ע.א. 251/82 - רוני עידה קטין ע"י אביו נגד רשל חביב
*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המערער נפגע בתאונת דרכים ע"י מכונית בה נהגה המשיבה. ביהמ"ש קבע את הפסד כושר ההשתכרות של המערער בשעור של %15 למרות נכות קלינית של %25 ובאשר לרשלנות קבע כי המערער אחראי בשעור של %75 רשלנות תורמת. המשיבה ערערה על עצם חיובה בטענה שלא ניתן היה למנוע את התאונה ואילו המערער ערער על כך כי נקבעה לו רשלנות תורמת של %75, על כך שהפסד כושר השתכרותו נקבע בשעור של %15 בלבד וכן ביקש לחייב את המשיבה בתשלום הפסד השתכרות גם בגין שלוש שנות שירות בצבא שנוכו כאשר מתברר עתה כי לא יוכל לשרת בצה"ל בכלל. הערעור נדחה פרט לענין הרשלנות התורמת שהועמדה על %50.
ב. באשר לנסיבות התאונה הגיע השופט למסקנה שהמערער, נער בן 13, וחברו רצו לחצות את הכביש בו נסעה המשיבה, החבר שם לב למכונית המגיעה וניסה לעצור גם בעד המערער מלחצות את הכביש אך לא הצליח בכך, והמשיבה פגעה במערער מבלי שראתה אותו כלל למרות שצריכה היתה לראותו. באימרתה במשטרה אמרה המשיבה שאינה יודעת מה הסיבה שלא הבחינה במערער ואילו בביהמ"ש הסבירה שלא ראתה את המערער כי מכוניות רבות חלפו מולה. ביהמ"ש דחה הסבר זה גם משום שאינו מתיישב עם אימרתה במשטרה, וגם משום שההגיון מחייב שגם אם חלפו על פניה מכוניות אחרות היה עליה להבחין במערער בשלב כלשהו לפני שנכנס לנתיב מכוניתה. לענין הקשר הסיבתי בין מחדלה של המשיבה להבחין במערער לבין אירוע התאונה, קשר הנדרש כי בהעדרו אין להטיל על המשיבה, חרף מחדלה, אחריות לתאונה, אם רשלנותה לא גרמה או לא תרמה לארוע התאונה - בנקודה זו סבר השופט שאילו היתה המשיבה מבחינה במערער לפני התאונה לא מן הנמנע שהיתה יכולה למנוע את התאונה. לפי מאזן ההסתברויות הקובע לענין המשפט האזרחי, הגיע השופט למסקנה שיש לייחס למשיבה רשלנות בשל אי תשומת לב ובכך צדק.
ג. ממצאיו של ביהמ"ש באשר למצב העובדתי וכן באשר למסקנה המשפטית בדבר רשלנות הצדדים היא מסקנה נכונה, אך השופט החמיר יתר על המידה עם המערער לענין הרשלנות התורמת. המערער לא הבחין בסכנה המתקרבת כאשר חייב היה להבחין בה, אך בנסיבות הענין היתה חובה מקבילה ולא פחותה מזו גם על המשיבה כנהג סביר וזהיר להבחין במערער בעוד מועד. מכאן ששני בעלי הדין צריכים היו להבחין זה בזה ובהעדר ראיות לסתור חלוקת האחריות צריכה להיות שווה בשווה. מאידך אין ממש בטענת המערער בקשר לקביעת הפסד השתכרות בשעור %15 לעומת נכות קלינית של %25. המערער הופיע בפני ביהמ"ש שהתרשם ממנו כי הנכות הפונקציונלית אינה זהה עם הנכות הקלינית ואין להתערב בכך. הוא הדין באשר לטענה כי יש להוסיף שלוש שנות השתכרות לחישובי השופט בשל העובדה שהמערער לא נתקבל לשירות פעיל בצה"ל. לא זו בלבד שלא נגרם למערער בשל כך הפסד השתכרות אלא שבשלש שנים פנויות אלו יוכל לעבוד ולהשתכר.
ד. ב"כ המשיבה קבל על כך שהציטוטים שהביא ב"כ המערער בעיקרי הטעון לאו שמם ציטוטים וכי לא הצליח בעת הכנת ערעורו ועיון בעיקרי הטעון למצוא את הציטוטים הנזכרים. קובלנה זו מוצדקת לפחות בחלקה. בעיקרי הטעון הביא ב"כ המערער שורה ארוכה של ציטוטים כשהקטע המצוטט מסומן במרכאות ללמדך שהמדובר בציטוט מילולי. ביהמ"ש העליון בדק את מראי המקום ונוכח לדעת כי מדובר במרבית המקרים בציטוט מקוטע, תרגום חפשי או מעין פרפרזה של המקור. דרך זאת אינה מקובלת ויש להביע מורת רוח משיטה זו. משבוחר עורך דין לצטט קטע מתוך הלכה זו או אחרת, אגב סימון הקטע במרכאות, אין הוא בן חורין לשנות מן המקור, או לערוך
מעין מהדורה "משופרת" לפי הבנתו של המקור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. עו"ד ר. שרון למערער, עו"ד גבי לוי למשיבה. 24.3.85).
ע.א. 407/84 - ולרי אדלר (קספר) ואח' נגד אריה קספר
*תשלומי שכ"ד ושכר לימוד עפ"י הסכם גירושין(ערעור וערעור נגדי- הערעורים נדחו).
א. המערערת היא אשתו לשעבר של המשיב ואמם של שלושת המערערים האחרים בני הזוג התגרשו והסכם גירושין שביניהם קיבל תוקף של פס"ד בבית הדין הרבני. הערעור הוא באשר לנושאים של תשלום שכר לימוד ושכר דירה וערעור שכנגד על כך שביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב בהוצאות משפט של המערערים ועל כך שהמערערת לא חוייבה בתשלום הוצאות משפט. הערעורים נדחו.
ב. שניים מבין הילדים שהו תחילה אצל האם ואחד עם האב ואחר כך עברו כולם לידי האם שנישאה שנית ועברה להתגורר בבריטניה. האם החליטה למסור את הילדים לפנימיה ושכר הלימוד בפנימיה עבור שלושתם היה 24,000 דולר לשנה. האב התנגד למסירת הילדים לפנימיה הנ"ל שהיא יוקרתית ויקרה. האם הסתמכה על סעיף בהסכם הגירושין האומר כי במידה ויהיה צורך בתשלום מיוחד עבור "לימודי הילדים" ישולמו ההוצאות על ידי שני בני הזוג כל חודש שווה בשווה. בענין שכר דירה ביקשה האם לסטות מהאמור בהסכם בטענה שהאב סיכל רכישה של דירה בירושלים למגורי האם כפי שנקבע בהסכם הגירושין ועל כן אין הוא יוצא ידי חובתו בתשלום שנקבע בהסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הדרישות.
ג. לענין שכר הלימוד דחה ביהמ"ש את התביעה ונימוקו בעיקר משום שלדעתו הצדדים שערכו את הסכם הגירושין צפו מגורים בישראל בה יש חינוך חינם. נימוק זה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון שקבע כי אין לתת משקל מכריע לציפיותיהם של בעלי הדין באשר למקום המגורים כי הדבר לא מעוגן באופן החלטי בנוסחו של ההסכם ברם, קובע לצורך הענין ההתייחסות בהסכם לחינוכם של הילדים. סעיף זה קובע כי הילדים ילמדו בבתי ספר ובמוסדות חינוך דתיים שיאושרו ע"י הבעל. יש לקרוא את ההסכם כשלמות אחת משקבע ההסכם כי האב צריך לאשר את המוסד בו יתחנכו ילדיו, קבע בכך תנאי מוקדם שמשמעותו היא, לא רק שאין לחנך ילדים במקום שלא אושר על ידו, אלא גם כי לא ניתן לדרוש ממנו קיום חיובים בקשר לחינוך אם אלה נובעים מן ההפרה של התניה הדורשת את אישורו לבחירת מוסד חינוכי. אין לחייב את האב לפנות לערכאות ולתבוע צו המונע חינוך הילדים במוסד שלא אושר על ידו כדי לפטור אותו מן התשלום.
