ע.א. 57/84 - אלן גולדברט ספרון נגד רוזיטה ספרון ואח'
*מזונות וביקורי האב אצל הילדים(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער והמשיבה הם בני זוג ושלושת המשיבים האחרים הם ילדיהם הקטינים. בשעתו גרו באוסטרליה, נפרדו ובעקבות כך עלו האשה עם ילדיה לגור בישראל, ואילו המערער עבר לארה"ב, גר שם עם אשה אחרת ואף נולדו לו ילדים. המשיבים ביקשו בביהמ"ש המחוזי לחייב את המערער בתשלום מזונות חדשיים וכן הוצאות חד פעמיות וכן ביקשה האשה החזקת הילדים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המזונות של הילדים בלבד, דחה את תביעת האשה לדמי מזונות והשאיר את החזקת הילדים בידי האם תוך מתן אפשרות לאב לבקר ולראות את הילדים בארץ אך לא להוציאם מהארץ. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין להתערב בפסיקת סכום מיוחד לסדור ראשוני של בני המשפחה בישראל בהתחשב בכך שהמשיבים באו ללא רהוט כלשהוא ובלי שהיתה להם דירה משלהם כאן. אשר לדמי המזונות - ביהמ"ש המחוזי קבע כי על האב לשלם עבור מזונות לילדים 570 דולר לחודש, עבור חלקו בשכירת דירה 270 דולר, עבור טיפולים שונים ובלתי מוגדרים 120 דולר וכן סכום שנתי של 1050 דולר להוצאות בלתי צפויות. הסכומים שנפסקו לטובת הילדים עולים במידת מה על צורכיהם שכן גם האם מודה כי היא משלמת שכר דירה פחות ממה שקבע ביהמ"ש. מבלי להכנס לפרטים נראה שיש להפחית מהסכום שנפסק ולקבוע את דמי המזונות, כולל חלקו של האב בתשלום עבור מדור ותשלומים עבור טיפולים שונים והוצאות בלתי צפויות סכום של 800 דולר לחודש.
ג. אשר לביקורים של האב אצל הילדים - האב יוכל לבקר אצל הילדים בארץ כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. באופן חד פעמי הוחלט כי האב יוכל להוציא את הבן לאחר חגיגת הבר מצוה שלו העומדת להתקיים בקרוב. זאת בתנאי שהאב יגיע לפני חגיגת הבר מצווה ויהיה כאן בחגיגת הבר מצווה; יסלק את כל דמי המזונות השוטפים שהוא חייב; לפני היציאה מהארץ יפקיד ערבות בנקאית של 10,000 דולר כבטוחה שהבן יחזור לישראל. כדי לעודד את האב להגיע לישראל ביום חגם של הילדים הורה ביהמ"ש העליוןלאפשר לאב לצאת את הארץ בתום הביקור ואין לנצל את שהותו כאן כדי לבקש ולקבל צו עיכוב יציאה נגדו מהארץ. אם יתעורר צורך לעכבו מטעמים מיוחדים ישקול ביהמ"ש העליון בלבד במסגרת התיק דנא אם לעשות כן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. עו"ד גב' נילי מנל למערער, עו"ד גב' קלראשכנזי למשיבים. 23.4.85).
ע.א. 47/85 - אופיר יוסי נגד אופיר רות ואח'
*מזונות(הערעור נתקבל).
א. בתביעת מזונות שהגישו המשיבים, אשתו של המערער ושני ילדיו הקטינים, נתן ביהמ"ש המחוזי פסק דין בו קבע כי החיוב שנקבע בהחלטת מזונות זמניים יעמוד בעינו ובנוסף על כך על הבעל לשאת בהוצאות החזקת הבית מסים, חשמל, מים, גז וטלפון וכן ביטוח רפואי. עפ"י ההחלטה למזונות זמניים הועמד חיובו של המערער על 150,000 שקל לחודש צמוד למדד שפורסם ביום 15.11.84. לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות על צרכיהם של המשיבים וביהמ"ש לא קבע כל ממצא בנדון. כל שאמר ביהמ"ש בפסק דינו כי שמע שוב את עמדות שני הצדדים כפי ששמע בדיון למזונות זמניים וכי מדובר באשה שהיא עובדת וכי הנתבע הוא איש צבא קבע שמשכורתו בחודש דצמבר 1984 היה 300,000 שקל נטו. הערעור נתקבל.
ב. לא זו בלבד שלא נקבעו צרכי המשיבים, אלא שאין כל התייחסות בפסק הדין להכנסת האשה שהשתכרה בחודש דצמבר 216,000 שקל נטו ובנוסף לכך קיבלה קצבת
ילדים עבור שני הילדים סכום של 12,000 שקל. אין לדעת אם הביא ביהמ"ש במסגרת חישוביו את הכנסות המשיבה. תוצאת פסק הדין היא כי למחייתם "הנקייה" של המשיבים, בלי הוצאות הבית שהוטלו על המערער, היו בידי האשה בחודש דצמבר 1984 כ- 408,000 שקל ולעומת זאת לא נותרו בידי המערערת יותר מ- 33,000 שקל למחייתו. משמעות הדבר כי העול כולו למזונות המשיבה נופל על שכמו של המערער על אף הכנסותיה. במצב הדברים, וכשהמשיבים לא הוכיחו כי יש להם הוצאות חריגות, אין לטלטל את הצדדים שנית לביהמ"ש המחוזי וניתן לפסוק בביהמ"ש העליון את סכום המזונות על פי שיטת הידות.
ג. בחישוב זה ינתנו לאשה שתי ידות, לכל אחד משני הילדים ידה אחת ואילו למערער תוקצה ידה ומחצה בהתחשב בכך כי הוא חייל בשרות קבע ומחייתו בחלקה על הצבא. ההכנסה הכוללת הפנויה של המערער והמשיבה עמדה, לאחר ניכוי הוצאות הבית שחוייב בהן המערער, על כ- 440,000 שקל, שוויה של כל ידה 80,000 שקל ושווי 4 הידות המגיעות למשיבים הוא 320,000 שקל. כיון שבידי המשיבה כ- 229,000 שקל על המערער להשלים כ- 92,000 שקל ובעיגולו יש לפסוק 100,000 שקל. באופן זה ישאר בידי המערער למחייתו לפי נתוני חודש דצמבר 1984 כ- 110,000 שקל.
ד. בנוסף למזונות קבע ביהמ"ש המחוזי כי אסור למערער להכנס במשך חודש אחד לדירת בני הזוג וגם על כך ערער המערער, אך החודש עבר בינתיים ואין צורך להתייחס לענין זה בערעור. כיון שענין צו המניעה ירד מהפרק אין לקבל את טענת המשיבים כי המערער צריך היה לקבל רשות ערעור, שכן לגבי החיוב במזונות עומדת למערער זכות ערעור על פסה"ד גם אם נראה את חיוב המערער כפסק דין חלקי. אשר לענין ההצמדה - העדכון צריך להעשות אחת לשלושה חדשים ולא כל חודש כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג עו"ד מ. גרון למערער, עו"ד ש. בן פורת למשיבים. 23.4.85).
ע.א. 745/81 - טפמן אילנה נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת היא אחות מוסמכת במקצועה שעבדה בבית חולים רוטשילד ונפגעה בתאונת דרכים בעמוד השדרה הצווארי. היא קיבלה טיפול ראשוני והיתה נתונה במכשיר במשך חודשים, אחר כך חזרה לעבודה במחלקה יותר קלה, יצאה לחופשת לידה וחזרה רק כעבור תשעה חודשים למחלקת ילדים וביום עבודתה הראשון נתקפה בכאבים עזים עקב התפסות הצוואר ושוב נזקקה לצווארון אורטופדי. ביהמ"ש המחוזי קבע למערערת נכות של %20 לצמיתות אך קבע כי הנכות התיפקודית אינה זהה לנכות הרפואית וקבע לה הפסד שכר בשעור גלובלי הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. לגבי העבר קבע כי בעיקר התקופה שלא עבדה לא היה הדבר מחמת הפגיעה בלבד ובאשר לעתיד סבר שהיא יכולה לחזור לעבודה. בפסק הדין לא ניכה ביהמ"ש משעור הפיצויים את התשלומים שקיבלה המערערת כתשלום תכוף וארבעה ימים לאחר פסק הדין ביקש ב"כ המשיבה לתקן בפסה"ד "טעות סופר", ב"כ המערערת התנגד לכך באמרו שלא מדובר בטעות סופר. ביהמ"ש קבע כי למעשה היה הדבר נגד עיניו, אך נשמט מחמת טעות בפסק הדין, ומכיון שהמערערת קיבלה את הכספים כתשלום תכוף יש לנכות את הסכום הזה. הערעור נדחה בעיקרו פרט לענין הריבית.
