תקציר סביר כרך כ"ה חוברת 18

ע.א. 734/82 - יעקב לבנון נגד מרצדס לבנון

*פיצויי נזיקין עקב תקיפת אשה ע"י בעלה(הערעור נדחה).

א. בית המשפט המחוזי חייב את המערער בתשלום פיצויי נזיקין למשיבה בגין תקיפה שתקף אותה ושבעקבותיה נשברה רגלה. הוא פסק פיצויים עבור כאב וסבל 150.000 שקלים ובגין הפסד כושר השתכרות 200.000 שקלים. הצדדים הם בני זוג אשר מזה זמן רב מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים. ביום 13.1.69 הוגשו ע"י המערער תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין. טענת המערער היתה כי במסגרת התביעה לגירושין ויתרה המשיבה על תביעת הפיצויים הנ"ל והויתור קיבל תוקף של הסכם מחייב על יסוד קניין סודר מטעם בית הדין הרבני. כן טוען המערער כי לבית המשפט לא היתה סמכות לדון בעניין הפיצויים שכן הוא כרך את ענין הפיצויים בתביעה לגירושין ועוד הוא טוען נגד הסכום הגבוה שנפסק למשיבה. הערעור נדחה.
ב. מפרוטוקול הדיון בביה"ד הרבני עולה כי הצדדים לא הגיעו לכלל הסכם מחייב באשר לויתור על תביעת הפיצויים.ביה"ד לא התייחס להסכם שנדון לפניו כהסכם סופי בין הצדדים וכל שאירע הוא שנרשמו על ידי בית הדין פרטי הפשרה המוצעת תוך מתן שהות לבעלי הדין להעלות אותה על הכתב ולהגישה לבית הדין בתורת הסכם חתום ומחייב. הצדדים לא הגיעו להסכם מחייב ולא הגישו הסכם חתום בכתב ולא ניתן גט. אין טעם והגיון שיראו בדברים שנאמרו בפני בית הדין שלא הובילו למאומה, הסכם מחייב וחלוט המחייב את בעלי הדין בנקודה אחת בלבד, והוא בעניין הויתור, כביכול, על תביעת הפיצויים. השאלה אינה מה משמעותו המשפטית של קניין סודר, אלא מה היו התוצאות של המשא ומתן לפשרה שהתנהל אז ולכדי מה הם התגבשו.
ג. אשר לטענה כי לא ניתן לדון בתביעת הנזיקין בפני בית המשפט המחוזי באשר תביעה זו נכרכה ע"י המערער בתביעת הגירושין - אין לגלות שמץ של כריכה או של נסיון כריכה בתביעת הגירושין וממילא אין לדון בשאלה אם ניתן לכרוך עניין הפיצויים מכח דיני הנזיקין בתביעת גירושין. לגוף העניין אפשר להעיר כי חוק שיפוט בתי הדין רבניים מתייחס לעניינים הכרוכים בתביעת גירושין, בין לפי עצם טיבעם וטיבם ובין כאשר אינם כרוכים בה לפי עצם טיבעם וטיבם. אך אין לגלות כל קשר וגשר הגיוניים בין הגירושין והנושאים המתלווים להפרדותם של בני הזוג זה מזה לבין פיצויי נזיקין.
ד. אשר לטענה נגד גובה הנזק - מבחינת המערער נכות של %27 "בלבד" אינה מצדיקה תשלום כה גבוה עבור כאב וסבל, אך אין בטענה זו מאומה כי לעניין זה קובע גם אופיו ומהותו של הנזק. המערער שבר את רגלה של המשיבה וגרם לנכותה החלקית ובית המשפט לא חרג מן הסביר והמקובל בסכומים שפסק.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גולדברג, ד.לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. אלמוג למערער, עו"דגב' ח. טרכטינגוט למשיבה. 20.5.85).

ע.א. 197/84 - מחמוד יגורי ואליהו לוי נגד רשות הפיתוח

*ההגנה של טענת התיישנות בקרקעות כטענה דיונית(הערעור נדחה).

א. חלקה פלונית עברה הליכי הסדר וביום 20.1.42 נרשמה בשמותיהם של מספר רב של בעלים שבחלקם היו לנפקדים במובן חוק נכסי נפקדים. מיוני 1974 פנה האפוטרופוס לבימ"ש השלום בחיפה וטען כי המערער יגורי עלה ללא רשות על החלקה. בכתב ההגנה טען יגורי כי החזיק בשטח חזקה בלעדית ונוגדת מעבר לתקופת ההתיישנות. על יסוד טענת ההתיישנות נדחתה התביעה נגד יגורי. פסק הדין ניתן ב- 1974 וב- 1980 מכר יגורי את זכויותיו בשטח לאליהו לוי והחזקה בשטח עברה לידי לוי. האפוטרופוס הכללי שניהל בשעתו את המשפט נגד יגורי העביר את החלקה לרשות הפיתוח וזו פתחה ב- 1980 בתביעה נגד יגורי ונגד לוי לסילוק ידם מהחלקה. הנתבעים
טענו טענת מעשה בית- דין המתבסס על פסה"ד הראשון, וכן טענו כי טענת ההתיישנות שהועלתה בתביעה הראשונה ממשיכה להיות תקפה גם בתיק השני. בימ"ש השלום קיבל את התביעה בקבעו כי יגורי ניתק כל קשר עם השטח שבסכסוך וחדל מלהחזיק בו ב- 1980 ומאז מחזיק לוי בשטח ובשל ניתוק זה חלפה ללא שוב הזכות שקמה ליגורי מכח פסק הדין הראשון ומרוץ ההתיישנות נפסק. כן קבע ביהמ"ש כי פסה"ד הראשון הקנה ליגורי זכות הניתנת להעברה רק למי שנחשב ל"חליפו" במובן חוק ההתיישנות ואין לראות את לוי כחליפו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וגם ביהמ"ש העליון דחה את הערעור.
ב. לטענה כי יגורי זכה עפ"י פסק הדין הראשון בזכות חפצית הניתנת להעברה - אין לראות בהתיישנות שעל פיה נדחתה התביעה בתיק הקודם כאילו זיכתה את יגורי בזכות חפצית. ההתיישנות היא טענה דיונית שהמחזיק רשאי להעלותה בשעת בירור הסכסוך בינו לבין יריבו, כשהוא מחזיק בקרקע בעת בירור הסכסוך. טענת ההתיישנות אינה מבטלת את הזכות המהותית שממנה נגזרת הזכות לתבוע וזכות זו חוזרת להיות אכיפה ברגע שמרוץ ההתיישנות נפסק.
ג. אשר לטענה כי לוי הינו חליפו של יגורי - הזכות בשטח לא הגיעה ללוי מכח הוראה שבחוק ולא בנסיבות כאלה שלא נוצרה עילה נפרדת ועצמאית נגדו עקב פעולות ההעברה, כי אם מפני שיגורי הסכים שלוי יחזיק בשטח. כאשר היחסים בין השניים מושתתים על מערכת עובדתית כזו אין לראות בלוי "חליפו" של יגורי.
ד. לאחר שנדחתה הטענה שלוי הוא חליפו של יגורי, לא נותר מקום לדון בנושא מעשה בית- דין, שכן לוי אינו יכול לנפנף בפסק הדין הראשון. בין כך ובין כך נשתנו הנסיבות עם העברת השטח ללוי ובשינוי זה טמונה התוצאה נגד המערערים. אותו צד שיכול היה להסתמך על מעשה בית- דין ניתק כל קשר עם החלקה, ואילו הצד המעונין להשען על הטענה אינו יכול להסתמך על פסק הדין הראשון.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד פנחס נרקיס למערערים, עו"ד גב' אסתר נחליאלי למשיבה. 7.5.85).

ע.א. 574/81 - מוחמד אלריאטי נגד ביטחה מושב עובדים... בע"מ ואח'

*סמכות דיון בתביעת מקרקעין הנמצאים בהסדר(הערעור נדחה).

