ע.א. 108/82 - ניכן, חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף
*תשלומי מע"מ בעיסקת קומבינציה (הערעור נדחה) .
א. הנושא שבמחלוקת הינו שיעור המע"מ שחל על עיסקת קומבינציה במקרקעין שנערכה בין המערערת שהיא חברה קבלנית לבין בעלי החלקות שקיבלו דירות תמורת חלק מהחלקות. השאלות שהועלו לדיון הן מהו מחיר העיסקה לצרכי מס ערך מוסף; מהו המועד בו קם החיוב במס ערך מוסף. החזקה במקרקעין הועברה למערערת ע"י בעלי המקרקעין. הקבלן קיבל חלק מהקרקע ותמורתו התחייב לבנות דירות על חלק הקרקע שנשאר בבעלות המוכרים. על העיסקה חלות הוראות סעיף 10 לחוק מס ערך מוסף אשר לפיו "עסקה... שלא נקבע לה מחיר, או שתמורתה... איננה בכסף, יהא מחירה המחיר שהיה משתלם בעדה בתנאים רגילים; לא ניתן לקבוע את המחיר בדרך זו, יהא מחירה עלות הנכס או השירות בתוספת הרווח המקובל באותו ענף". קיימות איפוא שתי חלופות: החלופה הראשונה מיוסדת על הערכה היפותטית של מחיר העיסקה בתנאים רגילים בו בזמן שהחלופה השניה מתייחסת אל עלות הנכס הלכה למעשה בעסקה הקונקרטית שבה דנים. לא מדובר בבחירה בין שתי אפשרויות פתוחות אלא בסדר קדימות הקבוע בחוק כאשר החלופה השניה ישימה רק בהעדר אפשרות ליישם את הראשונה.
ב. בנסיבות המקרה דנן יש לפסוק בראש וראשונה לפי המחיר שהיה משתלם בתנאים רגילים, היינו שווי הקרקע המועברת לקבלן במסגרת העיסקה. כאן על רשויות המס להתחשב רק באותו חלק של הקרקע שנמכר. "תנאים רגילים" בעסקת חליפין של קרקע תמורת דירות, פירושם חיוב בתשלום עבור ערך הקרקע, כאשר שיעורו של התשלום מחושב לפי המחיר של אותו חלק מהחלקות אשר עבורו היו משלמים כסף מזומן, אלמלא התשלום ע"י בניית דירות. אין על כן צורך לפנות לחלופה שבסיפא שבסעיף 10 . ביהמ"ש המחוזי הגיע לתוצאה זהה בדרך עקיפה כי הוא פנה אל עלות הבניה בלווית הרווח הקבלני ולבסוף ציין כי סכום זה יהיה שווה ערך לשווי הקרקע המהווה את התמורה עבור הדירות.
ג. השאלה השניה היא מהו מועד החיוב ובקשר לכך יש שלוש אפשרויות: יום עריכת ההסכם, יום מסירת הקרקע לקבלן, מועד הטלת המס. ביהמ"ש המחוזי בחר במועד מסירת החזקה, בהסתמכו על סעיפים 28 ו - 29 לחוק. המחוקק התכוון להשוות ככל האפשר בין עיסקת חליפין בה ניתנת תמורה בעין לבין עיסקה בה מועברים מזומנים מיד ליד. מכאן כי מחיר העיסקה לצורך חישוב מס ערך מוסף צריך להיות ערך הקרקע ליום מסירתה לקבלן וזהו המועד בו התגבש חיובה לשלם את המס.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, חלימה. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד אלימלך רשף למערערת, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיב. 15.4.85).
ע.א. 472/84 - ברברה חנקין ואח' נגד מרוין חנקין
*מזונות(הערעור נדחה).
א. המערערת היא אשתו של המשיב והמערערים האחרים הם ילדיהם הקטינים. בני הזוג פנו לערכאות להתדיין בסכסוכים שנתגלעו ביניהם. במסגרת הליכים אלה הגישו המערערים תביעה למזונות בביהמ"ש המחוזי ובהליך זה ניתן ביום 16.3.83 תוקף של פס"ד להסכם שנקבע בו כי הבעל ישלם לאשה ולילדיה גם יחד דמי מזונות בסכום של 20,000 שקל הצמודים למדד יוקר המחיה, וכן כי שני הצדדים ישאו במשותף בהוצאות החזקת הדירה ובדמי חבר בקופ"ח. ביום 24.7.83 נטלה המערערת את הילדים, ללא ידיעת הבעל, עזבה עמם את הארץ ומאז מתגוררת בארה"ב. בהליך גירושין שבו נקט הבעל בבית הדין הרבני ניתנה החלטה המורה לאשה לחזור לישראל עם הילדים, ההחלטה הומצאה לאשה אך זו לא חזרה. הבעל הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי לביטול חיובו במזונות ותביעתו נתקבלה בחלקה בכך שחלקה של האשה במזונות בוטל. הערעור נדחה.
ב. כשאלה מקדמית בערעור ניצבת בקשת ב"כ המערערים להגיש כראיה את החלטת ביה"ד הרבני שניתנה בתביעת הגירושין כדי להאיר את הסוגיה השנוייה במחלוקת בדבר המצאות הילדים. דא עקא, ששאלה זו אינה עולה כלל כשאלה שבמחלוקת בערעור זה. ביהמ"ש המחוזי פסק לילדים את מזונותיהם למרות שהופר צו שיפוטי ע"י האשה, שכן לדעתו יש להכריע בנושא זכותם של הילדים למזונותיהם עפ"י העקרון של טובת הילדים. על כן אין מקום לעורר שאלה זו מחדש שלא לצורך.
ג. לענין שעור מזונות הילדים - הסכום שנקבע בפסק הדין, על יסוד ההסכם, היה למזונות האשה והילדים וביהמ"ש השתמש בסכום שנקבע בהסכמת הצדדים, בניכוי חלקה של האשה, כבסיס לחישוב מחודש של חיוב האב במזונות עפ"י גישה זו קבע סכום של 50,000 שקל מיום פסה"ד וההצמדה אחת לשלושה חדשים. מסקנת ביהמ"ש המחוזי סבירה בהחלט ואין להתערב בה. ביהמ"ש לא צריך היה להתאים את דמי המזונות ליוקר המחיה הקיים במדינה בה נמצאים הילדים. לכאורה, עקרון טובת הילד מחייב שלא יהא הילד חסר את צרכיו ומשום כך מוטלת על האב החובה לספק לו את האמצעים הדרושים לקיומו, מגוריו וחנוכו וכיוצא באלה, בלי שים לב למקום שבו הוא נמצא אלא מאי - אם לא יושם סייג לעקרון זה עשוי האב להפגע חמורות מבחינת יכולתו להתקיים. אין הדבר סביר ששעור המזונות בו יחוייב אב לשלם לילדיו יעלה על כל מה שהיה מסוגל להעניק להם לו היו עמו. אין זה מתקבל על הדעת, בנסיבות המקרה, שצרכי הילדים יחושבו עפ"י יוקר המחיה בחו"ל, כאשר השתכרותו של האב נקבעת עפ"י נתוני המשק בישראל. בהתחשב בכל אלה אין לשנות את שעור המזונות הוא הדין באשר לטענה שיש לשנות את דרך התאמת דמי המזונות למדד שנקבעה אחת לשלושה חדשים. ההצמדה תואמת את המדיניות שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון ואין מקום לסטות ממנה.
ד. אשר למזונות האשה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין האשה זכאית למזונות מאחר ועזבה את ביתה מבלי שהיה בידה טעם מוצדק לעשות כן ואכן זו ההלכה הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון. האשה לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה המצדיקות כביכול את עזיבת הבית אמנם, נטל ההוכחה החל על האשה להצדקת עזיבתה את הבית קל יחסית, אך אין הוא כאפס. השופט בדרגה הראשונה קבע כי האשה לא הרימה אף נטל זה.
( בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד א. פרי למערערים, המשיב לעצמו. 24.3.85).
ע.א. 223/81 - רשות הפתוח נגד פאיז חסן עיד ואח'
*תיקון לוח זכויות (הערעור נתקבל).
חלקה פלונית (להלן: החלקה) נמצאת באזור אשר עוד בשנת 1945 הוכרז כאזור שבהסדר עפ"י פקודת הקרקעות. לוח התביעות לגבי הגוש פורסם ב- 1945 ובאשר לחלקה מופיעים בלוח כתובעים יחידים שני אחים. לימים נהיו התובעים לנפקדים במובן חוק נכסי נפקדים ולכן הוקנו זכויותיהם לאפוטרופוס על נכסי נפקדים שהעביר את הזכויות לרשות הפיתוח. זו הרשתה לאחד בשם חמדאן לתפוס חזקה בחלקה עוד בשנת 1955 וכן לבנות בית עליה. האפוטרופוס, ולאחר מכן המערערת, המשיכו להופיע במקום הנפקדים לפני פקיד ההסדר ועם גמר ההסדר פורסם לוח הזכויות ביום 30.4.78 ובו מופיעה המערערת כבעליה של החלקה. עד לתאריך הנ"ל לא הגישו המשיבים תביעה מכל סוג שהוא, לא בקשר לבעלות בחלקה וגם לא בקשר לחזקה בה, לא למחלקת ההסדר ולא לביהמ"ש, ורק ביולי 1980 הגישו המרצה ובה עתרו לתקון לוח הזכויות מכח סעיף 59 לפקודה כך שתרשם על שמם מחצית החלקה. עילת הבקשה לתיקון מבוססת על קנייה רשומה מבעלים שבדין מכח רישום בר תוקף, וכן, הוסיפו המשיבים בדרך אגב, כי הם המחזיקים ובעלי זכות החזקה בחלקה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל.
הוגש קושן מן התקופה העותומנית שעליו סמך ביהמ"ש בעיקר את פסק דינו. ברם, בבדיקת קושן זה עולה כי הן רישום המקום והן המידות אינם מתאימים לחלקה הנדונה ועל הקושן הזה לא ניתן היה לסמוך את קבלת תביעתם של המשיבים. גם באשר לחזקה הנטענת ברור שלפחות ב- 22 השנים האחרונות לא החזיקו המשיבים בחלקה ותקופה זו אף עברה את תקופת ההתיישנות כיון שכך אין גם צורך להסתמך על העובדה שהמשיבים איחרו בהגשת תביעתם איחור בלתי סביר ואין הם יכולים להוושע מכח סעיף 59 הנ"ל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה- השופט חלימה. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד אורני למשיבים. 3.4.85).
בר"ע 167/85 - אהרון שבתאי נגד מדינת ישראל
*הרשעת בעבירת תנועה לאחר הודאה בעובדות (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם ע"י איש משטרה כי נהג ברכב בחצות לילה כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים. כתב האישום נמסר למבקש יחד עם ספח ובו מקום לרישום הודעת הנאשם. המבקש עשה שימוש בזכותו להגיש לביהמ"ש הודעה ורשם בה, תוך סימון בעיגול בשני טפסים במקומות שנועדו לכך, שהוא מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. הוא אף מחק את הקטע בו נאמר שהוא מודה רק במקצת העובדות היא צרף מכתב בו כתב כי שתה שניים שלושה בקבוקי בירה אך לא שיער כי יש בכך כדי להביא לאחוז אלכוהול בדם העולה על המותר בחוק, וביקש להתחשב בכך שזהו המקרה הראשון. על יסוד האמור הרשיע ביהמ"ש את המבקש בכל העובדות שפורטו בכתב האישום וגזר עליו קנס של 20,000 שקלים ופסילה לשלושה חדשים. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה וכן הבקשה לרשות ערעור.
הסניגורית טענה כי לא הוכחו העובדות שפורטו בכתב האישום ואין לראות בדברי המבקש הנ"ל הודאה בעובדות. טענה זו יש לדחות המבקש סימן ברורות בטפסי ההודעה כי הוא מודה בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. במכתב לא נכללו עובדות שהיה בהן כדי לסתור את ההודאה, אלא פרטים בדבר רקע האירוע ומידת חומרת העבירה. נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים אינה חייבת להתבטא בהתנהגות חיצונית של איבוד שליטה ורסן ויכולה להתבטא בנהיגה כאשר אדם נתון תחת השפעת אלכוהול עפ"י נתונים מדעיים אובייקטיביים המוכחים בין היתר על ידי כמות האלכוהול בדם. בענייננו לא הובאו ראיות להוכחת עובדות כי המבקש שלל את הצורך בכך על ידי מסירת הודאה לביהמ"ש.
( בפני הנשיא שמגר. עו"ד גב' ז. קראוס למבקש, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 2.4.85).
ב.ש. 365/85 - משה זרחיה נגד מדינת ישראל
*עיכוב הפעלת עונש פסילה לנהיגה (הערר נדחה).
אין יסוד לבקשה שנדונה במסגרת הוראות סעיף 46א(ב) לפקודת התעבורה. בימ"ש השלום פסל את העורר מנהיגה והעורר הגיש על כך ערעור לביהמ"ש המחוזי. בקשתו לעכב את הפעלת עונש הפסילה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובכך למעשה התמצו ההליכים אותם צפה המחוקק, כי סעיף 46א העניק את סמכות הדחיה לביהמ"ש שהטיל את העונש והעניק לביהמ"ש שלערעור את הסמכות לשמוע ערעורים על הסרוב לדחות ביצוע. ביהמ"ש שצריך היה לטפל בענין כערכאת ערעור הוא אם כן ביהמ"ש המחוזי.
( בפני הנשיא שמגר. עו"ד אהרון מסרי לעורר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 16.4.85).
ב.ש. 397/85 - מאיר כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים(התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
אם כי יתכן שכל אחת מן הראיות שבידי התביעה אין בה כשהיא לעצמה כדי לסבך את העורר בהתפרצות המיוחסת לו, הרי משקלן המצטבר מהווה תשתית ראייתית מספקת לבסס מתן צו מעצר. מדובר בדמיון בין
המכונית שהיתה סמוך לאתר העבירה לבין מכוניתו של העורר, טביעת כף ידו נמצאה באתר המעשה והדמיון בין הסכומים שנגנבו והרכבם לבין הסכומים שנמצאו ברשות העורר. אישום במעשה פריצה אינו מצדיק בכל מקרה מעצר עד לתום ההליכים, אך במקרה דנן הסתבך העורר בעבירות בעבר נגד הרכוש. העורר הוא כיום בן 32 והסתבכותו במקרה הנדון מלמדת, לפחות לענין החלטת המעצר, שהוא לא נטש את המסלול העברייני. לפיכך יש לדחות את הערר.
( בפני: השופט ש. לוין. 22.4.85).
ע.א. 97/82 - רוזן אוריאל נגד פקיד שומה
*פסילת פנקסים ע"י פקיד שומה (הערעור נתקבל).