ב. לענין תקון הטעות - כיום אין ספק שטעות בחישוב הסכום הינה טעות בפסק הדין שביהמ"ש רשאי לתקנה, אך המצב היה ניתן לויכוח בעת האירוע הנדון. גם לפי הנוסח הקודם של התקנות צדק ביהמ"ש המחוזי בסברו שמדובר כאן בטעות סופר שניתן לתקנה. סדרי הדין תכליתם לאפשר סדרי דין תקינים ולא לאפשר גביית סכומים אשר
לכל הדעות אינם מגיעים כדין ולא נוכו בטעות. יתירה מזו, אילו אכן חרג ביהמ"ש מסמכותו, היה ביהמ"ש העליון מתקן את פסה"ד מכח הסמכות הקנויה לבימ"ש לערעורים.
ג. אשר לטענת המערערת כי היא קופחה עקב שיטת החישוב הגלובלית בה נקט ביהמ"ש המחוזי - אין פסול בכך אם ביהמ"ש נוקט בשיטה זו במקרים מתאימים. ביהמ"ש הגיע למסקנה שמצבה של המערערת לא ימנע בעדה להקלט מחדש בעבודה עם הגבלות מסויימות ולכן סבר שהפיצוי הגלובלי הלוקח בחשבון את כל הנסיבות והשיקולים הולם מקרה זה ואכן צדק ביהמ"ש בגישתו.
ד. צדק ב"כ המערערת בענין הריבית. ביהמ"ש המחוזי לא פסק למערערת ריבית עבור הפסדיה בעבר ובכך יש להתערב. נכון שיש לביהמ"ש שיקול דעת אם לפסוק ריבית ואם לאו, אך מקובל ומוסכם שבהעדר נימוקים מיוחדים יש לפסוק ריבית על סכומים המגיעים לבעל הדין עבור העבר וכאן אין שום נימוקים לשלול מהמערערת את הריבית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, וייס. החלטה - השופט וייס. עו"ד ד. אדלר למערערת, עו"ד ע. כהן למשיבה. 18.3.85).
ע.א. 83+122/82 - צים ואח' נגד רשות הנמלים ואח'
*חיוב חברת צים עבור חסר במשלוח ברזל(ערעורים של צים ושל רשות הנמלים - ערעורה של רשות הנמלים נתקבל ושל צים נדחה).
א. המגן חברה לביטוח (להלן: חברת הביטוח) תבעה בתביעת שיבוב בבימ"ש השלום מצים ומרשות הנמלים את שוויין של שש חבילות שחסרו ממטען של עשר חבילות ברזל שהובילה צים עבור לקוחה של חברת הביטוח. הוכח כי צים קיבלה להובלה מרומניה לישראל עשר חבילות ברזל וכי המבוטח קיבל בנמל אשדוד ארבע חבילות בלבד. לא הובאה ראיה בדבר כמות הברזל מהמטען האמור שנפרקה מן האוניה אל הרציף, אלא הוכח כי הברזל לא היה ארוז בחבילות המקוריות ונפרק מן האניה בתפזורת ומעורב בברזל אחר, ומכמות זו שוחזרו ארבע חבילות שנמסרו למבוטח. בימ"ש השלום מצא את צים אחראית לחוסר בברזל. הוא קבע שעל צים היה עול ההוכחה כי החסר במטען אירע בעת שזה כבר לא היה בחזקתה אלא בחזקת הרשות. ערעורה של צים לביהמ"ש המחוזי נתקבל בחלקו ונקבע שהיא והרשות ישאו יחד בחלקים שווים באחריות לחוסר במטען. לדעת ביהמ"ש המחוזי אישרה הרשות בדו"ח הפריקה כי קיבלה עשר חבילות ברזל. כן נתברר כי הסידורים הקיימים בנמל מעדיפים זריזות על פני דייקנות; קבלת מטענים ופריקתם מן האניה, על פני בדיקת כמויות ומספרים. שיטת עבודה זו הנהוגה אצל צים והרשות יש בה כדי לגרום נזק מן הסוג שהוכח בתיק זה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע באיזו מידה מי מהשניים היה המעוול בתיק זה, ולפיכך יש לחלק את האחריות בין השניים בחלקים שווים. צים ורשות הנמלים ערערו כאשר לדעת צים צריך להטיל את האחריות כולה על הרשות ולדעת הרשות צריך להטיל את האחריות על צים. הערעור של הרשות נתקבל והאחריות כולה הוטלה על צים.
ב. אין בדו"ח הפריקה כל אישור מטעם הרשות כי קיבלה לידיה את עשר החבילות. צדק בימ"ש השלום שהכריע בתביעה עפ"י נטל השכנוע, אלא שלטענת צים, על מנת שתזכה חברת הביטוח בתביעתה נגדה כמוביל ימי, היה על חברת הביטוח להראות כי החוסר נגרם בעת שהמטען היה ברשות צים, והיה עליה להראות שבעת שנפרק המטען מן האניה היה קיים בו החוסר. לטענת הרשות משהוכח החוזה בין צים ומקבל המטען היה על צים להוכיח שהמטען הגיע ארצה ונפרק מן האניה שכן חייבת צים למסור את המטען לבעליו במצב תקין ושלם. המטען היה כל העת בחזקתה ועליה הנטל להוכיח כי מסרה אותו למקבל המטען.
ג. אילו נמסר המטען ישירות מצים למבוטח, כי אז היה המבוטח יוצא ידי חובתו משהוכיח את מסירת המטען למוביל ואת החסר והשאלה היא האם נשתנה דבר עקב כך כי המטען נפרק מהאוניה על ידי צים והונח על הרציף שבחזקתה של הרשות. נפסק בעבר שנטל ההוכחה כי אמנם אבד המטען אחרי פריקתו מן האניה מוטל על המוביל אלא שלטענת צים מן הראוי להרהר אחרי הלכה זו כל אימת שנקבע בשטר המטען כי אין תחולה לסעיף 105 לחוק הסחר הימי העותומאני. אין מקום להזקק לטענת צים שכן גם אם צודק ב"כ בטענתו בדבר אי תחולת ההלכה שנפסקה כאמור, יש בנסיבות המקרה הנדון כדי להעמיס את נטל ההוכחה על כתפיה של צים. הוכח כאן כי ארע דבר למטען בין זמן הטענתו וזמן פריקתו. בעת ההטענה היה המטען מוגדר וממויין בעשר חבילות ובעת הפריקה היה הברזל בתפזורת. שינוי זה במצבו של המטען ארע בעת היותו ברשותה של צים ובנסיבות כאלה היה על צים להוכיח כי השינוי הוא בצורה בלבד והמטען נפרק בשלמותו.
(בפני השופטים: ברק, חלימה, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. קיסרי לצים, עוה"ד ד. רוזנבוים וד. מנדס לרשות הנמלים, עו"ד ד. רום להמגן. 3.4.85).
ע.א. 83/83 - מדינת ישראל נגד אבי אבידן
*פיצויים בגין הפרת חוזה במסגרת תכנית פקדון לבניה(הערעור נדחה).