ד. גם ענין שכר הדירה אין בו מאומה שכן בענין טענת הסיכול שברכישת הדירה עפ"י האמור בהסכם אמר ביהמ"ש העליון בינתיים את דברו בערעור הנוגע למתדיינים בתיק זה. גם הערעור שכנגד בענין הוצאות אין בו מאומה היות ואין ביהמ"ש העליון נוהג להתערב אלא במקרים יוצאי דופן בהחלטת הערכאה הראשונה בקשר להוצאות המשפט. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד יעקב דובר למערערים, עו"ד גב' נעמי וייל למשיב. 18.3.85).
ע.א. 312/83 + 311 - אריה פינקלשטיין ואח' נגד ברנרד פלבסקי ואח'
*השבת כספים שנתקבלו במסגרת מו"מ להקצאת מניות(הערעורים נדחו).
א. המערערים הקימו חברה להספקת בטון מוכן ונזקקו לאמצעים כספיים. אחד המייסדים (המשיב הרביעי) התקשר עם המשיב הראשון, שהוא קרוב משפחה תושב קנדה, והמשיבים השני והשלישי פעלו יחד עם המשיב הראשון. לאחר מו"מ והתדיינות העבירו המשיבים 50,000 דולר למשיב הרביעי. בסופו של דבר לא יושבה המחלוקת
בענין כמות המניות שתוקצב למשיבים ועלתה הצעה שהסכום של 50,000 דולר שנמסר למערערים יועבר לפרוייקט אחר. המערערים לא היו מסוגלים להחזיר את הכסף והוגשה התביעה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבים 50,000 דולר בתוספת ריבית והערעור נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הצדדים לא הגיעו להסכם סופי ומחייב, ואפילו הוסכם עקרונית על בצוע העיסקה הרי כל עוד לא סוכם ענין אחוז המניות שינתן למשקיעים, שהוא פרט מרכזי, לא קם ההסכם. זאת ועוד, אף אם היה מקום להסיק כי נכרת הסכם, הרי בהתדיינות המאוחרת יותר הסכימו ביניהם הצדדים על בטול ועל השבת הכסף. כתב התביעה של המשיבים התמקד בטענה כי קיים הסכם ורק לחילופי חילופין הועלתה הגירסה שהיה "מעין חוזה" ונדרשה השבת הכסף על יסוד העילה של עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש ראה לסמוך מסקנתו על הגירסה החילופית שהעלתה רק בסעיף סתמי בכתב התביעה, שכן המשפט התנהל, למעשה, לכל אורכו סביב השאלה אם נכרת הסכם או לא, ולאורך כל הקו עלתה ונדונה הטענה שהעיסקה לא הושלמה. בכך היה מעין שנוי חזית. ביהמ"ש ציין כי בכל מקרה היה מסיק מהדיונים המאוחרים כי שני הצדדים הסכימו על ביטול הדדי של ההתחייבויות ועל יסוד האמור החליט על חובת ההשבה.
ג. טעמי הערעור מתייחסים בעיקר לראיות שהובאו והמערערים שבו ודנו בכל מערכת הראיות וניסו להסיק מהן מסקנה שונה מזו שהסיק ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון דחה את הנסיון לערער את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי שראה את העדים ויכול היה להתרשם מהם ולקבוע את אמינותם. כיוון שהמו"מ בין הצדדים סב מלכתחילה בנושאים מרכזיים, אין מקום למסקנה כי נכרת הסכם. השבתו של מה שניתן בשלב הטרום חוזי, במסגרת הפעולות המכינות היא חובה משפטית וצרוף הריבית היא פועל יוצא מהמצאות הכסף בידי המערערים.
ד. ביהמ"ש יכול היה לעגן החלטתו באמור באחד הסעיפים בכתב התביעה, שדן בטענה כי החיוב נובע מ"עין חוזה", בחומר הראיות שהובא בפני ובמחלוקת כפי שהתגבשה למעשה. לענין זה קובעים לא רק הכללים בדבר שינוי החזית תוך כדי הדיון. ביהמ"ש צריך להכריע בשאלה השנוייה במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מלעשות כן מאחר והנושא האמור אינו מוצג בפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי דיון. אולם, אם בעלי הדין שוטחים בפני ביהמ"ש, למעשה, את המחלוקת האמיתית, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את ביהמ"ש ומונע ממנו בדיקת החומר והטיעונים שהובאו בפניו. כאן חל הדבר על אחת כמה וכמה, כי ענין אי כריתת החוזה הועלה בכתב התביעה מעיקרו ויהא זה כטענה חילופית, ומה שנשתנה תוך כדי ההליכים הוא רק המשקל היחסי שייחסו בעלי הדין לטענה החילופית לעומת הטענה העיקרית שבתובענה. ביהמ"ש אינו יכול להיות קשור למשקל היחסי שניתן לטענה פלונית בכתב התביעה, לעומת המשקל האמור בראיות ובטיעונים.
ה. המערערים מלינים על כך שביהמ"ש חייב לא רק את החברה בהשבת הכסף אלא גם אותם אישית אך גם טענה זו אין בה ממש. אם לא נכרת חוזה, אין ללמוד מן הראיות אלא זאת שהכסף עבר למעשה לבעלי המניות (המערערים) באמצעות המשיב הרביעי ותוך שיתוף פעולה עמו, ומי שקיבל הוא שישיב.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד א. קמר, ב. ברנר ומ. סגל למערערים, עו"ד מ. לוינסון למשיבים. 20.3.85).
בג"צ 467/84 - עזרא אבי נגד ראש עירית ת"א יפו
*חייב עירית ת"א להציב מצילים בשעות אחה"צ ובשבתות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
א. העותר הינו תושב תל אביב. הוא ובני משפחתו נוהגים לבלות על חוף ים ת"א בשעות אחר הצהרים בימי חול ובימי סוף השבוע. העותר מתרעם על כך שהעיריה אינה מספקת
בתקופה האחרונה שירותי הצלת בשעות אחר הצהרים ובשבתות, וזאת חרף המצב החוקי שעל פיו חייבת העיריה להציב מצילים בשעות ובמועדים האמורים. ראש העיריה אומר בתצהירו כי הצבת מצילים כאמור הינה דבר חשוב והעיריה סיפקה בעבר שרות זה, אך בשנים האחרונות נמנע מהעיריה להמשיך בכך עקב קשיים תקציביים וכתוצאה מסכסוך עבודה מתמשך עם המצילים המסרבים לעבוד שעות נוספות. המשיב מעלה את הטענות הבאות: אין לעותר זכות עמידה ביחס לנשוא עתירה זו; המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למעשה לסכסוך עבודה בין העיריה לבין המצילים ובג"צ לא יתערב בענין כגון זה; בשל סכסוך העבודה ידי העיריה כבולות ואין באפשרותה לפעול כמבוקש על ידי העותר; לא קיימת חובה חוקית על העיריה לספק את השירותים המבוקשים; גם אם קיימת חובה לספק שרותי הצלה כנדרש, הרי החלטת העיריה להנהיג עדיפות לשירות אחד על משנהו, משיקולי מדיניות תקציבית הינה סבירה ובג"צ לא יתערב במדיניותה. העתירה נתקבלה והצו על תנאי הפך להחלטי.