המערער מייצר עזרים אורטופדיים והוא נהג להחזיק את האביזרים שהכין עבור לקוחותיו בתוך מעטפות, ולרשום על אותן מעטפות את מחיר האביזר, מה שולם על החשבון ומה היתרה לתשלום. לעתים היה המערער נותן ללקוח את האביזרים עם המעטפות ולעתים היו הן נשארות בידיו והוא היה משתמש בהן שוב לאחר שמחק את הרישומים הקודמים. חלק מהמעטפות הושמד על ידו. המערער ניהל פנקסי חשבונות שבהם נרשמו תקבולים והיה מוציא ללקוחותיו קבלות הן על סכומים ששולמו ע"ח והן על סכומים ששולמו לסיום החשבון. על הקבלות לא נרשמו שמות הלקוחות וכתובותיהם, וקשה היה להתחקות אחר עותקי הקבלות בספר הקבלות המתאימים לתשלומים שנרשמו על המעטפות. כך קרה שבמועד שנערכה ביקורת מטעם מס הכנסה אצל המערער נמצאו 7 מעטפות של לקוחות כשעל שלוש מהן נרשם "שולם" מבלי שצויין המחיר ועל ארבע האחרות נרשמו תשלומים מסויימים, ובמועד הביקורת לא יכול היה המערער לאתר בפנקסים שבידיו העתקי הקבלות המתאימות לסכומים שעל המעטפות. מאוחר יותר, לאחר שהתקשר עם הלקוחות, הצליח להשיג לגבי ארבע מעטפות את מקור הקבלות ואישורים המוכיחים כי ביחס לתשלומים שנרשמו על המעטפות הוצאו קבלות. עפ"י התקנות שחלו באותו מועד המערער לא היה חייב לרשום על הקבלות הנדונות את שמות המשלמים. המשיב החליט לפסול את הפנקסים של המערער והערעור נתקבל.
לאור האמור בהוראות הניהול יצא המערער ידי חובת החוק ברשמו קבלות שאין בהן שם וכחובת. נכון שע"י כך נוצר קושי לאמת רישום תקבול הרשום על מעטפה, אולם אין בכך ראיה על אי רישום התקבול. אשר לשבע המעטפות שעליהן היה רשום שנתקבלו תשלומים והמערער לא הצליח להראות את הקבלות שהתייחסו לאותם תשלומים - לגבי ארבע מעטפות הוגשו, אם כי לאחר הביקורת, ארבעה אישורים המתייחסים לתקבולים. אשר לשלוש המעטפות הנוספות טען המערער שלא הצליח לקבל את מקור הקבלות מהלקוחות וגם כאן אין לקבוע כי הוכח אי רישום תקבול. טוען המשיב כי משבחר המערער להשתמש במעטפות ולרשום עליהן רישומים, גם אם לא חייב היה לעשות כן עפ"י החוק, הפכו המעטפות להיות חלק מהמערכת החשבונאית שלו ואסור היה להשמידן. טענה זו היה בה ממש אילו באו המעטפות במקום ניהול פנקסי חשבונות ופנקסי קבלות, או אילו השתמש המערער במעטפות כדי לנהל באמצעותן חשבונות אולם המעטפות לא היו חלק מהמערכת החשבונאית לא עפ"י החוק ולא עפ"י המצב במציאות. המעטפות שימשו לנוחיותו של המערער ולא היתה עליו חובה לשמור אותן.
( בפני השופטים: ברק, ד. לוין גב' שטרסברג-כהן. החלטה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ש. אולמן למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 4.4.85).
ע.א. 230/83 - אברהם וצפורה לאור נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*חיוב על יסוד ערבות (הערעור נדחה).
המערערים חתמו על ערבות לכל חובותיה של חברה פלונית לבנק, החברה לא שילמה לבנק את יתרת החובה שבחשבונותיה והבנק תבע את הערבים בסדר
דין מקוצר על סכום של 1,300,000 דולר. המערערים ביקשו רשות להתגונן, בקשתם נדחתה וניתן נגדם פסק דין. הערעור נדחה.
עילת ההגנה הראשונה של המערערים היא שאין הם חבים על יסוד ערבותם משום שהבנק גרם לאי מילוי החיוב הנערב כאמור בסעיף 6(א) לחוק הערבות. לטענתם חתמה החברה על חוזה למכירת יהלומים מהמכרות בזאיר שעשוי היה להכניס לחברה "רווחים בשיעור של כ- 2 מליון דולר בשנה" וכשבא המערער לזאיר לבצע את ההסכם שלפו מתחריו הודעות מהמשיב כי החברה מחוסלת ולכן לא בוצעה העיסקה. במעשה זה רואים המערערים פעולה הגורמת לאי מילוי החיוב הנערב. לכאורה הפירוש הרחב של סעיף 6(א) הנ"ל אינו נראה, אך נושא זה אינו טעון הכרעה באשר לא הונחה לטענה התשתית העובדתית בתצהיר. אין זה ברור כלל מהתצהיר במה התבטאה הפרת הסודיות הבנקאית ע"י המשיב ואיזה סוד כמוס נתגלה על ידו לאחרים. כמו כן, מהאמור בתצהיר עולה שבזמן הרלבנטי היתה תלויה ועומדת בקשה לצו כינוס נכסים נגד החברה והודעה על הליכים אלה שננקטו כדין אינה בבחינת הפרת סודיות בנקאית. גם לא פורט בתצהיר מי אמר מה ולמי נאמרו הדברים וכדומה.
אשר לטענת המערערים כי הפרת כללי הסודיות הבנקאית הקנתה להם זכות שאת חיוביה זכאים הם לקזז מסכום התביעה - לא זאת בלבד שטענת הקיזוז בהקשר זה לא נזכרה בכתב הערעור אלא שמטעמים שפורטו לעיל לא הוקמה לה התשתית העובדתית בתצהיר. טענת קיזוז יש להעלות בצורה מפורשת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה והדבר לא נעשה במקרה דנן. בנסיבות אלה אין צורך לחוות דעה אם טענת קיזוז, בהיותה לכאורה טענת הגנה אישית לחייב העיקרי, יכול ותעמוד לערב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד י. וינרוט למערערים, עו"ד ר. ברוכשטיין ור. דרורי למשיב. 10.3.85).
ע.א. 218/84 - גיטה קריגר ואח' נגד מיכאל קריגר
*תשלומי מזונות ומדור (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערערת והמשיב נישאו במרץ 1985 ושני ילדיהם הם ילידי 79 ו- 80. בין בני הזוג נפלו סכסוכים וביהמ"ש השתכנע כי לא יוכלו לגור בשלב הנוכחי בצוותא. לפיכך קבע כי האשה וילדיה יכולים לעבור לגור בדירה אחרת ועל המערער לשלם להם השתתפות בהוצאות המדור. כן חייב ביהמ"ש את המערער לשלם לקטינים מזונות ובאשר לאשה קבע כי היא משתכרת די ויוצאת במעשי ידיה למזונותיה. הערעור של האשה והילדים מופנה נגד שיעור המזונות שהם רואים אותו נמוך מדי אך בכך אין להתערב. בנוסף למזונות שנקבעו בשיעור של 29,000 שקל לחודש מפברואר 1984 מקבלים הילדים את קצבת הביטוח הלאומי וכן על המערער לשלם 200 דולר לחודש למגורי האשה וילדיה. אין גם נתונים מספיקים שמהם ניתן להסיק כי שגה ביהמ"ש דלמטה בהערכת הכנסותיו או יכולת השתכרותו של המשיב. בנסיבות אלה אין להתערב בסכומים שנקבעו. אין גם לקבל את בקשת המערערים לחדש ערבות שהיתה לתשלום המזונות ושתוקפה פג. ביהמ"ש דלמטה קבע כי במקרה של פיגור בתשלום המזונות על המערערים לפנות ללשכת ההוצל"פ ואין לראות בכך אלא הפניה לדרך המקובלת.
המשיב מעלה בערעורו שכנגד טענות נגד חיובו במזונות האשה ע"י תשלום המדור. לטענתו אין לה טעם מבורר לכך שאינה עמו ואבדה ע"י כך זכאותה לכל תשלום מזונות.טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש קבע בממצאיו העובדתיים שהאשה היתה זכאית לעזוב את הדירה מחמת התנהגות המערער ובכך אין להתערב. טענה אחרת בפי המשיב שביהמ"ש לא קבע תקופה קצובה לחיובו בתשלום המדור. ברם, זכותה של האשה למדור שליו קיימת ונמשכת כל עוד המשיב חייב במזונותיה ובמזונות ילדיו הקטינים מאחר ויש לה טעם מבורר לכך שאינה עמו. אין הדבר דומה לנסיבות שבהן מצווה ביהמ"ש על איסור
כניסתו של הבעל לדירתו ומותיר אותו ללא מדור. במקרה כזה מן הראוי שהצו יהיה קצוב מראש מבחינת הזמן. כאן נשארה הדירה ברשות המשיב והמערערים הם שנאלצו לעזוב את ביתם. אכן, גם טעם מבורר אין כוחו לנצח, אך במה דברים אמורים, אם הבעל יפייס את האשה ויעשה מאמץ לסלק את התופעות בעטיין נוצר הטעם המבורר.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' רות אנושי למערערים, עו"ד יעקב כהן למשיב. 20.3.85).