א. לבימ"ש השלום הוגשו חמש תובענות שבהן קשור אלריאטי. תיק אחד הוגש ע"י מינהל מקרקעי ישראל ובו נדרש אלריאטי לסלק ידו משטח מסויים כשהתובענה מבוססת על זכות רשומה כדין בפנקסים הישנים; תיק אחר הוגש ע"י אלריאטי נגד שני נתבעים ובו נתבקש ביהמ"ש לתת צו נגדם שלא יפריעו לאלריאטי להחזיק בשטח מסויים; תיק אחר הוגש ע"י המושב ביטחה נגד אלריאטי שיסלק ידו משטח קרקע מסויים; עוד תיק הוגש ע"י המשיבים כלף ובורה נגד אלריאטי בטענה שהלה פלש לאדמות המוחזקות על ידם ותיק נוסף בו תבע אלריאטי את המושב כי לא יעלה על שטח מסויים ולא יעשה בו פעולה כלשהי. בקשר לחמשת התיקים נטען כי האזור שבו נמצאים השטחים שבמחלוקת הוכרז כאזור שבהסדר ומכיוון שהסכסוך מתייחס בעיקר לנושא הבעלות אין בידי ביהמ"ש סמכות לדון בתיקים אלה. בימ"ש השלום לא קיבל את הטענה ובערעור לביהמ"ש המחוזי ניתנה החלטה שלפיה כל התובענות יועברו להכרעת ביהמ"ש המחוזי.
ב. ביהמ"ש המחוזי דן בחמשת התיקים וחילק את הדיון לשני שלבים. בשלב הראשוןנדונה שאלת הבעלות בשטחים שבסכסוך, כולל נושא ההתיישנות, ובשלב השני אמור היה ביהמ"ש לדון בנושא הנזקים והפיצויים שבתובענות. ביהמ"ש המחוזי פסק שאינו מאמין לעדי אלריאטי ומאידך הוא מאמין לעדים של הצדדים האחרים, ועל כן הכריע
את המחלוקת לטובת המשיבים, דחה את כל תביעות אלריאטי הן בקשר לבעלות והן בקשר לפיצויים וציווה על אלריאטי לסלק ידו מהשטחים הנזכרים. לגבי תביעה אחת החליט ביהמ"ש לדון בגובה הפיצויים המגיעים לתובעים מאלריאטי בשלב מאוחר יותר. הערעור נדחה.
ג. שתי הערכאות דלמטה לא נהגו ברוח הוראות פקודת ההסדר שכן עם פרסום ההודעה המוקדמת לפי סעיף 6 לפקודת ההסדר היה הכרח חוקי לפעול עפ"י סעיף 7 לפקודה, היינו, כי משנתפרסמה בישוב הודעה מוקדמת ועד לפרסום לוח הזכויות לא תוגש תובענה לשום בימ"ש בענין זכויות במקרקעין שבישוב פרט לתביעה בפני פקיד ההסדר. סעיף זה הוא חד משמעי ורק תובענות שהוגשו לביהמ"ש לפני פרסום ההודעה ניתן לסיים אותן בתנאים מסויימים. כאן הוכרז ההסדר לפני הגשת התביעות ועל ביהמ"ש היה להפנות את הצדדים לפקיד ההסדר. ברם, חרף העובדה הנ"ל אין לפסול את הצורה הדיונית שלפיה נשמעו התיקים שכן לפי סעיף 79 (א) (ב) לחוק בתי המשפט חייב ביהמ"ש המחוזי שאליו הגיעו התיקים בדרך המתוארת לעיל, לדון בהם ולא להעבירם הלאה. מטעם זה בלבד אין לפסול את הדיון שנסתיים בפסק הדין נשוא הערעור.
ד. הדיון התנהל בתיק זה בשני שלבים, נסתיים השלב באשר לענין הבעלות ויש עוד צורך להמשיך את הדיון בקשר לפיצויים. עובדה זו אינה מצריכה קבלת רשות ערעור בקשר להחלטה שכבר ניתנה, שכן אין מדובר כאן בהחלטה אחרת אלא בפסק דין חלקי שניתן לערער עליו בזכות.
לגופו של ענין שמע ביהמ"ש את הראיות, האמין כאמור לעדי המשיבים, לא האמין לעדיו של אלריאטי וקבע מבחינה עובדתית כי לא הוכחה טענת ההתיישנות. לפיכך יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, וייס. החלטה - השופט חלימה. עו"ד י. שביט למערער, עו"ד א. אליאב לביטחה, לכלף ובורה, עו"ד ח.קדש למינהל מקרקעי ישראל. 13.5.85).

ע.א. 680/84 - אלי שני נגד יעל שני

*סמכות דיון בין בני זוג בענין חינוך הילדים(הערעור נתקבל).

א. ביום 31.8.83 נתן בית הדין הרבני צו, במעמד צד אחד, בו הרשה למשיבה לרשום שני ילדים קטינים של בני הזוג למוסד חינוך דתי בעמנואל. המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה להכרזת הצו האמור כבטל. כן ביקש לקבוע כי הילדים ירשמו ללימודים בבית ספר חילוני. התביעה נדחתה על הסף בנימוק שביהמ"ש המחוזי חסר סמכות לדון בה והערעור על כך נתקבל.
ב. בקשת האשה הוגשה ביום 31.8.83 ובו ביום ניתן צו במעמד צד אחד והבעל לא הוזמן להופיע לדיון ולא נשלח אליו העתק של הבקשה. בית הדין הרבני יכול היה לקנות סמכות לדון בבקשת האשה רק בהתקיים הדרישות שבסעיף 9 של חוק שיפוט בתי דין רבניים, דהיינו, לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. אין לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בנושא חינוכם של ילדים ובמקרה זה גם לא היתה לו סמכות מקבילה כי בעת מתן הצו לא היתה כל תביעה תלויה ועומדת בפני ביה"ד ולא היה במה לכרוך את ענין חינוך הילדים.
ג. ב"כ המשיבה טוען כי המערער נתן את הסכמתו המפורשת או לפחות המשתמעת בדיעבד לדיון ובכך הקנה את הסמכות לביה"ד הרבני למפרע. טענה זו אינה יכולה להתקבל לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית. מן הבחינה העובדתית אין זה נכון כי המערער נתן הסכמתו לכך והתנהגותו אין בה במשתמע כאילו הסכים שביה"ד ידון בענין הילדים. גם מהבחינה המשפטית אין יסוד לטענה שביה"ד קנה סמכות מחוסר מחאה מצד המערער. הצו היה בטל מעיקרו בעת שניתן וצו בטל אינו יכול להעשות לצו
תקף רק מכח הסכמה בדיעבד, אפילו היתה כזאת. ביהמ"ש העליון העיר על כך שלצו ביה"ד נתלוו עובדות ונסיבות שהן כשלעצמן מהוות פגמים המגיעים עד כדי חריגה מסמכות. בענין זה ציין ביהמ"ש כי זכות השמיעה של המשיב נפגעה בכך שלא הוזמן להופיע, שיקול טובת הילדים כלל לא נשקל, לא ניתנו כל נימוקים לצו, לא ניתנה החלטה לקיים דיון במעמד שני הצדדים במועד כלשהוא והבהילות שבה ניתן הצו, ביום הגשת הבקשה עצמו, ללא כל בירור, כשלא נראה צורך דחוף ומיידי לנקיטת צעד מרחיק לכת זה ללא הגבלה בזמן, כשלעצמה מעוררת דאגה.
ד. צו שניתן מחוסר סמכות הוא בטל מעיקרו ולא היתה מניעה, לכן, שביהמ"ש המחוזי יתקוף אותו בעקיפין. צו כזה אין צורך לתקפו בהתקפה ישירה בבג"צ. הצו מיום 31.8.83 בטל כאמור, אך בינתיים, בספטמבר 1984, הגישה האשה תביעה לגירושין ובה כרכה את ענייני הרכוש והחזקת הילדים וחינוכם. ביום 3.10.84 נתן ביה"ד פסק ביניים המוסר את משמורת הילדים למשיבה ומרשה לה לרשום אותם לבית ספר וגן במקום מגוריה, היינו בעמנואל. כן הוחלט לפנות לעובדת סעד לקבל דוחו"ת על בני הזוג ועל אופן טפולם וחנוכם של הילדים, אך עד כה לא התקיים דיון נוסף בנושא זה. לכאורה, מוסמך ביה"ד הרבני מכח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לדון בחינוכם של הילדים שנכרך בתביעת הגירושין ומוסמך היה להוציא את צו הביניים, אך בעת הגשת התביעה החדשה בביה"ד כבר היתה תביעת המשיב תלויה ועומדת בפני ביהמ"ש המחוזי ומאחר וביהמ"ש המחוזי כבר קנה את הסמכות, שהיא מקבילה, לדון באותה נושא עפ"י תביעת המערער, הרי שגם פסק הביניים ניתן ללא סמכות ואף הוא בטל מעיקרו.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. טלמור למערער, עו"ד שנהב למשיבה. 29.5.85).