ב. לענין זכות העמידה של העותר - בג"צ התייחס רבות בעבר לשאלת מעמדו של עותר הבא לריב את ריבו של ציבור גדול. יש שופטים הסוברים כי רק במקרים מיוחדים וחריגים ניתן להעניק מעמד לעותר מסוג זה ויש הדוגלים בגישה ליברלית לאמור כי ניתן להיזקק לעתירה המצביעה על בעיה ציבורית חשובה שפתרונה דרוש למען הצדק. הבדלי הגישה מוצאים את ביטויים המעשי בעיון במקרי גבול ואין המקרה דנא מקרה גבולי שכזה. אם נצא מנקודת הנחה שהמחוקק הטיל חובה חוקית על העיריה לספק שרותי הצלה בשעות הנדונות כי אז מטרת הוראה זו לשמור על חיי התושבים ובריאותם. מדובר בדיני נפשות ממש ואם טוען העותר שאי מילוי אחר מצוות המחוקק והעדר מצילים מסכנים את חייו וחיי ילדיו הרי זו טענה סבירה ובגינה בלבד קונה העותר לעצמו מעמד בעתירה זו. זכות העמידה של העותר מובטחת במקרה זה משני היבטים: מפני שהוא מצביע על ענין אישי ישיר בהסדרים נשוא העתירה; מפני שמדובר כאן באינטרס ציבורי מהסוג אשר בגינו אין דלתות בג"צ נעולות בפני העותר המהווה פרט מהציבור והנאבק למען השמירה על אותו אינטרס.
ג. אשר לטענה כי מדובר בסכסוך עבודה בין העיריה למצילים ואין בג"צ מתערב בסכסוך כגון זה. אם העיריה נתקלת בקשיים מסויימים אין היא משוחררת בשל כך ממילוי חובותיה החוקיות. אם אין העיריה מצליחה לשכנע את המצילים לעבוד שעות נוספות עליה למצוא דרכים חילופיות כדי למלא אחרי הוראות החוק והתקנות הרלבנטיות
ד. הטענה המרכזית של העיריה היא כי אין מוטלת חובה על פי חוק לספק שירותי הצלה במועדים הנדונים ואם כך הדבר הרי שאין בית המשפט מחייב גוף ציבורי לעשות מעשה שאינו מצווה לעשות על פי דין. ברם, מהוראות הדין הרלבנטיות, חוקי העזר שהעיריה התקינה על יסוד חוק הסדרת מקומות רחצה, עולה שבשעות שבהן מותרת הרחצה ובמקומות שבהם מותרת הרחצה חייבת העיריה להציב מצילים באותן שעות ובאותם מקומות.
ה. טוענת העיריה כי אף אם מוטלת עליה חובה שבדין לספק את שרותי ההצלה כנטען על ידי העותר, הרי שאין ביכולתה לספק שירותים אלה בשל בעיותיה התקציביות וכן טוען המשיב כי קביעת סדר עדיפויות במסגרת התקציב הינה שאלה של מדיניות ובג"צ לא יתערב בכך כל עוד משתמשת העיריה בשיקול דעתה באופן סביר ובתום לב. הטענה הנדונה תוכל לעמוד לעיריה כאשר מוטלת עליה חובה כללית לטפל בנושא פלוני או להבטיח שרות זה או אחר, אך טענה זו לא תוכל להישמע, כאשר החובה הסטטוטורית קובעת במדויק מה חייבת העיריה לעשות מתי ובאיזה אופן ובאיזו כמות כזה המצב בענייננו.
ו. נשאלת השאלה מה יכולה לעשות העיריה במצב האובייקטיבי שאליו נקלעה, כאשר תקציבה מוגבל למצילים המסרבים לעבוד שעות נוספות - ניתן לבקש משר הפנים לשקול שינוי התקנות שהוצאו והעיריה יכולה לשקול הגבלה של החופים המוכרזים בתחומה, או לצמצם את שעות הרחצה המותרות על ידי הכנסת תיקון מתאים בחוק העזר שלה, או לגבות מהמתרחצים סכומים וכיוצא באלה דרכים. כל עוד לא חל שינוי בחיקוקים חייבת העיריה למלא את חובתה על פי דין ולספק שירותי הצלה כנדרש. (בפני השופטים: בייסקי, בך, חלימה. החלטה - השופט בך, הוסיף השופט בייסקי.
עו"ד ע. צוקר לעותר, עו"ד נ. קונשטוק למשיב. 24.4.85).
ע.פ. 240/84 - אחמד חטיב נגד מדינת ישראל
*רצח(הערעור נדחה) .
א. גופת אשתו של המערער נמצאה סמוך לדירת בני הזוג ובבדיקת הגופה עלה כי המוות נגרם כתוצאה משילוב של שני גורמים: קרע חמור בכבד שבעקבותיו אירע דימום בתוך חלל הבטן, לחץ על הצואר שהביא לידי חניקה. אין חולקין כי המערער גרם למות אשתו אך ישנן גירסאות שונות לגבי האירועים שקדמו למעשה ולגבי כוונתו ומצבו הנפשי של המערער באותו זמן. בית המשפט המחוזי שאב את המידע לענין האירוע מאימרותיו של המערער עצמו. הסניגוריה התנגדה לקבלת האימרות בטענה כי החוקרים הפעילו לחצים על המערער וכן כי המערער היה במצב של בלבול חושים וחולניות נפשית במידה כזו שלא היה מסוגל למסור דבריו באופן חופשי, אך בית המשפט המחוזי דחה במשפט זוטא את טענותיו של המערער. בנקודה אחת מתח בית המשפט ביקורת על שיטת עבודת החוקרים והיא זו שתחילה מתחקרים את הנאשם ואין רושמים את דבריו אלא דו"ח על השיחה, ורק לאחר שיחה ארוכה במידה והמערער מודה באשמה מתחיל שלב החקירה שבו מוזהר הנאשם, דבריו נרשמים והוא מתבקש לחתום. אעפ"כ סבר כי עובדה זו אינה פוגמת באימרותיו של המערער והודעותיו.
ב. לענין האמרות - יום לאחר ביצוע הרצח, לאחר שבמשך מספר שעות הכחיש המערער את אשמתו, הודיע כי הוא מוכן להודות בהריגת אשתו ואז נגבתה ממנו הודעה בכתב. באמרה זו, מספר המערער, נודע לו שאשתו אוהבת אדם אחר בשם חוסיין והחליט להרוג אותה "כי זה המנהג הערבי" ולאחר שזו נרדמה החל לחנוק אותה במגבת ומשהתנגדה לחץ עליה ברגלו ולבסוף הצליח לחנוק אותה. למחרת היום, לאחר שהמערער קיבל יעוץ משפטי, מסר אמרה נוספת בה הוא מתאר את השתלשלות היחסים בצורה שונה, כאשר לדבריו שב הביתה ומצא את אשתו ישינה, העיר אותה וקיים עמה שיחה בה הודתה כי היא מקיימת יחסים עם חוסיין ואז התעצבן, ולטענתו דחף אותה לאחור ולאחר מאבק לחץ על החזה והבטן וחנק אותה במגבת. יומיים לאחר מכן נערך שיחזור ואז חזר המערער לגירסה הראשונה שלפיה החל לחנוק את אשתו בהיותה ישינההמערער לא העיד בביהמ"ש ולא מסר גירסה כלשהיא על האירוע.
ג. ביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות שיש לייחס משקל מלא לתוכן ההודעה הראשונה של המערער, כי יש בחומר הראיות "דבר מה נוסף" לרוב ובכלל זה שריטות על פניו של המערער כאשר בהודעתו אמר כי אשתו שרטה אותו, והגיע למסקנה שיש להרשיע את המערער ברצח. שופט המיעוט סבר כי אין להתעלם מן האמור באמרה השניה ויש לתת עדיפות לתוכן אמרה זו ולקבוע כי התביעה לא הצליחה להוכיח את האלמנט של העדר קינטור מצד המנוחה. על יסוד החלטת שופטי הרוב הורשע המערער ברצח והערעור נדחה.
