסיון החיים, אין בשום פנים לומר שבהשארת ילד בן 4 במגרש משחקים, לא הרחק מן הבית, בפיקוח אחותו בת ה- 12, יש משום חוסר דאגה מספקת לבטחונו ולשלומו של הקטין, המגיע כדי רשלנות.
ו. אשר לשיעור הפיצויים - כתוצאה מהתאונה סבל הקטין שברים בגולגולת, אובדן הכרה, זעזוע מוח, פגיעה בשמיעה באוזן שמאל ונגרם לו שיתוק עצב הפנים שכתוצאה ממנו אין לו שליטה על סגירת עין שמאל ונגרם לו עיוות של המחצית השמאלית של פניו. נכותו הצמיתה מורכבת מ- %30 נכות עבור הנזק בעצב הפנים, %10 עבור תסמונת שלאחר זעזוע המוח ו-%10 נוספים עבור הפגיעה בשמיעה באוזן שמאל. הנכות
המשוקללת היא על כן %.43.3 (ולא %47 כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי). בגין כאב וסבל פסק השופט סכום של 100,000 שקלים ליום מתן פסק הדין (12.10.81) ואין להתערב בפסיקת סכום זה הנתון להערכת הערכאה שדנה בענין, ובודאי שאין הסכום סוטה לכאן או לכאן במידה המצדיקה התערבות. אשר לפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד - דין ערעורו של הקטין להתקבל. מאחר ומדובר בקטין אין בידי ביהמ"ש נתונים להערכת הפסד השתכרותו הצפויה. יכול ומפאת התאונה ינותב הקטין במומו לבחירת מקצוע שבו תהיה לנכות השפעה קטנה ומאידך הנכות היא משמעותית ואין ספק שתגביל את הקטין בבחירת מקצוע הן בכך שתסגור בפניו חלק מהמקצועות והן מחמת שהיא עלולה להפריע לו בתפקידו בעבודה בה יעסוק בעתיד. יחד עם זאת לא כל הנכות שנקבעה לו היא נכות תפקודית על כן אין ללכת בדרך המוצעת על ידי בא כוחו ולערוך חישוב הפסד השתכרות על פי אחוזי הנכות במלואם, ומאידך לא יהיה נכון לקבוע, כפי שדורש ב"כ המועצה, שלא לפסוק לקטין פיצוי בגין הפסד השתכרות. הדרך הנכונה היא הליכה בדרך הביניים וזו מביאה להכפלת הסכום שנפסק ליום פסק הדין היינו במקום 200,000 שקלים יועמד הסכום על 400,000 שקלים כשסכום זה צמוד למדד מיום פסק הדין בערכאה הראשונה. אשר לריבית על הסכום שנפסק כפיצוי עבור כאב וסבל - יש לחייב את המועצה בתשלום ריבית בלתי צמודה של %3 מיום התאונה ועד יום התשלום בפועל ולא מיום פסק הדין כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, וייס, גב' שטסרברג כהן. החלטה - השופטת שטרסברג כהן. עו"ד יצחק יהב למערערת, עו"ד יורם שלמון למשיב, עו"ד גב' נעמי ליבנה למדינת ישראל. 13.2.83).
ע.א. 813/81 - ציון חברה לבטוח בע"מ נגד עזבון המנוח דוד בוסקילה ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. בתאונת דרכים שאירעה ביולי 1978 קיפח את חייו דוד בוסקילה (להלן המנוח) כשאוטובוס התנגש ברכב בו נהג. אשתו, אמת המשיבות, נסעה במכונית ונפגעה גם היא. המערערת ביטחה את האוטובוס והיא אחראית לתשלום הנזקים והמחלוקת היא באשר לגובה הנזק. האלמנה תבעה הן כתלוייה (יחד עם הילדים) והן כמי שנפצעה באותה תאונה. על גובה הנזק וההוצאות שנפסקו סב ערעורה של המערערת וערעורם הנגדי של המשיבים.
ב. הבסיס לחישוב הנזק של התלויים נקבע לפי הכנסת המנוח, שהגיעה בהתאם לראיות לסך חדשי של 10,000 ל"י, עובר לאירוע התאונה. המערערת טוענת שצריך היה לפסוק סכום של 5,000 ל"י, הוא הסכום שהוצהר על ידי המנוח למס הכנסה ולביטוח הלאומי, ואילו המשיבים טוענים שצריך היה לפסוק סכום של 20,000 ל"י, סכום שעליו העידו שותפו של המנוח וכן אלמנתו. אין לומר שהצהרה למס הכנסה או לגוף אחר הסותרת עדות אחרת היא מעין השתק או הודאה מצד המצהיר המחייבת אותו בבואו לתבוע פיצויים, אך אם אין לתובע ראיה על הכנסתו האמיתות הרי הוא עלול להכשל בהוכחת תביעתו כאשר ישנן הצהרותיו במס הכנסה. בענייננו נתן השופט דעתו לכל הראיות וכך הגיע לקביעה כי ההכנסה היתה 10,000 ל"י ובכך אין להתערב.