ע.א.103/82 - חוסיין סאלח גדיר נגד מדינת ישראל

*פיצויים בתאונה בה נפגע התובע מכדור בעמוד השידרה (הערעור נתקבל בחלקו).

א. התובע, יליד 1957, נפגע בתאונה שאירעה בינואר 1980 כאשר כדור חדר לעמוד השידרה שלו והוא נשאר נכה בשעור של %100, רתוק לכסא גלגלים לכל ימי חייו. בעת התאונה היה המערער כבן 22, נשוי ואב לילד קטן, בעל אישיות נמרצת דינמית ופעילה והפגיעה גרמה לשיתוק גפיו התחתונות ולאבדן כשרו המיני. מוסכם על הצדדים כי המדינה אחראית ב- %80 לנזק והמערער ב- %20 והמחלוקת היא באשר לפיצויים שנפסקו למערער. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. לענין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד - ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את העדויות שהובאו שכן המערער לא ניהל ספרים ולא המציא כל ראיה אובייקטיבית התומכת בעדותו או בדברי עדיו ולפיכך ביסס את הפסד ההשתכרות על השכר הממוצע במשק. בענין זה אין להתערב. ביהמ"ש קבע הוצאות עבור מזגן אחד למערער ואין לקבל את טענת המערער כי צריך לספק לו מזגנים בדירה העתידה לכל החדרים. כן אין לקבל את הערעור לענין טיפול רפואי ותרופות בעתיד. השופט קבע שהמערער אינו זכאי לפיצוי כיון שזכותו כנכה לביטוח רפואי היא על חשבון המוסד לביטוח לאומי והשתתפות קטנה מצדו ובכך אין להתערב.
ג, לענין כאב וסבל - ביהמ"ש פסק למערער 200,000 שקלים מיום פסק הדין ובכך קפץ ידו במידה המצדיקה התערבות, במיוחד בהתחשב בתוחלת החיים הארוכה שלפני המערער, העובדה שלא יוכל להוליד עוד ילדים ושיהיה תלוי באביזרים טכניים ובעזרת הזולת. כל זאת לבד מהסבל הפיזי והנפשי, שעבר, עובר ויעבור עליו. אמנם אין לאמוד בכסף את הסבל ואת אובדן חדוות החיים שהם מנת חלקו של נכה כה קשה, אך יחד עם זאת, נראה שהסכום קטן בהרבה מהסכום הראוי ולפיכך יש להכפילו ולהעמידו על 400,000 שקלים (נכון ליום פסק הדין - 25.12.81).

ד. אשר לעזרת צד שלישי - ביהמ"ש המחוזי פסק למערער עבור עזרה בבית לתקופה של 16 חודשים מאז יצא מביה"ח ועד לפסק הדין סכום כולל של 50,000 שקלים. באשר לעתיד נמנע השופט לפסוק פיצוי בקבעו כי כאשר בן משפחה מגיש לקרובו שרותי עזרה בעת צרה אין מקום לתרגם עזרה זו בכסף. הערעור על כך נתקבל. אין חולק שהמערער נזקק בעבר ויזדקק בעתיד לעזרת צד שלישי למרות שבחלק מהפעולות היומיומיות הגיע לעצמאות יחסית. אמת כי כאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו ואולי אף מבני משפחה אחרים לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה כזו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בן משפחה אחד למשנהו יתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים. לא כן במקרה שלפנינו. נכה כמו המערער, על אף היותו אישיות חזקה מהממוצע, מטיל על בני משפחתו נטל ומעמסה החורגים מעל ומעבר לעזרה ולסעד המצופים מבן זוגו ובני משפחה אחרים בחיי היום יום, אין גם בטחון שאשת המערער תהיה מסוגלת ומוכנה להגיש לו עזרה לאורך ימים והאח הצעיר עתיד להקים משפחה משלו ועזרתו עלולה לקטון או להיפסק. אין כל מניעה לחייב את המזיק לשלם את הפיצוי עבור עזרת צד ג' לנזוק עצמו ולא למיטיב צד ג'. המערער יזדקק לעזרה יומיומית של שלוש שעות ביום ובהתחשב בשכר של עוזרת ותוחלת חייו של המערער ותוך שיערוך הסכום הנ"ל והוונו יש לפסוק סכום של 750,000 שקלים.
ה. אשר לדיור - ביהמ"ש פסק סכום של 20,000 שקלים וגם בכך יש להתערב. המערער שהוא בדואי התגורר לפני התאונה במאהל וב"כ טוען כי צריך לפסוק לו פיצוי עבור עלות של מגרש ובניית בית, שכן אלמלא התאונה היה ממשיך להתגורר במאהל ועקב התאונה יצטרך לעבור לבית של עצמו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מאחר וממילא קיימת אפשרות שאלמלא התאונה היה המערער עשוי לנטוש בבוא היום את המאהל ולעבור לדירה אין לפסוק יותר מהסכום שפסק. אכן, אין להעמיד את הניזוק במצב טוב יותר משהיה אלמלא ניזוק, ולפיכך אין לפצותו עבור רכישת מגרש ובניית בית עליו, אולם ראוי לפסוק לו את אשר מכתיבים צרכיו המיוחדים כתוספת לתנאי דיור רגילים. קיימת חוות דעת רפואית כי דרושים לנכה כזה 40 מ"ר בניה נטו נוספים בכל דירה שהיא. ויש לפסוק לו תשלום עבור שטח מגורים נוסף כאמור. עפ"י הראיות יש לפסוק לעניין זה סכום גלובלי של 255.000 שקל, היינו, 200.000 שקל יותר משנפסק.
ו. אשר להחזקת רכב - בית המשפט המחוזי פסק כי המערער היה רוכש רכב גם אלמלא התאונה ולפיכך די בסכומים שיקבל מהביטוח הלאומי כקיצבת ניידות. גם על כך נתקבל הערעור. צדק השופט שלא יגרם למערער חסרון כיס על ידי עצם רכישת רכב והחלפתו בשל הלוואות עומדות שתעמודנה לרשותו מטעם המוסד לבטוח לאומי, אך לעניין הוצאות החזקת רכב יש להתחשב בכך שהרכב הוא תחליף לרגליו של המערער וגם אם ישתקם באופן חלקי בעבודה כלשהי יצריך הדבר נסיעות. קיצבת הניידות של המוסד לביטוח לאומי אינה מכסה את ההוצאות השוטפות הצפויות ויש לפסוק בראש פרק זה סכום של 600.000 שקלים נכון ליום פסק הדין כאמור.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' שטרסברג כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ד.ישראל גולדברג למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 14.5.85).

ע.א. 134/83 - פוליגון... בע"מ נגד רחל פרידמן

*פירוש חוזים (הערעור נדחה).