א. ביולי 1970 נכרת חוזה בין המשיב לבין המערערת לפיו הצטרף המשיב לתכנית פקדון לבניה. היה זה חוזה אחיד שדוגמתו נעשו רבים עם משתכנים נוספים. המועד הסביר להתחלת הבניה היה פברואר 1976 וכפועל החלה הבניה בדצמבר 1981. באוגוסט 1981 הודיע המשיב למערערת שהוא מבטל את החוזה בשל העכוב בבניה וסמוך לאחר מכן הגיש תביעה נגד המערערת לפיצויים עבור הנזקים שנגרמו לו. המדינה טענה בכתב הגנתה כי סמוך לאחר שפתחה בהבנות להתחלת הבניה נתגלעו חילוקי דעות בינה לבין המשתכנים בדבר אופי תכנון דירותיהם וחילוקי הדעות הולידו מו"מ ממושך וכן הוגשו תביעות משפטיות שונות ע"י הרוכשים נגד המדינה ובשל כך, טענה המדינה, מנועה היתה מלתכנן ומלהתחיל בבנייה באתר הנדון. הדיון בתובענה פוצל והשאלה הראשונה שהועמדה להכרעה היתה אם לאור הנסיבות הנזכרות הפרה המדינה את התחייבויותיה כלפי המשיב ע"י עיכוב התחלת הבניה. ביהמ"ש המחוזי דחה את פירושה של המערערת בדבר אופי התכנון של הדירות ואימץ את גרסת המשתכנים בענין זה. לדעתו לא היה מקום לחילוקי דעות וממילא גם לא לעכוב התחלת הבניה. הוגש ערעור לאחר נטילת רשות והערעור נדחה.
ב. המחלוקת היתה בשאלה אם לפי החוזה על המדינה לבנות את כל הדירות שבאתר הבניה בצורת קומות מודרגות או רק את הקומות התחתונות. מסתבר שאכן היה מו"מ והמשתכנים התנגדו לבניה בהתאם לתוכנית שרצתה המדינה לבנות, אך לא היה דבר שמנע מהמדינה לבנות את המבנים בהתאם לתוכנית אשר לדעתה צריך היה לבנות. גם התביעות המשפטיות שהוגשו לא היה בהן כדי לעכב את התחלת הבניה אלא שהמדינה חששה לקחת על עצמה את הסיכון לבנות לפי תוכניתה, שמא יזכו המשתכנים במשפט וייקבע כי עפ"י החוזה צריך היה לבנות את כל הדירות מדורגות. לא היה במגעים ובהליכים המשפטיים כדי למנוע התחלת הבניה במועד ולא היה בהם כדי להצדיק בדיעבד את מחדלי המדינה.
ג. אין צורך להכריע כאן במחלוקת מי מהצדדים צודק באשך לתכנון הבניה. אך גם בענין זה הדין עם המשיב. בהתאם להסכם צריכה הבניה להיות של "קומות מדורגות". ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי הביטוי "קומות מדורגות" מכוון לבנין כולו. הוא לא ביסס את פירושו רק על לשונו של החוזה, אלא חתר לגלות את כוונת המשתכנים בעת ההתקשרות וקבע לפי הראיות כי אכן כוונת הצדדים היתה כגירסת המשיב. המערערת
טענה כי הקמת 255 דירות מדורגות כפי שצויין בפרוספקט, על גבי שטח כולל של 25 דונם שנועד לתכנית, היא בלתי אפשרית ולכן יש לאמץ את פירושה. טענה זו נדחתה בצדק מן הטעם שהשטח המתוכנן לא צויין כלל בחוזה וכן מן הטעם שהמשיב היה רשאי להניח שמי שמתקשר בחוזה יצר תכנית שיוכל לבצעה. כשבאים לפרש נוסח מוקשה של חוק או חוזה יש לנסות לפרש את המלים כפשוטן ורק לאחר מכן, אם אין לדלות את משמעות התנייה מתוך לשונה בלבד, ניתן להתחשב בנסיבות הסובבות את כריתת החוזה, בתכליתן וגם באפשרויות הקיימות לביצועו. אין הדיבור "בקומות מודרגות" משתמע לשתי פנים ומשמעותו היחידה היא כטענת המשיב. אפילו לא היה הדבר כן, הנה מעוגנת מסקנת ביהמ"ש המחוזי בראיות שהובאו.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט טירקל והוסיף השופט ש. לוין כי לדידו הדיבור "קומות מודרגות" בקונטקסט שבו הוא מופיע אינו חד משמעי, אך על יסוד הראיות יכול היה השופט לקבוע שהדין בענין זה עם המשיב. השופט ד. ללין סבר שאין צורך להכריע כאן מה המשמעות של הביטוי הנ"ל שכן יש לדחות את הערעור מן הטעם שהמערערת צריכה היתה להתחיל בבניה עפ"י גישתה התכנונית.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד.לוין, טירקל. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד א. גל למשיב. 14.3.83).
ע.א. 389/82 - זיוה קהן ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*בקשה לפטור ממס שבח במכירת דירת מגורים (הערעור נדחה).
חוק מס שבח מקרקעין קובע כי מכירת דירת מגורים תהיה פטורה ממס שבח אם המוכר מכר את כל הזכויות שיש לו בדירה ואם נתקיימו לגביה התנאים האמורים בסעיף 49 ב' לחוק. עפ"י סעיף זה פטור מוכר דירת מגורים ממס שבח, אם לא מכר בארבע שנים שקדמו למכירה האמורה דירת מגורים אחרת בפטור ממס, לרבות מכירה בפטור חלקי. אולם לא תחשב כמכירה מכירת חלק בדירה שהוא פחות מ - %50 ממנה שאותה קיבל המוכר בירושה, וזאת בין אם הוא מכר תחילה את החלק בדירה שבירושה ובין אם הוא מכר תחילה דירה אחרת ואחר כך הוא מוכר דירה זו. המערערת ואחותה ירשו מהוריהן דירה בחלקים שוים, ולמערערת דירה נוספת.האחיות ביקשו למכור את דירת הירושה והמערערים בקשו למכור בתוך ארבע שנים את דירת המגורים. הן חששו שמא דירת המגורים לא תזכה בפטור ממס שבח, שהרי לכל אחת מהאחיות %50 בדירת הירושה, ולפיכך מכרו תחילה, כל אחת מהאחיות, תמורת שקל, מחצית האחוז בדירת הירושה לדודתן, לאחר מכן מכרו את דירת הירושה, ולבסוף מכרה המערערת את דירת המגורים. מנהל מס שבח מקרקעין הודיע לאחיות כבר כשמכרו את דירת הירושה, כי הוא רואה במכירת מחצית האחוז עסקה מלאכותית ועל כן ניתן הפטור בגין מכירת דירת הירושה כמכירת דירה שלא קדמה לה מכירת דירה אחרת בפטור תוך ארבע שנים ולא כמכירת חלק בדירה שבאה בירושה. כשמכרו המערערים כעבור זמן קצר את דירת המגורים סרב המשיב לתת פטור על מכירה זו. הערעור בפני ועדת הערר נדחה והערעור בפני ביהמ"ש העליון נדחה.
אין ספק כי מכירת מחצית האחוז בדירת הירושה תמורת שקל הינה עיסקה מלאכותית שכן היא נגדה את הדפוסים המקובלים בחיי הכלכלה, לא היה לה טעם מסחרי כלשהו וכל כולה לא באה אלא לעקוף את המכשול שמעמיד סעיף 49 לחוק בדרשו מכירה של חלק מדירה שהוא פחות מ - %50 ממנה. ענין לנו לא בתכנון מס לגיטימי, אלא בעסקה מלאכותות שניתן להתעלם ממנה. לאור מסקנה זו ניתן להשאיר בצריך עיון את טענת המשיב כי הסעיף הדן בדירת ירושה דורש כי החלק שנתקבל בירושה ושנמכר לאחר מכן הוא עצמו יהא קטן מ - %50 מדירה ולא שמקטינים את החלק ע"י מכירת חלק ממנו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין. חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד אורי מקוב למערערים, עו"ד גב' אורית אפעל למשיב. 18.4.85).
ע.א. 569/81 - מנהל מס ערך מוסף נגד אביגדור מושב עובדים
*ניכוי תשומות מס ערך מוסף (הערעור נתקבל).