ד. אין להתערב במסקנת שופטי הרוב כי המערער מסר את הודעותיו ללא לחץ מצד החוקרים וכן כי אין לפסול אותן מחמת מצבו הנפשי של המערער. כמו כן אין להתערב בכך שהפגם בתחקור קודם לחקירה, תחקור שתוכנו לא נרשם במלואו, לא פגם בהודאה
שבאה לאחר מכן. אשר להחלטת שופטי הרוב להתבסס על ההודאה הראשונה בשיחזור ולא לתת משקל לאמרה השניה לענין העדר קינטור - ההודאה הראשונה היתה זמן קצר אחרי המעשה מבלי שהמערער התייעץ עם גורם חוץ כלשהוא ואילו האמרה השניה נגבתה לאחר שהמערער קיבל עצה משפטית מקצועית, וכן האמרה השניה בדבר "שיחת הקינטור" עם המנוחה היא רק גירסת ביניים זמנית ובעת השיחזור חזר המערער לגירסה המקורית.
ה. באשר להיבט המשפטי הרי הוא מתייחס לשתי שאלות: האם מחובת בית המשפט לבחון את בעיית העדר הקינטור כאשר הסניגוריה אינה מעלה את טענת הקינטור כלל והתשובה לכך היא חיובית אין בית המשפט פטור מלבחון טענת הגנה אפשרית במשפט פלילי אף אם זו לא נטענה במפורש על ידי הנאשם, אם טענה זו עולה למעשה מחומר הראיות שהובא בפני בית המשפט. השאלה השניה בהיבט המשפטי הינה באיזו מידה, אם בכלל, רשאי בית המשפט להסתמך על אותם חלקים מאימרותיו של הנאשם בעת חקירתו המשטרתית, המדברים בזכותו או שניתן לדלות מהן טענת הגנה, ובמיוחד כאשר הנאשם אינו חוזר על דברים אלה מתא העדים ואינו חושף את עצמו לחקירה נגדית על גירסתו זו.
ו. כאשר באותה אימרה אומר הנאשם כי הרג אדם מתוך הגנה עצמית או אחרי קינטור, כי אז אין בית המשפט יכול לבסס מימצא מפליל בדבר מעשה הריגה בלבד ולהתעלם כליל מטענת ההגנה הכלולה באותה אימרה, גם אם הנאשם לא העיד ולא העלה את הטענה בפני בית המשפט. ברם, בעניננו אין מדובר על הוצאת אימרות מהדבקן. מדובר כאן באימרות נפרדות. אימרה אחת מכילה הודאה ברורה וחד משמעית בשוד ומעשה רצח ובאימרה אחרת מעלה הנאשם עובדות שניתן אולי לבסס עליהן טענת קינטור, אעפ"כ אין לומר כי אסור לסניגור להסתמך לחלוטין על האמור בהודעה השניה ושביהמ"ש רשאי להתעלם ממנה. על ביהמ"ש לבחון את מכלול ההתבטאויות של הנאשם ואם לאחר בדיקה זו מגיע ביהמ"ש למסקנה כי לא שוכנע במידה מספקת שהוכח האלמנט של העדר קינטור, כי אז מן הדין להחליף את סעיף האישום מרצח להריגה.אשר למשקל שיש לייחס לעובדה שהנאשם לא העיד בביהמ"ש - אם גירסת הנאשם היא כזו שאין היא יכולה להשתלב עם טענת הקינטור, אזי אין לייחס משקל רב למחדל כאמור. אולם אם אין הנאשם מתכחש לעצם עשיית המעשה, כי אז יש לייחס בדרך כלל משקל ניכר מאד להימנעות של הנאשם מלהעלות את טענת הקינטור באמצעות עדותו מתא העדים או ע"י ראיה ברורה אחרת. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ניתן לייחס משקל מלא ומכריע להודאה הראשונה של המערער ובהתחשב במסקנה זו אין צורך לבחון את השאלה אם בהתנהגות המנוחה כפי שמתאר אותה המערער באמרה השניה יש משום קינטור.
ז. מחוות הדעת הרפואית עולה שהמנוחה מתה כתוצאה מהנזק שנגרם לכבד וכן כתוצאה מהחניקה. הנזק לכבד נגרם כנראה ע"י הלחץ שלחץ המערער על בטנה של המנוחה ברגלו וטוען הסניגור כי המערער לא היה ער לכך שע"י הפעלת הלחץ עלול הוא לגרום למות המנוחה, ומאחר שיתכן וזו סיבת המוות הרי שהמערער אשם בגרימת מוות מחוסר זהירות. טענה זו דינה להדחות כשעולה מחומר הראיות שהמערער החליט להרוג את אשתו וכשהוא מתנפל עליה בהיותה ישינה ומנסה לחנוק אותה למוות, אין לייחס חשיבות לאפשרות שמא נגרם מותה של המנוחה כתוצאה משילוב הנזק שהוסב לה עקב החניקה והנזקים שנגרמו לה עקב לחץ על בטנה, כאשר הלחצים על צוארה ועל בטנה הופעלו ע"י המערער בעת ובעונה אחת. אין כאן מקרה של מוות מקרי, שנגרם ע"י מעשה פזיז, אלא המתה מכוונת וזדונית.
(בפני השופטים: ברק, בך, וייס. החלטה - השופט בך. עו"ד אליעזר טויסטר למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 28.4.85) .
=ע.פ. 616/83 - דוד פליישמן נגד מדינת ישראל
[פ"ד לט (1) 449]*הרשעת "רופא" שקיבל רשיון במירמה בעבירות שונות (הערעור נדחה לגבי חלק מן האישומים פה אחד ולגבי אישום אחד ברוב דעות).
בינואר 1970 קיבל המערער רשיון לעסוק ברפואה בישראל וזאת על סמך תעודה מאוניברסיטה בבלגיה בה הוענק לו תואר של ד"ר לרפואה. לאחר שניתן לו הרשיון עבד המערער בבתי חולים שונים כרופא גניקולוג ובתחום זה גם עסק במרפאה פרטית בביתו. ביולי 1981 ביטל שר הבריאות את רשיון המערער לעיסוק ברפואה, לאחר שהוברר כי הושג בטענות שוא. על אף שבוטל רשיונו המשיך המערער להתחזות כרופא ולעסוק ברפואה ובין היתר טיפל בזוגות, כאשר מגמת הטיפול היתה לרפא גברים מעקרותם ולגרום לנשים כי תהרנה. לצורך זה הזריק לגברים "זריקות הורמונים" שטיבן לא הובהר ואילו בנשים עשה בדיקות גניקולוגיות והזריק לרחמן את זרע הבעל בהזרעה מלאכותית. המערער מבחינה סובייקטיבית סבר כי הטיפול שלו אכן טיפול טוב הוא ולא היה לו יסוד נפשי של עשיית מעשה מגונה. בית המשפט דלמטה הרשיע את המערער בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בהתייחסו לתשלומים שקיבל המערער מן הזוגות שטיפל בהם, כן הרשיע אותו בתקיפה בכך שהזריק לגברים זריקות כאשר הם הסכימו לכך בהיותם סבורים כי מדובר ברופא וכן הרשיעו בעשיית מעשה מגונה שלא בכפייה בכך שבדק את הנשים בדיקות גניקולוגיות. הוא נדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ושלושה חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 900 אלף שקל. הערעור נדחה בחלק מהאישומים פה אחד ובאישום אחד ברוב דעות.