א. בין המערערת לבין המשיבה נכרתו שני חוזים המתייחסים לנכס מקרקעין הנמצא בבעלות המשיבה ומוחזק בשכירות בלתי מוגנת ע"י המערערת. שני החוזים נחתמו בו ביום, האחד חוזה מכר והשני חוזה שכירות. הנספח לחוזה המכר ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. עפ"י חוזה המכר מתחייבת המערערת לרכוש את הנכס והמשיבה מתחייבת למכרו
לה, במועד שיקבע עפ"י בחירתה של המשיבה, אך לא מאוחר מיום 14.12.87. חוזה השכירות נועד להסדיר את היחסים בין הצדדים עד יום הרכישה. שני החוזים כללו הוראות לבצועם של שינויים בנכס. סעיף 4 לחוזה המכר קובע כי כאשר יוערך מחיר הנכס בעת המכירה לא יובאו בחשבון ההשקעות שתשקיע המערערת ומוסיף סעיף 4 "למען הסר ספק, רשאית פוליגן להשקיע במבנה השקעות למען יעל תיפקוד המבנה לצרכיה, לרבות תוספת בנייה". חוזה השכירות, מאידך, כולל את סעיף 7 האוסר על השוכר לשנות את המושכר וכן לא להוסיף לו כל דבר בלי רשות מאת המשכיר. המערערת ביקשה להוסיף חצי קומה לבנין. המשיבה, שחתימתה נדרשה לצורך קבלת רשיון בניה, ביקשה תוספת לדמי השכירות כתנאי להסכמתה. המערערת סרבה לשלם ופנתה לביהמ"ש שיצהיר כי מותר לה לבצע את הבנייה ויורה למשיבה לחתום על הבקשה לרשיון בניה. התביעה נדחתה והערעור נדחה.
ב. אין לראות סתירה בין סעיף 4 לחוזה המכר לבין סעיף 7 לחוזה השכירות. חוזה השכירות אוסר על תוספת בנייה ואילו סעיף 4 לחוזה המכר מתיר שינויים במבנה הקיים או תוספת בנייה בתוך המבנה הקיים על מנת לייעלו ולא הוספת קומות או בניה נוספת. סעיף 4 דן בשאלת הערכת הנכס בעת מכירתו ואין להניח כי תנאי חשוב ומהותי כביטול הצורך בהיתר מיוחד לבנייה יווסף כאילו בעקיפין בסעיף הערכה, במקום כתיבתה המפורשת של תנייה המתייחסת לסוגיה זו.
ג. אשר לטענה כי חוזה השכירות אינו משקף את מהות היחסים בין הצדדים - חוזה בכתב מהווה מיצוי של כל מה שהוסכם בין הצדדים ואין צד יכול להשמע בטענה כי אין החוזה הכתוב משקף את המצב לאשורו. אין לפרש את סעיף 4 לחוזה המכר כנותן רשיון בניה של קומות נוספות, אלא כמכוון להשקעות במבנה למען ייעול תפקידו
ד. אשר לטענת המערערת כי גם אם יש צורך ברשות המשיבה כדי לבנות את חצי הקומה הרי בדרישתה לקבלת תוספת דמי שכירות יש לראות שמוש בזכות הנובעת מהחוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב - דרישה לדמי שכירות נוספים הינה שימוש לגיטימי בזכות הבעלות במקרקעין להפקת פירות מנכסיה של המשיבה בטרם ימומש חוזה המכר.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רפאל נבט למערערת, עו"ד משה מטרי למשיבה. 20.5.85).

ע.א. 462/81 - מאיר שמחון ואח' נגד יוסף בכר... בע"מ ואח'

*פיצוי עקב הפרת "הסכם קומבינציה" ע"י הקבלן(הערעור נתקבל).

א. המערערים הם בעלים של מגרש בנהריה והמשיבה היא חברה קבלנית. ביום 14.11.74 נערך "הסכם קומבינציה" שלפיו התחייבה המשיבה להקים בנין על הקרקע ולמסור למערערים שתי דירות בנות ארבעה חדרים כל אחת. המשיבה הבטיחה להשלים את בניית הדירות עד ליום 22.8.76. המשיבה אף לא החלה בבניה עד לאותו תאריך ועל כן הודיעו לה המערערים, במכתב מיום 13.4.77, על ביטול ההסכם והגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי לפיצויים שונים. תביעתם נדחתה פרט לפריט אחד בענין מסי רכוש ששולמו ע"י המערערים.
ב. התביעה העיקרית היתה לפיצוי בשל ירידת ערך המגרש. טענת המערערים היתה כי חלה ירידה בערך המגרש ולא היה סיכוי להכנס לעיסקת קומבינציה חילופית עם קבלנים אחרים בתנאים כפי שנכללו בהסכם עם המשיבים. מכאן שנגרם להם נזק וזכאים הם לפיצויים עפ"י הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). על מנת להוכיח את הנזק העידו המערערים מטעמם את עו"ד לוריג שהעיד על עצמו כי הוא עובד בנהריה מזה שנים, כי עיקר עיסוקו במקרקעין וכי לדעתו העיסקה היתה יוצאת מן
הכלל טובה עבור המוכרים וגרועה עבור המשיבה בגלל מיקומו של המגרש. לפי הערכתו המקצועית של עד זה ניתן היה להשיג עבור המגרש הן ביום הפרת ההסכם ב- 22.8.76הן ביום ביטולו ב- 13.4.77 והן ביום מתן עדותו ביום 31.3.81 סכום המתאים לשווי של דירה השליש דירה, לעומת שווי של שתי דירות כפי שהותנה בחוזה. המערערים ראו בהפרש זה את הנזק שסבלו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי יתכנו מקרים שהתאריך הקובע לצורך חישוב הנזק יהיה מאוחר יותר מיום ההפרה או מיום ביטול החוזה ולדעתו יש להעריך את נזקי התובעים למועד סביר לאחר ביטול החוזה, מועד שהיה נותן לתובעים זמן של כמה חודשים להתקשר בעיסקה אחרת ולהקטין את נזקם וסביר לקבוע זאת לסוף שנת 1977. דא עקא, סבר ביהמ"ש המחוזי, כי לתאריך זה של סוף שנת 1977 לא הביאו המערערים ראיות בדבר הנזק שהיה נגרם להם, שכן עדותו של עו"ד לוריג התייחסה למצב עד אמצע 1977. הערעור נתקבל.
ג. הכלל הבסיסי הוא שהנפגע מהפרת חוזה זכאי לקבל פיצוי, וכאשר קבע ביהמ"ש בעבר כי ניתן לפעמים לבחור במועד מאוחר יותר בתור התאריך הקובע לצורך גובה הנזק, עשה זאת בעיקר למניעת קיפוחו של הנפגע. אם תאמר שצריכים היו המערערים להביא ראיות בדבר גובה הנזק למועד איזה שהוא לאחר הפרת החוזה, הרי אין גבול למועדים הבאים בחשבון.
ד. אם מפר ההסכם רוצה לטעון שהנפגע הצליח להקטין את נזקו או שיכול היה להקטינו עליו נטל ההוכחה לביסוס טענה זו. אם טוען הנפגע כי בשל נסיבות שארעו לאמר הפרת החוזה גדל נזקו מעבר לנזק שהתגבש בעת ההפרה, עליו הנטל להראות ולהוכיח נזק מוגדל זה. מאידך, כשמתעוררת שאלה אם הקטין הנפגע את נזקו או שיכול היה להקטינו ונמנע מלעשות כן, נטל ההוכחה בענין זה מונח על מפר ההסכם.
ה. המערערים טענו עוד כי יגרם להם נזק בכך שיהיה עליה . ים מע"מ עבור דירות אותן יקבלו ב"עיסקת קומבינציה" שיעשו בעתיד, בעוד שהיו פטורים מלשלם את המס אילו בוצע ההסכם בשנת 1976. טענה זו אין לקבל. אם יחתמו המערערים בעתיד על "עיסקת קומבינציה" במתכונת דומה להסכם שהופר, כי אז תוטל חובת תשלום המס על הקבלנים, הקונים של המגרש, ואילו המערערים יהיו פטורים מתשלום מע"מ, שכן תהיה זו "עיסקת אקראי" בידי מי שאינם "עוסקים" במובן החוק האמור. המערערים טוענים שאפילו אם עפ"י החוק רובצת חובת תשלום מע"מ בעיסקה כנ"ל על הקבלן, עלול הקבלן לגבות את סכום המס במחיר שיקבע למגרש ובדרך זו הם ינזקו. סיכון זה הינו ספקולטיבי, ומה גם ואין הוכחה של ממש שאמנם עומדים המערערים להתקשר פעם נוספת בעיסקה מסוג זה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד י. וינטר למערערים, עו"ד י. רייס למשיבים. 17.4.85) .

ע.א. 1/83 - אבראהים ג'ברין נגד עארף בשיר

*בקשה לשינוי רישום שבוצע במסגרת הסדר קרקעות (הערעור נדחה).