ג. ביהמ"ש קבע על יסוד השערה כי המנוח היה ממשיך לעבוד עד גיל 68, המערערת מצביעה על מצב בריאותו הלקוי של המנוח וטוענת שצריך היה לקבוע את גיל הפרישה כמקובל על 65 שנה ואילו המשיבים סבורים כי לאור כלל הנסיבות היה סיכוי שהמנוח ימשיך לעבוד עד גיל 70. גם בעניין זה אין להתערב. מקרה ומקרה ונסיבותיו והשופט נתן דעתו בנסיבות הענין לכל הנתונים
ד. ביהמ"ש נתפס לטעות כשהחליט שלגבי תביעות התלויים, להבדיל מתביעת הנפגע, אין לנכות מסכום הפיצויים את שיעור מס ההכנסה, כקבוע בסעיף 4(א) (1) לחוק
הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנאמר בסעיף כי יש לנכות את מס ההכנסה מסכום הפיצויים חל גם בענייננו, ושיעור המס לא יעלה על %25 מן ההכנסה שלפיה יחושבו הפיצויים, כאמור באותו סעיף.
ה. ביהמ"ש לא ניכה מסכום הפיצויים תשלום שקיבלו המשיבים מאת "מבטחים" מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים. טענת המערערת היא כי מבטחים הינו מוסד סוציאלי המאגד בתוכו תוכניות שונות כגון קרנות פנסיה, ביטוח חיים וביטוח חד צדדי. לפיכך, כשבאים לקבוע אם יש לנכות סכום ששולם לתלויים על ידי "מבטחים", יש לראות באיזו מסגרת של מבטחים שולם הסכום. אין ספק שבכך צדקה המערערת כשם שצדקה בכך שגם ביטוח קולקטיבי הוא ביטוח במשמעות סעיף 81 לפקודת הנזיקין. אך אין להסיק מכך שכל סכום, מכל סוג המשולם על ידי מבטחים הינו תשלום ביטוחי. הנטל להוכיח מה הוא סוג התשלום חל על המשיבים כ"מוציא מחברו". אולם, עומד למשיבים השיקול שמאז אירוע התאונה עד לתאריך בו נשמעו טענות הצדדים לא הגישה "מבטחים" תביעה נגד המערערת, כפי שזכותה היתה לעשות אילו מדובר היה בתשלום שאינו על פי חוזה ביטוח. בנסיבות אלה, כאשר חלפו שנים רבות מן התשלום הנדון, קשה להעלות על הדעת שתביעה כזאת עוד הוגש עד תום תקופת ההתיישנות. המשיב (כולל מבטחים) רשאי להמחות את זכותו לניזוק וניתן להסיק מסקנה בדבר קיום המחאה כזאת גם מכללא ומתוך הנסיבות לפיכך, אפילו נניח שלא היה זה תשלים עפ"י חוזה ביטוח, ועל כן בר ניכוי מהפיצויים לתלויים תוך הענקת זכות למבטחים לחזור על המערערת, גם אז זכאים המשיבים מכוח המחאה מכללא שהתשלום האמור לא ינוכה. אם בכל זאת תוגש תביעה כזאת, תוכל המערערת לחזור על המשיבים בתביעת צד ג'.
ו. צודקת המערערת בטענתה כי מן הדין היה לבסס את היוון הפיצויים על חוות דעתו של האקטואר שנערך באפריל 1981 ולא על זו של אקטואר שתחשיביו מתייחסים לינואר 1979. שום תחשיב הצופה פני העתיד, על בסיס נתונים העלולים להשתנות מפרק לפרק, ממילא אינו וודאי ומדוייק, והתחשיב הקרוב יותר ליום פסק הדין הוא איפוא העדיף.
ז. יש לפצות את האלמנה בגין סבלה הנפשי כתוצאה ממות בעלה. היא היתה נוכחת ברכב בעת האירוע ואבדן הכרתה נבע גם הוא מאירוע זה ולא מנותק ממנו. די בהלכה הפסוקה בישראל כדי להעניק לה עילה לפיצויים על סבלה מחמת מות בעלה. אין סיבה שלא לפרש את המנוח "נזק גוף" בחוק הפיצויים ככולל הלם נפשי הנגרם לנפגע בשל הפגיעה באדם קרוב אחר. מאידך, טעה השופט כשפסק לעזבון פיצוי בגין הוצאות אבל, היינו שכירת אוטובוס ליום השלושים של הפטירה. בקביעת סכום הפיצויים אין להביא בחשבון סכום ששולם לרגל האבל על המת.
ח. יש לדחות את ערעור המשיבים באשר לניכוי ההטבות הסוציאליות שהעניק. המוסד לביטוח לאומי. הטבות אלה יש לנכות אפילו הן בעלות אופי זמני ומשתלמות בנוסף לקצבת השארים. ניכוי זה מעוגן בסעיף 200 לחוק הביטוח הלאומי. צודקת המערערת בטענתה כי מן הדין היה לנכות את הערך המואץ של מכונית ודירה שקיבלו המשיבים מוקדם יותר מהצפוי ומאידך צודקת האלמנה כי צריך היה לפסוק לה תשלום בגין הפסד השתכרות בעתיד שכן אפשר והיתה רוצה לצאת לעבודה כאשר ילדיה יגדלו. שני אלה מתקזזים האחד כנגד השני.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, וייס. החלטה- המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד גב'וינברג למערערת, עוה"ד גב' יפו וברקאי למשיבים. 12.2.85).
ע.פ. 406/84 - מיכאל שפירא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בפרשיה אחת של נשיאת נשק, איומים, תקיפה וקבלת נכסים שהושגו בעוון ובפרשיה שניה של פציעת אדם בנסיבות מחמירות,
בגין הפרשיה הראשונה נדון לשנה אחת מאסר ובגין השניה נדון לחמש שנים מאסר. הערעור באשר להרשעה בפרשיה השניה נתקבל.