ב.ש. 360/85 - יוסף אוטמזגין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בייבוא והחזקת כמות ניכרת של הרואין וכן בהדחה בחקירה. הוא נעצר בספטמבר 1984 ולאחר הגשת כתב האישום הוחלט על מעצרו עד תום ההליכים. ערר לביהמ"ש העליון נדחה מן הטעם כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים וכי מהות וחומרת העבירות מחייבות להחזיק את העורר במעצר. לאחר מתן ההחלטה הנ"ל פנה העורר פעם נוספת לביהמ"ש המחוזי השומע את המשפט לגופו וביקש לעיין מחדש בהחלטה בדבר מעצרו, ובהחלטתו קובע השופט כי אין הוא רואה מקום לשנות מהחלטתו הקודמת. באשר לטענות שהתייחסו למשקל חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש, ציין השופט בהחלטתו כי "לא התייחסתי לאותה טענה במודע משום שהתייחסות אליה משמעה קביעת עמדה מוקדמת ביחס למשקלן של ראיות בתיק ובטרם הובאו בפני ביהמ"ש הראיות כולן". הסניגור טוען כי השופט חייב היה להתייחס לטענות האמורות. אין לקבל טענה זו. טבעי הוא שהשופט יימנע בשלב זה מהבעת דעה בדבר טיב חומר הראיות ומהימנות העדים, אך גם ברור מנוסח ומהות החלטתו, שלא שוכנע בשלב זה בהתמוטטות מערכת הראיות של התביעה. נשאר איפוא המצב בעינו, בו נקבע בשתי ערכאות המשפט, כי קיים חומר ראיות לכאורה המצדיק את המשך מעצר העורר ובכך אין להתערב.
( בפני: השופט בך. עו"ד א. רון לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 9.4.85) .
ב.ש. 323/85 - עארף סולימני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשני מעשים של נסיון לבצע אונס בשני מקרים בתאריכים סמוכים בדרך המובילה לכפר יהושע. העורר הודה כי ביצע את המעשים המיוחסים לו וגם הצביע על מקום המעשה. דבריו בהודאה ובהצבעה תואמים באופן כללי את מה שספרו המתלוננות בקשר לאותם מקרים. העורר נעצר עד גמר ההליכים בנובמבר 1984 והמשפט החל להשמע. לטענת הסניגור התברר מעדות המתלוננת לענין האישום הראשון שאין היא מזהה את מבצע המעשה ובביהמ"ש אף הצביעה על אדם אחר. כמו כן המשך המשפט נקבע לחודש מאי ואין בטחון שגם בתאריך שנקבע יסתיים. בכך ראה הסניגור נסיבות חדשות וביקש לעיין מחדש בהחלטת המעצר. הבקשה נדחתה והערר נדחה. גם לאחר המפנה בעדותה של המתלוננת עדיין יש בידי התביעה ראיות די איתנות לביסוס האשמה. המחוקק קבע כי ניתן להחזיק אדם עד גמר ההליכים במשך שנה ויש יסוד להניח שהמשפט יסתיים לפני תום השנה.
( בפני: השופט ד. לוין. עו"ד עתמאנה לעורר, עו"ד גב' א. אפעל גבאי למשיבה. 3.4.85).
ב.ש. 367/85 - אברהם סויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, ביחד עם שני נאשמים אחרים, בקשירת קשר לביצוע שוד תכשיטן בעזה ובהחזקת אקדחים לשם ביצוע פשע זה. שני הנאשמים האחרים הואשמו באותו כתב אישום בעבירות חמורות נוספות שהעורר אינו שותף להן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר השלושה עד תום ההליכים ועררו של העורר נתקבל.
מן הדין להעתר לעררו של העורר בשל משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים: היתה זו הסתבכותו הראשונה עם החוק וגם מאז ביצוע העבירות הנדונות, בתאריך בלתי ידוע ב- 1983, לא נפתחו נגד העורר תיקים פליליים; מקרהו של העורר נבדל ממצבם של שני הנאשמים האחרים שהם בעלי עבר פלילי; העבירה נתגלתה באקראי עקב הודאתו של אחד הנאשמים האחרים, וכאשר נעצר העורר שיתף מיד פעולה עם חוקריו והודה במעשים המיוחסים לו; עבירת השוד המתוכננת לא יצאה אל הפועל כאשר לגירסת העורר חזר בו מביצוע המעשה כאשר הגיע אל אחד הנאשמים לעזה והבין מהי מהות העבירה שעמדה להתבצע. ישנן גירסאות שונות ביחס לסיבה שבגללה בוטלה המשימה, אך נראה שקשה יהיה להוכיח בוודאות מה היו השיקולים והגורמים האמיתיים לביטול המשימה ואין לכאורה נימוק משכנע מדוע לא תתקבל גירסת העורר. אמנם מואשם העורר בהחזקת נשק למטרת ביצוע פשע חמור, ולכן נכנסת עבירה זו לכאורה לקטיגוריה של העבירות המצדיקות בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים, אך גם בהחזקת נשק צריך לקבוע בכל מקרה ומקרה עפ"י העובדות והנסיבות המיוחדות האופפות אותו מקרה. בענייננו הנימוקים שהוזכרו מצדיקים שלא להורות על המעצר למרות שמדובר בהחזקת נשק.
( בפני: השופט בך. עו"ד קדוש לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 15.4.85) .
ב.ש. 357/85 - תנוך ברין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לבצע שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם ביחד עם נאשם בשם ויניצר בנסיון לבצע שוד מזויין ובאותו כתב אישום הואשם העורר בהדחה בחקירה. ויניצר שוחרר בערבות והמדינה לא ערערה על כך ואילו העורר נעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ביחס לשחרורו של ויניצר החליטה הפרקליטות שלא להגיש ערר למרות העובדה כי עפ"י האמור בכתב האישום היה חלקו של ויניצר רציני יותר מחלקו של העורר. אמנם נפצע ויניצר ברגלו בעת האירוע, כנראה עקב פליטת כדור מאקדחו, אך אין בכך כדי לשנות את המצב לטובתו בצורה משמעותית. התובעת מבקשת להבחין בין השניים באשר העורר מואשם בעבירה נוספת של הדחה בחקירה. אין ספק כי גם זוהי עבירה רצינית המחייבת בדרך כלל מעצר נאשם עד גמר ההליכים, אך בנסיבות הענין אין אישום נוסף זה מצדיק להפלות בין שני הנאשמים. ההדחה בחקירה מתבטאת בכך שהעורר ניסה לשכנע אדם בשם מזרחי לאשר שהמכונית שלו היתה בידי העורר בזמן הקובע ביחס לעבירת השוד, עובדה שיכלה לתמוך בגירסת העורר. אולם עולה מדברי התובעת שאם אמנם ניסה העורר להשפיע על מזרחי כאמור הרי פעל בענין זה גם בשם חבריו ובעקבות החלטתם המשותפת. תהיה זו על כן משום אפלייה צורמת אם ויניצר אשר לקח חלק פעיל ביותר בביצוע העבירה העיקרית ישוחרר ואילו העורר ישאר במעצר. לפיכך יש לשחרר גם את העורר בערובה.
( בפני: השופט בך. עוה"ד י. סלומון וי. אורון לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 9.4.85) .