חלקות מסויימות באדמות כפר אום אל פחם עברו הליכי הסדר ולוח הזכויות פורסם באוגוסט 1969. באשר לרישומים של כמה מהבעלים בשתי חלקות הגיש המערער, כ- 10 שנים לאחר פרסום לוח הזכויות, טענה שהוא זכאי להרשם כבעלים במקום אלה שנרשמו. כשנה קודם לכן מכרה אחת שנרשמה כבעלים של חלק מחלקה, (להלן: בלקיס) את חלקה למשיב. המערער תבע כי החלק של המשיב יועבר גם הוא על שמו ולחילופין טען כי בלקיס נהגה במרמה ועליה לפצותו בתשלום מחיר החלקים שנגזלו ממנו. ביהמ"ש המחוזי פסק לענין החלק של בלקיס כי המשיב רכש אותו בתום לב ובתמורה ולכן עפ"י סעיף 10 לחוק המקרקעין וסעיף 93 לפקודת ההסדר אין המערער זכאי כי המקרקעין יועברו אליו, אך חייב את בלקיס בתשלום פיצוי. הערעור נסב על כך
שביהמ"ש סרב להורות כי הקרקע תועבר מן המשיב למערער והערעור נדחה.
הוכח שהמשיב שילם לבלקיס עבור הקרקע תמורה שהיתה בגובה הערך של הקרקע וכן קיבל ביהמ"ש המחוזי את העדויות המוכיחות כי המשיב פעל בתום לב ולפיכך צדק ביהמ"ש כי יפה כוחו של המשיב מכוחו של המערער באשר לבעלות על המקרקעין.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. קיואן למערער, עו"ד גסאן אגברייה למשיב. 21.5.85.

בר"ע 245/85 - מרים זוגלובק ואח' נגד דרורה שוורץ ואח'

*אי קיום צו זמני כאשר הצו היה מותנה בהמצאת ערבות בנקאית (הבקשה נדחתה).

צו מניעה שהוצא נגד המשיבים, לבקשת המבקשים, הותנה במתן ערבות בנקאית צמודה ע"י המבקשים על סכום שפורט בהחלטה. התנאים לא קויימו ועל כן סבר ביהמ"ש שאינו יכול לנקוט בצעדים נגד המשיבים אשר לפי הטענה לא קיימו את צו המניעה הזמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקשים היתה כי כל עוד לא ביטל ביהמ"ש את צו המניעה הזמני היה בו כדי לחייב את המשיבים ואלו האחרונים יכלו להעלות רק בפני ביהמ"ש את הטענה כי יש לבטל את צו המניעה בעקבות אי קיום התנאי של הפקדת ערבות כנדרש, ורק לאחר החלטה שיפוטית היתה עומדת להם טענת הזכות שלא לקיים את צו המניעה. טענה זו אין לקבל. תוקפו של צו המניעה הזמני היה מותנה במתן ערבות ואם לא ניתנה הערבות ממילא לא היה תוקף לצו המניעה. הקשר בין תוקף צו המניעה לבין תנאי הערבות עלה באופן ברור מנוסח צו המניעה הזמני ועל כן לא היתה דרושה כל החלטה קודמת של ערכאה שיפוטית המצהירה על בטלות צו המניעה.

(בפני: הנשיא שמגר. עוה"ד אלקלעי ור. בילט למבקשים, עו"ד י. וילנר למשיבים. 15.5.85).

בר"ע 259/85 - אליהו אלדורי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין (הבקשה נדחתה).

בתי המשפט דלמטה יכולו להגיע למסקנה כי הוכחו העובדות המצביעות על עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין. הנסיבות של רכישת הכלב ע"י המבקש, עצם רכישתו של הכלב במחיר שהיה כמחצית ממחירה של המודעה אותה פרסם המבקש כדי למכור את הכלב ושהיה כעשירית מן המחיר בו נמכר הכלב, היה בהם כדי לבסס את יסודות העבירה לפי סעיף 413. הבקשה נדחתה והמבקש חוייב לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה לפי האמור בסעיף 79 לחוק העונשין.

(בפני: הנשיא שמגר. אבי המבקש למבקש, עו"ד א. רומנוב למשיבה. 21.5.85).

בר"ע 264/85 - אלון הברפלד נגד ברוך גנקין ואח'

*הגנת תוך הגנת הדייר על קרובי דייר שנפטר (הבקשה נדחתה).

סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע כי דייר של דירה שנפטר יהיה בן זוגו לדייר ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד בתקופה זו. אין מדובר בתקופה של ששה חודשים של חיים בצוותא ותו לא, אלא בששה חודשים המשתרעים על פני התקופה הסמוכה לפטירת הדייר. כמו כן לא די בקיום יחסי נישואין או קשרים עם מי שידועה בצבור כאשתו של הדייר, אלא מתחייבים מגורים יחד במשך כל התקופה האמורה של ששה חודשים. כאשר אין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים, או קרוביו כשאין ילדים והמונח ילד כולל נכד. הקניית המעמד של דייר לילדים או קרובים אחרים מותנה בתנאים והם שהתגוררו בדירה יחד עם הדייר שנפטר לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו וכן כי לא היתה להם בזמן הפטירה דירה אחרת למגוריהם. מגמת חוקי הגנת הדייר להגן על הדייר מפני הישארות ללא קורת גג מעל לראשו, ולכן אם היה לקרוב דירה אחרת אין הוא רוכש את זכות הגנת הדייר. מערכת הנסיבות העובדתית היא על כן בעלת משמעות מכרעת שהרי רק על יסודה ניתן לקבוע אם נתקיימו התנאים הספציפיים הנדרשים. המבקש מלין על מסקנת ביהמ"ש המחוזי
שהיתה שונה לענין זה ממסקנת ביהמ"ש בערכאה הראשונה. אין לגלות פגם שיצדיק התערבות ביהמ"ש העליון.
ההערכה של המשמעות שיש לייחס לעובדות תאמה את פסיקתו של ביהמ"ש העליון. לא ניתן לשלול מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי מה שאירע כאן הוא נסיון ליצירת זיקה מלאכותית לדירת הסב ולא מגורים בצוותא, כנדרש עפ"י החוק, ואף לא מגורים במשך הזמן המינימלי שנקבע בחוק. החוק אינו בא להושיט סעד ולהגביל זכויות הבעלים של הדירה כאשר אין מגורים בצוותא בתום לב עפ"י אמות המידה שהותוו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. לפיכך אין לתת רשות ערעור.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גבע למבקש, עו"ד ח. זולטי למשיבים. 21.5.85).

ע.א. 714/83 - בן ציון הלם נגד דליה הלם ואח'

*בקשה להבהרת פס"ד (הבקשה נדחתה).

בע.א. 714/83 קיבל ביהמ"ש את ערעורו של המערער לענין המדד שאליו יוצמדו מזונות שחוייב לשלם למשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המזונות יוצמדו למדד ביום 15.11.81 ואילו ביהמ"ש העליון קבע שההצמדה תהיה כפופה למדד דצמבר 1981. עתה ביקש המבקש "בקשה להבהרת פסק דין" כי ביהמ"ש העליון יוסיף פיסקה לפסק דינו שהכספים שעל האשה להחזיר לבעלה עקב קבלת הערעור כאמור יוחזרו כשהם צמודים למדד מיום שבו שולמו בפועל לידי המשיבה. הבקשה נדחתה. משקבע ביהמ"ש העליון כי ההצמדה היא מדצמבר ולא מנובמבר, תיקן הוא למעשה את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ואין הוא מצווה כלל על החזרת התשלומים, מפני שאין סעד זה כלל לפני ביהמ"ש העליון כפי שגם לא היה בפני ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. 3.5.85).