אירועי הפרשיה השניה מתייחסים למקרה שבו נורה עובד תחנת דלק בירושלים ונפצע קל. בבדיקת הנשק שנמצא ברשות המערער ארבעה חדשים לאחר מכן (אירועי הפרשיה הראשונה) הוברר כי בנשק זה נורו היריות בתחנת הדלק. מעצם מציאת האקדח בידי המערער חודשים לאחר היריות, לא עולה באופן חד משמעי כי היורה באירוע הראשון הינו המערער אשר החזיק את האקדח. ברם, ביהמ"ש המחוזי קשר את עובדת מציאת האקדח בידי המערער לזיהוי שבו זיהה עובד תחנת הדלק את המערער, אך מסדר הזיהוי היה בלתי תקין. השתתפו במסדר שמונה אנשים ורק המערער היה "ג'נג'י ובעל זקן בעוד המשתתפים האחרים היו בעלי תווי פנים כהים ושער שחור. ביהמ"ש האמין כי המתלונן מבחינתו היה בטוח בזיהויים אך השאלה היא אם מבחינה אובייקטיבית קיימת אפשרות של טעות העובדות המתייחסות לאירוע, תנאי הראות בעת האירוע, וכן עדות העובד כיצד זיהה את המערער, מעלים ספק שמא אין לסמוך על הזיהוי. לפיכך, יש לזכות את המערער מן הפרשיה השניה.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. החלטה- השופט לוין. עו"ד אהרון לוין למערער, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 6.2.85).
ע.פ. 531/84- ראוי יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, אזרח עובד צה"ל, נהג רכב מוביל טנקים ובהגיעו לצומת מרומזרת שבו מתנקזת התנועה מכיוון נסיעת המערער לעבר אשדוד לא ציית לאור האדום שברמזור, נכנס לצומת וגרם להתנגשות עם טיולית שהסיעה כ- 60 נוסעים מעזה למקום עבודתם בישראל. כתוצאה מהתאונה קיפחו חייהם 24 מנוסעי הטיולית ו- 23 נחבלו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת מוות בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין ודן אותו לחמש שנים מאסר בפועל ופסילה לצמיתות. הוגש ערעור לביהמ"ש העליון הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. אך לבסוף ויתר הסניגור על הערעור נגד ההרשעה וביהמ"ש העליון ציין כי בדין עשה כן, שכן העובדות כפי שהוכחו לא השאירו מקום לספק באשר לאחריותו הכבדה של המערער ולהרשעה המתחייבת מכך.
אשר לענין העונש - הסניגור העלה את עברו הנקי של המערער באופן כללי ובעבירות תנועה וכן שהמערער נהג ברכב כבד משך שנים בכל רחבי הארץ והוכיח עצמו כנהג זהיר ומיומן. כן טוען הסניגור כי רק במקרה נסתיימה העבירה בקטל הנורא וכי למעשה יכולה היתה העבירה להסתיים בתוצאה פחות חמורה. ברם, למרות שהיה זה כשלון חד פעמי, אין להתעלם מכך שהכשלון של המערער היה מחפיר ואיום. אל לו לביהמ"ש להתעלם מההרג שנגרם כתוצאה מהמעשה החמור של המערער. אפשר בהחלט שאילו התוצאה לא היתה כה איומה היה אולי העונש מתת יותר, אולם כשמשתלבים יחדיו נהיגה מופקרת וקטל כזה, הרי גורמים אלה צריכים להטביע חותמם העמוק על גזר הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין עו"ד עמיקם לויתן למערער, עו"ד גב'נעמי ליבנה למשיבה. 7.2.85).
ע.א. 743/81 - בנק ברקליס בע"מ נגד אהרון יהודה רוזנבוים ואח'
*הטלת משכנתא על מקרקעין שעוקלו בעיקול זמני (הערעור נתקבל).
השאלה העומדת להכרעה היא אם היה בכוחו של עקול זמני, שהוטל לבקשת המערערת על מקרקעין שבבעלות המשיב, למנוע מן המשיב רישומה של משכנתא לטובת צד שלישי על הנכס המעוקל. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב והשיגה צו עיקול זמני על דירתו. לאחר מכן ביקש המשיב לרשום משכנתא לטובת צד ג'
על הדירה, רשם המקרקעין סרב להענות לבקשה, רשם בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיב לרישום המשכנתא בציינו כי לפי תקנה 252 לתקנות סדר הדין עיקול זמני מוטל כדרך עיקול על פי חוק הוצאה לפועל ולפי חוק הוצאה לפועל אין לבצע פעולה במקרקעין שעוקלו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וקבע כי תקנה 252 אינה חלה על מקרקעין אלא על מטלטלין וכי עיקול זמני שלא דרך הוצאה לפועל אינו מונע רישום משכנתא על הנכס. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון קבע כי תקנה 252 חלה גם על עיקול זמני של מקרקעין ולא רק של מטלטלין, וכי כל כולו של סעד העיקול הזמני בא כדי למנוע הברחת הנכס על ידי בעל המקרקעין. אמנם העיקול אינו מעביר כל זכות בנכס והוא נועד לאפשר להוצאה לפועל לממש פסק דין שינתן לטובת התובע, אך עובדה זו אינה מותירה בידי בעל הנכס את האפשרות לעשות בו פעולה שתסכל את העיקול.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה- השופט גולדברג. עו"ד ע. לוינסקי למערער, עו"ד י. פריבס למשיב, עו"ד א. זילברברג לרשם המקרקעין 21.2.85).