ב.ש. 347/85 - סאיל ג'רה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון להשפיע על מתלונן בקשר למעשה תקיפה חמור ועל אדם נוסף שהיה עד לאותו ארוע כי ישנו את עדותם ויתכחשו לגירסתם המקורית ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הדחה בחקירה הינה עבירה, אשר עצם טיבה מצדיקה ומחייבת בדרך כלל החזקת המואשמים בה במעצר, שכן היא פוגעת ביכולתו של ביהמ"ש לגלות את האמת. כלל זה מיושם בעיקר כאשר קיים חשש כי הנאשם עלול לחזור על נסיונו להשפיע על
העדים אם ישוחרר בערובה. היו מקרים בהם נמנע ביהמ"ש מלעצור את הנאשם עד תום ההליכים כשהתברר שלא היה צורך בעדותו של המתלונן מסיבה זו או אחרת אך מצב כזה אינו קיים כאן. להיפך, העובדה שמדובר בשני מקרים של הדחה כלפי עדים שונים מחזקת את החששות. לאחר שתסתיים שמיעת עדויות עדי התביעה הראשיים יוכל העורר לחדש בקשתו להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד ט. ותד לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 9.4.85).
ב.ש. 345/85 - יוסף שטורם נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (העלמת מס, זיופים וכד') (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות מס שבגדרן העלים למעלה משני מיליארד שקלים ולצורך כך ביצע שורה של עבירות, כגון זיוף, שימוש במסמכים מזוייפים, השמטת הכנסות מדו"ח מס הכנסה, ניהול פנקסים כוזבים, מרמה, מסירת ידיעות לא נכונות לפקיד מס וכן ניכוי מס תשומות מבלי שהיו לגביו חשבוניות מס. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
החזקת אדם במעצר לפני תחילת משפטו הינו צעד חריף ומרחיק לכת, שכן גם נאשם שהוגש נגדו כתב אישום הינו בבחינת זכאי עד שדינו יוכרע לכף חובה. השאלה היא אם במקרהו של העורר קיימת הצדקה לשלילת חרותו. אין אחידות דעים בין שופטי ביהמ"ש העליון כאשר מדובר בחומרת העבירה כנימוק יחידי למעצר עד תום ההליכים, אך לשם החלטה במקרה דנן אין צורך לדון בכל ההלכות לענין זה, שכן גם הדוגלים בגישה המקילה היו מצווים על מעצר העורר. כאמור מדובר בהעלמת מס בסדר גודל של הרבה יותר משני מליארד שקלים וקיימת תשתית ראייתית מספקת כדי לסבך את העורר, לפחות לכאורה, במעשים המיוחסים לו. אין מדובר בעבירה שיגרתית מסוג העבירות של "הצוארון הלבן" שכן הצלחת העורר לשלשל לכיסו סכום כה רציני נתאפשרה ע"י ביצוע סידרה ארוכה של מעשים פליליים והוא נעזר במעשיו אלה במספר אנשים כדי להשיג את המטרות. המעשים בוצעו על פני פרק זמן ארוך ובוצעו בצורה מתוחכמת שדרשה מומחיות ויעילות. עבריין שמסוגל לנקוט באמצעים כאלה ולפגוע בטובת המדינה מן הדין שלא יהלך חופשי.
( בפני: השופט חלימה. עו"ד רובין לעורר, עו"ד עושה למשיבה. 4.4.85) .
ב.ש. 399/85 - מדינת ישראל נגד ניסים חזן
*שחרור בערובה (פריצה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בתחילת חודש יולי 1984 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו קשירת קשר לבצע פשע, פריצה לבנין והחזקת כלי פריצה. התביעה עתרה למעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש לא נעתר לבקשה והורה על הגבלת תנועותיו של המשיב הן מבחינת חובתו להמצא בביתו בשעות הלילה והן ע"י חובת התייצבות במשטרה מידי יום ביומו. כן הורה השופט על הפקדת דרכונו של המשיב בידי המשטרה וציווה על עיכוב יציאתו מן הארץ. במקביל לאישום הנדון התנהלו נגד המשיב הליכים אחרים ולאחר שהללו נסתיימו הצליח המשיב בדרך בלתי ברורה לקבל את דרכונו. הוא הגיע לנמל התעופה לוד וניסה לצאת את הארץ אך הנסיון סוכל ובעטיו עתרה התביעה להורות על מעצר המשיב. ביהמ"ש המחוזי סבר שאם כי המשיב ניצל לרעה את קבלת דרכונו, הרי התנהגות אינה מחמירה הואיל והנסיון לצאת את הארץ נעשה בצורה לגיטימית ובגלוי ולא בהסתר. על כן הורה ביהמ"ש על החמרת תנאי הערובה אך לא נעתר לבקשת התביעה לעצור את המשיב. הערר נתקבל.
נסיון לצאת מן הארץ בניגוד לצו עיכוב יציאה, תוך הפרה בוטה של תנאי הערובה, אינו יכול להחשב כפעולה לגיטימית. מי שמנסה לצאת את הארץ בניגוד לתנאים
שנקבעו ע"י ביהמ"ש מוחזק כמי שיכול לעשות נסיונות דומים או אחרים גם בעתיד. שחרורו של המשיב בערובה עשוי לסכל את ההליך הפלילי התלוי ועומד נגדו ולפיכך יש לעצרו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' י. טפיירו לעוררת, עו"ד גב' רייך למשיב. 23.4.85).
ב.ש. 558/85 - מדינת ישראל נגד מוחמד יערורה
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
לפי הודעות שני אנשי משטרה, עצרו מכונית שנסעה ללא אורות והבחינו בכך שהמשיב שישב על המושב האחורי החזיק בידיו חבילה לבנה וזרק אותה בין שני המושבים הקדמיים של הרכב. כשביקשו השוטרים לעצור את המשיב התנגד וכן השתולל והשוטרים נאלצו להפעיל כח לשם ביצוע המעצר. בחבילה נמצאו 10 גרם הרואין. המשיב מסר בהודעתו שאין הוא צורך סמים ואף התכחש לכל קשר עם החבילה. הוא נבדק באורח פרטי בבדיקת פוליגרף ותוצאות בדיקה זו אינן קונקלוסיביות המומחה מציין כי אובחנו בבדיקת תשובותיו של המשיב "תגובות מעורבות" והוא קובע בחוות דעתו "אין אנו יכולים לחוות דעה חד משמעית למרות תוצאה המראה נטייה על אמירת אמת". ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישום הנדון אך החליט לשחרר את המשיב בערובה, למרות שהיה מודע לכך כי העבירה המיוחסת למשיב הינה חמורה, וביסס למעשה את החלטתו על נימוק אחד והוא שהמשיב הינו בעל עבר נקי. הערר נתקבל.
אפשר לצאת מתוך הנחה כי מותר לביהמ"ש לעיין בתוצאת בדיקת פוליגרף בעת שמיעת בקשה להורות על מעצר נאשם או על שחרורו בערובה, אך בנסיבות הענין אין בהוצאות הבלתי ברורות של בדיקת הפוליגרף כדי להוות משקל נגדי לעדויות הישירות של אנשי המשטרה. אין ספק כי עברו הנקי של המשיב מהווה שיקול נכבד שיש לקחתו בחשבון וכן אפשר להביא בחשבון את העובדה שאשת המשיב בהריון והוא אב לשבעה ילדים, אך אעפ"כ לא היה מקום לשחררו בערובה. בשורה ארוכה של החלטות נקבע בביהמ"ש העליון כי הפצת סמים או החזקתם בכמויות ניכרות שלא לצריכה עצמית, הן בין העבירות המצדיקות ומחייבות החזקת הנאשמים במעצר עד תום ההליכים. כמות הסם שמדובר במקרה זה, הינה כמות ניכרת במובן הנ"ל. ההחלטות כאמור ניתנו גם כשהיה מדובר בהפצת חשיש וקל וחומר שיש לפעול עפ"י הנחייה זו כאשר מדובר בסם הרואין הנמנה עם סוגי הסם הקטלניים ביותר.