המשיבה הינה מושב עובדים הרשומה כאגודה שיתופית. האגודה רשומה כעוסק לצורכי מס ערך מוסף והיא חוייבה ע"י המערער בתשלום סכום שניכתה בגדר מס תשומות שנכלל בחשבוניות מס שהוגשו לאגודה בקשר עם בניית בית העם ומגרש הספורט במושב. עפ"י חוק מס ערך מוסף זכאי עוסק לנכות את מס התשומות כאשר הוא משלם את המס בגין שירותים שהם לצורכי עיסקו או לשימוש בעיסקו. גדר המחלוקת הוא אם הקמת בית העם ומגרש הספורט נעשו לצרכי עיסקה או לשמוש בעיסקה של האגודה. על סמך הראיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי החדרים והאולם של בית העם משמשים לשתי מטרות: המטרה האחת - למשרדיה של האגודה, לאסיפות כלליות של החברים, ישיבות הנהלת האגודה וכדומה והמטרה השניה היא לצורכי תרבות ודיור. אשר למטרה הראשונה השמוש הוא אכן לצרכי עיסקו או לשמוש בעיסקו של המושב והמחלוקת היא באשר למטרה השניה. השאלה היא מהו "עסק" לצורך ניכוי כמס תשומת. בחוק אין הגדרה לכך ויש לפרש מונח זה במובנו הרגיל והמקובל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גם פעולות התרבות הן בגדר "עסק" ואת בהסתמכו על הוראות תקנות האגודה אשר בין מטרותיה גם פעולות תרבות. הערעור נתקבל.
המובן הרגיל והמקובל של המושג "עסק" יש לו משמעות כלכלית ואילו פעילות תרבותית או חברותית שאין להן כל שימוש או מטרה כלכלית אינה עסק. כיון שבית העם משמש כאמור הן למטרת עסק והן למטרות בידור הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ועל פי הראיות שבפניו יקבע את היחס בין סוגי הפעילות השונים במקום.
(בפני השופטים: גב' נתניהו, חלימה, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד צ. ברטפלד למשיב. 21.4.85).
ע.א. 175/81 - עדמיר פיתוח ואדריכלות בע"מ ואח' נגד נ. קלו
*דירה "תפוסה" בפירוק שיתוף במקרקעין (הערעור נדחה).
המשיבה והמערערות הן שותפות לדירה כאשר המערערות הן בעלות של שליש מהדירה והמשיבה בעלים של שני שליש. בין הצדדים נערך חוזה שלפיו ניתנה למערערת זכות שימוש בדירה המשותפת כולה לתקופה של שנה. כחדשיים לאחר חתימת ההסכם פנו המערערות לביהמ"ש וביקשו לפרק את השיתוף במקרקעין בינם לבין המשיבה. הם ביקשו להתייחס לדירה כדירה תפוסה וזאת עפ"י סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. ביהמ"ש דלמטה קבע כי אין סעיף 33(א) חל על המקרה דנן והערעור נדחה. ביהמ"ש העליון, בשלושה פסקי דין מפי שופטי ההרכב, בחן את הנושאים הקשורים להחזקת שותף בדירה והפיכתו לדייר מוגן, תום הלב הנדרש במקרה כגון דא וכיוצא באלה נושאים והגיע למסקנה שאכן אין להחיל במקרה הנדון את סעיף 33.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד מ. טורבוביץ למערערות, עו"דא. רווח למשיבה. 26.11.84).
ע.א. 23/83 - סוזן יוחימק ואח' נגד פרץ קדם ואח'
*מסירת מסמכי בי-דין ויצוג לקוח ע"י עו"ד (הערעור נדחה).
עניינו של ערעור זה התחייבות המערערים להעביר דירה למשיבים, אשר לא בוצעה למרות שהמשיבים שילמו את כל התמורה עבור הדירה. ביהמ"ש דלמטה הורה על מינוי כונס נכסים שיעביר את הדירה משם המערערים לשם המשיבים וישלם מנכסי המערערים את המסים החלים על הדירה והערעור נדחה. בערעור התעוררו מספר בעיות הנוגעות למסירת כתבי בי-דין באשר המערערים אינם תושבי ישראל עתה והמסירה בוצעה לפרקליטם שייצגם בענין ההסכמים. ביהמ"ש העליון עמד על ההוצאות השונות הנובעות מכך שעו"ד מייצג את לקוחו והאפשרות למסור לעו"ד זה מסמכי בי-דין עבור לקוחו גם כשלא הוסמך לנהל משפט.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד א. מנדלושליט למערערים, עו"ד א. לי למשיבים. 18.12.84).
ע.פ. 613/83 - איתמר שור נגד מדינת ישראל
*הצתת חנות כדי לקבל דמי ביטוח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי בסמוך לחצות לילה הדליק גפרור בחנותו בירושלים והטילו לתוך סל ניירות ובכך גרם לשריפה שכילתה את תכולת החנות.ביהמ"ש גזר למערער מאסר על תנאי של שנתיים וקנס של 21,000 שקלים והערעור על ההרשעה נדחה. החנות היתה מבוטחת, והמערער הודה לאחר האירוע בפני סוכן הביטוח ובפני חוקר חברת הביטוח כי זרק גפרור דולק לסל, לאחר שבהתחלה טען כי זרק סיגריה וזו גרמה לשריפה. על יסוד הודעותיו של המערער כאמור וכן קביעתו של ביהמ"ש כי ההודעות ניתנו מרצון וללא לחץ ואיומים הרשיע ביהמ"ש את המערער. אין לסתור את מסקנת הערכאה הראשונה ששמעה את העדים ויכלה להתרשם מהם ולקבוע כי גירסת התביעה היא הגירסה הנכונה. אין גם לקבל את טענת המערער כי היה במצב של טישטוש חושים בשל כמות בירה ששתה ותרופות שנטל באותו ערב, להודעות המערער היו גם ראיות סיוע שתמכו בגירסת התביעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. הכהןלמערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 16.4.85).
ע.א. 52/82 - חסן ציון ואח' נגד פוליס יהודה ופרודנשל חברה לביטוח
*אחריות לתאונה וגובה הפיצויים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
אין ממש בהשגות לענין האחריות לא בערעור ולא בערעור הנגדי. ביהמ"ש רשאי היה להגיע להחלטה כי המשיב הראשון התרשל וכן תרם המנוח בהתרשלותו לארוע התאונה וגם חלוקת האחריות של %50 לכל אחד מהם סבירה בנסיבות המקרה ואין להתערב בה. אשר לנזק - ביהמ"ש דחה כבלתי נאמנה את הגירסה שהמנוח, בגילו הצעיר, נשא בנטל נכבד של העבודה החקלאית של המשק כפי שהציגו זאת התובעים ועדיהם. בשאלה זו של מהימנות אין להתערב. ביהמ"ש פסק למערערים, הורי הנער המנוח, פיצוי עבור הפסד עזרתו של המנוח במשק מיום מותו ועד לגיוסו לצבא, תקופה של כשנתיים וחצי, בסכום גלובלי של 75,000 שקל. ביהמ"ש הניח כי הנער היה מסייע להורים בעבודת המשק בהיקף של שלוש שעות ליום לכל היותר ואף זאת פסק לאמר היסוס. ביהמ"ש אף הניח לטובת ההורים שהמנוח היה תורם תרומה לתמיכתם במשק כשלוש שנים לאחר תום שרותו הצבאי וגם על כך פסק סכום גלובלי של 75,000 שקל. בכל אלה אין להתערב. לנוכח המסקנה של ביהמ"ש המחוזי בדבר היקף עזרתו המוגבלת של המנוח בעבודות המשק, והעדויות של אנשי המושבים על עזיבת המושבים והאילוץ לבקש פרנסה ממקורות אחרים, הרי הסכומים שנפסקו סבירים ואין להתערב בהם. אפילו היה סיכוי מה שהמנוח יחזור למשק אחרי שרותו הצבאי, יטול על עצמו את עולו ויממש את זכויותיו כ"בן ממשיך", אין עפ"י הנתונים שהוכחו מאומה המאפשר הערכת הפסד התמיכה בעתיד אף על דרך האומדנא המשוערת. אין גם לדעת מי משבעת הבנים של המערערים, אם בכלל, היה הופך ל"בן ממשיך". בכל הנסיבות אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, וייס. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד כרמילמערערים, עו"ד אלבינצר למשיבים. 21.4.85).
ע.א. 223/85 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית
*היתר נישואין לנערה פחות מגיל 17 (הערעור נדחה).