ע.א. 274/82 - שושנה יוצר נגד חן יוצר ואח'
*חלוקת הכנסות ממשק בין הבעל והאשה (הערעור נתקבל).
המערער והמשיב היו נשואים למעלה מ- 30 שנה, בשנת 1972 רכשו משק חקלאי במושב בן עמי בכספים שחסכו בתקופת חייהם המשותפים. המשק רשום על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, והם גרו בביתם עד לשנת 1975, עת פרץ ביניהם סכסוך וכתוצאה מכך נאסר על הבעל להחגורר בבית והוא חוייב לשלם לאשה מזונות. מאז גר הבעל בנהריה והוא שילם מזונות לאשה במשך כל התקופה. את אדמות המשק עיבד הבעל לבדו. המחלוקת בין הצדדים היא מה דין ההכנסות מן המשק שהצטברו בקופת המושב במשך השנים 1980- 1975. האשה תבעה מחצית מן ההכנסות וביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ליישם את הוראות סעיפים 31 ו - 33 לחוק המקרקעין, באשר העבודה שעשה הבעל במשק המשותף מהווה שימוש בחלקה של האשה ולכן עליו לשלם לה דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין. הערעור נתקבל אין צורך להכריע בשאלה מהי הזיקה בין יחס של שיתוף קנייני בנכס והפקת פירות ממנו, לבין שותפות מסחרית הנשלטת על פי הוראות פקודת השותפויות מדובר כאן בחלוקת רווחים שנצטברו מן העיבוד החקלאי של המשק ויש ליישם את הוראות סעיף 35 לחוק המקרקעין המסדיר זכויות שותפים בנכס בפירות הנובעים ממנו. סעיף זה מגדיר את זכויות הבעלים המשותפים בפירות המופקים מהנכס על פי חלקם היחסי בבעלות בנכס ובמקרה דנן זכאית איפה האשה למחצית הרווחים שהופקו מן הנכס. המונח "פירותן" בסעיף 35 מתייחס לרווחים נטו שהופקו מן הנכס ויש על כן להפחית תחילת מכלל ההכנסות את הסכום המגיע לבעל כשכר ראוי על עבודתו ושאר הוצאות הניהול, ולחלק באופן שווה את העודף בין בני הזוג.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד גדעון בירן למערערת, עו"ד יואב צח למשיב. 3.2.85).
ע.פ. 579/84 - מחמד קבעה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, תייר מאחת מארצות אפריקה, הכיר באילת תיירת מאנגליה וזו היתה מעוניינת בעבודה. התפתחה ביניהם שיחה על שפת ימה של אילת ולאחר מכן הזמין המערער את הבחורה לדירתו "לליבון הנושא" ומשבאה לדירתו נטפל אליה ולמרות התנגדותה וצעקות שהרימה ביצע בה את זממו. אותה שעה היו אחרים בדירה ואלה פרצו בצחוק לשמע הצעות של התיירת. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. טענת הסניגור היא כי המערער בא מתרבות שונה וכאשר הסכימה המתלוננת לגשת לדירתו הסיק שהיא
מוכנה לקיים עמו יחסי מין. אכן, כשנתקל בהתנגדות גבר עליו יצרו ולא התאפק. טענה נוספת בפי הסניגור שבהיות גם הנאנסת תיירת, אין מקום לעונש הרתעתי ועל כן יש לקצר את תקופת המאסר שלאחריה יגורש המערער ממילא מישראל. טענות אלה אין לקבל. העונש הולם את חומרת העבירה גם כאשר מביאים בחשבון את כל הנסיבות. יתירה מזו, העובדה שהנאנסת היא תיירת מוסיפה נופך של חומרה למעשה, שכן יש במעשים כאלה כדי לפגוע בתדמיתה של המדינה כמדינה שוחרת תיירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג כהן. החלטה- המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד נ. מזור למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 13.3.85).
ע.פ. 607/84 - דוד חכמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שש עבירות של החזקת סמים מסוגים שונים ומכירתם לאיש משטרה מוסווה וכאשר הובא לדין הודה בביצוע עבירות נוספות של גניבת פנקס שיקים, זיוף שיקים מהפנקס וקבלת דברים במרמה בדרך זו. הוא נדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש אינו מביא בחשבון את הודאת המערער וכן אין בו התחשבות בכך שמדובר באדם צעיר שזה לו מאסרו הראשון. אכן, העונש איננו קל, אך הוא בא לבטא את הענישה המתחייבת ממעשיו החמורים של המערער. סחר בסמים במשך תקופה ארוכה מחייב עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת וגם העבירות האחרות שביצע המערער אינן יכולות לעבור ללא ענישה נוספת, שהרי גם אלה הן עבירות חמורות הפוגעות בציבור. למערער הרשעות קודמות גם בעבירות סמים, התנהגותו היא עבריינית ואין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד זילברשטיין למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 11.3.85).