לענין ההרשעה בקבלת דבר במירמה ובתקיפה נדחה הערעור פה אחד ואילו באשר לעשיית מעשה מגונה שלא בכפייה סבר השופט גולדברג שכתב את פסק דין הרוב ושאליו הצטרף השופט בך, בפסק דין קצר, כי יש להשאיר גם את ההרשעה בעשיית מעשה מגונה בכפייה, ואילו השופט ד. לוין סבר כי במקרה הנדון ובהתחשב באלמנט הנפשי של המערער אין להרשיעו בעבירה של עשיית מעשה מגונה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 21/3/85). ע.פ. 523/84 + 413 + 412 - עדלי בן עארף דוויק ואח' נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (קשר לביצוע שוד) (ערעורים על מידת העונש - הערעורים נדחו).
הנאשמים קשרו קשר לבצע שוד ולשם כך הצטיידו בנשק. בסופו של דבר לא בוצע השוד, הם הועמדו לדין בגין קשירת קשר לביצוע שוד והחזקת נשק. שניים מן המערערים ג'בר ועבדאלה, הואשמו בשני מעשי קשר ואחד המערערים, דוהק, הואשם במעשה קשר אחד. השניים הראשונים הועמדו לדין בפני שופט אחד והשלישי לפני שופט אחר. ג'בר ועבדאלה נדונו לארבע שנות מאסר על כל אחת משתי העבירות כאשר העונשים חופפים ודוויק נדון לשלושים חדשי מאסר וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של 18 חדשים ו- 6 חדשים כשהם חופפים ביניהם ומצטברים למאסר החדש. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
מדובר בעבירות חמורות של החזקת נשק וביצוע שוד ובנסיבות אלה אין העונש חמור מדי. זאת על אף הנסיבות האישיות של הנאשמים. נאשם נוסף נפצע בראשו בעת הכנת הקשר ובית המשפט המחוזי סבר כי הוא במצב קשה ביותר ולא דן אותו למאסר. עתה טוענים המערערים כי מצבו של ההוא לא קשה ולכן יש להקל גם בעונשיהם הם. אין לקבל טענה זו. לא הוגש ערעור על קולת העונש של אותו נאשם ועל יסוד ההנחות שנתקיימו לפני הערכאה שדנה אותו, יש צידוק לפער הענישה שבינו לבין שלושת המערערים.
ביהמ"ש הפעיל כאמור שני מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד דוויק ולטענת הסניגור הפעלה זו אינה כדין, שכן על פי לשון פסקי הדין, כאשר הוטלו המאסרים על תנאי, יופעלו המאסרים אם דוויק יעבור "עבירת רכוש כל שהיא" וכו'.
טוען הסניגור כי דוויק הורשע בקשירת קשר עם מבצעי השוד ואין זו עבירה נגד הרכוש. טענה זו אין לקבל. בית המשפט נקט לשון "עבירת רכוש" ובכך ביטא את כוונתו כי עבירה נוספת תיקבע על פי הערך החברתי שהתנאי בא להגן עליה ולא על פי מיקומה "הגיאוגרפי" בחוק הפלילי. עבירת הקשר, כשמדובר במעשה שוד, מהווה בהקשר זה "עבירת רכוש". יתכן כי הדין היה שונה אילו קבע בית המשפט את העבירה הנוספת על פי מספרה בחוק העונשין ויתכן שאז היו אומרים כי לא הרי עבירת רכוש פלונית כהרי עבירת קשר לבצע אותה עבירה.
(בפני השופטים: ברק, נתניהו, וייס. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מ. בלום, א. אבירם ור. אויטמן למערערים, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 7.3.85).
ע.פ. 374/84 + 354 - אריה נווט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סמים כשההרשעה מתייחסת לכ- 1500 אמפולות דולסטין. בית המשפט גזר על המערער 5 שנים מאסר וכן הפעיל מאסר על תנאי של 31 חדשים כשמתוך תקופה זו 12 חדשים מצטברים והיתר חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בגזרו את העונש נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לעברו של המערער. יש לו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות עוד משנת 1967 ובמרץ 1981 נהג בית המשפט המחוזי עם המערער לפנים משורת הדין כשגזר לו מאסר על תנאי ופיקוח שירות מבחן אחרי שהורשע בהתפרצויות ובהחזקת נשק. הסניגור הפנה את בית משפט לעונשים שנגזרו בתיקים אחרים וביקש ללמוד מכך שהעונש הנדון חורג בחומרתו. טעון זו אין לקבל. יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו. הרקע העברייני של המערער יש לו תמיד משקל רב מאחר וניתן ללמוד מתוכו באופן ברור מה ההשפעה של הענישה שנוסתה על הנאשם בעבר. המערער לא למד את הלקחמן הסלחנות שנהגו בה כלפיו בתי המשפט ולפיכך גזר ביהמ"ש את העונש כאמור וכבר התחשב ביהמ"ש כשקבע כי חלק גדול מן המאסר על תנאי יהיה חופף. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד א.וגמן למערער, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 15.4.85).
ע.פ. 739/83 - רחמים המאירי נגד מדינת ישראל
*רצח (הערעור נדחה).
ביולי 1982 בערב חזר המערער לבית אשתו דורית בת 23 כשעמו בתם המשותפת בת הארבע שבילתה עמו את יום השבת לאחר שהשכיבו את הילדה לישון שוחחו בני הזוג על עתיד יחסיהם שהתערערו, המערער ניסה לשכנע את אשתו שתסכים לנסות לשקם את חיי המשפחה אך ללא הצלחה. משהבין זאת המערער ביצע את זממו לפי תכנית שהחליט עליה לפני שהגיע לדירה. בכיסו נמצא מכתב בו הסביר את כוונתו להרוג את אשתו, את עצמו ואת בתם על מנת שזו לא תשאר יתומה. הוא הוציא מתיקו סכין שאותה הכין מראש ודקר בה את אשתו, היא ניסתה לנוס על נפשה, אך המערער תפסה ודקר אותה שוב וזו נפלה מתבוססת בדמה כשהמערער מוסיף ונועץ בה את הסכין שוב ושוב. בגופה נמצאו 44 דקירות אז פנה המערער לחדר של הבת ודקר אף אותה למוות בשנתה ב-27 דקירות סכין. המערער מסר למשטרה הודאה על ביצוע הרצח וביהמ"ש הרשיעו ברצח אשתו ובתו. הערעור נדחה.
השאלת המרכזית הינה אם המערער היה אחראי למעשיו. בביהמ"ש העיד המערער כי לאחר שתי הדקירות הראשונות ירד עליו מסך שחור ואינו זוכר מה היה. מסתבר כי שבעה חדשים לפני האירוע נבדק המערער ע"י רופאה פסיכולוגית שקבעה כי הוא במצב דכאוני אך אין הוא חולה נפש וכשבועיים לאחר ההריגה הובא לבית חולים שם רואיין על ידי רופא פסיכיאטר ונערכה עליו הסתכלות במשך כ- 10 ימים והרופאים הגיעו למסקנה שהוא אחראי למעשיו. לעומת זאת היתה חוות דעת רפואית של רופא מטעם
ההגנה שבדק אותו כשנה לאחר המעשה במשך שעתיים ולדעתו לא היה המערער אחראי למעשיו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את חוות הדעת של הרופאים שלפיהן היה המערער אחראי למעשיו ובענין זה אין להתערב.
אשר לטענה החילופית של הסניגור שהמערער פעל החל מהדקירה השלישית "ללא רצייה" שכן ירד עליו "מסך שחור" - אילו היתה קיימת תשתית עובדתית איתנה לטענה זו כי אז היתה מתעוררת בעיה משפטית אם אדם המחליט לרצוח אדם אחר ויודע כי מצבו הנפשי אינו מאוזן, והוא מתחיל לבצע את זממו תוך ידיעה שבעשותו כך עלול הוא להכנס למצב של עירפול חושים בו יאבד את השליטה על עצמו לחלוטין, אחראי למעשים שהוא מבצע לאחר איבוד השליטה. אולם, למעשה החליט ביהמ"ש המחוזי שהטענה משוללת יסוד מבחינה עובדתית.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, וייס. החלטה - השופט בך. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 28.4.85).
