ע.א. 765/81 - משה עומיסי נגד חמן יעקב וארגון נהגי תל מונד בע"מ ואח'
*העברת מניות בחברה פרטית(הערעור נדחה).
א. המערער הגיש בקשה בדרך המרצת פתיחה נגד המשיב ונגד ארגון נהגי תל מונד ועוד חמשה ממנהלי הארגון. לטענת המערער רכש במחצית 1917 מהמשיב מחצית מזכויותיו במשאית שבבעלותו וכן "מחצית מניה" בארגון נהגי תל מונד. בנובמבר 1977 החליטו חברי הארגון להתאגד כחברה בע"מ וכל חבר בארגון קיבל מניה אחת בחברה שהוקמה. המשיב קיבל אף הוא מניה ולא גרם לכך שמחצית המניה תועבר על שם המערער. במאי 1978 נמכרה המשאית המשותפת של המערער ושל המשיב, כל אחד קיבל את כספו והמערער רכש משאית חדשה בכספו הוא. בתחילת 1980 פרץ סכסוך בין המערער לבין המשיב וכתוצאה מכך פחת מספר ימי עבודתו של המערער במסגרת הארגון לכדי מחצית. בעקבות זאת ביקש המערער כי הארגון ירשום זכויותיו במחצית המניה אך נענה בשלילה. המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי פסק דין הצהרתי שלפיו הוא הבעלים של מחצית מניה בחברה והוא זכאי לעבוד בחברה מדי יום ביומו בתוקף היותו בעל מניות בארגון. בביהמ"ש המחוזי הצהירו המשיבים כי תקנות החברה אינן מאפשרות העברת מניה אלא לאחר מתן הודעה להנהלה והחלטה חיובית של החברה. מכאן שגם אם נערך הסכם בין המערער לבין המשיב לא היתה חובה לרושמו כבעל מחצית המניה שכן לא נתקבלה הסכמת החברה לפי ההליכים הנ"ל. גם באשר לזכות העבודה בחברה נהגה החברה עפ"י התקנות ואיפשרה למערער לעבוד במשך 3 ימים בשבוע עפ"י בקשת המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י כתבי הטענות והתצהירים כי מתעוררות בענין דנא שתי שאלות בלבד: האם רשאי ביהמ"ש לאכוף על החברה רישומו של המערער כבעל מחצית מניה; האם יכול ביהמ"ש לאכוף העסקת המערער ע"י החברה כבקשתו. ביהמ"ש המחוזי השיב בשלילה על שתי השאלות והערעור נדחה.
ב. טענות המערער הן כי תקנות החברה אינן עוסקות בהעברת "מחצית מניה" ועל כן העברת מחצית מניה אינה כפופה לתקנות החברה. הוא טוען עוד כי גם אם יש למנהלי החברה שיקול דעת לסרב לרשום אותו כבעל מחצית המניה הרי החלטת ההנהלה נעשתה בחוסר תום לב ולפיכך ניתן לאכוף עליה את הרישום. בכל מקרה, טוען הוא, היה על ביהמ"ש לאפשר לו לחקור את המשיבים על מנת שיוכל לסתור טענותיהם ולהראות כי נהגו בחוסר תום לב. כן הוא טוען כי זכותו לעבוד אצל הארגון נגזרת מזכותו למחציתהמניה וההכרעה בשאלת זכותו זו צריכה להוביל לכך שתוקנה לו הזכות לעבוד בחברה. לדעתו אין מדובר בכפיית שרות אישי אלא בביצוע זכות מוכרת בתקנות החברה. לדעת המערער השתמש ביהמ"ש המחוזי שלא כהלכה בסמכות המוקנות לו לדחות תביעה על הסף.
ג. אין לעשות אבחנה מבחינת הכללים המחייבים להעברת מניות בחברה פרטית זו, בין העברת מניה שלמה להעברת חצי מניה, אם בכלל יש מושג כזה באותה חברה. גם פעולה זו מצריכה אישור בדרך הקבועה בתקנות. מדובר בחברה פרטית מצומצמת בהיקפה המעניקה זכויות מיוחדות לחבריה לביצוע עבודות במסגרתה, ובמקרים אלה יש משקל מיוחד לאישיותו של המועמד, ולהנהלת החברה שיקול דעת רחב אם לאשר העברת מניות ולצרף את המועמד ואם לאו. אין למצוא חוסר תום לב בהחלטות ההנהלה בענין דנן. אשרלזכות העבודה - הרי זו הוגדרה היטב בתקנות והמערער איננו עומד בתנאים המתחייבים מהתקנות.
ד. אשר לטענה פרוצדורלית של המערער בענין דחיית תביעתו על הסף - קויים דיון במסגרת קדם משפט ועיקרו של דיון זה היא לבחון בשלב המקדמי אם בכלל יש טעם בתובענה, אם היא מגלה עילה ואם יכול התובע לזכות בסעד המבוקש על ידו. אם כן, יתבע ביהמ"ש בקדם המשפט קביעות נוספות, כגון השאלות השנויות במחלוקת וכיוצא
בכך. במקרה דנן התברר לביהמ"ש כבר בקדם המשפט כי מבחינה משפטית לא יכול המערער לזכות בסעד שהוא מבקש. לפיכך צדק כשעשה שימוש בסמכותו ודחה את התביעה על הסף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. וילנקו למערער, עו"דמ. יעקבי למשיבים. 24.3.85).
ע.א. 352/84 - איזק אלברט נגד איזק אנה
*איסור כניסת הבעל לדירה(הערעור נתקבל).
א. הצדדים הם בעל ואשה שנישאו בנישואין אזרחיים ברומניה, הוא יהודי והיא נוצריה. בעלותם ארצה התגיירה האשה אך מעולם לא נישאו בני הזוג כדמו"י. בשנת 1980 הגישה האשה תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. בספטמבר 1980 הגיש הבעל תביעת גירושין לביה"ד הרבני לאחר תקרית אלימה שאירעה ביום 10.8.80. בעקבות אותה תקרית הגישה האשה לבימ"ש השלום בחיפה תביעה לאסור על הבעל להכנס לדירת המגורים המשפחתית. היא ביקשה איסור זמני בטענה שהבעל מכה אותה, מעליב אותה ומביא אותה להתמוטטות עצבים ואין היא יכולה לגור במחיצה אחת עמו. שופט השלום קבע כי תוצאת בדיקת הפוליגרף אינה חד משמעית ומחקירת הצדדים לא התרשם שהבעל עושה שימוש יום יומי באלימות פיזית כלפי אשתו ומאידך התרשם שקיימת הפרזה מצד האשה בתיאור האלימות שהיא מייחסת לבעלה. לדעתו יש ויכוחים וסכסוכים בין בני הזוג וקורה ששניהם גולשים למריבות ומגיעים עד לשמוש בכח, אולם עפ"י החומר אין לקבוע קטגורית מי מהצדדים אחראי יותר למריבות. עם זאת קבע כי שני בני הזוג אינם מסוגלים לחיות תחת קורת גג אחת וכי ייטב להם ולילדיהם אם ייפסקו מגוריהם המשותפים, ולו גם לתקופת זמן מוגבלת, ולפיכך הורה שהבעל לא יכנס לדירת בני הזוג.
ב. בימ"ש השלום העלה את השאלה אם אין הענין שייך לביהמ"ש המחוזי במסגרת תביעת מזונות אך נחה דעתו כי הוא מוסמך להחליט בבקשה מתוקף סעיף 14 של חוק המקרקעין לאור זכותה הקניינית של האשה בדירה ואי הנוחות שהבעל גורם לה בעשיית שימוש בזכות זו. אי לכך נתן סעד זמני להרחקת הבעל מהדירה עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש. על החלטה זו ערער הבעל לביהמ"ש המחוזי, ערעורו נדחה והצו נשאר על כנו. הבעל הועמד לדין פלילי בגין התקרית מיום 10.8.80 ועפ"י הראיות בהליך הפלילי מסתבר שהיתה זו קטטה שבה לקחו שני הצדדים חלק. הבעל הורשע וביהמ"ש קבע כי לפי הנסיבות אין לראות את מעשיו כחמורים וכדי להרתיע אותו הוטל עליו מאסר על תנאי של חודש ימים וקנס כספי של 200 שקל.