המשיבה, ילידת 8.1.69, התארסה כ- 4 חדשים לפני הדיון בערעור, מבלי שידעה כי לפי החוק בישראל היא זקוקה להיתר נישואין כל עוד לא הגיעה לגיל 17. היא היתה רוצה לפעול עפ"י החוק, אך מסתבר שהבחור שהוא חרדי מאמין שעליו להנשא, עפ"י ההלכה, לפני שיגיע לגיל עשרים שאם לא כן הוא עובר עבירה, לגיל זה הוא עתיד להגיע בתוך תקופה קצרה ולפיכך הוא לא מוכן לחכות לארוסתו אם לא ינתן היתר נישואין. ביהמ"ש המחוזי נתן את ההיתר והערעור על כך נדחה.
טוען ב"כ המערער כי אם ביהמ"ש יתחשב בגיל הקבוע בהלכה, יהא עליו לתת משקל גם לנוהג של עדות אחרות, שעה שאלה חייבים להכפיף עצמם לחוק החילוני על פיו פוסק ביהמ"ש. לפיכך, טוען הוא, אין לראות בהחלטתו הנחושה של הבחור נסיבה מיוחדת במובן סעיף 5(2) לחוק גיל הנישואין. ניתן להניח שצודק ב"כ המערער בטענתו, ומכל מקום זו טענה הראויה לשיקול רציני. אולם בענין דנא אין היא דרושה להכרעה. מסתבר שהנערה עלתה לישראל זה מקרוב ולא הכירה את חוקי המדינה. האירוסין נערכו בתום לב ואם יבוטלו יפגע בה הדבר בקרב אנשי העדה החרדית עליה היא נמנית. כל הראיות מצביעות על כך שמדובר בבני זוג מתאימים זה לזו וכי הנערה בשלה לנישואין ושני הצעירים רוצים להינשא. לנערה חסרים שמונה חודשים עד שתגיע לגיל 17 שנה. הבחור לא נחקר על ההיתר הניתן לפי ההלכה במקרים מסויימים לדחות אתמועד הנישואין עד גיל 24 ולא מן הנמנע שאילו הובררה לו אפשרות זו היה הסיבוך נמנע. אין בכך משום הבעת דעה אם היתר כזה קיים, ואם כן - מה שייכותו לענייננו. אין עדיין הלכה פסוקה בשאלה אם לגיל הקבוע בהלכה יש השלכה לענין סעיף 5 הנ"ל ועל כן יש מקום להקל עם המשיבה. לא הרי התנהגות כמתואר שעה שכבר קיימת הלכה הקובעת ששיקוליו ההלכתיים של הבחור אינם משפיעים על שיקולי ביהמ"ש כהרי המקרה המסויים כאשר הלכה כזו אינה קיימת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, חלימה, וייס. החלטה - המשנה לנשיא גב'בן פורת. עו"ד יוסף בן אור למערער, עו"ד גב' חנה חובב למשיבה. 28.4.85) .
ע.א. 333/84 - סעיד מוסא עטייה ואח' נגד מרגלית מנדלבאום ואח'
*הסדר קרקעות (הערעור נדחה).
המערערים היו הנתבעים בתיק הסדר קרקעות בביהמ"ש בירושלים כאשר הטענה הבסיסית של המשיבות היתה כי בתור יורשים של הרב סורנגה מגיע להם 1/16 משטח מסויים בשועפט הידוע בשם מרס יוסף. אין חולקין עוד כי הרב סורנגה אכן רכש 1/16 באיזור דלעיל אך לטענת ב"כ המערערים מתמצה איזור זה רק בגבולות תזכיר התביעה שהגישו המשיבות לפקיד ההסדר וזה התייחס לחלק בלבד מהשטח הכללי שמדובר בו. אמנם הובאו ראיות משני הצדדים על תחום השטח המכונה מרס יוסף ובתצהירו של עד המשיבות נזכרים גם גושים וחלקים נוספים ועל כך לא נחקר, אך לדעת ב"כ המערערים אין בכל אלה לשנות דבר שכן הקובע הוא התזכיר שהוגש לפקיד ההסדר. כמו כן הוא טוען נגד זאת שהשופט פסק למשיבות חלקות ספציפיות במקום לפסוק להן 1/16 מכל השטח במושע. הערעור נדחה.
תזכיר התביעה ניתן לתיקון וברור שגירסת המשיבות הובהרה בתצהיר של העד שלהן שהוגש עוד בתחילת הדיון ואילו להחלטת השופט שהצד השני יגיש תצהיר לא נענו המערערים אלא באיחור רב, לא חקרו את המצהיר מטעם המשיבות מדוע מלכתחילה נתבע בתזכיר בפני פקיד ההסדר רק אותו חלק שנתבע ובסיכומו של המשפט לא הגישו המערערים סיכומים. השאלה מה תחום השטח הידוע כמרס יוסף היא שאלה שבעובדה ומשנמנעו המערערים מהגשת סיכומים אין הם יכולים לתקוף את הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש. נותרה השאלה שמא פגע השופט בזכויותיו של גורם שלישי אך אותו גורם שלישי אינו קשור במה שנפסק בהליך זה. אשר לעובדה שהשופט העניק למשיבות חלקות מסויימות בשלמותן ולא 1/16 מכלל השטח - אלה היו החלקות שאותן תבעו המשיבות בשלמותן כפיצוי על 16/ו של שטח מרס יוסף כולו ואין המערערים יכולים לתקוף את פסה"ד לגופו, אלא אם חרג ביהמ"ש ממסגרת התביעה ואת זאת לא עשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גב' שטרסברג-כהן. החלטה- המשנהלנשיא גב' בן פורת. עו"ד אליאס חורי למערערים, עוה"ד זאב וייל ספרברג למשיבות.18.4.85.).
ע.א. 241/81 - שמן תעשיות בע"מ ואח' נגד חברת תבלין בע"מ ואח'
*מעמדו של "מומחה" כ "מעין בורר" (הערעור נדחה).
הממשלה החליטה לשלם לשש חברות מקומיות העוסקות בייצור שמנים סכום של 10 מליון לירות כפיצוי על הפסדים שנגרמו לחברות אלה בשנים 74-1973. החברות מאוגדות בחברה הישראלית ליצוא ונאמנות בע"מ שיצגה את החברות בפני משרד התעשיה והמסחר. בישיבת מועצת המנהלים של החברה ליצוא ונאמנות נמסר למשתתפים כי משרד המסחר והתעשיה יחלק סכום של 10 מליון לירות עפ"י מפתח חלוקה שייקבע. הוצע לבקש מהכלכלן ברוך בר כי יבדוק את הנתונים כדי לקבוע את השיטה והחלוקה של ההקצבה. החברות הסכימו להצעה ונערך מסמך האומר כי "מר ברוך בר מתבקש... לנתח נתונים של המפעלים השונים... מטילים על מר ברוך בר לבוא בדברים עם כל אחד מהמפעלים... מסכימים מראש שמר בר יעביר ממצאיו על גובה הסכום המגיע לכל מפעל...". מר בר הגיש את מסקנותיו והמערערים סברו כי נפלה טעות בהחלטה ופנו אליו שיתקן החלטתו. כמה ימים לאחר מכן נתן החלטה שניה ולאחר מכן גילה לדבריו טעות אריתמטית בהחלטתו השניה ונתן החלטה שלישית. המשיבה ביקשה לפסול את שתי ההחלטות הנוספות של מר בר ולאשר את ההחלטה הראשונה שניתנה על ידו וביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה של המשיבה. הערעור נדחה.
בכתב המינוי לא הוגדר מר בר במפורש כבורר, אך השימוש במונח בוררות אין בו כדי לקבוע את טיבו המהותי של ההסכם הנדון, כי הסכמה לבוררות יכולה לעלות מתוך נוסח הדברים גם אם המילה בוררות לא הוזכרה במפורש. אולם מתוך ניתוח המבחנים הקובעים מתי קיים הסכם בוררות עולה כי במקרה דנא הנתונים אינם עונים על המבחנים האמורים ולפיכך אין לומר שהיתה כאן בוררות.