ע.א. 463/84 - אביטל זרכוביאן ואח' נגד חביב זרכוביאן

*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דין חלקי את שיעור המזונות שבהם חייב המשיב לאשתו ולילדיו הקטינים עד הגיעם לבגרות והמערערים העלו מספר השגות על פסק הדין. הערעור נדחה בעיקרו. בין היתר התרעמו המערערים על כך שפסק הדין ניתן ללא שהגישו סיכומים. אין ממש בטענה זו שהרי ביהמ"ש קבע מועד להגשת הסיכומים והמערערים לא עמדו במועד זה. הם טוענים כי ביקשו מביהמ"ש שיחייב את המשיב בהגשת ראיות נוספות שהיו דרושות להם לצורך הגשת סיכומיהם, וביהמ"ש לא קיבל בקשתם, ולדעתם צריך היה להזהיר אותם באופן מפורש פעם נוספת שאם לא יגישו סיכומיהם בזמן ינתן פסק הדין מבלי לחכות לסיכומים. אין חובה כאמור על ביהמ"ש. משקבע ביהמ"ש מועד להגשת סיכומים חייבים היו המערערים לעמוד במועד שנקבע ומשנמנעו מהגשת סיכומים רשאי היה ביהמ"ש לראותם כמי שהתרשלו או ויתרו על הגשת סיכומים. זאת ועוד, מפסק הדין עולה כי די היה בנתונים שבפני ביהמ"ש כדי לאפשר את מתן פסק הדין ולא היתה חיוניות עניינית בהגשת הראיות נוספות.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב חייב בתשלום מזונות לאשתו, אך מאידך זכאי הוא כנגד זה למעשי ידיה. ביהמ"ש ראה בקצבת הנכות המשולמת למערערת את מעשי ידיה וזאת בהסתמכו על הלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון. גם נגד קביעה זו אין ממש בטענות המערערים. הערעור נתקבל רק בענין הוצאות הבית וביהמ"ש העליון קבע כי אינו רואה הצדקה לכך שיתחייבו את המשיב רק במחצית הוצאות המסים, התאורה והמים. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוק, גולדברג, החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אמנון בן דרור למערערים,עו"ד שלמה אודינסט למשיב. 8.5.85).

ע.א. 23/83 - סוזן יוחימק ואח' נגד תרז קדם ואח'

*בקשה לתיקון פס"ד כך שהוצאות שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה (בקשה לתיקון פסק הדין - הבקשה נתקבלה).

בפסק הדין שניתן ביום 2.84ו.18
בערעור דנא נפסקו הוצאות לטובת המשיבים ולא נקבע כי ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. המשיבים הגישו בקשה להורות כי סכום ההוצאות ישא הפרשי הצמדה וריבית, המערערים התנגדו לכך ובקשת המשיבים נתקבלה.
כאמור ניתן פסק הדין ביום 18.12.84, הבקשה לתיקון פסק הדין נשלחה כבר ביום 27.12.84 אך בשל תקלה הועברה להחלטה רק ביום 15.2.85. לפי תקנה 525 לתקנות סדר הדין האזרחי ינהג ביהמ"ש בענין תיקון טעויות לפי סעיף 81, היינו ביהמ"ש רשאי לתקן טעות בפסק דין תוך 21 יום מיום נתינתו. ההגדרה "טעות" כוללת "השמטה מקרית". המועד של 21 יום שכבר חלף, ניתן להארכה עפ"י תקנה 528 בהתקיים טעמים מיוחדים. טעמים כאלה מתקיימים כאן בכך שהבקשה הוגשה בתוך 21 הימים ורק בשל תקלה לא הועברה לדיון והחלטה תוך אותו מועד.
פסיקת הפרשי הצמדה וריבית היא ענין שבשקול דעת ביהמ"ש לפי חוק פסיקת ריבית, אך הלכה פסוקה היא שרק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות יימנע ביהמ"ש מלעשות שימוש מלא בשקול דעתו זה. בנסיבות המקרה דנא לא היתה הצדקה שלא לפסוק רבית והצמדה. היעדר הוראה בפסק הדין בדבר הצמדה וריבית לסכום ההוצאות אינו אלא "השמטה מקרית" במובן סעיף 81 הנ"ל. לפיכך הוחלט להעתר לבקשה.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מאיר לירז למערערים, עו"ד אלחנן למשיבים. 9.5.85).

ב.ש. 498+499/85 - מוטא זייד ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר של אחד העוררים נתקבל ושל השני נדחה).

שני העוררים יחד עם שניים אחרים, מואשמים כי הזמינו מונית לנסיעה מיוחדת לשפרעם. התנפלו על הנהג והיכוהו והעורר השני פצע אותו בסכין. הארבעה שדדו מאת הנהג למעלה מעשרים ושלושה אלף שקל. ביהמ"ש הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים ועררו של מוסא זייד נדחה בעוד ערעורו של העורר השני נתקבל בהתחשב בגילו הצעיר, שהוא בן ארבע עשרה וחצי שנה בלבד. מדובר בעבירה חמורה והעובדה שגם לעורר הראשון עבר נקי אינה יכולה להשפיע לעניין מעצרו.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד ג' שלהוב לעוררים, עו"ד רומנוב למשיבה. 29.5.85).

ב.ש. 411/85 - מדינת ישראל נגד רפאל ביטון

*שחרור ממעצר (רצח) (ערר על שחרור ממעצר - הערר נתקבל).

המנוח מיכאל ניזרי נהרג ובמשטרה התעורר חשד שהמשיב מעורב ברצח והיא פתחה בחיפושים אחריו. לאחר כשבועיים התייצב המשיב במשטרה, נחקר ונעצר. בימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב ל-15 יום, בציינו כי "יש יסוד סביר להניח שהחשוד מעורב בעבירה המיוחסת לו". ערר לבית המשפט המחוזי נתקבל והמשיב שוחרר ללא ערובה. השופט המחוזי הגיע למסקנה שאין בידי המשטרה ראיה ממשית כדי לשמש תשתית עובדתית לבקשת המעצר. עררה של המדינה נתקבל.
בעת הוצאת צו המעצר היה בידי המשטרה חומר מודיעיני בדבר הקשרים בין המשיב לבין המנוח ומעורבות אפשרית של המשיב במעשה הרצח. תוכן מסמכים אלה מצביע על מניע אפשרי מצד המשיב לביצוע הרצח. המשיב הודה כי נפגש עם המנוח בערב שלפני ביצוע הרצח, ניסה בחקירתו להעלות טענת אליבי בשעת הרצח אך גירסתו עומדת בסתירה בנקודות מהותיות לאמור בתודעות העדים שצריכים היו לתמוך בטענתו זו. למשיב רשימה של הרשעות קודמות בשל עבירות רציניות לאור חומר הראיות המצוי בידי המשטרה יתכן וקביעתו של שופט השלום שקיים יסוד סביר להנחה שהמשיב הינו מעורב בביצוע העבירה מרחיקת לכת, אך אין צורך בקביעה כזו על מנת להצדיק את
המעצר. מספיק כי המידע המצוי בידי המשטרה מעורר חשד סביר של ממש כנגד האדם שמעצרו מתבקש וכאשר נחה דעתו של השופט כי מעצרו של החשוד עשוי לקדם את החקירה. מה מהות חשד סביר כאמור, תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה, אך במידה רבה ההכרעה בענין זה היא גם פונקציה של הזמן בו מצוי החשוד כבר במעצר. חומר הראיות הדרוש כדי להצדיק הארכת מעצר של חשוד המצוי כבר במעצר תקופה ניכרת של שבועות מספר הינו שונה ובעל משקל רב יותר מהמידע שיצדיק מעצר ראשוני כשהמשטרה רק החלה בחקירתה. יש לציין עוד כי מדובר בעבירת רצח אשר בקשר אליה אין סמכות בידי בית המשפט לשמור את החשוד בערובה. אמנם גם ביחס לחקירת רצח אין לעצור חשוד בלי תשתית עובדתית מתאימה, אך מאידך חייב בית המשפט לדאוג לכך שבחקירת רצח ינתנו בידי המשטרה הכלים הדרושים להשלים חקירתה ביעילות ובתנאים אופטימליים. בנסיבות המקרה דנן כשהמשיב היה נתון במעצר רק ימים ספורים בקשר לחקירת רצח לא היה מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' א. ראב לעוררת, עו"ד ע. קפלן למשיב. 24.4485).