ג. הדיון בתביעה עצמה של איסור כניסת הבעל לדירה המשותפת התקיים בבימ"ש השלום בפני שופט אחר שאימץ את שיקוליו וקביעותיו של השופט שנתן את הצו הזמני. מאחר וכבר עברו קרוב לשנתיים מאז ניתן הצו הזמני הציג השופט לעצמו את השאלה אם חל שינוי במצב והשיב כי מצבם הנפשי של האשה והילדים הוטב מאז עזב הבעל את הדירה ולאור קביעה זו נתן צו קבוע האוסר על הבעל להכנס לדירה. הבעל ערער לביהמ"ש המחוזי והלה קבע כי לבימ"ש השלום לא היתה כלל סמכות לדון בתביעה למדור שקט. אי לכך ביטל את פסק הדין של צו האיסור הקבוע והחליט להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי, אך את צו האיסור הזמני השאיר בתוקף עד להכרעת ביהמ"ש המוסמך, מבלי שבחן אם קיימת עוד הצדקה להמשך קיומו של הצו הזמני. כך הגיע הענין לדיונו של ביהמ"ש המחוזי שנתן את פסה"ד נשוא ערעור זה.
ד. עד למתן פסה"ד נשוא הערעור התקיימו גם דיונים בביה"ד הרבני. בתביעת הבעל שביקש בטלות הנישואין הודיעה האשה כי היא מסכימה לגט ובלבד שהבעל יעזוב את
הדירה. הבעל סרב לתת את הגט וביה"ד הרבני האזורי פסק שעל הצדדים להתגרש בגט לחומרה משום שהתחתנו רק בנישואין אזרחיים, החליט ברוב דעות שאין הוא מוסמך לדון ברכוש בני הזוג בכללותו אלא רק בדירה המשותפת, ובאשר לזו החליט להעמידה למכירה כתפוסה והסכום שיתקבל יחולק בין הצדדים שווה בשווה. על כך הוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול ופסק הדין טרם ניתן. פסה"ד של ביה"ד הרבני הוא שהביא את ביהמ"ש המחוזי לתת צו מניעה קבוע נגד הבעל האוסר עליו את הכניסה לדירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מן הראוי היה לבטל את הצו הזמני ולהרשות לבעל לחזור הביתה. בנסיבות המקרה סבר שהיתה הצדקה לתת צו לתקופה מוגבלת בלבד בגלל אלימות גופנית ורוחנית של הבעל כלפי האשה. באשר לצו האיסור הקבוע סבר כי משמעות ההחלטה של ביה"ד הרבני בענין הדירה היא שהחזקה בדירה נתונה לאשה בלבד ולכן יש למכור אותה כתפוסה. כיון שכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי אינו רשאי להרשות לבעל לחזור לדירה. הערעור נתקבל.
ה. לא היתה הצדקה למתן הסעד הזמני על יסוד האלימות הפיזית בשתי תקריות שארעו זמן רב קודם לכן. גם התקרית מאוגוסט 1980 לא הצדיקה את מתן הצו שכן היתה זו קטטה שבה השתתפו שני הצדדים. לא כל תגרה בחיי בני הזוג יש בה כדי להצדיק גירושו של אחד מהם מדירת מגוריו. מטרתו של צו האוסר על אחד הצדדים לגור בדירה הוא להגן על בן הזוג הנפגע באותם מקרים חמורים יוצאי דופן שאותו בן זוג זקוק להגנה וכשאין להשיג את המטרה הזו בצורה אחרת. כשאין מדובר באלימות קיצונית וכשאין סכנה מוחשית מיידית יש להקדים אזהרה לצו האיסור ורק אם זו לא תשיג את מטרתה יהיה מקום לשקול אם להוציא את הצו המבוקש. אם נוכח ביהמ"ש שאזהרותיו אינן מועילות יתן את הצו ויגבילו מראש, פרט למקרים חמורים במיוחד, לתקופת זמן קצוב. הצוים שניתנו ע"י בימ"ש השלום אינם עומדים במבחן הנדון. ההצדקה היחידה היתה ההתעללות הנפשית שהבעל התעלל באשה, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כי טעם זה לא הצדיק את מתן הצו לתקופה כה ארוכה ודי היה בתקופה קצרה.
ו. פסק דין ביה"ד הרבני בדבר מכירת הדירה כתפוסה ניתן במסגרת סמכות ביה"ד בדבר חלוקת הרכוש של בני הזוג. ההחלטה אינה באה לשקף מצב עובדתי קיים בדבר חזקה בדירה, אלא קובעת את זכויותיו המהותיות של המחזיק. צו להרחקת בן הזוג מהדירה, לעומת זאת, אינו קובע מאומה לענין זכויות החזקה או הקנין של מי מהצדדים בדירה. מבחינה זו לא נראה כי הצו הזמני הוא שהיה יסוד להחלטת ביה"ד. לחיוב למכור את הדירה כתפוסה לא נקבע מועד ואין גם לדעת מתי יסודר הגט. אין גם לדעת מתי ביה"ד הרבני הגדול יפסוק בערעור שהוגש אליו. בינתיים, עד למכירת הדירה, אין צידוק להשאיר את הצו הזמני של בימ"ש השלום בעינו. אין זה מעניינו של ביהמ"ש או מסמכותו לתת צו פירוד עד לגירושין או לתת צו שישמש אמצעי כפייה על הבעל לתת גט. בכל אלה יוכל ביה"ד הרבני לדון אם ימצא לנכון. מבחינת ביהמ"ש תבחן השאלה רק אם מטרתו של הצו מרחיק את הבעל מהדירה ולענין זה אין הצדקה להמשך קיומו של הצו. כדי למנוע הערמת קשיים והכשלת צו ביה"ד למכור את הדירה כתפוסה ניתן לחייב את הבעל, כתנאי לביטול הצו הזמני, לתת בטוחה לפינוי הדירה על ידו בעת מכירתה.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת נתניהו. 12.3.85).
ע.א. 810/81 - רפאל לוי נגד ציון מזרחי ואח'
*פיצויים בתאונת עבודה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער, יליד 1934, עבד כסבל בחברת החשמל מאז 1967 ועד לפציעתו ברגלי השמאלית ב- 1976, בעת ביצוע עבודתו, ע"י מלגזה שהיתה נהוגה בידי המשיב הראשון אף הוא עובד חברת החשמל. המערער קיבל קביעות במקום עבודתו בשנת 1969 ועלה
בהתמדה בסולם הדרגות במחלקת ההובלות של חברת החשמל. בשנת 1980, בעקבות העלאה בדרגה של כל העובדים, הועלה המערער לדרגה 10 שהיא הדרגה הגבוהה ביותר שאיש צוות במחלקתו יכול להגיע אליה ורק ראשי קבוצות יכולים להגיע עד דרגה 12. בעקבות התאונה לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו כסבל והוא סובל כאבים עד היום. במשך הזמן עבר מספר נתוחים ברגלו, היה נתון בגבס מפעם לפעם עקב הנתוחים אך נכותו ברגלו נשארה. הוא הגיש תביעת נזיקין בשל תאונת עבודה שהיא גם תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים לנפגעי ותאונת דרכים וביהמ"ש קבע למערער נזק אורטופדי ונזק נוירולוגי בהסתמכו על חוות דעת של שני מומחים רפואיים מטעם ביהמ"ש, פרופ' כנצלסון מומחה בשטח האורטופדי ודר' קוט מומחית בשטח הנוירולוגי. פרופ' כצנלסון קבע את הנכות האורטופדית בשעור של %19 לצמיתות ודר' קוט קבעה את הנכות הנפשית בשעור של %10 לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי קבע את נכותו של המערער בשעור של %30. על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי באשר לגובה הנכות ושיעורי הנזקים הוגשו ערעור וערעור נגדי ובעוד הערעור נתקבל בחלקו הרי הערעור הנגדי נדחה.