ע.פ. 621+644/84 - משה סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהובלת רימון רסס ורובה שהוציא ממקום מיסתור ומסרם לאדם אחר אשר כפי שמסתבר פעל כסוכן משטרה. ביהמ"ש גזר למערער 33 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 36 חדשים, שמתוכם 12 חדשים מצטברים והיתר חופפים, כך שעל המערער לרצות 45 חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הטענה היא כי המערער החליט להשתקם ולנהל אורח חיים תקין, וכך גם התנהג מאז שחרורו מהכלא, אלא שהוכשל ע"י חברו, השוטר המוסווה, שביקש את הנשק, הסניגור מסכים כי בהיות תלוי ועומד נגד המערער מאסר של 36 חודשים שיש להפעילם אין המערער יכול לצפות לעונש הנופל מאותה תקופה, אך לדעתו אין להוסיף על כך מאסר נוסף. למעשה הוסיפו בגין העבירה החדשה 9 חודשי מאסר בלבד, אם לקחת בחשבון שצריך היה להפעיל את המאסר על תנאי של 36 חדשים, ובנסיבות המקרה אין לומר שהעונש חמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. החלטה- השופט לוין. עו"ד משה פרקש למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 5.3.85).
ע.פ. 469/83 - דניאל שלום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות למחסן וגניבת רכוש ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בעקבות בקשת הסניגור להקל בעונש החליט בשעתו ביהמ"ש העליון לדחות את שמיעת הערעור לששה חדשים כדי לבחון את סיכויי שיקומו של המערער ובסיום התקופה המליץ שירות המבחן להעמיד את המערער בפיקוח שירות
המבחן ולהסתפק במאסר על תנאי. ב"כ התביעה הסכימה להמלצת שירות המבחן. בנסיבות אלה הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את המאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד אלימלך קריטסל למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.3.85).
ע.פ. 63/84 - מדינת ישראל נגד שלמה בראשי
*זיכוי מאשמת גניבה ע"י עובד (הערעור נתקבל).
המשיב עבד כממונה על מחסן המזון של ביה"ח הדסה. נתגלו גרעונות גדולים והתעורר חשד של גניבת מצרכי מזון. נערך מעקב שהעלה כי המשיב נוהג לקחת מדי יום מצרכים מהמחסן ולשים אותם בתיקו האישי. כן ראה החוקר מספר פעמים כי נהג שהיה מביא ירקות ופירות לביה"ח מעלה ארגזים מהמחסן למכוניתו, ונמצא כי.באחד הימים שני ארגזים הובאו לביתו של המשיב ע"י הנהג. הלה נעצר במקום וכאשר הדבר הובא לידיעת המשיב הוא התוודה כי אכן גנב מצרכים, הביע חרטה ותקווה כי לא יפוטר מעבודתו. רק לאחר שמסר את הודאתו דרש מהמשטרה כי יאפשרו לו "להשלים את גירסתו" וכשניתנה לו הזדמנות לכך התברר שלמעשה חזר בו מן ההודאה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי היה נוהג נפסד של קבלת מצרכים תמורת תלושים ממחסן המזון של הדסה, ועמד על הסתירה שבין הודאת המשיב לבין טענתו כי רכש בתמורה את המצרכים, שהרי אין זה מתקבל על הדעת שאדם שקנה דבר יודה בגניבתו ויביע חרטה על מעשהו. ביהמ"ש המחוזי הוסיף "יש לי חשש כבד מאוד כי הנאשם לקח מצרכים ללא כל תשלום או תמורת תשלום קטן... אולם מאחר שהנאשם חזר בו למעשה מהודאתו וגירסתו על הנוהל הנפסד הוכחה ובהעדר ראיות פוזיטיביות שהנאשם לקח מצרכים בשווי העולה על התלושים שמסר, החלטתי... לזכותו מחמת הספק". הערעור נתקבל.
בהודאתו הביע המשיב חרטה על המעשים שעשה וברור בעליל כי מדובר בלקיחת המצרכים ולא ברכישתם. רק פתי יאמין שאדם ששילם תמורה עבור דבר שרכש יסתיר מפני המשטרה את עובדת התשלום ומה גם שלטענת המשיב שילם בתלושים גם עבור המצרכים שהכילו הארגזים שהובאו לביתו. הטענה כאילו סבר שאם יודה ימהרו לשחררו מופרכת על פניה. משמע שלחרטה ולתיאור הכלול בהודאת המשיב אין שום הסבר הגיוני. מכאן כי לא מדובר בחשד כבד של גניבה אלא בראיה המוכיחה מעבר לכל ספק סביר את האשמה. הואיל ויתכן כי ניתנו תלושים מזמן לזמן ע"י המערער אין לדעת בכמה עולה ערך המצרכים על סכומי התלושים ובנסיבות אלה יש להרשיע את המשיב בגניבה ע"י מורשה של מצרכים בסכום לא ידוע.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' שטרסברג כהן החלטה- המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד חיים לירן למערערת, עו"ד איתמר הכהן למשיב. 27.3.85).
ע.פ. 316/84 - רמזי עוסירי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח אשתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בנסיון לרצוח את אשתו על רקע רומנטי, כאשר התחוור לו כי היא מקיימת יחסים עם גברים. הוא נדון למאסר ארבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי כשביהמ"ש לקח בחשבון לקולא את מניעי המעשה וכן התחשב בהודאה של המערער ובהבעת החרטה וכן שבסופו של דבר חזרה האשה לאיתנה. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש לא יכול היה שלא להתייחס לחומרה הרבה של העבירה מהבחינה המהותית ולעברו הפלילי של המערער, המצביע על כך שהוא אדם אלים ואינו מכבד את החוק. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות לולא וכן בכך שנערכה סולחה בין המערער לבין אשתו ובקשיים הנגרמים לבני המשפחה בהעדר מפרנסם.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד זאב זילברשטיין למערער, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.3.85).