ב.ש. 457/85 - מדינת ישראל נגד דן אדרי

*שחרור בערובה (סחיטה ואיומים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בסחיטה באיומים שנעשתה תוך שימוש בסכין ובנסיבות חמורות ביותר כלפי המתלוננת ואיום בטלפון כלפי בעלה. הרקע למעשה היה חוב אשר מגיע למשיב ולא שולם לו. המשיב סבר כי בעלה של המתלוננת חייב לשלמו לו. בית המשפט המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות תוך הטלת הגבלות על תנועותיו וערר המדינה נתקבל,
השיקול שהנחה את בית המשפט המחוזי היה כי משנתברר למשיב כי לא הבעל הוא החייב אלא אחיו, הוא נסוג מאיומיו והבטיח שלא יחזור על מעשהו. אך הוא חזר על איומיו כלפי הבעל בבית המעצר כדי שיבטל את תלונתו, ולמרות זאת התרשם בית המשפט כי מדובר באזרח שנקלע למצוקה ולמד את הלקח ואפשר לסמוך על הבטחתו שלא יחזור על מעשיו, אכן, למשיב עבר נקי ואיננו עבריין מטבעו, אך הוא ניסה לגבות חוב באמצעים בלתי חוקיים ובנסיבות חמורות ביותר. בכך עבר עבירה חמורה ועליה יהיה עליו לתת את הדין, אך השאלה היא אם בנסיבות אלה מוצדקת הארכת המעצר. אם קיים חשש סביר שהוא יהווה סכנה למתלוננת ולמשפחתה אם יורשה להתהלך חופשי מן הדין לעצרו. השופט התרשם לפי תחושתו שחשש זה איננו קיים ואולם אין די בתחושתו זו כדי להביא למסקנה שהמשיב לא ימשיך לסכן את המתלוננת או את בעלה, מסקנה זו מתחזקת לנוכח האיומים שעליהם חזר המשיב בבית המעצר לאחר שכבר הוברר לו שלא הבעל הוא החייב אלא אחיו. מטעם זה, ועל אף שלמשיב עבר נקי, יש לקבל את הערר ולצוות על מעצרו.

(בפני: השופטת נתניהו, עו"ד גב' לאה מרגלית למבקשת, עו"ד נ.קנת למשיב. 10.5.85).

ב.ש 450/85 - מדינת ישראל נגד משה עבאדי

*שחרור בערובה (זיוף, מרמה ושוחד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם ב-20 מקרים של זיוף בנסיבות מחמירות, מירמה והפרת אימונים, 13 מקרים של לקימת שוחד וכן אישום בהחזקת מטבע חוץ. מדובר בשנים 1981/1985 כאשר המשיב שימש מנהל חברת החשמל באיזור טבריה וזייף אישורים לחיבורי חשמל מטעם הוועדות לתכנון ובניה של האיזור, לטובת אנשים אשר הוועדות סירבו לאשר חיבורי חשמל לבתיהם וכאלה שכלל לא פנו בבקשה להיתר כזה. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ת. אור) נעתר לבקשה בציינו את המעמד הבכיר של המשיב, הפרת אמון מצידו, היקף העבירות ואופיין המושחת, ומשך ביצוען, והחשש שהמשיב עלול להשפיע על עדים. על החלטה זו לא ערר המשיב. אולם כעבור 15 284 תקציר פסקי דין כרך כ"ה - 18
יום הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר אותה השתית על שני נימוקים: כי המשפט ימשך זמן רב מאמר שלא ניתן יהיה לסיימו טרם יסתיים משפטם של 12 עדים שהואשמו במתן שוחד; כי מעצר המשיב לא יאפשר הכנה ראוייה של המשפט עקב מורכבותו. בפתח הדיון הודיע הסניגור כי 11 מן העדים הודו בינתיים באשמה, ולפיכך לא קיים עוד החשש של השפעה על עדים. בית המשפט המחוזי (השופט אסא) היה ער לכך כי החלטת סגן הנשיא לא הושתתה למעשה על החשש של השפעה על עדים ואעפ"כ החליט להיעתר לבקשה ושימרר את המשיב בערבות הערר נתקבל. זאת לא רק מן הטעם כי לא נתגלו כל עובדות חדשות ולא נשתנו הנסיבות מאז מתן ההחלטה הראשונה, אלא שגם לגופו של עניין יש לאמץ את שיקוליו של סגן הנשיא בהחלטתו לעצור את המשיב. (בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה לוי לעוררת, עו"ד דוד אפל למשיב. 8.5.85).

ב.ש. 461/85 - מדינת ישראל נגד עאדל אלחג'

*שחרור בערובה (מכירת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

מהודאת המשיב במשטרה עולה כי ימים ספורים לאחר ששוחרר ממעצר בהיותו חשוד בהחזקת אקדח, שיתף פעולה עם בעל אקדח שמכר את הנשק תמורת 160 דינר. חלקו של המשיב התבטא בכך כי לאחר שנכח בשלב הסופי של המו"מ עם הקונה העביר את הנשק ממקום המסתור לביתו של בעל האקדח ומשם אל הקונה. ברור שהמשיב ידע כי נשק זה ישמש לפעילות פלילית אם לא לשם פגיעה בבטחון המדינה. בית המשפט הורה על שחרור המשיב בערובה והערר נתקבל. אין להקל ראש בחלקו של המשיב בעבירה ומן הדין שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה על אף עברו הנקי.

(בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' רבקה לוי למבקשת, עו"ד קופטי למשיב. 12.5.85).

ב.ש. 470/85 - מדינת ישראל נגד בסאם מרזוק

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל), המשיב הואשם בעבירה של תווך בעסקת סמים בין שניים אחרים בדבר מכירת 25 קילו חשיש תמורת סכום של 12,000 דולר. בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי שקבע כי כל מה שניתן ליחס למשיב הוא שהסכים להראות למישהו היכן אפשר לקנות חשיש ואילו העסקה עצמה בוצעה שלא בנוכחותו. הערר נתקבל. אף אם חלקו של המשיב במעשה לא היה אלא הפניית הקונה למקור שבו יוכל לקנות את החשיש יש בכך תווך לעשיית עסקה גדולה בסמים. מי שאיננו מעורב בעסקי סמים לא יוכל להפנות קונה למקור הספקת סם בכמות כה גדולה. ללא מתווכים יתקשו ספקים למכור את הסם ויתקשו קונים להשיג את הסם. חלקם של המתווכים בעבירות הסמים הוא בעל חשיבות ומי שעוזר בעיסקת סמים אף אם עברו נקי מהווה מקור סכנה לציבור. (בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' רות רבין לעוררת, עו"ד חאלד למשיב. 14.5.85).

ב.ש. 476/85 - מדינת ישראל נגד יגאל קובי ורוני יצחק

*שחרור בערובה (גרימת חבלה ע"י שיסוי כלב) (ערר על שיחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיבים ביצעו מעשה הפקרות ובריונות, כשעשו דין לעצמם ולימדו לקח את קורבנם, לאחר תכנון מראש ובעזרת כלב ששיסו בו, על שעלב באשתו של המשיב. בית המשפט המחוזי סבר שאין לעצור את המשיבים עד תום ההליכים והערר נדחה. המעשה החמור חייב תגובה מיידית הולמת מצד בית המשפט והיה זה המקרה המתאים למעצר כדי להרחיק את הנאשמים מהציבור עקב חומרת המעשים. ברם, בית המשפט המחוזי החליט שלא לעצור את המשיבים ביום 3.5.85, המדינה הגישה ערר רק ביום 14.5.85 ועד שנתקיים הדיון חלפו מספר ימים נוספים, בנסיבות אלא, כשהמשיבים שוחררו כבר לפני 19 יום, אין לראות במעצר צעד אפקטיבי
שצריך היה לנקוט בו מיידית. עם זאת הוחמרו תנאי השחרור בערובה. (בפני: השופט גולדברג. עו"ד גב' בן-אור לעוררת, עוה"ד שרעבי ומקרין למשיבים. 22.5.85).