הצדקת הכלל בדבר החזקת מפיצי סמים במעצר עד תום ההליכים אינה מבוססת רק על חומרת אותה עבירה בתור שכזו. הפצת סמים מסוכנים היא עבירה מיוחדת במינה הקשורה במערכת שלמה הדרושה לשם תכנונה וביצועה. ישנו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה להביא לשיבוש המערכת הזו, ומעצרם המיידי עד תום משפטם של הנאשמים בפעילות באותה מערכת, הינו אחד האמצעים למימוש אינטרס זה. זאת כמובן כאשר ביהמ"ש משתכנע כי יש ראיות לכאורה בעלות משקל סביר. על כן, למרות עברו הנקי של המשיב מן הדין לעוצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' רבקה לוי לעוררת, עו"ד טומי נדשי למשיב. 7.4.85).
ב.ש. 364/85 - מדינת ישראל נגד יעקב אברהם
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בסחר בהרואין והחזקת סם מאותו סוג. ביהמ"ש הורה על מעצר שני הנאשמים האחרים ולשחרר את המשיב בערובה אם כי הורה שישאר במעצר בית עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הראיה נגד המשיב מצויה בדו"ח של שוטר מוסווה. בניגוד להשקפת ביהמ"ש המחוזי נראה שבדו"ח האמור מצוי חומר ראייתי מספיק כדי הצדקת המעצר. נוכח
חומרת העבירה המיוחסת למשיב אין מנוס ממעצרו ומה גם שלחובתו הרשעות קודמות מרובות ובתוכן עבירות של נסיון להרוס נכס בחומר נפיץ, החזקת נשק שלא כדין ופריצות4 לזכות המשיב עומדת העובדה כי התביעה לא מיהרה לערור על החלטת השופט והערר הוגש באיחור של יומיים ובדיעבד כבר מצוי המשיב יותר משבוע במעצר בית. שיקול זה יש לשקול ביחד עם שיקולים אחרים הרלוונטיים להחלטת המעצר ובמקרה דנן חומרת העבירה ביחד עם עברו הפלילי של המשיב יש בהם כדי להטות את הכף לחובת המשיב. לפיכך הוחלט לקבל את הערר ולהורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. (בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' אורית אפעל לעוררת, עו"ד יפתח למשיב. 16.4.85).
ב.ש. 316/85 - אנטין דאוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מצא רימון יד ומסר אותו למאן דהוא על מנת שהלה ימכור אותו ולבסוף הגיע הרימון לארגון חבלה. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים, בשל חומרת העבירה והערר נתקבל. בלי להיכנס לשאלה אם מצויות ראיות לכאורה, אין זה מתחייב בנסיבות העניין להחזיק את העורר במעצר עד גמר משפטו. עבירה של החזקת נשק ונשיאתו היא עבירה חמורה, אך יש לתת את הדעת לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. אמנם הגיע הרימון בגלגולו הסופי לגורמים עויינים, אך לא מידי העורר הגיע לידיהם. מדובר באדם בעל עבר נקי שלא גנב את הנשק ולא רכש אותו מגורמים הקשורים בצה"ל, אלא מצא אותו וחטאו הוא בכך שלא הפנה תשומת לב השלטון לרימון. אדם אחר שהורשע בעבירות דומות נשפט לששה חודשי מאסר לריצוי בפועל וקיים חשש שהעורר ישאר במעצר יותר מאשר תקופה זו עד אשר יסתיים משפטו. לפיכך יש לשחררו.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. סנעאללה לעורר, עו"ד א. רומבוב למשיבה. 2.4.85).
ע.פ. 557/84 + 507 - שמואל יוחנן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בגין שרשרת של מעשי התפרצות וגניבה ונדון ל- 5 שנים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טוען כי העבירות שביצע המערער נעשו כהוצאה מלחצים שהופעלו עליו, אד גם אם נכון הדבר, הרי זה רק לגבי 3 מבין 9 פרשיות שבהן הודה המערער. לגוף העניין, העונש שהוטל כבד והוא מצדיק הקלה. מדובר בחוליות שונות המצטברות לשרשרת אחת של מעשי גניבה מאותו מפעל ובנסיבות העניין די בעונש של שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. אשר להפעלת המאסר על תנאי הקודם במצטבר - לא רק שהפעלה מצטברת זו מתבקשת ע"י החוק, אלא גם לגוף העניין ראוייה הצטברות זו להתקיים, שכן המעשים שבהם הורשע עתה קשורים עם העבירות שבגינן הוטל המאסר על תנאי.
( בפני השופטים: ברק, בך, וייס. עו"ד עופר גנון למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 28.3.85).
ע.פ. 566/84 - נחמן כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יחד עם אחרים, ביצעו שוד אכזרי כלפי אשה קשישה, לאחר שנכנסו לדירה בתואנה כי הביאו לה זר פרחים. הם הפילו אותה ארצה, תלשו שרשרת שהיתה על צווארה וניסו להסיר טבעת יהלום מאצבעה ולאחר מכן שדדו ממנה, תוך איום באקדח, תכשיטים בשווי 15,000 דולר וכסף בסכום של למעלה מ- 100,000 שקלים. המערער נתפס עם התכשיטים כשביקש לצאת מן הארץ. הוא נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על
תנאי של שנתיים, שנה אחת חופפת ושנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער מפנה את תשומת לב ביהמ"ש למצבו המשפחתי הקשה ולרצון המפעם בו להשתקם וכן לכך שבתו הקטינה נולדה עיוורת ורב סבלם של אשתו וילדיו. טענות אלה כבר נטענו בביהמ"ש המחוזי וצדק ביהמ"ש באמרו כי מדובר באדם שאינו מבין את חובתו כלפי אשתו וילדיו והורס את חייהם של הקרובים לו מבלי להתחשב בהם. למערער הרשעות קודמות, בעבר נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ו- 3 שנים על תנאי בגין סדרה של מעשי סחיטה ואיומים וביהמ"ש העליון התחשב בו אז והקל בדינו, ולא חלפו ימים רבים לאחר ששוחרר מכלאו וחזר לסורו. ביהמ"ש חייב להגן על הציבור בדרך כלל, ועל אנשים קשישים וחסרי ישע במיוחד, מפני מעלליהם של אנשים כמערער, ולכן אין להקל בדינו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. עו"ד מ. אביב למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 2.4.85).
ע.פ. 96/85 - דוד ואברהם ניסימוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, התדפקו שוטרים על דירתו של המערער אברהם וכאשר הלה פתח את הדלת ונוכח כי שוטרים עומדים בפתח ניסה לטרוק אותה. השוטרים התפרצו פנימה ובדירה התפתח מאבק בין השוטרים לבין שלושה מהנוכחים בדירה (למעט אברהם) ובסופו של דבר נעצרו כל הארבעה. אלה היו אברהם, אחיו דוד, ועוד שניים. בחיפוש שנערך על גופו של אחד הנוכחים, (להלן נדב), נמצאו אצלו עטיפות שהכילו 45 מנות הרואין. השניים האחרים הודו בחלקם בפרשה, הורשעו ועונשם נגזר ולאחר מכן העידו במשפטם של אברהם ודוד. ביהמ"ש הרשיע אותם וגזר לאברהם 5 שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים בפועל ולדוד ארבע שנים מאסר שמתוכן שנתיים בפועל וכן הפעיל נגדו שלושה חדשים מאסר על תנאי במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל וחומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש סמך על דבריו של נדב בהודעותיו במשטרה והעדיף אותם על פני עדותו בביהמ"ש, ובנסיבות העניין אין להתערב במסקנתו זו של ביהמ"ש המחוזי. כמו כן, ההרשעה מושתתת, על מכלול עובדות בלתי תלויות בהודעותיו של נדב ועל הודעותיו שמקבלות תמיכה וחיזוק, אם כי לא סיוע של ממש שאיננו דרוש בענייננו. העובדות הן כי כל הארבעה שהיו בדירה חברו יחדיו במקומות שונים למכונית אחת ונסעו בשעות העבודה לדירתו של אברהם; רובם היו בדירה כמה שעות ובמהלך אותה עת בוצע הטיפול בסם וחלוקתו למנות; הדירה הועמדה לרשותם של מבצעי הפעולה ע"י אברהם שלא התנהג כמארח, כאשר אברהם פתח את הדלת ונוכח ששוטרים עומדים בפתח ניסה לטרוק את הדלת ואחר כך ניסו הנוכחים לברוח. כל הנ"ל מצטרף למסכת ראיות נסיבתיות המעמידות חזקה של ידיעה ומעורבות בפעילות הפלילית של כל הארבעה. (בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופטת שטרסברג כהן. עוה"ד א. לנדשטיין ומ. רובינשטיין למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 4.4.85) .