ב. המערער קובל כי ביהמ"ש שגה בכך שהטיל את קביעת אחוזי הנכות על פרופ' כצנלסון ושחרר עצמו מקביעת הנכות והערכת העובדות והממצאים מטעם עצמו. טענה זו משולבת בטענה נוספת כי טעה ביהמ"ש בשלב מוקדם של הקדם משפט כאשר ביטל מינויו של פרופ' ויסמן ז"ל שלפי הטענה היה מומחה דגול ומונה פעמים רבות כמומחה רפואי ע"י בתי המשפט. טענה זו נדחתה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לבטל את מינויו של פרופ' ויסמן כמומחה רפואי מתוך חובת הצדק. בנדון זה אין להתערב ומה גם שבשלב זה אין אפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית לאחר שפרופ' ויסמן נפטר ונמנעת אפשרות של חקירה נגדית. אין גם ממש בטענה שהשופט הטיל את קביעת אחוזי הנכות על פרופ' כצנלסון ושחרר עצמו מקביעת שעורי הנכות. פרופ' כצנלסון הוזמן לביהמ"ש ונחקר בהרחבה על חוות דעתו ואם לאחר כל זאת החליט ביהמ"ש לקבל את חוות דעתו ולפסוק על פיה אין בכך כל פסול. אחוזי הנכות שנקבעו ע"י המומחה מטעם המשיבים עולים על האחוזים שנקבעו ע"י פרופ' כצנלסון, אך זוהי תופעה לא בלתי מוכרת במשפטים כגון אלה ובוודאי לא סיבה מספקת כדי לפסול את חוות דעתו של פרופ' כצנלסון. חוות דעת של מומחה רפואי אינה סוף פסוק וביהמ"ש הוא הקובע ומחליט סופית כמו בכל הסוגיות המתעוררות במהלך המשפט, אך אין פסול בכך שהוא מאמץ לעצמו את עמדת המומחה הרפואי.
ג. טענה אחרת הועלתה ע"י המשיבים באשר לסרובו של המערער לעבור ניתוח המערער מלמלא חובת הקטנת הנזק. טענה זו נדחתה. השופט וייס שכתב את פסק הדין ניתח בהרחבה את ההלכות בארצות הברית, באנגליה ובישראל באשר לחובתו של ניזוק לנקוט בצעדים רפואיים כדי להקטין את הנזק, והביע דעתו כי בישראל הגישה היא ליברלית ביותר מבחינתו של הניזוק החושש לקבל טיפול רפואי מסויים ולעבור ניתוח. בנסיבותיו של המקרה ועפ"י העדויות הרפואיות, המערער רשאי היה לסרב לעבור את הניתוח המוצע. השופטת נתניהו הסתייגה מהלכה שנפסקה לאחרונה המרחיקת לכת לקולא מבחינת הניזוק, אך גם לדעתה, במקרה שלפנינו לא היה סרובו של המערער לעבור ניתוח נוסף סרוב בלתי סביר.
ד. לענין שעורי הנזקים נתקבלה בהסכמה תביעת המערער באשר לארבעה אחוז ריבית בשנה על הסכום שנפסק עבור כאב וסבל; נקבע בהסכמה כי חלה טעות באשר למדד חודש ההצמדה; נתקבל הערעור באשר לפסיקת %4 ריבית על הפסד השתכרות בעבר; נתקבל הערעור באשר לקביעת הפסד הכנסות בעתיד כאשר ביהמ"ש דלמטה לא לקח בחשבון את האפשרות, אם כי לא וודאית, שהמערער יגיע לדרגה של מנהל עבודה וביהמ"ש העליון קבע שהיתה אפשרות כזאת; נתקבל הערעור באשר לכך שביהמ"ש לא
קבע למערער פיצוי כלשהו בשל הצורך האפשרי בנסיעה במונית מידי פעם. נדחה הערעור באשר לתביעות שונות אחרות ובכללן באשר לקביעת הוצאות ושכ"ט עו"ד.
(בפני השופטים: המשנה לנשוא גב' בן פורת, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופט וייס, הוסיפה הוסיפה נתניהו. עו"ד פנחס זלצר למערער, עו"ד ישראל ויינברג למשיבים. 26.3.85).
ע.א. 770/81 - רגומי בע"מ נגד אררט חברה לבטוח בע"מ
*תשובות לא נכונות בהצעת ביטוח(הערעור נדחה) .
א. המערערת ביטחה אצל המשיבה תכולת מפעלה בפני נזק אש, אירעה שריפה במפעל והמשיבה שילמה למערערת את דמי הנזק. לאחר מכן הודיעה המשיבה למערערת כי גילתה שבהצעת הביטוח ציינה המערערת פרטים מהותיים שאינם נכונים, שהעלמתם גרמה לכך שהוצאה פוליסת ביטוח ואילו ידעה על פרטים אלה היתה מסרבת להוציא את הפוליסה, ודרשה השבת הכספים ששולמו. המערערת הגישה תביעה לפסק דין הצהרתי כי הפוליסה תקפה וביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן מסרה המערערת פרטים לא נכונים ולפיכך הפוליסה בוטלה כדין. הערעור נדחה.
ב. מדובר בשתי תשובות לשאלות שניתנו בהצעת הביטוח. שאלה אחת היתה "האם סרבו פעם לקבל ממך הצעת ביטוח או ביטלו את הביטוח שלך" ועל כך השיבה המערערת "לא, אבל ידוע כי בימים אלו יבטל המבוטח את הביטוח". העובדות לאשורן היו כי המערערת ביטחה את מפעלה אצל חברת המגן לתקופה מאפריל 1980 עד מרץ 1981 ובנובמבר 1980 הודיעה חברת המגן למערערת כי בכוונתה לבטל את הפוליסה. המערערת ביקשה כי המגן תעכב את מכתב הביטול כדי שתוכל בעצמה לשלוח מכתב ביטול לחברת הביטוח, חברת המגן נעתרה לבקשה זו אך המערערת לא קיימה את הבטחתה. הצעת הביטוח שלה, נשוא המשפט, נחתמה בתאריך 12.12.80 ורק ב- 31.12.80 כתבה חברת המגן למערערת על ביטול הפוליסה. המשיבה טוענת כי המערערת לא השיבה תשובה שלמה בכך שלא גילתה כי חברת המגן רצתה לבטל את הפוליסה ומאידך טוענת המערערת כי אין בתשובה האמורה פרט כלשהוא שאיננו אמת.
ג. השאלה השניה היתה "הנגרם לך פעם נזק ע"י אש או פריצה?... ציין פרטים, גודל הנזק וחברות הביטוח". המערערת השיבה חיובית לשאלה אם נגרם נזק ובאשר לסכום ציינה "שריפת חומר גלם בחצר 150,000 שקל". הכזב הנטען הוא כי בגין השריפה הנ"ל שילמה חברת המגן למערערת 694,000 שקל שמתוכם 190,000 שקל בגין נזק לחומרי גלם במסגרת הפוליסה לנזקי תכולה ולמעלה מ- 500,000 שקל במסגרת פוליסה לביטוח הפסד רווחים. המשיבה טוענת כי המערערת הפרה את חובת ההגינות בכך שהעלימה את מלוא הפיצוי שקיבלה ואילו המערערת טוענת כי לא היה עליה להצהיר על הסכום של 500,000 שקלים ששולמו במסגרת פוליסה לביטוח הפסד רווחים שכן בפוליסה שהוצאה ע"י המשיבה, נשוא הערעור, מדובר רק בביטוח של נזקי תכולת המפעל בפני אש, ועל כן הפיצוי ששולם עפ"י הפוליסה בפני הפסד רווחים אינו רלבנטי לסיכונים המבוטחים בפוליסה הנדונה.
ד. שתי טענות מקדמיות בפי המשיבה. הטענה הראשונה היא שאין ערעור על פס"ד הדוחה בקשה למתן פס"ד הצהרתי, אלא אם כן ביהמ"ש קמא נהג לפי אמות מידה מוטעות. טענה זו אין לקבל. מהתקדימים שהובאו אין ללמוד שלא ניתן לערער על החלטת בימ"ש לתת או לסרב לתת פס"ד הצהרתי, כאשר נימוק הערעור הוא שהחלטת ביהמ"ש מוטעית לגופו של עניין מבחינה מהותית. הטענה השניה היא שמדובר בפסק דין הצהרתי ואין ביהמ"ש מעניק סעד זה למי שבא לביהמ"ש בידים לא נקיות. בטיעון זה שגה ב"כ המשיבה בטעות הגיונית ובעירוב מושגים. העובדה, שלגופו של ענין טוענת המשיבה שהמערער היטעה אותה בעת הגשת בקשתו להוצאת פוליסת הביטוח, היא
עובדה השנויה במחלוקת בין הצדדים, ואין היא יכולה לממש נימוק מקדמי לשלילת זכותו של המערער להשמיע את ערעורו מהטעם שבא לבימ"ש בידים לא נקיות.