נבדקה השאלה אם הסכם של "מעין בוררות" ואם תפקידו של מר בר היה מעין שיפוטי וצריך היה לשמוע את כל הצדדים לפני שיקבל החלטתו. הנשיא שמגר סבר שמדובר במעין בוררות וכי תפקידו של מר בר היה מעין שיפוטי ומכאן נובע כי היה עליו לשמוע את שני הצדדים ואילו השופט ברק סבר כי אפילו לא היה מר בר מעין בורר חייב היה לשמוע את כל הצדדים. חובה זו מקורה בעקרון ההגינות החל לענין כל החלטה ואין מקורה של חובת הגינות זו דווקא בשל האופי המעין שיפוטי של ההחלטה.
מלבד הפגם של העדר שמיעת כל הצדדים כאמור פגומות ההחלטות הנוספות, על דעת כל שופטי ההרכב, גם בשל כך שההחלטה הראשונה הינה סופית ושוב לא היה מוסמך ליתן החלטות נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר, הוסיפו השופטיםברק ולוין. עו"ד י. סלומון למערערים, עו"ד צ. הדר למשיבה. 4.4.85).
ע.א. 640/82 - חנן כהן ופולט אמר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אשור הסכם ממון של בני זוג שנשאו בקפריסין (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק, ד. לוין, וגולדברג נגד דעתם החולקת של הנשיא שמגר והמשנה לנשיא גב' בן פורת).
המערערים הם כהן וגרושה האסורים להינשא זה לזו עפ"י דין תורה. הם ערכו טקס קידושין פרטי וכן חתמו על הסכם לחיי משפחה. הם הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי לאשר את ההסכם עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג וכן פנו לביה"ד הרבני בבקשה לאשר את הנישואין. בטרם נתן ביה"ד הרבני את החלטתו החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לאשר את ההסכם. בינתיים פסק ביה"ד הרבני כי אין לאשר את מעשה הקידושין בין המבקשים. בפסק דין שנתן ביה"ד הרבני הגדול אושר פסק הדין של ביה"ד הרבני ונקבע כי יש לכלול את המבקשים ברשימת מעוכבי החיתון האסורים זה לזה וכן יוכלו להינשא לאחרים אלא אם יתגרשו בגט מספק או לחומרה. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על הסירוב לאשר את ההסכם, ברוב דעות השופטים ברק, ד. לוין וגולדברג נגד דעתם החולקת של הנשיא שמגר והמשנה לנשיא גב' בן פורת.
השופט גולדברג סבר כי על ביהמ"ש לאשר הסכם שבני זוג מביאים לפניו לאישור מבלי להתייחס לשאלה אם הם נשואים ואם לאו, כי אין באישור ההסכם כשלעצמו כדי לקבוע דבר על תקיפות הנישואים, ואין חשש כי במתן האישור המבוקש קובע ביהמ"ש ממצא כלשהו בנדון. השופטים ברק וד. לוין שהסכימו לקבלת הערעור הסתייגו מגישתו מרחיקת הלכת של השופט גולדברג ובפסק דין של השופט ברק, שהצטרף אליו השופט ד. לוין, נקבע כי בענין דנא יש לאשר את ההסכם שכן קיים פסק דין של ביה"ד הרבני הגדול שהצדדים חייבים בגט מספק או לחומרא ופסק דין כזה הקובע כי כהן וגרושה חייבים בגט פיטורין משמעותו לענייננו כי לכאורה השניים שפנו לביהמ"ש הם "בני זוג". ראיה לכאורית די בה כדי לקיים את הדרישה הדיונית הניצבת בפני השופט אם השניים הם בני זוג כשהוא בא לאשר הסכם לפי חוק יחסי ממון.
שופטי המיעוט הנשיא שמגר והמשנה לנשיא גב' בן פורת, בפסק דין מפי המשנה לנשיא גב' בן פורת, סברו כי אין לאשר הסכם לפי חוק יחסי ממון אם אין פסיקה קודמת שמדובר בבני זוג או שהשניים רשומים במרשם האוכלוסין כבני זוג. בענייננו צריכים היו שני המערערים לפנות לבג"צ כדי שיורה לפקיד המרשם לרשום אותם כבני זוג ורק אחרי שדרכם זו היתה מצליחה והיו נרשמים כנשואים יכלו הם לפנות לביהמ"ש בבקשה לאשר את הסכם הממון שנכרת ביניהם ורק אז היה מוסמך ביהמ"ש להענות לבקשה שכזו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, ד. לוין, גולדברג.עו"ד יוסף בן מנשה למערערים, עו"ד גב' רחל גולדשמיט למשיב 16.4.85).
ע.א. 96/83 + 62 - מדינת ישראל נגד מונון מוסה פלאח
*תיקון לוח זכויות (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נתקבל).
בשנות הארבעים התחילו פעולות הסדר קרקעות בקשר לאדמות ציפורי ולוח הזכויות המתייחס לגוש הנ"לפורסם באוקטובר 1980 ובמסגרתו נרשמה הבעלות בחלקות מסויימות על שם רשות הפיתוח. בחלק מן החלקות נרשם רבע על שם המדינה ושלושה רבעים על שם אחד מוסה פלאח, אביהם של המשיבים, שהלך בינתיים לעולמו. עם פרסום לוח הזכויות פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי ועתרו כי ביהמ"ש יצווה על תיקון לוח הזכויות בזה שהבעלות בכל החלקות הנדונות תרשם על שמותיהם של המשיבים בחלקים שווים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה בחלקה והחליט כי חלק מהחלקות יירשם על שם המשיבים וחלק ישאר רשום על שם המדינה. המשיבים ערערו באשר לאותו חלק שהושאר על שם המדינה ואילו המדינה ערערה על אותו חלק שנרשם על שם המשיבים. ערעור המשיבים נדחה וערעורה של המדינה נתקבל. ביהמ"ש סקר את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ובאשר לאותן חלקות שנשארו רשומות על שם המדינה צויין כי את הממצאים העובדתיים יש להשאיר על כנם בהיותם מבוססים על הראיות שהיו בפני ביהמ"ש. באשר לחלקות האחרות סבר ביהמ"ש העליון כי ביהמ"ש המחוזי טעה בביסוס קביעותיו העובדתיות וממילא במסקנתו הסופית שיש לרשמן על שם המשיבים.
(בפני השופטים: בייסקי, חלימה, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ע.ראובני למערערת, עו"ד ע. עתאמנה למשיבים. 3.4.85).
ע.א. 677/83 - מרום גל בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*גרימת שריפה עקב רשלנות (הערעור נדחה).
המערערת הראשונה מייצרת תנורי חימום המוזנים בדלק נוזלי ותנורים כאלה הותקנו בבסיסי צה"ל ובין היתר במועדון שבאחד הבסיסים. המערערת השניה היא חברה המספקת שירות טיפולים ותיקונים לתנורים עבור המערערת הראשונה שהתחייבה לספק שרות זה. במסגרת השירות טיפל טכנאי, עובד המערערת השניה, בתנור במועדון, ובמהלכו הדליק הטכנאי את התנור. מספר שעות אח"כ נתגלתה
שריפה והמועדון עלה באש. ביהמ"ש קבע כי השריפה נגרמה עקב התרשלותו שלהטכנאי, חייב את המערערות לפצות את המשיבה, כאשר המשיבה נושאת ברשלנותתורמת של שליש. הערעור כנגד הקביעה כי התרשלותו של הטכנאי גרמה לשריפה וכןכנגד קביעת גובה הנזק נדחה.
אשר לקביעת האחריות - מסקנתו של ביהמ"ש המושתתת על ממצאים עובדתייםהינה סבירה ובה אין להתערב. ב"כ המערערות טוען כי ניתן להעלות גירסה אחרתהעולה לכאורה מן הראיות באשר לאופן קרות השריפה ועל פי גירסה זו אין קשר ביןהשריפה לבין התרשלות הטכנאי. זו אפשרות תיאורטית שאין לה אחיזה ממשית בחומרהראיות. השופט הגיע למסקנה כי הטכנאי התרשל על סמך משקלן המצטבר של הראיותולא לפי קטעי עדות חלקיים. מאחר ומדובר בעניין אזרחי אין די בהעלאת אפשרויותאחרות לקרות השריפה, ודי בכך שהמסקנה העולה מן הראיות מתיישבת יותר עם קיומהשל רשלנות מצדו של הטכנאי, כדי שיימצא כי המשיבה עמדה בנטל הראיה הרובצתעליה.
אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש השתית את הקביעה על עדותו של שמאי שנמצאהמהימנה עליו. הערכת השמאי כללה הסתמכות על רשימת מחירים של אפסנאות צה"לודו"ח קצין חקירות אך אין לומר כי השומה לא היתה שומתו של השמאי. אכן הוגשהרשימת הפריטים שנשרפו ומחיריהם על פי הטפסים המשמשים בצה"ל לדיווח על נזקשנגרם לציוד, אך בסופו של דבר אין בדו"ח קצין החקירות הערכה לתכולה, והשומההיתה ונשארה של השמאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד י. אדם למערערות, עו"ד ד.רובינשטיין למשיבה. 16.4.85).
ע.א. 399/84 - יוטרה אל הרש ואח' נגד אריה ויטה
*אחריות בתאונת עבודה (הערעור נתקבל).
המנוח, בעלה של המערערת הראשונה ואביהם של יתר המערערים,עבד כפועל בניין אצל המשיב. ביום התאונה הוטל על המנוח ופועל נוסף להרכיב תבניתבאחד הקירות ובה אמורים היו לצקת קורת ביטון. כאשר עמדו ליד הקיר, שנבנה יומייםלפני כן, באה רוח גדולה והקיר קרס תחתיו והמנוח נהרג. מדובר בקיר בלוקים שנבנהעל קורת יסוד, ללא חיזוקים. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים שכן סבר כיהתמוטטות הקיר ארעה שלא באשמת המשיב. בניית הקיר נעשתה, כפי שהעיד מהנדסמטעם המשיב, בשיטה שהיא "טובה יותר, בטוחה יותר ואף חזקה יותר" מבין שתי שיטותבניה ולפיכך "לא לקתה בכל מעשה או מחדל רשלני" וגם לא קיים "קשר סיבתי בין מחדל של אי הצבת תמיכות של לוחות עץ לקיר הנדון, עם סיום עבודת הקמתו ביום ששישקדם ליום הראשון בו ארעה התאונה, לבין התמוטטותו שעה שהמנוח עבד סמוך אליו".זאת משום שעם המשכת העבודה, כאשר מציבים את התבניות, יש צורך להסיר את התמיכות קודם לתחילת העבודה, כך שממילא לפני ארוע התאונה היו מוסרות התמיכות.הערעור נתקבל.
אין לקבל את קביעתו של השופט בדבר ניתוק הקשר בין אי הצבת תמיכות הקיר וביןהתאונה. מדברי המהנדס עולה כי כל עוד לא חובר הקיר לעמודים ולקירות, אין יציבותורבה והוא עלול שלא לעמוד בפני כח חיצוני שהופעל עליו, כולל רוח חזקה. כן למדיםמפיו של המהנדס שקיימות רוחות חזקות בנגב ועל כן נדרשת בנסיבות כאלה תמיכה שללוח אופקי מכל צד של הקיר, עד שמחזקים אותו בעמודים. לא היתה כל עדות שלא ניתןהיה להתקין את התבנית מעל לקיר כשהתמיכות קיימות ומכאן שלא הוכח טעם סבירלאי תמיכת הקיר בעת שהמנוח וחברו עמדו להתקין את התבנית.
(בפני השופטים: ש. לוין, גולדברג, וייס. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. חן למערערים, עו"ד א.ברקאי למשיב. 16.4.85).
ע.א. 108/83 - דוד גולדשטיין ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*הארכת מועד שנקבע בהסכם וטענת הטעיה בהסכם (הערעור נדחה).
במסגרת תביעת המשיבות נגד המערערים לסילוק יד ממקרקעין השייכים למינהל מקרקעי ישראל, ניתן תוקף של פס"ד להסכם שלפיו המערערים יפנו את המקרקעין, כי הם יקבלו פיצויים מאת המשיבות וכי גובה הפיצויים ימסר להערכתה של ועדה הקיימת מכח תקנות המינהל. נקבעו הסדרים של דרכי הערעור על גובה הסכום ואחד ההסדרים הוא כי על החלטת הועדה יוכלו לערער בתוך 30 יום לביהמ"ש, הועדה פסקה את גובה הפיצויים, המערערים לא הסכימו לפסיקה והגישו ערעור לביהמ"ש. דא עקא שהם לא פנו תוך 30 יום אלא בתום חודשיים. המשיבות ביקשו למחוק את התביעה על הסף שכן היא הוגשה באיחור. כנגד זה טענו המערערים כי המועדים שצוינו בפסק הדין ובמיוחד החובה לפנות לביהמ"ש תוך 30 יום לא היו ידועים להם עד שהוגשה הבקשה למחיקת התובענה. לטענתם אמנם חתמו על הסכם בו הוזכרה תקופה של 30 יום בלבד אך לטענתם טעו והוטעו ויש לראות את הסעיף בהסכם כבטל מחמת טעות או הטעייה. לחילופין ביקשו שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו ויאריך את המועד. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה למחיקת התביעה על הסף משני טעמים עיקריים: אין לביהמ"ש סמכות להארכת מועד שנקבע בהסכם בין הצדדים; אפילו היתה לו סמכות אין מקומה של טענת המערערים בדבר הטעייתם בתשובה לבקשת מחיקה, אלא מן הראוי להשמיעה בתובענה נפרדת לביטול פסה"ד כולו או מקצתו. הערעור נדחה.
באשר לנימוק הראשון של ביהמ"ש המחוזי - אין לקבלו. הלכה פסוקה היא כי לביהמ"ש ישנה סמכות להאריך מועד שנקבע בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד, אלא שהדבר נעשה במקרים חריגים ונדירים. ברם, אין בכך כדי לסייע למערערים שכן צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו מן הנימוק השני. פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות של הסכם ופסק דין. לפיכך ניתן פסה"ד לביטול, כולו או חלקו, מחמת כל פגם היכול לבטל הסכם ובכלל זה טענת תרמית או הטעיה. על בעל הדין שטוען שהוטעה נטל הראיה להוכיח טענתו זו. בעל דין הרוצה לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, מחמת פגם בהסכם שהוא בשורשו של פסה"ד, עליו להגיש תובענה משלו על כך, אין הביטול יכול להעשות על דרך של הגנה מפני תביעה אחרת או במסגרת התנגדות לבקשה למחיקת תובענה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד משה שוב למערערים,עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבות. 17.4.85).
ע.א. 200/83 - הנייה גברין נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישוב מס שבח בנכס שנתקבל בירושה ע"י המוכר (הערעור נדחה).
המערערת ירשה מאביה זכויות במקרקעין ולצורך חוק מס עזבון, שהיה אז בתוקף, הצהירה המערערת ששווי זכויותיה בכל חלקה הוא 1000 שקלים. מנהל מס עזבון קבע בהחלטתו כי הוא מקבל את הצהרת היורשים ולכן לא חל מס על העזבון. המערערת מכרה את זכויותיה במקרקעין ששה ימים לאחר הפטירה ולצורך חוק מס שבח, כפי שהיה אז בתוקף, חל מס שבח על ההפרש שבין השווי כפי שנקבע לצורך מס עזבון לבין מחיר המכירה. לפיכך החליט מנהל מס שבח מקרקעין לראות את שווי הרכישה לפי ההצהרה האמורה ועררה של המערערת נדחה ע"י ועדת הערר. הערעור על כך נדחה.
נטל ההוכחה בדבר קביעת השווי לצורך מס עזבון מוטל אמנם על המשיב, אך הוא עמד בכך כשהגיש לועדה מסמך ובו החלטת מנהל מס עזבון שבו הוא קובע את השווי לפי הצהרת היורשים. המסמך הוגש לתיק ע"י עד הגנה והמערערת קובלת על כך שהמסמך נתקבל ע"י ועדת הערר בנגוד לדיני הראיות ואולם ההליכים בפני ועדת הערר הינם כמו בפני ועדת חקירה והועדה משוחררת מדיני הראיות המקובלים.