ע.פ. 689/84 - גדי יוסף פרץ נגד מדינת ישראל
*קבלת רכוש גנוב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 4 אישומים שהתייחסו לארועים שונים ונדון ל- 8 חודשים מאסר וכן הופעלו מאסרים על תנאי כך שבסה"כ עליו לרצות 34 חודשי מאסר. הערעור מופנה כלפי הרשעה בשני אישומים ומידת העונש. הערעור נדחה.
באשר לשני אישומים שעניינם קבלת חומרי בניה שנגנבו בפריצה (דלתות שנועדו להחלפה) ועבירות הנוגדות למעשים שבוצעו כלפי נערה הרי להרשעה באלה היה יסוד בחומר הראיות. לענין קבלת חומרי הבניה - הרכוש נמצא בחזקת המערער ולאור משמעותה של הלכת החזקה התכופה נוצרה הנחה לכאורית, הניתנת לסתירה, כי המערער ביצע עבירה של פריצה או של קבלת רכוש שהושג בפריצה. המערער הכחיש כי ביצע פריצה לשם השגתו של הרכוש וטען שהרכוש הובא לו על ידי אחד איפרגן בלי שידע את מקורו. המערער גם הביא כעד את איפרגן שסיפר כי מצא את הרכוש מונח ברחוב ועל כן נטלו והביאן לביתו של המערער. לענין סתירתה של החזקה התכופה אין צורך בהוכחתה של הגירסה הבאה להפריך את החזקה בראית שבכוחן להוכיחה מעל לכל ספק סביר. די לענין זה במאזן ההסתברות, אך גם לצורך הוכחתה של גירסה עפ"י מאזן ההסתברות דרושות ראיות אמינות ואם הראיות המובאות מטעם הנאשם כדי להפריך את ההנחה של החזקה התכופה אינן אמינות, נותרת ההנחה על כנה. באשר להרשעה בענין המעשים שבוצעו כלפי הנערה - ענין זה היה מעוגן בראית ואין מקום להתערב בהרשעה. אשר לעונש - לנוכח הרשימה הארוכה של ההרשעות שיש למערער הרי שביהמ"ש לא החמיר עמו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, וייס. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד ע. גנין למערער, עו"ד גב' נ.ב אור למשיבה. 21.2.85).
ע.פ. 592/84 - יונתן עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לאונס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון לארבע שנים מאסר בגין עבירות של נסיון לאונס, התפרצות ונסיון של בריחה ממשמורת חוקית. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין ספק שתקופת המאסר שהוטלה על המערער קשה עליו, אך על ביהמ"ש להביא בחשבון לא רק את האינטרסים של המערער, אלא גם את האינטרס של הציבור ושל שתי הבנות שנפגעו כתוצאה ממעשהו של המערער. במובן זה אין העונש חמור יתר על המידה בהשואה לעונשים אחרים המוטלים בשל עבירות כאלה. למערער 102 הרשעות קודמות וגם בהתחשב בעבר זה לא היה מקום להקל יותר מאשר הקלו עמו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. המערער לעצמו, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 18.2.85).
ע.פ. 745/84 - אוסקר הופמן דונה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות קשר ומרמה (הערעור נדחה).
המערער ואחרים הורשעו בקשירת קשר לבצע עבירת זיוף וקבלת דבר במרמה ולמערער נגזר עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור כוון גם נגד ההרשעה, באשר סבר הסניגור כי המערער הורשע גם בנסיון ולא רק בקשר, אך מקריאת הכרעת הדין ברור שהמערער הורשע בעבירה אחת בלבד. אשר למידת העונש - חזר בו המערער מהערעור לאחר שטען ארוכות מדוע העונש חמור ומדוע יש להפחית מתקופת המאסר, רק לאחר שהתובעת גילתה לביהמ"ש כי כשהערעור כבר היה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון, הגיעו המדינה והמערער בענין אחר שבו הואשם המערער בעבירות חמורות ביותר, לעיסקת טיעון שלפיה יורשע המערער בעבירות שיוחסו לו והעונש שיוטל עליו יחפוף את העונש שעל המערער לרצות בקשר לתיק נשוא ערעור זה. ביהמ"ש העליון הביע תמיהה כיצד הסניגור שידע את העובדות העלים מביהמ"ש את דבר העונש החופף כאמור. התנהגות זו של הסניגור ראויה
לביקורת. עורכי דין המופיעים בפני בית המשפט, בהציגם עובדות רלוונטיות העשויות להשפיע על הכרעת ביהמ"ש, עליהם להציגם כהוויתם. עורך דין המייצג מערער בפני דרגת ערעור בעקבות הרשעה בפלילים, מצפים ממנו שבהשמיעו טענותיו לענין העונש יביא לידיעת ביהמ"ש מידע על הרשעה נוספת וענישה נוספת של אותו מערער מאז נפסק דינו, וקל וחומר כאשר יש באותה ענישה נוספת התייחסות לענין העומד לדיון בערעור. הצגת דברים זו צריכה לבוא מיוזמתו של הסניגור, כדי שבפני ביהמ"ש הבא להחליט בערעור תהיה תמונה נאמנה ועדכנית של העובדות. מי שאינו נוהג כך אינו עונה על צפיות ביהמ"ש.
בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש העליון לתת ביטוי למורת רוחו מהתנהגות הסניגור והטיל על המערער תשלום הוצאות למדינה בסכום של 300,000 שקל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג-כהן. החלטה- השופט לוין. 20.2.85).