ב.ש. 67/84 - נסים חדד נגד שמעון פז ואח'
*תוצאות הבחירות לעירית אשדוד (הערעור נדחה).
בבחירות שנערכו למועצת עירית אשדוד, באוקטובר 1983, השתתפו בין השאר רשימות הליכוד ותמ"י. נמנו שבעים פתקי הצבעה של חיילים שעליהם לא סומנו האותיות של הרשימות, אלא כינוייהן בלבד. בין פתקים אלה נכללו 14 פתקים של רשימת הליכוד ובהתחשב בקולות אלה, שהוכשרו ע"י ועדת הבחירות ופקיד הבחירות, נבחר המערער כחבר המועצה ונמנעה בחירתו של המשיב, מועמד רשימת תמ"י. הלה ערער על החלטת ועדת הבחירות וביהמ"ש המחוזי החליט כי צודק המשיב שלא צריך היה להביא בחשבון מניין הקולות את הפתקים הנדונים. הערעור נדחה.
חוק הרשויות המקומיות (בחירות) קובע כי במקום פתק מודפס יכול לשמש להצבעה גם פתק ריק "שעליו מסומנים בכתב יד אות הרשימה או אות עם הכינוי..." מכאן שאין החוק מכשיר פתק ובו הכינוי של הרשימה בלבד. נראה שהדבר קשור ברצון המחוקק למנוע טעות של הבוחר מקום שקיים דמיון מסויים בין הכינויים של מספר רשימות. טוען ב"כ המערער כי יש לפרש את החוק על פי מטרתו, ומטרת החוק היא להגשים את רצון הבוחר, ומשציינו הבוחרים את רצונם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים יש להגשים רצון זה. אכן, החוק הוא יצירה תכליתית ויש לפרשו על פי תכליתו, אך מה היא תכליתו של חוק הבחירות - שאלה זו אינה פשוטה. יש לו לחוק הבחירות תכלית להגשים את רצון הבוחר ותכלית נוספת כי יישמרו הסדרי ההצבעה כפי שנקבעו בחוק, וזאת כדי להבטיח הגינות, טוהר ויעילות בסדרי הבחירות.
זאת ועוד, מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני אם היא מהווה אמצעי על פיו בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי, בין הלשון והמטרה. כלל זה לא יחול, אם האופציות הפרשניות העולות מלשון החוק מביאות לתוצאה אבסורדית, שאז מותר לפרשן לסטות מלשון החוק, אך בענייננו שלילת האפשרות להצביע ע"י השימוש בכינוי בלבד אינה מביאה לידי אבסורד.
אין גם לקבל את גישת המערער כי גם אם מלכתחילה לא די ברישום הכינוי בלבד הרי בדיעבד יש להכשיר פגם זה שנפל בדרכי ההצבעה.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גב' שטרסברג- כהן. החלטה- השופט ברק. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד י. ביטון למשיב, עו"ד ר. יאראק לפקיד הבחירות. 1.4.85) .
ב.ש. 338/85 - מדינת ישראל נגד יעקב אלקובי
*שחרור בערובה (בעילת קטינה) (ערעור על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בבעילת קטינה בת 14 וחצי בשלש הזדמנויות שונות תוך הטלת אימה על קורבן המעשה. התביעה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש דחה את הבקשה בסברו כי מדובר במקרה גבול. הערר נתקבל. לתביעה ראיות לכאורה נגד המשיב ומדובר בעבירה חמורה הן לפי מהותה והן לפי נסיבות ביצועה, במובן זה, שהעבירה בוצעה תוך שמוש באיומים על נערה קטינה הלומדת בבית הספר. חומרה מיוחדת בכך כי המשיב ביצע את מעשיו כשעמד נגדו צו שיפוטי שלא לעזוב את מקום מגוריו בשל עבירות אחרות, אף הן חמורות, ובעוד הצו בתוקף ביצע את המעשה. מדובר בעבריין אשר על אף גילו הצעיר הספיק לצבור שורה ארוכה של עבירות ואף הספיק לחבוש את ספסל בית הכלא יותר מאשר פעם אחת. נאשם שכאלה מעשיו יש להחזיק במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חלימה. עו"ד גב' י. טפיירו לעוררת, עו"ד בן שטרית למשיב. 28.3.85).
ב.ש. 331/85 - מדינת ישראל נגד ריף וותד ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
המשיבים נעצרו לחקירה ביום 19.3.84 וכתב אישום הוגש נגדם ביום 4.4.83. שניהם הורשעו ביום 19.3.85 אלא שמתן גזר הדין נדחה לחודש אפריל. התובעת ביקשה להאריך את המעצר בשלשה חדשים כדי שניתן יהיה לסיים את הדיון סופית ע"י מתן גזר הדין והבקשה נתקבלה.
לטענת הסניגור מניין השנה הקבועה בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי מתחיל ביום מעצר הנאשמים לצורך חקירה, היינו ביום 19.3.84 כך שלטענתו החל מיום 19.3.85 נמצאים המשיבים במעצר בלתי חוקי. אין לקבל טענה זו. חישוב התקופה לפי סעיף 53 מתחיל מיום הגשת כתב האישום ולא מיד עם התחלת החקירה. אולם גם אם הדין הוא כטענתו של הסניגור, צודקת התובעת כי ביהמ"ש העליון רשאי להשתמש בסמכותו לפי סעיף 54 ולצוות על הארכת מעצר המשיבים או לעצור אותם מחדש. לגופו של ענין,
השניים כבר הורשעו וגזר הדין עומד להנתן בתוך שבועות מספר, ולנוכח נסיבות המקרה, שהן נסיבות חמורות, יש להעתר לבקשה.
(בפני: השופט חלימה. 29.3.85).
ב.ש. 297/85 - מאגיד עבליני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, זמר לפי מקצועו, הואשם בסחר בסמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. לפי טענת התביעה קנה העורר אקדח מאחד במחיר של 450 דולר ונשאר חייב 180 דולר. עברה תקופה מסויימת מבלי שהשלים את המחיר והמוכר בא אליו בלווית חבר ודרש את יתרת המחיר. העורר הודיעו שאין בידו לשלם. אז הציע החבר כי העורר יקבל ממנו 100 גרם חשיש ובתמורה יקבל החבר את האקדח והעורר הסכים להצעה. בגין מעשה זה הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
הנימוק היחידי להחלטת ביהמ"ש המחוזי היה חומרת העבירה, אך כשמדובר במעצר בנימוק זה אין אחידות דעים ואפשר למצוא הלכות לכאן ולכאן. העבירה המיוחסת לעורר היא חמורה ולא עוד אלא שעבירות הסמים הפכו למכת מדינה במידה המאיימת על שלום הציבור ובריאותו. על רקע זה, חומרת העבירה והיותה נפוצה, יש מקום לעצור נאשם לפני שהוא מורשע בדין. אולם, יש לבדוק אם קיימות הוכחות לכאורה נגד הנאשם ובענייננו הראיות הן קלושות. בעדויות שבתיק התביעה סתירות בולטות ובלתי מוסברות שקשה להתעלם מהן. לא מן הנמנע שלסתירות אלה ינתן הסבר ע"י העדים שיעידו, אך התשתית הראייתית העכשוית נראית פגומה. יתירה מזו, העדים העומדים לתת עדות מעורבים בשורה ארוכה של מעשים שלגביהם יעמדו לדין ורק אח"כ יוכלו להעיד נגד העורר. מצב זה מחייב המתנה ארוכה עד שמשפטיהם יסתיימו ונימוק זה, ההמתנה הארוכה, בפני עצמו ראוי למחשבה. ההמתנה הארוכה והסתירות בעדויות יכולות ביחד להטות את הכף לטובת העורר. יצויין שאין הוא עומד לדין בגין החזקת אקדח ואין טענה של חשש להימלטות או לשיבוש הליכי משפט.