ע.פ. 598/84 - שמעון הרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
נער בן 17 שצרך סמים פנה למערער שגר בשכנותו וביקשו כי ימכור לו סם. המערער ניגש לשכנו והביא ממנו בקבוק שהכיל אדולן ומסרו לקטין. הלה סיפר למערער כי הוא מדוכא ורוצה להתאבד ובתגובה אמר לו המערער כי ישתה את כל תכולת הבקבוק כי "זה טוב". הקטין שתה את כל הבקבוק, איבד את הכרתו והובא לבית החולים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה וחצי. למערער רק הרשעה אחת קודמת משנת 1978 בשל תקיפת אשתו, לאחרונה הוא עובד כדבר שבשגרה, הביע חרטה והודה. מדובר במעידה חד פעמית מצד המערער שאין בה כדי להעיד על אופיו העברייני וגם אם צדק ביהמ"ש המחוזי באשר למדיניות הענישה בעבירות כאלה, אין להתעלם בנסיבות המיוחדות של המקרה מן החשש שתקופת המאסר שנגזרה למערער עלולה להוציאו מהמסגרת התקינה בה חי עד להסתבכותו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד בטיטו למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 16.4.85).
ע.פ. 663/84 - אנטואן סלים קסיס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות כאשר המעשה בוצע יחד עם שניים אחרים וביהמ"ש גזר למערער ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי ואילו שני הנאשמים האחרים נדונו לארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. את הפער בין העונשים הסביר ביהמ"ש בכך שהמערער הוא שיזם את הזמנת המתלוננת לדירה. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר בפועל הועמד על ארבע שנים והמאסר על תנאי על ארבע שנים. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר גזר את העונש כפי שגזר, אך בתסקיר משלים של קצין המבחן הודגש כי חל בינתיים שיפור חיובי אצל המערער שמן הראוי לעודדו ע"י הפחתת מה, ולו גם הפחתה סמלית מעונשו. מטעם זה בלבד, הוחלט לשנות את העונש כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד חיים לירן למשיבה. 27.3.85). ע.פ. 767/84 - מוחמד נסאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות של התחמקות ממס ושתי עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים בשנות המס
1982-1979 והסכומים שבהם מדובר הם סכומים נכבדים שהמערער הפיק כהכנסה מעבודתו כחקלאי וכבעל חנות לדברי הלבשה. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לחומרת העבירות והמדיניות השיפוטית המחייבת ענישה מוחשית חריפה נגד עברייני מס ומאידך התרשם מדברי הסניגור כי המערער אינו בקו הבריאות והחזקתו במעצר לתקופה ממושכת עשוייה לפגוע בבריאותו. כן התחשב ביהמ"ש בהודאת המערער ובמצבו האישי והמשפחתי. כיוון שכך גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של שמונה מליון שקלים או שנה מאסר תחתם. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור אינו חולק על עונש המאסר שהוא עונש מתון אך לדעתו הקנס שהוטל על המערער כבד מנשוא ולמרות שביהמ"ש חילק את תשלום הקנס לארבעה שעורים לא עלה בידי המערער לגייס את הכספים לתשלום שעור כלשהו והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה כי יצטרך להכלא לשנה מאסר. לטענתו, מאחר וביהמ"ש התחשב במצב בריאותו של המערער וראה בכך נימוק למתן את עונש המאסר, אין לסבול מצב שהמערער יצטרך להמצא בכלא שנה שלמה רק משום שאינו יכול לשאת בתשלום הקנס. טעון זה אין לקבל. העונש שהוטל על המערער הוא עונש מתון נוכח מספר העבירות וסכומי ההשמטה הגדולים. חסד עשה ביהמ"ש עם המערער כשגזר לו עונש מאסר שיוכל לרצותו בעבודות חוץ. עונש כספי הוא עונש רצוי לעבירות כלכליות ובדרך כלל, בנוסף למאסר לתקופה מוחשית, על ביהמ"ש לכלול בעונש קנס כספי של ממש כדי שעבריין החוטא בעבירות מס לא יצא נשכר מפרי מעלליו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 2.4.85).
ע.פ. 891/84 - מרדכי בן אליהו פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק, פריצה וסחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לאחר שבוצעה פריצה בבית הוריו של המערער החליטו המערער ואחיו לפעול ולכפות על מי שהיה חשוד בעיניהם את החזרתו של מכשיר וידיאו שנגנב בפריצה לבית ההורים. המערער הורשע בעבירה של החזקת נשק, פריצה וסחיטה וביהמ"ש גזר לו חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים ו- 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן הפעיל ביהמ"ש מאסר על תנאי של 18 חודשים אשר מתוכם 16 חודשים יהיו מצטברים וחודשיים חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב ברשימת ההרשעות הקודמות הארוכה למדי של המערער והעובדה שמדובר בהחזקת נשק שלא כדין רשאי היה ביהמ"ש להטיל את העונש שהטיל. אגב, ביהמ"ש המחוזי התנה את המאסר על תנאי החדש באי ביצוע עבירות דומות, מושג שהוא ערטילאי מאוד וקשה ליישום. לפיכך תוקן גזר הדין בענין זה ובמקום המלים "עבירות דומות לעבירות שבהן הורשע" יבואו המלים "עבירה שהיא פשע".
(בפני השופטים : הנשיא שמגר, ד. לוין, וייס. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 15.4.85).
על"ע 17/84 - אילון אורון עו"ד נגד פרקליטות המדינה
*עדות עו"ד עבור לקוחו מבלי לבדוק אם העובדות נכונות (הערעור נדחה).
המערער הופיע בביהמ"ש לתעבורה כסניגור של נאשמת שיוחסה לה עבירה של פתיחת דלת של רכב מבלי לנקוט באמצעי זהירות וכתוצאה מכך נגרמה תאונה בה נחבל רוכב קטנוע. בסיום העדויות הודיע המערער כי הוא רוצה להעיד וביהמ"ש הרשה לו להעיד. באותה עדות מסר כי המרחק ממקום התאונה לצומת שליד מגדל שלום בתל אביב היה 200 מטר ולבסוף הוברר כי המרחק היה בין 40- 20 מטר. שופט התעבורה כתב בפסק דינו כי הוא רואה במעשהו של המערער נסיון מכוון להטעות את ביהמ"ש באשר לאותו מרחק. לאחר שנערכה חקירה החליט פרקליט המדינה שלא להגיש כתב אישום נגד המערער בשל מתן עדות לא נכונה אלא לנקוט נגדו בהליכים
משמעתיים. ביה"ד המשמעתי החליט לזכות את המערער ממספר עבירות ולהרשיעו בעבירה על סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין בגין מתן עדות במשפט בו שימש כסניגור כאשר העדות היתה מכוונת להשפיע על שיקוליו וממצאיו של ביהמ"ש מבלי שהמערער טרח לוודא את אמיתות העובדות עליהן העיד. ביה"ד גזר למערער השעייה לשלושה חדשים ופרסום פסק הדין ללא ציון שמו של המערער. ביה"ד הארצי דחה את הערעור ובאשר לפרסום שמו של המערער ציין שביה"ד האזורי טעה בצוותו על אי פרסום שמו של המערער, מאחר שהפרסום אינו עונש משמעתי אלא סמכות עזר. ביה"ד הארצי ציווה כי פסה"ד בערעור יפורסם אגב ציון שמו של המערער. הערעור נדחה.