ע.פ. 459/84 - אברהם אלפייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביצוע חמש עבירות של התפרצות וגניבה מחדרים בבתי מלון באילת ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שהוטל על המערער קל בהשוואה לעונשים המוטלים על ידי בתי המשפט במקרים דומים ומה גם שלמערער עבר פלילי עשיר. אלא שלאחר מאסרו בוצעו במערער מעשי התעללות חמורים ביותר ע"י קבוצה של אסירים. כמו כן היתה למערער קובלנה מוצדקת נגד סוהרים שתקפו אותו, הכוהו מכות קשות וגרמו לשברים בגופו ללא כל הצדקה. הוגש תסקיר שהצביע על הפגיעה הנפשית החמורה שנגרמה למערער ע"י ההתעללויות בו, ולמרות שלנוכח נסיון העבר אין שירות המבחן משוכנע כי טיפול במערער יניב פירות, הרי הוא מוכן בנסיבות הענין לעשות נסיון ולהעמיד את המערער בפיקוחו. המערער גם הביע בדברים נרגשים את נכונותו שלא לשוב עוד לדרך הפשע. לא היה מקום להתערב בגזר הדין למרות הבטחות המערער אלמלא קיומן של ההתעללויות והמכות האמורות התוצאה מבחינתו של המערער היא כי במשך תקופת מאסרו עד כה נשא בעונש כבד פי כמה מעונשו של נאשם רגיל שריצה אותה תקופת מאסר. המערער מצוי במאסר מאז 6.10.83 ולנוכח כל הנסיבות יש להעמיד את תקופת המאסר על התקופה שאותה ריצה המערער עד היום. לפיכך ישוחרר המערער ויועמד בפיקוח שירות המבחן, בהסכמתו, לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה- השופט לוין. המערער לעצמו,
עו"ד גב' ר.רבין למשיבה. 18.2.85).
ע.פ. 600/84 + 562 - חליל אל עביד ואחמד אל עביד נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערים שזממו לגזול את מכוניתו של המתלונן נסעו עמו בתואנות שוא לאחד הפרדסים ושם תקפו אותו כשהם מצויידים בסכין, והשליכוהו מוכה וחבול לתא המטען של המכונית. אלמלא ראה אזרח שנסע אחרי המכונית יד מבצבצת מתא המטען ורדף אחרי המכונית מי יודע מה היתה אחריתו של המתלונן. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הראשון שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ולמערער השני, שהורשע גם בנהיגה ללא רשיון, ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בעובדות האמורות הרי העונש אינו חמור וזאת גם אם המתלונן פוצה. היה צידוק בעברו של אחמד ובאישומים שיוחסו לו להחמיר עמו יותר מאשר עם המערער חליל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד כפיר למערערים, עו"ד גב' י.
טפיירו למשיב. 21.2.85).
ב.ש. 321/85 - מדינת ישראל נגד יוסף פסטינגד ואשר גוטמן
*שחרור בערובה (עבירות מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים הואשמו בשני תיקים. אחד מהם מתייחס לתקופה בה היו השניים בעליה של חברה בשם "הבה נגילה בע"מ" שעיסוקה בתיור ונסיעות וכן מנהליה של חברה אחרת שמטרתה להקים סוכניות לנסיעות. השניים קשרו קשר עם שניים אחרים להציג טלקסים שתכנם כוזב כדי לאפשר בעזרתם העברת כספים לחו"ל וכך הונו בנקים והעבירו לחו"ל 2,5 מליון דולר לשיעורין. כן הואשמו במכירת כ- 700,000 דולר בסיועו של פקיד בנק. בתיק השני מואשמים השניים כי קשרו קשר עם אחרים, האחד העובד בחברת תעופה בריטית, ובהתאם לקשר זה ביצעו פריצה לחברת התעופה וגנבו כרטיסי טיסה, הבריחום לחו"ל ושם זייפו ומכרו כ- 200 כרטיסים בתמורה של 184,000 דולר. התביעה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם יש ראיות לכאורה נגד המשיבים וכן כי מדובר בעבירות חמורות אך לדעתו ההלכה היא שחומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
לענין דיותה של חומרת העבירה לצורכי מעצר עד תום ההליכים נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון ואין זו הלכה פסוקה שלא די בחומרת העבירה כדי לעצור עד תום ההליכים. אכן, כדי לעצור עד תום ההליכים יש לבדוק אם קיימות הוכחות לכאורה נגד המשיבים ובענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש ראיות לכאורה ובכך אין להתערב. מדובר במעשים אשר מצטיינים לא רק בחומרתם כי אם גם בתחכום שאפיין את ביצועה. מעשים אלה כללו הדחת פקידים שהיו צריכים להיות נאמנים למעבידיהם, התאמת מפתחות ושכירת פורצים על מנת להשיג את מבוקשם, וכל הסכומים שגנבו הוברחו אל מחוץ לגבולות המדינה. לכך יש להוסיף כי מצוי בידי התביעה מידע חסוי שהמשיב השני מתכונן לברוח מהארץ עם שחרורו. כאשר מדובר בנאשם שביצע מעשים מתוחכמים כאמור מן הדין שביהמ"ש יתייחס בכובד ראש לידיעות מסוג זה. לפיכך יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני : השופט חלימה. עו"ד ליה לב און לעוררת, עוה"ד ויינשטיין ודגן למשיבים. 26.3.85).