ה. על המבוטח חלה חובת גילוי מוגברת כלפי חברת הביטוח. אין זה מספיק שהמבוטח יימנע מלהטעות את חברת הביטוח ולא ימסור לה מידע כוזב, אלא שחייב הוא מיוזמתו למסור לחברת הביטוח כל פרט עובדתי העשוי להשפיע על שיקול דעתה של החברה אם להוציא את הפוליסה ואם לאו. ברם, השאלה באיזו מידה נתקבל בישראל הכלל של "חובת הגילוי המוגברת" לגבי חוזה ביטוח אינה צריכה להכרעה בענייננו. במשפט זה עוסקים אנו בשאלות ספציפיות שהוצגו ע"י המשיבה בפני המערערת, ויש לקבוע אם התשובות שניתנו היו מלאות וכנות. קיומה של חובה שהתשובות על השאלות בהצעת ביטוח חייבות להיות כנות ומלאות ברור הוא מעבר לכל ספק. עם זאת, כאשר מוצגת בפני המועמד לביטוח שאלה ספציפית, אזי בכל הנוגע לנושא הקשור בשאלה זו ולפריפריה המיידית של אותו נושא, יוצא המועמד ידי חובתו אם הוא נותן תשובה נכונה, כנה ומלאה, ואזי פטור הוא מלהוסיף באותו נושא פרטים עליהם לא נשאל.
ו. נראה, כי כאשר חברת הביטוח מביאה לידיעת המבוטח שהיא מעוניינת להפסיק את הקשר עמו, והמבוטח, במקום להתווכח ולהאבק נגד נטייה זו או לשנות את רוע הגזירה, מסכים לבטל את חוזה הביטוח בעצמו וביוזמתו, הוא עושה כן כדי להימנע מהצורך להודיע לחברת ביטוח אחרת כי בעבר ביטלה חברת ביטוח את החוזה עמו. על כן מדובר כאן בצעד לגיטימי. במקרה כזה כשנשאל המבוטח אם חברת ביטוח ביטלה אתו חוזה ביטוח יכול הוא להשיב בשלילה ואין בכך פגם. אם רוצה חברת הביטוח לוודא שגם מידע מסוג זה לא ישלל ממנה, הרי היא יכולה לנסח את שאלותיה בהתאם. דא עקא, שכאן לא הסתפקה המערערת במתן תשובה שלילית ולקונית אלא הוסיפה מידע נוסף היינו "אבל ידוע כי בימים אלה יבטל המבוטח את הביטוח". טוענת המערערת כי אין זה מתקבל על הדעת שבכך שינתה את מצבה לרעה, גם אם עובדה נוספת זו אינה אמת, אך טענה זו אין לקבל. נכון הדבר שגם המידע הנוסף שנכלל בתשובת המערער אינו בעליל שיקרי, אך אין הוא מהווה אמת, אלא לכל היותר חצי אמת. מסירת חצי אמת אינה עונה על הצורך במתן אינפורמציה מלאה וכנה. ברגע שבחרה המערערת בדרך של גילוי הפרשה של הכוונה להפסיק את התקשרותה עם חברת ביטוח אחרת, היתה חובה מוטלת עליה לתת תמונה שלמה ונכונה בענין זה.
ז. אשר לתשובה בענין גובה סכום הביטוח שתבעה החברה בעקבות השריפה המגעת - ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי לא היתה חייבת לגלות את הסכום שקיבלה בגין הפסד הכנסה ובכך אין להתערב. חברת הביטוח שבאה לבטח רצתה לדעת מה הנזק שנגרם ומה הפיצוי שקיבל המבוטח ואין להעלים את כל התשלום שנתקבל בגין אותה שריפה ויהא זה תשלום בגין הפסד רווחים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, טירקל. החלטה - השופט בך. עו"ד קרינסקי למערערת עו"ד בלטר למשיבה. 4.4.85).
ע.א. 169/82 - שלמה כץ נגד מלינה בע"מ (בפרוק)
*תנאי של הפקדת סכום התביעה למתן רשות להתגונן(הערעור נתקבל).
א. המשיבה נמצאת בהליכי פירוק מאז 1977 ושמה הקודם בנק אגודת ישראל בע"מ (להלן הבנק). בעקבות הסתבכות עסקית של הבנק שלל ממנו המפקח על הבנקים את רשיונו, עסקיו נמכרו לבנק לאומי ושמו של הבנק שונה לשמה של המשיבה, העוסקת מאז בגביית החובות הבלתי מסולקים מחייבים שונים. המשיבה תבעה מהמערער סכום של 28,000 דולר, שקיבל, לטענתה, מהבנק ביום 10.1.71 כהלוואה, שמועד פרעונה ביום 12.10.71. כראיה צרפה העתק בקשה לאשור אשראי בחתימת המערער וצלום שטר חוב
בחתימתו כאשר המקור של שטר החוב לא נמצא. עילת התביעה של המשיבה היא עפ"יעסקת היסוד ולחילופין עפ"י השטר שהמשיבה מחזיקה בו ושלא כובד.
ב. המבקש ביקש רשות להתגונן וצרף לבקשתו תצהיר שלו ותצהיר נוסף, של מי שהיהבזמן הרלבנטי מנהל בחברת השקעות של הבנק ולפני כן אחד המנהלים של הבנק (להלן:אביצדק). טענת ההגנה, עפ"י גירסתו של אביצדק, שרק הוא הופיע להחקר על תצהירו,היא כי בדצמבר 1970 פנה מנכ"ל הבנק מר ים שחור, בעת ביקור בלונדון, אל המערער,שהוא תושב אנגליה, וביקשו להעביר 28,000 דולר לחשבון הבנק או לחשבונו של אחדגלזר, שהיה בעל המניות העיקרי של הבנק, בבנק בציריך, והבטיח למערער כי הבנק(בנק אגודת ישראל) יחזיר לו את הסכום הנ"ל תוך שבועיים. בינואר 1971 התקיימהפגישה נוספת בין ים שחור לבין המערער במשרדי הבנק בת"א וגם בפגישה זו נכחאביצדק. לדבריו חזר ים שחור ואישר למערער את אחריות הבנק להחזיר לו את הסכוםהנ"ל, אך כדי לאפשר תשלומו ביקש שהמערער יחתום על שטר בקשת אשראי מהבנק עלאותו סכום. המערער טוען בתצהירו כי ים שחור הסביר לו את הצורך בחתימה זו בנסיבותשל נזילות. המערער חתם כמבוקש וים שחור הבטיח לו באותו מעמד כי לעולם לא יידרשלשלם כל סכום שהוא עפ"י מסמכים אלה. המערער טוען בבקשה לרשות להתגונן כיהחתימה הוצאה ממנו בנסיבות אלה מתוך תרמית, הונאה והטעיה. המערער צרף לתצהירו דף חשבון המראה העברת הסכום של 28,000 דולר לבנק בציריך עבור גלזר.
ג. כאמור, מקור השטר שעליו חתם המערער אינו בנמצא ובשל כך ראה הרשם אתהתביעה כתביעה עפ"י עיסקת היסוד בלבד. לאחר ששקל את גרסת ההגנה סבר הרשםשהיא אינה חסרת סיכוי וכי יש לאפשר למערער להוכיחה. הוא התחזק בדעתו בעובדהשמקור השטר איננו ושאביצדק עמד בגרסתו כשנחקר בחקירה נגדית. הרשם נתן רשותמיוחדת עפ"י תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי שתצהיר המערער ישמש כראיה,למרות שלא התייצב להחקר, וטעמו לכך היה לא רק מפני שהמערער הוא תושב חוץומיותר להביאו ארצה לחקירה נגדית, אלא בעיקר מפני שגירסת ההגנה הבסיסיתשבתצהירו מופיעה בתצהיר של אביצדק שהיה נוכח בפגישות הנדונות ואביצדק נחקרעל תצהירו. הרשם נתן למערער רשות להתגונן בתביעה ודחה את הדרישה החילופית שלהמשיבה להתנות את הרשות בהפקדת סכום התביעה.