ב.ש. 496/85 - מדינת ישראל נגד שמואל וולצ'וק

*שחרור בערובה (יבוא סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בקשירת קשר ליבוא הירואין במשקל של קילוגרם אחד. המעשה בוצע באוגוסט 1983 ונתגלה למשטרה בשלב מאוחר יותר במהלך חקירת רצח שנחשד בו אדם בשם פאוזי. בעקבות אותה חקירה ערכה המשטרה חיפוש בבית הוריו של המשיב שם מצאו רדיו- טייפ שבתוכו, במקום שהצביע עליו אדם בשם נסרי, נמצאו שרידי הרואין. לפי גרסתם של פאוזי ונסרי, נשלח המשיב לגרמניה על ידי פאוזי כדי לקבל שם מידי נסרי את הסם. בגרמניה רכשו את הרדיו- טייפ שבתוכו הוחבא הסם, הטייפ הובא ארצה ונמסר לפאחי ע"י המשיב. השאלה שבמחלוקת היא אם ידע המשיב כי הוא מבריח סמים או שהוא היה שליח תמים. בית המשפט המחוזי הצביע על התמיהות .שמעוררות הן הגירסה התמימה של המשיב והן הגירסה המפלילה של המדינה והגיע למסקנה כי סיכוייה של ההרשעה הם שקולים, אין חשש שהמשיב ימלט מן הארץ, עברו שנתיים מאז המעשה ועברו של המשיב נקי. על כן הורה לשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל.
בשלב זה אין עוסקים בהעדפת ראיות עצם ההתלבטות של השופט מצביעה על כך כי התמיהות שבגירסה המפלילה אינן ממוטטות אותה ואינן עושות אותה כבר בשלב זה לחסרת סיכוי להתקבל. העבירה היא מן החמורות ביותר ומחייבת מעצר עד תום ההליכים גם של מי שעברו נקי. העובדה כי חלפה תקופה ארוכה ללא שנרשמו נגד המשיב הרשעות נוספות אינה סותרת את החזקה כי מי שמייבא סם מהווה סיכון לציבור וימשיך לסכנו אם לא ייעצר.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' רבקה לוי לעוררת, עו"ד רמי דמארי למשיב. 22.5.85.

ב.ש. 455/85 - מדינת ישראל נגד אלי אשכנזי

*שינוי החלטה קודמת בענין מעצר עד תום ההליכים (הבקשה נתקבלה).

בערר קודם החליט בית המשפט העליון כי אם משפטו של המשיב לא יסתיים תוך חודשיים מתאריך אותה החלטה ישוחרר המשיב ממעצרו. מתברר כי בית המשפט ונציג הפרקליטות עשו הכל שהדיון יסתיים בזמן והתביעה סיימה השמעת עדיה והוחל בשמיעת עדותו של המשיב, אך הדחייה האחרונה נגרמה בשל כך ששני עדי ההגנה שהזמין המשיב לא הופיעו לדיון. אילו עדי הגנה היו נוכחים בבית המשפט היה סיכוי סביר שהדיון יסתיים במועד שנקבע. כיוון שכך ביקשה התביעה לבטל את המגבלה של חודשיים והבקשה נתקבלה. ההגנה לא הצליחה לשכנע כי עשתה מאמץ מספיק לאיתור העדים כדי שיופיעו במועד שנקבע ע"י בית המשפט. העבירה שבה מואשם המשיב היא חמורה, בית המשפט שמע את ההוכחות כמעט במלואן ואם היה משוכנע שהחומר שלפניו אינו מצביע על ביצוע העבירה יש להניח שלא היה משאיר את המשיב במעצר. עתה תלוי הדיון בפעולות שעל המשיב לעשותן בזריזות ועל כן יש לשנות את ההחלטה הקודמת ולהתאימה למצב החדש שנוצר. אי לכך הוחלט כי המשיב יהיה במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חלימה.עו"ד א. רומנוב למבקשת, עו"ד ר. בריחיים למשיב. 16.5.85.)

ב.ש. 449/85 - מדינת ישראל נגד גבריאל בן הרוש ומיכה אסלן

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפני סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

שני המשיבים מואשמים ברצח. כתב האישום הוגש ביום 17.2.84 ולפני יום 18.2.85 ביקשה המדינה הארכת המעצר לשלושה חודשים והמעצר הוארך כמבוקש בהסכמת הסניגורים. התביעה סיימה
הוכחותיה והיא מבקשת הארכה נוספת לשלושה חודשים. סניגורו של בן הרוש אינו מתנגד לכך, שכן בן הרוש נמצא במאסר בשל עבירה אחרת, ואילך בא כוחו של אסלן מתנגד לבקשה. לטענתו אין לתלות את הקולר של התמשכות המשפט באסלן, שכן במידה והדחיות בשמיעת המשפט נגרמו בעטיה של ההגנה הרי זו הגנתו של בן הרוש. אכן, אסלן ביקש פסילתו של ההרכב וכשבקשתו נדחתה ערער לבית המשפט העליון והערעור נדחה, אך לטענת הסניגור הדבר לא חייב ביטול הישיבות שנקבעו בבית המשפט המחוזי. אשר להצעת בית המשפט לקיים את הישיבות בשעות אחר הצהריים - הסניגור התנגד לכך באשר לטענתו אין הוא יכול לתפקד בצורה יעילה כדרוש במשפט רצח לאחר שהוא עייף מהופעותיו בשעות הבוקר. בקשת המדינה להארכת המעצר נתקבלה.
הבקשה לפסילה והערעור על ההחלטה גרמו לדחייה של כששה חדשים ודחייה זו מחוייבת המציאות נוכח הוראות חוק סדר דין הפלילי. לא היתה הצדקה שבית המשפט ישמור פנויים את התאריכים שנקבעו לשמיעת המשפט עד להחלטה בערעור, שכן תאריכים אלה היו נשארים בלתי מנוצלים אילו נתקבל הערעור. בית המשפט הציע לשמוע את המשפט בשעות אחה"צ ואם כי ניתן להבין לעמדת הסניגור כי הדבר מקשה עליו, הרי מקשה הדבר גם על בית המשפט ולנוכח עמדתו זו של הסניגור אין הוא יכול לצפות לכך כי בית המשפט יתן זכות קדימה למשפט של המשיבים ויפנה את יומנו מכל משפט אחר שכבר נקבע. מדובר בעבירת רצח שככלל חייבים לעצור את הנאשם, בגבולות הזמן הקבוע בסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי, ללא שיהיה שיקול דעת לבית המשפט, ובעבירות אלה יש לנהוג בחומרה גם בשימוש בשיקול דעת של בית המשפט העליון בתקופה שלאחר עבור מועד השנה.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' עשירה ראובני למבקשת, עו"ד יאיר גולן לבן הרוש עו"ד רוני בר- אוןלאסלן. 45.5.85).

ב.ש.475/85 - מדינת ישראל נגד מנחם ליבני ואח'

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (המחתרת היהודית)

(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה). המשיבים הם 16 נאשמי "המחתרת היהודית" המואשמים בעבירות של פעילות בארגון טירור, נסיון לרצח, נסיון לחבל בחומר נפץ וכו'. בשעתו הורה בית המשפט על מעצר המשיבים עד תום ההליכים ועתה נתבקש בית המשפט להאריך את מעצרם בשלושה חדשים והמעצר הוארך בחדשיים.
גישתו של המחוקק היא שמשפטו של מי שנתון במעצר עד תום ההליכים צריך להסתיים בתוך שנה, אך ניתן שיקול דעת לבית המשפט העליון להאריך את המעצר. אין לכבול שיקול דעת זה בכללים ובתנאים נוקשים וקבועים אלא יש לנהוג בו בגמישות ובהתאם לנסיבות כל מקרה. השיקולים לעניין המעצר עד הצם ההליכים נכונים גם לענין ההארכה מעבר לשנה, אלא שבמקרה האחרת רשאי בית המשפט להתחשב בשיקולים נוספים ובכללם השלב שאליו הגיע המשפט, הזמן הדרוש לסיומו, מה נעשה כדי לזרז את השמיעה ומה היו הגורמים לכך שהמשפט לא הסתיים תוך שנה. אין זו רשימה סגורה ובית המשפט חופשי לשקול שיקולים רלוונטים אחרים כפי שיתעוררו בכל מקרה. בענייננו העבירות יוצאות דופן בחומרתן, המשפט הוא רב היקף ומעורבים בו נאשמים רבים, הדיון מתנהל כמעט ברציפות ארבע פעמים בשבוע והעיכובים היו לפי בקשות הסניגורים וכן התנהל משפט זוטא בשל התכחשות רוב המשיבים להודאותיהם במשטרה. יתכן ונכונה הטענה כי הדיון התארך בשל צרוף הנאשמים לכתב אשום אחד, אך טבעי הדבר במשפט מסובך זה שבו מעורבים נאשמים רבים. פרשת ההגנה כבר החלה וניתן להניח שהפרשה תסתיים לאחר שחלק מן הנאשמים הודיעו שלא יקראו עדי הגנה. בכל הנתונים יש להאריך את המעצר כאמור.