סעיף 53 בו הורשע המערער קובע כי "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע". בתי הדין של הלשכה סברו כי אמנם אין לייחס למערער מתן עדות ביודעין שהיא כוזבת, אך גם עדות בלתי נכונה שלא בזדון אלא רק מתוך רשלנות ואי איכפתיות מהווה עבירה, שכן עצם הופעת סניגור כעד מטעם ההגנה, בהעידו על עובדות שלא בדקן ושבעצם אמירתן יכלו לגרום להכשלת ביהמ"ש אף שלא בכוונה, יש בה כל היסודות הדרושים להרשעה בעבירה עפ"י סעיף 53.
המערער הצביע בערעורו על כך שלמעשה לא נודעה, לצורך המשפט הפלילי, כל חשיבות למרחק מן הצומת עד למקום אירוע התאונה. טענה זו כשלעצמה היא נכונה וגם שופט ביהמ"ש לתעבורה היה מודע לכך. ברם, גם אם כך הדבר עבר המערער את העבירה המיוחסת לו. עד חייב להעיד על עובדות ידועות לו, וכל שכן פרקליט הבוחר למסור עדות במשפט.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, וייס. החלטה - השופט וייס. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 14.4.85).
ע.א. 240/82 - איסמעיל חוסיין ושאח נגד קרני יוסף וחברת הדרי עזה בע"מ
*שינוי שם של נתבע ותחולת התיישנות (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה לביהמ"ש בבאר שבע נגד יוסף קרני (הוא המשיב הראשון) ונגד חברה שצויינה בשם "יוסף קרני הדרי עזה בע"מ, שדה התעופה". בכתב ההגנה טענו הנתבעים שלא הם מעבידיו של המערער אלא חברה בשם "חברת הדרי עזה בע"מ". המערער ביקש לתקן את שם החברה הנתבעת (ולכך באה הסכמה מצד המשיבים) וכן ביקש להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. אין חולק שהבקשה לתיקון השם הוגשה תוך תקופת ההתיישנות, דא עקא, שהשופט העביר את הדיון לתל אביב מבלי לפסוק, כמוסכם, שהתיקון הותר. כאשר באה הבקשה בפני השופט בת"א אמר ב"כ המערער "נפלה טעות הגשתי המרצה במועד. אבקש תיקון טעות בדבר שיבוש השם". הבקשה אושרה. כאשר נפתח הדיון העלו המשיבים טענת התיישנות וטענתם נתקבלה. הערעור על כך נתקבל.
טענת ב"כ החברה היא שהבקשה היתה למחוק את החברה הקודמת (הנתבעת המקורית) ולהכליל את החברה החדשה וכזאת אין לעשות אחרי שתמה תקופת ההתיישנות. טענה זו אין לקבל. לא היתה כאן החלפת נתבעת בנתבעת, אלא תיקון שם של אותה נתבעת עצמה. אין טענה שקיימת חברה בשם הקודם. אדרבה, ב"כ הנתבעים התגונן ואף ידע שהכוונה היא לחברה בשם האחר. אין משיבים ריקם בקשה לתיקון טעות בשם הנתבע אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות, שהרי התביעה נגדו, ולו גם תוך שיבוש שמו, הוגשה תוך התקופה. כוחו של ביהמ"ש עמו להתיר תיקון אף אם עברה בינתיים - אחרי שהוגשה התביעה - תקופת ההתיישנות אחרת יגרם לתובע עוול שאינו מוצדק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד א. ברקאי למערער, עוה"ד כרמל ורובין למשיבים. 5פ.21.3).
ע.א. 244/82 - דוד ינאי נגד שבולת ינאי
*עיכוב יציאה להבטחת תשלומי מזונות שוטפים (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן ע"י ראש ההוצל"פ נגדו כל עוד לא ימציא התחייבות מן הטכניון או מאוניברסיטת הנגב כי כספים המגיעים למשיבה ישולמו לה גם בזמן העדרו מן הארץ של המערער. לחילופין הותנה ענין ביטולו של הצו בעיקול נכס מקרקעין של המערער. כאשר הענין נדון בביהמ"ש המחוזי עמד המערער לצאת לתקופה של כשנה לחו"ל ואז ניתן צו עיכוב יציאה. ראש ההוצל"פ סרב לבטל את הצו בציינו כי הזכות להבטחת החוב גוברת על זכותו של החייב לחופש תנועה וקבע שהערובה הקיימת אינה מספקת. ביהמ"ש המחוזי ציין כי בהתאם לאמור בסעיף 14 לחוק ההוצל"פ, סמכויות ראש ההוצל"פ רחבות ואף רחבות יותר מאלו העולות מן האמור בתקנה 254(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. סעיף 14 נוקט לשון "עזיבה" היינו מתייחס לחייב "העומד לעזוב את הארץ ולסכל על ידי כך הליך או להכביד על ביצוע פסה"ד" ואין מקום לפרש את המילה "לעזוב" באופן מצמצם וגם עזיבה זמנית נכללת בגדר מונח זה. הערעור נדחה.
המונח "לעזוב את הארץ" אינו צריך להתפרש דווקא כאילו מדובר בנטישת קבע של הארץ שאין עמה חזרה לארץ תוך זמן סביר. כוונתו של הסעיף למנוע העדרו של פלוני מתחום השיפוט בו ניתן להפעיל לגביו את האמצעים המשפטיים המקובלים בכגון דא, וסיכול ההליכים או הכבדה עליהם. תוצאה כאמור יכולה לנבוע מהעדר מהארץ משך חודש ימים בדיוק באותה מידה שהיא יכולה לנבוע מהעדר ממושך יותר. צו עיכוב יציאה מהארץ לא צריך לינתן כלאחר יד ואין לקבל את אמירתו של ביהמ"ש המחוזי כי יש לנהוג בדרך ליברלית במתן צוים כאלה. די בחשש סביר שתגרם תוצאה פלונית, אך מאידך לא די בקיומו של החיוב הכספי בלבד מבלי שיש חומר המצביע על סכנה של סיכול או הכבדה. במקרה דנן צדק ראש ההוצל"פ בהחלטתו כי הערובות אינן מספיקות לצורך התשלומים שנקבעו בהסכם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ד. גרצולין למערער, עו"ד י. סלומון למשיבה. 25.3.85).
ע.פ. 721/84 - עמוס פדלון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשים מגונים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם בביצוע מספר עבירות בקטינה ובסופו של הדיון זוכה בחלק מהאשמות והורשע בביצוע מעשה מגונה בקטינה שלא בכפיה ובהדחת קטינה לשימוש בסמים. הוא נדון לארבעה חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה בעבירת הסמים נדחה ונגד מידת העונש נתקבל בהסכמת התובעת.
לענין עבירת הסמים, קבע ביהמ"ש כי כאשר המתלוננת באה לדירת המערער, בה היו עוד מספר צעירים, נטל המערער סיגריה, פתח בעטיפת הסיגריה פתח וערבב לתוכה חומר שנטל מתוך חבילת נייר. הוא הגיש למתלוננת את הסיגריה לעישון ולטענתה הבינה שמדובר בחשיש, כיוון שנתנסתה כבר בעבר בעשון סם כזה ולאחר מעשה העשון חשה חולשה פיסית והראש היה כבד עליה, ובמצבה זה קיימו איתה הגברים מגע מיני. הסניגור טוען כי לא היה בפני ביהמ"ש חומר ראיה מספיק כדי לקבוע שמדובר בסמים שכן לא היתה כל ראיה עובדתית מה טיבו של אותו חומר. כן הוא טוען כי היו יחד עם המתלוננת עוד צעירים שהיו מעורבים בהגשת הסיגריה למתלוננת וצעיר אחר זוכה מעבירת הסמים ואילו המערער הורשע. אכן לא היתה בפני ביהמ"ש ראיה ישירה בדבר החומר שניתן למתלוננת כי החומר לא נתפס, אך הראיות הנסיבתיות מביאות למסקנה כי מדובר בעישון סיגריה שהכילה חשיש. בנושא זה העידה המתלוננת ואין ספק שנעשה ערבוב של חומר זר בסיגריה, דבר שאינו מקובל בעישון תמים, והוא מאוד אופייני
בעישון סמים. תחושותיה של המתלוננת לאחר העישון מתיישבות עם דבריה שהיה זה חשיש. לפיכך ההרשעה היא כדין.