ב.ש. 296/85 - טלל נדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נעצר עד תום ההליכים לאחר שהואשם ביבוא כ- 300 ק"ג חשיש מלבנון ועררו נתקבל. הסמים נתפסו כשהם בידי אנשים אחרים והשאלה היא אם יש בידי המדינה ראיות מספיקות נגד העורר. השופט המחוזי סבר שיש ראיות לכאורה ולענין זה מעלה הסניגור תמיהה מדוע לא טרחו חוקרי המשטרה לערוך מסדר זיהוי שבו יידרש עד התביעה לזהות את העורר כמי שמעורב בעיסקה. מסדר זיהוי כזה היה חשוב להבהרת האמת. הפרקליטות הודיעה כי חוקרי המשטרה לא ראו צורך במסדר זיהוי ואילו עתה הודיע העד שלא יוכל לזהות איש. נוסף לכך, עד שיוכל להשמע ולהסתיים משפטו של העורר יש להשלים את הדיון בשני משפטים אחרים שהוגשו נגד העדים ולפי קצב שמיעת המשפטים עולה שמשפטו של העורר לא יתחיל לפני שיעברו כ- 10 חודשים ואין זה מתקבל על הדעת שיהיה במעצר עד אז. בהתחשב בספקות לענין ראיות התביעה ובשיהוי הבלתי מתחייב בתחילת שמיעת משפטו של העורר יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד נ. בטיטו לעורר, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 26.3.85).
ב.ש. 339/85 - מדינת ישראל נגד עלי שעבן
*שחרור בערובה (החזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל) . העורר הואשם בהחזקת שני כלי נשק, אחד מהם עוזי, ללא רשיון, וביהמ"ש שנתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים סרב והורה
לשחררו בערובה. הערר נתקבל. על פני הדברים ניתן לומר כי מי שמחזיק בכלי נשק מסוג זה יש לו מטרות לא טהורות הכרוכות בנושאים חמורים. בידי התביעה חומר מספיק לכאורה נגד המשיב. לעורר הרשעות קודמות בעבירות רכוש ואילו כלי הנשק שלגביהם נטען כי היו בידי המשיב נגנבו מצה"ל ע"י חייל שהיה במסגרת שירותו הצבאי וכלי הנשק לא נמצאו עד עתה. עבירות מסוג זה חמורות הן וכאשר מדובר ברכוש צה"ל מן הדין לראות בכך עבירה מיוחדת בחומרתה. בנסיבות אלה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' ד. גורני לעוררת, המשיב לעצמו. 29.3.85) .
=ב.ש. 1151/84 - מדינת ישראל נגד עבדול ג'באלי ואח'
*שחרור בערובה (גניבת כלי רכבו פירוקם) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל). המשיבים מואשמים בכך שגנבו מספר כלי רכב, פרקו וגנבו מהם חלקים ואחר כך שרפו אותם או העלימו אותם בדרך אחרת. שניים מהם מואשמים גם בכך שנסעו בכלי רכב גנוב בתוך הכפר טייבה וירו בתוך הכפר מנשק אוטומטי על מטרות שונות. ביהמ"ש המחוזי החליט בשעתו לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש העליון החליט אז השופט חלימה כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים ובמיוחד התייחס להודעתו של העד סלים שהיה שותף לעבירות האמורות בסוף החלטתו ציין השופט חלימה כי כיון שבכוונת התביעה לסיים תחילה משפטו של סלים הרי אם משפט המשיבים לא יתחיל בתוך שלושה חדשים כי אז רשאי ב"כ המשיב לבקש עיון חוזר בהחלטת המעצר. מסתבר כי משפטו של סלים לא יוכל להסתיים בתוך שלושה חדשים ואז הוגשה בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש המחוזי סבר כי החלטת ביהמ"ש העליון הקודמת מחייבת לשחרר את המשיבים בערובה אם המשפט של סלים לא יסתיים בתוך שלושה חדשים. לפיכך החליט לשחרר את המשיבים. הערר נתקבל.
אין לפרש את החלטת ביהמ"ש הקודמת אלא כך שהסניגור יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר אך לא נקבע בה כי במקרה של עיון חוזר יש לשחרר את המשיבים. ההחלטה הקודמת היה בה כדי להמריץ את התביעה להחיש את הטיפול במשפטים ואכן המשפט של סלים שנועד להתחיל מאוחר יותר החל מוקדם יותר ושמיעתו נקבעה למועד קרוב. כמו כן החליט ביהמ"ש המחוזי שאפשר להתחיל בשמיעת משפט המשיבים לפני תום משפטו של סלים. בכל הנסיבות ובהתחשב בחומרת העבירות של המשיבים יש לעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד א. רומנוב לעוררת, עו"ד י. עצמון למשיבים. 26.12.84).
ע.פ. 36/83 - פלונית נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערערת הורשעה בעבירה של הריגה ונדונה ל- 7 וחצי שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערערת נישאה לבעלה שלא מרצונה אלא בשל רצון משפחתה, אך לא יכולה להיות בכך עילה כלשהי למעשה יזום של נטילת חיי אדם. בעלה לא נהרג בעת ויכוח או בעת שניסה לכפות עליה את רצונו. אחרי ויכוח עם המערערת פנה בעלה למשכבו ונרדם ובעת שישן נטלה סכין מטבח ודקרה אותו בתוך לבו וכאשר התהפך על בטנו הוסיפה דקירות בגבו. בנסיבות חמורות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. עדיני למערערת, עו"ד נ. בן אור למשיבה. 27.3.85).