אין צורך כי מנהל מס עזבון יודיע ליורשים כי השומה כפי שהוגשה נתקבלה על דעתו. ההוראה המחייבת משלוח הודעה חלה רק כשהיורש חייב בתשלום מס, מה שאין כן
במקרה שלנו כאשר מנהל מס עזבון קבע כי אין חלה על היורשים חובת תשלום מס. אימוץ ההצהרה של היורש כמוהו כקביעה שזהו השווי הנכון של הנכס וממילא שווי זה יש להביא בחשבון לצורך קביעת מס שבח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. החלטה - השופט חלימה.עו"ד ע. אתמאנה למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 20.3.85).
ע.א. 367/83 - מ. שומן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נגד רמות גזית בע"מ
*תשלומים עפ"י הסכם ניהול בניה (הערעור נתקבל).
המשיבה בנתה בנין ושכרה את המערערת לניהול הבניה. באמצע הבניה הפסיקה המערערת את הניהול בשל אי קבלת תשלומים, הגישה תביעה לקבלת התשלומים המגיעים לה וביהמ"ש חייב את המשיבה לשלם למערערת את סכומי התביעה ומפסק הדין עולה שהחוזה לא בוטל אותה עת. לאחר מכן המשיכה המשיבה לבדה או באמצעות אחר בבניה וסיימה את הבניה, ושוב תבעה המערערת תשלומים בגין החוזה המקורי ועל פיו ואז טענה המשיבה כי המערערת לא יכלה לפצל את עילת התביעה לשניים. לפיכך ביקשה לדחות את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי נעתר לה. הערעור נתקבל.
בפסק הדין עמד השופט גולדברג על נסיבותיו של ההסכם, הפרתו והגשת התביעות הראשונה והשניה, והגיע למסקנה כי בתביעה הראשונה תבעה המערערת את חיובי המשיבה עד לאותו שלב ובתביעה השניה תבעה את החיובים מאותו שלב ואילך, וכי בעת הגשת התביעה הראשונה עדיין לא התגבשו החיובים שנתבעו בתביעה השניה. אי לכך לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, ברק, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד ע. שושן למערערת, עו"ד ש. ילינק למשיבה. 3.4.85).
ע.פ. 70/85 - אליעזר בוסקילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שני מעשי התפרצות לדירות וגניבה מתוכן, ביחד עם אחרים, בנסיון לקשור קשר לבצע שוד מזויין ובהחזקת נשק ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. לענין ההרשעה - פסק הדין מתבסס על דבריהם של עדים ובכללם שני השותפים למעשה העבירה כפי שנמסרו בהודעותיהם במשטרה וביהמ"ש יכול היה להעדיף את ההודעות על פני העדות בביהמ"ש וזאת מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות.
אשר למידת העונש - היתה זו הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים. עד להסתבכותו במשברים כלכליים, היה איש מועיל בחברה וקיים את משפחתו בכבוד וסייע לזולת. בין היתר פעל לצמצום הפשיעה בהיותו מדריך חבורות רחוב. אולם, משנכשל עשה את מה שעשה בדרך שראויה לגינוי ולביקורת קשה. הוא נעזר בצעירים מבין חבורות הרחוב כדי שיבצעו למענו מעשי עבירה חמורים ויביאו אליו רכוש שנגזל מהזולת. ביהמ"ש התחשב ללא ספק במידה הראויה בצדדים החיוביים של המערער ומאידך לא יכול היה להתעלם מהחומרה הרבה שבעצם העבירות ובניצול שניצל המערער לרעה את מעמדו. מצער הדבר שעד לרגע זה לא נשמעת מפיו של המערער חרטה כנה על כל שעשה. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ד. אוזנה למערער, גב' נ. בןיאיר למשיבה. 29.4.85).
ע.פ. 608/84 + 583 - צבי משה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש ונסיון לרצח (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואדם אחר זממו לשדוד בעל חנות לתכשיטים וכאשר נכנסו לחנות השתבש התכנון. השוד לא בוצע אבל השניים נמלטו מהמקום בנוטלם עמם 60 שרשראות זהב בשווי 900,000 שקלים. המערער הורשע
בעבירות של נסיון לשוד וקשירת קשר לבצע גניבה ומשהוכרע דינו ביקש להודות בביצוע עבירה נוספת של בריחה ממעצר חוקי. בגין אלה נדון לחמש שנות מאסר שמתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הטענה המרכזית בפי הסניגור כי ביהמ"ש לא קיים את העקרון של אחידות הענישה שכן הנאשם האחר נדון לשנתיים וחצי מאסר בלבד. טענה זו אין בה ממש. עקרון אחידות הענישה יופעל כאשר נסיבות העבירה והנאשמים זהות או דומות, ולא זה המצב בענייננו. לחובת המערער הרשעות ואישומים קודמים בשל 16 מעשי עבירה ובהם שתי עבירות שוד, ואילו לנאשם האחר נרשמו שתי הרשעות קודמות בעבירות קלות יחסית. המערער כבר ריצה עונש מאסר בפועל וזמן קצר לאחר שחרורו חזר לסורו ואילו הנאשם האחר לא הוחזק בכלא אף פעם אחת. המערער הורשע בעבירה נוספת שהעונש בגינה חופף את העונש דנן והרשעה נוספת כזו איננה קיימת לגבי האחר. לגופו של העונש שנגזר הרי אינו חמור בהשוואה לחומרת המעשה ועברו הפלילי של המערער. הפעלת המאסר המותנה במצטבר היא במצוות המחוקק והסניגור לא הצביע על טעם לסטות מכלל זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, וייס. עו"ד ע. חורי למערער, עו"ד א. רומנובלמשיבה. 2.4.85).
ע.פ. 202/85 - חנוך בייאקס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער דקר את המתלונן בבטנו כשמעשה התקיפה היה יזום ונועד להביא לסילוקו של המתלונן מהדירה. לשם כך הצטייד המערער בסכין גדולה אשר בה פגע במתלונן. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 20 חודשים מאסר שמהם 8 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - זו מבוססת על הראיות שהיו בפני ביהמ"ש ואין להתערב בכך. אשר לעונש - יש מקום להקלה מסויימת בשל נסיבותיו האישיות יוצאות הדופן של המערער, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר קצין המבחן ובתסקיר המשלים שהוגש לביהמ"ש העליון. בנסיבות הענין אין להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל בכלל כפי שהציע שירות המבחן, אך מן הראוי לקצר את עונש המאסר ולהעמידו על שנה אחת שמתוכה חמישה חדשים יהיו לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: ברק, גולדברג, וייס. עו"ד גב' ליאורית דניאל למערער, עו"ד גב'רות רבין למשיבה. 5.4.85).
ע.פ. 147/84 - שתאוי סולב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של אינוס, ביצוע מעשה סדום בנסיבות מחמירות וחטיפת אדם ונדון ל- 12 שנות מאסר. הערעור נדחה. מדובר במעשה אינוס ברוטלי שנעשה כנגד חיילת צעירה אשר עשתה כל אשר לאל ידה לעמוד כנגד אנסיה ולהגן על עצמה ולא עלה בידה. המחלוקת במוקד הדיון בביהמ"ש המחוזי היתה מי הוא זה אשר ביצע את המעשה, אם היה זה המערער או היתה טעות בזיהוי. ביהמ"ש המחוזי קבע את הרשעת המערער עפ"י הזיהוי הברור וההחלטי, שנעשה ע"י המתלוננת הן במסדר זיהוי והן בעימות זיהוי שמצא ביטויו גם בזיהוי הדמות וגם בזיהוי הקול וסגנון הדיבור, והיו בפניו ראיות נוספות המחזקות את עדותה. ככל שמדובר בממצאים העובדתיים אין להתערב בהם. אשר למידת העונש - נכון כי הטלת 12 שנות מאסר על אדם צעיר עם עבר נקי, הוא עונש קשה ומכאיב, אך המעשה הוא מעשה נפשע ונתעב המחייב עונש זה ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גולדברג, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד יבנאלי למערער, עו"דגב' נ. ליבנה למשיבה. 11.3.85).