ד. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וכן נתקבל ערעור המשיבה והוחלט להתנות אתהרשות להתגונן במתן ערובה בנקאית תוך 10 ימים על סכום התביעה במלואו, שאחרתתמחק הבקשה לרשות להתגונן. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליוןופנה בבקשות שונות בדרך המרצה לביהמ"ש המחוזי, ביניהן בקשה להאריך את המועדלמתן הערבות עד שתישמע בקשתו לרשות ערעור ולאחר שבקשותיו נדחו ביקשההמשיב פסק דין נגד המערער וניתן פס"ד על יסוד העילה של עיסקת היסוד. לבסוףניתנה למערער רשות ערעור וערעורו נתקבל.
ה. הטעם שבגללו הותנתה הרשות להתגונן במתן הערבות על מלוא סכום התביעה היהבכך שההגנה תלויה על בלימה. זאת הן מנימוק עובדתי באשר עפ"י גירסת ההגנה הועברהסכום לחשבונו של גלזר בבנק בשוויץ ולא נמסר לבנק והן מנימוק משפטי שדברימנכ"ל הבנק שיחזיר את הכסף אינם יכולים לחייב את הבנק. לדעת ביהמ"ש המחוזיהיתה ההגנה צריכה להעלות את הטענה כי למנכ"ל ים שחור היתה סמכות לקשור אתהבנק לעניין ההלוואה. את שני הנימוקים אין לקבל. אשר לנימוק העובדתי - גירסתההגנה הינה הרי זו שים שחור, כמנכ"ל הבנק, ביקש מהמערער להעביר את הסכום הנ"ללחשבון בבנק בציריך כנגד החזרתו של אותו סכום למערער ואין טעם באבחנה ביןתשלום לבנק לבין תשלום לגלזר לפי בקשתו של הבנק באמצעות המנכ"ל. אשר לנימוקהמשפטי - מה שטעון ברור קל עקב השאלה שעורר ביהמ"ש המחוזי הוא אם בפועל היה
מנכ"ל הבנק מוסמך לפעול כפי שפעל. אין ביהמ"ש המחוזי שולל את האפשרות, הטעונההוכחה, שכך היה, אלא שלדעתו הדבר כלל לא נטען. אכן, לא נאמר בתצהירי ההגנה באופן פוזיטיבי ובמפורש כי ים שחור היה מוסמך לקשור את הבנק, אך טענה זו משתמעת בבירור מתצהירי ההגנה והרי זו כל כולה של ההגנה הנטענת. יתר על כן, ב"כ המשיבה כלל לא עורר, לא בפני הרשם ולא בפני ביהמ"ש המחוזי, את הטענה שים שחור לא היה מוסמך לחייב את הבנק בע"פ וענין זה העלה ביהמ"ש המחוזי מיוזמתו. לכך מצטרפות עובדות נוטפות ואין לומר כי גירסת ההגנה משוללת כל סבירות ותלויה על בלימה.
ו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא היתה הצדקה להתיר שימוש בתצהירו של המערער כראיה עפ"י תקנה 473(ב). העובדה שהמצהיר תושב חוץ אינה מצדיקה אי הופעתו להחקר והעובדה שגירסה דומה ניתנת ע"י אדם אחר שעמד בה בחקירה אינה מייתרת את הצורך במתן הזדמנות לחקור את המצהיר בנסיון לערער את דבריו או להעלות סתירות בינו לבין העד האחר. ברם, על אף שהרשם החליט לקבל את התצהיר כראיה, לא הסתמך בהחלטות אלא על תצהירו של אביצדק בלבד.
ז. החלטה המתנה רשות להתגונן בערבות או בהפקדה של מלוא סכום התביעה היא מרחיקת לכת בחומרתה ועשויה לשלול מנתבע חסר אמצעים את האפשרות להוכיח את גירסת ההגנה. השימוש בסמכות זו שבתקנה 277 לתקנות סדר הדין יעשה רק במקרים מיוחדים. שיקול הדעת הרחב, אם ובאילו תנאים לתת רשות להתגונן, מסור לערכאה ראשונה ובמקרה זה לרשם, ולא היה מקום שביהמ"ש המחוזי יתערב בשיקול דעתו בכל הנוגע להערכה העובדתית של גרסת ההגנה שעלתה מתצהירו וחקירתו של אביצדק. בכל הנוגע להערכת המצב המשפטי טעה ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי ניתן לראות, כבר בשלב זה, שההגנה תלויה על בלימה. די לו לנתבע להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולוא רק בדוחק, וביהמ"ש חייב ליתן רשות להתגונן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. מירון למערער, עו"ד א. גרינפלד למשיבה. 26.3.85).
בר"ע 156/85 - יצחק פינקר נגד מדינת ישראל
*תעמולת בחירות (הבקשה נדחתה).
בקשה זו סבה על פרשנות סעיף 9(ב) לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). הוראת החוק קובעת כי פרט לאמור בסעיף 10 לאותו חוק, לא תהיה תעמולת בחירות באמצעות הדבקה, התקנה, כתיבה, צביעה או זריקת אור על מבנים או גדרות או על כבישים וכו'. טענת המבקש היא כי אין להחיל הוראת חוק זו על מבנים או גדרות שהם בגדר רשות הפרט ואשר לגביהם הסכים הבעלים של הרכוש על ההדבקה או הפעולות האחרות המוזכרות בסעיף 9(ב) לחוק. לדעתו, רק מבנים או גדרות המיועדים לצבור הם בגדר אלה שההדבקה עליהם אסורה. פרשנות זו נדחתה. זאת הן לאור נוסחו של הסעיף והן לאור מגמתו והקשרו הפרשני. אילו נתקבל הפירוש המוצע ע"י המבקש לא היתה הגבלה כלשהי על הדבקת מודעות על מבנים או גדרות שהם רכוש הפרט כאשר הבעלים מסכים לכך אולם מן האמור בחוק הנך למד על מגמה שונה. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. שלטון למבקש, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 19.3.85).
ע.א. 816/81 - פאטמה חסן גרה נגד רשות הפיתוח
*תביעות בהסדר קרקעות ורכישה לפי חוק הרכישה (הערעור נדחה).
חלקת קרקע מסויימת נמצאת באזור שהוכרז כאזור שבהסדר ולגבי אותה חלקה הוגשו שתי תביעות האחת ע"י רשות הפיתוח שהוגשה באוגוסט 1966 והיא סמכה טענותיה על העובדה שהחלקה. היא "נכס נרכש" מכח רכישה עפ"י חוק רכישת מקרקעין והתביעה השניה הוגשה בדצמבר 1964 ע"י המערערת הנסמכת על קנייה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשום ועל חזקה ללא התנגדות במשך תקופה העולה על תקופת
ההתיישנות הקבועה בחוק. ביהמ"ש המחוזי קבע שהחלקה אמנם היתה בבעלות המערערת, אך יש לרשום את הבעלות בה בשמה של המשיבה וזאת משום שהקרקע נרכשה ע"י שר האוצר עוד בשנת 1954 מכח סמכותו שבסעיף 2 של חוק הרכישה. הערעור נדחה.
עפ"י החוק הנ"ל עם מתן תעודה ע"י השר הבעלות נמצאת באופן אוטומטי בידי רשות הפיתוח. המערערת טוענת שהיא רכשה בעלות בחלקה מכח חזקה נוגדת. אם הכוונה היא חזקה נוגדת לאחר תאריך ההפקעה הרי לא עברה תקופת ההתיישנות מאז, ואילו באשר למועד שלפני ההפקעה אין אפשרות לצרף את תקופת החזקה שקדמה להפקעה לזו שלאחריה מפני שהחזקה התחילה להיות נוגדת, אם בכלל, כלפי המשיבה רק ביום הקניית הבעלות למשיבה מכח חוק הרכישה. כיוון שכך אין צורך לקבוע עמדה בנושא התיישנות בקשר לקרקע מופקעת. אשר לטענה כי לא נתקיימו התנאים הנדרשים לפי חוק הרכישה - אין להתייחס לענין זה שכן משהוצאה תעודה לפי סעיף 2 לחוק הרכישה הרי התעודה היא עדות חותכת על העובדות האמורות בה ובהתאם לעובדות האמורות בתעודה חל חוק הרכישה על החלקה.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, וייס. החלטה - השופט חלימה. עו"ד א. חורי למערערת, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.3.85).