( בפני: השופט חלימה. עו"ד עמאד דקואר לעורר, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 26.3.85).
בג"צ 292/84 - צבי בודיק נגד ראש אגף שיקום משרד הבטחון
*הטבות לפנים משורת הדין לנכה צה"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותר אירע אירוע ביום 10.9.79 עקב שירותו הצבאי ובתקופת שירותו והגיש תביעה להכרה בנכותו כבר באוקטובר 1977. תביעתו נדחתה ע"י קצין התגמולים בדצמבר 1978 ובינואר 1979 ערער על ההחלטה. רק בחודש אוקטובר 1981 הוכרה נכותו עם תוקף למפרע מיום 10.9.77. הוא זומן לפני ועדה רפואית ביום 20.6.82 והחלטת הועדה נשלחה לעותר ביום 21.7.82. מלבד קצבת הנכות המגיעה לעותר עפ"י דין משלם המשיב גם הטבות לפנים משורת הדין לנכים. לפי הנחיותיו הפנימיות של המשיב אין ההטבות משולמות עבור שנים הקודמות למועד בו נקבעו זכויותיו של הנכה. העורר מלין על ההנחיות האמורות וטוען שהמשיב צריך היה לשלם לו את "המגיע" לו מיום האירוע נשוא תביעתו. עתירתו נדחתה.
מדובר בהטבות לצריכה שוטפת, שהרשות מעניקה לפנים משורת הדין, ואין לומר כי הנחייה פנימית המעניקה, מטעמי תקציב ותכנונו, הטבות מהסוג האמור רק ממועד מוגדר, מופרכת עד כדי הצדקת התערבות בג"צ. יתכן שהדין היה אחר אילו הוכח שהרשות השיבה תחילה פני נכה ריקם מטעמים שרירותיים או זדוניים או גרמה במחדליה היא להמשכות ההליכים יתר על המידה. ברם, לטענות מהסוג הנדון לא הונחה תשתית עובדתית ולכן ניתן להשאיר את הדיון בהן לעת מצוא.
( בפני השופטים: ש. לוין, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד ד. פון וייזל לעותר, עוה"ד ש. צור וד. חן למשיב. 24.4.85).
בג"צ 482/84 - רוברט וין נגד מפקד משטרת אילת ואח'
*דרישה שהמשטרה תתערב בסכסוך בין בעל בית לדייר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר שכר מאת המשיב השני (להלן בעל הבית) דירת מגורים בשכירות לא מוגנת לתקופה של 10 חודשים מיום 9.2.84 ועד ליום 9.12.84. תוך תקופת השכירות עזב העותר את הארץ בכוונה לחזור אליה והשאיר בדירה, כמחזיק, דייר אחר (להלן: הדייר). בעל הבית דרש מהדייר לפנות את המקום ולהחזיר לו את החזקה. נחתם מסמך ע"י הדייר שלפיו הוא מקבל על עצמו לפנות את הדירה עד 5.8.84. לאחר אותו תאריך עזב הדייר את הדירה והעותר טרם חזר ארצה. בעל הבית השכיר את הדירה לאחר וזה החליף את מנעול הכניסה לדירה ומחזיק בה מאז. משחזר העותר לישראל פנה למשטרה בתלונה כי הוצא מהדירה שלא כדין וביקש את התערבותה אך המשטרה לא התערבה. כיון שכך פנה העותר לבג"צ וניתן צו על תנאי כמבוקש ביום 14.11.84. המדינה הגישה תצהיר תשובה מיד ומתוכנו מסתבר כי משטרת אילת קיימה חקירה מקיפה בענין ומכיון שעמדו בפניה גירסות עובדתיות נוגדות סבורה היתה שאין היא יכולה להרחיק את המחזיקים בדירה ללא צו של בימ"ש. מסיבות שלא התבררו לא נקבע הדיון בעתירה אלא ליום 1.4.85 והעותר לא עשה כל מאמץ להתענין מה עלה בגורל עתירתו ולהחיש את שמיעתה. בינתיים עברה תקופת השכירות ובודאי שכיום אין כל אפשרות ליתן לעותר סעד כבקשתו גם אם היה יסוד לקובלנתו. למען האמת קיים ספק אם לגופו של ענין יכול היה העותר להצליח בעתירתו נוכח המחלוקת העובדתית הקוטבית שבין גירסות בעל הבית והעותר.
( בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד י. דוד לעותר עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 1.4.85) . בג"צ 125/85 - צבי ברנשטיין נגד רשות השידור ואח'
*מחלוקת סמכויות ברשות השידור (העתירה נדחתה).
יש משום חפיפה בין סמכויות מסויימות של מליאת רשות השידור לבין אלו מסמכויות של הועד המנהל. בג"צ כבר עמד על כך בעבר אך לא נעשה דבר למימושה של המלצת בג"צ להפריד בין הסמכויות והחפיפה בעינה עומדת. לנוכח המצב המשפטי הקיים אין עילה להתערבות בג"צ לשם הסדרת מחלוקת הסמכויות בתוך רשות השידור או למניעת חפיפה בסמכויות בין המסגרות השונות העותר טען גם כי הסרטת סרטים בשבת יש בה משום סתירה להוראות תקנות רשות השידור. אין ספק שיש לקיים את התקנות כלשונן אך בג"צ לא שוכנע שיש בפניו נתונים שמהם ניתן ללמוד על הפרת התקנות בנושא שעליו סבה העתירה.
( בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, ויס. החלטה- הנשיא שמגר. עו"ד פ. מעוז לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 4.4.85).
בג"צ 565/84 - נתן גרינברג ואח' נגד שר הפנים ואח'
*אי מתן אפשרות להשמיע התנגדות לשינוי תוכנית מתאר
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ארבעת העותרים קובלים על כך כי המשיבה השלישית (הועדה המחוזית לתכנון ולבניה) במחוז ירושלים החליטה לאשר תכנית שינוי לתכנית מתאר המתייחסת לסלילת כביש מספר 4 וזאת מבלי שהעותר הראשון הוזמן לדיון בהתנגדותו, וכשהופיע לדיון ללא הזמנה לא ניתנה לו ארכה נאותה כדי להשמיע את טענותיו. כמו כן נטען כי מחמת המהומה שנוצרה בשעת דיוני הועדה לא ניתנה הזדמנות לעותר השני להשמיע את טענותיו. העותרים יכלו להבין שתינתן להם הזדמנות לנמק את התנגדויותיהם לגוף הענין, אך שלא כפי שניתן היה לצפות, נדחו ההתנגדויות על אתר. לפיכך יש להחזיר את עניינם של העותרים לועדה שתשמע את טענותיהם. אין ממש בדרישה להחליף את הרכב הועדה שכן הועדה היתה מוכנה בעיקרו להאזין לטענות שיעלו לפניה ואין ספק שהשגות העותרים תשקלנה בלב פתוח ולגוף הענין.
( בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד מ. ברקוביץ לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 2.4.85).