אשר למידת העונש - לכאורה לא היה מקום להתערב בגזר הדין. ברם, תסקיר שירות המבחן ממליץ לאפשר למערער קשר עם שירות המבחן באופן רצוף, בינתיים גוייס המערער לצה"ל והוא נמצא בשיקום במסגרת משמעתית נאותה. ב"כ התביעה מסכים לעמדת שירות המבחן. לפיכך הוחלט כי די בתקופה שהמערער היה נתון במעצר, 40 יום, יתרת המאסר בפועל תבוטל, המאסר על תנאי ישאר בעינו והמערער יועמד במבחן לתקופה של שנה נוספת.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 23.4.85).
ב.ש. 359/85 - מדינת ישראל נגד חזקיהו חן
*שחרור בערובה (זיוף דולרים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם, יחד עם אחרים, בהשתייכות לקבוצת זייפני דולרים, כאשר מדובר בהדפסת מליוני דולרים. הוא נעצר בנובמבר 1984 יחד עם אחרים עד תום ההליכים ובשעתו נדחה עררו ע"י ביהמ"ש העליון בהתחשב בחומרתה המיוחדת של העבירה. באפריל 1985 הוגשה בקשה לעיון חוזר על סמך מצבו הבריאותי החמור של המשיב, ההולך, לטענת הסנגוריה, ומתדרדר. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה לאחר שדחה את בקשת התביעה לחקור את הרופאים שהגישו את חוות הדעת הרפואית. הערר נתקבל. מחומר הראיות שבידי התביעה עולה שהמשיב היה היוזם של העבירות והדמות הדומיננטית בביצוען; עקרונית הוחלט שמן הדין להחזיק במעצר את המשיב ביחד עם האחרים עד תום ההליכים. בדיון לעיון מחדש ביקשה כאמור המדינה לחקור את הרופאים שהגישו את חוות הדעת וביהמ"ש סרב בציינו כי לב"כ המדינה זכות לחקור את הרופאים לאחר מכן אם תבקש שינוי ההחלטה בדבר השחרור בערובה. בכך טעה השופט. במקרה של טענה על החמרה במצב הבריאות יש לתת הזדמנות לצדדים להביא ראיות ולחקור עדים. לפיכך הוחלט כי המשיב יהיה במעצר עד שיתקיים דיון נוסף והצדדים יביאו ראיותיהם לענין מצב בריאותו ואז יחליט ביהמ"ש בענין.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' לב און לעוררת, עו"ד מרינסקי למשיב. 5.4.85). ב.ש. 346/85 - ראפיק גיברין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת תת מקלע עוזי מתוצרת צה"ל בו התקיים מסחר והעורר תיווך בין מוכר הנשק לבין הקונה ובמהלך התיווך קיבל את הנשק לחזקתו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הנסיון מלמד כי כלי נשק של צה"ל נגנבים, נמכרים ומגיעים בסופו של דבר לגורמים עויינים ולעבריינים המסכנים את בטחון הציבור. מי שנוטל חלק בעסקות נשק אלה, מלמד על עצמו כי הוא עצמו מסוכן לשלום הצבור. בענייננו מצויות בידי התביעה ראיות איתנות לביסוס האשמה שכן העורר עצמו הודה בעיקרי העובדות. לעורר אין עבר פלילי אבל החומרה שבהחזקת נשק בנסיבות הקיימות די בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד פרוייליך לעורר, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 3.4.85).
ב.ש. 329/85 - ישראל חיינסקו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבת אקדח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתפרצות וגניבת חפצים ובכלל זה אקדח וכתב האישום נגדו הוגש לבימ"ש השלום כשהוא מואשם בהתפרצות וגניבה וכן "החזקת אבזר נשק שלא כדין". העורר עמד על כך שעפ"י
העובדות לא מדובר באבזר נשק אלא בנשק ממש ועל כן אין לבימ"ש השלום סמכות דין. לאחר שטענתו נתקבלה הועבר הדיון לביהמ"ש המחוזי. העורר נעצר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
תמוה מה טעם ראה העורר לבזבז את זמנו בהליכים פורמליים בלתי דרושים בשאלת סמכות ביהמ"ש, אך מדובר בנאשם שאפשר להתייחס אליו כאל בעל עבר נקי. האישום המרכזי הוא התפרצות וגניבה ובאין נסיבות יוצאות דופן במיוחד, לא די בעבירה זו, מבחינת חומרתה, כדי להצדיק מעצר עד חום ההליכים. לענין החזקת הנשק, אקדח שנגנב מהדירה, התביעה עצמה לא התייחסה בחומרה והיתה מוכנה להסתפק בהגדרת המעשה כהחזקת אבזר נשק ובלבד שענין זה ידון בבימ"ש השלום.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שרעבי לעורר, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 3.4.85) .
ב.ש. 363/85 - יוסף ח'יר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של יציאה מן הארץ שלא כדין, יבוא עשרות ק"ג חשיש, סחיטה בכח והדחה בעדות וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו נדחה. הסניגור מסכים כי מדובר בעבירות חמורות אך לטענתו אין ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר. בכך אין הסניגור צודק. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה במידה סבירה ומספקת להוכחת האשמות נגד העורר. עברו של העורר אינו נקי והמעשים המיוחסים לו שייכים לקטיגוריה של העבירות שבעטיין מן הדין להחזיק את הנאשמים במעצר.
שלשה עדי התביעה הראשיים הינם במעצר והואשמו בקשר לאותה פרשה בתיקים פליליים נפרדים ומשפטיהם חייבים להסתיים בטרם ניתן לקיים את משפטו של העורר. משפטים אלה טרם נקבעו לשמיעת הראיות ועל כן אין לדעת מתי יגיע תורו של המשפט דנן להישמע וקיימת סכנה של עינוי דין משמעותי. לפיכך הוחלט לדחות את הערר אך אם לא יישמע תיקו של העורר עד לתחילת פגרת הקיץ יוכל לחדש את בקשתו להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד זאכי כמאל לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 18.4.85).
ב.ש. 395/85 - יהושע דדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה ע"י עובד)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל). העורר שימש בתפקיד בכיר במפעל פוספטים בנגב ובתקופה של תשעה חדשים גנב, לפי האשמה, כ- 600 שיקים מפנקסי שיקים שהופקדו ברשותו, ומסר אותם לשני עובדי תחנת דלק וכך קיבל במרמה סכומי כסף העולים על שבעה מליון שקלים. העורר הודה בביצוע העבירות המיוחסות לו אך קיימת מחלוקת בינו לבין התביעה לגבי מספר השיקים והסכומים שמדובר בהם. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים בעוד שהשניים האחרים שוחררו בערובה. הערר נתקבל.
בנסיבות רגילות היה מקום לעצור את העורר עד סיום ההליכים בשל חומרת העבירה לבדה. ברם, מצב בריאותו של העורר לקוי וכן שוקלת לטובת השחרור העובדה ששני הנאשמים האחרים שוחררו בערובה ע"י שופט אחר והמדינה לא הגישה ערר על החלטת השחרור. נכון שבהחלטת השחרור ציין ביהמ"ש כי עבירתו של העורר חמורה מזו של השניים, אך גם השניים האחרים הואשמו בעבירה של גניבה ממעביד כמו שהואשם העורר. לפיכך נתקבל הערר והוחלט שעל העורר להשאר בביתו ולא לצאת מפתח ביתו עד לסיום ההליכים ואסור לו לבוא במגע עם השניים האחרים המעורבים בפרשה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד יפתח לעורר, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 28.4.85).