ע.א. 775/81 - נציב מס הכנסה נגד דר' מיכה בר זאב
*מס על הפרשי הצמדה וריבית בכספי קרן השתלמות (הערעור נדחה).
המשיב עבד בשירות המדינה כחוקר במכון הוטרינרי בבית דגן והיה חבר ב"קרן השתלמות לעובדי מחקר". הקרן פעלה על פי תקנון ונוהלה בצורה חשבונאית, לאמור, הכסף לא שולם בפועל על ידי המעביד לקופת הקרן, אלא. נזקף לטובת העובד בספרי החשבונות של הקרן. המשיב פרש מעבודתו ביום 1.4.1980 וקיבל את כספי הקרן שעמדו לזכותו בניכוי מס הכנסה בשעור של %60. המשיב טען כי החיוב במס צריך לחול רק על אותו סכום שנזקף לזכותו ולא על הפרשי הצמדה וריבית שהם עיקר התשלום והסתמך בכך על הסעיפים בפקודת מס הכנסה הנוגעים לקרן השתלמות. המערער טען כי המשיב אינו זכאי לפטור זה באשר סעיפי הפטור בפקודת מס הכנסה אינם מלים על קרן השתלמות מעין זו, המנוהלת בצורה חשבונאית. לטענת ב"כ המערער דנים סעיפים אלה אך ורק בקרן השתלמות בה הופרש הכסף בפועל. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער וקבע כי גם כשמדובר בתשלום לקרן בדרך חשבונאית חל הפטור באשר להפרשי הצמדה וריבית שמושך העובד עם פרישתו והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, וייס. החלטה - השופט וייס, הוסיף השופט לוין. עו"ד גב' ל. מרגליתלמערער, עו"ד מ. וגנר למשיב. 2.4.85).
בג"צ 391/84 - שרון חודרלנד ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מסירת קרקע ללא מכרז להקמת בריכת שחיה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מועצת עירית רמת גן החליטה למסור חלקת קרקע למשיבה החמישית, שהיא עמותה פרטית, על מנת שתוקם עליה בריכת שחיה ומתקנים, אשר ישמשו את חברי העמותה ולא את הציבור הרחב. העותרים מתגוררים בסביבת הבריכה והם מבקשים כי יבוטלו ההחלטות, ההסדרים וההסכמים שנחתמו בין העיריה והעמותה. המצב הוא כיום שהעמותה מחזיקה בשטח בלא הסכם חכירה, הואיל והסכם כזה לא אושר ע"י שר הפנים, ההסדרים האמורים פגומים, ומבחינה ציבורית נפל פגם חמור בשיקול הדעת של הרשות שהעבירה נכס מרשות הרבים לרשות היחיד של העמותה. השאלה אינה רק משפטית אלא בעיקר ציבורית עקרונית של העברת משאבי ציבור לידיו של תאגיד פרטי.
אלמלא העובדות שנוצרו בינתיים בשטח, היה מקום לשקול הענות לעתירה, חרף הבעייתיות לגבי מעמד העותרים. דא עקא שהעותרים השתהו בהגשת העתירה וגם לאחר
הגשתה בתחילת חודש יולי 1984 לא ביקשו צו ביניים וגם לא עתרו להקדמת הדיון בעתירה. בינתיים בניית הבריכה כמעט נסתיימה והעתרות לעותרים תגרום נזק של עשרות מליוני שקלים לעמותה. יתר על כן, נתקיימו מגעים בין בעלי הדין והוכנסו שינויים מהותיים בתקנון האגודה על דעת העותרים ובהסכמתם. כמו כן אין מחלוקת שלפחות חלק מטרוניית העותרים מופנה כלפי האפקט המטרדי של הבריכה, עניין שאין מקומו להתברר בבג"צ.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד שנלר לעותרים, עו"ד דירש לשר הפנים והועדה המחוזית, עו"ד ר. ישראלי לעירית ר"ג, עו"ד ג.דרנס לעמותה. 2.4.85).
בג"צ 130/85 - פאכרי עותמן מוחמד נגד שר המשטרה ואח'
*מעצר תושב יו"ש בהיותו בנמל התעופה בן גוריון (העתירה נדחתה).
העותר הוא תושב אל בירה באיזור יו"ש. הוא שב ארצה דרך נמל התעופה בן גוריון ונעצר שם לפי צו שניתן ע"י רשויות הממשל הצבאי הפועלות לפי תחיקת הבטחון, והועבר ליהודה ושומרון מבלי שניתן לגביו צו של היועץ המשפטי לממשלה המתבסס על תקנה 4 בתוספת לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חרום (יהודה שומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית). העותר פנה לבג"צ בטענה כי אין להעביר אדם למעצר בשטחים המוחזקים אלא לפי האמור בתקנה 4 ומשלא קויימה מצוותה של תקנה 4, יש לשחררו על אתר. יצויין כי בינתיים הוחזר העותר לבית כליאה בישראל. העתירה נדחתה.
מעצרו של העותר בוצע בשל חשד כי ביצע עבירה שהיא בתחום סמכותו של בית המשפט הצבאי ולכן חלה לגביו תקנה 6(ב) לתוספת לחוק הנ"ל שלפיה מי שניתנו נגדו פקודת מעצר או צו מעצר באיזור, ניתן יהיה לבצע את המעצר בישראל. אין תקנה 4 הנ"ל מתייחסת למקרה כגון זה שבפנינו. אשר לענין העברת העותר לבית כליאה באיזור בינתיים שבו והעבירו אותו לבית כליאה בישראל. בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון אין חוקיותו של המעצר מושפעת מן הדרך בה הובא פלוני העצור לתוך תחומה של המדינה, כאשר בעת הדיון בנושא מעוגן המעצר באסמכתא חוקית ותקפה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד זכרוני וד. חנין לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 4.4.85).
בג"צ 363/84 - המוסד לביטוח לאומי נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בהחלטת הביטוח הלאומי בהקצבת גמלת ניידות לנכה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבה השניה היא קטינה אשר ביקשה גמלת ניידות רכב עקב נכותה וזאת על יסוד התוספת להסכם הניידות שבין משרד האוצר לבין המוסד לבטוח לאומי. הקטינה היא ילידת 1971 ונבדקה מספר פעמים ע"י ועדה מחוזית כדי שתקבע אם היא זכאית לגמלת ניידות. בבדיקה שנערכה ב- 1975 קבעה הועדה כי היא נמנית על סוג הזכאים "לפי סעיף א.6. דו צדדי", בבדיקה שניה שנערכה ב- 1978 נאמר, לאחר פירוט הליקויים, כי "מתאשר לפי סעיף א.6. דו צדדי...", וב- 1983 הובא עניינה שוב לפני ועדה מחוזית, בגדר בדיקות תקופתיות מקובלות, והועדה קבעה כי היא איננה נכללת בין הזכאים לגמלת ניירות הועדה התייחסה לפרוטוקול של הועדה המחוזית משנת 1975 ומצאה כי אין כיסוי בתוכן הפרוטוקול לסעיף א.6. דו צדדי, ואשר להחלטה משנת 1978 קבעה הועדה כי אין הסבר לקביעתה של הועדה המחוזית מאותה שנה. על כך הוגש ערעור לביה"ד לעבודה והוא קבע כי הועדה צריכה לתת את הדעת להחלטות הקודמות של הועדה המחוזית ואם עומדים לסטות מהן יש לנמק את הדבר. בכל הנוגע להחלטת הועדה משנת 1983 למד ביה"ד כי הועדה סברה שנפלה טעות בהחלטות הקודמות של הועדה המחוזית ולדעת ביה"ד לא נימקה הועדה מדוע סטתה מההחלטות הקודמות העתירה נגד החלטת ביה"ד נתקבלה.
צודק המוסד לבטוח לאומי כי נפלה כאן טעות גלויה על פניה. נכון כי כאשר הועדה סוטה מהמלטה קודמת עליה להתייחס להחלטות הקודמות, אך אין לומר שבעניינו לא פעלה כן הועדה. היא פרטה את ממצאיה והגיעה למסקנתה על יסוד ישומם של הממצאים לרשימת המבחנים המפורטת בתוספת להסכם, גילתה עירנות לכך שקדמו להחלטתה שתי החלטות אחרות, וציינה כי אין זיקה בין הממצאים לבין המסקנה של ההחלטות הקודמות, כך שמסקנת הועדה מ- 1983 היתה ברורה.
ביה"ד התכוון לפעול במסגרת סמכויותיו על פי דין אך לביה"ד לא הוענק שיקול דעת למי להעניק זכויות ואימתי לסרב להענקת זכויות, וכפי שאין בסמכותו לסרב להעניק זכויות למי שהן מגיעות עפ"י ההסדרים הקיימים, כך גם אין ביה"ד יכול להעניק זכויות לפי שיקול דעתו אם הדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות שהוקנו מכוחו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ש. צור לעותר, עו"ד א. אליצור לקטינה. 15.4.85).
בג"צ 584/84 - חברת יהושע זילברמן בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*חילוט טובין מוברחים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת (להלן החברה) והעותר השני (להלן: האב) ושני בניו ניהלו עסק לשווק, יצוא ויבוא תכשיטים. ב- 1976 נערך חיפוש בעסק של החברה ונמצאה כספת מוסתרת שהכילה מאות שעונים ומטבעות שונים. פקידי המכס חשדו כי מדובר בטובין מוברחים ופקיד אגף המכס עשה שמוש בסמכותו ותפס את הטובין מתוך חשד שיובאו שלא כדין. נגד החברה, נגד האב ושני בניו הוגש כתב אישום בו הואשמו כל הארבעה בביצוע עבירות של החזקת טובין מוברחים, השתמטות מתשלום מכס ומס קניה. בימ"ש השלום הרשיע את כל הנאשמים בביצוע העבירה של החזקת טובין מוברחים ועבירת מס קניה. ההרשעה בעבירה של החזקת טובין גוררת אחריה חילוט הטובין. על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ע"י החברה וע"י האב כששני הבנים השלימו עם ההרשעה. בערעור נדחה ערעורם של החברה והאב ככל שמדובר בשעונים, ונתקבל באשר למטבעות. לאור פס"ד זה ביקשו העותרים להחזיר להם את המטבעות שהרי עפ"י פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי לא הוכח כי המטבעות הוברחו ארצה שלא כדין. פניות העותרים הושבו ריקם ועתירתם לבג"צ נדחתה. המטבעות חולטו בין היתר כדין בשל הרשעת הבנים שגם הם נמנים על מנהלי החברה. לגביהם, ההרשעה, גם בענין המטבעות, בעינה עומדת והיא סופית ובשל הרשעה זו המטבעות חלוטות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ.רום לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 4.4.85).
בג"צ 149/85 - ראג'י מחול נגד המנהל הכללי של משרד הבריאות ואח'
*סרוב להעניק רשיון רוקחות לבעל עבר פלילי (העתירה נדחתה).
העותר סיים לימודי רוקחות וגם התמחה שלישה חדשים במקצוע. לאחר מכן התברר למשיבים שיש לעותר הרשעות במעשים פליליים ולפיכך אין הוא עומד בתנאי הנדרש מאדם העוסק ברוקחות להיות "אדם הגון", והוחלט לא להעניק לו רשיון למשך תקופה של 3 שנים, ולאחר מכן לשוב ולדון בענין. העתירה נגד ההחלטה שלא להעניק רשיון כאמור נדחתה.
מתשובת נציג היועץ המשפטי מתברר כי בעת שהגיש העותר את בקשתו ונדרש למלא שאלון השיב בשלילה לשאלה אם הורשע אי פעם במשפט פלילי. נמצא שהעותר במודע ניסה להטעות את המשיבים בהצהרה כוזבת בנושא שהוא בעל חשיבות ממדרגה ראשונה לקביעת העמדה אם הוא ראוי לקבל רשיון לעיסוק ברוקחות. העותר לא ציין בעתירתו לבג"צ כי נתבקש למלא הצהרה כזו וכי מילא אותה בדרך שמילא. עותר אשר נוהג כך אינו ראוי לסעד בבג"צ שכן עתירתו מוכתמת באי נקיון כפיים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד וקים סאלים לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 1.4.85).
ע.פ. 449/84 - אלברט דואני נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י עובד דאר וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד בדואר והורשע בגניבת המחאות שנשלחו ע"י הספורטוטו לזוכים שונים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער זייף חתימה של זוכים ב- 11 מקרים וגבה את הזכיה, ודן אותו לשנה מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר של שנה אחת על תנאי. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - מיקד הסניגור טענותיו בחוות דעת המומחה לכתב יד שהובאה מטעם התביעה אך אין יסוד לטענות הסניגור וביהמ"ש יכול היה לסמוך על הסבריו של המומחה. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות ואף היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ובנסיבות אלה אין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גלרון למערער, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 28.4.85).
ע.א. 72/83 - ישיבת פונוביז נגד אברהם הפטלר ואח'
*ערעור ללא נטילת רשות חלוקת כספי עזבון (הערעור נדחה).
המשיב תבע ממנהל עזבון את מנתו עפ"י צוואת המנוח ומאחר שהמנה שולמה באיחור החליט ביהמ"ש המחוזי לחייב את העזבון בתשלום ריבית למשיב. הוגש ערעור ללא נטילת רשות ולפיכך נדחה הערעור. ביהמ"ש העליון קבע כי ההחלטה היא במסגרת סעיפי חוק הירושה המצריכים בקשת רשות ערעור. גם לגופו של ענין קבע ביהמ"ש העליון כי אין ממש בטענת המערערת שהמשיב אינו זכאי לריבית על מנתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג - כהן. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. רז למערערת, עו"ד א. פישר למשיב. 9.12.84).
בג"צ 713/84 - שלום ברעם נגד לשכת עורכי הדין וביה"ד המשמעתי
*הליכים בפני ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוגשה קובלנה בפני ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א, העותר נתבקש להגיב על התלונה והגיב, אך לפני שתשובתו הגיעה, והגיעה באיחור, החליטה ועדת האתיקה כי יש להגיש קובלנה נגד העותר לא רק בנושא שהעורר התלונן, אלא גם על כך שלא הגיב לפניות הקובל. העותר ביקש כי ידונו במליאת הועד המחוזי בבקשתו לביטול הקובלנה וכן מתרעם הוא על כך שבקשתו בפני ביה"ד לדחות את מועד הדיון לא נתקבלה וכן ביקש כי ביה"ד יפסול את עצמו. העתירה נדחתה. ההחלטה להעמידו לדין נתקבלה כדין, ענין דחיית הדיון כבקשתו נתונה בידי ביה"ד ואין זה מעניינו של בג"צ להתערב בכך, ובאשר להרכב בית הדין, אם יש לעותר נימוקים ראויים נגד ההרכב הוא יכול להשמיע את בקשתו בפני ביה"ד ואין עילה שבג"צ יתערב בכך.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' שטרסברג - כהן. העותר לעצמו, עו"ד ח. רובינשטיין למשיבים, 11.12.84).
ע.א. 276/83 - טרקטורים ומכון בע"מ נגד אספלט לבטוח בע"מ
*פירוש מונח של מועד הספקה משוער של טובין (הערעור נדחה).
המשיבה הזמינה אצל המערערת טרקטור ונקבע בהזמנה "אספקה משוערת - סוף אוגוסט". הטרקטור נמסר למשיבה רק באמצע חודש דצמבר ומכיון שבין שני המועדים חל פיחות תבעה המשיבה מהמערערת תשלום פיצוי בגובה הסכום ששילמה ביתר עקב הפיחות הערכאות דלמטה חייבו את המערערת בתשלום והערעור על כך נדחה. פרשנות המונח "אספקה משוערת - סוף אוגוסט" בו השתמשו הצדדים משמעו קביעת מועד לאספקת הטרקטור בתקופה המסתיימת בסוף אוגוסט לערך ולכל היותר מאפשר עיכוב קל של ימים בלבד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, בך. החלטה - השופט בייסקי עו"ד מ. לוילמערערת, עו"ד ד. לנור למשיבה. 25.12.84).
ב.ש. 405/85 - חיים קסלסי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהחזקת 19 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. כמות של חשיש המהווה כמות מסחרית עפ"י החוק הינה כמות של 15 גרם וקיימת הנחה בחוק שהעורר החזיק בסם שלא לצריכה עצמית. העורר טוען שלא היתה לו כוונה לסחור בסם והוא משוכנע שיוכל לשכנע את ביהמ"ש כי אמנם החזיק בחשיש לצריכה עצמית ביהמ"ש המחוזי ראה, ובצדק, נסיבה מחמירה בכך שהעורר נתפס בעבירה הנדונה כשהיה משוחרר בערובה בעבירה אחרת של החזקת חשיש. לא בלי היסוסים הוחלט לקבל את הערר על סמך המשקל המצטבר של הנימוקים הבאים: אין לעורר עבר פלילי בעבירות סמים; בהתחשב בכמות הסם שמדובר בה קיים לכאורה סכוי שהעורר ישכנע את ביהמ"ש שהחזיק בחשיש לצריכה עצמית; העורר היה כנראה במצוקה נפשית עקב פטירת אמו ועל כן נכנע לפיתוי של שמוש בסם; העורר מנסה להשתלם בלימודיו וישיבתו במעצר תמנע ממנו סיכוי זה; אין ודאות בכך שלאור עברו אמנם יישלח העורר למאסר ומכל מקום לא למאסר ממושך.
(בפני: השופט בך. עו"ד יעקב בניטה לעותר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 26.4.85) .
בר"ע 203/85 - נאות יעל בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*שעורי הקנסות בעבירות בניה (הבקשה נדחתה).
המבקשים עברו על הוראות חוק התכנון והבניה ואחרי שהודו בעובדות והורשעו ביקשה התביעה הפעלת הוראות סעיף 219 לחוק הדן בקנסות בגין עבירות בניה. הסעיף דן בשעור הקנסות שאפשר להטיל על מי שהורשע בעבירה והדיון בהפעלת הסעיף מתקיים רק אחרי ההרשעה בדין. המבקשים מלינים על כך כי חוות הדעת של השמאי, שעל יסודה התבקשה הפעלת סעיף 219, לא הוזכרה בכתב האישום וגם לא צורפה אליו וכן נטען כי צריך היה לאזכר את סעיף 219 עצמו בכתב האישום. אין ממש בטענות אלה. סעיף 219 חל על כל מקרה בו הורשע אדם בעבירה על פרק י' לחוק התכנון ואין מקום לכך שהתביעה תפרט בכתב האישום את כל הוראות החוק הדנות בחלופות העונשיות שאת הפעלתן היא תבקש. מדובר בהוראת חוק כללית המצוייה בגדר סמכויות ביהמ"ש ודי בהוראה שבחוק כדי להעמיד כל עבריין על כך שבמקרה של הרשעה יהא צפוי להפעלת הוראת החוק האמורה.
המועד להגשת חוות הדעת הוא לאחר ההרשעה כשצריך להגיש ראיות באשר למידת העונש. המבקשים שלא היו מיוצגים בביהמ"ש, ביקשו למקור את השמאי והמשפט נדחה למשך מספר חודשים ואז הם חקרו את השמאי ולא הביאו חוות דעת נגדית, ועתה הם מלינים על כך שלא ניתנה להם הזדמנות להביא חוות דעת נגדית. לטענתם לא היה ידוע להם שהם רשאים לעשות כן, ברם, האפשרות להסתמך על חוות דעת נגדית נהירה גם למי שאינו משפטן ומכל מקום לא היה דבר שמנע יצוג המבקשים ע"י עו"ד.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גב' מרים חיון למבקשים, עו"ד גב' נ. בן אור למשיבה. 23.4.85).
ד.נ. 29/83 - סהר חב' לבטוח בע"מ נגד מריו כהנקא
*הזכות לנכות מפיצויי הפסד השתכרות ניכוי מס הכנסה (פסק הדין הקודם שונה).
ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב נזקיו בגין תאונת דרכים וערעורו של המשיב נתקבל חלקית ע"י ביהמ"ש העליון. בענין אחד קבע ביהמ"ש העליון כי אין לנכות משיעור הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעתיד את הניכוי של מס הכנסה בשעור של %25 כאמור בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הסעיף הנ"ל אומר כי אם הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה "יחושבו הפסדי הנפגע... לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה... לא תעלה על %25 מן ההכנסה...". ביהמ"ש העליון קבע בדיון הקודם (ע.אי 677/80) כי כיון
שהמשיב הפך לנכה בשיעור של יותר מ-%90 הרי הוא פטור מתשלום מס הכנסה ולכן אין לנכות את מס ההכנסה מסכום הפיצויים. החלטה זו שונתה בדיון הנוסף כאשר גם שופטי הדיון הקודם ציינו כי טעו בפסק הדין הקודם. נקבע בדיון הנוסף כי האמור בסעיף הנ"ל שהפסדי הנפגע יחושבו "לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתה" מכוון לפי שיעור מס ההכנסה החל על הנפגע אלמלא נפגע.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט ש. לוין. עוה"ד א.גולדנברג וא. שלוש למערערת, עו"ד מ. קין למשיב. 22.4.85).
ע.פ. 727/84 - עדנה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובד צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת מורה במקצועה, הורשעה בתקיפת עובד ציבור בכך שירקה על נהג אוטובוס לאחר שהלה סרב לעצור את האוטובוס כדי לאפשר למערערת לרדת ממנו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת ששה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 80,000 שקל וערעורה על גובה הקנס נדחה, גזר הדין ניתן בספטמבר 1984 והמערערת הספיקה לשלם את הקנס. השופט התייחס בחומרה יחסית למקרה שהיה בו משום השפלת המתלונן ובמיוחד כאשר המבצעת הינה מורה החייבת לשמש דוגמה בהתנהגותה. כמו כן ציין השופט שהמערערת לא הביעה כל חרטה אלא עמדה על הכחשת המעשה המיוחס לה. בנסיבות אלה אין לומר שהקנס חמור במידה המצדיקה התערבות
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גב' שטרסברג - כהן. המערערת לעצמה, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.3.85).
ע.פ. 715/84 - חוסם אבו גוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הרעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירה של רצח אך הורשע בעבירה של הריגה. עפ"י הראיות התקוטט המערער עם חברו של המנוח, על רקע של סכסוך בין משפחות ובשלב מסויים ניסה המנוח לחסום את דרכו של המערער מלרדוף אחרי איש ריבו. המערער דקר את המנוח שתי דקירות, אחת בבטנו והשניה בלבו, ובכך גרם למותו. ביהמ"ש גזר למערער שבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין לקבל טענת הסניגור כי המערער גילה מידה של ריסון עצמי. ההיפך הוא הנכון, שכן המערער ניסה בכל כוחו להמשיך בקטטה האלימה. למערער שורה של הרשעות קודמות הכוללות עבירות אלימות כגון שוד ותקיפה ובכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גב' שטרסברג- כהן. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.3.85).
ע.פ. 216/84 - חסן אבו עסבה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע ברשימה ארוכה של עבירות מס שבוצעו במשך תקופה של כ- 7 שנים ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס כספי. הערעור נדחה. המערער העלים במשך שנים מקורות הכנסה, ענפים שלמים וגדולים שבהם עסק, והדבר נעשה בזדון ע"מ להתחמק ממס הטענה של המערער כי הכנסותיו האמיתיות לא עניינו את פקיד השומה שביסס את השומה על תחשיב אינה אלא עזות מצח, שכן הוא העלים מפני פקיד השומה מקורות הכנסה וענפי הכנסה שונים. אשך לעונש - גזר הדין מאזן בצורה נאותה את משק של הנסיבות האישיות של המערער, גילו ומצב בריאותו, לעומת האינטרס הצבורי שנפגע. יש לתת ביטוי הולם לחומרת העבירה ע"י ענישה מרתיעה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, חלימה, עו"ד אפרים פרייליך למערער, עו"ד ע. וגנר למשיבה. 26.3.85).